נאו-פגאניזם הוא ענף נבדל של הרוחניות העכשווית שמתרכז בניסיון לשחזר את פולחן האלים הקדומים, אמנות הכישוף וההרמוניה שלכאורה היתה קיימת בין האדם לטבע ולבעלי החיים. הוא מתרכז במסורות אתניות שונות ובפנתיאונים מגוונים של אלים (למשל, הפנתיאון הקלטי, או היווני, או הכנעני). זוהי תופעה חדשה יחסית – רק מאז המחצית השנייה של המאה העשרים, אולם היומרה של הנאו-פגאנים היא כמובן להחיות מסורות עתיקות הרבה יותר מאשר המונותאיזם המערבי כולו, ויש ביניהם הטוענים שהם לא רק מחדשים, אלא שקיים קשר רציף בינם ובין שושלות קדומות של כוהנים ומכשפים.

מדובר בתופעה המתרחבת במהירות, אם כי קשה לדעת בדיוק כמה נאו-פגאנים יש במערב, שכן רבים מהם אינם מזדהים ככאלה במפקדים ממשלתיים, וממילא סקרי דת רבים לא נותנים רובריקה של "פגאני" או "מכשפה" לצד יהודי ונוצרי. עם זאת, עמיתי שי פררו ציין בפני שלפי הערכות עדכניות באקדמיה עומד מספר הפגאנים בארצות הברית לבדה על כמליון בני אדם. בבריטניה נספרו כמעט 85,000 פגאנים במפקד של שנת 2011.

קתרין ראונטרי (Kathryn Rountree) היא מהמומחיות הגדולות בעולם לתנועות הנאו-פגאניות ולממשק בין רוחניות עכשווית לפמיניזם. היא חקרה את תנועת "האלה הגדולה" (The Goddess) בחלקים שונים של העולם, בעיקר בניו-זילנד מולדתה ובמלטה, ובעת הזאת מתעמקת בהתעוררות נאו-פגאנית באירופה. במחקריה מדגישה ראונטרי את הדרכים בהן הפנייה לנאו-פגאניזם מעשירה את עולמו הערכי של האינדיבידואל המערבי בעת הזאת. כך, פולחן הצלמיות השופעות של האלה יכול להוות מקור להעצמה נשית וקרבה מחודשת אל הגוף הנשי, כמו גם לחיזוק פמיניסטי כנגד המונותאיזם המעמיד את הזכר כנציגו הארצי של האל (שגם הוא זכרי). באנתולוגיה שתפורסם בקרוב תחת עריכתה של ראונטרי יפורסמו מאמרים על נאו-פאגניזם במדינות מזרח אירופה והקשר שלו לערכים כפטריוטיות ולאומיות, כמו גם אנטי-מערביות (ראו השאלות להלן על כך).

בכתבה שכתבתי לפני כשנה עבור 'מוסף הארץ' (כאן בבלוג) על פולחן האלה הגדולה במלטה תהיתי אם חסידי האלה, כמו גם פגאנים מסוגים אחרים, אינם מבקשים לחזור אל הטבעי ואל ההיולי בתקווה למצוא משמעות וקהילה בעולם היפר-קפיטליסטי, שרוקן את עצמו מכל דבר שאינו כפוף להיגיון האינסטרומנטלי. כאן לכאורה החזרה אל העבר הרחוק מאפשר מציאת "אותנטיות", שלמות סובייקטיבית ואתיקה שחסרה לרבים כיום. במובן הזה הנאו-פגאניזם מתקשר לא רק עם מסורות קדומות, אלא עם המסורת ההומניסטית, ומציג שילוב של פרה-מודרנה ומודרניות כנגד הגוונים השונים של הפירוק הפוסט-מודרני.

ראונטרי מגיעה לארץ על מנת להשתתף בכנס השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית, שיערך ב-23 לאפריל באוניברסיטת תל אביב. יושבי ראש הכנס הם פרופ' רון מרגולין ואנוכי, והכנס יכלול למעלה משמונים הרצאות מחוקרים בכירים מהארץ ומחו"ל. בקישור להלן תוכלו למצוא את התוכנייה המלאה. לרגל הגעתה ארצה ביקשתי ממנה לענות על כמה שאלות, ואני מודה לה מאוד על הסכמתה.

את חוקרת את תנועת האלה באזורים שונים של העולם המערבי כבר למעלה מעשרים שנה. תוכלי בבקשה לתאר בקצרה את התנועה? מהם מאפיינה, היכן היא קיימת והאם היא נמצאת במצב של צמיחה או התנוונות?

אכן, חלפו כבר 25 שנים מאז התחלתי בחקר פולחן האלה המערבי בניו זילנד כחלק מלימודי הדוקטורט שלי! שנות התשעים היוו תקופה של פריחה עבור התנועה, כאשר קבוצות אלה צצו במדינות מערביות רבות בהשראת כתביהן של פמיניסטיות וחוקרות כגון קרול פ. כרייסט (Carol P. Christ), מרי דיילי (Mary Daly), שרלין ספרטנק (Charlene Spretnak), נעמי גולדנברג (Naomi Goldenburg), סוזאנה בודפסט (Zsuzsanna Budapest), וכמובן סטארהוק (Starhawk). מאמרה המפורסם של כרייסט מ-1978, "מדוע נשים זקוקות לאלה" (Why Women Need the Goddess), משקף את הלך הרוח של תנועת האלה ברגע ההוא בצורה הטובה ביותר שאני מכירה: "המשמעות הפשוטה והבסיסית ביותר של סמל האלה היא ההכרה בלגיטימיות של כוח נשי ככוח חיובי ועצמאי".* אלפי פמיניסטיות בעלות נטיות רוחניות ראו בתפיסת האלוהות כנקבית חוויה מעוררת השראה, משחררת ומעצימה.

אני עדיין נפגשת באופן קבוע עם אותה קבוצה של נשים בניו זילנד אשר בחברתן ערכתי את מחקר הדוקטורט שלי לפני רבע מאה, אך תחומי העניין המחקריים שלי הורחבו וכוללים כעת גם את צורותיו המגוונות של הפגאניזם המערבי המודרני. אני מתעניינת במיוחד בצורות בהן הקשרים תרבותיים, דתיים ופוליטיים מקומיים מעצבים ביטויים יחודיים של פגאניזם בכל ארץ וארץ. בשנת 2005 התחלתי במחקר אתנוגרפי של וויקאניים (Wiccans) ופגאנים באי מלטה (מחקר זה פורסם כספר בהוצאת Ashgate בשנת 2010 – Crafting Contemporary Pagan Identities in a Catholic Society), והייתה זו חוויה מרתקת לעקוב אחר צמיחתה של קהילה הפגאנית והתמורות שחלו בה במדינה ש-98% מאוכלוסייתה הינה קתולית. הרגשתי שניתן לזהות היגיון תרבותי מועבר בין הקתוליות לפגאניזם – גישה שונה לפגאניזם מזו שאנו מזהים במדינות בעלות אופי יותר חילוני או פרוטסטנטי. למרות שהפגאנים המלטזים בוחרים בפגאניזם כדרכם הרוחנית, כמעט כולם גדלו וחונכו כקתולים במידה זו או אחרת, והקתוליות היא לפיכך חלק בלתי נפרד מזהותם התרבותית. אני מאוד מעוניינת לדעת אם משהו דומה קורה בקרב פגאנים בישראל בהקשר ליהדות.

בנוגע לתנועת האלה, איני נמצאת בדיוק בעמדה המתאימה לומר האם התנועה צומחת או נחלשת. בוודאי שבניו זילנד התנועה לא גדלה וכנראה שאף נחלשה – כפי שלהט הפמיניסטי נחלש אף הוא. עם זאת, אני שומעת עוד ועוד קבוצות אלה שמוקמות במדינות כמו ספרד, פורטוגל, הונגריה, גרמניה, איטליה וישראל, כך שנראה כי התנועה גודלת בחלקים מסוימים של העולם. למרות שנראה כי תנועת האלה דועכת בניו זילנד, הרעיונות שהיא מקדמת מוכרים יותר כעת ומקובלים על ידי יותר אנשים: רעיון הכוח והעצמאות הנשית עליו דיברה קרול כרייסט הוא נורמלי יותר. נראה כי תפיסת האלוהות כנקבית או מעבר למגדר, והרעיון בדבר הקשר שבין בני אדם לעולם מקודש ומונפש (animate) מושכים יותר כעת.

הניאו-פגאניזם נתפס כמשהו דומה ל'כבשה השחורה' של סצינת הניו-אייג', שכן הוא אינו עוסק בעידן חדש או תור זהב עתידי, אלא מנסה לשחזר את דתות העבר שנשכחו או שועבדו. מה לדעתך עומד בבסיסה של תשוקה זו לעבר ולקדום?

מעניין שאתה אומר שהנאו-פגאניזם הוא 'כבשה שחורה' בקרב אנשי העידן החדש, שכן רבים מהנאו-פגאנים מחזיקים בדעה שלילית על רוחניות הניו-אייג', ורואים אותה כסוליפסיסטית, עסוקה יתר על המידה בשיפור עצמי ודומה מדיי לדתות המיינסטרים בהדגשת 'האור' והעתיד במקום לאמץ לחיקו את החיים-כפי-שהם ואת מלוא ספקטרום החוויה – אפלה ואור יחדיו. זה נכון שניאו-פגאנים מאדירים את הדתות הקדומות בדרגות שונות, אך רבים מהם הינם גם אקלקטיים וחדשניים באופן מודע ועולז ומסתמכים על מגוון עצום של מקורות לצורך כך: מסורות דתיות קדומות וחיות, פולקלור, שיח איכות הסביבה, פמיניזם, קבוצות שיחזור היסטוריות, תרבות פופולרית, ועוד.

בקרב הנאו-פגאנים קיימת גם אמונה רווחת כי המונותאיזם הפטריארכאלי לא מתאים לעולם העכשווי. כל הנאו-פגאנים, ללא קשר לרמת המחויבות שלהם לשיחזורן של דתות קדומות, שואפים למערכת יחסים יותר אינטימית ומכבדת עם הטבע, וזה כביכול מתקשר ל'תשוקה לעבר ולקדום' בקרבם. שיח איכות הסביבה עובר כחוט שזור בקרב כולם. חוקרים גורסים כי קבוצות שמנסות לשחזר את הדתות הישנות של אבותיהם הקדומים מגיבות לדאגות הנוגעות לאידיאולוגיות זרות המגיעות מן החוץ, שחיקה תרבותית, גלובליזציה, קוסמופוליטיות ומשברים של זהות אתנית. בהקשר למתחים אלו, ניתן להשתמש במשאבים של מורשתו התרבותית של האינדיבידואל על מנת לספק את ההון הסימלי עבור הפרויקט החברתי-פוליטי העכשווי. באירופה הפוסט-סובייטית במיוחד, אך לא רק בה, שיחזורן של דתות עתיקות קשור בהעלאת טיעונים לזהות ילידית אותנטית.

בקרוב יצא לאור קובץ מאמרים בעריכתך שמתמקד בדתות הקוממיות הפגאניות (Pagan Reconstructionism) הפורחות במדינות מרכז ומזרח אירופה. מחקרים בנושא הראו כי התופעה נושאת בחובה את הפוטנציאל ללאומנות חריפה, הרואה בנצרות דת זרה, 'מערבית', ולעיתים אף מזהה אותה אלמנט מזרח תיכוני או יהודי שיש לדחותו בתהליך בנייתה של מדינת לאום 'טהורה' ו'אמיתית'. תוכלי לומר כמה מילים על תופעה זו, ועל הדרך השונה בה התפתח הניאו-פגאניזם המזרח אירופאי בניגוד לבאירופה המערבית, צפון אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד?

האנתולוגיה כוללת למעשה תנועות ניאו-פגאניות ואמונות מקומיות מכל קצוות אירופה, מאירלנד לצפון-מזרח סיביר, מסקנדינביה לספרד ופורטוגל. למרות שתנועות בהן אתנולאומיות זוכה לחשיבות רבה נקשרו לארצות מרכז ומזרח אירופה בעוד הפגאניזמים המערביים אופיינו באמצעות אקלקטיות, אוניברסאליות וחוסר עניין באתניות, הספר משקף דפוס מבולגן יותר. קבוצות קוממיות בעלות דגש מקומי ביותר המושפעות מדחפים לאומניים – באירופה הפוסט-סובייטית, אך גם במקומות נוספים – ואינספור קבוצות אחרות המושפעות ממסורות בריטיות ואמריקאיות דוגמת וויקה, דרואידיות, פולחן האלה וה- Core Shamanism של מייקל הרנר מתקיימות פעמים רבות אלו לצד אלו, אם כי עם גיוונים מקומיים. הספר בוחן את מה שעשוי להיות מזוהה כשני דחפים רחבים תחת מטריית הנאו-פגאניזם והאמונות המקומיות, אחת קולוניאליסטית (במונחים של המסורות האוניברסליות האנגלו-אמריקאיות) והשנייה לאומנית. הם מראים כיצד שני דחפים אלו – שבשום אופן לא סותרים אחד את השני – מצטלבים, מתנגשים ומשתנים.

באשר לתנועות הפגאניות שאתה שואל לגביהן, הרי שהאותנטיות הדתית של תנועה מודרנית נובעת מיומרה לקשר עם שורשים תרבותיים או אתניים קדומים של הפולחן המסויים. כפי שהסביר אדריאן איבאכיב (Adrian Ivakhiv) לאור עבודתו באוקראינה, 'דם' ו'מסורת' – ובסופו של דבר גם לאומיות ומדינת הלאום – נטועים באזור ספציפי, רעיון שיש לו שורשים בתרבות האירופאית והסובייטית. הקשר טבע-חברה מעוצב כאן באופן שונה מאשר בחברות אנגלו-אמריקאיות, טוען איבאכיב. בני האדם לא נתפסים כנבדלים מהטבע, אלא כ'מושרשים' תרבותית ואתנית בעולם הטבע.** משום כך דת ופוליטיקה אתנית שלובים זה בזה. בסקירה של התנועות הללו מגלה ויקטור שנירלמן (Victor Shnirelman) שמאז שנות השמונים נאו-פגאנים בארצות פוסט-סובייטיות "מחפשים הן עבר קדום והן תרבות אתנית טהורה. את שני אלה הם תופסים כמקורות הכרחיים על מנת להתגבר על הקשיים והריק האידיאולוגי של תקופת המעבר."*** לאומנים אתניים בארצות אלו קוראים לחזרה לרוחניות האותנטית של העידן הקדם-נוצרי על מנת לסייע לבניית מדינות הלאום שלהם, בהציגם מסר אנטי-קולוניאליסטי ואנטי-מערבי. אולם כפי שאמרתי, בארצות מסויימות ישנם רקונסטרוקציוניסטים אדוקים ולצדם נאו-פגאנים המתרגלים מסורות פגאניות מערביות.

הרצאתך במסגרת הכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית עוסקת בבדיקה מחדש של קוממיות ואקלקטיות, ו'מזרח' ו'מערב' בקבוצות פגאניזם מודרני ואמונות מקומיות. תוכלי לספר לנו על מה תדברי בהרצאתך?

אטיל ספק במידה שבה מודל שמעמת בין מזרח ומערב, או קוממיות ואקלקטיות, יכול להיות בעל חשיבות בעולם עכשווי גלובלי ורווי-אינטרנט בו פגאנים ומאמינים באמונות מקומיות לוקחים חלק בקהילות גלובליות ועוקפים גבולות תרבותיים וגיאוגרפיים, אפילו בעוד חלק מהם טוענים לחשיבותם של אלה. אספק דוגמאות לקבוצות ניאו-פגאניות באירופה שמבלגנות את הסטריאוטיפים של 'מזרח' ו'מערב'. בתקופה בה הפגאניזם מתפשט ומשנה צורה בתוך עולם בו זהויות וזיקות מובנות ומובנות-מחדש באינספור דרכים – ובו פלורליזם תרבותי, אתני ודתי הופך לנפוץ אף יותר – אני חושבת שהגיע הזמן לשקול מחדש את חשיבותן של קטגוריות של קוממיות ואקלקטיות, או מזרח ומערב, עבור קבוצות עכשוויות של פגאנים ומאמינים באמונות מקומיות.

תודה רבה, ונתראה בכנס.

—

* החיבור "מדוע נשים זקוקות לאלה" הוצג לראשונה במסגרת הרצאה מליאה (בפני מעל 500 נשים) בכנס "האלה הגדולה מופיעה מחדש" (Great Goddess Re-emerging) באוניברסיטת סנטה קרוז, באביב 1978. הוא פורסם לראשונה ב- Heresies: The Great Goddess Issue (1978), 8-13, ומאז הודפס מחדש פעמים רבות. http://www.goddessariadne.org/#!why-women-need-the-goddess-part-1/cufo

** Ivakhiv, A. 2009. ‘Nature and Ethnicity in East European Paganism: An Environmental Ethic of the Religious Right?’ in B. Davy (ed.) Paganism: Critical Concepts in Religious Studies, vol. 2, Ecology. London: Routledge, pp. 213-42

*** Shnirelman, V. 2002. ‘“Christians! Go home”: A Revival of Neo-Paganism between the Baltic Sea and Transcaucasia (An Overview)’, Journal of Contemporary Religion 17(2): 197-211 (quote p.197).