יותר מחמישים שנה עברו מאז יצא המחקר הביוגרפי האחרון על מרן הבית יוסף, יוסף קארו הגדול. ב-1962 פורסם ספרו הקלאסי של צבי ורבלובסקי באנגלית, מונוגרפיה מרשימה על קארו שנקראה בעברית ר' יוסף קארו, בעל הלכה ומקובל. ורבלובסקי כתב על תפיסותיו השונות, ההלכתיות והקבליות של קארו, על חייו וסיגופיו. אבל את הספר הוא מתחיל ברשימה ארוכה של המערערים על היותו של קארו מחברו של היומן המיסטי מגיד מישרים.
הענין הרגיש הוא כזה: קארו לא היה רק פוסק ומעצב מהמעלה הראשונה של ההלכה, וגם לא היה רק מקובל. קארו היה מיסטיקן אקטיבי שזכה באופן מתמיד ורציף להתגלויות (המונח הזה לא מדוייק מספיק, אפרט בהמשך) של ישות אלוהית בעלת זהויות שונות. היומן המיסטי שמתאר את התגלויותיו כולל בין השאר גם וידויים שלו על חטאים שונים שעשה (בעיקר שפיכת זרע לבטלה), אבל גם ללא פרטים אינטימיים אלה עצם העובדה שמחבר השולחן ערוך ניהל דיאלוג שגור עם ישות שמימית נתפס כבעייתי עבור רבים. כפי שכותב ורבלובסקי,
היו, כנראה, שחשו שאם אכן היה מרן בעל המגיד מישרים, הרי שקיומו של המוזר והמביך של יומן זה בצלו של בית יוסף ושל שולחן ערוך מסמל את מורכבותה החבויה של היהדות הרבנית כולה. (עמ' 19 במהדורה העברית)
במילים אחרות, האם אכן יש לנו רק ד' אמות של הלכה אם הפוסק הגדול מכולם ניהל קשר יומיומי עם מלאך? אם כן, למה ניהל? למה היה לו צורך בכך? אם לא, הרי יש בזה משום סכנת ערעור על התפיסה הרבנית הבסיסית של ההלכה. הבעייתיות שבזה הודגשה בעיקר בעת המודרנית. למקובלים בראשית העת החדשה (למשל השל"ה הקדוש, ר' חיים ויטאל) לא היתה הרי בעיה עם פניו המיסטיים של קארו, והם זיהו את היומן כאותנטי. אלא שבמאה ה-19 נשמעו קולות שונים של יהודים משכילים, ראשוני חוקרי "מדע היהדות", שרצו לזכות את קאלו מאשמת "הזיות", ולכן פסקו שהיומן הוא זיוף. כמוהם גם נציגי האורתודוקסיה המודרנית, הרציונלית בעיני עצמה, עמדו על כך, למשל הרב יקותיאל יהודה גרינולד, שהוציא ב-1954 ספר על קארו בו הוא מייחס למחזיקים באותנטיות של החיבור המגידי אשמת מינות ורצון ללעוג לקארו.
כיום שאלת האותנטיות של החיבור הזה אינה מוטלת בספק, וד"ר מור אלטשולר, שלכבוד ספרה החדש, חיי מרן יוסף קארו (הוצאת אוניברסיטת תל אביב), אני כותב את הרשימה הזאת, לא מקדישה לה מקום כלל. ברור שקארו חיבור את מגיד משרים. השאלה כעת היא כיצד לפענח את הכתוב בו. כאן מגיע אחד מחידושיה הגדולים של אלטשולר. אבל ראשית מעט על אותה התגלות מגידית.
אל תגיד מגיד
כחוקר של הטכניקות הרוחניות במסורת היהודית יש לדעתי סיבה טובה להאמין שקארו אכן חווה התגלויות של מגיד: בפשטות, מדובר בז'אנר מיסטי שהיה רווח ביותר בצפת של המאה הט”ז. ישנם דיווחים שונים על התגלויות כאלה, שהתאפיינו בדיבור אוטומטי מתוך כניסה לטראנס. בספרו Physician of the Soul, Healer of the Cosmos מנסה לורנס פיין לסכם את אופי החוויות המיסטיות בין מעגלי המקובלים בצפת של המאה הט”ז, ומגיע למסקנה שאלה התאפיינו באופן מובהק כחוויות של התגלות, שכללו איבוד מסויים של השליטה בגוף, ומאפיינים אוראלים-אודיאלים (ופחות ויזואלים).
כזאת היא הטכניקה המדיטטיבית של ר' יהודה אלבוטיני, ואפשר למצוא הדים לה גם בכתבי ר' משה קורדוברו. גם אצל ר' חיים ויטאל ניפגש בה. לטכניקה הזאת שורשים אצל ר' אברהם אבולעפיה (למרות שאצלו התגלות של דמות מול המקובל היא פעמים רבות המטרה המוצהרת), ובסופו של דבר, כפי שכותב פיין, אצל כל אלה "אוטומטיזציה לא-רצונית של הקול היא הדרך בה החוויה מגיעה לסיומה המוצלח" (עמ' 295).
כך גם קארו. הפוסק הגדול זוכה להתגלות שבאה בצורה של דיבור אוטומטי. לכן התואר "התגלות" אינו מדוייק כאן. קארו לא נחשף לדבר חיצוני לו, אלא מפנה מקום, אפשר לומר, למשהו פנימי שעולה מתוכו. למעשה, משה אידל טוען (בהרצאה כאן) שעבור קארו המחשבה שהוא מקבל התגלות מידי מלאך או שליח שמימי כלשהו של האל היתה עלבון. אידל טוען שבזמן הדיבור האוטומטי הפך קארו מבחינתו לאיבר מאיבריה של האלוהות. קארו חשב שהוא מתמזג עם נשמת המשנה.
ישנם אמנם ציטוטים ברורים, ואלטשולר מביאה אותם, שמהם ברור שהמגיד של קארו הוא אכן שליח שמימי: "שהקב"ה וכל בני ישיבת הרקיע שלחוני בשבילך ללמדך סוד ואמיתות הדבר" (עמ' 82 בספרה של אלטשולר). עם זאת, גם אלטשולר קובעת שבזמן ההתגלויות מתעלה קארו בעיני עצמו למדרגה עליונה, מעבר לאנושיותו (ולבסוף אף מתאחד עם השכינה – עמ' 228 בספרה החדש). נראה שהאירועים הללו היו מגוונים מאוד, ושילבו ברמות שונות תודעת התעלות אישית עם תפיסה של התגלות מבחוץ. כמו שכותב רון מרגולין קיימת כאן "תפיסה […] המשלבת פנים וחוץ בצורה […] אינטגרטיבית" (הדת הפנימית, עמ' 172). ואולי עצם הדיון הזה משליך לאחור תפיסות מודרניות: אפשר להניח שעל סף המודרנה החציצה הברורה שאנחנו חיים אותה כמובן מאליו, בין פנים לחוץ, עדיין לא היתה כל כך חדה. עדות ברורה לכך ניתנת מתוך גילוייה של אלטשולר, ואליהם נגיע כעת.
גלגול, עיבור, זכר ונקבה
יוסף קארו (1487/8 – 1574/5) הוא ללא ספק אחד המנהיגים הרוחניים המשפיעים והמשמעותיים בתולדות היהדות. ספריו, כידוע, הפכו לעמוד התווך המרכזי של ההלכה. הביוגרפיה של אלטשולר פורשת את סיפור חייו: מגירוש ספרד (משפחתו של קארו מטולדו אולם הוא נולד כנראה בפורטוגל) דרך תיקון ליל שבועות שערך ב-1533 בסלוניקי, אשר במהלכו נשבע לשכינה כי יעלה לארץ ישראל, ועד למעורבותו בחידוש מוסד הסנהדרין בצפת ב-1538. כמובן, גם המפעל הגדול של הקודיפיקציה של ההלכה מנותח. אלטשולר חורזת את מסלול חייו של קארו לאורך קו משיחי ברור, על פיו המשימה שקארו לקח על עצמו בכל תחנות חייו היתה לא פחות מגאולת השכינה, ובאמצעותה גם גאולת נשמתו.
ספרה של אלטשולר הוא פרי מחקר ארוך ומדוקדק, ואינו רק מעניין אלא גם חשוב מאוד. הוא היה חשוב מאוד ולו רק בגלל דמותו הייחודית של קארו, אלא שזה לא הכל: הספר אינו רק סיכום מחודש של חייו של קארו, אלא מציג מספר גילויים משמעותיים. אני לא חוקר של כתבי קארו אז אני נאלץ לסייג את דברי ולהמתין להכרעתם של הבקיאים ממני, אולם על פניו נראה שאלטשולר פיענחה את סודות יומנו המיסטי של קארו בצורה שאיש לפניה לא עשה. למעשה, שחזור תולדות חייו של קארו מתבסס על פענוח משפטים מוצפנים שונים ביומן ובאיגרות שהחליף עם ידידו, רבי שלמה אלקבץ. אלטשולר מגלה לא פחות מעשרה סוגי צפנים שונים בהם השתמש קארו (נוטריקון, גימטרייה, א"ת-ב"ש ועוד) ובעזרתם מפצחת משפטים שעד כה היו סתומים, או שפורשו כמצונזרים.
אחד הגילויים המרכזיים של אלטשולר נוגע לאשתו השניה של קארו. קארו התאלמן, והתחתן בשנית. המגיד מתייחס לנשותיו של קארו, אלא שעל פי דבריו אפשר להבין שקארו נשוי בעת ובעונה אחת לשתי נשים, שכן המגיד (כלומר קארו, בדיבור אוטומטי) מתייחס ל"אשתך השניה" ול"אשתך השלישית". ורבלובסקי מסיק מזה, אף אם לא בטוח בעצמו, שייתכן שקארו היה נשוי לשתי נשים בו זמנית. אלא שעל פי פיענוח דברי המגיד מגלה אלטשולר שמדובר באותה אישה, בעלת שתי נשמות.
אלטשולר נעזרת בכתב יד נדיר שבו כתוב שנשותיו של קארו הן "כפולות" כדי להסיק שבאשתו השנייה שכנו שתי נשמות. אלטשולר:
הפתרון של נישואין עם 'אישה כפולה' מבוסס על תורת העיבור […] עיבור כפשוטו משמעו הריון, ובהשאלה – הריון של נשמה, שכן הגוף 'מתעבר' בנשמה נוספת, ובגוף אחד שוכנות שתי נשמות ואף יותר. [גרשם] שלום עמד על כך שהעיבור אינו חוק כללי-אוניברסלי ואינו חל על כל הנשמות, אלא רק כאשר נחוצה "הגברת כוח הקדושה ומגמת המעשים הטובים בעולמנו". (עמ' 208)
ורבלובסקי בספרו, וכן ומאיר בניהו בספרו יוסף בחירי, ידעו שנשמתה של אשתו של קארו היא גלגול קדום, אולם הם לא פיענחו של מי, ולא כתבו על העיבור (גלגול הוא אירוע נדיר שבו נשמת נפטר מתגלגלת בגוף נוסף על מנת לתקן חטאים שחטאה בגוף הקודם. עיבור הוא תוספת של נשמה הבאה לצורך מילוי תפקיד מסויים, מעשה חיובי כלשהו). על פי אלטשולר נשמתה המקורית של אשתו השניה של קארו היתה זכרית, והיא נזקקה לעיבור של נשמה נוספת, נקבית, על מנת להרות לו ולהוליד ילדים. קארו זכה שהיא תתעבר בנשמה נקבית, ואחר כך תתעבר בזרע בר קיימא ממנו, על ידי סיגופים ותעניות.
אולם למה לא לתת לקארו אישה עם נשמה נקבית מלכתחילה? למה יש ערך בכך שנשמת אשתו השניה של קארו היא זכרית? התשובה תמונה בזהותה של אותה נשמה זכרית שבאשה השנייה. מי, אם כן, הוא הגבר אשר שוכן בתוך גופה הנקבי של אשת קארו? המגיד של קארו מהסס לגלות לו, ורק אחרי זמן רב נאות, לא לפני שהוא משביע אותו לא לספר לאיש. גם ברוב כתבי היד של הספר השם אינו נמצא, וכאשר הוא כתוב, בכתב יד יחיד, הוא מוצפן: שהכת"ך. אלטשולר מפענחת את השם הזה בעזרת צופן א"ת-ב"ש (כלומר חילופי אותיות על פי סדרן : א' היא ת', ב', היא ש' וכך הלאה). על פי הצופן הזה הנשמה שייכת לבצלאל. בצלאל הוא כמובן מבוני המשכן, והוא נצר לשושלת מלוכה וכהונה כאחד: בנו של אורי בן חור בן כלב, מצאצאי פרץ, בנם של יהודה ותמר. על פי המסורת סבתו, אשת כלב, היא מרים אחותו של משה רבנו. מושלם. אלטשולר דואגת להעמיק ולהבהיר מה חשיבות העניין:
נשמת בצלאל על כל מעלותיה הרוחניות היא פרי צירוף חד פעמי של שני מקורות הייחוס של המשיח לעתיד לבוא: משה רבנו, הגואל הראשון, ושושלת המלוכה של בית דוד. אין זה מקרה, שנשמת בצלאל התגלגלה בגוף רעייתו של יוסף קארו, שהרי נוצרה מצירוף כהונה ומלוכה, דוד ומשה, ממש כנשמתו של יוסף קארו. בנישואיו השניים התאחד אפוא עם בת דמותו, נשמתו התאומה, שנחצבה ממקור נשמתו. המקור המשותף של נשמותיהם היא נשמת בראשית של האדם הראשון, שנבראה דו-פרצופין בגן עדן, התפצלה בשל חטאיה ועתה שבים שני חלקיה להתאחד ולהשלים את דיוקן המשיח. (עמ' 212)
חתונתו השניה של קארו היא אפוא איחוד קוסמי, חתונה שמימית, hieros gamos חד פעמי שמזווג את היסודות הבסיסים ביותר של ההוויה: אדם וחוה, זכר ונקבה, מלוכה וכהונה, אנושות ושכינה. לחתונה כזאת יש רק משמעות אחד: גאולה.
ואכן, המגיד גם מגלה לקארו שנשמת אשתו השנייה, כלומר נשמת בצלאל, משותפת גם לניצוץ נשמות שרה, תמר ורות! נישואי אברהם לשרה, זיווג יהודה ותמר ונישואי בועז ורות היו כולם ניסיונות לתקן את נשמת המשיח (וכולם יסודם בחטא: אברהם ושרה הם על פי המדרש אח ואחות, תמר היא אשת בנו של יהודה, ורות היא מואביה). הניסיונות האלה לא צלחו, ואצל קארו מתבצע הניסיון הרביעי לתיקון נשמת המשיח, ניסיון שהמגיד מבטיח שיצליח. זוהי אחד מנקודות השיא של מסעו המשיחי של קארו, שאלטשולר ממשיכה ומפרטת לאורך כל הספר.
עולם של גברים
אפשר לתהות על המימד ההומוסקסואלי שבזיווגים האלה. נשים לב שעל פי קארו כל הניסיונות לתקן את נשמת המשיח קשורים לקיום יחסי מין עם אישה שבתוכה שוכנת נשמת גבר, כלומר שהיא "באמת" גבר, אף אל פי שגופה אישה (טראנסקסואליזם פרה-מודרני שכזה). אני לא בא להשטיח את העניין ולטעון שקארו היה פשוט הומו, ולא רק כי מדובר בקטגוריה מודרנית שקארו לא היה יכול להזדהות איתה. הסברים פסיכולוגיסטים כאלה נראים לי רדודים מכדי שיקול רציני (כאילו שתשוקות הומואירוטיות זקוקות לסיפורים על המשיח כדי להגשים את עצמן, ודאי במאה ה-16).
מה שכן מעניין לדעתי הוא המימד התיאולוגי שמתגלה כאן: הגאולה לכאורה באה לעולם על ידי זכרים בלבד, או לכל הפחות על ידי מהויות זכריות בלבד, השוכנות בכלים נקביים. בעצם, בפנימיות, לא מדובר בחתונה שמימית כלל, או לכל הפחות לא בחתונה שמימית הטרוסקסואלית. השפע הוא זכרי תמיד. הכלי הוא נקבי, אבל הוא רק הכלי.
חוקר הדת המעולה ג'פרי קרייפל (כאן ראיון שלי איתו) ניסח לפני כמה שנים תובנה לגבי המיסטיקה המונותאיסטית שנדמה לי שמתאימה למקרה זה. על פי קרייפל אם נבדוק את העניין נגלה שמיסטיקה מונותאיסטית היא תמיד הומוסקסואלית (או לפחות כל עוד היא נחשבת כשרה, לא כופרנית). המיסטיקן הרי מתאחד, או בא במגע אינטימי, עם האל הזכרי, עם מלך מלכי המלכים. אם נתבונן ביהדות, גם מערכת היחסים בין עם ישראל לאלוהיו מתוארת בלשון של זוגיות, שבה העם הופך לנקבה – "כנסת ישראל". אלא שהעם הרי מתואר כזכר בכל מקרה אחר. יש כאן אפוא זיווג הומוסקסואלי. זכר שמשמש כנקבה, ככלי.
למה זה כך? האם כדי לעמוד על הדמיון בין המאמין למושא אמונתו? או אולי כדי להדגיש את הפסיביות והכניעה של המאמין? או אולי, כפי שכותב קרייפל, כדי לגדר את ההטרוסקסואלי לארץ ולייחד את ההומוסקסואלי לשמיים? כך יוצא שהעליונים הם עניינים גברים. מסתבר שאת כל הדברים החשובים באמת עושים רק גברים, אחד עם השני.
אולי אפוא אין זה פלא שקארו לא הצליח בסופו של דבר להביא את המשיח, וכל מה שהוריש לנו הוא קודקס גדול של חוקים. כל כך ברור שחסר כאן מגע של אישה.
לולאת האל 
סיכום יפה ומענין רק שהסוף קצת שטחי
לכל ישות מיוחסת בקבלה בחינה של דוכרא ונוקבא – אפילו לאל עצמו יש בחינה של "שכינה".
אין פלא שגם לנשים יש בחינה זכרית אבל לא במובן ה"הומוסקסואלי" אלא כהשלמה ל"נוקבא" של הגבר שלה.
שיא השלמות הוא בזיווג – החיבור בין דוכרא ונוקבא, שאותו תמיד יוזם הזכר כי מהותו היא אקטיבית.
גם כאן זוכרא לא במובן הפיסי של גבר דווקא – יתכן ובקשר זוגי דווקא האישה הביולוגית תהיה היוזמת ולכן תהיה דוכרא מול הגבר שלה שיהפוך לנוקבא (כמו לאה ויעקב בהולדת יששכר)
אהבתיאהבתי
תראה, ברור שהזוכרא כאן אינו במובן הפיזי. הרי במובן הפיזי זו אישה. אלא שהמובן הפנימי בקבלה מהותי ועליון לזה החיצוני. זה הסיפור.
אהבתיאהבתי
יש תשובה פשוטה יותר לעניין שתי הנשים המצויה בחז"ל.
כל בו אדם מתחתן עם שתי נשים, לאה ורחל. יעקב הוא הראשון והסמל לכך, אבל זה קורה בכל חתונה. אחת מסמלת את הבינה ואחת את המלכות.
לא יודע אם אלטשולר חשבה על זה, אבל זה נראה לי טריוויאלי
אהבתיאהבתי
איזה כיף, אני קורא ותוך כדי קריאה אני נזכר באנשים יהודים, דתיים שבאמת מאמינים במיתוסים האלה באופן כנה ואותנטי, ובו זמנית חשים בוז עמוק למיתוסים ההודים, למשל. וכמובן להיפך, אני מניח שיש הודים הנמצאים באותה סיטואציה אמונית בדיוק…
מדהים מה שהאדם יכול לברוא ממוחו כדי לספק לקיומו משמעות.
אהבתיLiked by 1 person
1. מאמר מאוד מעניין. תודה.
2. לגבי ההומוסקסואליות: מצער לראות שנקודת הייחוס שלך היא גברים ונשים במובנם המיני, מה שכמובן לא נכון בעולמם של המקובלים. בקבלה השפה היא של מהויות והרובד הפיזי הארצי והגשמי הם רק עולם אחד (די מצומצם, עלמא דשיקרא כמובן) שלא מתייחסים אליו כאל נקודת הייחוס אלא הוא השתלשלות של מהויות יותר משמעותיות וקודמות, ולא רק כרונולוגית אלא גם לוגית. לפי המקובלים, היחס בין זכר ונקבה הוא כמובן יחס של משפיע ומקבל. הגבר הוא זכר והאישה היא נקבה לא בגלל איברי מין, גובה, הריון או שיער, אלא בגלל שמהותית הגבר הוא משפיע והאישה היא המקבלת (בזיווג כמובן). יחס זה קיים גם בין 4 העולמות והרבדים ביניהם וכמו כן בין האל שהוא משפיע על המלאכים והכוחות, והם משפיעים על עולם הבריאה.
ולכן, אין פה הומוסקסואליות כי: ביחס לאל האדם הוא המקבל, הנוקבא, וביחס לאשתו הוא הזכר, המשפיע. כל הקשר לארוטיקה או הומוסקסואליות נשמע עסיסי ותופס קוראים וכותרות אבל ניכר בכתבי המקובלים ובחייהם שהם התעסקו ביישויות שמימיות לא חומריות והעולם שלהם היה מהותי ולא פיזי.
3. קטונתי, אך נשמע לי די ברור למה המגיד מתייחס לאשתו השנייה והשלישית של ר' יוסף קארו. המקובל מתאחד עם אשתו כשהיא טהורה וכשאשתו טמאה הוא פורש ממנה (מעין גירושין) וע"י לימוד תורה, צומות ותעניות הוא מתאחד עם השכינה, שהיא נקבה אחרת. גם ע"י כך הוא לא מגיע להרהור חטא (הרהור מיני באשה שאסורה עליו): כשאשתו טהורה הוא יהיה איתה, וכשאשתו טמאה – הוא יהרהר בשכינה. בכל זמן נתון יש לו אישה שבה הוא יכול להרהר ולהזדווג.
במילותיו של ר' משה קורדוברו (תומר דבורה, פרק תשיעי): "עוֹד זְהִירוּת הַרְבֵּה צָרִיךְ לִקַּח הָאָדָם לְעַצְמוֹ, לַעֲשׂוֹת שֶׁתִּהְיֶה שְׁכִינָה דְּבֵקָה עִמּוֹ וְלֹא תִפָּרֵד מִמֶּנּוּ. וְהִנֵה, הָאָדָם בְּעוֹד שֶׁלֹּא נָשָׂא אִשָּׁה, פְּשִׁיטָא שֶׁאֵין עִמּוֹ שְׁכִינָה כְּלָל, כִּי עִקַּר שְׁכִינָה לָאָדָם מִצַּד הַנְּקֵבָה, וָאָדָם עוֹמֵד בֵּין שְׁתֵּי הַנְּקֵבוֹת, נְקֵבָה תַּחְתּוֹנָה גַּשְׁמִית, שֶׁהִיא נוֹטֶלֶת מִמֶּנּוּ שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, וְהַשְּׁכִינָה הָעוֹמֶדֶת עָלָיו לְבָרְכוֹ בְּכֻלָּם שֶׁיִּתֵּן וְיַחֲזֹר וְיִתֵּן לְאֵשֶׁת בְּרִיתוֹ, כְּעִנְיַן הַתִּפְאֶרֶת שֶׁהוּא עוֹמֵד בֵּין שְׁתֵּי הַנְּקֵבוֹת, אִמָּא עִלָּאָה, לְהַשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל הַצֹּרֶךְ, וְאִמָּא תַתָּאָה, לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, חֶסֶד דִּין וְרַחֲמִים, וְלֹא תָבֹא אֵלָיו שְׁכִינָה אִם לֹא יְדֻמֶּה אֶל מְצִיאוּת הָעֶלְיוֹן.
וְהִנֵּה, לִפְעָמִים הָאָדָם פּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ לְאַחַת מִשָּׁלֹשׁ סִבּוֹת. הא', לִהְיוֹתָהּ נִדָּה, הב', שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבוֹדֵל מִמֶּנָּה כָּל יְמֵי הַחֹל, הג', שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִן הַחֵטְא. וּבִזְמַנִּים אֵלּוּ הַשְּׁכִינָה דְּבֵקָה וּקְשׁוּרָה עִמּוֹ, וְאֵינָה מַנַּחַת אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נֶעֱזָב וְנִפְרָד, אֶלָּא לְעוֹלָם אָדָם שָׁלֵם זָכָר וּנְקֵבָה, וַהֲרֵי שְׁכִינָה מִזְדַּוֶּגֶת לוֹ, צָרִיךְ אָדָם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִפָּרֵד שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ בִּהְיוֹתוֹ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, וְיִהְיֶה זָרִיז וְנִשְׂכָּר לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ וְלֶאֱחֹז בַּתּוֹרָה, שֶׁבְּסִבָּה זוֹ, שְׁכִינָה, שֶׁהִיא שְׁמִירַת הַדֶּרֶךְ, עוֹמֶדֶת לוֹ תָּמִיד, בִּהְיוֹתוֹ זָהִיר מִן הַחֵטְא וְעוֹסֵק בּתּוֹרָה. וְכֵן בִּהְיוֹת אִשְׁתּוֹ נִדָּה, שְׁכִינָה עוֹמֶדֶת לוֹ כְּשֶׁשּׁוֹמֵר הַנִּדָּה כָּרָאוּי. אַחַר כָּךְ, בְּלֵיל טָהֳרָתָהּ, אוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת, אוֹ בְּבוֹאוֹ מִן הַדֶּרֶךְ, כָּל אֶחָד מֵהֶן זְמַן בְּעִילַת מִצְוָה הִיא, וּשְׁכִינָה נִפְתַּחַת לְמַעְלָה לְקַבֶּל נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת, גַּם אִשְׁתּוֹ רָאוּי לִפְקֹד אוֹתָהּ, וּבָזֶה שְׁכִינָה תָּמִיד עִמּוֹ, כֵּן פֵּרְשׁוּ בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת ּבְּרֵאשִׁית [מ"ט, א']. הַפְּקִידָה לְאִשְׁתּוֹ צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה דַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה בִּמְקוֹמָה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁהִיא בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת. אָמְנָם בִּזְמַן צָרַת הַצִּבּוּר שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת, אָסוּר, וְכֵן פֵּרְשׁוּ בְּתִקּוּנִים פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית [תקון ס"ט]. הָרוֹצֶה לְהִזְדַּוֵּג עִם בַּת הַמֶּלֶךְ וְשֶׁלֹּא תִפָּרֵד מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם, צָרִיךְ תְּחִלָּה שֶׁיְּקַשֵּׁט עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי קִשּׁוּטִים וּמַלְבּוּשִׁים נָאִים, וְהֵם תִּקּוּנֵי הַמִּדּוֹת הַנִּזְכָּרוֹת כֻּלָּם. וְאַחַר שֶׁתִּקֵּן עַצְמוֹ בְּתִקּוּנִים, יְכַוֵּן לְקַבְּלָהּ עָלָיו בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְנוֹשֵׁא עֹל מִצְוֹת בְּסוֹד כַּוָּנַת הַיִּחוּד תָּמִיד, וּמִיָּד הִיא נִשֵּׂאת לוֹ וְאֵינָהּ פּוֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ. וְזֶה בִּתְנַאי שֶׁיְּטַהֵר וִיקַדֵּשׁ עַצְמוֹ. וְאַחַר שֶׁהוּא טָהוֹר וְקָדוֹשׁ, יְכַוֵּן לְקַיֵּם לָהּ שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁחַיָּב הָאָדָם לְאִשְׁתּוֹ. הא', לְהַשְׁפִּיעַ לָהּ בְּכָל מַעֲשָׂיו שֶׁפַע מִן הַיָּמִין לִמְזוֹנָהּ. הב', לְכַסּוֹת עָלֵיהָ מִצַּד הַגְּבוּרָה, שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָּהּ הַחִיצוֹנִים, שֶׁלֹּא יִהְיֶה צַד יֵצֶר הָרָע בְּעֵסֶק מִצְוֹתָיו, כְּגוֹן לַהֲנָאַת הַגּוּף וּלְתִקְוַת הַכָּבוֹד הַמְדֻמֶּה וְכַיּוֹצֵא, שֶׁיֵּצֶר הָרָע מָצוּי בְּאוֹתָהּ מִצְוָה וְהִיא בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֶרְוָ"ה, אִם כֵּן צָרִיךְ לְכַסּוֹת הָעֶרְוָה וּלְהַסְתִּירָהּ תָּמִיד שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּהּ. כֵּיצַד, כָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם בְּלִי חֵלֶק לַיֵּצֶר הָרָע. וְכֵן תְּפִלִּין וְצִיצִית הֵם מְגִנִּים גְּדוֹלִים בַּעֲדָהּ שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ הַחִיצוֹנִים בָּהּ, וְיִהְיֶה רָגִיל בָּהֶם. הג', לְיַחֲדָהּ עִם הַתִּפְאֶרֶת בְּעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע, בִּקְבִיעוּת עִתִּים לַתּוֹרָה. וּכְשֶׁיִּקְבַּע עוֹנָה לְכָל דָּבָר, יְכַוֵּן שֶׁזֶּהוּ עוֹנַת הַשְּׁכִינָה בַּת מֶלֶךְ, וְיֵשׁ רֶמֶז לָזֶה בַּתִּקּוּנִים."
כן, מקובלים חיים בעולם אחר משלנו, שבו הזדווגות מיסטית (שבפועל היא עבודת מידות, תעניות וצומות, וקיום מצוות מאוד מוקפד) גורם להשתוקקות לשכינה, ואז אין להם הרבור חטא.
אהבתיאהבתי
יפה כתבת. חוזר למה שכתבתי קודם, ומוזכר בחז"ל במספר מקומות, כשאדם מתחתן הוא למעשה עומד תחת החופה עם שתי נשים – לאה ורחל. הרבה סימבוליקה יש כאן, אבל בצורה הפשוטה ביותר – לאה מסמלת את השלמות הרוחנית אליה יש לשאוף ורחל מסמלת את המעשיות היומיומית, הארציות, אותה יש לתקן (והיא עיקר הבית, "מושיבי עקרת הבית" זו רחל).
ודי לחכימא
אהבתיאהבתי
קשה מאוד הטענה על 'קארו לא הצליח להביא את המשיח' , בעוד שכל המכיר את הרקע ההגותי לעליות תלמידי הגר"א והבעש"ט וכל תסיסת 'אתחלתא דגאולה' שפשטה בעולם היהודי והביאה לעליות הראשונות ואיני מהסס לטעון שאף היוו את הרקע התרבותי לצמיחתה האידאליסטית של הלאומיות החילונית ועליותיה (שהטריגר להתפרצותה היה אביב העמים באירופא, אך זה רק הטריגר) – יודע שהוא מושתת בעיקר על דבריו של ר' יוסף קארו ע"פ המגיד, והם היוו את האנזים הראשוני במהלך. כך שאם יש אדם יחידי שניתן לומר עליו שקידם את גאולת ישראל – הרי שזה הוא.
אהבתיאהבתי
אנחנו, המקובלים והמיסטיקנים המודרנים, משתמשים בעיבורים כל הזמן.
עם גילגולים קצת יותר קשה לנו, חע חע חע.
מי שקרא את ספרו של הרב אברהם צבי קלוגער "יחוד ההתבודדות" יודע עד כמה הטענה של ג'פרי קרייפל היא מגוחכת.
כמובן, לטובת קרייפל אפשר תמיד להגיד שהוא, כמו ד"ר אלטשולר מתעסק בחומר מלפני ארבע מאות שנה, כשתחום המיסטיקה הקבלית , כבר צעד מאז כברת דרך מסויימת.
גם אותה דיכוטומיה שאיתה התעסקו ורבלובסקי וגרינוולד בעבר , ובה מתחבטת אלטשולר היום , אותה סתירה לכאורה בין היותו של קארו , פוסק רבני עליון ובין עיסוקו הנמרץ בקבלה המעשית העמוקה , נפתר כבר לפני כמה שנים על ידי אחד מהמקובלים המודרנים הידועים.
מדובר ברב אברם (לא שכחתי את הה') זגדון שהציג מודל מיסטי בשם "ספר הצללים", שבאופן כללי שכוחו ההלכתי של מרן הב"י , נובע דווקא מעוצמתו המאגית , שאפשרה לו לכתוב "ספר חי", באופן שאולי מזכיר לחובבי הז'אנר, כמה תופעות שמתוארות בסדרת הארי פוטר.
בכל אופן, הספר של אלטשולר נשמע אכן מעניין , ובאשר לצללים, אולי אמצא הזדמנות להרחיב בפורום המתאים.
אהבתיאהבתי
שמעתי פעם מראש ישיבה שאמר (בשם החפץ חיים): "הבית יוסף היה תלמיד חכם גדול מהמגיד שלו", זה אולי מייצג את היחס ה"ליטאי" לעניין.
אהבתיאהבתי
החפץ חיים התכוין ככל הנראה לפשלה של קארו ב"מגיד מישרים" ששכח שם משנה מפורשת.
איני זוכר מראה מקום, אבל זה דבר שראיתי בעבר.
אהבתיאהבתי
מצטער, אך לכתוב על ר' יוסף קארו דרך המגיד מישרים זו אפילו לא חצי עבודה.
כפי שצוין,ר' יוסף קארו הוא מאנשי ההלכה המרכזיים ביותר בתולדות ישראל, וכל עבודה רצינית עליו צריכה להתיחס לבית יוסף, לכסף משנה, לשולחן ערוך ולשאר חיבוריו ההלכתיים. ניתן להוסיף להוסיף דיון על הצד המיסטי שלו. כדי להתמודד עם ספרי ההלכה שלו, צריך להיות למדן כפשוטו, ורק אחר כך להיות מומחה למיסטיקה.
אהבתיאהבתי
הספר של אלטשולר כמובן מתייחס לכל זה. ברשימה שלי התייחסתי למה שעניין אותי, זה הכל.
אהבתיאהבתי
שני פרקים בית יוסף ושולחן ערוך ואחד ערשה פרקים על המקובל. זהו ר' יוסף קארו?
אהבתיאהבתי
J,
התגובה שלך היא תגובה קלאסית למחקר שמציג פן שנחשב בעייתי בדמות בעלת חשיבות דתית משמעותית (ראה, למשל, תגובות חרדיות – במיוחד מחב"ד – למחקריו של דוד אסף על בן הרבי שהתנצר). הטענה "זה פן שולי" אינה בלתי לגיטימית לעצמה, אבל מדוע פנים "שוליים" של דמויות מפתח אינם ראויים למחקר, לתיעוד ולהבנה? בנוסף, חלק מהותי ממחקרים מסוג אלה (כנראה גם מספר זה) הוא להראות שזה ממש לא "שוליים", וכי עצם הטענה לשוליות היא פוליטית, מאוחרת ו"כפויה" על המציאות עצמה – הן של הדמות הן של האופן בו התקבלה בזמנה.
ועוד – הטענה כאילו עד שלא מבינים ויודעים ה-כל, אי אפשר להגיד אף מילה על כלום, היא טענה צבועה ומתנשאת (ומשום מה היא נשמעת בד"כ בידי גברים אורתדוקסים כלפי נשים חוקרות הלכה/תלמוד/היסטוריה יהודית/מחשבת ישראל, גם כאשר הן יודעות הרבה הרבה יותר מהם…). אבל החמור מכל – זו טענה שמטרתה ומניעיה הם התחמקות מדיון בנושא המסוים. אף אחד אף פעם לא יודע ה-כל, ואף אחד אף פעם לא מבין ה-כל, ואם נחכה עד אז לא נחקור כלום, לא נגלה כלום, ולעולם לא נדע אפילו מקצת מה-כל.
לסיכום, הטענות שאתה משתמש בהן כאן הן כלים נפוצים מאוד להתעלמות ממחקרים שונים ולהשתקה של חוקרים שונים. אם לא התכוונת לכל אלה, אולי כדאי לך להשתמש בטענות אחרות (לשפה יש משמעות, שנגזרת גם מן ההקשרים התרבותיים בתוכם היא פועלת).
(גילוי נאות: לא קראתי את הספר, והחוקרת המסוימת אינה "מיי קאפ אוף טי").
אהבתיאהבתי
אשמח לדיון ענייני, אם לא אושם בתגובת קלאסיות.
במפורש לא טענתי שאי אפשר לומר כלום, אולם במקרה כזה היה עדיף לתת לספר שם כגון: הצד המיסטי של ר' יוסף קארו. במקרה כזה שני פרקי רקע על מורשתו ההלכתית של ר' יוסף קארו היו מכובדים בהחלט.
ולפני שמאשימים אותי בהשתקה, אבקש לא להשתיק אותי ולמצוא כוונות זרות בדברי.
הייתי כותב אותו דבר בדיוק גם אם גבר מזוקן וחובש כיפה היה כותב להתפלל.
אהבתיאהבתי
תיקון טעויות הקלדה:
אשמח לדיון ענייני, אם לא אואשם בתגובות קלאסיות.
במפורש לא טענתי שאי אפשר לומר כלום, אולם במקרה כזה היה עדיף לתת לספר שם כגון: הצד המיסטי של ר' יוסף קארו. במקרה כזה שני פרקי רקע על מורשתו ההלכתית של ר' יוסף קארו היו מכובדים בהחלט.
ולפני שמאשימים אותי בהשתקה, אבקש לא להשתיק אותי ולמצוא כוונות זרות בדברי.
הייתי כותב אותו דבר בדיוק גם אם גבר מזוקן וחובש כיפה היה כותב את הספר.
אהבתיאהבתי
השם שהכת"ך לא מופיע כלל במגיד מישרים. מור אלטשולר מציינת בפירוש שמדובר בשם שמופיע רק בכ"י יחיד עפ"י מאיר בניהו, ולענ"ד יש מקום לבדיקת עמיתים של הנוסח הן מצד הדיוק בפיענוח והן מצד האותנטיות של הנוסח. וכיו"ב שצריך גם לקחת בערבון מוגבל את הקונסטרוקציה שנבנתה על השם הזה.
אהבתיLiked by 1 person
מדהים – כל ילד מתחיל בישיבה עומד עם לסת שמוטה מול יצירתו ההלכתית של ר' יוסף קארו, שבעמארצות אופיינית מכונה כאן בזלזול מובלע כרק "קודקס גדול של חוקים" (שזה אגב גם לא נכון עובדתית ורי"ק כתב גם חיבורים הלכתיים בעלי אופי שונה). ומה שיש לדון פה על הדמות הזו אלו ספקולציות מופרכות ואיזטוריה שבאיזוטירה.
אהבתיLiked by 1 person
תומר, מעניין מאוד. אשמח אם תענה בקצרה לשאלות הבאות:
1. עד כמה הושפעה הטכניקה המדיטטיבית המתוארת ממנהגי הצופים המוסלמים. שהרי ניסיון ההתמזגות עם האלוהות מהווה מרכיב מרכזי שם. האם יש בכתבי המקובלים היהודים שהזכרת הכרה בהשפעה זו(כמו שיש למשל אצל בן הרמב"ם 300 שנה קודם לכן)?
2. האם גם לאר"י עצמו יוחסו ניסיונות מסוג זה?
3. האם במקום כלשהו מתייחס קארו לשאלה האם הרמב"ם שאותו פירש היה לדעתו גם הוא בעל נגיעה לעולם המיסטי(כידוע יש מחלוקת במחקר עד כמה הרמבם היה רציונליסט טהור או בכל זאת מתווה דרך(בעיקר ב"מורה") לאיחוד המיסטי. פשט דבריו מחזק לדעתי את האפשרות השנייה.
בשולי הדברים-כיוון שהזכרת את תיקון שבועות-הרי שהשנה נכחתי בדיון שבו ניסית להתמודד(באיפוק ובכבוד ) עם דברי הרב מדן, שהתרשמתי שלא הצליח(או לא רצה)לרדת לסוף דעתך. אולי יש מקום שתכתוב על כך פוסט שיהיו בו תובנות גם לרבים שלא נכחו.
בהצלחה,
ישראל ש.
אהבתיאהבתי
1. כנראה היתה השפעה, וכבר אבולעפיה ספג מהסופים. אבל לדעתי לא צריך לתלות את הטכניקה הזאת בהשפעה זרה. זה לא ששינון של שמות אלוהיים הוא עניין סופי, או בכלל עניין מקורי. אפשר למצוא אותו בתרבויות שונות. בכ"א ביהדות אפשר למצוא אותו כבר אצל יורדי המרכבה, במאות ה-4-5 לפנה"ס.
2. לא שידוע לי.
3. לדעתי קארו בכלל לא הוטרד מהשאלה הזאת והיה ברור לו שהרמב"ם הוא לא "רציונליסט". בכלל, החיפוש אחר רציונליזם טהור מגיע מאוחר יותר. עבור קארו ברור שפילוסוף עוסק גם במגע אינטימי עם האל.
4. תודה, אולי בהזדמנות :)
אהבתיאהבתי
לא לפנה"ס אלא לספירה.
אהבתיאהבתי
תודה תומר.
אני חושבת שמפרספקטיבה מודרנית קשה לנו קצת להתחבר לפסיכולוגיה של אבותינו. לדעתי הדיכוטומיה הזו שבין עיסוק בגלגולים לבין הסתכלות הלכתית הייתה קצת אחרת לפני שעלתה ה'פסיכולוגיה המודרנית'. התפיסה הייתה שהיהדות היא קודם כל עיסוק במצוות, ודווקא ההתמקדות בהן מאפשרת ליהודים לחשוב (כמעט) את כל מה שהם רוצים מבחינה פילוסופית ומיסטית. ושים לב בהקשר הזה לספר האחרון של מנחם קלנר על הרמב"ם, הוא מראה איך כל תפיסת העיקרים של הרמב"ם הייתה זרה ליהדות (ולטענתו גם אחריו).
כל מה שאני רוצה לומר הוא שייתכן שפעם – הרבה יותר מהיום – יהודים הרגישו שהם חייבים קודם כל לממש את הצו ההלכתי, ואח"כ – ובאופן יחסית פרטי יותר ומחייב פחות – לא הייתה להם בעיה להישען על חזיונותיהם וכו'. באופן פרדוקאסלי זה לדעתי נתן להם 'דרור חזיוני' גדול הרבה יותר משל האדם המודרני, ובכל זאת הדבר לא נתפס בשום אופן כנוגד את החיים ההלכתיים.
אהבתיאהבתי
סיגל שלום, אני דווקא לא מסכים שהיהדות היתה קודם כל הלכה (גם אם זו היתה חשובה מאוד לדעת כולם). לדעתי זו תפיסה מודרנית. אני כן מסכים שהיה להם חופש גדול הרבה יותר להפליג בדמיונות, כי אכן לא נוצרה ליהדות "דוגמה". המקובלים עצמם אמנם ראו בהלכה את המסד הבסיסי של פעולת כל הקוסמוס, אבל יש לך אחרים – הרמב"ם, ר' אברהם אבולעפיה, בחיי אבן פקודא – ששמו את מרכז הכובד על עניינים אחרים.
אהבתיאהבתי
ארמוז רק לי"ל.
בשורה תחתונה, מי נחשב תמיד כיהודי יותר טוב, מי שממתין שש שעות בין בשר לחלב או מי שעוסק במושכלות/מיסטיקה/גמילות חסד וכו'?
אהבתיאהבתי
מקובלים רבים סברו וסוברים שיהודי יותר נחשב מי שעסוק במיסטיקה, עיין בהקדמת חיים ויטאל ל"עץ חיים".
אהבתיאהבתי
אשמח אם תצטט, אמנם קראתי הקדמה מזמן, אבל אני הבנתי הפוך
אהבתיאהבתי
לא הבנתי איך הגעת למסקנה קיצונית שהגאולה היא עניין של גברים בלבד?! הרי לכל אורך התנ"ך וחז"ל מודגש שוב ושוב שבזכות נשים נגאלו ישראל, על ידי שפרה ופואה, מרים ויוכבד, צפורה ומרים, ולפני כן בנות לוט ותמר. רחב [שלפי האריזל התגלגלה בחבר בעלה של יעל] ורות, אביגיל ובתשבע, אסתר וכו' . ומאמרי חז"ל עוסקים רבות בזה. אכן יש תפקיד שונה לאשה מלאיש והמשיח הוא איש דווקא [רק בנצרות הוסיפו אמא למשיח!]. אבל יש בהחלט יסוד נקבי לתהליך הזה וכמו שציינת בעצמך.
אהבתיאהבתי
הנושא מרתק, והסקירה טובה, אבל כמו כמה מגיבים לפניי גם אני חש שיש כאן השטחה בעייתית, העתקת מושגים מעולם לעולם, והצגת ההלכה והעבודה של מרן על השלחן ערוך כאיזה עניין יבשושי ושולי
אהבתיאהבתי
יואב, קודם כל אולי אני אחראי לשוליות, וכדאי לקרוא את הספר כדי לקבל תמונה טובה יותר. אני שמתי אצבע על מה שמעניין אותי. בקשר להעתקת מושגים מעולם לעולם – אילו? את זה לא הבנתי.
אהבתיאהבתי
"אלא שבמאה ה-19 נשמעו קולות שונים של יהודים משכילים, ראשוני חוקרי "מדע היהדות", שרצו לזכות את קאלו מאשמת "הזיות", ולכן פסקו שהיומן הוא זיוף."
לא קאלו, קארו
אהבתיאהבתי
… בעיני אין שום בעייתיות בכך שהלכה (כל הלכה שבעולם) תהי מושפעת מהידע ומההמלצות שניתנו לאנושות מהרבדים יותר אנושיים (או, לפחות, יותר חכמים) ממנה – ואין לי שום בעייה לקראו לרבדים ההם בשם "מיסטיים". כלומר, אם לטיפשים של סוף של המאה ה-19 היה ברור שהם יודעים את כל הסודות של היקום ושל פיזיקה בפרט – אם להם היה לא נוח משימוש של מישהו בעזרים לא מוחשיים להם, אז שימשיכו החכמים של תחילת המאה ה-21 להתייחס לסיבות האלה של הסתיגויות של קודמיהם כאל רלוונטיות להם גם היום.
לי אין בעייה עם מקורות שמימיים כלשהם של הלכה יהודית – כי מבראשית של בראשית של תורה ושל בראשית של היהדות שבה, העצות שמימיות הן חלק די מרכזי (ואף קובע!) של היהדות. אבל לי יש בעייה עם היחס של יהודים אל התלמוד.
אין לי שום בעייה עם הפרדיגמות של התלמוד, עם שפת המשלים שלו: אין לי שום בעייה עם הזיות, התגלויות וקולות יותר גלויות לאוזן של ילדות שונות מהשמיים – זה הכילים של העבודה שהתלמוד מנסה לבצע. אין לי שום בעייה עם ההזיות של דמויות סיפרותיות של התלמוד.
יש לי בעייה עם ההזיות של אלה שמספרים לנו את התלמוד – יש לי בעייה עם מה שהם מספרים לנו על התלמוד כי הם מספרים לא את התלמוד אלא את ההזיות שלהם – ויותר גרוע שהם מספרים גם את השקרים הזדוניים ומגויסים שלהם כאילו זה זה התלמוד. וכאשר הטיפשות, השטויות וההזיות של הפרשנים לא מעוותים ולא מחסלים את העיקר של התלמוד – את הניסיון של מחבריו למנוע את הישניות של השואות ואסונות דמות אלה שהאומה גרמה לעצמה בתחילת המילניום הקודם (בשנות ה-70 וה-130 עם חורבן של בית המקדש וירושלים) – אם ההזיות של הפרשנים הם תוצאה של טיפשות בלבד והן לא הסילוף מודע וזדוני שמטרתו לחסל את ההומאניות ונאורות של התלמוד ואת הביקורת שלו כלפי האכזריות של האומה – אם ההזיות של הפרשנים הן תוצאה של טיפשות בלבד אז אין לי שום רגישות מוגזמת עליהן. {דוגמא אחת של טיפשוט מצחיקה מסוג זה כבר הבאתי (“מאיפה בא האיסור להניח תפילין בשבת?” כאן: https://goo.gl/2SxSUy) והיא דוגמא טובה של אי-הבנה של מהותו של התלמוד כספר של סאטירה לועגת שגרמה גם לקודמיו של רב קארו לא להבין את הטקסטים הכי ברורים של התלמוד – כי לא רק המיסטיקן קארו לא הבין את התלמוד בגלל שכבר בילדותו הסתירו ממנו שזה ספר של סאטירה לועגת}.
אך באופן כללי כל מה שאני קורא להן "הזיות" זו לא ההזיות המיסטיות של מחבריה של ההלכה העכשוית אלא טיפשות ושקרים (חלקם זדוניים, מגויסים ומחושבים) של הפרשנים – והשקרים הזדוניים של רש"י הם הראשוניים בשרשרת של העיוותים של התלמוד שידועים לי (ולי לא ידוע כלום ממה שיודעים החוקרים המודרניים של הגרסאות והנוסחאות).
ברור לגמרי שמי שלא מבין את הפרק האחרון של מסכת סנהדרין כלגלוג כלפי הציפיה למשיח, הוא לא יבין שתלמוד מדבר על גירוש של שכינה על-ידי היהודים ולא על גלות השכינה – ועקב כך הוא, כמו שמספר מר פרסיקו במאמר ההוא, ינסה בכל כוחו לספר את מה שהוא יבחר במטרה להפוך את האומה למשיחית ובטוחה בעיליונותה לעומת הגויים וכו’: כי יש לו מטרה והוא פועל להשיגהָ…
אהבתיאהבתי