מימין ומשמאל מדברים לא מעט על מבצע 'צוק איתן' כקו פרשת מים, בין אם פוליטי, חברתי, דתי או תקשורתי. דומה שמשהו אכן קרה במסגרתו, שהוא הביא "רוח חדשה" על אף שמבחינה צבאית לא היה שונה בהרבה ממבצעים קודמים בעזה. אני שותף להערכה הזאת, אם כי לדעתי לא מדובר בהתפתחות של דבר חדש, אלא בנראות ברורה יותר של תהליך שמתרחש ומתעצם מזה יותר מעשרים שנה. התהליך הזה קשור ל"רנסאנס היהודי" שעובר על ישראל, אולם ההתעוררות היהודית הזאת עצמה מחולקת בתוכה לשני ערוצים מרכזיים שמהם ראינו בתקופת 'צוק איתן' רק אחד.
בחנו למשל את הכרוניקה הבאה: זה התחיל בתפילה שנשא הרב דוד סתיו בתוכנית הבוקר של אברי גלעד והילה קורח לשלום שלושת החטופים. אחר כך ינון מגל נזף בח"כ ג'מאל זחאלקה על שחלק על זכותם של היהודים לארץ ישראל והתעקש ש"כתוב בתורה שזאת הארץ שלנו". לקראת הכניסה הקרקעית לעזה הופץ מכתבו של אל"מ עופר וינטר שהמריץ את חייליו להכות באויב "אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל", ובמהלך הקרבות חזינו בשר הביטחון מניח תפילין במשרדו.
לנוכח מראות אלוהים אלה כתב רענן שקד בטורו השבועי ב'7 ימים' (8.8) כי "משהו בחילוניות היהודית נסדק וקרס סופית במערכה הזו. אם יש מפסידים במלחמת עזה האחרונה […] מדובר בזהות החילונית של ישראל ושל צה"ל." מנגד שר החינוך פירון מדבר על המבצע כמביא תחת כנפיו "מהלך רענן ויחודי, מהלך שיש בו גיבוש של זהות ציונית ומוסרית כאחד […] לצד מהלך השנאה וההדרה." ובמידה מסויימת שניהם צודקים.
אז מה היה לנו כאן? לכאורה, אפשר לייחס את כל היידישקייט הזה לאותה התעוררות יהודית מגוונת בה חילונים מגלים מחדש את מורשתם התרבותית-דתית, זו שמתאפיינת בין השאר בבתי מדרש פלורליסטים ובנאו-קבלה. אולם זו תהיה טעות. אנו חוזים כאן בתופעה שונה (גם אם מקבילה), שכן מדובר לא בעניין תרבותי או רוחני שמגלים חילונים בתכנים יהודיים על מנת להעשיר את זהותם ולנכס לעצמם מחדש את המסורת. כאן מדובר כתפיסתו של הקולקטיב כאתנוס, ובחיבור לדת היהודית כהעצמתו של "העם" כאחד ומאוחד אל מול האויב.
במילים אחרות, ההתעסקות שאנו חוזים בה כאן בדת מגיעה למען מטרה פוליטית, והיא הדגשת אחדותו של העם (היהודי). כמו נמר הממתין לשעת כושר כדי לזנק, המבצע בעזה הביא זרמי מעמקים שבחשו בשקט ובאיטיות עד כה לפרוץ על פני השטח ולהפגין בגאון את עצמתם. זרמים אלה מורכבים מנייטיביזם והדתה (ועבור היהדות הדתה היא תמיד גם הלאמה), ומסמנים שלב חדש בהפיכתה של הדמוקרטיה הישראלית לדמוקרטיה אתנית.
כיצד הגענו עד הלום?
בספרו The Triumph of Israel's Radical Right מתאר עמי פדהצור את התהליך בו "הימין הרדיקלי הישראלי הישן", שדיבר על ארץ ישראל השלמה במונחים של ריבונות וביטחון (למשל, מפלגת צומת), הוחלף ב"ימין הרדיקלי החדש", שנושא את שם ה' ומדבר על נחלת אבות. הימין הרדיקלי החדש מחזיק בתפיסה אתנו-לאומית, בה העם היהודי – ולא האזרחים הישראליים – מהווים את בשרו של הגוף הפוליטי במדינת ישראל. כיום ימין רדיקלי אתנו-לאומי זה שולט בחלקים נרחבים של הפוליטיקה הישראלית, כולל כמובן במפלגת השלטון (אלקין, דנון, רגב, לוין, חוטובלי, פייגלין). על פי פדהצור:
באמצע שנות התשעים, שנית ספורות אחרי ההתנקשות בכהנא, הזרעים האידיאולוגים שהוא שתל וטיפח במשך שנים החלו לפרוח. הימין הקיצוני החדש, שהפך לתופעה האידיאולוגית המשמעותית ביותר בישראל כיום, מאוחד על ידי סדר יום שעל פיו העקרונות הדמוקרטיים של המדינה כפופים לעקרונות האתנו-יהודיים. [… במחצית העשור הראשון של שנות האלפיים] המדינה נסחפה בגל של אולטרה-פטריוטיזם. [… ואחרי מבצע עופרת יצוקה] גל הפטריוטיזם הפך במרחב הציבורי לשיטפון חסר תקדים של נייטיביזם ופופוליזם, בהנהגת תנועת 'אם תרצו'." (עמ' 205, 208)
יש כאן אפוא תהליך מתגבר שאפשר לתארו כאתניפיקציה של הישראליות. פדהצור מתמקד בשדה הפוליטי, אבל אני חושב שאפשר להבין את עלייתה של התפיסה האתנו-לאומית בצורה ברורה יותר אם ננתח את התהליכים החברתיים שעברו על החברה הישראלית מאז שנות השמונים. מחקרים שונים ורבים עמדו על השינויים בכלכלה ובתפיסה הכלכלית, בשדה המשפט ובמצב המדיני שגרמו מאז שנות השמונים לנטישתו של האתוס הרפובליקאי-קולקטיביסטי שאפיין את שלטון מפא"י-מפד"ל ואת החברה בישראל עד אז, ועודדו את עלייתו של אתוס ליברלי ואינדבידואליסטי. בעקבות אימוצה של כלכלה נאו-ליברלית, תהליכי הפרטה מקיפים, כניסתם של כוחות השוק הגלובליים ועלייתם של ענפי היצור עתירי הידע התפתח בישראל במהלך שנות השמונים משק פוסט-תעשייתי המתאפיין במה שמכונה קפיטליזם מאוחר או היפר-קפיטליזם.
להתפתחויות בתחום הכלכלי התלוו מקבילות בתחום התרבותי והחברתי. חדירתו של ההיגיון התועלתני והצרכני השפיעה גם על השדה האידיאולוגי והערכי בישראל. התפיסה הציונית הקולקטיביסטית בה הגוף הפוליטי מוגדר על ידי הדמוקרטיה הישראלית על אזרחיה (תוך שאיפה לאחדם על ידי "היתוך") ועל ידי אידיאולוגיה לאומית אחידה התפוררה לכדי פסיפס רב-תרבותי, מסגרת ליברלית ואתוס אינדיבידואליסטי-הישגי. במילים אחרות, לא רק המשק הופרט.
את תחילת סופו של הסטטוס-קוו הדתי אפשר למקם בראשיתו של התהליך הזה, וממילא גם את החיפוש החופשי והמגוון של העשרה תרבותית, רוחנית ו"זהותית" במקורות היהדות. אבל זו רק תולדה אחת של ההתפתחויות הנ"ל. עבור מי שהיה מעוניין לשמור על זהות קולקטיבית אחידה, ובעיקר עבור המבקשים את "אחדות העם" כלפי פנים וכלפי חוץ הכריח התהליך הזה לחפש מקורות אחרים, אלטרנטיבים לציונות, כדבק אידיאולוגי מאחה ומאחד. כאן נכנסת היהדות לא כדת, אלא כאתנוס. במילים אחרות, כריאקציה להתפוררות של הקולקטיב ולליברליזם עלתה התפיסה האתנו-לאומית.
נשים לב שהן עבור חילונים שמתעניינים ביהדות כחלק מחיפוש תרבותי או רוחני והן עבור חילונים שזקוקים ליהדות כקרקע אתנית לגיבוש סולידריות ופטריוטיזם (שלא לומר ג'ינגואיזם) מדובר בתחליף נדרש שבא למלא את החלל שהותירה התפרקותה של הציונות כאתוס קולקטיבי. אסור לשכוח שהציונות המדינית באה להציע תחליף ליהדות כדת, "יהודי חדש" שהוא חילוני ולאומי ודמוקרטי וסוציאליסטי. עם אבדנו של זה מתעורר צורך לגבש זהות יהודית חדשה. זו יכולה לעלות מתוך עיסוק מחודש ופלורליסטי במקורות, או מתוך תפיסה נייטיביסטית של היהדות כאתנוס. שני הזרמים האלה סותרים (או משלימים) אחד את השני בכמה היבטים, אולם מקורם באותו תהליך והם עונים על צרכים דומים.
על שני הזרמים האלו כתבתי בפירוט רב יותר במאמר שעתיד להתפרסם בגיליון אקדמות הבא, ולא אאריך כאן. ברם מה שצריך להיות מובן הוא שמבצע 'צוק איתן' העלה לתודעה והדגיש באופן חסר תקדים את הזרם האתנו-לאומי שהלך והתעצם בעשרים השנים האחרונות. התופעות המוזכרות בפסקה השנייה של רשימה זו ואחרות אינן אלא חלק מהקריסה של הזהות האזרחית של הישראלים היהודים החילונים אל תוך הזהות האתנית שלהם, כאשר זו האחרונה מהווה בסיס "אמיתי", "טבעי" ו"אותנטי" יותר מאשר כל הגדרה פורמלית של שיח משפטי דמוקרטי-ליברלי. ההתייהדות הזו והחזרה למסורת מאפשרת בד בבד זהות יהודית חדשה-ישנה שעולה מתוך הציונות החילונית המתפוררת, ואחדות פשוטה, פטריוטיזם ולעיתים ג'ינגואיזם אל מול האויב בעתות מלחמה.
נספח: שתי הערות לגבי השמאל הישראלי
קודם כל, במלחמה הזאת הוא חטף מכות. אסור לעבור על כך לסדר היום וראוי לשים לב היטב לתופעה: לא היה מדובר במקרים חריגים פה ושם, אלא בהתארגנויות מכוונות ומתוזמרות להיאסף בקרבת מפגיני שמאל, לזרוק בקבוקים ואבנים ואף לארוב למפגינים בדרכם הביתה בכדי להפליא בהם מכות, לפעמים תוך שימוש בנשק קר. אין כאן "התפרצות של זעם". זה היה מתוכנן. כשאמיל גרינצוויג נרצח על ידי יונה אברושמי הייתי אמנם רק בן 9, אבל אני לא זוכר אלימות כל כך שגרתית ושכיחה מהימין כלפי מפגני שמאל מאז ועד הזמן הזה.
מה קרה כאן? אם אנחנו מדברים על פריצתה על פני השטח של אתנו-לאומיות אפשר להבין למה מתרחש רצח על רקע לאומי-אתני כמו זה של מוחמד אבו ח'דיר, אבל כיצד נפרש אלימות כלפי יהודים? ההסבר יכול להיות פשוט למדי: המשתמשים באלימות כלפי אנשי שמאל אינם רואים בהם חלק מקבוצת הבית. עבורם הם אינם חברים מלאים ב"עם ישראל". אל תשכחו, הרי הם "שכחו מה זה להיות יהודים".
כאן אנחנו רואים איך האתנו-לאומיות חייבת לפנות כנגד עצמה, וזאת על מנת להכשיר עמיוּת "טהורה" ומלוכדת. כי תפיסת לאומיות אתנית מניחה מראש שהעם כולו הוא אחד. מי שלא מהעם שלנו חייב להיות נגדנו, ומי שנגדנו חייב להיות לא מהעם שלנו. חייב להיות לא-אנחנו. האלימות כאן מגיעה על רקע דחייה תודעתית של האלימים את מושאי אלימותם. עבורם אנשי שמאל לא זו בלבד שאינם חלק לגיטימי מהספקטרום הפוליטי במדינה (כמו הערבים אזרחי ישראל), אלא אף אינם חלק מהעם היהודי. באופן פרדוקסלי דווקא אלה המצהירים שוב ושוב על אהבתם המוחלטת ל"כל יהודי" מוציאים מכלל היהודים קבוצה לא קטנה, ודווקא מי שרואים עצמם כפטריוטים גדולים פועלים כדי לפרק את הציבור הישראלי לקבוצות שונות ויריבות. ואפשר גם לבחון את השתיקה של ההנהגה הפוליטית לנוכח התהליך המתדרדר הזה.
הערה שניה
בספרה מרחב המקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי (ספר מרתק כשם שהוא תזזיתי, עשיר באבחנות ותובנות), עומדת חביבה פדיה על יחסו המורכב של הפוליטי לתיאולוגי ביהדות המודרנית. פדיה מתייחסת לחילון היהדות על ידי הציונות ומציינת כי
בשלבים הראשונים של תהליכי הלאומיות וההשכלה שעברו היהודים באירופה, המישור התיאולוגי שעבר תהליך חילון מואץ הזין את הפוליטי. בשלבים הבאים (ששיאם ב-67'), הפוליטי שהתהדק אל הממשי [כלומר, פגש את ארץ האבות בפועל – ת.פ.], והיה מעובה תיאולוגית, תוך כדי מחיקת הרפרן הדתי, שב ועבר תהליכי הדתה והשגבה בידי הציבור האמוני בארץ. בשלב השלישי, וככל שהשבר בממשי מתברר, מתחולל תהליך נסיגה והיפרדות של השמאל החילוני מן המבנים המורשים של לאומיות כטרנספורמציה של דת, וכאן נפער הפער בין שתי הקבוצות, הדתיים הלאומיים והחילונים הציוניים, שהיטיבו ללכת יחד בתחילת הפרוייקט הציוני. (עמ' 90)
פדיה מסבירה כיצד הציונות, שהיתה כאמור לעיל מתחילתה פרוייקט של חילון היהדות, בלעה אל תוכה את שטחי יהודה ושומרון, מה שהביא את הציונות הדתית להפוך את המדינה לכס האל בעולם, דהיינו להשתלטותה של התיאולוגיה הקוקיסטית על הציונות הדתית. בשלב השלישי מתברר שאפעס יש ביהודה ושומרון עוד עם, ושגם אם בלענו קשה לעכל את ארוחת המלכים הזאת. בשלב זה נסוג חלק מהשמאל החילוני לא רק מהרצון להחזיק בשטחים, אלא מהציונות בכלל, דהיינו מכל תפיסה לאומית, ומאמץ תפיסה קוסמופוליטית פוסט-לאומית (והדבר קשור באופן עמוק גם לתהליכים הכלכליים-חברתיים שתיארתי לעיל כמובן. וראו גם ניתוחיו הדומים של שלמה פישר שכתבתי עליהם כאן וכאן).
אלא שנסיגתו של השמאל החילוני מהציונות משחקת לידיהם של הדתיים הלאומיים, שהרי הציונות מתחילתה היתה כאמור פרוייקט של חילון היהדות. באופן בלתי נמנע עם החלשות הציונות החילונית מתעצמת הציונות הדתית, תרתי משמע. יחד איתה מתעצמת גם אותה תפיסה אתנית על פיה מדינת ישראל היא קודם כל הלאומיות האתנית של היהודים ולא דמוקרטיה ייצוגית (בעלת אופי יהודי). מי שחשב שזניחת הציונות תביא לליברליזציה וקוסמופוליטיות טעה אפוא פעמיים: הן מבחינה של התעוררות חיפוש זהות יהודית (תרבותית, רוחנית) אלטרנטיבית לזו הציונית-חילונית, והן מבחינה של העצמת הציונות הדתית והתפשטותה של התפיסה האתנו-לאומית.
ייתכן שבזה, אגב, צודקים המבקרים את השמאל מהימין הדתי, וזאת באומרם שהשתלבות אמיתית במרחב תהיה לא על ידי מסמוס קטגוריות הזהות והפיכתנו כולנו לקוסמופוליטים, אלא דווקא מתוך הכרה בזהויות הדתיות והאתניות וכינון של יחסים בין-אתניים מתוך כבוד הדדי (שיכול, אגב, להתקיים בד בבד עם איבה הדדית). כמובן שעמידה על הכרחיותה של הדמוקרטיה הליברלית ועל כיבוד זכויותיהם של כלל התושבים מהירדן לים היא תנאי שאין להתפשר עליו, אבל נדמה לי שהניסיון לארגן שמאל אינטרנציונלי המבוסס רק על קטגוריות זהות של מעמד או אזרחות (ולא לאום או דת) מועד לכישלון.
כפי שכתב לאחרונה עפרי אילני, אותה "פנטזיה של שמאל עממי-אורגני […] מתרסקת שוב ושוב, כיוון שיש בה מעט מאוד כנות." חוסר הכנות כאן הוא חוסר הנכונות להכיר בשאיפותיהם הלאומיות ובזהויותיהם האתניות והדתיות של הישראלי והפלסטיני (ולפעמים גם בזהותו העדתית של הישראלי), תשוקות וזהויות שאינן המצאה או דמיון ואשר רובם המוחלט לעולם לא יפרדו מהן. יש לחשוב איפה על השתלבות מתוכן, לא על הטהרות מהן.
לולאת האל 
איך התזה הזו מתיישבת עם זה, שדווקא במהלך המבצע שלט שיח מאוד מאוד "ישראלי"? לא יהודי, ישראלי. שיח שבו השתלב היטב, בתור הגיבור הלאומי הראשון של המבצע, המח"ט הדרוזי של גולני, ושפוסטים אחרים על החיילים הדרוזים והמוסלמים של צה"ל קיבלו עשרות אלפי לייקים? שיח שלעתים קרובות כלל בתוך "עם ישראל" את הדרוזים והערבים ש"בעדנו"?
אהבתיאהבתי
יפה, אנונימי. קטלת בפסקה אחת את הטענה המגוחכת על ה"אתניפיקציה של הישראליות".
(דווקא בקרב הציבור המאמין יש הערכה הרבה יותר גדולה ואהבה לבני בריתנו, כפי שמשתקף בכתביהם, במעשיהם, ובבריתות הפוליטיות של אנשים כמו פייגלין, למשל).
אהבתיאהבתי
אני חולק על כך ששלט כאן שיח "ישראלי", והדוגמאות שהבאתי לדעתי מראות אחרת. סיפור המח"ט הדרוזי לא סותר את זה שהרי הוא עצמו שותף למאבק הלאומי היהודי. סתירה היתה למשל התעקשותה של ההנהגה הפוליטית על שוויון הזדמנויות מלא וצמצום הפערים בין כל אזרחי ישראל, יהודים, ערבים ודרוזים.
אהבתיאהבתי
אף אחד לא מיסגר את הסיפור של המח"ט הדרוזי בכך שהוא שותף ל"מאבק הלאומי היהודי". אלא זה מוסגר בכך שהוא מגן על אלא שהוא בית של כולנו – אזרחי ישראל – שכולנו חוטפים מירי החמאס. זה לפחות השיח ששלט בכל מאות אלפי התגובות-טוקבקים שעברתי עליהם.
מעבר לזה, הכלה של מיעוטים פטריוטים לא הייתה הדרך היחידה שבה התבטא השיח המאוד "ישראלי" (לא יהודי) במהלך המבצע. ז'אנר נוסף של פוסטים פופלריים היה מסוג "כולנו ישראלים" – ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים (!) – וכולנו מופגזים, וכולנו ביחד בצרה הזו, ולכן צריך לנהוג אחד בשני בפחות גסות.
גם בשאר השיח היומ-יומי בזמן המבצע: גאווה על תרומות לחיילים ועל מפגני האחדות והסולידריות, גילויי הגאווה היו של גאווה "ישראלית" (מילולית, זה שם התואר שהשתמשו בו) לא של גאווה יהודית.
אני מניח שנשאר עם המחלוקת על העובדות לגבי אופי השיח, לפחות זה חוסך דיון בפרשנויות…
אהבתיאהבתי
*צ"ל: שהוא מגן על הבית של כולנו
*צ"ל: מאות ואלפי תגובות-טוקבקים (לא מאות אלפי)
חבל שאין אפשרות לערוך תגובות :)
אהבתיאהבתי
כמו לומדים בהיסטוריה אין ואקום וכאשר ביקשתם להפריט ולשטח את הזהות הפרטית של הישראלי היהדות חזרה, מה לעשות יש צורך להתמודד, היהודי הזקן הכפוף חזר במשנה מרץ, אחרי שהרסתם את מערכת החינוך והכנסתם לדורות הצעירים, שכל יהודי צריך להיות עורך דין או משורר והשארתם את העבודות הבזויות לערבים ולחרדים, עכשיו תאכלו את מה שבישלתם. התנתקות של הנהגה מהמורשת היהודית והמלחמה המדומה שעשתה הנהגה של השמאל עם היהדות היא זאת שהדירה רבים וטובים משורות השמאל וזאת במקום לנסות ולשנות מבפנים ועכשיו תאכלו את חרצובות לשונותיכם!
אהבתיאהבתי
עם כל הכבוד ל"אתניפיקציה של הישראליות" חושבני שחסר בניתוח הזה משהו כל כך ברור, גלוי ומוחשי – החוויה המתמשכת והמצטברת של המאבק של הערבים בנו. ההלם מעוצמת הפיגועים שנעשו בשנות אוסלו (בעיקר 93-96) ולאחריהן מ"אינתיפאדת אל אקצה", חטיפות החיילים ומיני-מלחמת לבנון, וסבבי העימותים הנשנים וחוזרים עם הפלסטינו-איסלמיסטים מרצועת עזה חרף ה(ואולי תודות ל)התנתקות נחוו אצל ישראלים רבים כהתקפה ישירה, קבועה ומתמשכת עליהם ועל מי שהם, וממילא הצמיחה/חיזקה חווית זהות קולקטיבית.
אהבתיאהבתי
נכון, ללא ספק זה תרם למגמה הזאת.
אהבתיאהבתי
מה שאתה מתאר כאן, נחשף בפניי במלוא עוצמתו באתר רוטר שהיה האתר העיקרי שממנו שאבתי מידע מהיר (ולרוב אמין) בזמן המלחמה וכנראה גם כמה מאות אלפים אחרים. היהודי הימיני הפשיסט והדתי מיוצג שם ע"י רבים מחברי הפורום וההתבטאות שלהם כנגד חברי פורום הנחשדים כשמאלנים ר"ל זה פחד אלוהים. השנאה שלהם לכל מי שאינו חושב כמוהם ותיוגו כשמאלני כוללת גם את מנהיגי המדינה, הצבא, הבטחון והתקשורת. רבנים וטייקונים זוכים להערצה ואהבה. מציעה לך לנבור בדפי הפורום.
כשמאלנית, חייבת לציין בצער שלא מצאתי אתר חדשותי מוצלח ממנו להתעדכנות בזמן אמת. כדי לאזן, ניסיתי לראות גם אתרים מעזה ורשתות מחו"ל אבל גיליתי (להפתעתי) שאני מתקשה לקרוא ולהאזין לצד שמנאץ אותנו, במיוחד כשילדיי שותפים ללחימה. דיסוננס ידוע של השמאל הציוני המחנך ושולח את ילדיו לצבא.
אהבתיאהבתי
יש בניתוח הזה משהו, אבל זה לא הכל. אני חושב שהדתיות הגוברת בארץ משקפת יאוש מהיכולת להשיג הסדר שלום, והיא מהדהדת את הדתיות הגוברת מולנו באסלאם.
הבעיה העיקרית שיש בדתיות היהודית הזאת לדעתי היא הבורות. הבורים של רוטר שונאים כי רע להם והם לא יודעים למה. וככל שצה"ל יהפוך לצבא של בורים דתיים, היכולת הצבאית תידרדר, כי אומץ לב ותפילה אינם תחליפים לטכנולוגיה ולאסטרטגיה. וגם בתחום האזרחי רואים את זה. כשחרדים למשל ניהלו את ירושלים, העיר שקעה, כי פרנסי העיר היו חסרי השכלה, לא ידעו דבר על תכנון עירוני, תחבורה וכן הלאה – ודאגו רק למגזר שלהם. ואם הדתיות שאתה מדבר עליה תתרחב – הבורות והשקיעה האלה הם הגורל הצפוי למדינה כולה.
אהבתיאהבתי
בנושא כיוון ודרך להמשך התפתחות המדינה היהודית, מציע לעיין בכתבי הרב יהודה הלוי אשלג "בעל הסולם":
1. עיתון "האומה" (אפשר לקרוא כאן: http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%94 )
2. כתבי הדור האחרון (אפשר להוריד כאן: http://www.orpnimi.org.il/?item=209§ion=82 )
3. הספר "מתן תורה" – ובמיוחד "מאמר החירות" שבו (אפשר למצוא כאן: http://www.orhasulam.org/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99-%D7%91%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%9C%D7%9D.html )
תפיסה מהפכנית (שנכתבה לפני 70 שנה ויותר) – אודות חברה ומדינה יהודית מאחדת ולא אחידה שמכבדת ומכילה כל אדם וקבוצה בה.
אהבתיאהבתי
הוא שמבצא 'צוק איתן' — typo
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
עוד משהו: צריך לראות את המצב בהקשרו.
הדתיים לאומיים השקיעו הון רב – כספי, תיאולוגי, חינוכי – כדי להגיע למצב שבו הם יתבלטו בזמן מערכה צבאית. פחות או יותר כל מערכת החינוך שלהם מכוונת לזה. לכן זה לא אמור להפתיע שזמן של מבצע צבאי זה גם שעת השיא של הדתיים לאומיים. זאת ההתמחות שהם רכשו לעצמם בעולמנו המודרני שבו כל אחד בוחר לעצמו התמקצעות. הם רצו ורוצים להוכיח שהם "התורמים ביותר" ו"הערכיים ביותר" וזמן מערכה זה הזמן להוכיח את זה.
כך הם השיגו לעצמם את הכוח וההשפעה לעצב את השיח הישראלי בזמן מערכה צבאית ברמה שהיא כלל לא אפשרית עבורם מחוץ לזמן של מערכה. זה זמן השיא שלהם, לא ציון דרך לטיפוס גבוה יותר, אלא נקודת שיא. זה טבעי שבנקודה הזו יקומו קולות שחוששים מתהליך הדתה כוללני יותר של ישראל. אבל צריך לראות את שעת השיא הזו בהקשרה המתאים: זה עובד להם רק בזמן מערכות צבאיות, כי לזה הם בעיקר התכוננו.
אם אנחנו שואלים את עצמנו האם מדובר בציון דרך בתהליך הדתה כולל של ישראל או רק שעת שיא של הדת"לים, כדאי לשאול שאלה נוספת: מה עם החרדים? למי שלא שם לב – הם נשארו לחלוטין מחוץ לתמונה. במבוכה. הם היו מחוץ לפוקוס, לא רלוונטים, לבד בצד. בעיקר היו במבוכה. הם ראו את החברה היהודית הלא-חרדית מגויסת מתמיד – תכונה שהציבור החרדי מאז ומעולם התגאה בה, ובכל העשור האחרון ביקר בעקביות את החברה החילונית על שאין לה אותה – למען מטרה שהציבור החרדי לא בהכרח יכול לשלול. זה סיוט עבור חברה מסוגרת שרוצה למנוע מאנשיה לנהות אחרי חברת הרוב. ואכן הקולות שיצאו מהציבור החרדי במהלך המבצע היו כאלה של מבוכה: חלק אמרו – גם אנחנו צריכים להושיט יד, חלק אמרו – צריך להסתגר עוד יותר. מבוכה.
אהבתיאהבתי
מסכים. אפשר לראות את ההלוויה של ההרוג החרדי לפני כמה שבועות, בה נישאו דברים נגד הציונות, כסממן של זה.
אהבתיאהבתי
http://www.kikarhashabat.co.il/%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%93%D7%A2%D7%94.html
אהבתיאהבתי
בניגוד למבצעים שישראל יזמה בעזה המלחמה הנוכחית נכפתה ע"י החמס. לכן השוני ברור למרות התעקשות הממשלה להלחם את המבצעים הקודמים.
איך אפשר להפדיד בין עם לתרבותו? לכן חיבור למורשת היהודית מעצימה את עם ישראל.
רוב הימין היה תמיד אתנו-לאומי והתנגד לקולקטביזם המפא"יניקי גם בתקופה בה השאלה איפה יעבור הגבול לא היתה במרכז. אפילו בן-גוריון נטל את ספר התנ"ך בידו וענה : "זה הקושאן שלנו !". המילה ציונות נגזרת ממצודת ציון בעיר דוד ולכן יש לה משמעות אתנו-לאומית. לא רק עכשיו גם כשהייתי יותר קטן, לפני שכהנא הגיע לארץ, חגגנו את חגי ישראל כחגים לאומיים ו\או כקשורים לטבע הארץ כלומר כחגים ציוניים:
-פסח יציאת מצרים והכניסה לארץ
-יום העצמאות
-יום ירושלים
-לג בעומר (באופן מוזר ציינו את המרידה הכושלת של בר כוזיבא)
-שבועות חג קציר החיטה
-ראש השנה היהודית
-צום כיפור כהזדהות עם הצום של עם ישראל(המשמעות הלאמית התחזקה מאוד לאחר מלחמת יום כיפור)
-סוכות סוף קטיף פירות הקיץ וזכר לסוכות במדבר
-חנוכה ניצחונות החשמונאים
-פורים הצלת עם ישראל בממלכת פרס.
גם דיני כשרות המאכלים נתפסים כסממן לאומי.
בקשר ליחס לבני ברית לא יהודים מאיר עוזיאל בעל תפיסה דמוקרטית אתנו-לאומית כתב "אני נגד שוויון זכויות לדרוזים – אני בעד לתת להם זכויות יתר. במזרח התיכון בן ברית אמיתי לא יסולא בפז".
אהבתיאהבתי
זאת לא מורשתם התרבותית-דתית של החילונים אלא עוד פן של disco-kotel.
אהבתיאהבתי
הנקודה היא שהשמאל ההזוי כפי שהוא מופיע כיום הוא אחראי להרס השמאל וגם של המרכז. השמאל הישראלי מביא כל כך הרבה שנאה עצמית וחוסר אחריות כלפי המדינה היהודית ומצדיק אלימות כלפי ישראל שהוא מראש חוסם את הסבלנות של הרוב השפוי. למשל, קראתי פוסטים של השמאל שהמלחמה העכשווית היא קונספירציה של נתניהו. איזה טמטום.
הרעיון המקורי של השמאל מתחשב ב כ ו ל ם, לא רק בצד אחד וזה השוני שלו מן הימין שמצדד בצד אחד, תמיד בצד שאני נמצאת בו. הוא עושה בדיוק אותו דבר כמו הימין, הוא מצדד תמיד בצד אחד אבל להפך. הוא צר אופק כמו הימין. ומכיוון שזה יותר הגיוני הישרדות שלי מאשר התאבדות שלי, אז הוא במו ידיו דוחף את האנשים ימינה.
וזה טראגי, הטיפשות הזאת של השמאל, הרסנית, לא לאנשי שמאל הצדקנים שחושבים שהם קדושים מעונים אלא לרעיון השיוויון והפתיחות. הם זונחים ואפילו מעוותים את עקרונות השיתוף ומעודדים את הלופ של אנחנו הטובים והם הרעים.
אהבתיאהבתי
השמאל הציוני מתייחס אל המציאות המורכבת באופן לא פשטני.
השמאל הציוני מכיר בחובתה של המדינה להגן על אזרחיה (כולל אזרחיה הלא יהודים, בדואים במקרה הזה, שהופקרו על ידי המדינה במהלך ימי המבצע באישור בג״ץ) ובאותה נשימה סבור שצה״ל התנהל בחלק מתקיפותיו באופן לא מידתי וכתוצאה מכך נהרגו ברצועת עזה תושבים רבים חפים מפשע, כולל מאות ילדים.
השמאל הציוני כואב את מותם של אזרחים וחיילים ישראלים וגם את מותם של תושבים פלסטינים חפים מפשע.
לימין קשה להכיל מורכבות מוסרית שכזו.
אהבתיאהבתי
זה לא טיפשות של השמאל. הכילוי העצמי נמצא בעצם מהותו של השמאל האתאיסטי.
השמאל חושב במושגים של מציאות "סופית"- של עולם עם משאבים מוגבלים. בעולם כזה אם מישהו עשיר – הוא עשה זאת על חשבון אחרים שהפכו לעניים, לכן הוא רע. כמו הקומוניזם המקורי ששחט ובזז את העשירים. מצורת חשיבה כזאת נובע שכדי לעשות "צדק" עם הפלשתינים להם נעשה "עוול" על ידי התנועה הציונית, צריך שלתנועה הציונית יהיה רע. כל תוספת לפלשתינים חייבת לבוא לידי ביטוי בהפחתה והרעה במצב הציונות. כך, מתוך כוונה להיטיב עם הערבים הם שונאים את ישראל והציונות (וגם קצת את היהודים). (נכון גם להפך: יש כאלה שמתוך כוונה להרע ליהודים הם רוצים להיטיב לערבים….).
הפתרון הוא כמובן ההבנה שהעולם אינו סופי ומציאות של WIN WIN היא הדבר הטבעי והמציאותי ולא המחשבה שאחד בא על חשבון השני. אבל השמאל מטריאליסטי מידי מכדי להבין זאת.
אהבתיאהבתי
לדעתי יש עוד הבדל במלחמה זו, שמחזק את התפיסה הלאומית, וזה שינאת היהודים:
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-95138-00.html
אהבתיאהבתי
לא אתניפיקציה ולא נעליים. היחס למחמוד זועבי ולרס"ן עליאן מראה היטב שהמבחן שהחברה הישראלית מעמידה הוא אידיאולוגיה ולא מוצא. גם היחס לגדעון לוי מוכיח זאת מן העבר השני.
לישראלים פשוט נמאס מחוסר היכולת של מחנה השלום לנתח את המציאות ולהגיב לשינויים. למשל, ברור היום שטוב שלא נחתם הסכם עם סוריה, אחרת אנשי דעאש היו היום בטבריה. אבל מחנה השלום ממש עם המנטרות של "הסדר מדיני" ו"חיזוק המתונים".
אהבתיאהבתי
תרגיל רעיוני למחשבה: אוקי, כולם לא אהבו את נאום הקרב של וינטר (חוץ אולי מהחיילים שלו), אבל איזה נאום אחר מקביל יכל השמאל הישראלי לנפק לצעירים שלנו – כשהם עומדים לפני האפשרות להקריב את חייהם: הכו והכו באויב על מנת שנוכל לקנות ב-AM בשבת? הכו והכו באויב כדי שנהיה מעצמת הייטק עולמית סטייל סאטרטפ-אפ ניישן? זה נחמד לבקר את האתוס של וינטר – אבל לפחות זה אתוס. זה לא רציונליות (כלומר מתווה לקידום מטרותיך), זה לא אינדיבידואליזם, וזה בעיקר לא איזה פולקולור/יידישקייט שעל בסיסו לא באמת ברור כמה מוסרי לתבוע מאדם את הקרבת חייו. וזו הבעיה האמיתית של השמאל.
אהבתיאהבתי
נאום כזה -https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152389124259086&set=pcb.10152389125029086&type=1&theater
צה"ל היה צבא הרבה יותר יעיל בתקופה שבה דפי המפקד של המח"טים שלו לא כללו מסרים ג'האדיסטים. אני לא יודע אם יש קשר סיבתי, אבל מתאם ודאי שיש. .
אהבתיאהבתי
ואגב, רק שונא חיים יכול לחשוב ש" הכו והכו באויב על מנת שנוכל לקנות ב-AM בשבת? הכו והכו באויב כדי שנהיה מעצמת הייטק עולמית סטייל סאטרטפ-אפ ניישן?" – כלומר, חיים נורמאליים וריבוניים – אלה לא מטרות נאצלות מספיק שאפשר לשלהב באמצעותם חיילים. אם אתה רוצה צבא שמשולהב ממסרי ג'יהאד דתי – בכיף. תצטרף לצד השני. ראינו כמה משולהבים החיילים שלהם כשהם מניחים את הנשק ובורחים. כאן אנחנו בצד של אוהבי החיים שנלחמים בשביל לחיות. בשביל החופש לצאת לים בשבת בבוקר מבלי שמטר טילים ייפול עלינו.
אהבתיאהבתי
ראינו את היעילות של צה"ל ביום כיפור, כשהמסר של הרמטכ"ל היה "נשבור להם את העצמות". גם הצניחה במיתלה לא היתה שיא היעילות הצבאית:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A8%D7%91_%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%9C%D7%94
. יעילות צבאית לא אפשרית כשהממשלה מתעקשת להלחם את המבצעים הקודמים במקום את המלחמה הזאת ולהפוך את הצבא הישראלי לצבא הבלגה לישראל. מהאם המסר על הדולר ג'יהדיסטי? לתפיסת אל"מ עופר וינטר חיים ריבוניים, וחופשיים של עם ישראל במדינתו המפותחת זה גילויי שכינה וזה ההפך הגמור מהג'יהד, שרוצה להחזיר את העולם לתקופת מוחמד וחליפים הראשונים.
אהבתיאהבתי
אתה מכניס מילים לדף של המח"ט המכובד. הוא לא אמר שום דבר על "גילויי שכינה". הוא דיבר על יציאה למלחמה נגד מנאצי שם אלוקים. קריאה ג'יהאדיסטית קלאסית.
אהבתיאהבתי
לתפיסת אל"מ עופר וינטר:
-פגיעה בחיים ריבוניים, וחופשיים של עם ישראל במדינתו המפותחת זה ניאוץ שם אלוקים
-החזרת העולם לתקופת מוחמד וחליפים הראשונים זה ניאוץ שם אלוקים.
אני לא מבין מה ההבדל בין פגיעה בגילוי שכינה לבין ניאוץ שם אלוקים.
אהבתיאהבתי
כדאי לקרוא פעם נוספת את הדברים שכתב עופר וינטר לחייליו ולהשוותם לדברים שנשא אליעזר טולדנו בפני חייליו.
מדובר בשני מח״טים דתיים שתהום פעורה ביניהם.
וינטר כותב אל לוחמיו ביהודית תוך שהוא נמנע מהזכרת שמה של מדינת ישראל, מהתייחסות למשמעות המוסרית שנגזרת מלחימה בתוך שטח בנוי שמאוכלס בצפיפות ומהבחנה בין האויב לבין התושבים החפים מפשע.
טולדנו מדבר אל לוחמיו בישראלית (שיש בה גם גוון יהודי), מזכיר את מדינת ישראל, את ערכי הלחימה של צה״ל וקורא להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים במידת האפשר.
לא יהיה מופרז להניח שאילו טולדנו (שלא יצא למלחמה כדי להגן על כבודו הנרמס של אלוהים) היה נדרש להפעיל את נוהל חניבעל ברפיח, האירוע הטרגי הזה היה מסתיים עם פחות הרוגים בקרב תושבי רפיח.
האתוס של וינטר מבטא תפיסת עולם אנטי ציונית בהנחה שהציונות הציבה את האדם (היהודי ועל פי מגילת העצמאות גם את האזרח שאיננו יהודי) ואת צרכיו במרכז (בהקשר קולקטיבי של בניית אומה) ולא ביקשה לבוא חשבון עם מנאציו ומחרפיו של אלוהים.
אהבתיאהבתי
איזה נאום נושא, נניח, מפקד בפשמרגה לקראת קרב נגד המדינה האסלאמית?
הגנה על העם והמולדת מול אויב אכזר זה די מספיק בדר"כ. (נוסח הכתובת "מטרתנו: הגנה על יישובי הצפון" בתקופת השהייה ברצועת הביטחון).
אפשר לתבל בקצת מור"קים למיניהם מן ההיסטוריה של צה"ל. אלוהים יכול להישאר מחוץ למפקדת החטיבה.
לרוב עמי תבל אין דת ייחודית. מה שמחבר בין פרטיהם, בראייה חיצונית, אינו הרבה יותר ממה שאתה מכנה "איזה פולקלור/יידישקייט". מנקודת המבט של הפרט, אם קיימת תחושה חזקה של השתייכות לקולקטיב, תהיה נכונות לפעול למענו.
אהבתיאהבתי
אחד לאחד אתנוס הציונות ותש"ח.. מפא"י רכבה על האתנוס הזה בדיוק ובד בבד התעלמה מצרכיו. כיום זה מתפרץ. וכל דור שאין בכוחו להקים מדינה אין בכוחו גם לתחזק מדינה.
אהבתיאהבתי
תודה על פוסט מרתק.
אהבתיאהבתי
הערה: אמת, האידאולוגיה של הרב קוק הרואה את המדינה כיסוד כסא ה' בעולם צברה תאוצה בציבור הדתי רק אחרי ששת הימים, אבל היא הייתה קיימת עוד קודם לכן בגרעין המצומצם של ישיבת מרכז הרב. כלומר, התזה הזו הייתה קיימת עוד לפי יו"ש (למרות שנראה שהקשר היה קיים מוקדם כבר קודם: http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%91_%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91_%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%97%D7%A8%D7%9C%22%D7%A4#.22.D7.AA.D7.9B.D7.A0.D7.99.D7.AA_.D7.94.D7.97.D7.9C.D7.95.D7.A7.D7.94.22_.D7.A9.D7.9C_.D7.94.D7.90.D7.95.22.D7.9D)
עוד אחת: כשמדברים על החילוניות הציונית מעניין להעיף מבט על השורשים היהודיים שלהרצל (לאחרונה כתב על כך צבי צמרת במוסף שבת: http://musaf-shabbat.com/2014/07/21/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%90%D7%9C-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A6%D7%91%D7%99-%D7%A6%D7%9E%D7%A8%D7%AA/). כמו כן אני חושב שההתמקדות הציונית בתנ"ך תוך הדגשת הנבואות על חברה צודקת וכד' (באופן חריף: "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", מגילת העצמאות)שימשה מעבר למרידה ביהדות הגלותית התלמודית – אולי היה זה ראשיתו של הקונפליקט בין הרצון ליצירה חדשה, שונה, לבין הכרח כלשהו (פסיכולוגי? פוליטי?) לשמור על חיבור כלשהו לשורש אתני.
אהבתיאהבתי
1. זה האביב הערבי שמסביב.
2. "עם ישראל חי" מייצג את התופעה. זה לא העם היהודי ולא אזרחי ישראל. זה עם ישראל. וזה זרם חזק שבא מלמטה. עממי. מעם חפץ חיים.
אהבתיאהבתי
תומר
לא קראתי את התגובות וגם את המאמר קראתי עם מעט שעות שינה ומעט התרכזות (כיאה לאמא לשני בנים קטנים) אבל בתחילת המאמר דיברת על שני זרמים של התעוררות יהודית וצינת שבזמן צוק איתן ראינו רק אחד
תוכל לפרט על השני?
דנה
אהבתיאהבתי
דנה, השני הוא אותה התעניינות מחודשת בתלמוד, בחסידות ובקבלה שאנחנו רואים בכל מקום, ללא חזרה בתשובה ומתוך גישה פלורליסטית. אני כותב על התופעה לא פעם.
אהבתיאהבתי
מאוד מעריך את הכתיבה שלך בנושאי רוחניות. מאוד לא מעריך את הכתיבה הפוליטית שלך היא בעיני מאוד שטחית ופוליטית, במובן הרע של המילה, למרות כל המשפטים המסובכים שאין להם התחלה ואין להם סוף. בדיוק ההיפך מהכתיבה הרהוטה ומאירת העינים שלך בנושאי רוחניות. אני מאוד מקווה שזו אפיזודה חד פעמית שבה אתה גולש לנושאים פוליטיים (למרות ההקשרים הקלושים שניסית לעשות כדי שזה כן יהיה כביכול "מענין לענין באותו ענין")
אהבתיאהבתי
"נזף בג'מאל זחאלקה על שחלק על זכותם של היהודים לארץ ישראל " – זה תיאור מאד-מאד רחום של דברי זחאלקה.
אהבתיאהבתי
לדעתי, ההבדל בין שמאל לימין הוא בין מי שחושבת שכל הא/נשים שוות, לבין מי שחושבת שלקבוצה שלי מגיעות זכויות שלא מגיעות לקבוצה אחרת. לפי הגדרה זו, אי אפשר להילחם. לכן שמאלנית וחיילת היא תרתי דסתריי. אוקסימורון. השמאל בישראל הפסיד, כי הוא אינו שמאל, אלא מאמץ את גישות הימין, רק בצורה מתונה יותר. שמאלנית אמיתית תאמר שאין הבדל בין הפצצת עזה לבין הפקרת א/נשי ישראל למטח טילים. כאן וכאן לא חושבות על א/נשים אלא על אינטרסים. כאן וכאן אין אמפתיה. שמאלנית אמיתית תגיד, שהאוייב האמיתי הוא מי שמרויחה מהמלחמה (ההנהגה, הצבא, תעשיית הנשק, התקשורת) ועל כן מעודדת מלחמה בכל שנתיים. שמאלנית אמיתית תגיד, שהציונות היא אידיאולוגיה המבקשת זכויות לקבוצה אחת על פני האחרת ועל כן אינה יכולה להתיישב עם השמאל. ציונות ושמאלנות – אוקסימורון. לאומיות ושמאלנות – אוקסימורון. צבא ושמאלנות – אוקסימורון. עכשיו צריך לאפס מחדש את הסרגל של שמאל וימין. ומה נמצא? ששמאל בישראל יכול להיכנס לתא טלפון (זוכרות? פעם היה דבר כזה…) ושמאל עולמי יכול להיכנס לאולם קולנוע (זוכרות? פעם היה דבר כזה…).
אהבתיאהבתי
הגזענות ההלכתית, הקורבנות היהודית של הדורות, חוסר הסובלנות כלפי יהודי שלא כמונו.. ועוד ועוד מתאימים ככפפה ליד,להלך הרוח הציוני. לוחמני. השמאל נדחה, כי הוא לא מספיק יהודי, וזה נכון. הוא מבקש נתיבים אחרים, של פשרה, והתמזגות עם העולם. .על "הימין הדתי" לזכור: דווקא רוח הפשרה ההתמזגות והליבראליות, איפשרו להקים מדינה, לחזקה ולהעצים אותה. השמאל פרש ופוטר בשיא….הימין סבור שבזכותו זה ימשיך. אך דא עקא… הקנאות הזו תביא לחורבן, ערכי בתחילתו, אך ממשי בהמשכו. "העם הנבחר" שחושב שמותר לו הכל, ימצא עצמו חי תחת חרבו ונחרב, כי הוא סבר שהבחירה שלו עילאית, בעוד שהיא בעצם חסרת כל חוש קיומי, תשאלו את בר כוכבא. וכשמלאני אחתום: תקפצו לי.
אהבתיאהבתי
הסמול הפסיד בשיא כישלונותיו והתבדות תחזיותיו הרבה יותר, משהימין ניצח. הסמול הקיצוני הוכיח ומוכיח חוסר רצון וחוש השרדות. במקום להפציץ ולהפגיז ככל הגויים כמו הרוסים, האמריקאים והאנגלים הסמול מקריב את חילינו לעבודה זרה של אבירות "טוהר הנשק". בתלמוד כתוב: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" ולא רק מי שחושב כמוני הוא נאור ומתקדם. בתורה כתוב: "אל תאמר בלבבך בהדף יהוה אלהיך אתם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני יהוה לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה יהוה מורישם מפניך ה לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה יהוה אלהיך מורישם מפניך". לעומת זאת השמאל חגג בלג בעומר את המרידה הכושלת של בר כוזיבא.
אהבתיאהבתי