על הדמיון בין החסידות לנצרות – ספר, וכנס

Shaul Magid, Hasidism Incarnate: Hasidism, Christianity and the Construction of Modern Judaism, Stanford University Press, Stanford, 2015, 271 pages

לקראת חג הפסח תשע"א פורסם ב'שיחת השבוע', עלון פרשת השבוע הותיק של חסידות חב"ד, הסבר על מה שמכונה "סעודת משיח", מנהג חסידי שעיקרו קיום סעודה חגיגית לקראת צאת היום האחרון של חג הפסח. על פי הכתוב

הרעיון שמאחורי הסעודה הוא שעלינו לקבל את הארת המשיח לא רק בכלים רוחניים, כמו השכל והרגשות, אלא באמצעות הגוף הפיזי שלנו. כשאנחנו אוכלים את 'סעודת משיח' אנו סופגים את הארת המשיח לתוך גופנו. המצה שאנו אוכלים והיין שאנו שותים נהפכים לחלק מאיתנו. על ידי כך מתחזקת האמונה בביאת המשיח ומתעצמת הציפייה לבואו הקרוב.

הדמיון למיסה הקתולית מובהק. הסעודה המקודשת, הצפייה לגאולה, השימוש בלחם וביין כדי להפנים גופנית את המשיח – כל אלה הם יסודות שמזוהים באופן מובהק עם הנצרות. נכון עם זאת שאין צורך דווקא בהם כדי למצוא דמיון בין חסידות חב"ד לנצרות, ודאי כאשר חסידיה מאמינים במשיח שמת וישוב.

לא נכון יהיה להגביל את המשותף בין חסידים לנוצרים רק לחב"ד. תנועת החסידות כולה מפגינה מאפיינים שעד עלייתה היו שמורים לכנסייה. תפיסת הצדיק, הגאולה הפרטית והדגשת החוויה הפנימית יוצרות דמיון בלתי ניתן להכחשה בין החסידיות השונות לנצרות. נדמה כאילו החסידות סוגרת מעגל שנפתח במאות הראשונות לספירה, בהן הנצרות הצעירה והיהדות הרבנית, הצעירה מאוד גם היא, נפרדו ופנו לדרכים שונות ומנוגדות.

ספרו החדש של שאול מגיד, חוקר מחשבת ישראל והיהדות המודרנית מאוניברסיטת אינדיאנה, מהווה תחנה נוספת במסע המחבר את נקודות הדמיון בין החסידות לנצרות. בספרו מתמקד מגיד ברעיון האינקרנציה – התגלמותו והתגשמותו של האל בבשר – ומביא דוגמאות לפיתוחו של הרעיון הזה בכתבי צדיקים חסידיים. על פי מגיד קו הגבול בין האלוהי לאנושי, שהודגש מתוך פולמוס עם הנצרות במאות הראשונות לספירה, החל להיות מאותגר מתוך היהדות פנימה בימי הביניים. עלייתה של הקבלה היא ראייה לכך שהניסיון הרבני להסתפק בתורה או בהלכה כביטוי לנוכחות האל בעולם לא סיפקה את העולם היהודי. על פי מגיד האליטה האינטלקטואלית שלו דרשה יותר מאלוהים, ויותר קרוב.

בעוד הקבלה הביאה שיח מטאפיזי ער ומגוון על האלוהות עצמה ועל כניסתה לעולם החומר (בצורות של "שפע", "מוחין", "אור" וכו'), החסידות הלכה צעד אחד מעבר לכך והתרכזה באדם, ובין השאר הכניסה למסורת היהודית רעיונות של התגשמות האלוהות בבשר. מגיד סוקר סדרה של טקסטים חסידיים שמפתחים תיאולוגיה של "אינקרנציה".

כך למשל, הוא מביא מכתביהם של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (1740-1809) ור' מנחם מנדל מוויטבסק (1730-1788), ומראה כיצד כל אחד מהם הציע רעיון של אתיקה שאינה תלויה בהלכה. שני הצדיקים פיתחו דרך מוסרית-רוחנית הרואה בטרנספורמציה פנימית הכרח על מנת להגיע לחיים הראויים. עבורם המוסריות האמיתית יכולה להגיע רק על ידי כניסתה של אלוהות אל תוך הפרט, והיא מתפתחת בתהליך רוחני שכולל את ההלכה כבסיס, אולם מתקדם הרבה מעבר לציות פשוט לחוק. מגיד מתעכב גם על דמות ידועה פחות, יעקב קופיל ליפשיץ (נפטר 1787). על פי מגיד ראייתו של ליפשיץ את ספירת המלכות כמרוקנת מאלוהים מתפתחת בראשית החסידות לתפיסה קנוטית (מלשון kenosis) של הצדיק, דהיינו לתפיסה על פיה על הצדיק לרוקן את עצמו על מנת להתמלא באלוהים.

אחד הפרקים המעניינים ביותר בספר עוסק במרטין בובר וביחסו החיובי אל ישו. בובר ראה במייסד הנצרות דמות שביקשה להחזיר את היהדות אל "הטוהר המקורי של ההתגלות", דהיינו אל הקשר האישי והאינטימי עם האל, לפני שזה הפך מסורבל ומתווך על ידי המערכת ההלכתית. עבור בובר לא רק היהדות, אלא גם הנצרות בפרשנותו של פאולוס, לא הבינה נכונה את המסר של ישו. שתי הדתות עיוותו את דמותו של הנביא היהודי, כל אחת לכיוון אחר, כאשר היהדות מתרכזת בהתגלות קולקטיבית ומשפטית (של העם והחוק), ואילו הנצרות הופכת את ישו לאלוה, וממילא מחמיצה את הבשורה האמיתית שלו עבור כל אדם. לדידו של בובר הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, הוא דמות השקולה לזו של ישו, שכן גם הוא מבקש לחדש מתוך היהדות את הקשר האישי והפנימי עם האלוהות.

מתוך תפיסתו של בובר אפשר להבין את העניין הנוכחי בחסידות, כלומר את עלייתה של תופעת הנאו-חסידות. כאשר מפגש אישי ובלתי-אמצעי עם הקדושה הוא נקודת המוצא והדרישה הבסיסית עבור מחפשים רוחניים רבים, החסידות היא שמספקת חומר גלם בדמות רעיונות ופרקטיקות הדרושות למסע רוחני פרטי, פנימי ויהודי. בובר, שהיה בעצמו מראשוני וראשי הנאו-חסידים, הכיר לעולם הרחב את תנועת החסידות, ואם נמשיך את ההקבלה לנצרות ניתן לומר שהוא היה הפאולוס של הבעל שם טוב. בזכותו הנאו-חסידות הפכה לתופעה כלל-מערבית.

איך אפשר להסביר את הדמיון בין החסידות לנצרות? מה איפשר לתנועה היהודית לפתח תיאולוגיה הקרובה כל כך ליריבתה ההיסטורית? מספר פעמים בספר מסביר מגיד שהעניין נעוץ בהיותה של החסידות "מחוץ למבט הנוצרי", כלומר עובדת התפתחותה במזרח אירופה, ללא צורך להשוות את עצמה ועל כן גם להנגיד את עצמה לנצרות, כפי שהיו צריכים לעשות היהודים במערב אירופה. על פי מגיד החסידים "היו חופשיים יותר מקודמיהם בימי הביניים או בראשית העת החדשה מהשפעתם של מבטים נוצריים". אולם למה שכך יהיה? האם בפודוליה, מקום פעילותו של הבעל שם טוב, לא היו נוצרים? האם סביב מזריטש ובה עצמה לא היו נוצרים? לחילופין, אם זו הסיבה, מדוע לא התפתחה תנועת החסידות בין יהודי צפון אפריקה, שם בוודאי לא היה צורך להנגיד את היהדות לנצרות?

נדמה לי ששורש התשובה לדמיון בין החסידות לנצרות נעוץ עמוק הרבה יותר, ומגיע עד לשותפות של יהודי מזרח אירופה בתהליכי המודרניזציה שעברו על המערב החל מהמאה השש עשרה. הרפורמציה הביאה איתה תפיסה דתית אישית יותר ופנימית יותר, כאשר הנוצרים באירופה נדרשו באופן מודגש לכונן קשר אישי עם האל, בין אם על ידי קריאה אישית של הברית החדשה בתרגום לשפת המקום, ובין אם כתוצאה מהדגשת מימד האמונה בתפיסה הפרוטסטנטית. לראשונה גם הלכה והתגברה האפשרות לבחור בין סוגים שונים של נצרות, בין כנסיות שונות, ובחירה ממילא מעצימה את האוטונומיה של הפרט.

יותר מאשר תנועה יהודית שהתפתחה מחוץ למבט הנוצרי, החסידות התפתחה כחלק אורגני מהעולם הנוצרי המודרני. התהווּתה במזרח אירופה אולי חסכה עבורה חיכוך חריף עם החילון ההמוני של מערב אירופה, אבל עיצבה אותה בהתאם להתפתחותו של הסובייקט המודרני, וזרקה בה קווים של אינדיבידואליזם, אוטונומיה והפנמה של החוויה הדתית. מתוך שההיגיון המודרני נשען על התבנית הפרוטסטנטית, הפכה החסידות, כתופעה מודרנית מובהקת, למקבילה בצורות רבות אל הנצרות. באופן כזה החסידות היא אחת התוצאות של תחילת הגדרתה של היהדות את עצמה כ"דת" – וגם זה בהתאם ובהמשך לעולם הנוצרי.

ספרו של מגיד הוא חלק מפרוייקט רחב יותר של בחינה מחדש של הדמיון העקרוני בין היהדות לנצרות, ומציאת הקבלות עתיקות וחדשות בין שתי הדתות האחיות. בעוד חיבורים שונים, כמו ספריהם האחרונים של דניאל בויארין ופטר שפר, עומדים על יסודות תיאולוגיים משותפים בעת העתיקה, תקופת התפתחותן של הנצרות הצעירה והיהדות הרבנית, ומחקריהם של משה אידל ואליוט וולפסון בוחנים את נקודות הדמיון והמתח בין המערכות התיאולוגיות השונות בעיקר בקבלה, ספרו של מגיד בונה על מחקרים קודמים אלה ומיישם את הגישה המחקרית הזאת לגבי החסידות. כמו ב"סעודת המשיח" של חב"ד, ממצאיו מאששים את האמת הישנה בדבר חזרתו ההכרחית של הדחוי, ואולי יש לומר: ביאתו השנייה של המושיע.

פורסם במוסף 'ספרים' של הארץ.

שאול מגיד יהיה אחד מאורחי הכבוד בכנס לחקר דת ורוחניות עכשווית, שייערך באוניברסיטת תל אביב בימים ראשון ושני הבאים, 3-4 למאי, בין השעות 9:00-20:00.

השנה הכנס ייערך בסימן חמישים שנה למותו של מרטין בובר, תחת הכותרת חסידות, נאו-חסידות ומושג הטבע בדת וברוחניות העכשווית.

מושבי הכנס יעסקו במגוון רחב של נושאים, כגון מיסטיקה יהודית, קבלה ורוחניות עכשווית, בריאה וטבע בדתות המזרח, תורת הנסתר ואזוטריקה מערבית, דת עכשווית בישראל, הציונות הדתית, אנימיזם ופגאניזם מודרני, מרטין בובר והרוחניות העכשווית, ריטואלים מאגיה ואינטרנט, חסידות וניאו-חסידות, טיפול רוחני, היבטים רוחניים של זקנה ומוות, יהדות רפורמית, רוחניות בחינוך, ועוד… כאן בתוכנית הכנס.

הציבור מוזמן! הכניסה לקהל הרחב בסך 50 ש”ח לשני ימי הכנס (30 ש”ח לאחד מן הימים), ולסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה הכניסה בחינם, בהצגת תעודת סטודנט בתוקף. התשלום יתבצע במזומן בדוכני ההרשמה ביום הכנס. מספר המקומות מוגבל. למידע נוסף ניתן לפנות למרכז הכנס, מר שי פררו, במייל spirituality.tel.aviv@gmail.com ובטל' 050-6980735.

ופרופ' רון מרגולין וד"ר תומר פרסיקו – יו"רי הוועדה המדעית.

8 תגובות

  1. כדרכם בקדש – כותרת פרובוקטיווית ללא גיבוי. מן הסקירה נראה שהספר עוסק בשאלות חשובות, בדרך ראויה וזהירה, אך הכותרת – אוי הכותרת – עליה לתאר כמובן את ה׳סנסציה׳ שלא הייתה. בשתי מילים: מרכזיות האדם – הצדיק – היא יסוד חזל״י, ואולי היסוד החזלי (אי בעו צדיקי ברו עלמא – רבא, וכו׳ וכו׳) שעולה ויורד חליפות ביהדות ובשלוחותיה (דוגמת הנצרות), לפעמים במקביל ולפעמים לא, ואין סיבה (למעט מקומות שבהם יש סיבה – טקסטואלית או אחרת) לקשור קשר גורדי מגוחך ומגושם בין השתים, כזה שתואר כאן, רק בגלל הפזילה האופנתית אל הדת ההשוואתית (דהיינו – האמונה הטפלה שלהם וודאי טובה יותר, או ראויה יותר למחקר) וחוסר היכולת לקבל את העובדה הפשוטה מכל שלתרבות (וגם לאדם הפרטי – נגזרת חשובה) יש גם זכות קיום לכשעצמה, ודינמיקות פנימיות של שינויי מוקד, רציפות ותמורה, מתרחשים בתוכה סביב תמות היסוד שלה (דוגמת צדיק ואלוהים), ולא רק מתוך אימוץ או דחיה של ׳אחרים׳ – (השם המעודכן של הטליסמן העכשווי הנאור)

    אהבתי

  2. מאמר מרתק.
    קצת קשה להקביל את הצלחת הנצרות הפאולינית ל"הצלחת" הנאו-חסידות. בכל זאת סדרי גודל אחרים.

    אהבתי

  3. כנראה המחבר, ויותר ממנו בעל הבלוג, קושר בין מאווי רוחו לבין מחקרים רנדומליים שאפשר לפרש אותם ליותר מכיוון אחד. בבחינת: מה שאתה רוצה, זה מה שהיה. ןאם אכן כך הדבר, לא יעזור כל נסיון שכנוע והעמדת הדברים על דיוקם, שכן הכוונת כבר נעולה על המטרה ושום דבר לא יסיטה משם. עם זאת, לדעתי לא נכון לשפוט מהלכים היסטוריים בכזו דרמטיות קטגורית כמו מעבר מוחלט מתודעה של ריחוק לתודעה של הפנמה, באשר כמעט כל זרם ביהדות מכיל בתוכו מתח מסויים בין הקטבים ולא פותר אותם להכרעה חד ממדית. כיוון זה הוא יותר מחקרי אובייקטי, ורחוק מלהפנים בעצמו את החיות הפנימית של החסידות כחלק אורגני מהיהדות ואכמ"ל.

    אהבתי

  4. ניתן לומר, כי אתה עושה כאן את מה שביקרת אצל נוח-הררי למעלה. יש כמה נקודות דמיון בין האדם לשימפנזה, אז הם כמעט אותה תופעה -וההבדל הוא סתם. בלי לומר מי פה האדם ומי השימפנזה, יש ים של הבדלים קריטיים בין החסידויות לבין הנצרויות.
    – למרות שאכן יש ממד (דרך אגב, באופן כללי – כותבים ממד ולא מימד. מימד זאת מפלגה) אנטינומיסטי בחסידות, אבל הוא יותר ׳טיול על הגבול׳ מאשר ביטולו. בין אם זה בגלל התגובה הליטאית ובין מצורך פנימי – כל החסידויות מציגות נאמנות מוחלטת להלכה. הגבול היחיד שאולי קצת נותר גמיש הוא זמני תפילה. מעניין לראות שב חסידויות שונות זה הגיע מסיבות ונימוקים שונים (אצל ברסלב – הפשטות של ההלכה, אצל חב״ד – ההאלהה של המעשה, ואצל חסידויות כמו צאנז למשל – פשוט מתוך שמרנות).
    – החסידות נשארה תחומה לחלוטין בתוך גבולות העם היהודי. היא אפילו הגביהה את ההבדל המטפיזי שבין ישראל ואומות העולם.
    (אמנם אם משווים לישו עצמו – ככל הנראה גם הוא שימר את שני היסודות הללו).

    לגבי ההשוואה לתנועות בנות התקופה – ככל הידוע לי כל ניסיון למצוא קשר בין תנועות פייטיסטיות לבין החסידות לא הצליח.
    לגבי עצם הרעיון של נוכחות אלוהית באדם, כפי שכבר אמרו קודמי – הוא נוכח ביהדות מאז ומעולם. המשפט: ״ עלייתה של הקבלה היא ראייה לכך שהניסיון הרבני להסתפק בתורה או בהלכה כביטוי לנוכחות האל בעולם לא סיפקה את העולם היהודי״
    הוא פשוט קבלה חסרת ביקורת של המיתוס הנוצרי הישן על ׳היהדות הרבנית׳ ׳דת החוק׳ הסינגוגה. גם ביהדות ה׳רבנית׳ מאז ומעולם הופיעו רעיונות החורגים לחלוטין מחוק הלכתי כנוכחות אלוהית: שכינה הוא אולי הבולט שבהם. פוסקים גדולים וחשובים היו בד בבד פילוסופים, מקובלים, מיסטיקנים, משוררים, ולפעמים הכל ביחד.

    ולגבי הרפורמציה – יש איזה הוד פרימורדיאלי שאתה מקנה למהפכה הזאת. היא אכן תופעה מכוננת ורבת השפעה בעולם המערבי. אבל צריך גם לראות אותה בתוך קונטקסט. לשאול מה גרם להופעתה ולהצלחתה ולגילגוליה השונים. ראוי לציין שלמרות התודעה הפרוטסטנטית על הקתוליות החשוכה, דומה כי הנצרות הקתולית הטמיעה יסודות מהותיים של מוסר בעולם הפרוע של השבטים הגרמאניים, שביססו את הרעיונות שעליהם לבסוף תצמח גם הרפורמציה. אפשר גם להזכיר שדמויות הומניסטיות כמו תומאס מור העדיפו את הקתוליות על היסוד הזוועתי של הפרה-דיסטינציה.
    אם העולם עבר מהפכה תודעתית בעידן המודרני, לא חייבים לראות את המהפכה הזאת כסניף של הרפורמציה. יותר הגיוני – להפך.

    אהבתי

  5. נב – וכמובן! החסידות יצרה דווקא את אותה התופעה שממנה התנערה הרפורמציה יותר מכל – הצדיק המתווך. אם יש בזה יסוד נוצרי הוא הרבה יותר קתולי מאשר פרוטסטנטי.

    אהבתי

  6. אני לא יודע בדיוק למה התכוונת במושג "ניאו חסידות". אם התכוונת(1) לתופעה הפנים ישראלית, שאולי גם בה יש להבחין בין התנועה הפנים-דתית (במובן הסוציולוגי של המילה דתי) לבין התנועה בציבור הכללי – או (2) לתנועה כללית בעולם המערבי הקשורה בחסידות.
    אם כוונתך ל-(1), אני חושב שהמקום של בובר בתנועה זו הוא כמעט שולי. בובר הוא הוגה דעות גדול ועמוק, שהייתי שמח אם היו לומדים אותו הרבה יותר בחוגים לפילוסופיה ומחשבת (על חשבון לוינס, למשל) – אבל בהקשר הזה הוא לא הסיפור. ההתעוררות בציבור הדתי וודאי לא קשורה אליו – גם היום מעטים מאד בציבור הדתי מכירים את הגותו. (ואלו שכן, הם בדר"כ לא "ניאו חסידים"). גורמים הרבה יותר רלוונטיים הם (בסדר אקראי) – ר' שלמה קרליבך, ה"סבא" עם הפתק, וכמובן – (למרות שזה ממש לא ישמח אותך) – הפריחה של "מרכז הרב" ותנועת גוש אמונים שעוררה רוח חדשה בציבור הציוני דתי – וממילא גם חיפוש רוחני עשיר ומלא יותר, בעיקר בעקבות המפגש עם הראי"ה. (ישיבת רמתגן, יצהר, ישיבת עתניאל, ואפילו ישיבת שיח למרות ייחודה – כולן קשורות למהלך הזה).
    בציבור החילוני, אולי העיסוק של בובר יצר איזשהו ריכוך שאפשר מגע אינטלקטואלי אקדמי עם החסידות. אבל גם שם אני לא בטוח עד כמה זה העניין. ה"חוזרים בתשובה" דוגמת שולי רנד, אביתר בנאי או נועה ירון-דיין לא ממש עברו דרך בובר. וכך גם לא ההתעניינות הרחבה. טוב לה לאקדמיה להכיר את מגבלותיה, לצד הכרת ערכה וכוחה.

    אם כוונתך ל-(2) – אני לא ממש מכיר את התופעה. אשמח אם תרחיב עליה!

    אהבתי

שקלא וטריא