החוק החדש באינדיאנה וההיתר לבעל עסק לסרב לסייע לחתונת להט"בים

חוק חדש שיכנס לתוקפו ביולי באינדיאנה, חוק "חופש הדת", נועד לכאורה להגן על חירות אמונותיהם הדתיות של תושבי המדינה, אולם נתקל בביקורת חריפה משום שהוא נתפס כרשיון להפלות כנגד להט"בים. החוק לא נועד להפלות להט"בים רק בגין היותם להט"בים, אולם כנראה יאפשר לבעלי עסקים לסרב לתת שירות לזוגות חד-מיניים שיבקשו להתחתן – למשל לבעלי אולם שלא ירצו שחתונה כזאת תתקיים באולמם.

על פי הפרשנות בנ"י טיימס, החוק מאפשר לפרטים ולחברות מסחריות לסרב לתת שירות שיגרום ל"עול משמעותי" (“substantial burden”) על אמונותיהם הדתיות. אם סירובם יגיע לבית המשפט, על השופט יהיה לאזן בין העול על העמדות הדתיות שלהם לבין רצונה של המדינה למנוע אפליה. היועץ המשפטי של CNN סבור שהחוק לא יאפשר לסרב לשרת פרטים להט"בים, אבל יאפשר לסרב לסייע בכל צורה מסחרית לחתונה להט"בית. העניין כבר עורר הפגנות נזעמות של הקהילה הגאה, וגינויים מצד פעילי זכויות שונים ופוליטיקאים (למשל הילרי קלינטון). מושל קונטיקט הבטיח לחתום על צו שמבטל נסיעות מסובסדות על ידי המדינה שלו לאינדיאנה, וכך גם ראש העיר של סיאטל. טים קוק כתב מאמר שמגנה את החוק. אשטון קוצ'ר ומיילי סיירוס מצייצים בטוויטר עם הסימון #boycottindiana.

אולי זכור לכם שמקרה כזה כבר הובא לפני בית המשפט הישראלי. ב-2012 "הטילה השופטת דורית פיינשטיין קנס של 60 אלף שקלים על בית ההארחה במושב יד השמונה, שסירב לערוך את חתונתן של טל יעקובוביץ' ויעל בירן בשל נטייתן המינית. […] השופטת ציינה כי מטרת הקנס לא רק לפצות את בנות הזוג, אלא גם לחנך את הציבור הרחב לערך השוויון וכבוד האדם." (מתוך כתבתו של אילן ליאור ב'הארץ'). כאן היה מדובר באולם השייך ליהודים משיחיים, שהעניין מנוגד לאמונתם.

האם נקבל בעל אולם חתונות שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לחתונות של שחורים/מזרחים/יהודים? ודאי שלא, ובישראל, כמו במדינות אחרות בעולם הדמוקרטי, יש חוקים רבים השוללים אפלייה על רקע גזעי. ומה עם בעל אולם חתונות שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לחתונה בין-גזעית? כמובן, אותם חוקים לא יאפשרו לו גם את זה. מה עם בעל אולם שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לאנשים דתיים? או לחילוניים? נדמה לי שלא נקבל מצב כזה.

לכאורה, אם כן, אנחנו לא מוכנים לאפלייה כלפי מבקשי שירות. אבל העניין לא כל כך פשוט. נדמה לי שאיש מאיתנו לא חושב שלבעל עסק פרטי (לא איש ציבור או שירות ממלכתי) אין רשות לעולם, בשום סיטואציה, לסרב לשרת לקוח. כך למשל, בארה"ב היו כבר כמה מקרים  בהם אנשי דת (לא בעלי עסקים) נתבעים לדין על סירובם לחתן להט"בים – אבסורד מוחלט לדעתי. האם עורך דין חייב לקבל כל לקוח, גם מי שלדעתו הוא עבריין חסר מוסר? האם מנתח פלסטי חייב לערוך ניתוח להגדלת חזה לכל אישה שמגיעה אליו? איך אפשר להכריח אדם פרטי לא רק לקבל לקוח שהוא לא רוצה, אלא לקוח שהוא סבור שאסור לו לקבל?

מעמד חתימת החוק באינדיאנה. במרכז מושל המדינה, מסביבו התומכים בחוק

אבל בואו נתרכז רק בענייני אולמות וחתונות. חשבו למשל על הדוגמא הבאה:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם חרדים. יש לכם בעיה דתית להשכיר את האולם ליהודים בשישי-שבת, מפני שאתם מאמינים שיהודים מצווים לשמור שבת, ואתם לא מוכנים לסייע למה שהוא מבחינתכם דבר עבירה. באופן דומה לא תשכירו את האולם ליהודים שמעוניינים בקייטרינג לא כשר. אין לכם בעיה להשכיר את האולם ללא-יהודים בסופי שבוע או שלא-יהודים יערכו קייטרינג לא כשר.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם אתאיסטים ופמיניסטים. יש לכם בעיה אידיאולוגית להשכיר את האולם לדתיים שמנהיגים הפרדה מגדרית. אתם לא מעוניינים שבאולם שלכם גברים ישבו לחוד מנשים, שהמלצרים ישרתו רק את הגברים והמלצריות רק את הנשים. אין לכם בעיה להשכיר את האולם לדתיים, אבל לא אם הם מנהיגים הפרדה כזאת. אותו דבר לגבי חתונות של צעירים, בני ובנות 17 ובוודאי בני ובנות 14. זה, באולם שלכם, לא יהיה.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם צמחונים, או אולי טבעונים. אין לכם שירות קייטרינג באולם, ואתם מאפשרים ללקוחות לשכור שירותי קייטרינג חיצוניים. למרות שאתם מתנגדים בכל תוקף לאכילת בשר, אתם מבינים שרוב האנשים אוכלים בשר, ומוכנים לקבל זוגות שמתחתנים אצלכם ומזמינים קייטרינג בשרי. יום אחד מגיע זוג ומבקש לשכור את האולם. תוך כדי שיחה אתם מבינים שהם מתכוונים להזמין קייטרינג שיגיש לובסטרים. כדי שבשר הלובסטרים יהיה טרי (וכמובן, כעניין של רהבתנות) הם גם מתכוונים להציב אקווריום עצום באולם, שבו ישחו הלובסטרים החיים, עד שישלפו ממנו ויוטלו לתוך סירי מים רותחים. לזה אתם לא מוכנים ואתם מבהירים לזוג שהם לא יהיו יכולים לשכור את האולם שלכם.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. מסיבות פוליטיות ומוסריות אתם מתנגדים בכל תוקף לשליטת ישראל ביהודה ושומרון. אתם מחרימים מוצרים מההתנחלויות, ולא מוכנים להשכיר את האולם לזוגות שבאים מההתנחלויות.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם מתנגדים בכל תוקף לחתונות בין יהודים ללא-יהודים. עבורכם זה באמת לא עניין גזעני, אלא דתי/מסורתי. חשוב לכם למנוע מה שבעיניכם הוא תהליך הרסני של דילול ואף התפוגגות היהדות. אתם לא מוכנים להשכיר את האולם לזוגות של יהודים ולא-יהודים.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

לא כל הדוגמאות האלה זהות, וצריך להבחין ביניהן. יש הבדל בין אפליית לקוחות על בסיס הגזע/עדה/דת שלהם לבין אפליית לקוחות על בסיס מעשיהם. ההבדל נובע מכך שהמוצא או הדת של אדם הם חלק עמוק ומהותי מזהותו, ואילו מעשיו אינם על פי רוב חלק מזהותו. חלק נכבד משיח זכויות האדם מבוסס על מה שאנחנו תופסים כמקורות של זהות ומשמעות עמוקה בחיינו. חופש הביטוי, למשל, חשוב לא רק עבור חברה בריאה בה מתקיימים ריבוי דעות ויכולת לביקורת עצמית, אלא גם מפני שיכולתו של אדם לבטא את דעותיו היא נדבך מרכזי בתפיסתו העצמית, בכבודו הסגולי. כך גם חופש הדת והמצפון, או באופן הכי פשוט השלמות הפיזית של גופנו.

לכן חוסר נכונות להשכיר אולם למי שמבשל לובסטרים אינו שקול לחוסר נכונות להשכיר אולם ליהודים. גם רצונו של אדם לשמור שהאולם שלו לא יחלל שבת, או לא יגיש מזון לא כשר, אינו אפליה לא הוגנת של לקוחות, אלא הגנה על האמונה הדתית שלו.

ומה עם חרם על מתנחלים? נדמה לי שכאן העניין מורכב יותר. יש אנשים שישיבתם ביהודה ושומרון היא חלק עמוק מזהותם. הם לא רק חיים בשטחים הכבושים – הם מתנחלים. כך הם תופסים את עצמם, זה חלק מרכזי בזהותם, הם רואים זאת כערך עליון ועל כך גאוותם. מצד שני, נראה לי שהזהות המתנחלית חלשה יותר מזהות יהודית או מזהות להט"בית. יש כאן מקרה ביניים. האם מותר להפלות מתנחלים לרעה ולא לעשות איתם עסקים? כשחוקק בישראל חוק החרם, האוסר על קריאה לחרם על בסיס מקום מגורים, רבים (כולל אני) ראו בו ניסיון מגונה ואנטי-דמוקרטי לאסור על התנגדות לגיטימית לכיבוש. נראה שאנשים רבים סבורים שמותר לבעל עסק פרטי (או לצרכן) להחרים מתנחלים רק מפני שהם מתנחלים.

ללא ספק, הומוסקסואליות היא עניין של זהות, ולא של פעילות מינית. נטייה מינית נחשבת כיום יסוד עמוק באישיותו של אדם, וממילא מימד מרכזי בתפיסתו העצמית ובכבודו הסגולי. לכן אנחנו כל כך מתרעמים כאשר מפלים לרעה להט"בים – משום שההגיון בבסיס שיח הזכויות מוביל אותנו למסקנה שיש להם בתור מי שהם זכויות שוות.

האם על כן אסור לאדם פרטי לסרב לתת שירות להומוסקסואלים שמעוניינים להתחתן? נאמר שאותו אדם מוכן להשכיר את האולם שלו למסיבת יומולדת של הומו או לסבית. אין לו בעיה עם הומוסקסואליות בפני עצמה – הוא לא הומופוב. השאלה היא האם עלינו לחייב אדם להשכיר את האולם שלו ספציפית לחתונה חד-מינית, כלומר לביצוע של מעשה שהוא מחזיק שאינו מוסרי ו/או בניגוד לציוויי האל.

הבה נשווה את זה לאדם שאינו מוכן להשכיר אולם לחתונה שיש בה הפרדה מגדרית. בכך הוא בעצם מדיר מהעסק שלו חרדים ואת רוב הציונים-הדתיים. האם זה מותר? יכול להיות שאנחנו חושבים שזה אסור, ושעלינו לחייבו. אולי אנחנו חושבים גם שאסור לסרב להשכיר אותם לחתונה חד-מינית, ועלינו לחייב פרטים שהדבר עומק בניגוד לתפיסת העולם שלהם להשכיר את האולם שלהם.

מצד שני, יכול להיות שאנחנו חושבים שאסור לסרב לחתונת להט"בים אבל מותר לסרב לחתונת חרדים. אני חושב שזו עמדה לגיטימית, אבל צריך להבין שהיא יוצאת מתוך תפיסה ליברלית מסויימת ונושאת אג'נדה ליברלית מסויימת. מדובר בקידום של אג'נדה שבבסיסה שיח הזכויות המתפתח, כאשר העמדה היא שאל המקום אליו הגיע שיח הזכויות בזמננו – זה המקום אליו החוק צריך לנוע. מותר לסרב לארח חתונת חרדים משום שהם פוגעים בזכויות נשים, ואסור לסרב לארח חתונת להט"בים משום שאין לפגוע בזכויותיהם להתחתן. מנקודת מבט אחרת יהיה אפשר לומר שיש כאן אג'נדה של חילון המרחב הציבורי, בדומה לחוק האוסר כיסוי הפנים בבורקה בצרפת או חוק האוסר בניית צריחי המסגדים בשוויץ, דהיינו חוק הדורס באופן מודע מצווה דתית מסויימת (במקרה זה איסור נישואים חד-מיניים), וזאת על מנת לקדם מרחב ציבורי חילוני יותר.

זו לא העמדה שלי, אבל אני כאמור חושב שזו עמדה לגיטימית. מה שהייתי רוצה להדגיש הוא שזאת עמדה. כלומר שיש כאן מטען אידיאולוגי (נאמר, המקדם דמוקרטיה ליברלית ו/או חילוניות). לכן באותה מידה צריך להכיר בכך שאין כאן משהו שהוא מובן מאליו, ושייתכן – ואף רצוי – פולמוס ציבורי בין העמדה הזאת לעמדות נגדיות.

דחיית לקוחות דתיים או להט"בים משום שאופי החתונות שהם מנהיגים הוא לא מוסרי לדעת בעל האולם תיתפס ככל הנראה על ידי הנדחים כדחיית זהותם, ולכן היא מעשה קשה מאוד. עם זאת, בהחלט אפשר לטעון שהדחייה היא לא של דתיים או להט"בים, אלא רק של המעשה הספציפי שהם עושים בנישואים. כמובן שגם המעשה הזה מגיע הרבה יותר עמוק אל תוך זהותם מאשר אכילת לובסטרים מורתחים מגיעה אל תוך זהותו של האוכל. יש כאן ביטוי הרבה יותר מהותי של "מי שהם". ועם זאת, אפשר לטעון שזה עדיין לא הופך את דחיית החתונה שלהם לדחייה שלהם. יכול בעל האולם לטעון שאין לו שום בעיה עם שומרי מצוות או הומואים, אלא רק עם אופן נישואיהם.

גם להקשר יש חשיבות כאן. אם הציבור המופלה המדובר הוא ציבור קטן וחלש ומוחרם על ידי רוב החברה, יש טעם שהחוק יגן עליו. לדוגמא, אילו להט"בים היו נדחים על ידי 90% מאולמות האירועים, ולא היתה להם אופציה סבירה לערוך את חתונתם, היה מקום לחוק שיגן עליהם ויכריח בעלי אולמות להשכיר להם את אולמם. נדמה לי שהמצב הוא הפוך: בעלי אולמות שלא מוכנים להשכיר אולמות ללהט"בים הם מיעוט, והעמדה הדתית-מוסרית שהם אוחזים בה הופכת לדחוייה יותר ויותר בחברה המערבית של זמננו. ראו לעיל את רשימת המוחים כנגד החוק החדש באינדיאנה.

אני חושב שזכותם של להט"בים להתחתן, כלומר שמדובר בזכות בסיסית, ולכן אני חושב שיש לדרוש מהמדינה לאפשר חתונות חד מיניות על פי חוק (אני מקווה לכתוב על זה מבחינה עקרונית מתישהו). מצד שני, אני חושב שבמצב הנוכחי, בו לא חסרים אולמות ועורכי חופות שישמחו לארח או לערוך חופה חד מינית, יש לאפשר לבעלי עסקים פרטיים לשמור על אמונותיהם ולסרב לערוך חתונות חד-מיניות בבתי העסק שלהם. זאת משום שיש לחברה אינטרס וגם חובה לאפשר לפרטים לשמר ולבטא את הכרתם הדתית ו/או המוסרית בחופשיות.

הסוגייה הזאת אינה פשוטה. היא מערבת דת ופוליטיקה, מוסר פרטי ודין משפטי. היא מערבת תפיסה חברתית מסויימת עם תרבות פוליטית מסויימת, וגם עם ניתוח הקשרי של המצב העובדתי בשטח. החוק באינדיאנה שמתיר לאנשים פרטיים לסרב להשתתף, כבעלי עסק, בחתונה להט"בית, מגן על מושג הטוב הפרטי שלהם, וזה חשוב. הוא לא מונע מהם את הצורך להצדיק אותו, אם יידרשו, בבית משפט. הוא גם לא מונע מחאות, ואף חרמות, על ידי הקהל הרחב כנגדם. אני חושב שיש כאן איזון נכון.

:

(תודה ליעל פלד על הערותיה המחכימות לגבי טיוטה של רשימה זו. כמובן שכל הדעות והטעויות כאן הן שלי.)

82 תגובות

  1. תומר: רבים המאמרים בהם עשית חיל, אך בזה עלית על כולם (נכון לעכשיו).
    אתה חייב!!! לתרגם זאת לאנגלית, ויפה שעה אחת קודם.
    מאמר חובה להפצה בכל העולם הנאור (וגם החשוך. אולי יקבלו קצת הארה).

    אהבתי

  2. המאמר מתייחס לחוק במדינה דמוקרטית, יש לשאול האם במדינה יהודית דמוקרטית היחס לדוגמאות הנ"ל צריך להיות שונה.

    אהבתי

  3. ועל הרעיון הפשוט, שלכל אדם יש זכות על הקניין שלו ולכן הוא יכול להחליט עליו אם להשכיר או להעסיק או למכור למי שהוא רוצה ולא לעשות זאת למי שהוא לא רוצה, בין שהוא עצבן אותו ובין שהאף שלו ארוך או שהעור שלו לבן או שסתם לא בא לו – על הרעיון הפשוט הזה אף אחד לא חושב כנראה.

    אהבתי

      1. גם כשאני מתחתן עם בחירת לבי אני מפלה (על כל מיני רקעים). האם השלב הבא יהיה לאסור עליי להפלות בהליך בחירת בת הזוג? אלו אבסורדים. הקניין של כל אחד הוא שלו, והוא הריבון להחליט עליו. הא ותו לא.
        כל זה לא קשור לאפליה, שעניינה הוא אפליה *ממסדית*, של דברים בחסות המדינה, שאמורה להיות שווה כלפי כל אזרחיה (וגם על זה אפשר להחיל מגבלות).

        אהבתי

        1. הלל, אתה יודע יפה מאוד שיהיו אנשים שלא יקבלו נשים, מזרחים או ערבים לעבודה אם הדבר יותר על פי חוק. כרגע רק מוראה של מלכות מונע זאת, וגם כמובן בצורה רחוקה מלהיות מספקת. קניין אינו רק בניין או מכונית, אלא גם עסק, והצורה שבה אנחנו מתייחסים לשכירים שלנו אינה אך ורק נתונה – או מופקרת – לרצוננו.

          אהבתי

          1. לזה כיוונתי, לחשש שמא לא כולם יפעלו בדיוק כמו שאתה רוצה, ובגלל החשש הזה אתה פוגע גם בעיקרון החשוב של זכות הקניין, גם פותח פתח למעורבות דורסנית של המדינה בעניינים שאתה לא תאהב בכלל (חוק החרם וכו'), גם אתה מכניס המון עניין של שיקול דעת בלתי נגמר (מי אמר שלא קיבלת אותה כי היא אישה? אולי כי היא לא מתאימה לך? עכשיו צריך משפט והשופט צריך להחליט ולהיכנס לקרביים של העסק ושל ההחלטות שלו וכו'). ובסופו של דבר אתה רק מנפח עוד ועוד את עולם היועצים המשפטיים ועורכי הדין, ולא תורם ממשית לעניין עצמו.

            כמו שאמר פרופ' תומס סואל (אמריקני שחור, אני צריך כנראה לומר את זה), התורם הגדול ביותר למניעת אפליה הוא השוק החופשי. משום שבשוק חופשי הכסף מעוור את עיני הגזענים הגדולים ביותר. ראיה לדבר: דרום אפריקה, שבה לבנים העסיקו שחורים אף שזה היה נגד החוק, פשוט כי זה השתלם כלכלית. ועוד ראיה: התנחלויות, שבהן מעסיקים ערבים על אף תעמולה חזקה בעד עבודה עברית וחשש מפני מחבלים. למה? פשוט כי זה משתלם. לשני הצדדים.

            אהבתי

            1. אני לא מסכים עם תפיסת האדם שלך. האדם מונע גם מדחפים שאינם יצירת רווח כספי. גם מאידיאולוגיה, אמונה, מוסר וכו'. והוא מפלה גם כשמשתלם לו לא להפלות. אגב, הוא גם אונס כשמשתלם לו לא לאנוס וכו'. לכן דרוש החוק.

              אהבתי

              1. ודאי שהאדם מונע גם מדחפים שאינם יצירת רווח כספי. את הדחפים האלה גם החוק לא ישנה. ואונס, אגב, הוא בבסיסו פגיעה של אדם אחד בקניין המהותי ביותר של אדם אחר – גופו. לכן ודאי שיש למנוע כל פגיעה שכזו ולפצות עליה לאחר מעשה.

                אהבתי

                    1. לכן אמרתי *מצד המדינה*. לעומת זאת כאשר המדינה פולשת לשיקוליי הפרטיים זו כבר פגיעה של ממש באוטונומיה שלי, שלא לדבר על קריאת מחשבות.

                      אהבתי

                    2. היא פולשת כל הזמן ובהרבה מקומות הפלישה הזו לא מוצדקת. הפוסט הזה הוא דוגמה טובה לגיחוך של פלישת המדינה למקומות שהיא הייתה צריכה להימנע מלפלוש אליהם.

                      אהבתי

      2. זה מזכיר לי דתיים שמזדעזעים מהרעיון שיהיו חלילה נישואים שלא לפי ההלכה ולכן רוצים שהמדינה תשלוט על זה. שחררו, אנשים. העולם לא יקרוס אם לא תהנדסו אותו עד לרמת המיקרו לשביעות רצונכם האידיאולוגית.

        אהבתי

        1. אין דין אולם אירועים כדין בית פרטי. להפעלת אולם אירועים נדרש רשיון מהמדינה והיא מתערבת בהפעלתו ומתנה את מתן הרשיון בעמידה במכלול תנאים, תברואתיים, בטיחותיים, וכו'. גם מניעת אפליה צריכה להיות חלק מתנאים אלה. רשאי אדם שלא לארח בביתו את מי שאינו מעוניין בחברתו, אך בהפעלת אולם אירועים יש מגבלות משמעותיות בזכות הקנין, וטוב שכך.

          אהבתי

    1. דווקא כן, זהו רעיון ליברלי בגירסא מאוד פשטנית שלו.
      קצת לחזור על המאמר – מה תאמר אם בעלים של חברת השכרת רכבים בגרמניה יסרב לשרת יהודים כי הם הרגו את ישו? לגיטימי? לפי הרעיון המאוד פשוט שלך כן, לדעתי האישית מובן שלא.
      ברור שהדיון פה הוא בעימות הקלאסי של חירות אל מול שיוויון, ויש פה עניין של הגבלת חירות השימוש של האדם בנכסיו, אבל לעניות דעתי יש מקום לכך. הקטע הקשה הוא שרטוט הגבול העדין בין הערכים הללו, שבמקרה הזה הם מנוגדים.

      אהבתי

      1. לגיטימי חוקית. הרי אותו בעל השכרת רכב מפסיד את הכסף של הלקוחות היהודיים, וגם של כל אותם אנשים שיזדעזעו מהאנטישמיות שלו. כך שזה לא יהיה מחזה נפוץ. כל זה לא מצדיק בשום פנים ואופן פגיעה בזכות הקניין של האדם, אנטישמי או גזען ככל שיהיה.

        אהבתי

    2. המציאות של ״חתונה חד מינית״, היא מציאות חדשה מאוד. (ולמען הדיוק: היא ישנה מאוד, היתה קיימת בדור טרום המבול כדברי המדרש/רש״י)
      מציאות זו שנויה במחלוקת חריפה וקיצונית: יש שיאמרו ״אין למנוע זאת״ כי להתחתן זו זכות בסיסית, ויש שיאמרו: זו תועבה, חמורה ואסורה בתכלית האיסור.
      להשוות את זה למה שכיום קוראים ״הפרדה מגדרית״ המקובלת ביותר בחוגים דתיים, תהיה השוואה לא נכונה.
      לדמות את זה לאי רצון לתת שרות על בסיס גזעי פסול (כמו הדוגמאות שהבאת) אינו דומה, כי אין דת שמחייבת אפליה על רקע מוצא, ואפליה כזו היא אישית לגמרי.
      אי רצון להשכיר אולם לחתונה חד מינית, היא בעלת משקל (בעיני המתנגד) אולי אף יותר מהשכרת אולם לחתונה מעורבת בינדתית.
      חתונות בינדתיות היו קיימות מאז ומעולם, ואף שבני שתי הדתות או אחת מהן עלולים לפסול חתונה כזו, דרגת פסילתה פחותה מדרגת פסילת חתונה חד מינית. חתונה חד מינית זה דבר חדש, ושנוי במחלוקת בדבר מקומו, נחיצותו וחיוניותו (כי הרי זוגות ״רגילים״ חיים לפעמים יחד ללא נישואין, אז מה כל כך בוער לחד מיניים דוקא להתחתן? מה רע בזוגיות ללא חתונה?)
      [מתי זה כן יהיה אסור?
      אם זו תהיה חתונה דו מינית (גבר ואשה) כאשר אחד הצדדים הינו הומו שהחליט להתחתן עם בן המין השני. במצב כזה אסור יהיה להימנע מלתת שרות בשל עובדה זו, שכן אין מעשה האסור לפי תפיסותיו של בעל האולם.]
      זו דוגמא טובה למצב בו מעשה יכול להיות מנוגד תכלית הניגוד לאמונותיו למצפונו ולדתו של אדם (בעל אולם) בדומה לחתונה בינדתית, או הגשת טריפות באולם, או הגשת בשר באולם שבעליו טבעוני קנאי ועוד.
      אני חושב שלא נכון לחייב אדם לתת שרות שמשרת מצב המנוגד לאמונותיו ולעקרונותיו (אך לא לגחמותיו) ובלבד שיוכל לנמק בצורה סבירה ומבוססת שזה המצב.
      (תגובה זו היא ישירות למאמר עצמו, לא מצאתי את הכפתור באמצעותו יכולתי להגיב למאמר, לפיכך לא היתה לי ברירה אלא לספח אותה לתגובה אחרת)

      אהבתי

      1. הכנסיה האפריקנרית הפרוטסטנטית בדרום אפריקה תמכה תיאולוגית באפרטהייד.

        אהבתי

  4. הדיון מפספס את הנקודה המשפטית שמדובר בעסקים – ישות חוקית שהיא שונה מאדם פרטי. אולם החתונות הרי לא שייך לי, אלא לחברת ״עידן חתונות בע״מ״ שמשלמת לי משכורת. השאלה הבסיסית פה היא לא אם יש או אין חופש דת או מצפון אלא אם לישות שנקראת ״עסק בע״מ״ יש חופש דת ומצפון. ברגע שמסכימים לכך מגיעים לאבסורדים כמו ״הובי לובי״.

    אהבתי

      1. לא, לא, סליחה. עסק בע״מ, הוא, כשמו, בערבות מוגבלת. אם מישהו יפצע באולם שלך, מי שיתבע ויצטרך לשלם פיצויים יהיה העסק ולא בעל העסק. לו היה מדובר בדירתך הפרטית, אתה צודק. אבל כאשר מדובר בעסק, חלק מהאחריות על תפעולו מתפזרת על החברה כולה ולכן יש לו חובות (כמו אי אפלייה) שלא חלים על אנשים פרטיים.

        אהבתי

        1. יש לו בעלים והם הקובעים עליו. זה שיש להם חבות מוגבלת זה נכון, אבל רק לעניין הזה (וגם שם הניתוק אינו מוחלט). אי אפשר בגלל זה לטעון שזה לא קניינם הפרטי!

          אהבתי

          1. אפשר לטעון שבשל ההגנות המיוחדות שהוא מקבל (הגנות שאדם פרטי אינו מקבל!) יש לו גם חובות מיוחדות. בכלל, הטענה שלעסק מותר לעשות מה שהוא רוצה בשם ״זכות הקניין״ היא לא רק מוזרה, היא גם לא מחזיקה מים. מסעדה חייבת בתקנים וברמת ניקיון והיגיינה, מועדון חייב לעמוד בתקני כיבוי אש ובטיחות, חברת תרופות חייבת להוכיח שהתרופה שהיא מוכרת עובדת, לחברות נפט אסור לזהם קרקע אפילו אם היא בבעלותם ובעל קניון חייב לבנות גם גישה לנכים. וכן, לבעל עסק אסור להפלות במתן השירותים.

            התקנות הללו לא באו לעולם עם בריאתו. הם התפתחו כיוון שעולם שבהם בעלי עסקים עשו מה שהם רצו היה כאוס מוחלט.

            אהבתי

            1. הטיעון שהיה כאוס מוחלט לפני התקנות פשוט לא נכון.

              לעצם העניין, יש תקנות ורגולציות, בעיקר בשם "האינטרס הכללי", אבל הן לא קובעות לבעל העסק את מי לשרת. ברגע שמנסים להיכנס לראש של בעל העסק ולטעון שהחלטה מסוימת שלו הייתה מפלה, זה פתח לצרות צרורות ובעיקר פגיעה עמוקה באוטונומיות שלו.

              אהבתי

              1. באמת? קרא קצת על ההיסטוריה של ה fda וחוקי המזון של תחילת המאה העשרים. שוק המזון והתרופות בארה״ב של המאה התשע עשרה לדוגמא היה ג׳ונגל של ממש.

                לעניין, יפה שהסכמת שהאינטרס הכללי יכול לקבוע תקנות שזכות הקניין לא מגינה מפניהן. השאלה אם שיוויון הזדמנויות הוא חלק מהאינטרס הכללי. אם כן, הרי שמעמדו זהה לתקנות האחרות, וזכות הקניין לא עומדת לך פה.

                ובוודאי שהאינטרס הכללי פוגע באוטונומיה של הפרט. זה עצם מהותו. אבל חוקים נגד אפלייה הם לא המצאה חדשה – הם קיימים כבר שנים רבות, ולמרות שמדי פעם מקרי קצה מגיעים לבירור בבתי משפט, אני לא רואה את הצרות הצרורות שעליהן אתה מדבר. ברמת המעשה, לא התיאוריה, הם עובדים יפה מאוד.

                אהבתי

                1. הצרות הצרורות כבר קיימות, בין אם זה בקביעה של בית המשפט העליון הכופה בעלי אולם אירועים להשכיר אותו לאנשים המקיימים טקס הנוגד את אמונתם ובין אם זה בהוצאות המשפטיות הכבדות המוטלות על בעלי עסק בכל פעם שאדם תובע אותם על רקע של אפליה כלשהי, במקום שילך למצוא עסק שייהנה יותר משירותיו הטובים.

                  אהבתי

                  1. טוב, עכשיו אתה כבר ממש מקשקש. כמה מקרים של אפלייה מגיעים לבתי המשפט בשנה? לא מצאתי סטטיסטיקה בארץ, אבל בארה״ב מדובר בסהכ ב 90,000 מקרים בשנה, רובם על מין וגזע. זאת מתוך כ 100 מיליון מקרים בשנה. מדובר ב 0.09% מהמקרים שמגיעים לבתי משפט. ממש צרות צרורות.

                    אהבתי

                  2. 0.09% מהמקרים זה הרבה? מספר התובעים על הלנות שכר גדול פי ארבע.

                    אבל החדשות הטובות הן עד כמה העניין דורי ולא אידאולוגי. הסקר שהבאתי מראה שיש רוב מוחלט בקרב אנשים צעירים שיש לאסור על אפלייה. הגישה שאתה מייצג אופיינית לאנשים מבוגרים ויחד איתם, הולכת וחולפת מן העולם. הרכבת, חבר, נוסעת. אתה מוזמן להשאר בתחנה.

                    אהבתי

                    1. אני לא בטוח במי אני תומך בויכוח הזה.
                      אבל בנוגע לאמירה האחרונה שלך :
                      כידוע, גלגל חוזר הוא בעולם ( ובהיסטוריה וכו' …)

                      אהבתי

  5. הלל, מה שאתה אומר על זכות הקניין הוא תירוץ די קלוש להתרת אפליה.
    אף זכות אינה מוחלטת. אסור לך לסוע באור אדום, למרות שזה פוגע בחופש התנועה שלך. אסור לך לגנוב, למרות שזה מגביל את יכולתך לפעול כרצונך (ובשפה של זכויות, פוגע באוטונומיה שלך). המדינה עשויה לעתים לפגוע אפילו בזכות לחיים (למשל, בכך שהיא שולחת חייל למשימה צבאית מסוכנת מאוד).
    זכות הקניין אינה בלתי מוגבלת במובן שמותר לך לעשות כרצונך, ללא כל מגבלה, ברכושך.
    חוקים מסדירים את מה שמותר ואסור לעשות בקניין כבר (לפחות) מאות שנים.
    אם יש איזושהי בעיה באיסור אפליה באמצעות קניין פרטי, היא לא בעצם ההתערבות בקניינו הפרטי של אדם והטלת מגבלות וחובות בקשר אליו.

    אהבתי

    1. אני לא "מתרץ" שום דבר, אני טוען שאסור לאף אחד, ובכלל זה למדינה, לקבוע לי את מי להעסיק ואת מי לשרת. בפרט שהיא צריכה להיות בשביל זה בוחנת כליות ולב, שזו ממש בדיחה.

      אסור לנסוע באור אדום – כי אני מסכן חיי אחרים.
      אסור לגנוב – כי זו פגיעה בזכויות הקניין של אחרים.
      למדינה מותר לגייס חיילים, משום שהפרט מקריב את החירות שלו לטובת ההגנה הכללית שהוא נהנה ממנה מעצם היות מדינה.

      בעתות חירום ניתן גם להחרים את הרכב שלי, כדי לשרת את הצבא. אבל צריך סיבה ממש ממש ממש טובה ודוחקת כדי לעשות זאת. אם המדינה הייתה מחרימה את הרכב שלך לשימוש ראש הממשלה, בתואנה שממילא לעתים זכויות הקניין שלך אינן נשמרות, אז מה אכפת לך לעזור עוד קצת לטובת הכלל, לא נראה לי שהיית עובר על זה בשתיקה.

      אהבתי

      1. מניעת אפליה נראית לרבים מאתנו מטרה חשובה שמצדיקה התערבות בזכויות הקניין שלך.
        אני לא רואה בזה שום בעיה. אף אחד לא מחייב אותך להכניס אתיופים, רוסים, ערבים, צ'כים, מצביעי יש עתיד, נכים, מזרחיים, מתנחלים ושמאלנים הביתה. כן מחייבים אותך לפעול בצורה שוויונית בהיבטים מסוימים של ההתנהלות העסקית שלך.
        זה נראה לי איזון סביר.

        אהבתי

        1. זה אומר שאם אני מסרב להעסיק מישהו, מסיבותיי שלי, והוא במקרה אתיופי/רוסי/ערבי/צ'כי/מצביע יש עתיד/נכה/מזרחי/מתנחל/שמאלן, הוא יוכל לתבוע אותי ולהטריד אותי כדי *להכריח* אותי להעסיק אותו בטענה שעשיתי זאת על רקע המוצא או הדעות שלו. כך יוצא שבמקום יחסי עבודה סימביוטיים תהיה סתם עוינות בין המועסק למעסיק.

          כנ"ל לגבי כפיית בעל עסק לעשות משהו נגד אמונותיו הדתיות: מעבר לפגיעה העמוקה באמונות הדתיות שלו, יש כאן פגיעה של ממש בזכויות הקניין שלו על העסק. ושוב: אם מניעת אפליה היא דבר כל כך חשוב, מדוע לעצור בעסק? אם זה חשוב מאוד, אפשר כבר לפלוש לד' אמותיו של האדם, ולתבוע אותו על כך שלא קיים מכרז עיוור להעסקת אינסטלטור, או שהפלה מישהו ולא בחר בו כבן זוגו רק משום שהוא גבר.

          כמו כן ברגע שאתה מדבר על מה ש"נראה לרבים מאתנו מטרה חשובה", אין לדבר סוף. עוד מעט יהיה רוב דתי-חרדי, ואז תגלה פתאום של"רבים מאתנו" נראה מאוד חושב להכריח אותך ללמוד תורה בישיבה או לשמור כשרות. יודע מה, לא אתה אישית. אבל שהעסק שלך ישמור כשרות! זו מטרה חשובה כדי לשמור על צביון המדינה היהודי!

          אהבתי

          1. יש חוקים שאוסרים על פתיחת בתי עסק בשבת. כחילוני גמור, אני חושב שזה מצוין, אבל אתה ואני יודעים שחלק גדול מהתמיכה בחוקים האלה מבוססת על הערך הדתי של השבת.
            בארה״ב, אסור לאדם פרטי להפלות בהשכרת דירה על בסיס קטגוריות מסוימות.
            גם בארץ יש מגבלות על השימוש בקניין פרטי.

            אהבתי

  6. בהמשך למה שכתבת, החוקים המגנים על חופש הדת בחלק מהמדינות בארה"ב, משמשים כדרך לפגיעה לא רק בזכויות להט"בים אלא גם כדי לפגוע בזכויות נשים. למשל, חוק המגן על זכותו של רוקח לסרב למכור לנשים גלולות היום שאחרי, או לרופא לסרב לבצע הפלות בשם חופש הדת

    אהבתי

  7. תומר, שאלה. האם לפקיד הרישום זכות שלא לרשום נישואים חד מיניים (או נישואי תערובת) אם זה בניגוד לאמונתו הדתית? ואם לא, למה? אם אתה מפריד בין המדינה לבין האדם הפרטי, יוצא מזה שחופש הדת של הפקיד, כפרט, נפגע, הלא כן?

    אהבתי

    1. ודאי, אני מפריד בין המדינה לעסק פרטי. מי שעובד בשירות הציבורי מחוייב לשמוע לחוקי המדינה, גם אם אלו פוגעים באמונותיו הדתיות. אם העניין חשוב לו בצורה עצומה אפשרות שפתוחה בפניו היא כמובן להתפטר.

      אהבתי

      1. טוב, אז בבסיס העמדה שלנו דומה. אני פשוט חושב שאם אדם הוא רגיש כל כך עד שאינו מסוגל לסבול את מנהגי החתונה המקובלים בחברה בה הוא חי, שלא יפתח אולם חתונות. עם זאת, אני מבין שזו תקופה של שינוי מהיר ויש אנשים שקשה להם או לא רוצים להסתגל. גם ביטול האפליה נגד שחורים לקח (ועדיין לוקח) זמן. לאנשים דתיים לא תהיה ברירה. אם היית לאחרונה בניו יורק ראית אולי את כמות דגלי הקשת שמתנוססים על כנסיות רבות.

        אהבתי

  8. שאלה לאלה הסבורים שהמדינה צריכה לכפות על מעסיק להעסיק עובד שלא נראה לו מסיבות לא ענייניות, למשל לכפות על יהודי שאינו רוצה להעסיק ערבי. האם אתם סבורים גם שבאותו מצב (נאמר, ערבי התראיין אצל יהודי) המדינה צריכה לכפות על הערבי לעבוד אצל היהודי אם הוא אינו רוצה להיות מועסק על ידי יהודי?

    אהבתי

    1. אני בטוח שאתה מבין את זה לבד, אבל כדי לא להשאיר אותך ללא מענה, זה לא רלוונטי.
      ראשית, אין סימטריה בין עובד למעסיק. העובד תלוי במעסיק ולא להיפך.
      שנית, ככלל, אם לא מדובר על גוף ציבורי, לא כופים העסקה, והסעד הוא פיצויים. באופן טיפוסי, לעובד אין כיס עמוק לשלם ממנו פיצויים.
      שלישית, אתה מוזמן להראות מקרה שבו מעסיק חיפש עובדים והתלונן שעובדים סרבו לעבוד אצלו בגלל שהוא יהודי.

      אהבתי

  9. תודה על פוסט מענין תומר . טוב , תקצר כאן היריעה מנושא כה סבוך , אבל , בכל זאת , משפטית , המחוקק מסייג בסייגים שונים ומשונים את הכלל האוסר הפליה , להלן :

    1) סעיף 3 ( ד ) לחוק איסור הפליה במוצרים ……תשס"א 2000 ( רצ"ב לינק ) קובע הרי , שאין רואים הפליה בתנאים הבאים בעיקרון :

    כאשר הדבר מתחייב מאופיו של המוצר והשירות .
    כאשר הקבוצה המפלה יסודה במועדון סגור שלא למטרת רווח , ולצרכים מיוחדים .
    כאשר ישנו צורך בקיום מסגרת נפרדת לנשים וגברים .

    2) כך גם בעבודה , כאשר מתחייב הדבר מאופיה של העבודה המוצעת , אזי : אין הדבר בבחינת הפליה . ( סעיף 2 (ג) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה ( רצ"ב לינק ) .

    3) תוכלו בקייס מאוד מענין ( רצ"ב לינק ) אשר משה גורלי כתב עליו ב- " עין השביעית " לקרוא כיצד חייב המחוזי את עיתון " מקור ראשון " לפצות על סירוב פרסום מודעה בעיתון , הכל בעניין קיומו של קו קשב לחברי הקהילה הגאה .

    להלן הלינקים :

    חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה , סעיף 2 ( ג ) :

    http://www.nevo.co.il/law_html/Law01/p214m1_001.htm

    חוק איסור הפליה , סעיף 3 (ד ) :

    http://www.nevo.co.il/law_html/Law01/018m1k1_001.htm

    העין השביעית :

    http://www.the7eye.org.il/93141

    אהבתי

  10. בעיניי הדיון, מעניין ככל שהוא, נופל במלכודת של המחוקקים שלו, שמנסים ליצור דינמיקה כוזבת של מאבק בין שתי זכויות יסוד שוות.
    אפשר לנהל דיון היפותטי על התנגשות של זכויות בסיסיות בסיטואציות שונות, אבל בדיון על סוגיה קונקרטית אפשר להניח בצד את ההיפותזות ולהתייחס למצב הקונקרטי.
    המצב הקונקרטי פה הוא שתנועת הזכויות המיניות היא תנועה בחיתוליה (קריצה לחובבי חיתולים) שבארה"ב החלה רק לאחרונה לצבור מומנטום של תמיכה ציבורית והישגים ראשונים של הכרה רשמית ואכיפת חוקים נגד אפליה מינית. מנגד יש את הרוב המוסרי (נוצרים פונדמנטליסטים) שמנסים לגלגל לאחור את הישגי התנועה. חוסר האיזון שבחלוקת הכוח בין הקבוצות הללו זועק לשמיים (קריצה למתפללות) וממנו נגזרים שלל החוקים הלא שוויוניים בעקרון שמטרתם להגן ואף לתת יתרון מסוים לקבוצות מיעוט ככלי לקידום שוויון. אפשר וקל להתווכח עם כלי שמשתמש באפליה כדי לקדם שוויון, אבל את הדיון הזה קל לקיים רק כל עוד מנהלים דיון היפותטי ששם בצד את עומק העוול והאפליה שצד אחד משית על הצד השני.
    מאידך, במצב הקונקרטי, הפגיעה בזכויות ורגשות הרוב המפלה זניחה ומגוחכת בהשוואה ולא ראויה לדיון שמתנהל סביבה, ובוודאי לא ראויה לחקיקה שתגן עליה. המסגור של החוק ככזה הוא בסך הכל מהלך של אחיזת עיניים, וכמו שאפשר לראות גם בדיון הזה, קל להתפתות לאחיזת העיניים, להפליג בדיונים חוקתיים ומוסריים על התנגשות של זכויות, ואף להפליג למחוזות של זכויות לא קשורות (קריצה להלל גרשוני).
    הסיטואציה היחידה שבה סביר לשקול לבטל את ההגנות והיתרונות שהחוק מעניק למיעוטים מופלים היא כשאותם מיעוטים מסכימים באופן רחב שכבר לא צריך אותם, לא דקה היסטורית אחת אחרי שעברו החוקים, בגלל שחלק מהאנשים שהתרגלו להפלות לא רוצים להפסיק.

    אהבתי

    1. לא מסכים לחלוטין. התנועה אינה בחיתוליה ופעילה מאז שנות השישים. בעשרים השנה האחרונות היא זכתה להישגים עצומים. היא חזקה, נראית ונשמעת בכל מקום, בעלת לובי עצום של סלבס, הוגים ומחוקקים ובעלת כוח רב. על פי כל סקר שיוצא כיום רוב האמריקאים תומכים במתן זכות נישואים לזוגות חד מיניים. לכן אין "רוב מפלה" ואין "מיעוטים מופלים", כפי שכתבת. להפך, המיעוט הוא זה שמתנגד לנישואים חד מיניים ומעוניין לא לשתף פעולה עם מה שהוא תופס כחטא. מותר לו.

      אהבתי

      1. אני לא מתכוון להתווכח אם הכוס חצי ריקה או חצי מלאה, מבחינת כמה התנועה מבוססת או לא, אני מסכים עם כל מה שכתבת בחלק הראשון ועדיין מסכים על כל מה שכתבתי, אפשר להיות מבוסס במובנים רבים ולהשיג הישגים רבים לאורך שנים ועדיין להיות תנועה שרק לאחרונה עשתה פריצת תודעה. אם היית עושה את ה"על פי כל סקר שיוצא כיום" רק לפני 3-5 שנים, עדיין היה רוב שהתנגד. נישואים חד מיניים חוקיים בכל ארהב הם משהו שעתיד לקרות תוך שנה שנתיים, אבל אפילו העובדה המוגמרת הזאת היא עדיין לא מציאות בחצי מהמדינות. הניסוח שלי לא היה ברור, אבל לא התכוונתי לחיתולים ממשיים, שהתנועה נוסדה לפני שנה.

        מיעוט ורוב הם מושגים פוליטיים, לא סטטיסטיים. נשים הן מיעוט. מיעוטים מיניים הם בוודאי מיעוט. הם כל כך מיעוט שאני קצת בהלם שהמשפט "לכן אין "רוב מפלה" ואין "מיעוטים מופלים", יצא מהאצבעות שלך. נוצרים פונדמנטליסטים הם לא רוב מספרי, אבל הם לא מיעוט בגלל הכח הפוליטי שלהם, ובתמונה הכללית הם עדיין חלק מהרוב והמרכז האמריקאי. החוק הזה עבר כי הם חשבו שהם יכולים לזכות בקולות בזול מלהתעמר במיעוטים מיניים, הגל הנגדי הגדול שיוצא נגדם מבורך, אבל גם התפיסה המקורית שלהם של לעשות רווח פוליטי על גב מיעוטים מיניים עדיין משחקת היטב בפוליטיקה האמריקאית, ברמות הכי גבוהות, של מושלים והקונגרס, לא בחצר האחורית של מטיף משוגע.

        ולסיום, מותר לו? מותר לו גם להיות אנטישמי ומיזוגני וגזען. אה, הוא כבר כל הדברים האלה. הבעיה, שוב, היא לא שאוסרים על פונדמנטליסטים מסכנים לשנוא איך שהם רוצים, הבעיה היא שהפונדמנטליסטים המסוכנים עדיין מחזיקים בהרבה מהמושכות ומנסים, ועדיין מצליחים, לתרגם את השנאה שלהם למדיניות חוקית. ושוב, אני חושב שאתה נופל למלכודת אם אתה לוקח ברצינות את הניסוח של החוק כמגן זכויות דת. הייתי שמח לעמוד לצידם אם הייתי חושב שזה המצב, גם אם זה לא פופולרי, אבל זה כל כך כל כך לא המצב פה שזה מגוחך להתייחס לזה יותר מרגע אחד כמשהו שצריך להתייחס גם אליו.

        אהבתי

  11. הדיון העקרוני (הזיהוי בין אמונת הבעלים של עסק לבין "אמונת העסק" והאם אפשר לעשות הפרדה שכזו) דומה מאוד לסיפור של הובי לובי משנה שעברה. כתבו על זה המון גם בעיתונות וגם בחוגים האורתודוכסים האמריקאים (כי אחת הנגזרות יכלה להיות שרופא שיניים דתי חייב לקבל פציינטים בשבת).
    בית המשפט העליון פסק לטובת הובי לובי (בעלים קתולים) שסירבו לתת ביטוח רפואי שמאפשר לקנות אמצעי מניעה למרות שאמצעי מניעה כלולים ברפורמת הבריאות – הם לא צריכים לספק ביטוח כזה ולא חייבים לשלם את הקנס/אוף-סט שקבוע בחוק למעסיק שלא מספק ביטוח: http://www.nytimes.com/2014/07/01/us/hobby-lobby-case-supreme-court-contraception.html

    אהבתי

    1. אם החוק מחייב את המעסיק לשלם על ביטוח הבריאות של העובד והביטוח כולל גם אמצעי מניעה (דבר תמוה לכשעצמו), על המעסיק לעשות זאת ללא כל תנאי. בנוסף אם העובד ישתמש באמצעי-מניעה ואם לאו, זה ממש לא עניינו של המעסיק. אם המעסיק יתערב ויסרב לבטח את העובד – זו תהיה כפיה דתית במובן המגעיל ביותר!

      אבל אותי מעניין איך מתנהגים בעלי בתי-מרקחת קתוליים בארה"ב ובארצות פרוטסטנטיות אחרות. מעניין האם הם מוכרים אמצעי מניעה ואת "הגלולה שאחרי", או מסרבים להחזיק זאת במלאי, ומה תגובת הרשויות להתנהגותם.

      כמו"כ – מעניין איך רופאים קתוליים (גניקולוגיים) מתנהגים כאשר יש צורך בעשיית הפלה ליולדת שחייה בסכנה (ידוע לי כי בכנסייה חיי הוולד עדיפים על-פני חיי האם, בניגוד ליהדות שזה בדיוק ההפך).

      אם מישהו יודע – אשמח לתשובה.

      אהבתי

      1. בארה״ב ביטוח הבריאות נבחר וממומן על ידי המעסיק. גם כאן חושבים שזה תמוה, אבל זה המצב כרגע. אכן, לפי פסיקת הובי לובי, לעסקים פרטיים מותר לא לממן אמצעי מניעה במסגרת ביטוח הבריאות שהם מספקים, אם זה מנומק מטעמים דתיים. מגעיל או לא, כך החליט בית המשפט העליון. באופן מעשי, יש מעט מאוד כאלה, והנושא שנוי במחלוקת חריפה.

        בתי מרקחת בארה״ב לא מחוייבים למכור גלולות היום שאחרי (plan b) – גם זה בשם חופש הדת.

        אין מה לעשות, ״חופש הדת״, כמו כל עקרון אנושי, מכיל בתוכו סתירות מובנות. מה שחופש לאחד מהווה כפייה לאחר.

        אהבתי

        1. מעניין. למעשה אם אני הייתי המעסיקה והייתי צריכה לבחור ביטוח בריאות לעובדים שלי, הייתי בוחרת משהו סביר שמכסה אישפוז וטיפולים משמרי-חיים, אך בלי אקסטרות. למשל: בלי ניתוחים פלסטיים (לשם היופי), בלי הפלות (אלא אם יש סכנה מוחשית לאם, ואז בין כה וכה זה פיקוח נפש), בלי טיפולי הפרייה, בלי טיפולים אלטרנטיביים וכיוצ"ב. אבל זה לאו דווקא מסיבות דתיות / פוליטיות / אידיאולוגיות, אלא מסיבות של חיסכון. כלומר – ביטוח בריאות, זה כדי לטפל במחלות, וניתוחים פלסטיים, הפלות, טיפולי פוריות וכיוצ"ב – אינם בדיוק מחלות…

          אהבתי

            1. נכון. דרישות מינימום הן – דרישות מינימום. ניתוחים פלסטיים לשם שדרוג היופי, הפלות (מלבד כאשר יש סכנת-חיים ממשית לאֵם), טיפולי הפריה, רפואה אלטרנטיבית – הן דרישות מינימום?!

              אהבתי

  12. זה מעניין מה שקורה כאן.
    יש, בגדול, שלוש דרכים להתייחס לנישואין. הדרך האחת היא בתור מוסד מטאפיזי שקושר בני זוג בעולם הזה ובעולם שמעבר. הגישה הזו שלטה בכיפה במערב עד שנת 1800 בערך. בתפישה הזאת אין למדינה זכות להתערב בנישואין (מקסימום "להכיר" בהם וגם זה לא תמיד) כי מדובר במשהו שחורג מתחום סמכותה. זה ערך מוחלט שמוכתב על ידי הרשות הדתית ונתון באופן מוחלט להגיון של זו.
    הדרך השניה היא לראות אותו בתור מוסד חברתי שנועד לתועלת ציבורית גבוהה יותר, תועלת שמתבטאת למשל ביציבות חברתית, ילודה, וכד'. לפי התפישה הזאת נישואין הם נורמה שיכולה להיות מוכתבת באופן די תקיף על ידי הרשויות, יכולה להישתנות, להיחרב ולהיבנות מחדש, וכו'. במשטרים דמוקרטים היסוד המרכזי שמכתיב את התועלת הציבורית הזאת הוא קונצנזוס חברתי.
    הדרך השלישית, שצצה מתישהו סביב שנת 1970, היא לראות נישואין כזכות מוחלטת, כלומר גם ככזו שמוכתבת באופן אבסולוטי על ידי המדינה, אבל באותו זמן גם כערך בפני עצמו שאמור לשרת אך ורק את הרצונות של הפרטים ומופרד לגמרי מתועלת או תכלית חיצונית. כלומר מצד אחד המדינה יכולה להרוס ולבנות מחדש את המוסד הזה, אבל לעשות את זה רק לטובת רצונותיהם ותשוקותיהם של הפרטים ועו"דיהם. הרוב הגדול של המגינים על נישואי גייז שייכים לקטגוריה הזאת (אם כי יש להם גם יצוג בקטגוריה מספר שתיים, למשל אנדרו סליבן).
    עכשיו, מתנגדים לנישואי גייז, לפחות בארה"ב, בדרך כלל שייכים לקטגוריה הראשונה. שמרנים חילונים בדרך כלל לא מוטרדים יותר מדי מהעניין הזה, ובכל מקרה קשה להוכיח טלאולוגית שהרחבה של מוסד הנישואין יוביל לנזק מהותי לחברה, זה לא בלתי אפשרי אבל זה טיעון חלש. עם זאת, הגישה שלהם לקניין ולמצפון אישי שהם מאמצים בנקודה הזאת קרובה הרבה יותר לגישה השלישית, כלומר לכזו של זכות מוחלטת. יש בזה אולי יסוד של פרובוקציה: לומר לשמאל שתומך בזכויות מוחלטות שהוא לא המציא את הגלגל ושגם אנחנו יכולים להשתתף במשחק הזה. השמאל, לעומת זאת, נסוג מהגישה הזאת שמדובר בקניין והופך לסוג של סוציאליסט, שמתנה את הזכות לקניין בתועלת הציבור (הגישה השניה). עכשיו, לימין יש כאן קלף חזק: הוא יכול לומר לשמאל, אתה מחזיק בגישה שלפיה השימוש בקניין אמור לעלות בקנה אחד רק עם תועלת הציבור, אבל אתה עושה בגישה הזו שימוש כדי להצדיק משהו שנמצא מחוץ לקונצנזוס, ולשיטתך גם לא מותנה בו. הבעיה היא שהימין, שאוחז בדרך כלל, כאמור, בגישה הראשונה, לא יכול להגן בכך על הטיעון שלו: הוא בוודאי לא סוציאליסט כשזה נוגע לקניין, אבל הוא גם לא "תועלת הציבורניק" כשזה נוגע לנישואין, אלא הוא מטאפיזי. מה שיצא לו יהיה מקסימום שלילה יפה של טיעוני היריב, אבל הוא לא יכול לעשות בזה שימוש קונסטרוקטיבי.
    אז יצא שבטיעון העקבי היחידי אף אחד לא מחזיק, כזה שגם מטיל מגבלות מסוימות על שימוש בקניין, וגם לא מתיר שינוי של מוסד מסורתי חשוב כמו נישואין במנותק מקונצנזוס חברתי. הייתי אפילו מגדיל ואומר שרוב בני האדם שחיים במערב מחזיקים בגישה הזו, או לפחות בוריאציה שלה, באיזשהי רמה אינטואטיבית.

    אהבתי

  13. ובינתיים, מושל אינדיאנה כבר מחפש דרך לרדת מהעץ בעקבות לחץ של (חנן יאהב את זה) עסקים שונים שמאיימים לעזוב את המדינה. ביניהם רשת הסופרמרקטים הענקית וואלמארט, שאיש לא חושד בה בפרוגרסיביות יתר. אנשים ומוסדות מבטלים ביקורים באינדיאנה והמועמדים הרפובליקניים לנשיאות מתנערים מההגנה על החוק. הסקרים מראים שבקרב צעירים, גם בקרב שמרנים וקהל המצביעים של הרפוליקנים יש רוב מוחלט שתומך בהכלה של זהות מינית כאחת מההגנות (בדומה לדת) שמעניקה המדינה נגד אפלייה.

    אהבתי

    1. זה מוכיח את ההפך, לא? כלומר מה שהצבעת עליו מוכיח בבירור שהכוח נמצא בצד של קהילת הLGBT, ונראה שהדבר היחיד שיכול להגן על הזכויות של מיעוטים דתיים היא החוקה ובית המשפט. זה טיעון מצוין לטובת חקיקה כזאת.

      אהבתי

      1. לא. זה מראה שמדובר בדעה בזוייה שרוב החברה אינה סובלת. זה שהדעה בזוייה או דחוייה לא מקנה לה הגנה מיוחדת.

        בנוסף, עצם זה שנזק כלכלי קטן גורם להם לסגת מהעמדה שלהם מראה שלא מדובר בדעה דתית אלא בהומופוביה פשוטה. אם זו "זהות", אז יש לה מחיר, והוא לא גבוה במיוחד.

        אהבתי

  14. מאמר שנכתב להפליא אך מפספס את הבעייה האמיתית. כאשר חברה/ מדינה מאפשרת לכל אדם לתרץ את מעשיו ב-"החבר הדימיוני שלי אמר לי", אנחנו בעצם מתירים את מעשיהם של רוצחים בזויים מאברהם אביכם ועד ברוך גולדשטיין ויגאל אמיר. גם הם פעלו מתוך אמונה תמימה, אבל מכיוון שישראל מנסה לשמור על חזות דמוקרטית מודרנית – אין מקום לקבל פגיעה בזולת על סמך אמונה. אם יש חוק שאוסר על מכירת לובסטרים (כשרות?) אז זה יכול להוות תירוץ למנוע אירוע. אבל רצונו של בעל עסק למנוע פגיעה בלובסטרים לא מהווה שיקול בפני החוק.
    ואם נשתמש בדוגמא שמזכירה את אלו שאתה משתמש בהן:
    אתה פסיכולוג ששומע ממטופל שיהווה ציווהו לקחת את בנו יחידו ולרצוחו (להקריבו). כאדם דתי אתה יכול לקבל את הפסיכוזה של המטופל כאירוע דתי של התגלות אלוהים. על סמך זה אתה תימנע מלדווח על הרצח הפוטנציאלי.
    האם אתה חושב שהסמכותך על הדת תעמוד בבית המשפט?
    לסיכום, אמונה היא לא תירוץ לביצוע פשע. במדינה דמוקרטית צריך להעביר חוקים על מנת להתיר פגיעה באנשים.

    אהבתי

    1. זאת בדיוק הבעיה כשמתירים לכל אדם להתנגד לחוקים בשם "המוסר שלו". אחד תוקף אוכלי בשר ואחד מעבדות שעושות ניסוים בבעלי חיים והשני מסתיר "פליטים" מפני משטרת ההגירה והשלישי מסרב לשרת בשטחים. מוסר הוא לא תירוץ למעבר על החוק. במדינה דמוקרטית אי אפשר להתנגד להחלטת רוב בשם איזשהו עיקרון מוסרי אישי ערטיליאי.

      אהבתי

  15. מאמר מצויין. שוקל להעביר לחיילים בבסיס שלי, קצת שיח על אזרחות וזכויות תמיד מועיל. ישר כוח

    אהבתי

  16. אני חולק איתך בשני סעיפים:
    1. בסעיף שבו בעל עסק ידחה נתינת שירות ללהטב רק כי הוא מתנגד למעשה מסוים שלו – כך הוא יתנגד גם למכור לו פרחים או לאפשר לו לאכול במסעדה כי את הפרחים הוא יתן לבן זוגו ובמסעדה הוא יאכל עם בן זוגו. הרי הוא מתנגד לקשרים החד מיניים שלו. אף בן אדם נורמלי לא יטרח ללכת לבית המשפט על זה, כי זה פשוט טרחה מאוד גדולה. ולמה לאותו מסעדן שלא לתת שירות ללהטב? כי הוא לא רוצה שאנשים שמרנים ימנעו לאכול אצלו בכלל מיעוט קטן של לקוחות.
    רוצה לשמוע מאיפה קיבלתי את הדוגמא הזאת של מסעדה – מאבא שלי. זו היתה הדוגמא שלו למה החוק נועד. כי למסעדן לדוגמא זה יפגע בכיס. איפה ההתנגדות למעשה ואיפה ההתנגדות לבן אדם במהותו..

    2. שהסביבה הכללית תומכת. אזי – זה שערימה של סלבס מקליפורניה וכדומה מכריזים על חרם צרכני של אינדיאנה (וואי איזה איום – אולי 20 איש שעוד חודש מקסימום ישכחו מזה, מי שישמע גם איזה חלק יש להם בכלכלה שלה) לא מעיד על הקבלה של הציבור הכללי בארה״ב (ובכלל), במיוחד לא במדינות השמרניות שבה.
    וכאנלוגיה אתן לך את הארץ – כל הסלבס לכאורה תומכים או לפחות שומרים על פוליטיקל קורקט, ולעומת זאת הציבור הכללי..

    ועל כן יש מקום לכך שהחוק יגן עליי (או על ציבור הלהטב בארהב במקרה זה) מפני אפליה על סמך נטיה מינית או אוריינטציה מגדרית.

    ומה שהכי חרה לי בפוסט, זו התגובה הראשונה לפוסט:
    ״תומר: רבים המאמרים בהם עשית חיל, אך בזה עלית על כולם (נכון לעכשיו).
    אתה חייב!!! לתרגם זאת לאנגלית, ויפה שעה אחת קודם.
    מאמר חובה להפצה בכל העולם הנאור (וגם החשוך. אולי יקבלו קצת הארה).״

    הללויה. מצאנו הצדקה ערכית ומנומקת לחרם ואפליה של להט״ב. צריך להפיץ את זה.

    ובהמשך גם תגובה של איש עם כיפה שמצידו יהיה גם מוסרי שעל אותו משקל גם אנטישמי יפלה יהודי.

    כי פתאום זה מוצדק אם על אותו משקל גם תהיה הצדקה להפלות להט״ב.

    הנה לך הוכחה לשלילה לסעיף השני.
    כמה שהעלבון הזה צורב.. באיזשהו מקום התרגלתי אליו.

    אהבתי

    1. 1. תראה, תמיד אפשר להיות נבל ברשות התורה. אבל החוק נועד לעניין נישואים חד-מיניים. צריך גם לתת קרדיט לאנשים, או לפחות לתת להם להינות מספק.
      2. כפי שכתבו לפני כמה ימים בנ"י טיימס, 90% מהעסקים מאוד שמחים על הזוגות החדשים, החד-מיניים, שמגדילים להם את שורת הרווח. זה לא כמה סלבס ואנחנו לא בשנות השבעים.

      צר לי שנעלבת, אבל לדעתי אין לך שום סיבה. אני בטוח שהיית מתעקש על זכותך כטבעוני לסרב לחתונה עם לובסטרים או כפמיניסט לחתונה מופרדת מגדרית. זה לא קשה להבין.

      אהבתי

      1. 1. עצם זה שהתמקדת בנישואים חד מיניים לא מגביל את החוק לנישואים חד מיניים. מלבד זאת – אמרת שבית המשפט ישפוט בנוגע לכל עניין מה עומד בבסיסו, אך לדעתי זה לא פרקטי כי זו טרחה גדולה מידיי. אין שום בן אדם נורמלי שעל כל עסק שיסרב להגיש לו שירות ילך לבית משפט.
        2. עדיין רלוונטי רק לאולמות חתונה – שאר עסקים ממש לא יפסידו אם הם יחרימו עובר אורח להט"ב פעם בכמה זמן. בעיקר אם זה עשוי לפגוע בהם. לדוגמא מסעדות..

        לא זה מה שהעליב אותי. מה שהעליב אותי הוא ההתנגדות והדחיה נטו כלפי הזהות שלי כהומו המשתקפת בתגובות שציינתי. דבר שאני נתקל בו המון. שאגב מראה שהסביבה אינה כזאת מקבלת – מחזק את סעיף 2. אבל לא משנה, זו תופעה חברתית תרבותית.

        אהבתי

        1. 1. כפי שמוסבר בכתבות של הנ"י טיימס ו-CNN שקישרתי אליהן (ובעוד רבות אחרות, כולל של משפטנים בכירים), ברור לכולם שלא תתאפשר אפלייה על בסיס נטייה מינית בלבד. לא יהיה צריך לגרור כל מקרה לבית משפט. מספיק יהיה לגרור מקרה אחד שיקבל קנס הגון.
          2. מדובר במקרים זניחים. הקהילה מאוד welcome ברוב המוחלט של העסקים, וכולנו יודעים זאת.

          הבנתי, כמובן שהומופוביה קיימת.

          אהבתי

          1. 1. קיבלתי. אבל זה עדיין יצטרך לעבור את מבחן המציאות.
            2. אזי – לשיטתך, מאיזה שלב קבוצה מאבדת את הגנת החוק עליה?

            אגב, הדיון העלה לי מחשבה שלא חשבתי עליה בעבר:
            הזכות לשוויון נובעת מכך שאנו כבני אדם שווים במהותנו (כי כולנו נבראנו בידי האל.. – זה לפחות הסיבה המקורית) ולכן כולם הזכות ליחס הוגן ושווה בפני החוק ללא הבדל .. .. .. .
            אך מה מכריח עסקים פרטיים לעשות זאת? חשבתי על זה כמה שעות וחוץ משלטון הרוב לא מצאתי צידוק. אני מניח שאתה יותר בקיא בזה ממני.. מה הצידוק האזרחי לאיסור אפליה בחברות פרטיות?

            אהבתי

            1. 2. קבוצות לא מאבדות את הגנת החוק, ועקרונית אסור אף פעם להפלות על בסיס זהות (כמובן, גם לזה יש יוצאים מהכלל: למשל, בשדה התעופה שלנו מעקבים ערבים ולא יהודים). לגבי אפלייה על בסיס מוסרי, ההקשר חשוב. בזכות בסיסית כמו חתונה, אם היה מתברר לנו ששומרי מצוות אינם יכולים להתחתן במדינה מסויימת מפני ש99% מהאולמות מסרבים להפרדה מגדרית, היינו מבקשים מהמדינה לדאוג לפתרון הבעיה, אם על ידי חוק שימנע את הסירוב או על ידי בניית אולמות יעודיים עבורם.

              כאן המדינה רואה לנכון להתערב גם בקניינו הפרטי של האדם ולכפות עליו לא להפלות. הצידוק הוא שדמוקרטיה ליברלית עומדת על עקרונות מסויימים לבד משלטון הרוב, כמו שיח הזכויות.

              אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s