גדלתי על שלושת הסרטים הראשונים של Star Wars ואני זוכר איך כילד בן תשע ראיתי בטורונטו אנשים ישנים בשקי שינה ליד בתי הקולנוע כדי להשיג ראשונים כרטיסים ל"שובו של הג'דיי". אז כן, אני מאוד מתרגש לקראת הסרט הבא בסדרה. מצד שני, אני כבר לא בן תשע ובמקביל להתרגשות הילדית שאני לא יכול ולא רוצה להימנע ממנה, אני מסוגל גם לחשוב על מקומם של הסרטים האלה בחיי ובתרבות המערבית בכלל. מכיוון שזה גם מאפשר לי להצדיק את ההתרגשות ולתת לגיטימציה לצורך שלי לבזבז זמן בצפייה בטריילרים ובכתבות שלקראת, החלטתי גם להקדיש לזה פוסט בבלוג.

אני חושב שאין תגלית גדולה בהגדרתם של הסרטים האלה כחוליות של מיתוס בן זמננו. השאלה החשובה היא למה בדיוק הכוונה כשאומרים את זה. המונח Myth זכה להתעניינות רבה במאה העשרים, והוגים וחוקרים שונים ניסו בהתלהבות ניכרת להסביר מה הוא ולמה הוא משמש. קשה לומר שמישהו הצליח לתת תיאוריה מתוחכמת בעלת כוח שכנוע משמעותי (אולי חוץ מיונג, אבל הוא במקביל נדחק מחוץ לגבולות הלגיטימי באקדמיה), ולכן כדאי לגשת לעניין באופן פשוט ולומר שמיתוס הוא סיפור שנועד לתת לקבוצה מסויימת אפשרות למקם את עצמה הן מטאפיזית והן נורמטיבית.(1)

במילים אחרות, המיתוס נותן לקהילה נקודות ציון וקואורדינאטות הן לגבי מיקומם במרחב ובזמן, והן לגבי מיקומם במסע אל הטוב. מיתוסים, על כן, בדרך כלל מספרים על הגנאולוגיה של היקום ("איך הכל התחיל?"), על הסיבה לקשיי החיים ("למה העולם לא מושלם?") או על מאבקיהם של גיבורים ("איך חיים חיים ראויים?").

כמובן, בעבר דתות סיפקו לנו את מיתוסינו, ואילו כיום יש כל מיני צורות של מיתוסים מודרניים. אלה בעיקר קשורים למדינת הלאום, אלא שהלאומיות, מלהיבה ככל שתהיה, אינה עונה על שאלות רבות (אלוהים? נשמה?), וגם עליהן אנחנו רוצים לענות. עבור אלה שאינם שייכים לדתות ממוסדות סרטים כמו מלחמת הכוכבים (כמו גם ספרי הארי פוטר, או סדרת משחקי הכס) מאפשרים להתקרב לשאלות האלה מבלי להסתכן בקבלת מסגרת אמונית שאינה מתאימה להם. הרי הם רק סרטים, לא?

לא, הם לא רק סרטים. הם גם מיתוסים, ולכן יש כאן משחק עדין בין פעולה השהיית חוסר-האמונה בכניסה לקולנוע ובין הזיקה הפנימית לשלד הסמנטי המרכזי של העלילה: אנחנו לא מאמינים בחרבות-אור אבל מקבלים את מאבקו המורכב של האור בחושך. אנחנו לא באמת חושבים שאנחנו עדים למתרחש בגלקסיה אחרת, ובד בבד מפנימים אמיתות חשובות (לנו) על הגלקסיה שלנו. אנחנו לא מאמינים ב-Force אבל היינו מאוד מאוד רוצים להאמין בו.

ראיית הסרט במקרה הזה הופכת למקבילה של שמיעת המיתוס סביב למדורת השבט בימי קדם. לכאורה ההבדל הוא שאנחנו יוצאים אחרי המאורע החוצה אל העולם "האמיתי", דהיינו החילוני, ולא נשארים בעולם מיתי. עם זאת, ההבדל כאן הוא יותר כמותי מאיכותי. גם עבור קדמונינו שמיעת המיתוס היתה כניסה (מחודשת, פעם אחרי פעם) אל העולם המיתולוגי שתרבותם הציעה להם. גם עבורם השמיעה היתה רגע שיא של הטענת החיים במשמעות, ואחריו הם היו חוזרים לעולם יומיומי יותר. במובן הזה שמיעת המיתוס, כמו ראיית הסרט, היא טקס, דהיינו היא פעולה בזמן שמעצימה את הסדר והמשמעות של העולם שלנו.(2)

לכן, בדיוק כמו טקסים, על המיתוסים יש לחזור שוב ושוב. החזרתיות היא חלק חשוב באופן תפעול המיתוס. ניתן לראות זאת היטב גם בכל הנוגע למיתוסים בני זמננו. סרטי פנטזיה, מדע בדיוני וגיבורי-על הם חזרתיים ביותר. אם בשנות השמונים והתשעים היינו מקבלים סדרות של סרטים (רמבו, סופרמן, מלחמת הכוכבים), הרי שבשנות האלפיים לא היססו האולפנים להוציא סרטים שפשוט מתחילים את כל הסדרה מהתחלה (באטמן, ספיידרמן). ג'יימס בונד, גם סוג של גיבור-על, חוזר אלינו כבר 53 שנה ו-24 סרטים עם אותו הסיפור עצמו.

אין כל פלא שחברות הפקה ירצו לתת לנו משהו שקל להם ליצור. השאלה היא למה אנחנו כל כך מתלהבים לצרוך את אותו סרט שוב ושוב. התשובה היא פשוטה: החזרה היא חלק מהותי מהעניין, שכן מדובר במיתוס. גם את סיפור בראשית אנחנו מקבלים פעמיים בתורה. וכך אנחנו יושבים שוב ושוב ליד המדורה כדי שהמיתוס יעטוף אותנו ברשת קוארדינטות שמשמעותית עבורנו.

סרטי מלחמת הכוכבים הצליחו ליצור רשת קואורדינאטות כזאת. עם טובים ורעים, גיבורים ונבלים, אימפריה רודנית ומורדים שובבים, עם עולם אסתטי שלם ומקסים ועולם אודיאלי (מוזיקה ואפקטים מיוחדים) מגוון ומבריק, ועם קריצה מתמדת לרוחני ולמיסטי. שימו לב שבניגוד לעולם המד"בי של "מסע בין כוכבים", בעולם של מלחמת הכוכבים החדש מתערבב בישן. ההיפר-מודרניזם של החלליות ורובי הלייזר משולב עם פרה-מודרני: חרבות, אבירים, ואפילו נסיכה יש לנו כבר על הסרט הראשון. וכמובן, אותו Force שפועם בכל כמהות רוחנית פנתאיסטית ושעלינו להתחבר אליה ולהשתמש בה. בעוד Star Trek הוא פרסומת לנאורות – הכל חדש, נקי, טהור, טכנולוגי, תבוני, אוניברסלי(3) – במלחמת הכוכבים יש מקום לדת.(4) למעשה, היא אחד הכוחות העיקריים שמניעים את העלילה. אפשר להעריך שגם זה מסודות הקסם שלה.

סוד נוסף הוא סיפורו של הגיבור. כידוע, ג'ורג' לוקס השתמש בספרו של ג'וזף קמפבל, The Hero With a Thousand Faces כשעיצב את דמותו של הגיבור הראשי, לוק סקייווקר. בספר מוצג ניתוח משווה של מיתוסי-גיבורים מתרבויות שונות ונטען שאלו מתקדמים על פי דפוס קבוע:

הגיבור נקרא לפעולה ← פוגש מורה ← נכנס כניסה ראשונית אל הקרב ← עובר מכשולים ומבחנים ← משיג הישג ראשוני ← בורח/נפגע ← חוזר ← מנצח. הנה הדיאגרמה שמציג קמפבל בספרו: (5)

השלבים האלה מתאימים בזעיר אנפין למסעו של לוק בסרט הראשון ובצורה מלאה בשלושת הסרטים הראשונים (4-6) של הסדרה. ברמה מסויימת הם גם מתאימים למסעו של דארת' ויידר בששת הסרטים כולם.

אם לשפוט על פי הטריילר והפרטים שנחשפו עד כה, הסרט הבא יהיה דומה מאוד לראשון (כלומר לפרק 4), רק עם גיבורה ולא גיבור: היא שוב nobody מכוכב מדברי, שוב נקראת אל הדגל, שוב בעלת סגולה מיוחדת משום שהיא משושלת מיוחדת (עוד מוטיב פרה-מודרני), שוב תצטרף לכוחות המחתרתיים (הפעם זה לא ה-Rebel Alliance מול ה-Empire אלא ה-Resistance מול ה-First Order, הבדל עצום כמובן(6)), שוב תילחם מול איש רע במסכה שחורה עם חרב אדומה, שוב, מן הסתם, תנצח (אם כי שוב, לא לגמרי). אין פה רשלנות ולא עצלות של התסריטאים, אלא הליכה בטוחה במסלול הגנרי של הגיבור. גם מבחינת הקהל זה יהיה ממש בסדר שזו חזרה מדוייקת על מה שהיה – כאמור, מדובר במיתוס.

מה שכן, צריך לקוות לדבר אחד חשוב, והוא שהדמויות והתסריט בסרט החדש יהיו לא פחות מתוחכמים מאשר בשלישיה הראשונה (בשלישיה השנייה, דהיינו פרקים 1-3, אהבתי את העלילה אבל ברור שמשהו לא עבד). בסרטים האלה אף פעם לא היתה חלוקה פשוטה של בני אור ובני חושך. דארת' ויידר הוא רע, אבל גם קצת טוב. האן סולו הוא טוב, אבל גם קצת רע. לעזאזל, ה-Force עצמו הוא גם טוב וגם רע. כפי שללורד ויידר יש התנגדות מבית (הגנרלים שצוחקים על ה"דרכי המכשף" וה"דת העתיקה" שלו), גם לוק נתקל בהתנגדות דווקא מהקרובים אליו, למשל מיודה. כוחות השחור לעולם לא פחות חכמים או מורכבים מהגיבורים, והמטרה היא לעולם לא להכחיד את הרע, אלא להחזיר איזון ל-Force.

בקיצור, מיתוס ראוי לשמו לא יהיה אף פעם פלקט דו-מימדי. במובן החשוב והמהותי הזה, מיתוס ראוי לשמו יהיה תמיד פרה-מודרני.

נראה אם הם יצליחו. מצפה בכליון עיניים.

—

1. אני בונה בהגדרה הזאת על מירצ'ה אליאדה בספרו Myth and Reality.
2. כאן אני משתמש בהגדרה שהציעו אדם זליגמן, רוברט וולר, מיכאל פואט ובנט סימון בספרם המופתי Ritual and its Consequences.
3. עם נקודת ביקורת אחת על החזון הזה, שמגולמת בדמויותיהם של ספוק או דאטה, ומדגימה את בעיותיה של רציונליות טהורה ללא כל רגש.
4. ודוק: דת אינדיבידואלית, דת רוחנית ואתית, לא ממוסדת, ללא כנסייה וללא מצוות.
5. למעוניינים בהרחבה גגלו star wars the hero's journey.
6. שימו לב שסרטים הוליוודיים מאוהבים בפוזיציית האנדרדוג המרדן. דווקא הוא הגיבור, ולא הבוס הגדול, הצ'יף, המנהיג וכו', שמתגלה כטיפוס בעייתי או סתם בוק. לא רק בסרטי פנטזיה/מד"ב למיניהם אלא גם בסרטי פעולה/משטרה, והדבר מקבל ביטוי מובהק בשורה המוכרת "he doesn’t go by the book, but damn it, he get's the job done!". המרד בשלטון/בקונבנציות הוא חלק ממהותו של הגיבור ההוליוודי. גם זה ראוי לניתוח.