לפני כשבועיים פנה אלי רב ציוני-דתי בשאלה לגבי פולמוס שמעסיק את סביבתו בזמן הזה. המדובר בשאלת כשרות התמיכה שמוכנה לתת ה'קרן לידידות' לקייטנות הקיץ של ילדי ישראל. הקרן ממומנת מתרומות של נוצרים אוונגליסטים אוהבי ציון, והשאלה המרכזית היא האם יש בכוונתם של נוצרים נחמדים אלה לנסות לגרום ליהודים טובים להבין שישו הוא מושיעם הפרטי ואין בלתו. אחרי ההסתייגויות המתבקשות (אני בכל זאת לא מכיר את האנשים הספציפים האלה) עניתי שבאופן כללי אין לחשוד באוונגליסטים ציונים בכוונות מיסיון אקטיביות. מובן שכל נוצרי מאמין שמח כשזולתו הלא-נוצרי "מגלה את ישו", אבל אוונגליסטים ציונים שייכים לזרם תיאולוגי שסבור שיש ליהודים כיהודים תפקיד היסטורי הכרחי בביאתו השנייה של ישו, ולכן אין בעצם הגיון בהפיכתם כולם לנוצרים, לפחות לפני שימלאו את אותו התפקיד.

ומה התפקיד הזה? כאן יש כמה וכמה גרסאות, אבל בגדול מדובר בהגשמת הנבואות על חזרתם של היהודים לארץ ישראל והקמתה מחדש של ממלכתם. תהליך כזה אמור להביא לפריצתה של מלחמת גוג ומגוג, בה אמנם ימותו רוב היהודים, אבל הגאולה השלמה סוף סוף תגיע. בניגוד לתיאולוגיה הקתולית הקלאסית, בתסריט הזה נשמר לעם היהודי מעמדו מקודש כעמו הנבחר של האל, והנוצרים לא נחשבים כמי שהחליפו אותם לחלוטין במשבצת הזאת. שורשי הרעיון הזה נעוצים בהוגה מעניין מהמאה ה-12 בשם יואכים מפיורה (כתבתי עליו לפני עשור במוסף 'תרבות וספרות'), ומאז הוא התפתח לכל מני כיוונים, כולל לזה האוונגליסטי דנן.

כפי שמראה פרופ' יעקב אריאל בספר העוסק ביחסי אוונגליסטים-יהודים שיצא בשנה שעברה, An Unusual Relationship: Evangelical Christians and Jews, בעוד שבמאה ה-19 עסקו זרמים אוונגליסטים במיסיונריות כלפי היהודים (בעיקר בכך שהסבירו להם מה תפקידם בגאולה הקרבה ובאה), במחצית השנייה של המאה העשרים הלכה מגמה זו והדלדלה, עד שנעלמה למעשה מסדר היום של הכנסיות האוונגליסטיות המרכזיות. החליפה אותה שאיפה לדיאלוג, ובקרב דוחקי הקץ רצון לעזור למדינת ישראל לשמור על גבולות רחבים ככל האפשר, ולעיתים גם לעודדה לבנות את בית המקדש, על מנת שמנהיגם של היהודים, האנטי-כריסט, יוכל לטמא אותו, ובכך להזניק את מלחמת גוג ומגוג (ועל כך במאמר אחר שלי שפורסם ב'תרבות וספרות', כאן בגרסת הבלוג).

כל הסיפור הזה, יחד עם בואו של האפיפיור מחד ויום ירושלים מאידך גיסא, הזכיר לי דמות מעניינת ונשכחת שניסתה בכוחותיה הדלים להביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל עוד במאה ה-19. המדובר בנוצרי קנדי בשם הנרי וונטוורת' מונק, ולהלן סיפורו בקצרה.

הנרי וונטוורת' מונק (1827-1896) נולד על גדות נהר אוטווה כבנם החמישי של מהגרים נוצרים שהגיעו לקנדה. ילדותו עברה עליו בעבודה חקלאית, ואחרי שאביו גילה שיש לו כישרון לקריאה וכתיבה, גם בלימודים. בגיל 25 הוא הבין את יעודו: הוא האיש אשר ההשגחה האלוהית הטילה עליו את משימת איסופם של היהודים והחזרתם לציון מכורתם. לבד מקבלת מסר אישי מהאל אין ספק שמונק שאב את תפיסת ייעודו מרוח הזמן דאז, שהיתה מלאה בתחושות פרוטו-ציוניות בקרב נוצרים פרוטסטנטים בבריטניה וצפון-אמריקה. הרוזן משפטסבורי היה אחד המפורסמים שבהם, והטיף כבר ב- 1839 לחזרתם של היהודים "לחסדו של האל ולארצם", ובהשפעתו פתחה בריטניה קונסוליה בירושלים במטרה לעזור לאינטרסים היהודיים (על קולות נוצרים-בריטים אחרים מאותה תקופה, שללא ספק היוו תרומה משמעותית למאמץ הציוני, ניתן לקרוא כאן).

מונק הושפע ישירות משפטסבורי, אולם רק עשור אחרי שקרא את דבריו של הרוזן גילה את המפתח להבאת הגאולה: הפרשנות הנכונה לספר חזון יוחנן, אותו טקסט אפוקליפטי-פסיכודלי הסוגר את הברית החדשה. על פי מונק משמעות הנבואות הסתומות שם היא חזרתם של היהודים לארץ ממנה גלו, שם תוקם מדינה שתהיה בד בבד מקלט עבורם ומשכנו של פרלמנט גלובלי עבור שאר האנושות. יעודה של המדינה שתקום בארץ ישראל הוא לשמש השראה לכל באי עולם, ובירושלים באופן ספציפי יוקם מוסד שבו יישבו נציגים מכל המדינות וינהלו מנגנון מדיני-משפטי לפתרון סכסכים ולהשכנת שלום. מי שרוצה להיות נדיב יכול לומר שמונק חזה את הקמתו של האו"ם.

על פי מונק כל זה יקרה בתוך שבעים וחמש שנים מזמן כתיבת ספרו, אם כי ייתכן שלא לפני תלאות ואסונות רבים. הספר, A Simple Interpretation of the Revelation (כאן ב-pdf), ראה אור ב-1857. נסו לחשב ותראו מה יוצא. הנה ציטוט בעניין המסכם את חזונו, מתוך הקונטרס Stand up O Jerusalem, שהוציא מונק לאור בשנת מותו (1896, כאן ב-pdf):

ברגע שהעם היהודי, באופן כללי, והעם הבריטי, באופן כללי, יתעניינו באמת בהקמתה של סמכות עליונה לעולם כולו, כי אז יהיה זה מן העניין לפנות לכל האומות הנוצריות כדי שישתתפו במאמץ ההומניטארי הגדול הזה, כדי שהממשלה הכללית תהפוך לחזקה מספיק על מנת שתהיה אחראית לאכיפתו המתמשכת של החוק והסדר הבינלאומי על כל העולם כולו – כאשר כל אומה מיוצגת באופן הוגן בממשלה הכללית. התוצאה תהיה ממשלה אוניברסלית המושלת בצדק, שהיא אך שם נוסף לחזון הקדום בדבר מלכות האלוהים על פני האדמה.

מונק שהה פעמיים בחייו בירושלים, ולא לתקופות ארוכות. לא היה לו כסף והוא היה תלוי בחסדיהם של אחרים. אלא שהמוסלמים והיהודים לא ממש ידעו מה לעשות איתו, והנוצרים בעיר לא ממש אהבו אותו – ראשית, הוא כמובן היה תמהוני ולא היה מוכן לקבל סמכות דתית מאחרים. שנית, בניגוד אליהם הוא לא חשב שצריך לנצר את היהודים – עבורו היהודים היו אחים למסע אל הגאולה, ולא מועמדים להמרה. בביקורו הראשון בירושלים, ב-1854 (מיד אחרי שגילה את ייעודו), הוא תואר כך על ידי מי שהיה לימים חברו, הצייר וויליאם הולמן האנט:

בין התושבים היה אדם אחד בשם הנרי וונטוורת' מונק, שאנשי הכנסייה בירושלים ראו בו פטפטן חסר יראה דתית. מטרותיו היו לא פחות ולא יותר מאשר הגשמתן של נבואות הנביאים העברים בשאיפתם לכינונה של מלכות השלום עלי אדמות. הוא הגיע מקנדה כדי להכיר מקרוב את אופיה של הארץ המובטחת. בקיאותו ולהיטותו אחר ההיסטוריה וים המחשבה המתקדמת האצורים בתנ"ך הפכוהו בעיני למרתק ביותר. על-סמך לימוד העבר בנה תכניתו לימים יבואו להפסקת המלחמה בין עמי-העולם – אלה הסוגדים לאלוהי אברהם […] מונק נקט בכל האמצעים כדי לפרסם את רעיונותיו ולהפיצם בין אפיפיורים, צארים, קיסרים, מלכים, נשיאי- רפובליקות, שרים, ראשי-כנסייה, סופרים – מקומיים וזרים, ועורכי עיתונים. טבעי הדבר שנחשב למשוגע, אך דבר זה היה לשביעות רצונו המלאה, משום שכך זכתה הבעיה עליה התריע לפרסום רב. (הציטוט מתוך מאמרו של אלכסנדר מישורי על האנט – כאן ב-pdf)

מונק כאמור לא נשאר בעיר הקודש יותר מדי זמן. הוא בילה הרבה בלונדון, שם מצא נוצרים שאהדו את רעיונותיו. כששמע על פרוץ מלחמת האזרחים באמריקה עלה על ספינה לשם כדי לנסות להשכין שלום. הוא נפגש עם לינקולן ואפילו נתן לו עותק מספרו, אם כי לינקולן לא הסכים איתו שעדיף פילוג האיחוד מאשר מלחמה. כשרצה להתחיל במסע דרומה ולהיפגש עם מנהיג הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, איימו עליו בוושינגטון שישפטו אותו כמרגל.

הוא שב ללונדון, ומשם שוב לירושלים ב-1863, בפעם השניה בחייו. כשלא מצא מקום לנוח בו עלה על ספינה שהסכימה להוציא אותו מישראל תמורת עבודתו על הסיפון, הפעם לבוסטון. הספינה התרסקה על חופי אמריקה, ומונק היה הניצול היחיד. הוא שחה לחוף, אבל קרוב אליו ראשו הוטח בסלע. בשארית כוחותיו גרר עצמו מהמים אל החוף המסולע והמיוער. כאן התקיפה אותו להקת כלבי בר. הוא ברח מהם ועלה על עץ, ועליו נורה בידי חוואי מקומי שחשב שהוא דב. החוואי, יש לציין, טיפל בו במסירות ברגע שהתגלתה הטעות, עד שהחלים.

בזאת נסתיימו מסעותיו מעבר לאוקיינוס, אולם עד סוף חייו המשיך מונק לעשות נפשות לרעיון שלו, ופעל על מנת להביא את כל היהודים לארץ ישראל ולהקים בירושלים פרלמנט בינלאומי. הוא נפגש עם חברי פרלמנט, כתב לעיתונים, גייס כספים והעלה רעיונות שונים ומקוריים. מונע מתחושת דחיפות ומתוך שכנוע פנימי חסר-מעצורים מונק לא נח לרגע, וניסה בכל מאודו לשכנע את כל מי שפגש. לרוב הוא לא ממש הצליח. סמוך למותו הוציא כאמור לעיל קונטרס שמבטא את תחושותיו בשם Stand up O Jerusalem. הכותרת המלאה שלו היא:

Stand up O Jerusalem that the Land of Israel may soon become like the garden of Eden and the joy of the whole earth (as predicted) now that the federation of the world and parliament of man has at last become an imperative necessity.

הקורא בקונטרס זה לא יכול שלא לשמוע את קול ייאושו העמוק של מונק. מונק מתחנן בפני היהודים שיקימו נציגות נבחרת שתבחר בעצמה מנהיג שינהיג אותם, שכן ברור לו שהם זקוקים למישהו שיוציא אותם מהגלות ויביא אותם לציון:

מילות הנבואות מבהירות בצורה מספקת כי נחזה מראש בברור שכאשר העם היהודי ייקרא להתעורר ולקום, להציל את עצמם, ואת כל העמים כולם, כאשר יגיע המשבר המתקרב ובא בהיסטוריה העולמית, שלא יימצא אף אחד מביניהם בשום מקום בעולם שיוכל להיות מנהיג עבורם […] אחד כזה (כפי שנחזה בברור) עכשיו קורא לעם היהודי להתעורר ולקום, מפני שעזרתם הכרחית על מנת שהאומות הנוצריות יזהו את אותו אדם נבחר, אשר מזה ארבעים שנה כבר מפציר בהם לעשות כן, ללא היענותם (כפי שנחזה). לכן על בכירי היהודים כעת להתכנס ולמנות ועדה שתבדוק את הצהרותיו של אותו אדם, כפי שאפשר לקרוא אותם בכתבים הרבים שהוציא לאור, ואם יימצא שכתבים אלה נכונים ואמיתיים, או לכל הפחות אם אין איש יכול להוכיח שלא כך, אפשרו לאדם זה להיות מוכר כמנהיג העם היהודי.

מונק קובע שהיהודים לא יצליחו ליילד מנהיג מתוכם, והוא קורא להם לבחור במי שראוי לכך מבין הנוצרים, ש"מזה ארבעים שנה" קורא לעם היהודי "להתעורר ולקום". מן הסתם מתכוון כאן מונק לעצמו. הוא מעוניין שהיהודים יכירו בו כמנהיגם כדי שהנוצרים גם הם יכירו בו, ולבסוף יאפשרו לו להביא את בני ישראל אל ארצם ולכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. הקונטרס יצא לאור במאי 1896. באוגוסט 1896 נפטר מונק. באוגוסט 1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון.

—

הרשו לי לנצל את ההזדמנות ולפרסם לקראת שנת הלימודים הבאה את התוכנית בה אני מלמד באוניברסיטת תל אביב, המאוד מומלצת לדעתי. סטודנטים לתואר שני – ראו הוזמנתם:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' רותם קהלני-ברגמן
rotem12@tauex.tau.ac.il
03-6405627