הניצחון המובהק של תומכי אישור נישואים חד-מיניים במשאל העם באירלנד ביום שישי האחרון – 62% אחוז בעד, 38% נגד, במדינה בה מעל שמונים אחוז מהאוכלוסייה מזדהה כקתולית – אינו אלא גושפנקא נוספת לאחת המהפכות התרבותיות והערכיות האדירות והמהירות ביותר שעבר העולם המערבי אי פעם. אירלנד מצטרפת ל-19 מדינות עצמאיות ועוד 36 מדינות בתוך ארצות הברית שכבר אישררו את זכותם של להט"בים להתחתן, ונראה שכבר אין דרך לעצור את השינוי המהותי בתפיסת המערב את מוסד הנישואין.
ואכן, יש להבין שעל כך מדובר. המערב משנה, או מכיר בשינויו של מוסד הנישואין. מזווית אחרת ניתן לומר שהמערב מעדכן את שיח הזכויות שלו, כך שהזכות לנישואין תחול גם על מי שמעונין/ת להתחתן עם בן מינו/ה. בנוגע השאלה השנייה עומד להכריע בית המשפט העליון של ארצות הברית, שהודיע בינואר שהוא מוכן לדון בכמה עתירות שהוגשו לו ושנוגעות לאיסור של מדינות שונות באיחוד על נישואים חד-מיניים.
השופטים יכריעו בשתי שאלות: א) האם על פי החוקה חובה על כל מדינה בארה"ב לאפשר ללהט"בים להתחתן; ב) האם מותר למדינות לא לאפשר זאת, אבל הן מחוייבות להכיר בנישואים כאלה שנערכו במדינה אחרת בארה"ב התשובות תתקבלנה ביוני.השאלה הראשונה שהשופטים אמורים להכריע לגביה היא משמעותית, משום שהיא מנסה לברר את הבסיס הערכי של העניין, ובעצם לקבוע,כאמור, האם נישואים חד-מיניים הם זכות ששמורה לכל אזרח, זכות שאין למדינה בודדת באיחוד אפשרות להתכחש לה. כך למשל, משווים תומכים רבים של נישואים חד-מיניים בין האפשרות להתחתן כך לאפשרות לחתונה בין-גזעית, דבר שהיה בעבר אסור על פי חוק במדינות רבות בארה"ב, ומאז 1967 לא רק מותר, אלא שאיסור עליו נחשב כפגיעה בזכויות הפרט ומנוגד לחוקה.
באופן אישי אני תומך בנישואים חד-מיניים, אולם אני לא חושב שהם שקולים לנישואים בין-גזעיים. לדעתי מדובר בסוג שונה של מחלוקת, ואנסה להסביר אותה להלן. . בעיקר הייתי מעוניין לנסות להשיב על שאלה בסיסית: על מה בעצם אנחנו מתווכחים?
אז על מה בעצם אנחנו מתווכחים?
אפשר להתנגד לנישואים חד-מיניים מסיבות רבות: איסורים דתיים, דאגה לשלום החברה, שמרנות פשוטה כעקרון מנחה וכמובן – הומופוביה. אפשר גם לתמוך בנישואים חד-מיניים מתוך חוסר אכפתיות, ראיית הפרוגרס כערך, אימוץ העיקרון שכל אדם זכאי להתחתן עם מי שהוא רוצה כזכות בסיסית, ליברטניאניות שרואה בכל התערבות של המדינה בחיי הפרט עניין מגונה או כמובן מתוך אהדה אפריורית לקהילה הגאה. לא אתייחס להלן לכל הצירופים האפשריים של עמדות המנוגדות הללו, אלא רק למה שאני חושב שהיא שאלה מרכזית ברוב הויכוחים על הנושא, ושלמרות שהיא שאלה מרכזית משום מה היא לא מנוסחת בבהירות. כדי לעשות זאת אעזר במאמר* שפורסם לפני כמה שנים ב- Harvard Journal of Law and Public Policy (כאן ב-pdf) והורחב אחרי זה גם לכדי ספר, תחת הכותרת What Is Marriage?
וזו אכן השאלה: מהם נישואים? המחברים פותחים את המאמר בהציגם שתי תפיסות שונות של מוסד הנישואין:
- נישואים על פי העמדה המסורתית: "נישואים הם איחוד בין גבר ואישה שנכנסים למחוייבות הדדית קבועה ואקסקלוסיבית מהסוג שבא למיצויו באופן טבעי (אינהרנטי) על ידי הבאה משותפת של ילדים. בני הזוג חותמים (מממשים) את האיחוד ביניהם על ידי פעולות זוגיות, פעולות שמקיימות את החלק המעשי בתהליך ההתרבות, ובכך מאחדות אותם כיחידה בעלת כושר פריון. הנישואים הם בעלי ערך בפני עצמם, אבל הכוונה המהותית שלהם לפריון ולגידול ילדים מהווה חלק מהמבנה המיוחד שלהם, ובכלל זה נורמות של נאמנות ומונוגמיה. הקשר להגנה וטיפוח הילדים גם עוזר להסביר מדוע הנישואים חשובים עבור החברה הכללית ולמה למדינה יש אינטרס לאשרר אותם ולפקח עליהם."
- נישואים על פי העמדה החדשה: "נישואים הם איחוד בין שני בני אדם שמתחייבים לאהוב ולדאוג האחד/ת לשני/ה באופן רומנטי ולחלוק בנשיאת העול והטובין של חיים משותפים. במהותם הנישואים הם אחדות של תודעות ולבבות, המועצמים על ידי כל צורה של אינטימיות מינית שבני הזוג בוחרים. למדינה יש אינטרס לאשרר ולפקח על נישואים מפני שהיא מעוניינת ביחסים רומנטיים יציבים ובצרכים הקונקרטים של בני הזוג וילדיהם."
מוסד הנישואים עבר גלגולים רבים בהיסטוריה האנושית, אולם נדמה לי שברור שמה שמכונה כאן "העמדה המסורתית" היא העמדה שהתעצבה כבר באימפריה הרומית (וברמה מסויימת אצל חז"ל) ועברה אל הנצרות ואל העולם המערבי כולו. מדובר במונוגמיה הטרוסקסואלית המבוססת על הרצון והצורך ליצור צאצאים. בני הזוג נכנסים למסגרת הזאת בהתאם לקריטריונים של דת, מעמד, גזע ולאום, ולרגשותיהם הסובייקטיבים זה כלפי זו ולהפך אין משקל ממשי בזיווג.
לא קשה למצוא עדויות לכך שהולדת ילדים (כידיים עובדות, אבל בעיקר כיורשים) היוותה את הבסיס למוסד הנישואים המסורתי. כך למשל בהלכה שמאפשרת לבעל לגרש את אשתו אם לא ילדה לו בתום עשר שנים, או בחוקים באימפריה הרומית שתגמלו זוגות נשואים עם ילדים, ועוד יותר כאלה עם שלושה ילדים ומעלה. הנישואים עוצבו, אפוא, סביב הזוג כיחידת פריון וגידול ילדים. למעשה, כותבי המאמר מציעים שלו לא היה צורך במשגל הטרוסקסואלי עבור הולדת ילדים (למשל, לו בני אדם היו מתרבים על ידי התפצלות, כמו תאים, או על ידי הפריית האדמה) לא היה מתגבש מוסד הנישואים כלל.
"העמדה החדשה" רואה באיחוד בין בני הזוג דרך לאשרר, לטפח ולשמר את רגשותיהם הרומנטיים. תנאי הכרחי עבורה הוא שבני הזוג יאהבו זה את זה, וללא אהבה ביניהם הנישואים נחשבים נטולי ערך. בני הזוג אמורים לבחור אחד בשני על בסיס רגשותיהם ומשיכתם המינית ההדדיים, ולפעמים אף על פי האינטואיציה שיש להם ש"זה זה".
נישואים כאלה אינם מבוססים על הרצון או הצורך ללדת ילדים (אם כי אלו פעמים רבות נחשבים חלק מהם), וממילא אינם מתחשבים בקריטריונים של דת, מעמד, גזע ולאום, הקשורים להמשכיות של קבוצת ההתייחסות הרלוונטית. מכיוון שהם מבוססים על קשר רגשי, כאשר זה מתפורר, בדרך כלל גם הנישואים מתפוררים, בין אם יש או אין לזוג ילדים. גם סלחנות כלפי (ולעיתים אף עידוד) חוסר מונוגמיה מובנים, שכן אם הרגש הוא הבסיס לזוגיות, הוא יכול גם להיות הבסיס לחריגה ממנה.
אני מקווה שהתמונה מתחילה להתבהר. למי שמחזיק ב"עמדה החדשה" ביחס לנישואים לא ברור למה לזולת יהיה אכפת שבני אותו מין יתחתנו ביניהם. הרי הם אוהבים אחד את השני, ומה פחוּת באהבתם לעומת אהבתם של בני זוג ממינים שונים? אותו אדם גם לא יבין איך אישור נישואי להט"בים יאיים במשהו על מוסד הנישואים – להפך, שהרי כעת עוד אנשים יאשררו את המודל המציע זוגיות המבוססת על אהבה!
אולם עבור מי שמחזיק ב"עמדה המסורתית" מדובר לא בהרחבת מוסד הנישואים, אלא בשינויו מהיסוד. במקום זוגיות המבוססת על הרצון ללדת ולחנך את הדור הבא, הזוגיות הופכת להיות מנותקת מהצורך או הרצון להביא ילדים, ומבוססת על רגש. במקום הקמת תא משפחתי מקימים תיבת תהודה רגשית, ובמקום הניגוד ההטרוסקסואלי הבסיסי יש כעת פתיחות לזיווגים שאינם מקיימים את תנאי הפריון.
כלומר הויכוח בעיקרו אינו ויכוח בין הומופובים לאנשים הידידותיים ללהט"בים (למרות שודאי יש בינינו הומופובים רבים), אלא ויכוח בין אנשים המחזיקים בשני מודלים שונים ונבדלים של נישואים. משום כך גם אין כאן דמיון לאיסור על נישואים בין-גזעיים. האיסור על נישואים בין-גזעיים לא איפשר לקבוצות שונות להיכנס להגדרה המסורתית של הנישואים, וזאת על בסיס חלוקה גזעית (וערכים גזעניים). גם חוסר האפשרות במדינת ישראל לנישואים בין-דתיים פוגע ביכולתם של זוגות להיכנס להגדרה המסורתית של הנישואים, הפעם על בסיס חלוקה דתית (וערכים שהם לפעמים גזעניים, לפעמים תרבותיים). כלומר מדובר באיסור שהבסיס שלו הוא רצון להבדיל בין אוכלוסיות שונות. מנגד, האיסור על נישואים חד-מיניים מבטא התנגדות לשינוי של מוסד הנישואים מזה המסורתי לזה המחודש. כאן מדובר אפוא באיסור שהבסיס שלו הוא רצון לשמר מוסד תרבותי מסויים.
ומה עם הסדרים כמו "ברית הזוגיות"?
רצונם של חברי כנסת שונים לקדם חוק "ברית זוגיות", שיעניק זכויות שוות לזוגות חד-מיניים כדו-מיניים, אולם שלא יקרא לאיחוד ביניהם "נישואים", מבוסס על ההבדלה לעיל. את המוסד התרבותי נשמר, אבל את הזכויות נעניק. מדובר בהתקדמות משמעותית, ולדעתי בעמדה לגיטימית (עמדה, אגב, שמחזיק בה גם האפיפיור הנוכחי). למעשה, אם נקבל את הטיעונים שהוצגו לעיל נוכל לטעון שאפילו לתת את אותן זכויות אין צורך, שהרי המדינה יכולה בהחלט להחליט לאיזה סוגי קשר – בניגוד לקבוצות אוכלוסין – היא מעניקה הטבות.
כך למשל, המדינה יכולה להחליט האם היא מעניקה הטבות מס לזוג המורכב מאם קשישה ובתה המטפלת בה. הקשר ביניהם הוא כמובן עמוק ומורכב מרגש וממחוייבות הדדית. האם לא מגיעות להן זכויות כמו זוג נשוי? אולי כן ואולי לא, אבל זו החלטה של המערכת הפוליטית. אנחנו יודעים, למשל, שהמדינה מעניקה הטבות לזוג המורכב מאם צעירה ובודדה ובתה התינוקת. זוגיות כזו נקראת "אמהות חד הורית", והמדינה בוחרת להתחשב בה.
מכאן שאם לא מדובר בנישואים (אלא "ברית זוגיות"), המדינה יכולה להתחשב בזוגיות של שני גברים האוהבים זה את זה, אבל לכאורה גם יכולה לבחור שלא להתחשב בה. לעומת זאת אם מדובר בנישואים על המדינה לתת לזוגות הללו את כל ההטבות שמגיעות להם כזוג נשוי. לכן חוק ברית הזוגיות הכולל זכויות שוות הוא חוק מתקדם יחסית. כמובן, קבלת זוגיות חד-מינית כנישואים לכל דבר תהווה הכרה בנישואים כמבוססים על ה"עמדה החדשה", וממילא שינוי גדול עוד יותר. החלטת בית המשפט העליון של ארה"ב תקבע בדיוק את זה: האם איחוד בין שני להט"בים הוא נישואים (ואז למדינה אין זכות לא לתת לזוג ההומאים את כל ההטבות, ואף אין לה זכות למנוע את רישום הטקס ביניהם) או לא.
האם נישואים הם חלק מזכויות האדם הבסיסיות של כולנו?
בדצמבר 1948 כללה המליאה הכללית של האומות המאוחדות את הזכות להתחתן ב- Universal Declaration of Human Rights שאושררה במליאה. המסמך, שמאז מהווה מודל אוניברסאלי ואידיאלי של זכויות האדם, מציין בסעיף 16 שלו כי "לגברים ונשים מגיל מלא, ללא הגבלה בשל גזע, לאום או דת, יש זכות להתחתן ולייסד משפחה." (נראה שחוסר האפשרות של אזרחים בני דתות שונות להתחתן בישראל מפר זכות זו.)
לכאורה, אין כאן התייחסות לאופי הזוגיות – הטרו או הומוסקסואלית – אם כי קשה להאמין שמנסחי ההצהרה העלו בדעתם נישואים חד מיניים. תת-סעיף באותו מקום מדבר על ההגנה הראויה למשפחה כיחידה הבסיסית של החברה. נראה שגישה כזאת מחזקת את ההגדרה המסורתית של הנישואים, שמתייחסת לאיחוד זוגי על מנת להוליד ילדים. כמובן, אפשר גם לשנות את הגדרת המשפחה, ורבים כיום אכן סבורים שזוג חד-מיני עם ילדים הוא משפחה לכל דבר ועניין.
בספרה** על גיבוש ההצהרה כותבת Mary Ann Glendon שסעיף זה עורר מחלוקות לא קטנות. בתחילה המשלחת האמריקאית כלל לא הבינה למה יש בו צורך. המשלחת הסעודית ומשלחות ממדינות מוסלמיות אחרות ראו בדגש על שוויון זכויות בין בני הזוג (ראו ההצהרה) הגנבה של "ערכים מערביים" לתוך העניין. הסעיף בסופו של דבר אושרר כאמור, וב-1967 קיבל חיזוק גם מבית המשפט העליון האמריקאי כאשר זה קבע, בפסיקה שאסרה על איסור נישואים בין גזעיים (Loving v. Virginia), ש"החופש להתחתן מוכר מזה זמן כאחת הזכויות הפרטיות המהותיות לבקשה המסודרת של האושר על ידי בני אדם חופשיים."
אם נסכים עם בית המשפט העליון בארה"ב שמדובר ביסוד החיוני עבור בקשת האושר (pursuit of happiness), נהיה בדרך לראיית הנישואים כזכות בסיסית, ולא משנה אם מדובר בזוגיות הטרו או הומוסקסואלית.
למה אני בעד אישור נישואים חד-מיניים
כתבתי כאן על שינויים גדולים במודל הנישואים במידה ותתקבל העמדה שזוגיות חד-מינית יכולה להיחשב נישואים. אבל אם נחשוב על זה נראה שלמעשה השינויים האלה כבר קרו, בלי כל קשר לקהילה הגאה. במאה השנים האחרונות, ובוודאי החל מאמצע המאה העשרים, איחוד בין בני זוג הטרוסקסואלים במערב מתבצע על בסיס הדדיות רגשית. אנחנו כבר לא מתחתנים על פי קריטריונים כמעמד ודת (כמובן, אלה משפיעים, אבל לא מכריעים), ואנחנו מזדעזעים מהרעיון שהורינו ישדכו אותנו בהתאם לאינטרסים כלכליים ועדתיים. ביסוס קשר הנישואים שלנו על רגש מסביר כאמור גם את עלייתם הדרמטית של שיעורי הגירושין. מה שחשוב הוא איך שאנחנו מרגישים, לא האפשרות להוליד ולגדל ילדים.
יוצא מכאן שהעמדה המסורתית של הנישואים כבר למעשה נדחתה על ידי רוב רובם של בני המערב. דבר זה גם מסביר את השינוי המהיר בדעת הקהל באשר לנישואי להט"בים: מהרגע שההומופוביה החברתית הכללית דעכה (אחרי תהליכים חברתיים שונים ואחרי שנים של מאבק כמובן), באופן טבעי אנשים שעבורם נישואים מבוססים על "העמדה החדשה" לא ראו סיבה למנוע מלהט"בים להצטרף (אפשר להניח שזה מה שקרה באירלנד). יהיה זה על כן לא נכון לומר שאישור נישואים חד-מיניים יהווה מהפכה במובן הנישואים. בנוסף, יהיה זה לא הוגן לתת רק להטרוסקסואלים להנות/לסבול מהעמדה החדשה של הנישואים ולהדיר ממנה את הלהט"בים. זה הנימוק הראשון שאני נותן לטובת אישור נישואים חד-מיניים.
במבט רחב יותר השינוי במהות מוסד הנישואים מקביל לשינויים חברתיים אחרים רבים (כגון פיתוח שדה הפסיכולוגיה, או עלייתה של הרוחניות העכשווית), ובסופו של דבר גם מקביל לעלייתו של שיח זכויות האדם. שינויים אלה נובעים מהעתקת מוקדי הסמכות, המשמעות והזהות בחברה המערבית מהחוץ פנימה, כלומר ממוסדות דתיים וחברתיים אל חיי הנפש שלנו. אנחנו מגדירים את עצמנו ומוצאים משמעות בחיינו יותר ויותר על פי מה שמתחולל בתוכנו, ופחות ופחות על פי מקומנו במערך החברתי, או שיוכנו האתני/דתי/מעמדי. עצם העובדה שנטייה מינית כיום היא חלק מרכזי מזהותו של אדם מראה עד כמה הפנימיות שלנו הופכת למה שמגדיר אותנו.
בהכירנו את החשיבות שבעולמנו הפנימי ובזהות הנובעת ממנו, אנחנו מתחשבים בכל מני צורות בבני אדם אחרים בנוגע לאלו. כך למשל, הזכות לחופש דת ומצפון נשענת (גם) על ההכרה שהאמונה וההכרעה המצפונית הן חלק מהותי מזהותו של הפרט, ושיש לאפשר לו לבטא אותם בחופשיות מקסימלית. באותה מידה, חשוב לאפשר למי שזהותו היא להט"בית לבטא אותה בחופשיות מקסימלית. הנימוק כאן, השני בעד אישור נישואים חד-מיניים, נשען אפוא על ההכרה שמדובר בשדה שמקביל לשדות אחרים (דת, מצפון, ביטוי) שאותם אנחנו מחשיבים כזכאים להגנה מיוחדת. ללהט"בים מגיע להיות יכולים להתחתן משום שמדובר בביטוי עמוק של הזהות שלהם, ולכן, בסופו של דבר, בזכות בסיסית.
לבסוף, כאדם דתי הנישואים הם בשבילי צורה של התקדשות זוגית אל מול האל. הנימוק השלישי שלי בעד אישור נישואים חד-מיניים הוא שאני מעוניין שלאנשים דתיים שהם במקרה להט"בים תהיה אפשרות להתקדש כך. אמנם אפשר לטעון שזה לא אמור להיות קשור לרישום במשרד הפנים – שכל אחד יעשה איזה טקס דתי שהוא רוצה. אפשר מנגד לטעון שיש חשיבות להכרה רשמית של המדינה גם עבור דתות שונות – הרי כך בדיוק טוענים חלק שומרי המצוות המתנגדים לאישור נישואים חד-מיניים, ולכן הם מתנגדים למהלך.
בסופו של דבר, כדי להכריע עבור עצמנו בשאלת הנישואים החד-מיניים עלינו לענות על שתי שאלות מרכזיות. ראשית עלינו לשאול את עצמנו מהו על פי תפיסתנו מוסד הנישואים? למה מתחתנים? מה מכונן זוגיות של שני בני אדם נשואים? שנית עלינו לשאול את עצמנו האם לדעתנו נישואים קשורים בצורה עמוקה לזהותו של אדם ולמשמעות מהותית בחייו. אם אנחנו חושבים שנישואים הם קודם כל איחוד של לבבות, ברית רגשית של אהבה, ו/או אם אנחנו חושבים שנישואים קשורים בצורה עמוקה לזהות שלנו ולמשמעות בחיינו, הרי שמתבקש שנתמוך בנישואים בין בני זוג להט"בים.
:
—
פורסם באתר 'ישראל חופשית'
* “What Is Marriage?”, Sherif Girgis, Robert George & Ryan T. Anderson, Harvard Journal of Law and Public Policy, Vol. 34, No. 1, pp. 245-287, Winter 2010
** A World Made New: Eleanor Roosevelt and the Universal Declaration of Human Rights
לולאת האל 
אבחנה יפה בין תפישות הנישואין השונות שמאפשרת להתווכח לגופו של עניין.
אני אישית לא מבינה: מה עניינה של החברה (המדינה) בקשר רומנטי, מיני, או אחר, בין שני אנשים, אם זה לא בגלל שקשר זה מביא את הדור הבא של החברה לעולם? מוזר שזה מעניין את המדינה עד כדי כך שתהיה מוכנה לשלם מהמיסים של כולנו כדי לעודד קשרים רומנטיים או מיניים בין חבריה. אולי גם יקימו משרד לרומנטיקה שיעודד אנשים להגיע למצב רגשי תקין ולהעצים את סיפוק הצרכים הקונקרטיים של האנשים?
בעיני זה מגוחך. אלא שבעומק הדברים העניין הזה הוא חלק מהתהליך שגורם להורדת קצב הילודה עד למתחת הנחוץ להישרדות במדינות המערב. זו מעין אגוצנטריות, אבדן משמעות הקיום ומחסור במטרה ששווה לחיות למענה – מלבד רדוקציה לסיפוק הצרכים הבסיסיים ביותר. באיזשהו מקום זה אינסטינקט של "איווי מוות " (נוח ומרופד), שמתרחש כאשר תרבות ממצה את כוח החיים שבה. חבל על דאבדין……..
אהבתיאהבתי
ניתוח מרשים ןמשכנע. התוכל נא להרחיב מעט את מושג "ההתקדשות הזוגית בפני האל", הן לגופו(מה קדוש כאן בהשוואה לפעולות אנושיות אחרות?) והן מזווית ראייה דתית- יהודית, בהנחה שהגדרתך העצמית כאדם דתי אינה של "רליגוזיות רוחנית" בלבד, אלא קשורה באופן כלשהו לדת היהדות הקונקרטית. והרי לכל הפחות באשר לנישואי הומואים(להבדיל מלסביות) קיים איסור מפורש על משכב זכר. כך שמה שבעיניך התקדשות בפני האל, שאתה חותר לזכות בה את כולם, הוא בעיני יהודים רבים אחרים- הפרה מוחלטת של ציווי האל.
דומה אם כן, שהפתרון של ברית הזוגיות(זכויות, אך לא הכרה מלאה, ובכלל דומה שטוב ללמוד מהאפיפיור הנוכחי…) הוא הריאלי ביותר להשגה בארצנו המסוכסכת.
אגב הצורך להתחדשות ההלכה ולמצער להתמודדותה עם אתגרים חדשים- האם כתבת התייחסות לספרו של יואב שורק "הברית הישראלית". אם כן-אנא הפנה אותי אליה, ואם לאו- אשמח אם תכתוב…
תודה,
ישראל
אהבתיLiked by 1 person
אני חושב שההלכה אמורה להתפתח עם הזמן, למשל מתוך דיאלוג עם התרבות המודרנית. אין מקום היום לסקילת הנוהגים במשכב זכר.
והספר של יואב שורק אכן מצויין, ואני רוצה לכתוב עליו. ברגע שיהיה לי זמן…
אהבתיאהבתי
מסכים מאד. זה כמו ב״גזר הדין״ של קפקא. הולכים להשליך את עצמנו לנהר – – –
אהבתיאהבתי
לא כל כך ברור לי הקטע שמדבר על כל שמדינת ישראל אוסרת על בני דתות שונות להתחתן. למיטב הבנתי אין איסור כזה. הנקודה היא שבישראל, רישום לנישואים נעשה דרך הממסד הדתי. על כן זוג בני דתות שונות מן הסתם יתקלו בקושי לרשום עצמם כנשואים. אבל קושי ברישום אין פירושו איסור – בנ הזוג יכולים לרשום את עצמם למשל במדינה בחו"ל (נניח קפריסין) ואז להשלים את הרישום בישראל. כך שאין פה איסור
אהבתיאהבתי
נאמר אתה רוצה לפתוח קזינו. המדינה אומרת לך: אתה יכול לפתוח בחו"ל, לא אצלנו. אל דאגה, את הכסף תכניס לחשבון הבנק שאצלנו. אז יש או אין איסור במדינת ישראל על פתיחת קזינו?
אהבתיאהבתי
אנלוגיה גרועה.
אנלוגיה יותר נכונה היא: אתה רוצה להקים קזינו בישראל – זה מקום פיזי עם בניין, עובדים וכו'.
המדינה באה ואומרת לך: אתה רוצה לבנות קזינו: אין בעיה פיזית. האדמה מוכנה, העובדים מוכנים ואפילו יש חשבון בנק. אבל מה- את אישורי הבניה – למהנדסים שלנו אסור באופן חוקי לחתום עליהם. תביא אישור ממהנדסים אמריקאים והכל יהיה בסדר ותוכל לפתוח קזינו בארה"ק.
אז בישראל מותר או אסור לפתוח קזינו ?
האם עצם הוויתו של קזינו הקיים בישראל ומוכר ע"י מדינת ישראל תלויים בשאלת מקור אישורי הבניה?
אהבתיאהבתי
מצויין, נשתמש באנלוגיה שלך. מכיוון שאסור לפתוח בישראל קזינו גם עם אישורי בניה החתומים בחו"ל, אני חושב שהמסקנה ברורה.
אהבתיאהבתי
סימור, הפרת הזכויות ברורה הרבה יותר כשחושבים על אוכלוסיה של מאות אלפי אזרחים ישראליים המוגדרים כחסרי מעמד דתי. המדינה לא מספקת להם שום מנגנון לנישואים. באיזו מדינה בעולם ישנו מצב דומה?
אהבתיאהבתי
תודה רבה על המאמר.
בתור מי שמעיד על עצמו כי הוא מחזיק בתפיסת הזוגיות החדשה (בניגוד למסורתית), אודה לך אם תוכל לפרט קצת יותר על תפקידה של המדינה בתפיסה זו. כלומר, נניח שכיום באמת השתנתה התפיסה הרווחת בציבור לגבי נישואין – מדוע המדינה צריכה להיות קשורה לכך?
בתפיסה המסורתית, יחסית ברור לי מדוע יש למדינה אינטרסט להסדיר תא משפחתי מונוגמי, כשבראש ובראשונה עומדות לנגד עיניה זכויות הילדים (שהם חלק מהחברה שבה), וכן הפריון עצמו כערך.
אך החלק בהגדרה של מחברי המאמר לדעיל, על תפיסת הנישואין החדשה מבחינת המדינה, אינו ברור די הצורך: "למדינה יש אינטרס לאשרר ולפקח על נישואים, מפני שהיא מעוניינת ביחסים רומנטיים יציבים ובצרכים הקונקרטים של בני הזוג וילדיהם".
הסכמנו כבר שבתפיסה החדשה הילדים אינם חלק מרכזי מהסיפור, והעניין של "מעוניינת ביחסים רומנטיים יציבים" אינו ברור די צרכו. למה היא מעוניינת בכך? והאם יש לה זכות להעניק הטבות יתר לזוגות כלשהם, רק כי היא מעוניינת ביציבות הרומנטית שלהם (ובכלל, כיצד מודדים "יציבות רומנטית")? אני מניח שהמדינה מעוניינת ביציבות נפשית של פרטיה, האם עליה להעניק הטבות לאדם המצהיר כי הוא הולך לפסיכולוג באופן קבוע?
טענת כי "שינויים אלה נובעים מהעתקת מוקדי הסמכות, המשמעות והזהות בחברה המערבית מהחוץ פנימה, כלומר ממוסדות דתיים וחברתיים אל חיי הנפש שלנו. אנחנו מגדירים את עצמנו ומוצאים משמעות בחיינו יותר ויותר על פי מה שמתחולל בתוכנו, ופחות ופחות על פי מקומנו במערך החברתי". המדינה היא מוסד חברתי, בסופו של דבר. חלק מהתפיסה המסורתית, להבנתי, היה כרוך באשרור החברתי של מיסוד הקשר בין שני בני הזוג. אך אם כיום אנו מגדירים את עצמינו לפי מה ש"מתחולל בתוכינו" על חשבון המוסדות החברתיים, למה צריך להיות אכפת לנו בכלל מה חושבת המדינה על הקשר שלנו?
עוד טענת כי "…מדובר בשדה שמקביל לשדות אחרים (דת, מצפון, ביטוי) שאותם אנחנו מחשיבים כזכאים להגנה מיוחדת", והיות שהנישואין הם הדרך להביא את הזהות המינית לידי ביטוי, אין למנוע זאת מלהט"בים". אך גם כאן לא מצאתי התייחסות מספקת לתפקיד המדינה (לצורך העניין, כמייצגת החברה). הדוגמאות שהבאת – דת, מצפון, ביטוי – הינן זכויות פרט בסיסיות, וכשכאלה למדינה אסור למנוע אותן. אך נישואין, לעומת זאת, מותנים מראש במעורבות של המדינה. אם היה חוק האוסר על קשר להטב"י כלשהו מלהתקיים, היתה זו השוואה מדוייקת; אך מי קבע שהנישואין – היינו, גושפנקא רשמית לקשר מטעם המדינה – הם הם הביטוי האולטימטיבי למימוש קשר בין שני אנשים? וכיצד יכולים הם להוות זכות אדם בסיסית, אם מראש הם קשורים במוסד שאינו האדם עצמו?
תודה
שחר
אהבתיאהבתי
תומר, תודה על המאמר המלומד. כמה הערות קצרות.
ראשית, לא יהיה זה נכון לטעמי להציג את טיעון הפופולריות/acceptance של נישואים חד-מיניים כטיעון ואלידי התומך בהם. עבור המתנגדים לנישואים חד-מיניים, מדובר בבעיה מוסרית, וגם אם אין מקבלים את עמדתם, לפחות יש להבין את נק' המוצא שלהם שמדובר בבעיה מוסרית, ושבעיה מוסרית לא ניתן להעלים בעזרת פופולריות. ישנם הרבה נושאים פופולריים פסולים בעולם (כגון חתונה ברבנות) – ועליהם אנו לא מדמיינים לחשוב ש-acceptance מהווה לגיטימיות לעוול מוסרי. חשוב להזכיר בהקשר זה – כמה שזה לא מתאים לעידן שלנו, המבין את עצמו כפסגת האנושיות אי-פעם – שהיו בעבר תקופות דקדנטיות, ושבתקופתן הן היו הדבר הכי קרוב לעתיד/קידמה. עבור אנשים הרואים בנישואים חד-מיניים בעיה מוסרית – הפופולריות אינה טיעון משכנע, אלא דווקא סיבה לדאגה, והיא בבחינת רתיעה פשוטה מהאידיאולוגיה הליברטאניאית הנפוצה בה אנשים פשוט רוצים לקדש את ההעדפות שלהם.
שנית, חשוב כאן לרדת לשורש ההתנגדות הקונסרבטיבית לנישואין החד-מיניים. למרות כל הכתיבה הג'נדריאלית והמשפטית בעניין – לא מדובר בעניין כזה או אחר של פרשנות על זכויות אדם, או באלמנט טכני כזה או אחר. הסיפור המרכזי כאן מהנקודה השמרנית הוא השחיקה הזוחלת במושג 'טבעי'. אם עד לפני כמאתיים שנה – כל העולם האינטלקטואלי סבר שישנה בעולם טלאולוגיה, ושלדברים יש ייעוד 'טבעי' – הרי שהעולם המודרני הכחיש את האלמנט הזה (בצדק או שלא בצדק). באופן קונקרטי, הטלאולוגיה שבנישואין נתפסה דרך ה'הולדה' (ולכן על פי התפיסה הזו נישואים חד-מיניים מהווים בעיה, ואילו נישואין בין-גזעיים הם לא). עם זאת, באופן רחב יותר, עזיבת הטלאולוגיה של הנישואין – היא בעיקר מכה בכנף של מושג הטלאולוגיה ומושג של 'טבעי' – וזה עבור שמרנים כבר מעלה בעיה גדולה יותר, והיא שאם אין כזה דבר סדר 'טבעי' (במובן הקלאסי) – הרי שאין שום בסיס לכלל התפיסה המוסרית (בעיקר מפני ששמרנים לא רואים כל ערך בתיאוריות המוסריות של לוק, הובס, וכו' – מפני שהם אף פעם לא בעלי ערך אובייקטיבי, ותמיד עוברים רדוקציה ל'העדפות'). מה שמעצבן שמרנים מאחורי הנישואין החד-מיניים הוא הרלטביזם שהוא משקף, והזניחה של כל קנה-מידה אובייקטיבי לדברים.
במובן זה, המאמר הזה שלך קשור מאד למאמר שלך על הררי ועל התפיסות הפוסט-הומניסטיות שלו, מפני שבשניהם עולה שאם אין קריטריון 'טבעי' לדברים – אזי כל ערך הופך להיות בבחינת העדפה ; קדושת-האדם יכולה להיות שווה לקדושת-בעל-החיים ; נישואין יכולים להיות גם מחוץ להולדה ; וכו'… או במלים אחרות – המוסר הופך לאשלייה/פיקציה – למרות שכל הליברלים מנסים בשם הפיקציה הזו לטעון לזכויות שלהם.
הקיצר, שיהיה לכולנו בהצלחה.
אהבתיאהבתי
ומה אם אומר לך שמושג הטבע אצל הרוב הגדול של השמרנים הוא ביסודו לא-טלאולוגי ואפילו אנטי-טלאולוגי (ראה: ג'וזף דה מסטרה)?
אהבתיאהבתי
מה שאומר הוא שהטענה שלך לוקה בכשל ה-strawman – קרי, ייצוג לא הוגן של הטענה כך שהיא תהיה קלה יותר להתקפה. ברור שישנם שמרנים שאינם מחזיקים בטלאולוגיה (בעיקר אנשי ה-intelligent design) – אבל זה לא עונה דבר כנגד השמרנים הרבים (בעיקר הקתולים ואנשי הכנסייה שממשיכים את אקווינס) שכן חושבים שישנה טלאולוגיה.
אהבתיאהבתי
רוב השמרנים במערב ממש לא תומיסטים כבר מאתיים שנה בערך.
אהבתיאהבתי
אה, אני מבין, אתה חושב ששמרנות זאת עמדה מטאפיזית. אבל זאת עמדה פוליטית שיש לה כל מיני מקורות מטאפיזים שונים.
אהבתיאהבתי
צדוק, עם סעיף 1 שלך אני מסכים לחלוטין. כתבתי אחרת?
לגבי סעיף 2, זו טענה מעניינת. אני לא מכיר שמרנים שאומרים זאת בפירוש, ואם אתה יכול להפנות אותי אשמח. כמובן, זה יכול להיות מניע לא מודע או לא מנוסח.
אהבתיאהבתי
"הטלאולוגיה שבנישואין נתפסה דרך ה'הולדה' (ולכן על פי התפיסה הזו נישואים חד-מיניים מהווים בעיה, ואילו נישואין בין-גזעיים הם לא)"
כלומר לגבר ואשה שעברו את הגיל שבו אפשר להביא ילדים אסור להתחתן? הרי ברור שמטרת נישואים כאלה היא לא הולדה.
אני לא זוכר שמישהו ביקש ממני תעודת נישואין בזמן ההפריה, וקשה לי לראות מי מהמלכים האירופים (שאין ספק בשמרנותם הדתית והחברתית) רצים להנשא לכל מאהבת שילדה להם ילדים. אצל הרומאים היה נהוג לאמץ ילדים כדי להמשיך את המורשת (ע"ע יוליוס ואוקטביוס).
אם כבר, המטרה החברתית המקורית של הנישואין היתה פוליטית – איחוד משפחות ושבטים. אם לצורך בטחון פיזי (בת של א' מתחנת עם אח של ב' וביחד שניהם הולכים להרביץ ל ג') או בטחון פיננסי (א' מחתן את הבת שלו לנכד של ב' ע"מ למחוק חוב של א' לב') . הרי הטירה יכולה לקרוס לביצה כל רגע.
אהבתיאהבתי
תגובה נחמדה, שמניחה שטלאולוגיה/מהות של X אמורה לקבל ביטוי בכל מופע של X. קשה להסביר בשנייה את הכשל הזה, אז אולי רק להטעים ממנו: חתול ממהותו הוא בעל ארבע רגליים. העובדה שמדי פעם נוצרים לך חתולים עם לא-עלינו 2-3 רגליים לא אומרת שהם לא חתולים, וגם לא אומרת שהמשפט 'לחתול יש מספר משתנה של רגליים' הוא נכון – אתה עדיין לא תרצה לצאת עם בחורה שלא חושבת שלחתול יש ארבע רגליים. הכלל הזה היה נר לרגלי פילוסופים במשך מאות שונות כשהם ניסו לזהות את את המהות/טלאולוגיה של דברים. זה לגיטימי לטעון שהטלאולוגיה של נישואין היא לא הולדה – רק שטענה דרך היוצא-מן-הכלל היא לא מספיקה כדי להרוג קנדידט של טלאולוגיה.
אהבתיאהבתי
נישואים נתפשו היסטורית גם כקשר מטאפיזי בין שני אנשים, במידה רבה זה קיים גם היום – רוב האנשים לא יאמרו שנישואים מסתכמים בחלוקת רכוש ואהבה – כאשר מדינה מחליטה להכיר בצורות התקשרות שונות כ״נישואים״ היא משתמשת במילה שנושאת הקשרים היסטוריים ודתיים בשביל לקדם עמדה תרבותית ופוליטית עכשווית, זו גם סיבה לכך שדתיים מתנגדים לנישואים חד מיניים (בניגוד לברית זוגיות או קשר אזרחי כל שהו).
לגבי אנשים דתיים התוקף המטאפיזי של הנישואים מגיע מהדת.
אהבתיאהבתי
נכון. צריך לזכור שמוסד הנישואים הוא מוסד דתי במקורו, שחולן ואוזרח.
אהבתיאהבתי
שתי התפיסות שאתה מציג אולי נכונות ביחס להיסטוריה של המערב בעת המודרנית אבל ברומא העתיקה, כפי שהראו פוקו ואחרים, כבר היו שתי תפיסות שונות של נישואין (אחת פונקציונלית, אחת מבוססת על אינטימיות, על רגש) שבאו לידי ביטוי בשתי מודלים משפטיים (נישואי manus, ו-sine manus) וכבר בסוף הרפובליקה המודל שביטא פונקציונליות (manus) נעשו נדירים ו"נישואי אהבה" היו הנורמה (מה שפורש על ידי היסטוריונים כפרוגרסיביות רומית, אבל זה כבר עניין אחר). נכון גם שחקיקה של אוגוסטוס תמרצה העמדת צאצאים, אבל זה שוב מראה שהתמונה מורכבת יותר.
אהבתיאהבתי
תודה, התמונה אכן יותר מורכבת. לצורך הדיון התמקדתי בגישות המרכזיות.
אהבתיאהבתי
אני חושב שהמעבר לתפיסה החדשה של נישואים מעלה שאלה אחרת : באיזה זכות המדינה המודרנית מתגמלת ומעדיפה קשרי נישואין מעל קשרים אחרים?
אהבתיאהבתי
מאמר מעניין. חשוב לציין גם את הגילוי המהפכני שבו: המתנגדים לתופעת מסוימת הקשורה ללהט"בים אינם עושים זאת מכיוון שהם סובלים מהפרעה נפשית הנקראת הומופוביה, אלא מכיוון שיש להם התנגדות עקרונית מנומקת! הידעתם? ואני חשבתי עד היום שהכל נובע מאיזושהי הפרעה נפשית מסתורית (אולי היא הוכנסה לDSM אחרי שנטיה הומוסקסואלית הוצאה משם בראשית שנות ה-70).
אהבתיאהבתי
אני אחזור בוריאציה קלה על מה שכבר כתבתי כאן בתגובות פעם. התנצלויות על הקופי פייסט.
יש שלוש דרכים להבין את מוסד הנישואין במערב:
הדרך האחת היא בתור מוסד מטאפיזי שקושר בני זוג בעולם הזה ובעולם שמעבר. הגישה הזו שלטה בכיפה במערב עד שנת 1800 בערך. בתפישה הזאת אין למדינה זכות להתערב בנישואין (מקסימום "להכיר" בהם וגם זה לא תמיד) כי מדובר במשהו שחורג מתחום סמכותה. זה ערך מוחלט שמוכתב על ידי הרשות הדתית ונתון באופן מוחלט להגיון של זו.
הדרך השניה היא לראות אותו בתור מוסד חברתי שנועד לתועלת ציבורית גבוהה יותר, תועלת שמתבטאת למשל ביציבות חברתית, ילודה, וכד'. לפי התפישה הזאת נישואין הם נורמה שיכולה להיות מוכתבת באופן די תקיף על ידי הרשויות, יכולה להישתנות, להיחרב ולהיבנות מחדש, וכו'. במשטרים דמוקרטים היסוד המרכזי שמכתיב את התועלת הציבורית הזאת הוא קונצנזוס חברתי.
הדרך השלישית, שצצה מתישהו סביב שנת 1970, היא לראות נישואין כזכות מוחלטת, כלומר גם ככזו שמוכתבת באופן אבסולוטי על ידי המדינה, אבל באותו זמן גם כערך בפני עצמו שאמור לשרת אך ורק את הרצונות של הפרטים ומופרד לגמרי מתועלת או תכלית חיצונית. כלומר מצד אחד המדינה יכולה להרוס ולבנות מחדש את המוסד הזה, אבל לעשות את זה רק לטובת רצונותיהם ותשוקותיהם של הפרטים ועו"דיהם. הרוב הגדול של המגינים על נישואי גייז שייכים לקטגוריה הזאת (אם כי יש להם גם יצוג בקטגוריה מספר שתיים, למשל אנדרו סליבן).
עם כל הכבוד להארוורד, מה שעושים הכותבים אתה מצטט זה לכרוך את הדרך הראשונה והשניה תחת אותה קטגוריה למרות ההבדל המהותי ביניהן. אי אפשר גם לראות בנישואין מוסד מטאפיזי וגם מוסד חברתי. זה לא עובד ככה. היסטורית, ההחלה של נישואין אזרחיים במערב אירופה בעת החדשה נעשתה בשם הגישה השניה ונחבטה על ידי חסידי הגישה הראשונה. כל טקסט מהמאה ה-19 שעוסק בנושא באופן אקטואלי מדגים יפה את העניין הזה.
[גם לגבי הקטע שעוסק בילודה ישנן השגות. ילודה לא מהווה חלק עקרוני מהעמדה הראשונה: אצל תומס, ההוגה הכי נטורליסט מכל אבות הכנסיה, הילודה מופיעה כרק אחד משלושת ה-intents לנישואין. וגם בתורה זה המצב (פרו ורבו ונישואין זה לא אותו דבר). גם הגישה השניה גם היא לא נטאליסטית באופן מובהק: אחד ההצדקות לנישואין בסגנון המודרני היתה הצדקה מלטוזיאנית, כלומר כזו שדווקא קשורה בהגבלת ילודה (גירושין ורווקות נתפסו כמקור להפקרות ולילודה בלתי מבוקרת). בקיצור, מין בשאינו מינו.]
בפוסט שלך אתה טוען בנוגע לחוסר עקביות ממנה סובלים המחזיקים ב"גישה החדשה" (מה שאני קורא לו הגישה השלישית), שמדברים בשם נישואין בסגנון הפרטי-הליברלי להטרוסקסואלים אבל מונעים אותה מגייז. אבל הגישה הזו מעולם לא היתה בגדר קונצנזוס. הצהרת זכויות האדם המוזכרת בוודאי שלא עוסקת בנישואין כמנותקים לא ממסורת דתית ולא מקונצנזוס חברתי, עם כל הכבוד לביקורת הסעודית. הטכניקה של כותבי המאמר (וכנראה גם הפוסט) היא טכניקה ידועה, של tertium non datur: או שאתה מפגר או שאתה מתקדם, כשעמדות ביניים שמדברות בשם הטוב הכללי הפוליטי נדחקות לאחד הקצוות (באופן מעניין זאת בדיוק היתה הטכניקה של המתנגדים ההיסטורים לנישואין האזרחיים, שנתפסו על ידי שמרנים מסורתיים כמובילים ל"אטומיזם" והתפוררות חברתית).
אהבתיאהבתי
תודה.
אני חושב שהן כותבי המאמר והן אני התעלמנו מהדגם הראשון של הנישואין מסיבה פשוטה: בין אם אנחנו מאמינים בו או לא, הצגתו מקשה מאוד על דיון ציבורי, שמיטיב להערך בכלים הסבריים שיהיו תקפים עבור כל המשתתפים.
לגבי הפסקה האחרונה שלך, לא הבנתי את הטענה. כותבי המאמר מתנגדים לנישואים חד מיניים ומביאים במאמרם שלל סיבות מדוע יש לפסול אותם, ולכן לא נראה לי שהיה להם כל אינטרס להציג עמדה זו כ"מפגרת". לגבי אני, לא ברור לי איך אתה מגיע למסקנה שהתעלמתי מהטוב הכללי, ואני כמובן שולל את ההאשמה שלך בהצגת העמדה השוללת את הנישואים החד מינים כמשהו "מפגר".
אהבתיאהבתי
לא קראתי את המאמר, הסתמכתי על הטיעונים שלך שמתבססים עליו, והם מצמידים יחד גם את הקטגוריה הראשונה (שרוצה נישואין דתיים) ואת הקטגוריה השניה (שרוצה נישואין אזרחיים אבל בתנאים מסוימים). טיעונים מתוך הטוב הכללי הם לא טיעונים בדבר זכויות פרטיות, יש הבדל מהותי בין השניים. ובמישור הקונקרטי, טיעונים כאלה עלולים להיות או שלא להיות תואמים נישואי גייז.
אהבתיאהבתי
תומר, יישר כוח על המאמר המחכים – שמצליח לגעת ברובד רציני יותר מהדוגמטיות מכאן – ומהPC מכאן.
אבל..
בעייני, האסון הגדול הוא עצם הדיכוטומיה.
הנחת היסוד ש"אחדות של תודעות ולבבות" באה בניגוד ל"מחויבות הדדית קבועה". אם קיבלתי את ההפרדה הזאת, אני מוביל את עצמי לכיוון של השמדה: השמדת המחויבות, הממסדיות, האחריות והאפרוריות – או השמדת האותנטי, האינטימי "הלב". בסופו של דבר, החיים האנושיים מורכבים משניהם: אין חברה לי ממסד וחוקיות ואפור – ובלי אותנטיות (או איך שלא נכנה את זה) – אין אנושיות.
יש מתח גדול בין שני הקצוות האלה. אבל המתח הזה (אולי כמו שכתבה ניצה) – הוא חיים. החוקי והמחייב יוצר צימאון לצבע ולרגש – והם בתורם מבקשים להתממש בצמיאות ממשית ומתמידה.
כפי שאני תופס את המושג "משפחה מסורתית", זה ממש לא הכרעה לצד של המחויבות החוקית למען יצירת ילדים – אך כמובן גם לא "אחדות לבבות" רומנטית. אלא הוא בדיוק קריאת תיגר על הדיכוטומיה הזאת. משפחה גרעינית איננה מובן מאליו. אם המטרה היא לייצר ילדים לטובת החברה – אפלטון הציע דרך יעילה יותר שמהותה היא הרס הנישואין. וההיסטוריה הציעה עוד דרכים שונות של העמדת צאצאים. המשפחה אומרת שאני מבסס את הבאת הילדים וגידולם על קשר של אהבה ואינטימיות בין בני זוג. שהילד לא נוצר משומקום – אלא ממציאות של קשר חי, עם "פנים".
הקדושה שמעניקה התרבות כיום להומוסקסואליות, היא במידה רבה בגלל שהיא מניחה ביסודה שאין את זה. שאנחנו יתומים כל כך וחסרי הקשר כל כך, שהניסיון לבנות משהו אחר הוא פתטי וחסר תקווה. "אהבה" הפכה ביטוי לייאוש ולא אמון בקיומה של אלטרנטיבה (שלמה ארצי למשל מבטא את זה מאד יפה).
אני רוצה לחיות במקום שבו הרצון להמשיך את החיים, להביא יחד חיים לעולם – אינו מופיע כעול חיצוני לאהבה, אלא הוא יסוד עמוק בתוכה ומימוש שלה. אם בשביל להצליח לאהוב באופן אותנטי אני צריך להתנתק מהיסוד הזה, (אחרי שכבר אדיפוס ניתק אותי מהצד השני של המשך הזה) זה עצוב מאד.
נכון שהמחויובות הכרוכה בתהליך הזה, כמו הרבה מחויבויות אחרות – נוטה לשאוב אליה ולדרוס תחת רגליה את כל הממד האותנטי – ונוצר חנק ובאה צעקה גדולה. והניסיון לצבוע בוורוד את עולם הנישואין המסורתי כאילו אין בו מועקה – או הניסיון להתעלם מהיתמות העמוקה שכולנו שרויים בתוכה ולשדר "עסקים כרגיל" – שניהם מהווים בדיחה עצובה שסופה כישלון ומפח נפש. בהקשר הזה אתה צודק שאנחנו כבר לא שם מזמן. אבל אנחנו גם לא חייבים להתחפר ולקדש את הקרע.
אין בתורה ציווי "תייצרו/תעשו ילדים". נאמר: "פרו ורבו". אתם, האיש והאשה, תפרו ותרבו. תחיו חיים של פוריות, התפתחות וגידול – השיא של זה הוא בפלא שבו הפוריות מגיעה עד כדי הופעה של אישיות חדשה ממשית ועצמאית. אבל זה בתוך מהלך חיים של יצירה – ולא שרשרת סיזיפית שבה כל דור חי בשביל להביא ילדים, רק בשביל שהדור הבא יחיה בשביל להביא ילדים, שגם הוא יחיה… ואף פעם אין חיים עצמיים.
הפוך.
אהבתיאהבתי
"אין חברה לי ממסד" = "אין חברה *בלי* ממסד"…
אהבתיאהבתי
תומר שאלה להבנה:
האם ב"עמדה החדשה" אין "פרוטסטנטיזם"? כלומר כמו האדם והאל ללא שיכות לקהילה כך הנישואים. אם כך יש ניגוד חזק למסורת היהודית, שבה יש משמעות רבה למשפחה ולקהילה.
אהבתיLiked by 1 person
פרוטסטנטיות דווקא הולכת מאד יחד עם קהילה ומשפחה – אך בניתוק (או יומרה לניתוק) מכל ממסד דתי או דמות של מתווך, שנתפסים כסוג של אנטיכריסט.
נקודה מורכבת יותר היא היחס למדינה: מצד אחד היא קיבלה לגיטימציה כתפקיד בעל ערך דתי – כמו כל תפקיד אחר עלי אדמות (תפקידו של הנגר הוא להיות נגר טוב ותפקידו של המלך הוא להיות מלך טוב וכו'). מצד שני, נשללה לחלוטין הקדושה ממנה: אין מלך בחסד האל. המדינה היא מציאות חילונית לחלוטין (שוב, כמו הנגר). קדושה נמצאת רק ב"פנימיות" – האמונה לבדה וכו'.
אהבתיאהבתי
יחס טוב לילדים חיוני לגידולם(מטרת המשפחה המסורתית) לא מסתדר עם הפוריטניות הפרוטסטנטית. בהתאם אזורים עם רקע פרוטסטנטי אופינו בעבר ביחס רע לילדים מכפיית פוריטניות ועד ניצול(ראה: סיפורי דיקנס והקומיקס של וילהלם בוש) וכיום מאופינים בילודה נמוכה.
ביהדות הקדושה מתבטאת במימוש דבר האל ע"י המשפחה והקהילה בעולם הזה. מה הקשר של האמונה הפנימית של הפרט באל למשפחה ולקהילה בהם הוא חי?
אהבתיאהבתי
תומר, ניתחת היטב את הפער התרבותי בין שתי הגישות, אבל לא עמדת על הפער הערכי. מההגדרה שלך לשתי הגישות עולה בבירור שהגישה הראשונה רואה בנישואין מוסד ערכי, שהמושגים אחריות, מחויבות ונתינה לזולת ולחברה הם מרכיבים חיוניים בו; ואולי לפי הגישה השינה, הנישואין הם אמצעי לסיפוק צרכים אישיים (חשובים ובסיסיים ככל שיהיו).
אם כך, כל מי שמאמין בערכים שהגישה הראשונה מבטאת צריך להתנגד לנישואין חד-מיניים, והשיקולים שהבאת בסוף המאמר לתמוך בנישואין כאלו אינם רלוונטיים. ואידך זיל גמור.
אהבתיLiked by 1 person
תומר שלום, כרגיל כתוב ומנומק היטב אבל לדעתי לא נגעת עדיין באחד השורשים החשובים של העניין ושחלק מהמגיבים התייחסו אליו – התפיסה הדתית הרואה גם באיסורים המוטלים על האדם כחלק מהותי מזהותו. על כן, ולפי גישה זו, גם אם אני חש משיכה מינית לבני / בנות מיני, עלי, בשל האיסור הברור מדאורייתא, למצוא דרך להתגבר על משיכה זו שכן אדם הינו יותר מסך כל תאוותיו וחלק חשוב מתפיסתו הדתית הינו ההבנה שאינו ריבון בלעדי לדרכו בעולם זה, עם כל המשתמע מכך ועבור כל אחד מאיתנו בדרכו הייחודית המתגלה לפניו.
אהבתיאהבתי
יש משהו שלא ברור לי –
מצד אחד, הטוענים בעד לגיטימציה להומוסקסואליות וכו' משתמשים בטיעון של הכרח: ככה הוא, (או ככה אני), אין אפשרות לשנות את זה. אינני יכול להיות אחרת. מצד שני (כמו כאן), מגיע הטיעון של הזהות – הזהות שלי היא זהות של הומוסקסואל. אתה לא מכבד את הזהות הייחודית שלי אם אתה מבקש לכפות אותי לחיות אחרת.
אבל שני הטיעונים האלה קצת סותרים. אם זו זהות זה משהו שאמנם נוכח בי בצורה יותר שורשית מדבר שאני פשוט בוחר בו, כמו במוצר בסופר – אך מאידך ברור שאי אפשר לדבר על זהות בלי הזדהות עצמית, המבוססת על חירות. אני יכול להתכחש לזהותי היהודית ואני בוחר להמשיך ולהיות חלק, לפתח את זה וכו'. אם אני "פשוט כזה" – זו לא זהות.
נראה לי שזו לא שאלה שנוגעת דווקא לסוגייה הזאת, אלא בכלל לעניין של ליברליזם, אוטונומיה (בסגנון של רז) וכבוד.
אשמח לסיוע בפלונטר.
אהבתיאהבתי
תודה על התגובה. כפי שראית,בכלל לא נכנסתי לעניין גנטיקה/תרבות והטענה שאי אפשר אחרת. דיברתי רק על זהות, וזה מה שמשנה מבחינתי. נטייה מינית היא כיום מימד מהותי מזהותו של אדם. על כן יש לכבד אותה.
אהבתיאהבתי
בעמדה השמרנית הזהות וההיזדהות נקבעות לפי: השקפות, דרך חיים שכוללת את כל הקיום, קירבת דם, תחום עיניין עיקרי. העדפות בפעילויות הפנאי נשמרות בפרטיות ולא נהוג לשתף בהן את כל העולם במיוחד בפעילויות מוצנעות.
כלומר יש הבדל בין עמדה השמרנית לעמדה החדשה לא רק במהם נישואים אלא גם במהיא זהות מכובדת.
אהבתיאהבתי
בעיני, הדבר הרבה יותר פשוט….המדינה מתיחסת בהקשרים שונים יחס עדיף (ראה ערך משכנתא…) לזוגות נשואים, בניגוד לזוג מאוהב שאינו נשוי על פי חוק המדינה, אי לכך, נישואים הם עסק משתלם שפותר בעיות הקשורות בסוגיות חוק והטבות הנובעות ממנו, בסיכומו של עניין הכל פוליטיקה וכלכלה, כסף….
אהבתיאהבתי
האם מי שדוגל ב"עמדה החדשה" יסכים גם לביטול האיסור על פוליגמיה ?
אהבתיאהבתי
אם אפשר להוסיף ולשאול, האם מי שדוגל בשיטה החדשה יסכים גם לביטול האיסור על נישואי אחים?
אהבתיאהבתי
קודם כל וידוי שממש לא קראתי הכל, מתייחס רק לאבחנה בין שני סוגי הנישואין:
אני חושב שהתפיסה של התורה וחז"ל, וכך ביהדות כ]י שאני לומד אותה, זה משהו שלישי.
נישואין אינם בנויים כלל על צורך זה או אחר. נכון מאוד שהמקום של העמדת צאצאים הינו מרכזי,
אך עצם הנישואין נובע מתפיסת האחדות.
היהדות רואה עולם ששורשו באחד, על אף שמופיע בו ריבוי. כל הטבע והמציאות רוקדים את הריקוד הזה בין הזכרי לנקבי היוצרים יחד את השלם. כך אדמה ושמים, כך זכר ונקבה בחי ובצומח, וכך באדם.
זה העניין בנישואין. להיות אחד. לגלות את האחדות.
אהבתיאהבתי