קביעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי לנצח נחיה על חרבנו תיזכר כנקודה חשובה בהתעצמותה של הלאומיוּת האתנית היהודית בישראל. זה כשני עשורים עולה וגובר גל של אתנוצנטריזם יהודי, התופס, כנרטיב קולקטיבי, את מקומו של סיפֵּר־-העל שהעניקה הציונות המדינית החילונית לאזרחי מדינת ישראל היהודים בעשורים הראשונים לקיום המדינה.
הציונות המדינית הקלאסית, כאתוס מכונן ומארגן, ביקשה להחליף את "היהודי הגלותי" ב"יהודי חדש": ציוני, לאומי, חילוני, סוציאליסטי ודמוקרטי. בעקבות תהליכים חברתיים וכלכליים שונים, החלה הציונות, בשנות ה-70, לאבד מכוחה וחדלה למעשה להתקיים ככוח אידיאולוגי מרכזי. במקומה עלו כוחות חברתיים שונים ומגוונים, וביניהם תופס האתנוצנטריזם היהודי — דהיינו, תפישת הישראליות כעמיות יהודית המעוגנת בנרטיב מיתי־מסורתי, והפגנת "יהדות" זו באמצעות פטריוטיזם לאומני נלהב — מקום בולט.
כוחו של האתנוצנטריזם אינו רק בפשטותו. כמובן, כדי להשתייך לאתנוס היהודי אין צורך ביותר מאשר לצאת מהרחם הנכון. אין צורך לא בלימוד, לא באימוץ עקרונות אתיים ולא בקיום מצוות. ואולם, הקלות הזאת אין בה די כדי להקנות לתבנית הזהות האתנית את התנופה שיש לה. זו נובעת מהעובדה, שהמעבר לאתנוצנטריזם יהודי מאפשר לפרט להתמודד טוב יותר, קיומית ומצפונית, עם התנאים הנוכחיים במדינת ישראל.
לציונות המדינית היה ממד אתני, כמובן, אבל היה בה גם חזון מובהק שביסודו השאיפה להקים חברת מופת, שתעמוד בסטנדרטים בסיסיים של ליברליזם ודמוקרטיה, שוויון וחירות. גם כשהתקשתה לעמוד בהם נותרה היומרה על כנה, ויומרה היא דבר חשוב, משום שהיא ניצבת כמגדלור המחייב את המחזיקים בה ליישר את מעשיהם לפיה, וזאת כדי למנוע מצב של ניכור עצמי, חוסר יושרה וצביעות.
לחלופין, יכולים המחזיקים ביומרה לוותר עליה באמצעות אימוצו של אתוס אחר, למשל, הלאומיות האתנית היהודית. בעוד שעל פי הציונות המדינית, כפי שהתגבשה על ידי מקימי המדינה, הישות הפוליטית הישראלית תורכב באופן אידיאלי מאזרחים שווי זכויות, על פי הלאומיות האתנית, יחידת הבניין הבסיסית של המדינה היא לא האזרח, אלא היהודי.
הלאומיות האתנית לא נשענת על אתוס אזרחי־רפובליקאי, אלא על מקורות מיתיים וראשוניים־לכאורה של זהות אתנית. הישראלי אינו סובייקט משפטי שמקבל את זכויותיו מכוח המשטר הדמוקרטי, המעוגן במסגרת הערכית של הליברליזם וההומניזם האוניוורסלי. למעשה, דיבורים שכאלה על זכויות ודין בינלאומי נתפשים כמוסכמה טכנית, הסדר ביורוקרטי זר, שטחי וארעי שמחוויר אל מול ההשתייכות לאורגניזם הלאומי.
כפי שראש ממשלת ישראל איננו עוד בא כוחם של אזרחי המדינה, אלא נציגו של עם ישראל לדורותיו, הישראלי הוא כעת קודם כל יהודי, ורק לאחר מכן אזרח. למעשה, הוא אינו אלא חוליה נוספת בשרשרת המיתולוגית של "עם ישראל לדורותיו", ועל בסיס זה נקבעים מעמדו וזכויותיו. מתוך כך מובן, שאזרח ישראלי שאינו יהודי אינו שווה זכויות.
במצב הנוכחי, שבו ראש הממשלה מבטיח לאזרחי ישראל עתיד של סכסוך נצחי, של דיכוי תמידי של מיליוני פלסטינים, לנסיגה אל האתנוצנטריזם הלאומי כסיפר־על יש יתרון ברור: היא שמה קץ ליומרה לכינון חברה צודקת, דמוקרטית ושוויונית, ונותנת לגיטימציה (מיתית ומוסרית) לחיים על החרב ולאפליה.
רק אתוס שבבסיסו הסיפור של עם ישראל הנרדף והנשחט, שחוזר בחסדי שמים לארצו ומצוּוה על ידי האל ועל ידי מצפונו הלאומי לכבוש את "נחלת אבותיו" ולהחזיק בה בכל מחיר, רק תפישה שבה הסכסוך הנצחי בינינו לבין הפלסטינים הוא גם גורל וגם יעוד — יכולה לאפשר לחיים פה היום להצדיק לפני עצמם את התנהלותם ואת התנהלות המדינה, להעניק למעשיהם ולמעשי המדינה משמעות ולגיטימציה.
קריסתה של הישראליות אל יסודותיה הקמאיים, וראיית הסכסוך עם הפלסטינים דרך משקפיים מיתיים, אינן על כן דרכם של הגזענים והבורים. חשוב להבין, שבמצב הנוכחי הראייה הזאת תהפוך להיות בחירתם של אנשים חכמים ובעלי מצפון. באמצעותה יוכלו להצדיק את חייהם במצב של מלחמה תמידית ומעשי עוול ללא תאריך תפוגה.
—
פורסם במדור הדעות של 'הארץ'.
לולאת האל 
גם הציונות המדינית היתה נגועה בכך שכן כדי להבטיח את קיומה הדמוקרטי שומה היה עליה לקיים רוב יהודי ובכדי להבטיח את קיומו של רוב כזה היא נקטה בהליכים בעייתיים שונים.
אלא שהכפילות הזו של מדינה יהודית ודמוקרטית לא יכולה להתקיים לאורך זמן ובמוקדם או במאוחר לחצים פנימיים – שינויים דמוגרפיים, דרישה מאתגרת של ה"אחר" הלא-יהודי לממש את שיוויון הזכויות שהובטח לו ועוד – מעמידים אותה במבחן. כאן, גם הציונות המדינית לא השכילה להעמיד בסיס יציב ורחב מספיק לדמוקרטיה שתישא עליה את האופי היהודי (הערכי-התרבותי ולא האתני-לאומי).
אהבתיאהבתי
דמוקרטיה זה שלטון העם לכן מדינת ישראל צריכה להיות מדינת היהודים כדי להיות מדינה דמוקרטית. יתכן מאוד בעיקבות ההגירות לאירופה הרבה עמים ולא רק עם ישראל יצטרכו לנקוט בהליכים בעייתיים במדינותיהם כדי להבטיח את שילטון העם(דמוקרטיה).
תמיד היה זרם לא קטן בציונות(מכונה משום מה ימין במדינתנו), שהחשיב את הנאמנות לעם ישראל הרבה יותר מאידאולוגיות אחרות. אפילו ז'בוטינסקי עם כל גישתו הליברלית הקדים את הפעילות למען הקמת מדינת היהודים על פני מימוש האידאלים הליברלים שלו.
מרבית עם ישראל דורש נאמנות לאומית ולא מסתפק ביציאה מהרחם.
אהבתיאהבתי
לאומיות כלעומתיות. אבל, יכול להיות שבבסיסה של העמדה הזו ניצב פחד פשוט וקמאי. הפחד לאבד את השליטה היהודית. הצהרות חלק מערביי ישראל שהם מאמינים בדמוקרטיה ושצריך לשלוט פה מי שיש רוב לדעותיו מפחידות עד מוות את אזרחי המדינה היהודיים.
כמובן, ברמה הרגשית להבדיל מהרציונאלית כולנו יכולים להזדהות עם החשש מאמירות כאלה. אין צורך להתחסד. כולנו פוסט-טראומטיים במידה זו או אחרת. מי בשל זכרונות השואה ומי בשל זכרונות יום כיפור, מלחמת של"ג או מלחמת לבנון השניה.
עם זאת, בחינה רציונאלית של עתיד כזה שבו לערביי ישראל יהיה כוח פוליטי משמעותי מספיק שיש בו כדי להשפיע על אורחות החיים פה, ואולי גם יותר מזה, שיהיה לו כוח להשפיע על החלטות בטחוניות למשל, או על החלטות דתיות, כמובן על ידי מי שמסוגל לנתק עצמו מהשפעות רגשיות של מחשבות מעין אלו, מגלה היתכנות בינארית פחות או יותר. או שיהיה מדובר ב-2 תרבויות אתניות לא רחוקות במיוחד החיות זו לצד זו, בתחילה באיבה מסוימת, אחר כך בהומור הדדי, ולבסוף בשיתוף מלא, אגב יכולת לנתק את ההבדלים האתנו-תרבותיים לצורך נטילת החלטות משותפות מושכלות ומיטביות, למשל כמו האנגלים והסקוטים, או שיהיה מדובר ב-2 ישויות עוינות שרק יחפשו את נקודות החולשה האחד אצל השני בניסיון בלתי נפסק ליצור עליונות נקודתית עד להתנגשות אלימה ובלתי נמנעת, למשל כמו האנגלים והאירים.
בחינת הדעות הרווחות בקרב ערביי ישראל מעלה לדעתי שהאפשרות הראשונה היא המסתברת יותר. האתוס הרווח אצל ערביי ישראל הוא שאזרחותם במדינה מקנה להם יתרונות לעומת עמי האזור, גישה למודרנה ואמצעי עוצמתי לקידום עצמי וקהילתי. עם זאת, הם חווים את ישראל כמדינה מפלה, ובצדק. סביר לדעתי כי הם התגברות כוחם הפוליטי הם יעשו בו שימוש לצורך ביטול האפליה, אולי אפילו יחתרו להנצחת משטר של אפליה מתקנת, לא יותר מזה. הציבור הזה ברובו המכריע אינו ציבור דתי ובטח לא פונדמנטלי. ההשכלה היא מושא נחשק, כמו גם הקידמה, הטכנולוגיה והשאיפה להמתמצב כחלק מהעולם המערבי המתקדם, אגב שמירה על מאפייני זהות ערביים תרבותיים. הציבור הערבי בישראל ברובו המכריע אינו מזדהה עם האיסלאם המילטנטי ואף לא עם האיסלאם האדוק. האווירה ברחובות נצרת, סח'נין וכפרי הגליל היא אווירה מודרנית ליבראלית. ברור שישנם פה ושם גילויי אלימות, אך נראה שהמשותף להם אינו עניינים תרבותיים או דתיים, אלא האפליה האזרחית שלה "זוכים" ערביי ישראל.
יחד עם זה, זו רק דיעה וייתכן בהחלט שאני טועה לגמרי ודווקא התרחיש השני מבין השניים האפשריים הוא זה המסתבר יותר ולכן עדיף להימנע ממנו. גם לאלו האוחזים בדיעה זו אין סיבה לתמוך בחיים על החרב, ועדיף מבחינתם לדחוף לפתרון 2 המדינות.
מה שברור בכל מקרה הוא שאלו הסוברים כי הזהות היהודית שלהם מקנה להם איזו זכות יתר, בכלל, ובפרט ביחס לשליטה בשטח הגיאגרפי של ישראל, אינם יכולים להיות דמוקטים באמת. הדמוקרטיה שלהם לעולם היא גם סלקטיבית, וגם מותנית ברוב יהודי שולט, מדכא וכופה. ואולי זו המשמעות האמיתית של "יהודית ודמוקרטית" לעת הזו, ומעניינים בהקשר זה דבריו של הח"כ לשעבר בן-ארי הזכור לרע, בכנס יום פטירתו של כהנא.
אהבתיאהבתי
איפה אתה חי? האוירה בסימטאות אום אל פחם, שכונת הרכבת בלוד, דיר אל אסד והתנחלות הבדואית בנגב מאוד מסורתית ולא מודרנית. לפחות חלק לא קטן מנציגי המוסלמים בישראל מציגים תמיכה באויבי מדינת ישראל. אם לדעת המוסלמים בישראל מדינת ישראל זה דבר כל כך טוב למוסלמים, אז הם היו צריכים לתמוך בסיפוח אזורים נוספים ומתן אזרחות לתושביהם. גם אחוזי ההצבעה הנמוכים והזיופים בקלפיות באיזורים מוסלמים לא מעידה על תמיכה בהליכים דמוקרטים.
אהבתיאהבתי
איפה אתה חי?
אהבתיאהבתי
1. " הציבור הזה ברובו המכריע אינו ציבור דתי ובטח לא פונדמנטלי ".
2. " הציבור הערבי בישראל ברובו המכריע אינו מזדהה עם האיסלאם המילטנטי ואף לא עם האיסלאם האדוק. ".
3. " האווירה ברחובות נצרת, סח'נין וכפרי הגליל היא אווירה מודרנית ליבראלית. "
4. " ברור שישנם פה ושם גילויי אלימות, אך נראה שהמשותף להם אינו עניינים תרבותיים או דתיים, אלא האפליה האזרחית שלה "זוכים" ערביי ישראל. "
מה ???
אהבתיאהבתי
צא וראה!
אהבתיאהבתי
להערכתי רוב הערבים-מוסלמים הם מסורתיים ומאמינים. חלקם הגדול אדוק מאוד בשמירה על המסורת, שחלק ממינהגיה הקדם איסלמים בעיתיים מאוד: כמו רציחות במשפחה. כמסורתיים הם מכבדים אדיקות דתית ולצערי חלקם לא מבדילים בינה לבין מילטנטיות דתית.
אהבתיאהבתי
איזו מילה לא הבנת??
אהבתיאהבתי
מכל הנקודות בפוסט שאני לא מסכים איתן, המוזרה ביותר היא זו שמזהה את מה שביבי אמר עם "אתנוצנטריות". נניח לשימוש השגוי במונח (המושג "אתנוצנטריות" מתייחס לא לעמדה מוסרית\פוליטית אלא לנקודת מבט אפיסטמולוגית; המונח שאתה מחפש הוא "אתנוקרטי" או פשוט "אתני"), אני לא רואה מה בדברים של רה"מ נושא גוון אתני כלשהו. אפשר לבקר אותם ואפשר להתווכח איתם – לי אישית נדמה שהוא לא באמת התכוון אליהם אלא מדובר בסאונדביט שיצא משליטה – אבל אני לא מבין מה בינם לבין מדיניות אתנית או העדרה. בהיסטוריה היו אומות אתניות שלוות, והיו אומות לא-אתניות (אלה שמבוססות על "אתוס אזרחי או רפובליקני") שחיו במובהק על החרב. ישראל של 1948-1977 בהחלט חיה על החרב, מילולית, והייתי מנחש שמדובר במודל קרוב הרבה יותר לחברת המופת שאתה מפלל לה. למעשה, אם יש משהו שהנסיון הדמוקרטי הראה לנו, הוא ש"חברות המופת" האידיאולוגיות נוטות להיות שלווות הרבה פחות ממקבילותיהם הבלתי-אידיאולוגיות. הדוגמאות האמפיריות הן רבות, אבל הנקודה העקרונית היא פשוטv: "לחיות על החרב", במובן הפשוט שלו, באם לא מדובר באיזה קודיפיקציה מיתית ומסתורית ליודעי ח"ן (ואז אני ממילא לא האדם לדון בה) הוא עקרון ששייך למדיניות חוץ ולא לשיטת\משטר צורת חברה.
אהבתיLiked by 1 person
נראה לי קצת פספסת את טענתו של תומר.
הוא לא אמר שהטענה הזאת היא אתנוצנטריזם, אלא שתודעה קודרת-פסימית של המצב – המובטאת בסגנון של "לנצח נחיה על חרבנו" – דוחפת למציאה של מערכת ערכית שתצדיק את נורמות המדיניות וההתנהגות – ולדבריו, הפתרון הקל הוא אתנוצנטריזם.
אהבתיLiked by 1 person
נראה לי שאתה קצת פספסת את הטענה שלי.
אהבתיLiked by 1 person
לא, הוא הבין נכון.
אהבתיאהבתי
זה בעיקר מעניין כי בן גוריון הבטיח שתהיה מלחמה בין היהודים לערבים לפחות לעוד 100-200 שנים אחרי מלחמת העצמאות. אבל היי, חברת מופת!
אהבתיאהבתי
אולי עדיפה תודעה קודרת-מציאותית על מיתוסים כמו: "יהודי\ערבי\גרמני חדש", "חברה רב תרבותית"?
אהבתיאהבתי
אז לדעתך ביבי צריך לשקר ולטעון "השלום הוא בהישג יד, המדינות סביבנו והרשות הפלסטינית עוברות תהליך מואץ של דמוקרטיזציה, הליברליזם פורח במזרח-התיכון" ואז כולנו נרגיש כיף ונתנהג בהומניות כלפי מחבלים שרודפים אחרינו עם סכינים ?
אהבתיאהבתי
לא הבנת את דברי. לא התכוונתי שהאמירה הזאת היא אתנוצנטרית. כתבתי: "קביעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי לנצח נחיה על חרבנו תיזכר כנקודה חשובה בהתעצמותה של הלאומיוּת האתנית היהודית בישראל." ואיך ולמה זה יקרה? את זה אני מסביר במאמר עצמו.
אהבתיאהבתי
תיזכר זאת טענה שקשה להבין, גם כי היא מתייחסת לעתיד, וגם כי מדובר בקבוצה לא ברורה (תיזכר? על ידי מי?)
אם אתה מתכוון לטעון שיש ה"תעצמות" בתפיסה האתנוצנטרית – אתה צריך לפסול את ההסבר הפשוט ביותר קודם.
1. מלכתחילה הציונות הובנה על ידי קבוצות שונות בצורה שונה. ההרכב הדמוגרפי וגם הנראות הציבורית של קבוצות שונות התגברה ולכן נדמה לך שמשהו השתנה.
2. הייתה דעיכה משמעותית בהתפיסה האתנוצנטרית בשנות ה90 (אחרי אוסלו) אז ייתכן שמדובר בגלים.
וחשוב להזכיר: בן גוריון לא היה חבר בברית שלום וגם לא במק"י. והיה אתנוצנטרי יותר בתפיסה שלו מאשר נתניהו או רוב האוכלוסיה בישראל כיום, כנראה. אם תקרא את הדברים שפורסמו בתקופה גם הפילוג בקיבוץ המאוחד מן הסתם נתפס כנקודת מפנה בהתגברות התפיסה האתנוצנטרית בישראל (על ידי חברי מפ"ם). כשמדברים על "התגברות" אי אפשר להסתכל במבט על 3-4 השנים האחרונות. זה לא סביר. נראה לי שתסכים שצריך להסתכל בקנה מידה של עשורים.
אהבתיאהבתי
אוי תומר, באמת.
קודם כל:
״הציונות המדינית הקלאסית, כאתוס מכונן ומארגן, ביקשה להחליף את "היהודי הגלותי" ב"יהודי חדש": ציוני, לאומי, חילוני, סוציאליסטי ודמוקרטי. בעקבות תהליכים חברתיים וכלכליים שונים, החלה הציונות, בשנות ה-70, לאבד מכוחה וחדלה למעשה להתקיים ככוח אידיאולוגי מרכזי.״.
?
״הציונות המדינית הקלאסית״=מפא״י?? הציונות הייתה מראשיתה תנועה מורכבת עם קולות שונים. זה בשנות השלושים גוון מסוים בה הפך להגמוני, ובשנות ה60-70 הוא ירד מגדולתו, לא אומר שה׳ציונות׳ אבדה מכוחה. להזכירך, הרצל לא היה בדיוק סוציאליסט, ז׳בוטינסקי היה ממנהיגי הציונות, ורבני ה׳מזרחי׳ מעולם לא הסכימו לזיהוי בין ציונות ל׳חילוניות׳. יותר מזה, אם נהיה כנים, נראה שגם בלב ליבה של מפא״י הסוציאליסטית-חילונית אפשר למצוא קולות שהיום היית קורא להם אתנוצנטריים ומיתיים. (סתם להזכיר שהממשל הצבאי על ערביי ישראל היה בעיקר בתקופה האזרחית-רפובליקאית לטעמך).
״הלאומיות האתנית לא נשענת על אתוס אזרחי־רפובליקאי, אלא על מקורות מיתיים וראשוניים־לכאורה של זהות אתנית״.
החלוקה-הנגדה הזאת בין לאומיות-אתנית לדמוקרטיה היא יותר ממוזרה. כמעט כל הדמוקרטיות עלו מתוך אתוס לאומי בעל מרכיבים אתניים מובהקים. גם המדינות ה׳אזרחיות׳ המובהקות כמו צרפת או ארה״ב, אפשר למצוא יסודות אתניים-מיתיים (שפה, מולדת), או תחליפים שלהם. (דרך אגב, גם אפלטון שבנה מדינה מושכלת-מופשטת לחלוטין, אמנם לא דמוקרטית כלל, הבין שצריך מיתוסים מכוננים בשביל לאגד את החברה). ההשתייכות הלאומית אתנית, אפילו אתנוצנטרית, לא מוכרחת לבוא בניגוד לדמוקרטיה ולערכים ליברליים.
לדעתי, הסכנה היא דווקא בניתוחים כאלה, שמציבים בפני האדם בחירה דיכוטומית – או שתהיה אזרח נאור וחופשי, אבל מנותק וקרוע מכל זהות ושייכות – או שתהיה חלק מעם, עם שייכות למשהו עמוק וקמאי – אבל אז תאלץ לוותר על ערכי ההומניזם והחירות. ניתוח כזה הוא שגורם בסופו של דבר להופעה של צדדים מכוערים ואלימים.
לא רק שאין הכרח בניתוח-פיצול כזה, למעשה הרבה יותר טבעי החיבור.
אהבתיLiked by 3 אנשים
ודאי שיש דמוקרטיות שמבוססות על לאומיות אתנית. השאלה היא האם אנחנו מצליחים להבדיל בין תפיסה רפובליקנית של היהדות כלאום שיש לו מדינה, לבין תפיסה מיתית שלו כעם נצחי שיש לו ארץ מובטחת.
אהבתיאהבתי
דוקא אותה תפיסה "מיתית" מציבה תנאים למדינה של עם ישראל בארץ המובטחת כולל תנאים מוסריים בעיקר בתוך העם. לדעתי התנאים האלה מתאימים מאוד לדמוקרטיה שמרנית לא ריכוזית. לדעתי התפיסה המיתית של העם הניצחי יותר בעיתית.
אהבתיאהבתי
תפיסה מיתית של עם נצחי בעל ארץ קודש מובטחת, החי בדמוקרטיה וע"פ ערכי הצדק ומשפט של התורה, אינה סותרת תפיסה פרגמטית רפובליקנית. צריך להבדיל בין תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם ללומדי תורה שאינם יורדים לעומקה ומפרשים אותה לאור מידותיהם הרעות המחריבות את יסודות הצדק והשלום החברתי. לא נבון שלילת תפיסה רק בגלל היותה מיתית.
אהבתיאהבתי
תפיסה של עם ניצחי עלולה לגרום להתעלמות מסכנות לקיום העם.
אהבתיאהבתי
למה הסיכסוך ניצחי יתכן ואנחנו נמצאים בתקופה של: כי לא שלם עוון המוסלמי-ערבי(ראה: אל-קעידה, דאע"ש, חמס, אל-נוסרה, אנסר בית אל מדקס ועוד).
אהבתיאהבתי
למה הסיכסוך נצחי אולי אנחנו בתקופה של: כי לא שלם עוו המוסלמי-ערבי(למשל: דאע"ש, חמס)?
אהבתיאהבתי
הליברליזם העודף בעשורים האחרונים הוא חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון. מה שאפיין את ישראל עד שנות השמונים היה שיח סוציאל דמוקרטי משותף (חילוני? דתי? זה ממש לא היה שינה כל עוד היו רשתות בטחון חברתיות). חרף כל חסרונותיו של 'כור ההיתוך' הזה והמגבלות שהוא הטיל על החירויות של יחידים וקבוצות, הוא שימר מרכז שפוי וחברה בריאה יחסית. גלי ההפרטה שחררו לא רק את בעלי ההון לעצמאות ממגבלות החוק והרגולציה, אלא גם את כל הפסיכים שאנו רואים היום, שעושים בשכל הישר (ז"ל) לינץ' תודעתי.
אהבתיאהבתי
אבל בזכותם יש לנו קניונים בשבת וליברליזם ובג"ץ עם עוצמה חסרת גבולות! אי אפשר גם וגם.
או שיש מדינה סוציאל דמוקרטית עם בסיס משותף, או שיש מדינה ליברלית מופרטת ומופרדת מדת.
יש מקום לדון ביתרונות של שניהם אבל סוג של כימרה בינהם היא דבר לא הגיוני.
אהבתיאהבתי
לפי הרב מנחם פרומן הישראליות כהמשך של המסורתיות היהודית תוכל להגיע לשלום עם המסורתיות הערבית-מוסלמית.
לעומת זאת ז'בוטינסקי המודרניסט דגל בקיר ברזל.
אהבתיאהבתי
שלום תומר שמי בנימין נתניהו ואני מבקש להגיב לדבריך המלומדים. אתה צודק חלה ירידת הדורות. אתה רואה נכון את התמונה, אך אע"פ שתיאורך נכון, המציאות אינה תלויה רק בנו. האתוס הלאומי הפלסטיני לא משתנה מזה מספר עשורים (כדאי שתחקור גם אותו ותכתוב עליו כדי לקבל תמונה נכונה של המציאות הואיל והתמונה שאתה מתאר היא משיחות טיפוליות של צד אחד בלבד בסיפור הגירושין המכוער הזה וקשה למטפל זוגי לא לטפל בשני בני הזוג), ולכן לנצח נאכל חרב.
במילים אחרות, גם אם נהיה שונים- חברת מופת שאינה עולה כעת להר הבית בעקבות מניפסט של האתוס ההרטמני- עדיין נאכל חרב, כי מה לעשות צריך שניים לטנגו. סליחה: לגירושין
אהבתיאהבתי
הציונות המדינית הקלאסית החליפה את "היהודי הגלותי" ב"יהודי חדש"!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אהבתיאהבתי
הזיהוי של האגף השמאלי בציונות כציונות כולה הוא שגוי לחלוטין, גם אם מספחים לאגף הזה מנהיגים ליברליים לא-סוציאליסטים דוגמת וייצמן. הציונות הומצאה על ידי רבנים, היציאה מהחומות וייסוד המושבות הראשונות בוצעו על ידי חרדים והעלייה הראשונה הייתה מורכבת כמעט באופן אקסקלוסיבי משומרי מצוות. ההגמוניה של הציונות הדתית-מסורתית אותגרה עם עלייתו של הרצל והובסה בשנות השלושים, אבל הציונות הזו תמיד המשיכה להתקיים לצד הציונות שאתה קורא לה "המדינית הקלאסית". בשנות השבעים הגלגל התהפך שוב, ואתה קורא לזה מות הציונות. למעשה זה מוות (ואולי רק היחלשות זמנית, אנחנו לא נביאים) של אגף מסוים בציונות, שנהנה לאורך כמה עשורים מהגמוניה. האגף הזה איננו זהה עם הציונות כולה. הוא גם לא המציא אותה.
האתנוצנטריזם היהודי זו תופעה קיימת, אבל שולית הרבה יותר ממה שאתה מתאר. הלאומיות היהודית-ישראלית בכללה דוחה יהודים אתניים כמו נטורי קרתא ודומים להם, אבל מחבקת באהבה קבוצות כמו הדרוזים, ובעתיד אולי גם הערבים-הנוצרים. הלאומיות היהודית-ישראלית מרגישה ניכור כלפי יהודים מתבוללים אמריקאים שמימיהם לא הניחו רגל על אדמת ארץ ישראל, אבל מקבלת לתוכה 300,000 עולים רוסים שאינם יהודים. ודאי שאתניות היא גורם בלאומיות הזו, אבל היא איננה הגורם היחיד ואולי גם לא העיקרי. חוויות משותפות כמו שירות בצה"ל וקשר רגשי לאדמת הארץ הן גורמים חשובים לפחות כמו מוצא אתני, אם לא יותר. לכן גם לא הייתי אומר שכדי להתקבל לקבוצה צריך "לא יותר מאשר להיוולד לרחם הנכון". כדי לבחון האם עמדתך נכונה או לא כל מה שצריך לעשות הוא לבדוק האם בעיני רוב הישראלים אנשים כמו אל"מ רסאן עליאן או זידאן סייף הם אזרחים שווי זכויות או לא. אני הייתי אומר שתשע מתוך עשר יענו כן.
ראש הממשלה לא "מבטיח לאזרחי המדינה עתיד של סכסוך נצחי". פירושה של קביעה זו הוא שראש הממשלה מתווה מדיניות, וזה הרי מנוגד לכל תו באופיו. ראש הממשלה משקף בדבריו את התפיסה הישראלית הפופולרית ביותר, לפחות בעשורים האחרונים. הוא איננו מוביל, הוא מובל. כמו כן הוא איננו מבטיח את קיומה של מציאות שתלויה בו: הוא מנבא את קיומה של מציאות שאיננה תלויה בו.
אבל הנקודה בה אני חולק עליך יותר מכל היא זו: רוב היהודים הישראליים אינם תופסים את הסכסוך הישראלי-ערבי כגזירת גורל אלוהית או כיעוד משיחי. זו תפיסה פופולרית בציונות הדתית, ואולי גם בחלקים קטנים מאוכלוסיות אחרות – חרדים ומסורתיים. אם לצטט את עמית סגל, רוב הישראלים אינם ימנים בגלל הכתום של גוש קטיף, אלא בגלל הכתום של דעאש; הם רואים בכיבוש הארץ ובשליטה על יהודה ושומרון לא יעוד משיחי, אלא הכרח צבאי-ביטחוני.
אהבתיאהבתי
פרסיקו צודק. אכן הציונות הקלסית האנושית מתה עם עלית הליכוד שהוא מפלגה לאומנית פשיסטית המקריבה את הפרט. ומחסלת את מדינת הרווחה. זו תמונת מצב קשה.
אהבתיאהבתי