"אם יש כרגע גרסה כלשהי של 'הדת האמריקאית' היא חייבת להיות, כפי שגרס טולסטוי, הדת המורמונית."

כך כתב מבקר הספרות והתרבות הידוע הרולד בלום בתחילת שנות התשעים. עבור בלום המורמונים מגלמים תמצות של הרוח הדתית האמריקאית וביטוי מייצג של תרבותה. והוא צודק: כדי להבין את הדת המורמונית יש ראשית להבין שמדובר בדת צעירה, מודרנית, ואמריקאית מאוד. זוהי דת שהיא קהילתית ומשפחתית, ועם זאת מבוססת על אתוס אינדיבידואליסטי המפאר את האדם ומאדיר את הפרט. זוהי דת שלא מתגעגעת לעבר, לאיזה "תור זהב" אבוד, אלא מביטה אל העתיד ומטפחת אופטימיות קוסמית. זוהי דת שלא שקועה בפרשנות כתבי קודש עתיקים, אלא נסמכת על התגלויות נבואיות רעננות, ומקבלת את הוראותיה גם היום הישר מאלוהים.

מייסד הדת, ששמה הרשמי הוא "כנסיית ישו המשיח והקדושים המאוחרים", היה אמריקאי בשם ג'וזף סמית (1805-1844). סמית נולד במדינת ורמונט כילד החמישי מבין אחד-עשר, לזוג הורים עניים. כנער התבלט כבעל כישרון חזיוני: הוא היה מסוגל לגלות היכן קבורים אוצרות, ומחפשי זהב שונים היו שוכרים את שירותיו של סמית כדי שיאמר להם היכן לחפור.

בגיל 14 חווה סמית משבר דתי. בהיותו בשדה בר – מאוחר יותר הוא יאמר שלא היה יכול ללכת לכנסייה, משום שהיה בטוח שכולן לא משקפות את דבר האל לאשורו – הוא ירד על ברכיו והתפלל למחילה על חטאיו. תפילתו נענתה, והוא ראה, כפי שכתב ביומנו, "עמוד של אור אש בהיר יותר מהשמש בצהריים יורד מלמעלה ונח עלי. התמלאתי ברוח ה' והאלוהים פתח לפני את השמיים וראיתי את האלוהים. הוא דיבר אלי ואמר לי: 'ג'וזף בני, חטאיך נמחלו לך.'"

היה זה, יבהיר סמית מאוחר יותר, חזיון של אלוהים האב ובנו יחידו. לבד ממחילה על חטאיו הבהירו לו השניים שכל הכנסיות של ימיו שרויות בחטא ונשענות על אמונות שאינן נכונות. הם גם הבטיחו לו שהאמונה הנכונה תתגלו לו במועד מאוחר יותר. מועד זה הגיע שלוש שנים לאחר מכן, ב-1823. כשהיה במיטתו הופיע לפניו מלאך בשם מורונָיי (Moroni). הפעם שלח המלאך את סמית לגבעה סמוכה, שם על פי דבריו קבור ספר עתיק המתאר את סיפורם וגורלם של שבטים עבריים קדומים. שבטי בני ישראל אלו זכו, על פי דברי המלאך, להתגלות מלאה וסופית של ישו ותורתו – דהיינו התגלות שמשלימה ומתעלה על זו של הנצרות כפי שהתהוותה עד לימיו של סמית.

סמית הצליח לשים ידו על הספר רק ב-1827, דהיינו ארבע שנים מאוחר יותר. הוא הגיע למקום קבורתו לפני כן מספר פעמים, אך בכל פעם חסם את דרכו מלאך. רק אחרי שנישא לאשתו הראשונה, אמה הייל (Emma Hale) בראשית 1827, בהיותו בן 21, הצליח סמית לחלץ את הספר מהאדמה. הספר, שנודע לימים כ"ספר מורמון" (Book of Mormon), היה לעדותו של סמית לוחות זהב שעליהם חרוטות אותיות בשפה שסמית כינה "מצרית משופצת" (Reformed Egyptian).

ספר מורמון מחולק לחיבורים שונים, שכולם מספרים בצורה פחות או יותר כרונולוגית את מעלליהם של אותם שבטים עבריים קדומים, שלכאורה הגיעו לחופי צפון אמריקה בכמה גלים, החשוב שבהם בדיוק לפני חורבן בית המקדש הראשון (מורמון עצמו הוא אחד מהם, אביו של מורוניי, ומחברו ועורכו של רוב הספר). עיקרו סיפור עלילותיה של החברה שהוקמה במאות הראשונות לספירה בעקבות ההתגלות האחרונה והמשמעותית ביותר של ישו. על פי הנרטיב המורמוני ישו הגיע לאמריקה אחרי שנצלב וקם לתחייה, ולימד בה את תורתו בצורה המושלמת ביותר. הוא ייסד חברת מופת שמבוססת על תורתו, אולם למרות זאת כמה מאות שנים לאחר מכן אותה חברה קדמונית נחרבה בעקבות מלחמות פנימיות.

סמית תרגם את הספר לאנגלית והכתיב את התרגום לאשתו. הוא יצא לאור לראשונה בפלמירה, ניו יורק, ב-1830, והפך לסנסציה. לא כולם האמינו במה שכתוב בו כמובן, אולם דיבורים על חזיונות היו אז נפוצים, וגם היומרה העצומה של סמית, שבעצם הכריז שהוא מביא את המסר האחרון והשלם ביותר של ישו, עוררה עניין רב. יש להדגיש עד כמה מעשיו של סמית היו משמעותיים. המאה ה-19 בצפון אמריקה היתה מלאה בנביאים וחוזים, ובכך סמית לא חידש דבר. ברם סמית הביא לעולם לא עדות למפגש עם האל, אלא ספר קודש חדש. דבר כזה לא עשה איש. גם המתיימרים להתגלויות שהיו סביבו כמעט תמיד נופפו בתנ"ך כששאגו את בשורתם. סמית, שכינה את עצמו "נביא", הביא את הספר שיחליף אותו. את הברית החדשה החדשה. בני זמנו שרצו להדגיש את הסכנה שהיווה השוו אותו למוחמד.

סמית היה אדם יוצא מהכלל: מבריק, כריזמטי, יפה תואר ופוליטיקאי בחסד. בתוך 15 שנה יימנו חסידיו יותר מרבבה, והוא עצמו יהפוך לראש העיר השנייה בגודלה במדינת אילינוי (אחרי שיקגו), נאוו (Nauvoo), אשר כמעט כל המורמונים גרו בה וכמעט כל אוכלוסייתה היתה מורמונית. סמית יהיה גם לגנרל של מיליציה פרטית בת כמה אלפי חיילים, שהיו כמובן כולם מורמונים, ולכוח משמעותי מאוד בכל מערכת בחירות שהתרחשה במדינת אילינוי ובארה"ב, פשוט משום שהוא היה יכול לתת למועמד המועדף שלו רבבת קולות במילה אחת.

אולם כשבחר להתמודד כמועמד עצמאי בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-1844 (הוא תכנן לכונן תיאוקרטיה) חברו כוחות שונים להפילו: הוא נעצר והושם בתא, שם חיכה למשפטו בעוון הריסת בית דפוס של אדם שביקר אותו. המון שנשלח על ידי גורמים שונים פרץ לתא המאסר ורצח אותו.

***

מותו של סמית היה רק פרק אחד במסכת של רדיפות אשר ממנה סבלו המורמונים, או "הקדושים" כפי שהם נקראים בפיהם (הרי זו הכנסייה של "הקדושים המאוחרים"). עד מותו של נביאם הראשון גורשו המורמונים משלושה ישובים שונים וראו עצמם, בצדק רב, כדת נרדפת. אחרי שאויביהם שרפו למעלה ממאתיים בתים בנאוו, הם הבינו שעליהם לעזוב גם את העיר הזו.

מי שהנהיג את הכנסייה אחרי נביאה הראשון היה בריגהם יאנג, שגם הוביל את הקהילה מערבה, עד לערבות המדבריות של מה שלימים יהיה מדינת יוטה. ביוטה התכוונו המורמונים לעשות ניסיון נוסף ולכונן את "ציון" שלהם, עיר אידיאלית שנבנתה על פי נבואותיו של סמית. למרות שבתחילה נטו המורמונים לאימוץ רעיונות שוויוניים, בעלי אופי קומוניסטי, עם הזמן רכוש פרטי הפך מובן מאליו. יחד עם זאת גם היום ידועים המורמונים בדאגתם לנזקקים.

יוטה הפכה למרכז העולמי של המורמונים, אולם כיום כמחצית מחברי הכנסייה חיים מחוץ לארה"ב, באירופה ובדרום אמריקה (בעיקר במקסיקו וברזיל). יש כ-15 מיליון מורמונים בעולם, וכמו מיעוטים דתיים אחרים (למשל, היהודים וההינדואים) מעמדם הכלכלי יחסית גבוה.

המורמונים רואים עצמם כקהילה מגובשת, ואף כאליטה בעלת תחושת שליחות ועליונות. הם מפרישים מעשר משכרם לכנסייה, מתנדבים בשרותי דת שונים כמה שעות בשבוע, והגברים יוצאים בצעירותם לשנתיים שלמות של שירות מיסיונרי בעולם (בכל רגע נתון פועלים מעל שמונים אלף מיסיונרים מורמונים בעולם). המאחד בינם הוא האמונה, והיא גם זו שמבדילה אותם מזרים: קשה מאוד להאמין בתיאולוגיה המורמונית, ובזאת היא עצמה הופכת למכשול שמבדיל בבהירות בין פנים הקהילה לעולם שמחוץ לה.

חברי הכנסייה של ישו המשיח והקדושים המאוחרים מאמינים שג'זף סמית היה נביא שהביא את בשורתו המלאה של ישו. הכנסיות הנוצריות האחרות מחזיקות בבשורה חלקית, ואף מעוותת, של הנצרות, ועל פי הכנסייה המורמונית אי אפשר להגיע דרכן לגאולה שלמה. מחליפיו של סמית בהנהגת הכנסייה גם הם נביאים, ויכולים בכל רגע לזכות למסר הישר מהאל. הכנסייה מונהגת על ידי היררכיה מאוד ברורה של נביא עליון ותחתיו גופים דתיים וניהוליים שונים, והכנסייה לא מהססת לגרש משורותיה מי שבעיניה כופרים בעיקרי אמונה.

עם זאת, התקווה להתגלות אינה מוגבלת לנביאים. מורמונים מחפשים השראה בכל ענייני היומיום, והמגע האישי עם האל הוא אפשרות זמינה תמיד, לפחות פוטנציאלית. כפי שג'וזף סמית זכה להתגלות בהיותו נער, שערי השמיים פתוחים לכולם, גם לפשוטי המאמינים. בכך מבטאים המורמונים אתוס אמריקאי של דמוקרטיזציה של הנבואה וקשר אינדיבידואלי עם האמת.

לכנסייה המורמונית אין כמורה רשמית, בשכר. כל גבר מורמוני נחנך לכהונה בהתבגרותו, ומצופה ממנו להתנדב לפעילות כנסייתית, ולפעמים למלא בהתנדבות תפקיד של בישוף או מנהיג דתי. הכנסייה כולה, אפוא, נתמכת ותלויה בקהילת המאמינים.

המורמונים מקדשים את המשפחה, וזאת במובן המילולי ביותר של המילה. בני משפחה אחת קשורים זה לזה לנצח, ואחרי מותם ימשיכו ויפגשו בעולמות הבאים, וזאת במסגרת תהליך הפיכתם לאלים. המשפחה היא אבן הבניין המרכזית של הקהילות המורמוניות, והחתונה במקדש המורמוני היא הרגע המשמח ביותר בחייו של המאמין. לכנסייה אין נזירים וההימנעות מנישואים מגונה.

החל משנות השלושים של המאה ה-19 החל סמית לשאת נשים נוספות, מעבר לאשתו הראשונה. במהרה הפך המנהג לציווי דתי: גברים מורמונים הנהיגו משפחות פוליגמיות. מבחינת סמית היה המנהג בנאמנות לדוגמא שהציבו האבות מקראיים (אברהם ויעקב) ומלכי ישראל הקדומים. בהקשר הנכון מובנת הפוליגמיה כחלק משאיפתו של סמית לחדש ימים כקדם. סמית, כנביא ומנהיג רוחני, התכוון לכונן את ישראל האמיתית, זו שלפני קלקולי התלמוד או הכנסייה. עבריות שכזו, ממש כמו במקורות התנ"כיים, מדברת על האל כישות אנושית, קרובה וזמינה ומנהיגה נישואים פוליגמים. בניה הם כהנים, והמוכשרים שבהם נביאים.

לא עברו שנים רבות ואורחות הפוליגמיה של המורמונים נודעו ברחבי ארצות הברית, דבר שגרר גינויים חריפים ואף את זעם הממשל הפדרלי. ב-1877 פסק בית המשפט העליון בארה"ב שריבוי נשים אינו חוקי, גם אם מדובר, כפי שטענו המורמונים, בציווי דתי ולכן זכאי לכאורה להגנת חופש הדת. ב-1890 הגיע המנהג לקיצו, אחרי שראש הנכנסייה והנביא המורמוני דאז, ווילפורד וודראף, זכה להתגלות אלוהית שאסרה אותו (היה זה מעט אחרי שבגלל הפוליגמיה החרימה ממשלת ארצות הברית את כל רכוש הכנסייה).

כיום כנסיית ישו המשיח והקדושים המאוחרים אינה מנהיגה פוליגמיה, ומתוך היחס מלא היראה שלה למונוגמיה ולנאמנות בין בני זוג נשואים קשה להעלות על הדעת את יחסה הקודם של הכנסייה לזוגיות. גם המורמונים בעצמם נבוכים מול מעשי אבותיהם ונביאם, אולם בוחרים להאמין שכפי שזו היתה מצוות האל אז, כיום המצווה היא שונה. עם זאת, קיימות קבוצות מורמוניות שאינן חלק מהכנסייה המרכזית, שרואות באיסור על פוליגמיה כפירה ושעדיין מקימות משפחות מרובות נשים.

המורמונים מנהיגים איסור על צריכת אלכוהול, קפה, תה, טבק וסמים למיניהם. על פי הכנסייה אוסרים גם מין מחוץ לנישואים, מין הומוסקסואלי ואוננות. גם משחקי הימורים אסורים. חברי כנסייה משתדלים להימנע מעבודה בימי ראשון, והאדוקים מביניהם נוהגים לצום בכל יום ראשון הראשון בכל חודש. עוד מנהג כולל לבישת בגדים תחתונים מיוחדים המעוצבים בהשראת בגדי השרד של הכהן הגדול ומיועדים להזכיר למורמוני את אמונותיו ושליחותו. מנהגים יומיים כוללים תפילה, עשיית תשובה על חטאים, עיון בכתבי הקודש של הכנסייה והתנדבות בעבודת הקודש כאמור.

***

במרכז האמונה המורמונית עומדת האפשרות להאלהה אישית. כל בני האדם, קבע סמית, הם צאצאיו של אלוהים, ומשום כך ממילא חולקים איתו מהות משותפת. למעשה האל עצמו, אלוהיו של כדור הארץ, אינו אלא אדם רב עוצמה. יש לו גוף ודמות הגוף, והוא משתתף עם האנושות באותו מישור קיומי, למעשה באותו יקום פיזי. בעבר הרחוק היה אלוהים אדם פשוט, אולם בזכות שמירתו על עיקרי האמונה (אלו שגילה סמית) הוא התעלה והתגדל עד שהפך לאלוהיו של כוכב משלו – הכוכב שלנו. גם אנחנו (או, נכון יותר, הגברים שבינינו), אם נהיה ראויים לכך, נהפוך לאלים המושלים בכוכבים משלהם. מדובר, אם כן, בתיאולוגיה נטורליסטית של האלהה אוניברסאלית, כאשר כל כוכב נשלט על ידי אל, מנביט בני אדם, ואלה בתורם הופכים לאלים וחולשים על בני-אדם בכוכבים חדשים, שגדלים בעצמם להיות אלים. אופטימיות קוסמית, כאמור.

הדת שיצר ג'וזף סמית שונה אפוא מהנצרות לא רק בעיקרי אמונה, אלא גם במסר עבור הפרט. יותר מאשר דוֹגמה דתית מציג סמית דרך רוחנית המכוונת למימוש הפוטנציאל האנושי – וזאת על ידי הפיכתו של האדם לאלוהי. רעיון זה לא רק זר, אלא בפשטות מנוגד להנחות היסוד הבסיסיות של הנצרות הפוריטנית שרווחה בארה"ב. זו ראתה את האדם כישות בזויה, נגועה מינקותה בחטא הקדמון שבקושי מאפשר לה לבחור בטוב. כאן האדם הוא יצור אומלל, רחוק שנות אור מכל שלטון גלקטי על כוכב משלו, נאבק בציפורניו לישועה (ודאי לא האלהה) וסיכויו היחידים לזכות בה הם על ידי כניעה נבוכה לפני בנו של אלוהים שמת על הצלב במיוחד בשבילו. בעוד הפרוטסטנטיות הפוריטנית הציגה נצרות חמורת סבר וסגפנית, סמית הבטיח למאמיניו את חידוש הנבואה, את בנייתו של גן-העדן עלי האדמות ואת ההעצמה האישית האולטימטיבית.

למעשה פיתח סמית לא גרסה נוספת של הדת האברהמית המונותאיסטית, אלא סינתזה של הנצרות עם עקרונות עיקריים מהמסורת האזוטרית המערבית. האלהתו של האדם, נשמתו כאלוהית ובעלת חיי הנצח לכתחילה, האפשרות לזכות בכוח אינסופי, והצורך בידע סודי לשם כך – כל אלה אינם רעיונות נוצריים, אלא מקורם במסורות חכמת הנסתר שליוו את הנצרות במשך אלפי שנים, ועלו על פני השטח רק ברנסנס. הם כולם גם מגולמים בעקרון המרכזי, והוא תפיסת חיי הדת לא כפולחן למען אלוהים, אלא ככלי לטרנספורמציה אישית של הפרט. בזמן הזה הם הפכו לרווחים במיוחד, בין מעגלי הניו-אייג' והרוחניות העכשווית.

עם זאת, כיום אין לחשוד במורמונים שהם "מחפשים רוחניים" המונעים מדחף להאלהה עצמית. הכנסייה המורמונית הפכה לגוף של מאמינים, לקהילה מגובשת ובעלת אופי ייחודי, ובעצם לחברה המפגינה מאפיינים של פרבר בורגני בארצות הברית ונשענת על קידוש "ערכי המשפחה". דבקותם של המורמונים באמונותיהם ואחדותם כלפי פנים, כמו גם שמרנותם וחריצותם הם מאפייניהם העיקריים היום. מזה זמן רב הם הפכו מילדיה הבעיתיים של אמריקה לדוגמא ומופת לאזרחות נאמנה וישרה.

ג'וזף סמית, כמו שכותב הרולד בלום, נתן לעולם את הגרסה האולטימטיבית של "הדת האמריקאית". דת שממוקדת בפרט, ועם זאת בונה קהילה יצרנית ומוסרנית. דת שעבורה אפילו השמיים אינם הגבול והאפשרויות הן בלתי מוגבלות, אולם שמקדשת את המשפחה, את ההשכלה ואת ההצלחה בעסקים. דת שמעבר לכל דבר אחר רואה בעצמה קבוצה מיוחדת ונבחרת, בעלת מסר ייחודי וחיוני עבור העולם כולו, מסר שמשלב בין הפוטנציאל האינסופי של כל אדם לבין הנאמנות המוחלטת למשפחה ולאלוהים.

:

—

זוהי אחרית דבר שכתבתי לספר שיר לאיזי ברדלי, רומן (מצויין) שמספר על התמודדותה של משפחה מורמונית עם אבדן. ביום ראשון הקרוב אדבר על המורמונים באירוע השקת הספר: