האמת היא זווית הראייה של האינטרסים הלאומיים של האומה – מוריס בארס (1862-1923)
את רונן שובל פגשתי לראשונה לפני שלוש שנים, לשיחה משותפת (גם עם ניר מנוסי), שפורסמה על ידי אבי גז ב'מקור ראשון'. למרות שכבר היה יו"ר 'אם תרצו' (שעדיין התעקשה אז שהיא "תנועת מרכז" אבל כבר עסקה בהכפשת גופי שמאל) הרושם שלי ממנו כאדם היה בסך הכל סביר. גם בפגישה במועד מאוחר יותר אצל חבר משותף גיליתי אדם חייכן, פתוח ובעל חוש הומור.
הפגישה השלישית שלנו כבר התרחשה בהקשר שונה לחלוטין: שובל ישב באגף התובעים בבית המשפט המחוזי של ירושלים, ואילו אני העדתי מטעם ההגנה במשפט "אם תרצו תנועה פשיסטית (אז יש)". עורך הדין מטעמו, נדב העצני, עשה לדעתי הבלתי מקצועית עבודה גרועה; עורכי הדין של הנתבעים, מיכאל ספרד, שלומי זכריה וישי שנידור לא מסוגלים שלא להיות מצויינים, ולא מעט עזר גם כמובן שתנועת 'אם תרצו' אכן הפגינה מאפיינים פשיסטים, כך שכל התביעה מלכתחילה היתה טעות מרה מצידם. כעת שובל מסתמן ככוכב עולה בשמי 'הבית היהודי' (הוא קפץ בדיוק בזמן מהספינה הטובעת של 'ישראל ביתנו', אצלה היה מנכ"ל האגף הבינלאומי), וזו הזדמנות טובה להעמיק מעט בהגותו הפוליטית-דתית.
אומר מיד שאני מסתייג מדיונים הפוליטיים שאינם אלא החלפת גידופים – "פשיסט" נזרק מכאן ו"אנטי-ציוני" מהצד השני – שכן מטרתם לרוב אינה שכנוע או ליבון העניין, אלא בעיקר דה-לגיטימציה של הצד שכנגד. לכן אני מאוד מעוניין להימנע מלכנות את שובל בשמות, ואין לי כל כוונה "להוכיח" שהוא כזה או אחר. כוונתי ברשימה להלן היא רק לאפיין את תפיסת הדת והלאום שלו. ועוד: גם זאת אעשה לא רק בזכותו הוא, אלא מפני שלהבנתי תפיסתו מייצגת נתח הולך וגדל בפוליטיקה הישראלית בזמן הזה מחד, ומאידך גיסא מקבלת אצל שובל את הניסוח הברור והמודע ביותר לעצמו. הדפוסים המשותפים שאראה להלן בינו לבין הוגים מתחילת המאה העשרים לא מלמדים ששובל יעשה בעתיד את מה שהם עשו או לימדו לעשות, אבל בהחלט מצביעים לדעתי על חוסר האחריות שבתפיסה שלו (ושל אחרים), כמו גם על חוסר הרצינות שלה, על היותה ריקה מערך חיובי ממשי.
"האומה הישראלית היא יצור חי ואורגני"
כשלעצמי, נחשפתי לראשונה להגותו של שובל כשקראתי את הרשימה של מוטי פוגל על ספרו "אם תרצו". ממנה הבנתי שכחוקר של הדת העכשווית לא תהיה לי שום אפשרות להתחמק מלקרוא בעצמי את "המניפסט לציונות מתחדשת" שכתב, שכן הטקסט מביא לידי ביטוי זרמים רעיוניים מובהקים שנמשכים מהרומנטיקה הגרמנית, זרמים שאפיקים אחרים שלהם מזינים תופעות בדת העכשווית, למשל, את תורתו הנאו-חסידית של הרב גינזבורג, ולהבדיל מהווים תשתית למגוון מופעי רוחניות ניו-אייג' בארץ בזמננו.
בספרו מקדם שובל תפיסה "ניאו-ציונית" פולקיסטית ואורגניסטית של העם היהודי ושל הקשר שלו לארץ ישראל. בהתייחסות לתפיסתו הוא מסביר כי
התפיסה הניאו-ציונית היא תפיסה אורגנית. את הכלל והפרט היא תופסת כאחדות מושלמת. הכלל והפרט הם החלקים המרכיבים את האומה. האומה הישראלית היא יצור חי ואורגני, מכלול של אחדות אחת שאיננה מאבדת את הפרטים. […] לכל הפרטים שמהם מורכבת האומה יש מהות פנימית משותפת, בדיוק כמו לכל איבריו של גוף האדם. המהות המשותפת הזו היא ישות פנימית מטפיזית, נשמת האומה ואם תרצו כנסת ישראל או כלל ישראל. (אם תרצו: כוכב מישראל, עמ' 52)
הדברים מפורשים כל כך עד שכמעט שאין צורך להצביע על היניקה הישירה מכתביהם של הוגים כהרדר ופיכטה. הוגי הרומנטיקה הגרמנית הללו היו מאבות הלאומיות המודרנית, וגרסו שלכל עם ועם זהות ייחודית משלו, אותה הוא חייב להגשים, וזאת תוך הימנעות מהשפעות תרבותיות זרות, שלכאורה עלולות לטמא את טהרת התרבות המקורית שלו. היחיד, מבחינתם, מממש את זהותו המלאה רק כאשר הוא הופך לאיבר מהגוף הלאומי, כלומר מבטל את רצונו הפרטי מפני רצון האומה. שובל גם הוא חושב כך:
כל יחיד בכל דור הוא אדם ייחודי, ורייציה מיוחדת של האיכות המטפיזית שנקראת 'כלל ישראל'. […] היחיד מקבל טעם ומשמעות לחייו דווקא מתוך זיקתו לכלל. […] הזדהותו של היחיד עם 'כלל ישראל' ממלאת את חייו בתוכן, בפשר, במשמעות ובטעם. בעצם היא זו שמאפשרת לו חיים. ככל שהיחיד מפתח את התודעה הזאת ומפנים אותה, הוא נעשה יותר 'כללי' ויותר ישראלי, והופך לחלק אורגני של ההוויה העמוקה הזו של 'כלל ישראל'. (שם, 53)
שובל אינו שולל את יחודיותו של כל פרט, ואף כותב ש"מכיוון שהכלל מתגלה דווקא דרך הפרט, הופך כל פרט לבעל משמעות ייחודית." (שם), אולם ברור מדבריו שהביטוי המלא של חיי היחיד ייתכן רק כאשר הוא מזדהה לחלוטין עם הקולקטיב אליו הוא שייך.
תפיסות כאלה הביאו בעבר לדרישה מצד משטרים טוטליטרים ופאשיסטים להזדהות מוחלטת עמם, כמבטאים לדעתם את רצון העם או את רוח העם. יחידים מתוך אותם עמים שביקשו לחיות את חייהם מתוך זיקה אחרת (לעצמם, להומניזם האוניברסלי, למעמד הפועלים העולמי) מצאו את עצמם במחנות מעצר. גם גורלם של בני עמים אחרים שאיתרע מזלם להתגורר בין בני העם המתאמץ להפוך לטהור ואותנטי לא היה שפיר, כידוע.
אני כמובן לא מאשים את שובל בתכנון כל דבר אלים שכזה. עם זאת, חשוב להבין שצורת החשיבה הזאת מביאה כמעט באופן בלתי נמנע לראיית גורמים החולקים על האוחז בה כגורמים חתרניים, אם לא כבוגדים, מפני שברגע שהכרענו מה בדיוק כוללת התרבות האותנטית של האומה, כל אזרח המביע עמדה אחרת אינו יכול אלא להיות סוכן זר וגיס חמישי. לא מדובר עוד בפולמוס בין בני פלוגתא במרחב דמוקרטי, אלא למאבק בין צד אחד הנאמן ל"איכות המטאפיזית" של העם (ואף מבטא אותה), וצד אחד היוצא כנגדה (וממילא אינו חלק ממנה, או חלק אמיתי מהעם). אם העם כולו הוא ישות אורגנית, ברור כי יש לנטרל מהר ככל האפשר כל תא סורר או קבוצת תאים עצמאיים שלכאורה אינם משתפים פעולה עם האורגניזם כולו.
ועוד נקודה חשובה: על פי שובל הקשר האורגני של 'כלל ישראל' אינו מוגבל ליחסי בין-אישיים. מסתבר שלעם יש גם חיבור בשרני למדי לארצו:
ארץ-ישראל אינה קניין חיצוני לאומה, אלא היא חלק מהותי מהוויתה. […] הארץ איננה אובייקט – כלי חיצוני, שאפשר לנצלו, לסחור בו, לחתוך אותו ולהעבירו לזרים. לארץ ישנה נשמה והיא חשה, נושמת ומגיבה. הארץ ערה לעם היושב בה ומגיבה בהתאם. (שם, 58-59)
הארץ היא ישות חיה, יש לה נשמה והיא חשה, ולכן ממילא לא רק אסור אלא פשוט אי אפשר לחלק אותה – למשל על פי הדין הבינלאומי כדי לכונן בה שתי מדינות לשני עמים (וכאן אולי המקום לציין שרק לעם היהודי יש קשר אורגני לארץ, ולא לשום עם אחר שבמקרה חי עליה). שוב, המסר מכאן ברור, וגם הוא נמשך מהוגי הרומנטיקה. אשאיר לכם להחליט אם הוא מתאים כמוטו ל"תנועת מרכז" או לא. (ואגב, ייתכן שהקשר האורגני בין העם לארצו חל רק על אדמה, ולא על גז שנמצא בתוך האדמה, אשר בו ניתן ואף רצוי לסחור ולהעבירו לזרים.)
"האומות האירופאיות, שהפכו מטומטמות מרוב הומניטריאניזם"
כל הציטוטים הללו היו מול עיני כשבאתי לאותה פגישה משולשת, ובאחת ההפסקות בשיח שאלתי את שובל האם הוא מודע לקשר העמוק שלהם לרומנטיקה הגרמנית. זה הקטע של השיחה בינינו (שהוקלטה כולה הן על ידי אבי גז והן על ידי) ששימש לאחר מכן בדיון בבית המשפט:
פרסיקו: "אגב, יש הרבה רומנטיקה גרמנית בספר שלך. כן? המון".
שובל: "זה שאתה קורא שם הרבה את הרדר ופיכטה, זה לא…"
פרסיקו: "או-אה! פיכטה חופשי!"
שובל: "בסדר. לא חידוש כזה גדול".
פרסיקו: "אז אתה שם לב לזה?"
שובל: "אני מכיר, בתיזה שלי התעסקתי הרבה בפיכטה ובשלינג ובהרדר ובז'ורז' סורל"
פרסיקו: "אז לקרוא לזה מוסר יהודי, זה…"
שובל: "לא, לא מסכים איתך. זה יותר מורכב"
(תמלול השיחה)
שובל מודה בכל פה שהוא מושפע מההוגים הנמנים לעיל, וכשאני מעיר לו שאם כך קשה לומר שמדובר בחזרה למקורות היהודיים ולמוסר יהודי דווקא הוא טוען ש"זה יותר מורכב" (ועל המתיימרים לדבר בשם המוסר היהודי ומושפעים עמוקות מהרומנטיקה גרמנית כבר כתבתי כאן). השיחה נמשכה לה, וכאשר לחצתי על שובל להסביר למה הוא משתמש בדימויים אורגניים ומטאפיזיים לגבי העם והארץ הוא זרק לעומתי: "קוראים לזה מטאפורה, בסדר?" אחר כך הסביר מעבר לכך שמדובר
[ב]מיתוס מכונן […] זה המיתוס שלה [= של היצירה הלאומית או של האומה הישראלית – ת.פ.], ככה אני מבין את זה, במונחים של ז'ורז' סורל. כשאתה מדבר על מיתוס, אז בשביל שעם ישראל יקבל השראה ממשהו […] (שם)
החדשות הטובות, אם כן, הן ששובל לא באמת מאמין שלארץ יש נשמה והיא חשה ונושמת. החדשות הרעות הן שהוא מעוניין שחסידיו יאמינו בזה. למה? כדי ש"עם ישראל יקבל השראה ממשהו".
שימו לב לשם שחוזר בשני הציטוטים: ז'ורז' סורל. אותו סורל (Sorel, 1847-1922) היה צרפתי, פקיד הנדסה, פובליציסט, הוגה דעות ובאופן כללי אדם חריף ומקורי שהשפיע לא מעט על תקופתו. הוא עצמו הושפע מפיכטה, מרוסו ומניטשה, אולם גם מברגסון ומאמיל דורקהיים. הוא החזיק בעמדות אנטי-קפיטליסטיות, אנטי-ליברליות, אנטי-דמוקרטיות, אנטי-אינטלקטואליות ואנטישמיות. הוא היה מורו של מוסליני – ואחר כך מעריצו, והעריץ גם את לנין. הוא תמך בסינדיקליזם, דגל במאבק אלים כדרך לעיצוב האדם והחברה, גרס שרק אלימות תוכל להציל את "האומות האירופאיות, שהפכו מטומטמות מרוב הומניטריאניזם", תלה תקוות ב"טבעיות" של מעמד הפועלים, דרש נאמנות מוחלטת של היחיד לעמו, העדיף תמיד את ספארטה על אתונה, וצוטט כשואל "כלום אפשר להעלות על הדעת דבר איום יותר משלטון של פרופסורים?"
זרמי מחשבתו של סורל, אם כן, לא בדיוק מצטרפים לכדי נהר אחיד, אולם הכיוון שלהם ברור. ישעיהו ברלין מסכם שעל פי סורל עלינו לגדל זן חדש של בני אדם, כאלה שרגשותיהם לא קולקלו על ידי אינטלקטואלים ותיאוריות. ברלין כותב שעל פי סורל
הבסיס האמיתי לכל התאגדות הוא המשפחה, השבט, הפוליס, שבהן שיתוף הפעולה הוא אינסטינקטיבי וספונטאני ואינו תלוי בכללים או בחוזים או בהסדרים בדויים. (ישעיהו ברלין, נגד הזרם, תר. אהרן אמיר, עמ' 405)
אולם אם לא תיאוריות או הסדרים חברתיים, מה יניע את השבט שלנו ויאפשר לו ליצור בני אדם לתפארת? ובכן, על פי סורל המיתוס, הוא שיפיח חיים באומה המתחדשת. המיתוס, והכוונה כאן היא למיתוס דתי או לאומי בדבר מוצא משותף ואחדות אורגנית של האומה, הוא שילכד את העם ויניע אותו לפעולה (אלימה).
בעיני סורל, תפקידם של מיתוסים אינו ליצב אלא לכוון תעצומות-מרץ ולשמש השראה לפעולה. הם עושים זאת על ידי שהם מגלמים חזון דינמי של תנועת החיים, השופעים כוח דווקא מפני שאינם רציונליים, ולפיכך אינם כפופים לביקורת והפרכה של חכמי אוניברסיטאות. מיתוס מורכב מתמונות ש"צבעיהן חמים" [ציטוט מסורל – ת.פ.], והוא משפיע על בני-האדם לא כתבונה, גם לא כחינוך הרצון ולא כפקודה של ממונה, אלא כתסיסה שבנפש היוצרת התלהבות ומעוררת לפעולה – ואם יהיה צורך בדבר, להתפרצות. (שם, עמ' 422)
"נאבק למען התרבות תוך כדי הידיעה שאין בה אמת"
דומני שכעת ניתן להבין את כוונתו של שובל כאשר אמר לי שדבריו בספרו הנוגעים לאחדות האורגנית של עם ישראל וחייה הרגשיים של ארץ ישראל הם מטאפורות, וש"זה המיתוס שלה, ככה אני מבין את זה, במונחים של ז'ורז' סורל. כשאתה מדבר על מיתוס, אז בשביל שעם ישראל יקבל השראה ממשהו". המיתוס, שאינו אמיתי, מיוצר למען העם. שובל הולך בדרכו של סורל (לפחות בעניין הזה), ומבקש להשתמש במיתוס כאמצעי פוליטי להניע את ההמונים.
עדות נוספת לתפיסתו זו של שובל אפשר היה למצוא במאמר מעניין שהעלה שובל לדף הפייסבוק שלו בסוף דצמבר (ושספק אם מישהו ממעריציו קרא עד הסוף). תחת הכותרת "אפשרות של חירות מדומיינת" פורש שובל את השדה האידיאולוגי הנוכחי כפי שהוא מבין אותו. הוא מתחקה אחד מקורותיהם הרעיוניים של הימין והשמאל, מגיע עד למהפכה הצרפתית, ואחר כך מצרף שתי מסורות נוספות: "זרם פילוסופי שמקורו ביוון", ו"זרם פילוסופי שצמח בגרמניה". זה האחרון הוא זה שדיברנו עליו כאן, אותה רומנטיקה לאומית שמחזיקה, על פי שובל,
שהערכים הם פועל יוצא של רוח העם, ולכן יש להם משמעות רק לבני אותו העם. מכאן […] על האדם להעמיק בתרבותו, ולהתרחק מהקוסמופוליטיות הפוליטית. (רונן שובל, אפשרות של חירות מדומיינת)
זוהי מבחינתו "התפיסה הימנית", וניכר שהוא משייך עצמו אליה. במאמרו שובל מבקש לעדכן את הזרמים האלה, ולהעביר אותם אל העידן הפוסטמודרני, לכאורה עידננו. על פי שובל כיום ניצבות זו מול זו התפיסה הפוסט-מודרנית השמאלית מול התפיסה הפוסט-מודרנית הימנית. לדידו
פוסט מודרניזם ימני, המכיר ברלטיביזם תרבותי, חייב לדאוג לתרבות יותר מאשר לאמת, משום שהוא נאבק למען התרבות תוך כדי הידיעה שאין בה אמת. (שם)
על פי שובל הפוסט-מודרניסט הימני מבין שמכיוון ש"ערכים אינם רציונליים",
הרי שיש לאכוף אותם ולהתגבר על ערכים מנוגדים להם. יצירת ערכים והאמונה בהם, הן פעולות של רצון, הדורשות מאבק. (שם)
כלומר הפוסט-מודרניסט הימני מבין שהערכים שלו אינם מעוגנים בשום מקור מוחלט (הטבע, האל), ודווקא משום כך הוא מבין שהוא חייב להאבק על הנכחתם שוב ושוב. הפוסט-מודרניסט הימני נמצא במאבק מתמיד בסוכני תרבות אחרים, שמבחינתו מלעיטים את העם בערכים קלוקלים. ובעוד שהפוסט-מודרניסט השמאלני מדבר על אוניברסליות ורציונליות, משתמש הפוסט-מודרניסט הימני במיתוסים הלאומיים כדי לשנע את ההמונים.
הימין הפוסט מודרני גורס כי בני אדם זקוקים למיתוסים על מנת לחיות. (שם)
כותב שובל, ומוסיף:
בעוד הימין הפוסט מודרני מחפש מיתוסים שיניעו את הקולקטיב, השמאל הפוסט-מודרני עוסק ביצירת תרבות של תלישות נטולת שורשים ומסר. […] בעוד השמאל הישראלי לומד היסטוריה ותרבות, הימין נזקק להם, לא בכדי לספר על העבר, אלא על מנת להשיב את העבר לתחיה.(שם)
ניתן לומר ש"הימין הפוסטמודרני" הולך בדרכו של סורל. הוא יוצר מיתוס (דתי, אתני, לאומי), ומשתמש במיתוס כדי להשפיע על האומה. מטרתו היא לעורר רגש המביא לפעולה, ואף למאבק. מולו ניצבת על פי שובל האליטה של השמאל הפוסטמודרני, שלדידו כושלת ערכית מתחילתה ועד סופה ("גם לא מאמינה במציאות אובייקטיבית, גם מבקשת לכפות ערכים קוסמופוליטיים, וגם לא מקבלת את רעיון הרצון הכללי של רוסו" – שם).
"ולמיתוס הזה, לגדולה הזאת, שאותה אנחנו מבקשים להפוך למציאות, אנחנו נכפיף את כל השאר"
נפנה עתה אל קרל מנהיים, מאבות הסוציולוגיה והסוציולוגיה של הידע, משום שנדמה לי שהוא היטיב לתאר כבר ב-1929 בספרו אידיאולוגיה ואוטופיה (שאמור אף לצאת בעברית בהוצאת שלם) את תפיסתו של שובל, וזאת כשכתב על ז'ורז' סורל ויסודות הפאשיזם:
האדם העליון, המנהיג, יודע שכל הרעיונות הפוליטיים וההיסטוריים הם מיתוסים. הוא עצמו משוחרר מהם לחלוטין, אבל הוא מעריך אותם – וזה הצד השני של גישתו – משום שהם "נגזרות" (מונח של פרטו) אשר מעוררות רגשות נלהבים ומניעות "משקעים" רדומים באדם, והם הכוחות היחידים שמובילים למעש פוליטי. זהו תרגום למעשה של מה שניסחו סורל ופרטו בתיאוריות שלהם על המיתוס[.] (Ideology and Utopia, Routledge, 1954, עמ' 122-123, תרגום שלי מהתרגום לאנגלית).
אין אצל שובל שום חידוש מרעיש אפוא, ואין גם הצדקה ממשית לשימוש בתואר "פוסטמודרני" (שכנראה מודבק היום לכל משנה או רעיון שמאמץ מבט ספקני). עוד בשנות העשרים לימדו סורל (ופרטו) את מה ששובל מורה היום (וראו גם הציטוט הפותח של מוריס בארס, עוד הוגה שהיה ממקורות ההשראה של הפשיזם). כידוע לנו היו גם כאלה שהקשיבו לכל אלה קשב רב. שבוע לפני שהפך לראש ממשלת איטליה אמר מוסוליני את הדברים 
הבאים:
יצרנו מיתוס. המיתוס הוא דת, הוא התלהבות אצילית. הוא לא חייב להיות אמיתי. הוא אמיתי מתוקף כך שהוא דחף, תקווה, אמונה, שהוא אומץ. המיתוס שלנו הוא העם, הוא הגדולה שבעם! ולמיתוס הזה, לגדולה הזאת, שאותה אנחנו מבקשים להפוך למציאות, אנחנו נכפיף את כל השאר. (בניטו מוסוליני, נאפולי, 24.10.1922 תרגום שלי מהתרגום לאנגלית כפי שמופיע בספר Mussolini's Italy מאת Herman Finer)
הדמיון, נדמה לי, מובהק.
כמובן, גם שובל יודע את זה. הוא מסיים את מאמרו בפסקה הבאה, שמדגישה את ההרואיות של העמדה הימנית פוסטמודרנית לדעתו, ומנגד את סכנותיה:
זהו ההקשר הנכון להבין את המעשה הנועז של הפוסט-מודרניות הימנית-יהודית. זהו לא רק מאבק הרואי למען בריאת ערכים ובריאת האל יש מאין, במובן העמוק ביותר הפוסט-מודרניסטים הימניים מבקשים להמשיך דווקא מתוך הנחות יסוד ועקרונות ההגות הפוסט-מודרנית את המאבק הקלאסי באלילות עצמה. אולם הסכנה הגלומה בבריאת ערכים יש מאין, גם אם הם מבקשים להאבק באלילות עצמה, היא סכנה עצומה שכן בריאת הערכים, באשר הם, עלולה להיות פתח למדרון חלקלק שסופו מי ישורנו. (רונן שובל, אפשרות של חירות מדומיינת)
המיתוס והאל נבראים אפוא יש מאין, ומשמשים כאמור ככלי בידי המנהיג הימני במאבק מול אלילות השמאל. מדובר בסוג של אגדות שרק רצוננו המשותף מקיים ("פעולות של רצון", כלשונו של שובל), ושהן בתורן חוזרות ומעוררות את רצוננו לפעולה. שם התנועה "אם תרצו" והמשפט הידוע "אם תרצו אין זו אגדה" מקבלים פתאום משמעות חדשה ואירונית למדי.
ושימו לב כאמור ששובל מודע לארעיות ולסיכון שבמהלך הזה: הוא אולי בורא את האלוהים והמיתוס יש מאין, אולם משאלו נבראו הם בעלי כוח עצום, שעלול לצאת משליטה. בהיותו תלמיד של סורל לא בשנות העשרים של המאה העשרים אלא בשנות העשרה של המאה העשרים ואחת נקודת ההשקפה שלו לא יכולה שלא להביא בחשבון את מה שעלה בגורלם של תלמידים אחרים של סורל, ובכלל של אנשים ועמים אחרים, שהחיו מיתוסים ועוררו בעזרתם את ההמונים. "מי ישורנו" קטן על האסונות העצומים שהם הביאו.
"כיום ניתן להיות יהודי מלא גם בלי להיות כפוף לכל פרטיה של ההלכה"
המאמר האחרון של שובל מרתק ומפליא בכנותו. שובל מגלה לנו, אם הקריאה שלי נכונה, שהוא משתמש במיתוס במודע, שהוא לא מאמין בעיגונו באיזושהי מציאות אמפירית או מטאפיזית, ושעבורו אלוהי ישראל וההיסטוריה של עם ישראל הם לא יותר ממשאבים זמנים אך קונטינגנטיים שיש לדלות מתוכם כוח ורגש על מנת לחזק את הלאומיות הישראלית המודרנית ולהלחם כנגד רוחות האליטות השמאלניות והאינטלקטואליות.
כפי ששובל חוזר ומדגיש, הוא גדל ברמת השרון, במשפחה ליברלית ופתוחה. ייתכן שעברו עיצב אותו עוד יותר ממה שהוא מוכן להודות, לא רק פוליטית אלא גם דתית. משפחתו של שובל היתה חלק מהקהילת "דרכי נועם" של התנועה הרפורמית שם, וכנער שובל ערך בבית הכנסת שלה את בר המצווה שלו. אביו של שובל, אדוארדו שובל, היה אחד מעמודי התווך של הקהילה. ב-2004 פרש ממנה והקים קהילה מתחרה בשם "חכמת הלב".
שובל כמובן לא מתיימר להיות שומר מצוות (בספרו הוא קובע כי "כיום ניתן להיות יהודי מלא גם בלי להיות כפוף לכל פרטיה של ההלכה" – עמ' 69), אמונתו דאיסטית, ונראה שעבורו המיתוס הדתי-אתני מחליף את ההלכה מחד, את התרבות היהודית-ישראלית הרב-גונית מאידך, וכמובן את האזרחות הישראלית כמהות הזהות היהודית-ישראלית. גישתו אל המיתוס הדתי-אתני היא אינסטרומנטלית בהחלט, כמכשיר לעורר ולכוון את ההמונים כאמור. כולנו מושפעים מגורמים רבים ושונים, אולם בעקבות כל הנ"ל קשה שלא להעריך שתפיסת עולמו של שובל נשענת בעיקרה על בסיס ליברלי ויהודי-רפורמי, שנרמס תחת מבנה הגותי פולקיסטי-מקיאווליסטי אותו קומם מכתבי הוגים שונים מהרומנטיקה הגרמנית, וכן ובעיקר מתורתו של ז'ורז' סורל.
כתבתי בתחילת הרשימה הזאת ששובל מייצג נתח הולך וגדל בפוליטיקה הישראלית, אלא שהוא מהיחידים שלא רק שמודע לעצמו, אלא שגם מנסח את הגותו בבהירות ושחושף אותה ברבים. מזה כמה שנים אני מתייחס במאמרים פה ושם למה שלדעתי הוא גל של אתנוצנטריזם שעובר על החברה בישראל בזמן הזה (1, 2, 3, 4, 5). כמובן, אני לא ממציא כאן שום דבר, וחוקרים גדולים ממני כבר התייחסו לתמורות הללו בחברה הישראלית (רק בשבוע שעבר נכחתי בכנס על הדתה בחברה הישראלית בו דיברו פרופ' אורי רם וגב' רז סקר ברזילי על העניין הזה בדיוק מזווית של מדעי המדינה).
בגדול, מדובר בהחלשתה של התפיסה האזרחית-רפובליקאית (שתמיד היתה בערבון מוגבל עבור ההגמוניה הציונית אולם שהיו לה בהחלט קולות ומקדמים, ודאי משמאל אבל בהחלט גם בימין) והתחזקות התפיסה של לאומיות אתנית, בה לקבוצה אתנית אחת יש עדיפות בגוף הפוליטי. החל משנות השבעים, ובמשנה תוקף בשנות השמונים והתשעים, תהליכים חברתיים וכלכליים שונים ערערו את המטא-נראטיב הציוני. סדיקת הציונות כסיפר-על כולל כל אפשרה לכל מני קולות שהושתקו בעבר לעלות על פני השטח, ומצד שני הכניס רבים מאזרחי ישראל למשבר זהות. בל נשכח שהציונות, בין השאר, הציעה גם מודל אלטרנטיבי של זהות יהודית (חילונית, סוציאליסטית, גברית וכו'). עם התפוררותה נוצר צורך עבור חילונים רבים לנסח לעצמם מחדש איך הם בדיוק "יהודים". אני חושב שזאת אחת מסיבות העומק לעניין המחודש בתכני מסורת (תלמוד, קבלה, חסידות) החל מסוף שנות השמונים (אני מדבר על זה קצת כאן, וכותב על זה במאמר שאמור לצאת בגליון 'אקדמות' הבא).
בד בבד, זו גם אחת הסיבות ליצירתו של מטא-נראטיב לאומי חדש, שמבוסס לא על לאומיות אזרחית אלא על עָמִיוּת יהודית. אותו מטא-נראטיב אתנו-לאומי משתמש בתכנים מסורתיים שונים כדי ליצור אחדות לאומית כלפי פנים והתנגדות נחושה כלפי איומים, אמיתיים או מדומיינים, מחוץ. מההבטחה האלוהית לאברהם ועד הצפייה לבניין בית המקדש, יסודות מהמסורת הופכים לאבני הבניין של הזהות הלאומית(-דתית) המתעצבת (וזאת ללא חיזוק אמיתי של מעמדה של ההלכה). אנחנו יכולים לחזות בשימוש מופגן ביסודות מסורתיים ומיתיים אצל ח"כים חילונים כדתיים, החל ממירי רגב ועד נפתלי בנט. שובל הוא משתתף פעיל במאמץ הזה, אלא שאצלו ברור ומפורש השימוש התועלתני גרידא באותם יסודות.
וכמובן, יש גם לזכור את הצד השני של חיזוק הלאומיות על בסיס יסודות מסורתיים ומיתוסים דתיים. היניקה ממקורות עתיקים ומיתיים הופכת בעיני חסידיה את האזרחות בדמוקרטיה הישראלית למוסכמה משפטית טכנית, רדודה וזמנית אל מול ההשתייכות לאורגניזם הלאומי. הנסיגה מהחברה האזרחית אל "עם ישראל" נתפסת כמעבר מהפורמלי אל המהותי ומהזמני אל הנצחי. גם את ההתקפה על בית המשפט והאקדמיה אפשר להבין על רקע הרצון לעבור לזהות "טבעית" ו"אותנטית" יותר מאשר זו הנתפסת על ידי הפלפולים המשפטיים והאינטלקטואלים של בג"צ והאוניברסיטאות. וזכרו את האנטי-אינטלקטואליזם של סורל.
"להחליף את האליטות הקיימות באחרות"
בסופו של דבר, כאן גם מתגלה הכשלון המובנה בחשיבתו של שובל. שובל, הרי, גם הוא אינטלקטואל, והוא מודה בפירוש שהמיתוסים שהוא משתמש בהם אינם שום דבר "טבעי", אלא מלאכותיים לא פחות מהאידאות שהוא תוקף בשמאל. בכך הוא עצמו הופך למנהיג המרוחק מהרגש העממי האותנטי (קראו שוב את הציטוט לעיל מאת מנהיים).
צד אחד של המבנה הדיכוטומי הזה בינו ובין ההמון ה"טבעי" יכול ללמד על האופי הציני שבפעילות הפוליטית שלו (ושל אחרים). צד שני שלו מלמד על העדר כל כוונה לנסות באמת לפתור את בעיותיה של החברה בישראל. מרצו של שובל, כמו של מנהיגים אחרים בימין התועלתני-לאומני, מוקדש לזריעת פחד: מהפלסטינים, מהטרור, משואה, מ"השמאל". המפעל ה"ניאו-ציוני" כולו אינו יותר מניגון מחזורי על המיתוסים הלאומיים ועל הבינאריות של "אנחנו" מול" הם" על מנת ליצור תחושה זמינה אך מאוד זמנית של אחדות. חזון אמיתי אין כאן.
מנהיים מאבחן היטב בספרו את מניעי אותם מנהיגים שמנסים "להפעיל" את "העם" באמצעים רטוריים שכאלה:
ניתן לראות שקבוצות הפועלות על פי הדיכוטומיה בין המנהיג להמונים הן אליטות בעליה, אשר בהווה עדיין מנותקות באופן חברתי, אפשר לומר, ועדיין לא יצרו לעצמן מעמד חברתי. כוונתן העיקרית אינה להפוך, לתקן או לשמר את המבנה החברתי – דאגתם המרכזית היא להחליף את האליטות הקיימות באחרות. (עמ' 127)
מילותיו של מנהיים נשמעות מוכרות לעייפה: "להחליף את האליטות" – כמה פעמים שמענו את הסיסמאות האלה משובל (ואחרים)? אלא שכאן הניתוח של מנהיים הופך משמעותי במיוחד, שכן הוא מבדיל בין אידיאולוגיה כזאת, שעניינה רטוריקה וכוח, לבין אידיאולוגיה המבקשת לתקן את החברה. זו ששובל מקדם, שמציבה את המנהיג כמי שמניע את ההמונים בכוחם של מיתוסים שהוא עצמו יודע שאינם יותר מכלים יעילים להפעלת כוח יוצרת באופן בלתי נמנע פער איכותי בין המנהיג לאזרחים, וכוונתה העיקרית היא שימור השליטה של הראשון באחרונים. האליטות יוחלפו באליטות, והעם ימשיך להאנק תחת אותן משקולות ולסבול מאותן בעיות.
אבל נכון, ההמונים יוכלו להתנחם בכך שהם יהודים, שארץ ישראל שלהם ורק שלהם, ושהיא חשה, נושמת ומגיבה.
:
—
תגובתו של רונן שובל:
אני מעריך את תומר פרסיקו, ומתרשם מהפרשנות שהוא נתן למאמרי. הבעיה היחידה עם פירוש זה, היא שהוא שגוי לגמרי. אם מטרתה של פרשנות היא לשחזר את כוונת המחבר, ובכן אני המחבר, ואני יכול לומר שהוא טעה. יותר משמאמרו של פרסיקו מעיד עליי, הוא מעיד עליו, ועל השמאל הישראלי החדש שהוא מדובריו הבולטים. מה שנדמה בתחילה כמשונה, מניפולטיבי ומקומם התברר במהלך הכתיבה כמקור לתובנה פוקחת עיניים. התחלתי בחיבור כתב הגנה אל מול האשמה שגויה שהוטחה בי, וסיימתי בניסוח תובנה לגבי הסיבות המובילות את השמאל הישראלי לדחות את החזון הציוני. לקריאת המאמר המלא לחצו כאן.
לולאת האל 
מסתבר שאני ימני פוסט מודרני. חשבתי שאני שמאלני ליברלי.
אהבתיאהבתי
ליברל מאמין בערכים אנושיים אוניברסליים ומקדם אותם על ערכים פרטיים או דמיוניים (יש להבדיל זאת מערכים מובנים, מיסודו של קאנט!). הכרה בערך אנושי פוזיטיבי היא מכנה המשותף של ליברלים משמאל ומימן, ועל כך ראה את הדיון בין רולס לנוזיק. הכזבים של סורל (שהם למעשה כיבוס דבריו של ניטשה- עניין שד"ר פרסיקו השמיט) קוסמים בפיו של שובל, שמתבטא בלהט פאשיסטי מרהיב. אך אל תלך שובל, מודיפייר, הישאר ליברל.
אהבתיאהבתי
האין "ערכים אנושיים אוניברסליים" מיתוס על פי ההגדרה שמופיעה למעלה?
אהבתיאהבתי
איזו הגדרה?
אהבתיאהבתי
ולאומי ימני לא מאמין בערכים אנושיים אוניברסליים? בטח שכן. אלא שישנן עדיפויות ותעדופים שונים מתיעדוף שהליברל מתעדף בדימיונו. "ערך אנושי פוזיטיבי"? מה זה? אי אפשר לכנות את סורל וניטשה פאשיסטים, כמו שהסוציאליסטים של היום לאו דווקא בולשביקים/קומוניסטים. העובדה שפשיסטים לקחו כמה עקרונות מהגותם של ניטשה וסורל ועיבדו (וגם איבדו) אותם למטרותיהם אינה בהכרח מטילה אור שחור על ניטשה וסורל. ועז לה נכתבו דווקא כמה ספרים טובים.
אהבתיאהבתי
כתבתי שהליברליזם משותף להוגים מימין ומשמאל, האם פספסת את זה ממש במשפט השני שכתבתי?
אולם "לאומי ימני" אולי לא יכול להאמין בערכים כלל אנושיים. "לאומי" יכול לסתור ערכים כלל אנושיים. הדבר תלוי במידה שבה הלאומיות מחייבת את הפרט היחיד, ובמאפיינים הכלולים באותם ערכים.
אחד המאפיינים האלה הוא הפוזיטיביזם. מבלי להיכנס יותר מדי לגישה, הסבר מתומצת ל"ערך אנושי פוזיטיביסטי" יהיה שלחברה האנושית חוקים הניתנים להכרה באופן רציונאלי, ואופן זה הוא העליון להכרת הערכים. היות והליברליזם תופס את היחיד כנקודת מוצא השווה לכול שאר היחידים, הוא מחויב לשיטה מדעית זו. אפשר לומר שהחיסרון בכך הוא בהתעלמות מחיי הרוח, ובתוך כך גם משניות הדת.
אולי אי אפשר לכנות את סורל ואת ניטשה פאשיסטים, אך העובדה שהפשיסטים הם המשך ישיר לכתביהם, בהחלט מאירה אותם באור לא מחמיא. בוא נגיד שאילו ניטשה היה רוצה להימנע מלהיות אבן שואבת לכול המשטרים החשוכים של אירופה, הוא היה כותב בצורה מסודרת יותר.
אהבתיאהבתי
מצוין. תודה.
אהבתיאהבתי
מעניין מאוד מאוד, תודה.
אהבתיאהבתי
תיקון – בסוף המאמר, "והעם ימשיך *להאנק*".
אהבתיLiked by 1 person
תודה!!!! האם שורשי הדברים לא נעוצים בעצם במה שנקרא "ציונות דתית" או "רוח האומה" בדברי הרב קוק.
אהבתיאהבתי
ודאי שהרב קוק קרוב לדברים האלה. כמובן, הוא באמת מאמין במיתוס ולא רואה בו כלי לתמרון ההמון.
אהבתיאהבתי
חסרה לי חוליה:
אם שובל מודע לסכנה שהגישה שלו יכולה לעולל, כיצד הוא מיישב את הקונפליקט שבתוכו?
לא בטוחה שאתה יכול לענות במקומו, אבל הסקרנות שלי לא באה על סיפוקה.
מכל מקום, תודה על המאמר החשוב הזה.
אהבתיאהבתי
מה השאלה?
זה שמשהו מסוכן, לא אומר שצריך לוותר עליו.
זה רק אומר שצריך לנהוג במשנה זהירות, ולהישמר מהסכנה.
אהבתיLiked by 1 person
לא בהכרח. גם הרב קוק משתמש במכוון במיתוסים שמעוררים את ההמון. או בלשונו 'אמונה מוכרחת' (המנוגדת ל'אמונה אמיתית)
יש ללחוץ כדי לגשת אל 1101294402773.pdf
אהבתיאהבתי
מפליא שלא קישרתי את דבריו לדברי הרב קוק….
חלקים מסוימים נשמעים ממש כמו העתקה גסה מדברי הרב קוק
אהבתיאהבתי
לדוגמה "ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה" – משפט מפורסם של הרב קוק שפותח את החלק על ארץ ישראל בספרו "אורות".
ציפיתי שיגיע הקישור לרב קוק לא רק כי זה מתבקש, אל כי במקום מאוד מהותי מה שסוחף הרבה צעירים דתיים אחרי שובל נמצא בהשפעה מתורת הרב קוק, ובמיוחד כשמלמדים אותה באווירה מיליטנטית כמו במוסדות "עלי" או ישיבות הרב צבי טאו וחסידיו.
אהבתיאהבתי
תודה על הניתוח מאיר העיניים, במיוחד לקראת הפריימריז הקרבים ובאים (כן, התפקדתי לבית היהודי:)
מה שנחמד יהיה (אם יהיה) כשרונן שובל יגלה שהוא עצמו מהווה כלי אינסטרומנטלי, מעין "מיתוס", בשביל בנט לצורך פירוק כמה מוקשים בסמול הישראלי, ואחר כך יגלה שהבית היהודי ממש לא מעוניין במסרים הנשמתיים-ישראליים שלו, וכפי שפייגלין הוקא(ע) מהליכוד…
לגבי הערת אנונימי – אכן "נשמת האומה" לקוחה – בלשונה לפחות – מהרב קוק, אבל הוא עצמו פיתח את הרעיון מהזוהר\תורת הקבלה, שדיברה על "כנסת ישראל" כישות בפני עצמה – והזוהר ושות' קדמו כידוע בכמה מאות שנים לאותם הוגים גרמניים (לתשומת ליבך, תומר – אחר ההתוודות שהבקיאות שלי בנושא חובבנית לגמרי).
אהבתיאהבתי
תודה רבה על הניתוח וההסבר העמוקים ורציניים.
אהבתיאהבתי
אומר רק שאני מקווה שקריאה מעריכה של הוגי האידיאליזם הגרמני (להבדיל מקריאה מגנה, "חופשי פיכטה!") לא הופכת בישראל של המאה ה-21 למשהו שאפשר להשתמש בו נגדך בתביעה משפטית.
אהבתיאהבתי
כמובן שכן. אם תבעת מישהו על דיבתך כשהוא אמר שאתה משתייך לזרם פוליטי מסוים, והוא מתגונן ב"אמת דיברתי" דרך הדגמה שאתה שואב ישירות מהאבות הרוחניים של אותו זרם, זהו שימוש לגיטימי בעליל ב"קריאה מעריכה".
ואיזה ביטוי מתחמק הוא הביטוי הזה, קריאה מעריכה…
אהבתיאהבתי
ודאי שלא. מדובר בהרבה יותר מקריאה, כפי שאתה יכול להבין.
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שעצם הקריאה והציטוט של פיכטה הופך מישהו לפאשיסט. ואני גם לא חושב שמה ששובל מציג שם זה פאשיזם. אבל עצם העניין הוא הספטמה שנתן בית המשפט להגדרה הזאת על סמך, בין השאר, קריאה בפיכטה (שגם טיבה לא ברור, ראה "יותר מורכב"). בית המשפט הישראלי נמנע באופן מסורתי מלהתערב בשאלות שנתונות במחלוקת היסטורית (תדי כץ), משנה זהירות שנדרש שבעתיים כשמדברים על נושאים מופשטים כמו טקסטים ורעיונות. הפסיקה הזאת, ולמעשה כל ההליך המשפט, היה לפי כך מוזר מאוד. טוב, נחכה לערעור.
אהבתיLiked by 1 person
ודאי שלא.
פיכטה עצמו לא היה פאשיסט, אז בוודאי שקריאה בכתביו לא הופכת את הקורא לפאשיסט.
(אמנם פיכטה היה גזען אנטישמי, אבל ודאי שקריאת הגותו, ואפילו אימוץ החלקים הלא נגועים שבהגותו, לא הופכת את הקורא לאנטישמי אוטמטית).
אהבתיאהבתי
אני גם לא חושב שפיכטה היה גזען, ולמעשה ההגות שלו היא ביסודה אנטי-גזענית (הגזענות המודרנית בעקרון צמחה על רקע הפוזיטיביזם המדעי שעומד בניגוד לאידיאליזם של פיכטה ושות'). אנטישמיות היא עניין מורכב יותר.
אהבתיאהבתי
אתה אולי סבור כך, אבל בית המשפט בישראל (שהוא הסמכות היחידה בדמוקרטיה ועל פיה ישק דבר) הכריע שפיכטה הוא פשיסט וגזען.
אהבתיאהבתי
בית המשפט בישראל לא מהווה אינסטנציה שיכולה לקבוע בשאלות כאלה.
אהבתיאהבתי
מוזר. לא ידעתי שפיכטה עמד למשפט בירושלים !
אהבתיאהבתי
דן,
זה מזכיר לי שהמפלגה הקומונסטית (שהיא הסמכות היחידה ועל פיה נשק דבר בברית המועצות) החליטה פעם ברוב קולות שה-DNA אינו החומר התורשתי.
אהבתיאהבתי
אני לוקח למסגור מהפוסט הזה את הניסוח המבריק – ״החדשות הטובות, אם כן, הן ששובל לא באמת מאמין שלארץ יש נשמה והיא חשה ונושמת. החדשות הרעות הן שהוא מעוניין שחסידיו יאמינו בזה. למה? כדי ש"עם ישראל יקבל השראה ממשהו".
הניתוח שבסוף לוקח את שובל למקום ציני של אדם תעב כוח שכל האמצעים כשרים בעיניו כדי להגיע אליו. אבל אני חושב שאם שובל היה ציניקן הוא לא היה מסגיר את עצמו בכנות כזאת בטקסטים שלו כמו שרואים יפה בציטוטים שהבאת. נראה לי שהמצב של שובל יותר טראגי, הוא כן מנסה ואולי אפילו מצליח להאמין בערכים שלו, כמו מוסליני הוא רואה ף בהם ״גדולה שצריך להפוך למציאות״, רק שהוא כנראה לא מצליח להאמין שהאחרים (העם) יאמינו בהם בלי מניפולציות מסיביות ושטיפת מוח כוחנית. זאת הטרגדיה של הימין, בהשוואה לשמאל המודע לעצמו, שעדיין מצליח להאמין שאפשר לחנך את העם להאמין בערכים שלו בלי לשקר לו תוך כדי.
אהבתיLiked by 1 person
חלקים גדולים בשמאל משקרים לעצמם וחלקים גדולים בעם לא קונים את השקרים האלה.
אהבתיLiked by 1 person
"בהשוואה לשמאל המודע לעצמו, שעדיין מצליח להאמין שאפשר לחנך את העם להאמין בערכים שלו בלי לשקר לו תוך כדי."
השאלה היא לאיזה שמאל אתה מתכוון. השמאל הפוסטמודרני בהחלט משקר ומסלף על מנת לחנך את ההמון, והוא עושה זאת במודע ומתוך כוונת תחילה. מאחר והוא מאמין שאין אמת אובייקטיבית – כל אחד רשאי להכפיף את האמת לצרכיו (כמובן שהשמאל הפוסטמודרני אינו מאפשר ליריביו האידיאולוגיים להכפיף את האמת)
אהבתיאהבתי
אני לא יודע אם שובל רוצה לתקן את החברה, אבל זה מעניין שבזמן האחרון אפשר למצוא בימין לצד הדגשת הלאומיות האתנית גם אימוץ של עמדות נאו-ליברליות או ליברטריאניות + קצת איין רנד.
אהבתיLiked by 1 person
בדיוק הבוקר דיברתי על זה עם מישהי,
על ההבדל בין הפוסט מודרניזם הימני, שמשתמש בספק ובהכרת המידה שבה הדדיות המבט מקבעת את התודעה והשיחה, למען הנצחת השקר והחרדה והיאוש והאטימות כדי שיזינו כחניות שתשרת רק את מפיצי תועבת השנאה,
לעומת הפוסט מודרניזם האמיתי, זה שמבקש להאיר את משקל הדדיות המבט דווקא על מנת לחלץ ערכים אובייקטיבים ולכן גם כיוונים שיקדמו את כולם הדדית ובבת אחת.
מה שדפוק במיוחד זה שגם אנשים המתמיירים לרגישות אקדמית ואמנותית ואינטלקטואלית נוטים לזהות את הפוסט מודרניזם רק עם הדרך שבה חלאות מנצלות את יופיו המדהים לרעה,
אבל יש לשער שזה לא משנה כי לאמת יש תוקף שהוא הרבה יותר חזק מטמטומו של האדם הממוצע,
אהבתיLiked by 1 person
שובל מסגיר את מניעיו לא בגלל שהוא ערכי במיוחד אלא בגלל שהוא הרבה פחות חכם משנדמה, לו ולאחרים.
אהבתיאהבתי
כנראה שרצונו שנחזה בחוכמתו כי רבה גובר על טובתו של המסע אל היעד
אהבתיLiked by 1 person
כנראה, נדמה שאנשים נוטים להמעיט במשקלו הכמעט מכריע של הנרקסיזם לתפישות הלאומניות והפשיסטיות,
אין ספק שצריך לחפש זיקה בין הפרט לחברה
כזאת שתכליל את יחודו של הפרט לכלל שישען עליו במקום לסתור אותו,
אלא שבאופן בלתי נמנע תורות ותיאוריות ותפישות שנשענות על צורך בלתי נשלט בנראות ( ביבי הוא דוגמה "טובה") נוטות לכן לחפש קיצורי דרך מהסוג ששולל מראש דווקא את המהלכים שיש להם סיכוי גדול יותר ליישב את הפער בין היחודי והפרטי לכללי ולחברתי.
עובדה זאת גם עונה על השאלה שגם עולה כאן, איפה ולמה יש עדיפות למוסדות כמו בג"ץ ולמבנים הנשענים על זכויות האזרח והפרט על פני הנחישות חסרת המעצורים של הדאע"שים מכל הסוגים
אהבתיאהבתי
זאת פרשנות מעניינת. לא צריך להיות חכם גדול כדי להסתיר משהו כזה. אבל נראה ששובל מדבר בגילוי לב מוחלט.
אהבתיאהבתי
קראתי הכל, והיה מרתק ומשכיל. תודה!
אהבתיאהבתי
האם אין לכל תרבות זהות ייחודית משלה, אותה היא חייבת להגשים, וזאת תוך למידה מתרבויות זרות?
האם מאפינים תרבותיים מנותקים מהסביבה הטיבעית הלא חיה ונושמת, שבה נוצרו?
האם הפרט לא ירויח מהתחברות לתרבות של עמו?
אני לא מאמין בציונות או בחיבת ציון ללא ציון(עיר דוד) ובדמוקרטיה ללא דמוס, כשבהכרח הדמוס שוה לאתנוס או קטן ממנו. באתונה הדמוס היה קטן במידה ניכרת מהאתנוס.
עדיין כאינדיוידואליסט שמרן אני מתנגד לתפיסה הממלכתית המפאיניקית הקיצונית של רונן שובל, שפוגעת בחופש הביטוי:
"שמירה על אתוסים משותפים גם במחיר של גביית מחירים ציבוריים על חופש ביטוי"
https://pt-pt.facebook.com/ronen.shoval.5/posts/622506747802976?stream_ref=5
לפי המקרים של שרון, צחי הנגבי גם רונן שובל עלול לגלות, שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. אני מקוה מאוד שהוא לא יגיע לראות משם.
אהבתיאהבתי
במקרה של ישראל הדמוס גדול מהאתנוס, כידוע לך גם לא יהודים משתייכים אליו.
אהבתיאהבתי
הדמוס לא יכול להיות גדול מהאתנוס. השתתפות המיעוטים בפורמליזם דמוקרטי ריכוזי עובדת כל עוד שלטון העם מתקיים, כלומר החלק של האתנוס באוכלוסיה גדול מספיק כדי לקיים דמוקרטיה בתוכו. לכן פגיעה באתנוס בעל אתוס של פלורליזם וחופש כלומר בעם תפגע בהכרח בשלטון העם כלומר בדמוקרטיה.
אהבתיאהבתי
תודה. מאמר מצוין. תיאור החושף תמונה עגומה ומפחידה של מנהיגות הימין. נדמה לפעמים שנתניהו היה חותם בינו לבינו על תפיסת העולם של שובל, רק שמסווה אותה בדפוסים פרגמטיים יותר.
אהבתיאהבתי
פתיחתך אישית ולא מקצועית ככה שכול כתיבתך כאן שעשויה הייתה לשפוך אור על מהות הפשיזם לוקה והעטיפה המדעית נראית מגויסת.
אהבתיאהבתי
מבריק ומאיר עיניים ומעורר את המוח. תודה רבה תומר!! לדעתי ההערה על הגז מיותרת(לתוכנו של המאמר)
מהמאמר שלך מתבהר עד כמה שהתפיסה של שובל לא רק שהיא 'ניא'(פוסט) ציונית, היא למעשה לא ציונית במהותה. ציונות היא א. פוזיטיבית. ב. מקדמת ערכים ותוכן מתוך אמונה עמוקה בנכונותם. ג. שורשיה יונקים ממי תהום היהודים. הדבר הזה מובן ונהיר מקריאה בסיסית של הוגי היסוד שלה והיסטוריה של הזרמים השונים.
פשוט מרתק!! :)
אהבתיLiked by 1 person
אחד העם היה ציוני בעיניך?
אהבתיאהבתי
ניתוח מעניין, אולי גם נכון- אודה שלא קראתי את כל ההפניות, ואני מקווה שהציטוטים הובאו בצורה ישרה והוגנת. אכן משעשע, גם אם קצת עצוב, לראות את הציונות החילונית- כולל הצד השמאלי של המפה, וכותב הבלוג הזה- ממשיכה להתפתל כדי לספר שהיא (ואולי רק היא) ממשיכת דרכו של עם ישראל לדורותיו, או שיש לה הסברים אלטרנטיביים ורציונליים יותר למאבק שלנו כאן, החל מכיבוש שייח מוניס ועד לגאולת חברון, תלוי באגף הדובר. יתכבד כותב הביקורת (וכבר דנתי אתו על כך, אולם לא עייפתי מן הדיון) לשאול מאין הוא שואב את ערכיו- המוחלטים, כמובן- ואת קביעותיו הערכיות, והאם אותו מקום רציונלי הרבה יותר מהמיתוסים שהוא מציג כמקור (או ככלים, יחי ההבדל בעולם הכלום) לתפיסתו של רונן שובל.
עם זאת, תמהני, וכבר העירו על כך, איך יכול להיות שבמאמר הזה לא מוזכר הרב קוק אפילו פעם אחת, אבל קישורים מרשימים ועתירי ידע להגות הגרמנית של המאה ה16/17/18 מתפוצצים פה כמו קונפטי. התחלתי לחשוב על הבאת מקורות, אבל כל כך רבים הם שהדבר בלתי אפשרי במסגרת הזמן שיוקדש לתגובה הזו. בכל זאת, אחד, על מנת להמחיש את חומרת המצב- אורות, אורות ארץ ישראל, פרק א' (פתיחת הספר):
"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה".
ורק להזכיר, שלא תצטרך לדפדף למעלה, את דבריו של רונן שובל:
"ארץ-ישראל אינה קניין חיצוני לאומה, אלא היא חלק מהותי מהוויתה. […] הארץ איננה אובייקט – כלי חיצוני, שאפשר לנצלו, לסחור בו, לחתוך אותו ולהעבירו לזרים. לארץ ישנה נשמה והיא חשה, נושמת ומגיבה. הארץ ערה לעם היושב בה ומגיבה בהתאם".
נשמע מוכר? גם את המשך הציטוט והמשך הרעיון אפשר להביא, אבל אנחנו מתחילים לחרוג ממסגרת המזמן. עצתי: תשיג קובץ דיגיטלי של ספר אורות, ותבצע חיפוש למילים "נשמת", "כנסת", "אבר", "אורגן", ועוד כמה מילים נוספות שצרמו לך בדבריו של רונן שובל. לא תשיג- נראה לי שגם רפרוף על גבי הספר יסביר לך שאולי פספסת פה קישור חשוב. אולי תרצה לשכתב את המאמר.
אהבתיאהבתי
תודה רבה על הציטוט :) כן, ודאי שהדברים לקוחים מהרב קוק, אלא שגם הרב קוק הושפע כמובן מהרומנטיקה הגרמנית. הרב קוק הוא עבור שובל תחנה בדרך, ומפאת אורכו של המאמר לא רציתי להתעכב עליו. שובל כמובן שונה מאוד מהראי"ה, בראש ובראשונה בכך שהרב אכן האמין שמיתוסים שהחזיק בהם הם אמיתות (ואף אמיתות אלוהיות). דבר נוסף שמבדיל ביניהם הוא שהרב קוק ביקש התעוררות רוחנית עבור כולם, ואילו שובל מציג עמדה על פיה האליטה מתמרנת את ההמון בעזרת מיתוסים שהיא עצמה מחזיקה כריקים.
אהבתיאהבתי
טוב, תהיתי אם ההשפעה על הרב קוק תהיה הפתרון לתהייה, ובעצם יתברר שרונן שובל רק השתמש בו כמנסח סיסמאות (לפחות בעיני רונן שובל אליבא דהמאמר) מוצלח. מכאן ואילך אני אצטרך לשתוק, בהתחשב בחוסר הידע שלי בתחום. מניח שהחילוק הנוסף נכון, שוב- לפחות לגבי הרב קוק.
אני רואה שהתעלמת מהעקיצה הראשונה. זכותך המלאה, כמובן :-), אז נשאר לי להמשיך לתהות מאין אתם שואבים את הדחף הציוני שלכם, אם לא ממיתוסים, או לפחות ערכים "לא רציונליים" (קויתי למצוא התייחסות לעניין בטור על הר הבית והליכוד- https://tomerpersico.com/2014/11/02/likud_mythification/ – בתשובה למגיב בשם יותר משה, אבל היית די סולידי שם. אולי כשאתחיל לעבוד בעצמי אני אבין שבלוגר שכותב ללא תמורה לא חייב תשובה מפורטת לכל אחד מן המגיבים :).
אהבתיLiked by 1 person
כדאי להעיר שההשפעה של הרומנטיקה הגרמנית על הרב קוק היא אכן מוסמה במחקר, וניתן בהחלט להבין מהיכן היא הגיעה – אולם הרב קוק בעצמו, באגרת (נדפסה באגרות הראי"ה ב תצג), מודה שישנו דמיון למראית העין אלא שהוא מקרי ומכחיש השפעה כזו.
אגרת זו זוכה למיטב ידיעתי להתעלמות במחקר, משום מה.
הציטוט הרלוונטי מהאגרת:
"הידיעה הזאת שאיש כמוני, שמקורות מחשבותיו מפנים הם רק מאהלי שם, מבארה של תורה בהגיגיה הפומביים והטמירים, יוכלו דבריו לקחת גם את לב חושב מחשבות, אשר העולם הרחב של יפת נגלה לפניו בהמון שלל צבעיו, תוסיף לחזק את רוחי ולאמץ את השקפתי,"
אהבתיאהבתי
מאמר ניתוחי מרתק. כל הכבוד לך תומר על המאבק הרעיוני כנגד השפעתו המסוכנת של שובל!
עמדתו של שובל מפחידה אותי, כיוון שכוחו של המיתוס בעירור העם חזק, לדעתי, מכוחו של האינטלקט המשכיל. השימוש בסמל הלאומי, כקורן אור, הוא רגשית עוצמתי . גם התת-כותרת: 'כוכב מישראל' מתייחס, לדעתי, לנאמר על בר-כוכבא על ידי מחוללו הרעיוני של המרד – רבי עקיבא – 'דרך כוכב מיעקב'. השיבה למשפט המשיחי, לאחר כשלונו של בר כוזיבא, תוך עצימת עיניים למחירו הנורא, הוא כוחני-רגשי. האם הכוכב מישראל הוא רונן שובל? איני מצליח לקרוא את התת-כותרת השלישית. מישהו מוכן לסייע?
אהבתיLiked by 1 person
תת הכותרת השלישית היא "מניפסט לציונות מתחדשת".
אהבתיאהבתי
אכן, גם אני שמתי לב ל"הפנייה". האם היא נעשתה במודעוּת? במודעוּת חלקית? הרי מי שמכיר את מקורות חז"ל והמקורות היהודיים עד לעת החדשה, לא יכול לקבל רימוז כזה בשלוות נפש, קו"ח כהערכה חיובית או שבח…
כיוון שהתרשמתי ששובל הוא אדם אינטיליגנטי ובעל ידע, סביר לי שהבין שזו הכרזה משיחית (למרות ה"משחק" בין "יעקב" ו"ישראל", כשהדגש עובר מן ה"דתי" וה"יהודי" אל ה"לאום" או ה"מדינה"). טיפה מפחיד, לטעמי האישי.
אהבתיאהבתי
שובל הוא שרלטן, אבל להגנתו ייאמר שאי-אפשר באמת לרדת על האופן שמישהו עושה שימוש במיתוס – מבלי להביא מערכת/תיאולוגיה שלמה של מתי מיתוס יכול להיות אמיתי. משום מה נומינליסטים לא הבינו את זה מעולם: אי אפשר לתקוף ריאליסטים מבלי שאתה נותן מערכת סדורה של מה יש, מה אין, ומה יכול להיות.
אהבתיאהבתי
ניתוח מעניין. גם אם לוקה בכמה אי דיוקים מהותיים.
אהבתיאהבתי
ברשימה הבאה: מי לא הושפע מהרומנטיקה הגרמנית?
אהבתיאהבתי
כולם מושפעים מהכל, השאלה היא רק המידה שבה הם מושפעים, אם אדם שמתחזה כמקיים הכי נאמן של המיתוס והאתוס היהודי בעצם משחזר מיד שניה אתוסים גרמנים מיושנים אז זה לא רק מגוחך נורא אלא יכול להיות שיש כאן אפילו כמה בעיות ערכיות לא פשוטות
אהבתיאהבתי
הבעיה כמובן שזה מופיע ברב קוק ברמה של … נו, כמעט מילה במילה (שייתכן שהושפע מהוגים גרמניים, אבל כנראה גם מרעיונות מקבילים דומים בקבלה. המידה והאיזון המדויק בין הגורמים הוא עניין לחוקרים). כמו שציין נתנאל מעלי, השווה:
"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה".
עם
"ארץ-ישראל אינה קניין חיצוני לאומה, אלא היא חלק מהותי מהוויתה. […] הארץ איננה אובייקט – כלי חיצוני, שאפשר לנצלו, לסחור בו, לחתוך אותו ולהעבירו לזרים. לארץ ישנה נשמה והיא חשה, נושמת ומגיבה. הארץ ערה לעם היושב בה ומגיבה בהתאם".
אהבתיאהבתי
תודה רבה על הניתוח המעמיק.
יותר מכל, עוררת בי רצון עז לחזור ללימודים.
אהבתיאהבתי
בקשת תגובה מהכותב, שכידוע עודו חי עמנו, לנוכח ההאשמות האלה היא אתיקה בסיסית. לא ברור מה ראית להימנע ממנה אא"כ המטרה פה היא ניגוח, ולא בירור אמיתי.
אהבתיLiked by 1 person
אתה מתכוון כמו שרונן שובל ביקש תגובה מבצלם, הקרן החדשה, עדאלה, נעמי חזן או שלל ארגונים אחרים שהוא תקף (לא כתב עליהם מאמר מנומק, מלומד, מרתק – פשוט תקף והשמיץ)?
אהבתיאהבתי
העובדה שאתה מותח את אותו קו סטנדרטים בין המלחמות הפוליטיות בין אם תרצו לקרן החדשה ובין המאמר הזה, למעשה מורידה אותו מטה מטה, למדרגת מתקפה פוליטית עטופה במליצות אקדמיות. מה שכמובן לא מתאים לתיאור "מנומק, מלומד, מרתק".
אהבתיאהבתי
בלוג הוא לא עיתון. הכותב אינו עיתונאי. ותראה לי ביקורת על ספר או סרט שיש בה תגובה של המבוקר.
אהבתיאהבתי
בקשת תגובה היא פרקטיקה הכרחית בעיתונאות מדווחת, לא בהגות וכתיבה אינטלקטואלית.
האם כותב ספר על הגותו של לייבוביץ' היה מחוייב (בעוד זה בחיים) לבקש מן הנמען תגובה? האם היום עליו להצניע את הכתיבה כי אין אפשרות כזאת?
אהבתיאהבתי
תודה על פוסט מענין תומר . תקצר היריעה מסיבוכי אימים , אלא שאתה לא מבדיל בין שני סוגי קונסטרוקציות או משטרים טוטאליטריים : זה האישיותי , וזה המבוזר . כאשר לאומה יש אתוס ( ורונן ואתה מבלבלים בין אתוס לבין מיתוס , ותקצר היריעה ) אזי ישנה כפיפות רעיונית של הפרטים לקבוצה או לקהילה ואתוסיה. והרי זה יכול להיות המצב שחוצץ בין שלטון החוק , משמע דמוקרטיה , לבין דיקטטורה .
רבות הדיקטטורות האישיותיות , בהן , בהעדר אתוס משותף ומכפיף , האישיות של הדיקטטור , דיקטטור עריץ וגחמתי , היא זו אשר ממירה אותו . ראה את עיראק של סדאם חוסיין , ראה את פולחן האישיות של קים ג'ונג און , וראה מנגד באופן פרדוקסלי את איראן :
איראן , הינה דיקטטורה מבוזרת , בה שלטון החוק בעל משקל נכבד ביותר ( תצחק ) . נעדרת פולחן אישיות , ולמעשה כידוע לך , תיאוקרטית . אבל מה המשמעות של תיאוקרטיה :
הכפפה של הקולקטיב , לא לגחמות של שליט עריץ , אלא , למעין עיקרון של שלטון החוק , משמע , נקודת רפרנציה אולטימטיבית , שכולם כפופים לה , אף אחד לא יכול על אלוהים !!
לכן תומר , אתה בהחלט יכול להיות ליברל וחילוני לטעמך ( אם לאיו ) , אבל יש בהחלט להיזהר , כאשר עושים שימוש מעייף ונדוש באנלוגיות דיקטטוריות , בבחינת סיפורי אימים או תבניות לשון אינסטינקטיביות . תקצר היריעה .
תודה
אהבתיאהבתי
השיעה מבוססת על פולחן אישיות עד כדי האלהה של אישיות מתה. לשיעה ה-12 בגירסתה החומניסטית יש מבנה ריכוזי.
האם הרצון של עם בעל אתוס של אלה ואלה דברי אלהים חיים בחופש ובשילטון עצמי אינה מגן יותר טוב נגד רודנות מהפורמליזם החוקתי של בג"ץ?
בלא מעט מקרים נראה, שפורמליזם טכני חוקתי או הלכתי, יכול לסתור במקרים מסוימים את העיקרון, שהביא ליצירתו.
אהבתיאהבתי
עמית , תודה על התגובה . פולחן אישיות של האימאם ה -12 ? לא בכך עסקינן כמובן , עסקינן בפולחן אישיות של אדם בשר ודם , שליט חי . וזאת אין באיראן כידוע לך . יש יראת כבוד לאייתולה חמינאי בהיותו כהן עליון או מעין . אבל אין פולחן אישיות . הנשיא שם כדרך משל , הוא בשר ודם כמו כולם , וכפוף לחוק כמו כולם ( אם כי עיקרון זה אינו מיושם באופן קוהרנטי לגמרי , משמרות המהפיכה כדרך משל , לרוב מחוץ לתחומי החוק כגוף או כרשות שלטונית ) .
לא הצלחתי להבין בדיוק מהו פורמליזם חוקתי או הלכתי ? ייתכן שאתה מושפע מן השיח הנדוש והעקר וחסר ההיגיון בדבר : אקטיביזם שיפוטי . בכל מקרה :
לענין הפוסט : העיקרון המוסרי האולטימטיבי של כל חברה , מדינה וארגון , הוא עיקרון שלטון החוק ( להבדיל מתוכן החוק ) . עיקרון זה , שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה , קובע כלל :
אף אדם , אף רשות , אף נושא משרה , אינו מצוי מעל החוק . כולם כפופים לחוק באופן אולטימטיבי ושיוויוני , זוהי נקודת היחוס והרפרנציה האולטימטיבית . בהקשר הזה , מדינת ישראל , ומערכת המשפט ביחוד , ובג"ץ מעל כולם , פיתחו ושיכללו מערכת , שביחס לנסיבות הבטחוניות והחירומיות ( חירום ) במדינת ישראל :
מהווה אות ומופת ודוגמא בעולם כולו . ובקשר לפוסט : הרי כאשר יש רעיון , אתוס , תפיסות שהן כוללניות קהילתיות , קולקטיביות , אזי , יכול דווקא הדבר לשמש כחיץ בפני :
גחמות של שליט עריץ , נרקסיסט מטורף , שעושה בבני עמו כבשלו .בכך סייגתי במידה מסויימת את הזיקה של כותב הפוסט בין אתוס / מיתוס של אומה , לבין התהוות שלטון דיקטטורי . תודה
אהבתיאהבתי
ממש לא, שלטון החוק אינו העקרון האולטימטיבי בכלל, כי החוק אינו זהה לצדק ולמוסר, ולכן העקרון האולטימטיבי הוא הנסיון הבלתי פוסק לנסח ולמסד מוסכמות שיבטאו מוסר וצדק ורגישות בין אישית בצורה יעילה ונכונה יותר.
אתוסים ומיתוסים הם לא יותר מהנצחה של השתקפות רגעית של איזה שהיא תובנה, ציור, מושג… לגבי אפשרות הזיקה הנכונה בין הפרט לחברה, ולכן הנסיון להנציחם, להישען על העבר כמופת, מוביל לשחיתות ולאלימות ולהרס החברה.
חוק שאינו דינמי, שאינו מצוי ונגיש לליבון מתמיד, הוא חוק מת, חוק ממית
אהבתיאהבתי
aranse , תקרא טוב את תגובתי , שוב , ובזהירות . שלטון החוק , לא תוכנו של החוק או המוסכמות שהוא מייצג . העיקרון של שלטון החוק הינו : הכפפה כוללת ושיויונית של כל הפרטים והרשויות והשליטים , לנקודת רפרנציה אולטימטיבית , שהיא :
אף אדם , אף שליט , אף ערכאה לא עושה שבת לעצמה , ודין לעצמה . כולם כפופים לחוק , אושיות החוק , ולביקורת שיפוטית , שהרי : המחוקק מעצב החוק , והוא : הריבון הייצוגי , של הריבון הטבעי ( העם / הציבור ) . אין החלטות גחמתיות ושרירותיות . כולם שוים בפני החוק . התוכן של החוק , אין לו מה לעשות כאן . נשיא מדינה , ישפט וישב בכלא , כאילו היה אחד האדם , הוא שווה בפני החוק , בפני עיקרון שלטון החוק . תקרא שוב , בזהירות , לפני שאתה כותב לי : ממש לא !! ואם צריך : בשלישית רביעית . אין לי משאבים מיותרים להבהרות מתודיות . תודה
אהבתיאהבתי
אלא שבדיוק משום כך אי אפשר להפריד בין תוכנו של החוק להיותו נקודת יחוס אולטימטיבית.
כדי שחוק יצלח לשימוש מסוג זה התוכן שלו צריך לשקף איזה שהוא אמת אוניברסלית
אגב
בדיוק משום כך
זהות לאומית לעולם לא תצלח לצורך זה
אהבתיאהבתי
aranse : והבהרה או הדגשה , עושה רושם שלא נהיר לך הדבר כלל : יש צורך בשלטון החוק , על מנת שחוק יהא דינמי ונגיש לליבון מתמיד כפי טענתך הרי . שהרי משמעות הדבר ש : צריך לרענן את אושיות רצונו של הריבון הטבעי , ו – שתהא בקרה שיפוטית ומחייבת על תהליכי חקיקה . ואם כך : זה מה שבין היתר , מכתיב עיקרון שלטון החוק : ביטוי רצונו המתהווה של הריבון הטבעי , כנקודת יחוס אולטימטיבית . תודה
אהבתיאהבתי
מה ומי זה הריבון הטבעי ?
חלק מתהליך הגדרת החוק אמור לכלול גם התייחסות לשאלה זאת
אהבתיאהבתי
הריבון הטבעי arancse הינו העם . הריבון הייצוגי , הינו המחוקק שנבחר בבחירות חופשיות . המחוקק מביע כריבון ייצוגי , את רצונו של הריבון הטבעי , באמצעות חקיקת חוקים , שמשקפים את רצונו ותפיסותיו של הריבון הטבעי . בשום ארגון / מדינה בעיקרון , הריבון הטבעי לא יכול לשלוט ישירות , אלא באמצעות נציגים . ודוק : עיקרון שלטון החוק , מוודא ש :
הריבון הייצוגי , לא יהא עושה מעשי חקיקה גחמתיים ושרירותיים ומעוולים . לצורך כך , קונסטרוקציית העל , הינה זו של שלטון החוק . כך שאפילו מעשי הריבון הייצוגי ( המחוקק כאמור ) יעברו בשבט הביקורת השיפוטית , לא רק לגופא של חקיקה , אלא גם לגופו של עיקרון על מוסרי :
שלטון החוק , הינו השלטון האולטימטיבי , כי החוק או שלטונו מביעים את : רצונו של הריבון הטבעי , משמע : העם , שלטון העם , דמוקרטיה .
אני מניח שעתה הדברים מובנים . תודה
אהבתיאהבתי
הדברים מובנים מאליו, אלה שמאמרים ודיונים כמו אלה שכאן מתקיימים גם משום שאין זהות אבסולוטית בין המציאות לצורת הארגון החברתי ומוסכמותיו.
בפער הזה, בין הטבעי למלאכותי, נכנסים כוחות רבים וסותרים, פשיסטים כמו שובל וליברלים כמו מרצ למשל,
מכאן, ששאלת היחסים בין הריבון הטבעי לזה היצוגי היא הרבה יותר דינמית ונזילה ומעורפלת מכפי שאתה מניח כאן.
לדעתי, בעייה זאת לא יכולה להיפתר במסגרת דמוקרטיה לאומית, כי הפער בין המיוצגים למייצגים הוא שמקשה על התאמת התוכן לצורה, ולא מאפשר ליישם חוקים שיהיו ראויים ליומרה האבסולוטית.
אהבתיאהבתי
בתרבויות שונות יש ראיה שונה של האיזון בערכי המוסר והצדק. לכן אין דמוקרטיה ריכוזית לא לאומית, תסתכל מה המשטר במדינות רב תרבותיות ריכוזיות. יש קשר בין המדינה העם המודרנית ורעיון שלטון העם. יש הבדלי חוקים גדולים בין הקנטונים בשוייץ בעלי הדמוקרטיה הישירה ואחידי הדמוס. עובדות אלה סותרות את הבנתי הדלה את דבריך.
איני רוצה לכנות בשמות אבל בשבילי מרץ יותר בעיתית מרונן שובל.
אחת הבעיות הגדולות בפורמליזם המשפטי במדינה, שהוא מאפשר לנציגים להתכחש להתחיבויותיהם למיוצגים.
אהבתיאהבתי
כנראה שבגלל שממש לא הבנת את הטיעון שלי אינך מבחין שהעובדות שאתה מציד מחזקות אותו ולא סותרות אותו.
אהבתיאהבתי
שים לב aranse : קודם כל , אני שמח שהבנת הענין . מעבר לזה :
עסקינן במודל , ומודל עיוני , וכמו עם הרבה מערכות מורכבות , היישום לא פשוט , לא סטטיסטי , מורכב להפליא . אלא , שחשיבות יצירת המודל והגדרתו , בכך שהוא מעניק אוריינטציה ברורה , תכלית ברורה , ועם הזמן : אפשר לתקן , לשכלל , לעדן , לשפר . אבל : צריך מודל בשביל זה , להתכוונן למשהו .
מעבר לכך , לא עסקתי ממש בהערכות , אלא בתיאור מצב דברים , הגדרת שלטון החוק , וממילא הדמוקרטיה . ואם אתה אכן מבין הפער הנצחי ממש , בין הריבון הטבעי לזה הייצוגי , אזי : אין בנמצא עדיין שיטת ממשל , מושלמת , שסוגרת הפער הטבעי , יותר טובה מן הדמוקרטיה , וממילא שלטון החוק . תודה
אהבתיאהבתי
אלא שזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות, לזהות את הכשלים שמונעים שיפור ועדכון של רוח וצורת החוק כך שיתאים לשימוש שהגדרת לו,
לי אין ספק שהפער אינו נצחי אלא שהדרך לסגור אותו עוברת דרך היכולת לתפוש איפה וכמה ולמה תיאור המערכת מאפשר את תיקונה, ולדעתי הפער ההיררכי בין המיוצגים למייצגים הוא הבעייה, ואפשר גם לזהות מהלך היסטןרי מובהק לסגיות פער זה
אהבתיאהבתי
מועצת מנהיגי השיעה באירן שולטת בצורה ריכוזית. אין פולחן אישיות ישיר, אבל יש למועצת מנהיגי השיעה הילה של שומרת דברהם של משפחתו של עלי עם כל פולחן האישיות שאופף משפחה ערבית זו. כמובן שחלק ניכר מהחוק באירן אינו דינמי וכמובן ממית.
בפורמליזם חוקתי איני מתכון לעיקרון שיויון האזרחים בפני החוק אלא לניסיונות לפרש את החוקים כמערכת סגורה ללא התחשבות בכונת המחוקק או בעיקרון שהביא ליצירתו.
אהבתיאהבתי
עמית , אם כך , אינך מבין כלל את המערכת שאתה מבקר . שהרי המערכת השיפוטית במדינת ישראל , או תהליך השפיטה ושיקול הדעת השיפוטי , מביעים היררכיה ברורה של ( בסדר עולה ) :
פרשנות מילולית
תכלית סובייקטיבית ( רצון המחוקק )
תכלית אובייקטיבית ( עקרונות על חוקתיים )
משמע , בתהליך השפיטה , השופט נותן עדיפות לא למלל ( במקרה של התנגשות ברורה בין החוק לתכלית החוק או לקייס הנתון ) אלא לרצונו של המחוקק , ולעקרונות העל , הנה מצטט אני :
" כאשר פירוש מילולי של חיקוק מביא לידי תוצאה אבסורדית יש להעדיף פירוש המקיים את מטרת החיקוק ,אף שאינו פירוש מילולי" ( ע"א 55/79 ,אגודת הכורמים הקואופרטיבית בעמ' נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים , ל"ד (3) 197 ) .
ועוד :
" נורמה ללא תכלית היא דבר הבל " ( ת"א 53356/05/11 עובדיה נ' פלאפון תקשורת בע"מ ואח' ) .
אני מניח שהדברים מובנים עתה . תודה
אהבתיאהבתי
הבעיות שלי עם מערכת המשפט בישראל:
-אני מתנגד לשיטת המשפט האדברסרית, שבה יש יתרון לבעל עורכי דין טובים יותר, ובעד שיטת משפט חקירתית. לפי ידע המועט שלי למשל מפרקי אבות האתוס של עמנו מצדד לחלוטין בשיטת משפט חקירתית ומתנגד לשיטה האדברסרית.
-אתוס של עמים אחרים, שמנוגד לאתוס של עמנו, וחזקות משפטיות, שמנוגדות למציאות, משפיעים על החלטות בתי המשפט כעקרונות על חוקתיים.
אהבתיאהבתי
עמית : שיטת המשפט הישראלית , הינה זו של ה – common law ירושה מן המנדט הבריטי . זה נכון שבשיטה האדברסרית יש יתרון חשוב למי שיכול להשיג עורכי דין טובים , מאידך : אותו יתרון מוענק למדינה בהליכים פליליים , באשר לכל פרקליט , ככה בהפשטה : יש אלפי שוטרים וחוקרים ומעבדות זמינות , להוכחת אשמתו של הנאשם . לכן בין היתר , אחוז ההרשעות כה גבוה , ואחוז הזיכויים כה נמוך .אבל אסור לשכוח , שהדוקטרינה של שופט חוקר , עשויה ליצור הטיה ומראש , ואילו בשיטה האדברסרית , מלאכת השופט , מושפעת או מוטה ביחס לשני ווקטורים מנוגדים , כך הוא מבין או קורא מצב דברים , בצורה יותר : מאוזנת , הוגנת , מורכבת , תוך לקיחה בחשבון את האינטרסים של כל הצדדים היריבים . תודה
אהבתיאהבתי
לכן לפי משפט העברי אמור להיות צות של שופטים חוקרים מבתי מדרש שונים, כדי למנוע את ההטיה של שופט חוקר יחיד.
אהבתיאהבתי
מענין מאוד עמית . תודה
אהבתיאהבתי
ועם זאת, האותנטיות היהודית של שובל גדולה מזו של סתיו שפיר, גברת לא מתפללת בטלית.
אהבתיאהבתי
אל דאגה. גם היא לא התפללה בטלית.
אהבתיאהבתי
סער, אתה צודק לחלוטין – טלית זה לחלוטין לא אותנטי-יהודי, וכך גם תפילה!
(אתה יכול לומר אם הנעליים שלי יפות בעיניך, אבל רק אני יכולה להגיד אם הן לוחצות לי. כנ"ל לגבי "אותנטיות" וד"ל).
אהבתיאהבתי
הכל טוב ויפה, רק לתשומת לבך: ההתייחסות לעם ישראל כישות אורגנית קיימת בספרותנו הרבה לפני שנולדו ההוגים הגרמניים שהזכרת – בכתבי האר"י (ליקוטי תורה, פרשת קדושים): "דע כי כל ישראל סוד גוף אחד, וכל אחד מישראל הוא אבר פרטי". התייחסות נרחבת לעם ישראל כישות אורגנית יש בספרו בעל השם הזהה של בעל התניא (דברים, מד,א).
אהבתיאהבתי
מאמר יפה. השאלה היחידה עמה נותרתי (ואיני יודעת אם זה מאי-הבנה או מכך שהשארת את הדברים כחידה בכוונה) היא האם אתה חושב שהחשיבה השמאלית-ליברלית חפה מכל מיתוסים משלה, או שהיא מלאה – כמו בימין – במיתוסים המקבילים שלה, רק עם פחות מודעות להם מכפי ששובל מודע להם.
אהבתיאהבתי
אני מסתייג מהפתיחה של מאמרו של תומר, שאיננה ראויה למאמר אקדמאי רציני כפי שכתבתו מתימרת להיות. נעימות אישיות סוביקטיביות הן מיותרות ואף מזיקות. פתח את שבדעתך, בהגיגיך ללא העטיפה.
אהבתיאהבתי
השמאל הליברלי בנוי על ניתוץ מתמיד של מיתוסים מקובלים, בגלל זה הוא מתוייג כמנוכר ואפילו כבוגד בליכוד ובזהות הקבוצתית
אהבתיאהבתי
יפה הגדרת: המיתוס של השמאל הוא "ניפוץ מיתוסים" – מבחינתם הכל שקר הטעיה וקונספירציה. אין אמת, לא היה תנ"ך, אין הסטוריה אמיתית, אין עם יהודי. אלו לא סתם טעויות שנכנסו במהלך הדורות אלא זיוף מכוון.
שמאלני אמיתי אפילו לא טורח לנסות להוכיח – ברור שכל מיתוס הוא שקר מכוון.
אהבתיאהבתי
זה לא מיתוס אלא אתיקה, גישה, שלעדיה הרי לא תיתכן התפתחות.
זה לא שהכל שקר, גם אם וכשחלק מהדברים הם עובדות אפשר שמותר לשאול אם נכון לבסס עליהן ערכים ותבניות התנהלות קבוצתיות.
למשל הסיפור של מצדה, ללא שום קשר למידה שבה הוא מדוייק ובנפרד ממנה ראוי לשקול את המידה שבה יש להציג אותו כסיפור מכונן.
ללא בדיקה מתחדשת תמיד של ההיסטוריה, בעיני ערכי ההווה, אין התפתחות, אין חיוניות, אין חיים.
סיפורי הילדות נראים ונחווים אחרת בעיני מבוגר שצבר מאז התנסויות, הנסיון לשמר ולאכוף פרספקטיבה של ילד הוא מלאכותי ומזוייף ולא מציאותי,
מבוגר לא אמור לנהוג כילד, זה בדיוק מה שפשיסטים לא מבינים.
אהבתיאהבתי
איזה מיתוסים ניפץ השמאל הישראלי לדורותיו? להיפך, דווקא חלק ממיתוסי השמאל נבנו, הוגדרו ע"י שלטון השמאל לצורך מימוש הציונות וההתגוננות ממתקפות של ישויות ערביות המשנות פניהן. המיתוס הציוני בנוי על בסיס הקיום הלאומי לדורותיו של עם ישראל ושותפים לו אנשי שמאל וימין.
אהבתיאהבתי
תודה, תומר, המאמר הזה של שובל באמת עוזר לפצח את האיש. נשאלת השאלה כמובן מה ייעשה עם כל הכוח האורגני-אותנטי-קולקטיבי שיתגייס סביב המיתוס. מה תכלית כל העניין הזה. סופה מי ישורנה.
בכל מקרה, חשבתי רק להניח כאן ציטוט ממקור אחר, שלא אנקב בשמו. חומר למחשבה.
"תעמולה צריכה להיות פופולרית, לא מספקת מבחינה אינטלקטואלית. אין זה מתפקידה של התעמולה לחשוף אמיתות אינטלקטואליות".
אהבתיאהבתי
במה טובים יותר המיתוסים של השמאל?
הציטוט שלך לא רלוונטי כלל לויכוח כאן ומעיד רק על מגמתך השלילית. אבל אם תבחן את מה שאמרת, היא יכולה להתאים כמו כפפה ליד של התעמולה השמאלנית המשרתת את הנאציזם האסלאמי של ערביי ארץ ישראל.
אהבתיאהבתי
תודה, מאיר עיניים
אהבתיאהבתי
תודה רבה על מאמר חשוב ומאיר עיניים.
הכי אהבתי את האבחנה המהממת של מנהיים:
ניתן לראות שקבוצות הפועלות על פי הדיכוטומיה בין המנהיג להמונים הן אליטות בעליה, אשר בהווה עדיין מנותקות באופן חברתי, אפשר לומר, ועדיין לא יצרו לעצמן מעמד חברתי. כוונתן העיקרית אינה להפוך, לתקן או לשמר את המבנה החברתי – דאגתם המרכזית היא להחליף את האליטות הקיימות באחרות. (עמ' 127).
הוא ממש עשה לי סדר. זמן רב אני לא מצליח להבין בדיוק היכן ממוקמות דמויות כגון רונן שובל בתוך הסדר החברתי. והוא פשוט דייק את זה.
אהבתיאהבתי
בדיוק ההפך, חץ ההיסטוריה מורה חד משמעית על מגמה להשטחת החברה, על תנועה שאין ברורה ממנה להקטנת משקלו של המרכיב ההיררכי, גם ההתפתחות הטכנולוגית מדעית תומכת במגמה זאת, פיזית ורוחנית(למעשה, מגמת ההשטחה וביזור הכח מבטאת מהלך למיזוג הפיזי עם הרוחני).
שובל, דאע"ש, הבית היהודי, אל קאעידה
.. הם לא יותר מעוויתות היסטוריות קצרות מועד שנוצרות בדיוק כתגובה למגמה היסטורית הופכית להיררכיה ולדיכוטומיה המסורתית.
הפשיזם תמיד היה קרב מאסף של אלה שלא מסוגלים להשתלב במגמת ההתפתחות האנושית.
אהבתיאהבתי
תודה תומר על מאמר מעורר מחשבה.
אמתי מור
אהבתיאהבתי
אני מופתע שאין איזכור לליאו שטראוס :)
אהבתיאהבתי
השילוב בכריכת כספרו של שובל בין הכותרת 'כוכב' והמגן דוד מזכיר את כוכב הגאולה של רוזנצוייג.
מהמעט שאני זוכר, אפשר למצוא קשר רעיוני.
אהבתיאהבתי
שלום תומר
אני חושב שאתה מסביר את רונן שובל באופן לא נכון ודי מגמתי וסליחה אם אשמע לך כאן"בניזרי" של שובל אבל אנסה להסביר מה אני הבנתי
הוא לא טוען שצריך למכור לוקשים לציבור הנבער ולהלהיט אותם אלא שחשוב שיהיה לאומה מיתוסים מכוננים גם אם מבחינה היסטורית הם לא נכונים או לא מדוייקים ( אני כשלעצמי מאמין לחלוטין בכל מה שמסופר בתנ"ך כאמת אני רק מסביר מה שהבנתי ממנו )
אתה עשית השוואה רחבת היקף לפילוסופיה הגרמנית הרומאנטית אבל נראה לי דווקא שהגישה של שובל היא הגישה של אחד העם במאמרו "משה" שגם אם אין מדובר בדמות היסטורית וכך גם לגבי מידת האמת ההיסטורית לגבי יציאת מצרים מה שחשוב לשיטתו זה לא האם יציאת מצרים ו"גיבורה" משה היו אמיתיים אלא המיתוס. והסיפור סביבם שמהווים חומר מלכד ומעורר השראה בעם.
כלומר שמה שחשוב כאן זו לא מידת ההיסטוריות של הסיפורים אלא המיתוס כשלעצמו שליווה ומלווה את האומה אלפי שנים ומעביר מסרים ותקווה וחזון
אחד העם לא מנסה למכור לוקשים למאן דהוא הוא פשוט מבטא במאמר הזה חשיבות למיתוס והתודעה גם אם הם לא התרחשו אי פעם ובידיעה שכך, הוא לא ניסה לומר שלהמון צריך למכור את המיתוס כאמת היסטורית וארכיאולוגית אלא לראות חשיבות המיתוס ככזה
דומני שזה גם מה שמתכוון שובל ולכן אין כאן שום שרלטנות אינטלקטואלית – יש כאן בדומה לאחד העם אמונה בחשיבות של מיתוסים מכוננים מבלי להתעמק במידת התרחשותם הקונקרטית לא בכדי לעבוד על כולם בעיניים אלא כי באמת זה לא חשוב לפי שיטה זו
בקיצור תעשה העתק הדבק מ"משה" של אחד העם לדבריו של שובל שהבאת ובנית עליהם את התיאוריה שלך לגביו
אהבתיLiked by 1 person
מסכים לחלוטין. וגם אני מחכה לתשובה
אהבתיאהבתי
אופיו של עם מוכר ומוגדר הוא בהכרח: סכום כל הפרטים [האזרחים] שלו (A) כל אחד מוכפל במקדם ההשפעה המוכחת של כל פרט על הכלל (B) חלקי מספר האזרחים (C). מאחר שכמעט בלתי ניתן היום לעשות חישוב מדוייק, הרי שאנשים וקבוצות אנשים מנסים לשקלל את המסה הזאת ולתת לה ערכים. סביר שהערכה בלתי מדוייקת נעשית הרבה בגלל נטיית ליבם של העוסקים בדבר ומתוך כיוון הדעת למטרות הסקטוריאליות. סביר שאנשי שמאל יסיטו את ממצאיהם לכיוון ההקצנה הימנים מתוך מחשבה שהם שומרי הקיום והחוק של הכלל והסכנה הם מתנגדיהם מימין. ולהיפך.
ברור שהעם היהודי זה כלל היהודים בארץ ובחו"ל מוכפל כל אחד במקדם ההשפעה של דעתו על על הכלל היהודי וחיבור משותף של כלל הערכים המתקבלים. אבל אין זה אומר שמרגע ויש רוב לצד אחד הוא מבטל את חופש המחשבה, הזהות והביטוי של המעוטי הדיעות האחרים. גם בצורה המזוככת, לשיטת הרדר ופיכטה, אנחנו יכולים למדוד את מידת הלכידות הלאומית, את פריסתה הסטטיסטית ומאפייני ההשקפה המרכזיים והמשפיעים. אבל אין זה אומר דבר על תוכן ההשקפה, על הלגיטימיות שלה ועל העמדות המוסריות שלה. ההשקפה והעמדות יכולות להיות נאורות או שליליות, אוהבות אדם או שונאות אדם. צריך להבדיל בין הפיצול הסטטיסטי ובין העמדות הפוליטיות – חברתיות ועמידתם במבחן המוסר והמשפט. רוב ימני יכול להיות הדגשת הזהות היהודית המשותפת, חתירה לשלמות העם והטריטוריה וחופש ויחד עם זה שמירה אדוקה על זכויות המיעוטים והשונים. מנגד, יכול להיווצר של רוב שמאלי שמדגיש את הצדק החברתי ונסיגה אסטרטגית תוך כפיית מציאות סוציאליסטית על כלל החברה בשם האמונה באידיאולוגיה.
לא קראתי את דבריו של רונן שובל במקור, אבל מתוך הציטוטים שלך אינני רואה שהוא מחייב וכופה על כלל הציבור דיעה וזהות אחת. הוא רק מציג טענה פשוטה ונכונה מבינתו שיהודים ראוי שיתחזקו בערכים המשותפים להם, כי זה מביא לעוצמה. הוא אינו טוען שיהודי שייכשל מלחשוב כמובהו מאבד את זכותו לאזרחית והאנושית, כדרך שמשטרים טוטליטריים, מימין ומשמאל, עשו בעבר והיום.
יחסו לארץ ישראל זהה ליחס היהדות ההילכתית הסטנדרטית לארץ ישראל ודומה לזו של הציונות הקלאסית. מה ההבדל בין רונן שובל להוגי הדיעות של ראשית תנועת העבודה שראו בהתיישבות ובחריש הקרקע את גבולות ההדמוניה הציונית? הארץ היא חלק מתודעת הלאום ולא רק אצל העם היהודי. בעצם כל עם חולם, כובש ואוהב את אדמתו. הייחוד של עם ישראל הוא בזה שאהבה זו נמשכה כחלק אינטגרלי בזהות העם גם כשהוא שלט על אדמתו הלאומית במשך כ-2000 שנים (להבדיל מנוכחות פיזית של יהודים תמיד כנכבשים לאורך 2000 שנות כיבוש זר). הארץ היא "ישות חיה" שכן הטבע הוא לא דומם, הוא צומח ונובל, משתנה, הוא חי. בודאי באופן חקלאי, ויזואלי, שירי. אבל יותר מכל אלה הוא חי בליבות המאמינים שהיא ארצנו.
"תפיסות כאלה" הביאו בעבר לדרישה מצד כל סוגי המשטרים להתגייסות מלאה לשורותיהם. משטרים טוטליטרים – קומוניסטיים ופאשיסטים דרשו הזדהות מלאה ומוחלטת מרגע שתפסו שלטון ומשטרים פרוגרסיביים מעצימים את לכידות ע"י ויכוח, שכנוע והתרת השונה כעקרון שלא פוגע בכלל.
"הקשר האורגני" לארץ אינו נחלת הציונות "הפשיסטית" אלא כל גווני הציונות. ויותר מכך, היא גם נחלת עמים עתיקים וחדשים ברחבי העולם. מספיק לבחון את הטקסטים ההיסטוריים, הספרותיים, שיריים של האמריקאים כדי ללמוד את נשמתה של ארצות הכיבוש שההם בארבע מאות השנים האחרונות. הנורבגים יצרו סיפרות, שירה, מנגינה וציור מדהימים לארץ היורדים שלהם. המצרים המודרנים מחוברים בנפשם לתוואי הנילוס שחורץ את ההיסטוריה שלהם. אין הדברים בהכרח מבטאים פאשיזם, אלא אהבת אדמת ההיסטוריה העתיקה או המודרנית של קבוצות בני אדם המגדרות את המכנה המשותף שלהם גם בעזרת הטריטוריה המשותפת להם. האם כל בני האדם פשיסטים או פטישיסטים? לא בהכרח. תלוי באופי ובצורת הביטוי האקטואלית של רדשות ההמונים.
לכן כשמצטטים אידיאה של סורל או פיכטה צריכים להפריד בין השיטה/דרך להגשים ובין יעדי ההגשמה. לכל עם יש יעדים שונים להגשמה. הדרך להגשמתם יכולה להיות דומה. האידיאל של המדינה היהודית שונה בתכלית מהאידיאל הלאום האירופאי, למרות שכל עם יש לו את ה"אתה בחרתנו" של עצמו. אין זה ייחודי לעם היהודי, אלא שהייחוד היהודי הוא ש'אלוהים בחר את עם עם ישראל להיות לו לעם' היא 'עובדה' היסטורית המקובלת על כל העמים המקבלים את התנ"ך כספר אמוני; אלא שהם, כל אחד בתקופתו טען שישראל כבר אינם 'הבחירה' והם נטלו אותה לעצמם. אפשר לראות אזת בספרות, אומנות של רבים מעמי אירופה והמערב בכלל. גם האסלאם יושב על מסדי "הבחרתנו" היהודי שנגזל מן היהודים לטובת הגזלנים.
מיתוס הוא מניע חשוב לא רק לצורך ביצור לאום אלא גםכדי לבנות עם חדש (פלסטינים), לשדרג את המבנה החברתי ל'מעמד הפועלים' או להכשיר חברה משוחררת וחסרת חוקים מחייבים (אנרכיה), ולכל מה שבאמצע. שוב, לא המיתוס הוא הבעיה אלא תכניו והרלוונטיות שלו למציאות הקיום של המאמינים בו וההשפעה על הכלל ועל הפרט. מיתוסים מעוצבים ומשתנים עם הזמנים לפי הצרכים של החברה ולפי הגדרת מטרותיה. צריך להבדיל בין מיתוס לבין עובדות היסטוריות, שלאו דווקא שוללות האחת את השניה, אלא להיפך, יכולות להסביר אחת את השניה טוב יותר.
מעניין שהתפיסה ה" לאומיות אתנית, בה לקבוצה אתנית אחת יש עדיפות בגוף הפוליטי" מאפיינת היום יותר מכל את השמאל הציוני שדוגל בנסיגה לגבולות 67' בלי 'זכות השיבה' כדי לשמור על ישראל "יהודית ודמוקרטית" (למרות שרבים מהדוגלים בה לא יודעים להגדיר 'מיהו יהודי' מבחינתם ומתקשים להגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי).
מה שאתה מגדיר כ"עָמִיוּת יהודית" היתה זו ששמרה על הזהות היהודית לאורך כל ההיסטוריה של 2000 השנים האחרונות והגדירה את גבולות הקיום. ללא פיתוח העָמִיוּת יהודית, תודעת הזהות החזקה עם מולדת גיאוגרפית בדמיון הקיום (שכן רוב יהודי התפוצות לא ראו מעולם את ארצם) לא היו יותר יהודים היום בעולם.
אינני רואה סתירה בין "החברה האזרחית" בישראל ובין קיומו של "עם ישראל" משום שמדובר בהגדרות בעלות משמעויות שונות. "עם ישראל" זה אורגן הלאום, כלל האנשים הנחשבים כבעלי מכנה משותף רחב אחד המקיים מספר מינימלי של תנאים: נולד לתוך העם הזה או הצטרף אליו לפי כללי הקבלה המקובלים על הרוב. "החברה האזרחית" משמעותו אופן התנהלות "עם ישראל" בטריטוריה הגיאוגרפית שבריבונותו, שחלק מעקרונותיה נוצרו כדי לשמר את אופיו של "עם ישראל".
הנאציזם (נאציונל סוציאליזם) הגדיר בני אדם לפי "גזע", או נכון יותר לפי גנטיקה. כלומר, אדם נולד אל תוך מעמדו בעולם ללא יכולת לחלץ את עצמו מגורלו. הפאשיזם מגדיר את בני האדם לפי אתוס הלאום והמנהיג האחד והכל יכול שמוביל/רודה בהם. בניגוד לנאציזם, הפאשיזם נחוץ למנהיג. בנאציזם, תיאורטית יכול היה להתקיים גם ללא מנהיג נערץ, אלא שקיומו של מנהיג זירז, ייעל וקיצר תהליכים. מבחינה זו הציונות אינה לא זה ולא זה, לכל המנסים לטשטש את האמת.
לכן גם שאלת הסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל אינו בהכרח תלוי בהשקפת העולם הראשיתית של האזרח. שהרי גם השמאל ודם הימים מכירים בעובדה שצריך להילחם בטרור האוכלוסיה הערבית 'הנכבשת' בכל מחיר, ללא קשר לפתרון המדיני הסופי. כלומר המלחמה אינה מתוך אידיאולוגיה של ישות יהודית, אלא רק מתוך צורך של להתגונן מהתקפות חוזרות ונשנות של גורמים החורשים ומכריזים שוב ושוב על כוונתם "להשמיד את הציונים", כלומר, את היהודים ומי שמשתף איתם פעולה ב'ישות הציונית'. הציונות לא נדרשה ואינה נדרשת ליצירת 'בינריות' של סכסוך מול אתוס של קבוצת אנשים אחרת. ה"בינריות" הזאת, כלומר, קיומו של הסכסוך הזה נוצר על ידי ערביי הארץ כדי להוות דווקא אבן ריחיים על צוואר הציונות. מנגד, דווקא קיום האתוס של "עם ערבי פלסטיני" מקורי ועתיק יומין נוצר כמהלך נגדי לקיומה של ישראל ונסיון לקעקע את האתוס של העם היהודי שנולד ויצר תרבות עולם על הטריטוריה הנקראת ארץ ישראל, או פלשתינה בלשונות הגויים.
הבחנתו של מנהיים אינה מתייחסת לאיום חיצוני אמיתי או מדומה. אין כל פסול ב"הפעלת העם" והמחלוקת היא רק לאיזה צורך ומהות הוא מופעל. האם "הפעלת העם" להתגייס ולהגן על עצמו בשעת מלחמה היא לא נכונה, לא צודקת או לא מוסרית? לכן ההבחנה אינה צריכה להיות ב'הפעלה' עצמה אלא במהותה, כוונתה וכיוונה. השאלה היא לאיזה צורך ומשימה מנהיגים 'מפעילים' את "העם".
אהבתיאהבתי
סליחה, אבל יש אינספור מקורות ביהדות לעניין "נשמת האומה", עוד לפני הרב קוק. אני דתיה ולא למדתי פילוסופיה, ההוגים שהזכרת רחוקים ממני ומעולמי ובכל זאת אני מאמינה במה שכתוב בתניא שנשמות ישראל הן כגוף אחד ואב אחד לכולנו, והמסקנה מזה היא שפגיעה ביהודי שני כמוה כפגיעה בעצמי, כי אנחנו הרי שני איברים באותו הגוף. כאשר נתאחד כאן בעולם הזה כמו שנשמותינו מאוחדות למעלה יבוא המשיח. אם מצאת רעיון כזה בדברי הוגים נאציים- שיבושם להם, הם לא המציאו את זה, זה כתוב בזוהר הקדוש. כמו להגיד שמנהג ענידת הטבעת בחופה הוא מנהג נוצרי , רק בגלל שהנוצרים לקחו מאיתנו הרבה מנהגים.
אהבתיאהבתי
זוהי דידי מחשבה כנה והלוואי, אבל יש בה תמימות, וכדאי שנחשוב על כך. היהדות מפוצלת, והיא מפוצלת בין השאר בגלל הוגי דעות שונים שחולקים זה על זה בעוצמות שאינן נותרות בתחום החברות והכיבוד ההדדי. אבל יש כאן עוד סוגיה קשה אבל הכרחית לדיון. המתח בין האמונה התמימה הפונדמנטליסטית כמעט, הנאיבית בעמדתה ובין העמדה המחקרית הביקורתית, ששוללת את נקודות המוצא של עמדתך האכסיומטית. וכדאי לנהל דיון על כך.
אהבתיאהבתי