בתחילת חודש מארס השנה הופיעה באתר החרדי 'כיכר השבת' ידיעה שבישרה על הצטרפותן הנחושה של ראשי המפלגות החרדיות, יעקב ליצמן, משה גפני ואריה דרעי, למאבק נגד העברת 'האגף לתודעה יהודית' מהרבנות הצבאית אל אגף כוח אדם (אכ"א), וזאת "אחרי שבציונות הדתית נכשלו במאבק", כלשון הידיעה. הקורא החילוני הסביר יופתע אולי מדאגתם של החרדים למהלכי הבירוקרטיה הפנים-צה"לית, אולם עבור הקורא החרדי, העניין ככל הנראה מובן. הידיעה ב'כיכר השבת' לא הביעה שום תמיהה על העניין, ואף נראה שעודדה את היוזמה. אותם חברי כנסת שנלחמו כאריות על מנת למנוע גיוס חרדים לצבא, נאבקים כעת על צביונו היהודי של אותו צבא.

התמורות שעוברות על הציבור החרדי משקפות מגמה כללית בציבוריות הישראלית – התעצמותה של לאומיות אתנית והתגבשותה של זהות יהודית אתנוצנטרית. אבקש לטעון כי למגמה הזו יש השלכות משמעותיות על חילונה של החברה בישראל. כדי להבין את המצב לאשורו, עלינו לחזור אל מאפייניו הבסיסיים של תהליך החילון.

מעט על מהותו של חילון

בשונה מההנחה הפופולרית, החילון אינו בראש ובראשונה אבדן האמונה ונטישת הריטואל הדתי, למרות שגם תופעות אלו הן חלק משמעותי מן החילון. במרכז תהליך החילון עומדת החלוקה מחדש של המרחב הציבורי, והדיפרנציאציה בין ממדים שונים של הפעילות האנושית. בעוד שעד למודרנה הממסד הדתי חלש על ממדים נרחבים בחיי האדם (חינוך, בריאות, מדיניות, ידע, מוסר וכן הלאה), בעידן המודרני תחומים אלו מופקעים ממנו ומופקדים בידי מערכות מיוחדות המתמחות, כל אחת בדרכה, בתפעולם. איננו נסמכים עוד על הדת כדי שתנהל בתי חולים, או כדי שתאמר לנו מדוע לא ירדו גשמים. שדות הכוח האלה הוצאו מתחת ידיה של הדת ונמסרו לידיהם של מוסדות חברתיים אחרים.

לא זו בלבד, אלא שהדת עצמה הופכת לתחום מוגדר ומגודר בחיינו. אנחנו יכולים להיות ישראלים, יהודים, רופאי שיניים, חובבי ג'וגינג – ודתיים. או לא דתיים. מעיקרון בסיסי של זהות, מתפיסת העולם היסודית של האדם שבלעדיה הוא אבוד ושעליה הוא מוכן למסור את נפשו, הפכה הדת לקטגוריה אחת העומדת במקביל לקטגוריות רבות אחרות. בסיס הזהות שלנו, גם של רבים מאתנו שהם שומרי מצוות, אינו נבנה על הדת, אלא הדת יכולה להיות תוספת עליו – ולחילופין, אפשר גם לוותר עליה. זו המשמעות העמוקה של חילון.

אלא שכדי שיהיה ניתן בכלל לדבר על הפקעת כוח מידי הדת ומסירתו הלאה, על הפיכת הדת לאחת מכלל הקטגוריות בזהותנו, צריך בראש ובראשונה לאפשר בכלל את ההבחנה בין תחום שהוא "דתי" לבין תחום שאינו דתי. לא רק שהבחנה הזו איננה מובנת מאליה, אלא שהיא כלל לא קיימת בעולמן של רוב הדתות הפרה-מודרניות. כך, למשל, חוקי חמורבי, שכוללים את ההסדרים החברתיים הבסיסיים, ניתנו לחמורבי לכאורה (במאה השמונה-עשרה לפני הספירה) מאל המשפט, שַׁמַ‏שׁ, וממילא הם נתפסים כהוראות דתיות. באופן דומה, חוקי משה ניתנו לו מידי האל, ומטרתם לכונן ממלכה הפועלת בצדק, מתוקף ברית עם האל. בממלכה זו נבחר המלך על ידי האל, והנתינים מצייתים לחוקי האל. ממילא, אין בתמונת המציאות הזאת מימד שאינו דתי.

ההבחנה בין התחומים נמצאת בצורה מובהקת בנצרות. כבר בדברי ישו, שמלמד את חסידיו: "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים" (מתי כב, 21), מוצגת הפרדה ברורה בין התחום הדתי לתחום האזרחי או החילוני. הפרדה זו ליוותה את העולם המערבי בהתפתחותו, כאשר המתח בין הרשות הדתית (האפיפיור) והחילונית (המלכים והקיסרים השונים של אירופה) היווה לא פעם מוקד של מאבק. תהליך החילון נבנה על גבי ההבחנה הזו, כאשר החל מהמאה השבע-עשרה, בד בבד עם התבססות הפרוטסטנטיות, מתעצם מהלך שבמסגרתו התחום הדתי הולך ומצטמצם, מתוך מטרה להגביל אותו לתוככי נפשו של הפרט. המרחב הציבורי מוגדר כ"חילוני" כולו, דהיינו ריק מדת.

אין זה מקרה אפוא שתהליך החילון החל באירופה. הוא מעוגן בצורה מהותית בהיגיון הפנימי של התרבות האירופית. ההפרדה בין ה"דתי" ל"חילוני" היא הפרדה נוצרית בבסיסה, וכך גם תפיסת מוקד הדת – האתר החשוב ביותר שבו היא מתרחשת – בפנימיותו של הפרט. מכאן גם מובן שהתפיסה המודרנית של "דת", כעניין אנושי שמתבסס על אמונה, אינה אלא התרגום האוניברסלי של המודל הנוצרי. הגדרה "יהודית" לדת הייתה מן הסתם עומדת על ההקשר החוקי, הפרפורמטיבי והקהילתי של התופעה.

הדת סולקה מהמרחב הציבורי והפכה לעניינו הפנימי של הפרט מסיבה פרגמטית ומסיבה מהותית. פרגמטית, היה צורך לסיים את מלחמות הדת האיומות שהתחוללו באירופה במאות ה-16 וה-17, דהיינו אחרי הרפורמציה הפרוטסטנטית. מהותית, העמדה על פיה המימד החשוב ביותר של הדת הוא זה שמתחולל בנפשו של האדם הודגשה והועצמה על ידי הפרוטסטנטים, שקידמו תפיסה שראתה טקסיות וממסד דתי כנחותים. עמדה זו גם סייעה לחדול מכפייה דתית פוליטית, שכן דת שנכפתה על ידי השלטון ולא אומצה בצורה אוטונומית על ידי הפרט נתפסה כחסרת ערך.

ועוד: התגבשות הדת כעניינו הפרטי והפנימי של הפרט באה במקביל להגדרת המרחב החילוני כעניינו הפומבי של הציבור. המדינה הדמוקרטית המודרנית, על כן, צומחת כחלק מתהליך החילון, ומוגדרת מתוך הקבלה והשלמה להגדרה המודרנית של הדת. המרחב הציבורי הופך לנטול דת ולנתון להכרעתם של האזרחים, וזאת על בסיס שיקולים אידיאולוגיים ופרגמטיים ובהתאם להכרעת הרוב. מוקד חיי הדת הוא במרחב האישי, והדת נתונה בלעדית להכרעת הפרט, על פי שיקוליו האישיים. אל למדינה להתערב באמונתו של האינדיבידואל, ואל לאינדיבידואל לנסות לכפות את המסורת הדתית שלו על אחרים. היה יהודי בביתך, וגרמני, צרפתי, אמריקני או ישראלי בצאתך.

היה יהודי בביתך וישראלי בצאתך?

הצירוף "יהודי בביתך וישראלי בצאתך" מדגים שהניסיון לתרגם את מודל החילון וההפרדה הנוצרי אל העולם היהודי אינו פשוט כל כך. כאמור לעיל, ההיגיון הפנימי של המסורת היהודית הפרה-מודרנית כלל לא מכיר בחלוקה של המרחב החברתי לתחום "חילוני" ותחום "דתי". גם התפיסה שלפיה דת אותנטית היא דת וולנטרית איננה תפיסה יהודית מקובלת – אל היהדות נולדים, לא מצטרפים, וכל מי שנולד אליה מחויב במצוות, בין אם הוא או היא חפצים בכך ובין אם לאו. תהליך הדיפרנציאציה הזה, שעבור הציביליזציה הנוצרית, עם כל האתגרים שהוא מזמן, אינו אלא תולדה אחת אפשרית של תפיסותיה התיאולוגיות, קשה עבור היהדות כקריעת ים סוף. ואכן, עצם ההבחנה בין הממד הדתי לממד הלאומי או האתני שביהדות זר למסורת עצמה, והתקבעותו בתפיסתם העצמית של היהודים במאתיים השנים האחרונות מהווה מהלך דרמטי של חילון.[1]

ההתמודדות עם הבחנה זו הולידה תנועות ותפיסות הופכיות: היו שבעקבות החלוקה האירופאית הזו ראו ביהדות דת בלבד, והיו שביקשו להפוך את היהדות רק ללאום. בספרה המצויין How Judaism Became a Religion סוקרת ליאורה בטניצקי (אונ' פרינסטון) את הפתרונות השונים שהתגבשו. כך, בעוד האורתודוקסיה המודרנית והיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית מבקשות להפוך את היהדות לדת בלבד, הציונות החילונית ביקשה להפוך אותה ללאום.

אבותיה של האורתודוקסיה המודרנית, משה מנדלסון ושמשון רפאל הירש, כמו גם הוגיה הראשונים של התנועה הרפורמית ושל התנועה הקונסרבטיבית, אברהם גייגר וזכריה פרנקל, תפסו את היהדות כמערכת טקסית ואמונית המוגבלת לתחום הפרט (וקהילת הדומים הקרובה). הם עשו מאמץ כדי להראות שאין שום סתירה פנימית בהיותו של אדם גרמני בן דת משה. פרשנויותיהם בנוגע לחיובי מנהגי המסורת וההלכה נבדלו כמובן, אולם המשותף ביניהם היה שהברית בין עם ישראל לאלוהיו נתפסה עבורם כעניין דתי, לא כעניין לאומי. בהתאם לכך, בדיוק כפי שיש גרמני קתולי וגרמני פרוטסטנטי, כך ייתכן מבחינתם גרמני יהודי.

לא זאת אף זאת: רבים מן המחזיקים בעמדה זו התנגדו נחרצות לציונות, שהרי זו קובעת, בטעות, לתפיסתם, שהיהודים הם בני לאום יהודי. מתוך דברי גילוי הדעת של חברי הוועד המנהל של איגוד הרבנים בגרמניה, שהיה מורכב מרבנים רפורמים ומרבנים אורתודוקסים, ופורסם לקראת הקונגרס הציוני הראשון ב-1897. ניתן ללמוד כי "הדת היהודית מחייבת את מאמיניה לשרת את המולדת, שאליה הם שייכים בכל נפשם, ולסייע לענייניה הלאומיים בכל ליבם ובכל מאודם." [2] – משמע, היהדות היא דת, והלאום אינו קשור אליה: הוא נקבע על פי מושבו של אדם.

התנועה הציונית קמה מתוך דחיית הדגם האירופי המבדיל בין דת ללאום. היא ביקשה לא להעתיק אותו אל מדינת היהודית שתקים בפלסטינה, אלא לדלג על הפער שהוא הציג: לא להיות ישראלים בני דת משה, אלא להיות עברים במדינה עברית, יהודים במדינה יהודית. אלא שגם הדרך לפתרון המודרני הזה נסללה על פי התפיסה המודרנית שיצאה מאירופה באותה עת, דהיינו, על פי החלוקה בין מרחב ציבורי חילוני לבין דתיות פרטית. עבור הציונות, היהדות הייתה בראש ובראשונה לאום, והמדינה שהיא ביקשה להקים הייתה קודם כול חילונית ודמוקרטית. דבריו של מקס נורדאו, שלפיהם "הציונות אין לה דבר עם הדת", ביטאו היטב את הלך הרוח הזה: הציונות היא תנועה לאומית. יהודים, אם ירצו, יהיו יכולים להיות "דתיים", אם כי את התוספת הזו (הארכאית והמיותרת, מבחינת מכונני התנועה הציונית) הם ינהיגו בביתם הפרטי ובין חברי קהילתם. הם יהיו "יהודים דתיים", ואילו שאר תושבי ישראל יהיו יהודים רגילים, נורמלים. חילונים.

הניסיון הקוקיסטי לאחות את הקרעים

צאצאי האורתודוקסיה המודרנית והיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית חיים כיום בארצות הברית. כמובן שגם "אמריקאים בני דת משה" אלה חשים עצמם קשורים לכלל ישראל, ובוודאי שאי אפשר לומר ששום ממד אתני לא נותר מזהותם היהודית. עם זאת, היהדות היא ממד אחד מני כמה ממדים בזהותם, ולעתים קרובות היא אף לא הממד העליון והחשוב ביותר. הם אמריקאים, הם ליברלים או שמרנים, הן רופאות או עורכות דין – והם והן גם יהודים ויהודיות.

צאצאי הציונות החילונית הם רוב אזרחי ישראל היהודים. אך שתי קבוצות נוספות מקרב אזרחי ישראל היהודים – הציונות הדתית והיהדות החרדית – מקיימות גם הן יחסים מורכבים בין דת ולאומיות.

הציונות הדתית נוסדה עם היווסדה של תנועת 'המזרחי' של הרב ריינס, שלא אתגרה את החלוקה המודרנית בין דת ללאום. 'המזרחי' ביקשה לכונן בארץ ישראל מקלט בטוח ליהודים, מדינה שבה יהודים יוכלו להתקיים ולחיות על פי דרכם בשלום. בכך אין הבדל עקרוני בין המזרחי לבין האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית. תורתו של הראי"ה קוק כבר מציגה תפיסה שונה באופן מהותי, המבקשת להתגבר על הפער בין דת ללאום על ידי איחויו בקשר משיחי. הרב קוק ראה בעיני רוחו "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית", המתקיימת כאורגניזם חי המבטא את רצון האל על פני האדמה. במדינה שכזו אין מקום ליהודים שאינם מחויבים לברית, שכן הברית נתפסת כבסיס קיומה של המדינה.

הרב קוק, כידוע, לא זכה לראות את מדינת ישראל בריבונותה, ואילו היה רואה קשה לדעת מה היה חושב עליה. בעשורים הראשונים לקיומה, המדינה ודאי לא חשה עצמה מחויבת לברית כלשהי עם אל כלשהו. מי שעדכן את פרשנותו של הראי"ה למציאות הישראלית היה בנו, הרצי"ה, שאחרי מלחמת ששת הימים הצליח לתרגם את תורתו של אביו לאחת התנועות החברתיות המשמעותיות בתולדות המדינה. כאשר הרב צבי יהודה מדבר על הקדושה שבמדי צה"ל ועל ראש ממשלת ישראל כ"מלאך אלוקים", מובן שהוא מקדם תפיסה שעל פיה אין במדינת ישראל תחום חילוני, אלא המדינה כולה היא הקדש לאל ומלוא כל הארץ – והכנסת – כבודו.

המתנחלים הראשונים פעלו מתוך תפיסה זו, והיו בטוחים שהם מבטאים הן את רצון האל והן את רצון העם. דיבורים על גאולה קרובה מאוד ("הקיץ הקץ!") היו אז עניין מובן מאליו, אותה גאולה שתהפוך את מה שמובלע וידוע רק לאנשי שלומנו – משמעותה הדתית של המדינה – למציאות גלויה הברורה לכול. אפשר לומר שהיה זה הניסיון המשמעותי ביותר בתולדות היהדות המודרנית לגבור על התפיסות הבסיסיות של תהליך החילון והמודרניזציה שעברה היהדות, ולאחות מחדש את מה שהופרד. הניסיון הזה נכשל.

הקוקיזם[3] החל לאבד מתנופתו כבר בשנות השמונים, והתרסק בתהליך אוסלו בשנות התשעים. מעטים בין בני הציונות הדתית עדיין מתייחסים אל ראש הממשלה כמלאך, ובוודאי שרובם לא מאמינים שיש קדושה אינהרנטית במוסדות המדינה. אפילו צה"ל כבר איבד את ההילה האוטומטית שזכה לה בעבר, שלא לדבר על הכנסת או מערכת המשפט. ללא ספק, יש שעוד מקווים לכונן "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית", אבל גם להם אין אשליות שמדובר במדינת ישראל הקונקרטית.[4]

הציונות הדתית בישראל נסוגה אפוא לעמדת האורתודוקסיה המודרנית. היא חילקה מחדש את המציאות לתחום חילוני ותחום דתי, כאשר המדינה נחשבת עניין חילוני (שעליו כמובן יש להגן, ואם אפשר – לקרב עד כמה שאפשר לערכים הנכונים), ואילו כל המתרחש בקהילותיה – במערכת החינוך הדתית, בתנועות הנוער, בבתי הכנסת – נכנס תחת כנפי השכינה. אמנם שלא כמו בגרמניה או בארה"ב המדינה הזאת היא מדינת העם היהודי, אולם כמו אלה גם זו מדינת לאום מודרנית, וככזו מבוססת על ההיגיון החילוני המתחם את הדת במובלעת מסויימת, ומדיר אותה משליטה בשדות הכוח והידע.

התרחבות החילון בציונות הדתית

אולם בכך לא תם המסע של הציונות הדתית. המגמה שהחלה עם קריסתה של תפיסת העולם הקוקיסטית התעצמה, ובעשור האחרון ניכר שהציונות הדתית הגיעה לשלב חדש בהתרחקותה מהאידיאלים הקוקיסטים, שלב שמסמן הדגשה יתרה של ההבחנה בין דת ללאום, כלומר העצמת החילון. תהליכים אלו קשורים להתרחבות חלקו של הממד הלאומי בתמהיל הזהות של הציונות הדתית, דהיינו להפיכתם של היסוד האתני והעמדה הפוליטית הימנית למרכזיים הרבה יותר מאשר בעבר.

כידוע, החל משנות התשעים הפכה המפד"ל באופן מוצהר למפלגת ימין. הברית ההיסטורית עם מפא"י חלפה מן העולם כבר ב-1977, אולם עצם קיומה ארוך השנים מעיד על אופייה של המפלגה הדתית-לאומית בראשיתה. מנהיגים פרגמטיים ויונים מבחינה מדינית כיוסף בורג וזרח ורהפטיג הוחלפו בימנים מוצהרים כחנן פורת, יצחק לוי, ולבסוף נפתלי בנט. 'הבית היהודי' של ימינו מביאה את התהליך לשיא, כאשר מהרכב המפלגה ניתן לראות בפשטות שעמדה ימנית חשובה יותר מעמדה הלכתית: המפלגה תקלוט חילונים ימנים, אבל אין בה מקום לשומרי מצוות שמאלנים.

המפלגה הדתית-לאומית, באופן טבעי, אינה אלא תבנית נוף מצביעיה. במחקר מקיף שנערך ב-2014 במכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא ש"אחד המאפיינים הקונסנסואליים ביותר של הדתיות הלאומית הוא הימניות המדינית־ביטחונית", וזאת אף מעבר להקפדה הלכתית.[5] גם מספרה של פוריה גל-גץ על היוצאים בשאלה מקרב הציונות הדתית מובן שהזהות הלאומית חשובה ויקרה יותר מזו הדתית. כפי שמעיד אחד המרואיינים בספר, "גם אחרי שהפסקתי להיות דתי, יש תחושה שההורים והקהילה ייפגעו הרבה יותר אם תהפוך לשמאלני, כי זה נתפס ממש כבגידה".[6] בגידה, באופן מובן, היא פנייה נגד קבוצת הייחוס, וקבוצת הייחוס מגלמת את מאפייני הזהות העיקריים שלנו. כאשר קבוצת הייחוס נקבעת על פי העמדה הפוליטית יותר משהיא נקבעת על פי ההקפדה ההלכתית, מתבררים גם חלקיהם היחסיים של אלה בזהות הפרטית.

מדובר, כאמור, בחילונה המתגבר של הציונות הדתית ובעליית הלאומיות כגורם הזדהות אלטרנטיבי. סרוג הכיפה רואה עצמו קודם כול כבן לעם היהודי וכמגנה של מדינת ישראל. נכון, לבד מכך הוא גם שומר מצוות, אך כפי שכתבו חברי הוועד המנהל של איגוד הרבנים בגרמניה, היהדות אינה אלא הדת שלו, רכיב נוסף על גבי הלאום שמבטא את יחסו האישי עם האל. זהותו הבסיסית היא יהודית-אתנית וישראלית-לאומית.

ניתן לשאול, מהו בעצם ההבדל בין החזון הקוקיסטי לבין הלאומנות האתנית המתגברת בעת הזאת? מדוע העצמתה של הזהות הלאומית אינה מלמדת על ניסיון חוזר לאיחוד בין דת ללאום, כלומר, על חזרה למצב הפרה-מודרני, הפרה-חילוני של היהדות? התשובה לכך היא שיש להבדיל בין תפיסתה של המדינה כעזר וכהשלמה לממדים הדתיים של היהדות, ובין תפיסתה כביטוי של האלוהות עצמה. במילים אחרות, יש לבחון האם המדינה היא חלק מהדת או שמא הדת היא חלק מהמדינה. החזון של הרב קוק ראה את המדינה כהתגלמות הרצון האלוהי וכמרכיב הכרחי בגאולה, שהיא בעיקרה ההוצאה לפועל של הרצון האלוהי. המדינה אצל הראי"ה היא ביטוי דתי בעיקרו, מקודש. הלאומנות האתנית המתגברת בזמן הזה תופסת את הגוף הפוליטי, כבכל מדינה מערבית מודרנית, כנבדל מהתחום הדתי, כביטוי נוסף, שונה ומשלים, של הזהות היהודית. כאמור לעיל, עצם ההפרדה בין שתי הקטגוריות הללו היא כבר ביטוי של חילון ומודרניזציה.

ואין זו רק ההפרדה העקרונית. הלאומיות המודרנית מציעה לחבריה לא רק מסגרת פוליטית אינסטרומנטלית, אלא מגוון מקורות אלטרנטיביים של סמכות ומשמעות. חוקי המדינה, מנהיגיה, חגיה הייחודיים (יום הזיכרון, יום העצמאות, יום הבחירות), צבאה, סמליה, קהילותיה וההיסטוריה הנלמדת שלה – כל אלה הם יסודות אלטרנטיביים של זהות הדורשים נאמנות ומספקים משמעות. מדובר במערכת מקבילה ומתחרה לזו הדתית, וקבלת האחת כבסיס הזהות האישית באה באופן בלתי נמנע על חשבון השנייה. בסופו של דבר מתרחשת תנועה מזהות דתית-לאומית לזהות ציונית-דתית, כאשר מרכז הכובד נמצא על החלק הראשון של צירופים אלה.[7]

לא חרדי, אלא ישראלי שהוא חרדי

תופעה דומה מתרחשת בחברה החרדית. באופן מובן, הפנייה לעבר הלאומיות מתונה בהרבה בחברה זו, שחלקים ממנה מחזיקים בעמדה אנטי-לאומית ואנטי-ציונית מובהקת, אולם בעשורים האחרונים ניכרת העצמה מתמשכת של חשיבותה של הלאומיות הישראלית בחברה החרדית. כדי לתפוס לאשורה את משמעות התהליך הזה יש ראשית להבין מה משמעותה של החרדיות ביחס לתהליך החילון, וביחס ליהודים חילונים.

אין אדם מלומד כיום אשר חושב שהחרדיות היא שימורה של החברה היהודית המסורתית, ותפיסתה כתופעה מודרנית שהתגבשה בהתאם למאפייני המודרנה ובקורלציה לתהליך החילון היא מקובלת ומבוססת במחקר. ביחס לעניינינו יש להבין שהחרדיות היא הניסיון הנחוש להתנגד הן לציונות והן לזרמים היהודיים הדתיים, מהאורתודוקסיה המודרנית ועד לרפורמה. במילים אחרות, החרדיות היא ההתנגדות להפיכתה של היהדות הן ללאום והן לדת, כלומר להגיון הבסיסי של הדיפרנציאציה המודרנית.

החרדי, כאידיאל טיפוס, אינו יהודי דתי, ואינו יהודי לאומי. הוא גם אינו שילוב של השניים. החרדי הוא קודם כל חרדי.[8] זהותו החרדית היא כל חייו. כל השאר נגזר מזה: המקצוע, הזוגיות, המשפחה, הקהילה, תפיסת העולם, העמדות, הערכים, הידע. במילים אחרות, החרדי אינו "יהודי שהוא גם חרדי". הוא חרדי, ובכך שהוא במובן העמוק ביותר חרדי הוא דוחה את התפיסה המודרנית המפצלת בין זהות לאומית לזהות דתית. למעשה, הוא דוחה אף את תפיסת הנאורות הרואה בכל אדם קודם כל אדם. כי הוא קודם כל חרדי.

בהתאם לכך, בעוד האורתודוקסיה המודרנית, ובוודאי התנועות הלא-אורתודוקסיות, רואות ביהודים חילונים יהודים הלוקים ביהדותם, החרדיות (באופן מובהק החרדיות הקיצונית יותר שהתפתחה בהונגריה, אבל גם מעגלים חרדיים אחרים) רואה בחילונים לא-יהודים. החילונים אינם גויים מהסיבה הפשוטה שהם יכולים בכל רגע לחזור בתשובה ולא זקוקים לגיור. מצד שני, חטאיהם גדולים הרבה יותר מאלה שאינם מצווים בברית. כך או כך, לעומת האורתודוקסיה המודרנית והתנועות הדומות לה, המתייחסות אל היהדות כמערכת היררכית, החרדיות מתייחסת אליה כמערכת בינארית. עבור האורתודוקסיה המודרנית והיהדות הרפורמית יש יהודים טובים ויש יהודים פחות טובים, ויש יהודים עוד פחות טובים. עבור החרדיות יש יהודים ויש שאינם. החת"ם סופר הכריז ב-1811 ש"המחדשים" ניתקו למעשה את קשריהם עם הקהילה היהודית.[9] זהותה של קהילת היהודים כאן ברורה.

המצב כיום שונה. בעשורים האחרונים ניתן להבחין במגמה של "ציונות ללא ציונות", כהגדרתו של חוקר החברה החרדית בנימין בראון. מעבר לתהליכים של "ישראליזציה" (כלשונו של קימי קפלן),[10] שבאים לידי ביטוי באימוצם של דפוסים שונים מתוך התרבות הכללית, מתפתח גם יחס מיוחד אל המדינה, "הזדהות בפועל עם המדינה ועם מאבקיה",[11] דהיינו רגש לאומי. לאומיות חרדית זו מאפיינת לא רק את חסידות חב"ד ואת החרדיות המזרחית: ניתן להבחין בה גם בקרב חסידויות קטנות כקרלין-סטולין, סלונים, בויאן ובחרדיות המתונה באופן כללי.[12] מבחינה פוליטית מדובר בתזוזה ימינה, ובתמיכה בעמדות של הימין הפוליטי בישראל, והתופעה ברורה עד כדי כך שבראון מעריך ש"אם בעוד כמה עשורים יהיו מרבית החרדים פטריוטים נלהבים המסורים למדינה ולענייניה, לא תהיה בכך פליאה עצומה."[13]

ואכן, מסקר שערך חיים דנינו עבור התכנית "שלוחי ציבור" באוניברסיטה העברית בירושלים עולה ש-43% מבין החרדים מזדהים כימנים, 27% מגדירים את עצמם כמרכז, 14% כשמאל ו-14% מגדירים עצמם כנטולי אוריינטציה פוליטית.

החברה החרדית נעה אפוא לקראת אימוצה של זהות לאומית. על פי הניתוח שערכנו לעיל, ברור שמדובר מניה וביה בהתמתנות של הזהות החרדית, דהיינו בחילון. כאשר חרדים הופכים ללאומיים, הם אינם פשוט מאמצים דעות קצת-לא-חרדיות. הם משנים את הזהות שלהם. הם הופכים לישראלים-חרדים, מין וריאציה של ציונים-דתיים. אם הרב שך היה יכול לומר בפה מלא שהציונות באה לקבוע ש"ככל הגויים בית ישראל",[15] הרי שאימוץ הלאומיות הציונית הוא צעד לקראת הפיצול המודרני בין דת למדינה, לקראת תפיסת העם היהודי כעוד אומה מערבית אשר חלק מבניה "דתיים", וחלק אינם. במקביל, החרדיות הופכת מזהות מובחנת העומדת בפני עצמה לזהות נוספת של היהודי הישראלי. החרדים הופכים לישראלים שהם חרדים.

ככל שהחרדים לאומיים יותר, כך הם מתמתנים יותר

כעת, דאגתם של חברי הכנסת יעקב ליצמן ומשה גפני למיקומו של 'האגף לתודעה יהודית' בצה"ל מובנת יותר. הם אינם מבטאים אלא את רגשותיהם הלאומיים של ציבור בוחריהם. בראון כותב שחלק ממגמת ההתמתנות של החרדיות כיום מתבטאת בגילויים הולכים וגוברים של סולידריות עם המדינה,[16] אולם לטעמי, כיוון ההשפעה הוא בדיוק הפוך: ככל שהחרדים לאומיים יותר, כך הם מתמתנים יותר. ברגע שהזהות חדלה להיות חרדית בלבד, אלא משתפת בתוכה גם לאומיות, לא רק שמעגלי ההשפעה מתרחבים ומתגוונים, אלא גם הלגיטימציה להיות מושפע מהם גדלה. האדם חדל להיות חרדי – מרכז זהותו מועתק למקום אחר.

עלייתה של זהות יהודית המעוגנת בלאומיות האתנית היהודית משפיעה אפוא על המרחב הישראלי לא רק בשחיקה של הערכים ההומניסטים והליברלים, אלא גם בשחיקתן של הזהויות הדתיות של מעגלי שומרי המצוות שבאוכלוסייה. השתלבותם של חילונים במפלגה הדתית-לאומית והשתלבותם של חרדים במרחב הציבורי הישראלי הם שני מופעים של אותה תופעה, שבבסיסה תהליך מתגבר של חילון. כור ההיתוך הבן-גוריוני חוזר, הפעם לא בכפייה, אלא בפיתוי המתוק של הסולידריות הלאומית והנאמנות השבטית. הרי דרכיה, כידוע, דרכי נועם. באשר לנתיבותיה – עוד מוקדם לומר.

:

 

---

1. Sharot, Stephen. 1991. "Judaism and the Secularization Debate". Sociological Analysis 52 (3): 255-275.
2. פרוייקט בן יהודה http://benyehuda.org/herzl/herzl_014.html
3. אני מתייחס כאן לתפיסת העולם שתיאר היטב גדעון ארן בספרו קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, כרמל, ירושלים, 2013.
4. ראו ניתוחה של ליאורה בטניצקי בספרה Batnitzky, Leora. 2011. How Judaism Became a Religion: An Introduction to Modern Jewish Thought. Princeton: Princeton University Press
5. תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס, קלמן נוימן, דתיים? לאומיים! המחנה הדתי-לאומי בישראל 2014, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2015, עמ' 227-229.
6. פוריה גל גץ, הדתל"שים, עם עובד, תל אביב, 2011, עמ' 124.
7. אם להיות עוקצניים ניתן לומר שישעיהו ליבוביץ במידה מסויימת צדק: עם כשלון הקוקיזם הציונות הדתית אמנם לא מתנצרת, אבל בניה מחליפים את הזהות הדתית בזהות אחרת.
8. בטניצקי עומדת על כך היטב בספרה ונעזרתי בה רבות לחדד תובנה זו.
9. יעקב כ"ץ, היציאה מן הגטו, תר. דוד זינגר, עם עובד, תל אביב, 1985, עמ' 157.
10. קימי קפלן, בסוד השיח החרדי, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"ז
11. בנימין בראון, "היהדות החרדית והמדינה", בתוך כשיהדות פוגשת מדינה, ידידיה צ' שטרן, בנימין בראון, קלמן נוימן, גדעון כ"ץ, ניר קידר, ידיעות ספרים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, תל אביב, 2015, עמ' 113
12. שם, עמ' 124
13. שם, עמ' 263
14. מצוטט שם, עמ' 204
15. שם, עמ' 262-263 

המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת מעט בגיליון האחרון של 'דעות'