לפני כשנה העניק פרופ' יונתן מאיר מתנה גדולה לכל אוהבי הספרות העברית: מהדורה מדעית שלמה מוערת ומבוארת של הספר מגלה טמירין, הסאטירה המבריקה של יוסף פרל (וינה, 1819) על דרכי תנועת החסידות. פרל אינו מוכר היום, אולם הוא מגדולי (וראשוני) כותבי הסאטירה העברית ומילא תפקיד מרכזי במלחמת התרבות הפנים-יהודית בין משכילים ויהודים "מודרניים" לבין חרדים וחסידים למיניהם.

פרל (1773-1839, גליציה) היה כותב פורה מאוד וגם פעיל ציבורי נמרץ. הוא ראה בחסידות – ובצדק – תנועת קונטרה-רפורמציה יהודית שמבקשת לערער את הישגי "הקידמה" ולעגן את היהודים בתוך מסורת אבותיהם, וזאת דווקא על ידי עיוות היהדות. עבורו החסידות היתה מלאה באמונות תפלות ואלילות, והצדיקים לא היו אלא רמאים תאווי כוח ושררה. בהתאם לכך הוא כתב חיבורים סאטיריים על החסידות, וגם לא בחל בעתירות לשלטונות הנוכריים על מנת שיפעלו כנגד החסידים (שראו בו מלשין ואויב איום).

בספרו הקלאסי מגלה טמירין משתמש פרל במניירות חסידיות על צדיקים ומעשי ניסים כדי לרקוח כתב האשמה לעגני על אדמו"רים תאבי כוח וכסף שמרמים את חסידיהם הפותים – ראו להלן מפסקה לדוגמא. המהדורה המדעית של הספר יצאה יחד עם כרך שלם של נספחים, ועוד כרך של מחקר והסברים, הכל פרי ידיו של יונתן מאיר, פרופסור במחלקה למחשבת ישראל באונ' בן גוריון.

אמנם באיחור אבל מוטב מאוחר, ביקשתי ממאיר לענות על כמה שאלות בקשר לספר (וכן בקשר למחקריו האחרים), והנה תשובותיו לפניכם.

נתחיל בבירור בסיסי: מה בעצם היה לפרל נגד תנועת החסידות?

יוסף פרל ראה בחסידות תנועה מנוונת, ביטוי להזיות דתיות וסכנה כלכלית, חינוכית ורוחנית לחברה היהודית המודרנית. היה כאן שילוב בין ערכים של הנאורות האירופית, אותם אימץ, יחד עם ערכים שמרניים של החברה היהודית. יש לזכור שההתקפות על החסידות החלו רק בשעה שהפכה לזרם המוני פופולרי. אמנם החסידות החלה להתארגן כתנועה בשלהי המאה השמונה עשרה אך רק בראשית המאה התשע עשרה החלה להתפשט במרחבים גדולים מאוד. פרל כאליטיסט ראה את עצמו כמי שמשקיף על התחלתה של תנועה מסוכנת וכמי שבכח המילה הכתובה יכול לעצור את המגמה החדשה. זו כמובן הייתה תמימות משכילית ידועה.

נכון שליהודים תמיד היה חוש הומור, אולם למה לדעתך השתמש פרל בהומור כדי לתקוף את החסידות? למה לא לכתוב מסה מנומקת נגדה?

לא הייתי קורא לזה הומור. כמובן שיש אצל פרל אלמנטים הומוריסטים אך העיקר והלב הוא סאטירה ופרודיה. אך נתחיל בחלק אחר של השאלה שלך – הוא התחיל את דרכו בכתיבת מסה עיונית מנומקת בגרמנית. ספר זה בשם 'על מהות כת החסידים' חובר על ידו בשנת 1816 אך הצנזורה אסרה על פרסומו מחשש שיעורר מהומות. על כל פנים הספר היה נפוץ בכתב יד והשפיע לא מעט על היסטוריונים גדולים כיוסט ופטר בער שעשו בו שימוש.

כפועל יוצא מכישלון הדפסת הספר העיוני ובשל הופעתם של שני ספרים חסידיים (שבחי הבעש"ט וסיפורי מעשיות לר' נחמן מברסלב) – החליט לפנות לכיוון אחר. פרל רצה להפקיע את הטקסט החסידי מבפנים ולכן בחר לכתוב באותו הז'אנר, היינו לכתוב סיפורת. הוא הבין היטב את כוחם של הספרים החסידיים כשם שהבין היטב את כוחה של הסאטירה. כך למשל דימה שאחרי שיקראו את מגלה טמירין – כל מי שישוב לקרוא שבחי הבעש"ט יתפקע מצחוק (בדיוק כשם שאם אנו רואים חבר כנסת שלעגו עליו בתוכנית פארודית כלשהי ועשו חיקוי מוצלח שלו – וכאשר אנו שבים ומתבוננים באותו חבר כנסת ממש, אנו צוחקים, כי בראשנו תקועה דמותו הפרודית). פרל קיווה שבאותו אופן יפקיע את הקדושה מהשבחים החסידיים.

הדפסת ספר מגלה טמירים בשנת 1819 היתה נקודת מפנה עצומה בספרות העברית והיידיש. נוצר מעין נוסח מגלה טמירין, שרווח עד למנדלי מוכר ספרים, חיים נחמן ביאליק וש"י עגנון. היה זה ז'אנר חי שהמשיכו לכתוב בו עד לראשית המאה העשרים. מעין ערוץ ספרותי פתוח לביקורת דתית וחברתית.

למרות האופי הסטירי של 'מגלה טמירין', פרל מצליח לתפוס את רוחה של החסידות, ולא מעט גם מהוויתה הגשמית. מה אנחנו למדים על החסידות בראשיתה מכתביו של פרל, ומה אנחנו למדים שלא היינו יכולים ללמוד ממקורות אחרים?

לא הייתי מגדיר את הדברים כך. פרל לא תופס את "רוח החסידות" אלא מציג דימוי שלה באופן סאטירי וביקורתי (כשם שמרטין בובר לא תפס את "מהות" החסידות אלא רק הציג דימוי נאו-רומנטי שלה). לשם כך נתלה פרל במציאות היסטורית ספציפית ורוקם בדבריו עובדות ומציאות ריאלית. אין משמעות לכתוב סאטירה אם היא לא מעוגנת במציאות ספציפית. לכן הספר רווי בעובדות חשובות למדי עבור ההיסטוריון – עובדות על הדפסת ספרים, על דרכי התנהגות של אדמו"רים ספציפיים ועל התפשטות החסידות. כמובן קל ליפול בפח שטמן ולחשוב שיש כאן שיקוף מדויק של מציאות. אך אין זה אלא מבט מסוים אחד על מציאות – מבט שעומד בהיפוך מוחלט למבט הרומנטי.

האם יש לפרל מנהג חסידי או מנהיג חסידי שאותו הוא מתעב במיוחד, או נהנה לגלג עליו במיוחד?

כל ספר מגלה טמירין בנוי באופן מתוחכם למדי על דמויות מוכרות. יש בספר עשרות שמות מוזרים (כמו דישפאל למשל) שאינם אלא שמות מוצפנים (דישפאל בגימטרייה שווה מז'יבוז'). דרך ההצפנה בחילופי אותיות ובגימטריות יוצר ספר מורכב למדי. מצד אחד ניתן לקרוא אותו כספר אוניברסלי המדבר על כל צדיק וצדיק (והוא חפץ שאנשים יזהו את הצדיקים בסביבתם עם גיבורי הספר) ומצד שני הוא דיבר על דמויות ספציפיות אליהן רמז ועליהן אסף חומר רב. חכמים באמת יכלו בוודאי לזהות את הדמויות שבמגלה טמירין. ויש להניח שלא מעט חסידים קראו בספר וזיהו בו את האדמו"רים שלהם (כך למשל ברור שר' נתן מנמירוב – תלמידו של ר' נחמן – קרא את מגלה טמירין. וכך גם האדמו"ר מקומרנה).

במרכז מגלה טמירין עומדים שני צדיקים מוכרים למדי – ר' ברוך ממז'יבוז' (נכד הבעש"ט) ור' שניאור זלמן מליאדי (מייסד חב"ד). מבחינתו לא היה הרבה הבדל בין השניים, שניהם נוהגים בעושר, גוזלים כספי פדיונות מהעניים, מרמים את הבריות באמירות מיסטיות, עוסקים בגניבה ובגזל, ולא מהססים גם לנהוג באלימות כדי לעצור את משיגי גבולם. יש גם אדמו"רים פחות מרכזיים, כמו ר' צבי הירש מזידישטוב, שפרל מאוד נהנה ללעוג עליו (יש כמה תיאורים גסים למדי של מראהו החיצוני בסאטירות של פרל).

איזה מקום תופס פרל בתהליך המודרניזציה של היהדות? מה הוא מלמד אותנו על ההשכלה, ועל מצב המשכילים היהודיים בגליציה של תחילת המאה ה-19?

ההשכלה בגליציה הייתה מסורתית למדי. המשכילים הגיבו לתהליכים של מודרניזציה וחילון כשם שחסידים הגיבו לתהליכים אלו. מענין מאוד לראות כיצד דווקא משכילים אלו ראו את עצמם כשמרנים וטענו שוב ושוב שהחסידים הם אלו שסוטים מדרך הישר והורסים את 'מנהג אשכנז'. לכן הגר"א היה מעין אב רוחני עבור פרל לצד משה מנדלסון. הכח השמרני של משכילי גליציה לא הובלט בידי החוקרים שהעדיפו לראות תמונה חד ממדית של השכלה כביטוי שלם של הנאורות האירופית החילונית. במובן זה יש כאן מקרה מבחן מעניין שניתן לעמוד דרכו על התגובות היהודית למודרניזציה ולחילון בראשית המאה התשע עשרה.

אנחנו עדים היום לצמיחה מרשימה של תופעה שניתן לכנותה נאו-חסידות: ברוחניות העכשווית, באמנות, במוזיקה הפופולרית, בספרות ובקולנוע. מה לדעתך קושר בן התופעות האלה לתנועה החסידית בראשיתה, והאם אתה רואה בהן פריחה מחודשת או ריקון המסגרת הישנה מכל תוכן ממשי?

שכחת דבר אחד – לניאו חסידות יש ביטוי מרשים גם בספרות המחקר בן זמננו. היינו, חלק לא מבוטל ממחקר החסידות מבוסס על הנחות נאו-רומנטיות ועל ראייה נאו-חסידית. אם נשתחרר לרגע מהמחקר הרי ברור לכל שאלמנטים שונים של החסידות זוכים לפריחה בימינו. אך איני רואה את התהליך הזה בהכרח כהתפתחות ישירה ולכן אין משמעות להשוואה עם החסידות בראשיתה ואין טעם לדבר על ריקון מסגרת ישנה וכיוצא בזה. התופעה שנגלית לפנינו היא אמנם תופעה שיונקת מהעבר באופן סלקטיבי אך היא במהותה דבר חדש לחלוטין.

כתבת מאמרים לא מעטים (וחשובים מאוד) על מקורותיה וזרמיה העכשוויים של הקבלה הפופולארית בזמננו ('המרכז לקבלה', 'בני ברוך'). מהו לדעתך ההבדל המרכזי בין הקבלה הזו לקבלה המסורתית, והאם אתה רואה בה ממשיכה לגיטימית לאמה הורתה? איזה עתיד אתה צופה לתנועות הללו?

שאלת ההמשכיות או הלגיטימיות היא כמעט לא שאלה רלוונטית. מדובר בדבר אחר. דבר חדש שמשתלשל מתוך הישן. אם תרצה אתה יכול להדגיש את ההמשכיות ואם תרצה אתה יכול להדגיש את השינוי. הכל תלוי באופן בו את חפץ להבנות את התמונה. כהיסטוריון יש לראות את הדברים בקונטקסט הנכון. במובן זה, גם הקבלה בחברה האורתודוקסית בת זמננו היא תופעה חדשה.

ההבדלים בין הזרמים אמנם גדול. זרמים מסוימים העוסקים בקבלה היום מבקשים לשחררה מכבלי היהדות ההלכתית, מדברים על אקזוטריות מוחלטת ועל העלמות הסוד, ומוספים עליה נדבכים שלא שיערו אבותיהם. זהו מאמץ מענין – שאני לא יודע אם יחזיק מעמד זמן רב ולא ברור לאן יתגלגל. ממש בימים אלו אני מסיים להכין ספר שנקרא 'נפתולי סוד', שעניינו תיאור תולדות הקבלה במחצית השנייה של המאה העשרים. יש בידי כבר 600 עמודים ובשנה הבאה יראה אור הכרך הראשון של הספר בסדרה המוקדשת לאזוטרקיה מערבית בהוצאת בריל. וודאי שחלק מהדברים שאני כותב על הקבלה הם ביקורתיים למדי – אבל לא בשל "אותנטיות" של זרם כזה או אחר או בשל "ריחוקה" מהקבלה במאות הקודמות- אלא בגלל הרמה האינטלקטואלית הנמוכה של חלק מאותם זרמים, בשל דרכי שליטה והשתלטות זולות בהן חלק מאותם זרמים נוקטים, ובשל אלימות מילולית ורוחנית שרווחת מאוד בזרמים אלו.

המבט הביקורתי מופנה במידה שווה כלפי זרמים "מסורתיים" וכלפי "מקובלים חדשים". בעיני יש חשיבות לבחון היום את הזרמים הקבליים שצומחים לנגד עינינו לא רק על רקע הקבלה בדורות הקודמים אלא גם על רקע הרדידות האינטלקטואלית והפוליטית של דורנו. אין זה סותר את הניסיון להציג מסכת היסטורית ותרבותית רחבה של דרכי הקבלה במאה העשרים, מסכת שהולכת ומשתנה בכל פעם באופן חדש.

תודה רבה.