בניגוד למהפכות פוליטיות, מהפכות דתיות נערכות לרוב בשקט. דברי חכמים בנחת נשמעים, בוודאי כשהם מבקשים לחרוג ממנהג חכמים שקדמו להם. למעשה, לא רק בשקט נערכות מהפכות שכאלה, אלא בליווי מילים שמכוונות להסביר לנו מדוע עינינו חוזות לא במהפכה, אלא בהמשכה המרגיע של אותה מסורת. אין כאן מה לראות, מספרים לנו המהפכנים, רק שגרה ברוכה ומקודשת. אולם בפועל רעדה האדמה וארמונות של חוק קרסו.
בעיקר הדבר נכון במסורת ההלכתית היהודית. זו נוהגת להסוות שינויים דתיים על ידי פרשנות מחודשת לדינים ישנים. כאשר פוסק ניגש לקבוע הלכה, הוא מונע מתוך תפיסה נורמטיבית מסויימת, אשר תלויה בדרך בה הוא מבין את האדם, את מקומו בעולם, את הקב"ה, את ההלכה, את אתגרי התקופה, וכיוצא באלה. את הפסיקה עצמה הוא כמובן מנמק על פי הסעיפים השונים בדין ההלכתי, אולם החלק הזה, הפורמלי, מהווה את ההצדקה המסורתית – החשובה וההכרחית ללא ספק – המאשרת עבור הפוסק וקהלו את תפיסתו הכללית. כבר עמד משה הלברטל בספרו 'מהפכות פרשניות בהתהוותן' על האופן שבו חז"ל שינו מעיקרם דינים כגון 'בן סורר ומורה' או 'וקצותה את כפה' על פי פרשנות לחוק הקדום, פרשנות אשר נענתה לשיקול מוסרי חדש.
הפולמוס ההלכתי סביב העליה להר הבית מייצג דוגמא עכשווית מובהקת לדבר. שני הצדדים מנהלים את הדיון ביניהם בשפת ההלכה, אולם נקודת המחלוקת בין הצדדים אינה בעיקרה הלכתית. כך למשל, לא מזמן פרסם הרב אברהם ישראל סילבצקי (ישיבת 'מרכז הרב') קונטרס בשם 'נכון יהיה הר בית השם' ובו הוא מבקש להראות שאין אנו יודעים את מקום המקדש על הר הבית, ועל כן שיש לאסור את הכניסה להר. הרב סילבצקי הקדיש 46 עמודים לדקדוקי הלכה, ארכיטקטורה וארכיאולוגיה, וזאת כנגד טיעוניהם של המתירים כניסה להר, שאף הם נשענים על טענות בדבר תגליות ארכיאולוגיות חדשות המאפשרות לכאורה לזהות את מקום בית מקדשנו הקדום. אלא שזה כלל אינו הויכוח. השפה ההלכתית מסתירה כאן, כהרגלה, שינוי אידיאולוגי. אמנם, שלא כמו במקרה 'בן סורר ומורה', כאן אין השינוי בתחום המוסרי, אלא בתחום התיאולוגי. ליתר דיוק, בתפיסת הקדושה. אבקש לעמוד על שינוי זה להלן.
שינוי דרמטי
ראשית נבין את גודל המהפכה. הר הבית, שהכניסה אליו על ידי יהודים היתה אסורה על ידי כל גדולי הפוסקים במאה הי"ט ובמרבית המאה העשרים, הפך, עבור יהודים, לאתר תיירות וטיול ולמוקד של מאבק לאומי, מאבק שחייליו מגייסים אליו את רגליהם ואת פיהם. אם ב-1991 היה יכול הרב מנחם פרומן לכתוב בביטחון ש"בתפיסת הציבור הדתי-לאומי [קיימת] התנגדות לכל עלייה לחומות הר הבית" ('הארץ', 4.1.1991), הרי שבזמן הזה, כפי שהראה סקר שפורסם במגזין 'מוצש' במאי 2014, לא פחות מ-75.4% מבני הציונות הדתית דווקא תומכים בעליה להר הבית.
משהו דרמטי התרחש אפוא. את השינוי הטקטוני הזה מבקשים תומכיו לגבות כאמור על ידי פניה להסברים טכניים על ממצאים ארכיאולוגים ויצירתיות או אומץ הלכתיים. טענתי היא שמאחורי הגלגול ההלכתי הזה מסתתר שינוי אידיאולוגי. מדובר בתמורה תיאולוגית בעצם מושג הקדושה, לפחות בקשר להר הבית. למעשה, רק הטרנספורמציה של תפיסת הקדושה של הר הבית איפשרה והניעה את הפרשנות ההלכתית המחודשת לעלייה אליו.
את התמורה התיאולוגית העמוקה ביחס להר הבית ניתן להבין על ידי מעקב אחרי ההתייחסות לנושא בבית המדרש של הראי"ה קוק. הרב קוק אסר כידוע הלכתית את העליה להר הבית, אולם אותנו מעניינת תפיסתו הכללית יותר מאשר הנימוק הטכני. את היחס הנורמטיבי-תיאולוגי של הרב אל ההר ניתן להבין ממגוון מקורות. כך למשל, באייר תרפ"ט (כשלושה חודשים לפני המאורעות) הוכנה בידי הועד הלאומי היהודי סקירה היסטורית של מעמד הכותל עבור מושל ירושלים הבריטי. טיוטת הסקירה הועברה לראי"ה, אז הרב הראשי, והוא ראה לנכון להוסיף עליה הערה בדבר איסור הכניסה של היהודים להר הבית:
ומה שהיהודים נמנעו להכנס לפנים מן הכותל במשך הדורות, היה זה רק מפני הכרעת הדת, שקדושת המקום היא חמורה כל כך, עד שאין אנו חושבים שיש לנו אפשרות להכשיר את עצמנו עכשיו להכנס במקום הקדוש הזה, בצדו הפנימי. (מתוך קובץ אגרות שערך חיים לנגזם)
נשים לב: הרב קוק מבהיר שאיסור הכניסה להר הבית הוא משום קדושתו הרבה. כל המקום, כל מה ש"לפנים מן הכותל", נושא על פיו את הקדושה הזו, ולכן כולו אסור לכניסה. אין ספק שהראי"ה ידע שרמות הקדושה בהר הן שונות, ושרק מקום המקדש אסור לטמאי מתים. אולם היא הנותנת: לא החוק הפורמלי הוא המשנה עבורו, אלא היחס הכללי אל הקודש. דוגמא נוספת לכך נמצא בדיונו של הרב על הלכות בית הבחירה:
חוץ מהטעם הפשוט הזה, דמהרה יבנה המקדש, ויהיו מורגלים להכנס לשם בטומאה, י"ל שראו חז"ל לקיים קדושת המקדש, כדי שתתמיד בנו היראה העליונה של מורא מקדש […] ודוקא ע"י הרחוק יכנס הגודל והמורא בלב, […] ומצינו יחש הקדושה והכבוד ע"י הרחקה ושלילת קירוב […] וה"נ ע"י מה שאנו נזהרים מלהתקרב בהיותנו טמאים אל המקום הקדוש הרינו מקיימים מצות מורא מקדש, והוא יותר יקר מאותה היראה הבאה בדרך קירוב בעת שאין אנו מוכשרים לו. (משפט כהן, סימן צו, עמ' רג)
הראי"ה עומד על כך שלבד מהטעם הפשוט של הזהירות מהרגל להיכנס להר בטומאה במקרה שייבנה המקדש, הרי שהטעם העקרוני יותר לאיסור העליה להר, והאיסור להתקרב (לא רק להיכנס!) אל מקום המקדש הוא שאת היחס אל הקדוש ביותר אנחנו מפגינים דווקא על ידי ריחוק, ולא על ידי קירבה. "יחש הקדושה והכבוד ע"י הרחקה ושלילת קירוב" – זוהי תפיסתו העקרונית של הרב קוק: קדוש משמעותו מיוחד, נבדל ואסור.
את היחס המסויים הזה אל קדושת הר הבית ניתן למצוא גם אצל הרצי"ה קוק. כאשר שאלו את הרצי"ה אם יש לחקור את שטח ההר כדי לגלות את מקום המקדש ולאפשר עליה לשטח שסביב הוא שלל את הצורך בכך (שלמה אבינר, למקדשך תוב, עמ' 12). הרב אברהם שפירא קבע גם הוא כי "על פי ההלכה אסור להיכנס לתחומי הר הבית, מפאת הצווי הגדול והעמוק של מורא מקדש […] וכשם שקיבלו שכר על הדרישה, כן יקבלו שכר על הפרישה" (עצרת יום ירושלים, תשס"ה) – דהיינו הפרישה דווקא היא המקדשת את הר הבית. הרב צבי טאו, חוליה נוספת במסורת התיאולוגית הזאת, מצביע על העניין באופן מובהק:
[בענייני הר הבית] הקירבה מושגת על ידי ריחוק. לא בזה שאני דורך על הר הבית אני מגלה שהוא שלי. אדרבה, הגילוי שהר הבית הוא שלנו ולא של גויים הוא בזה שהם דורכים בו ולא אני. (מצוטט אצל חגי סגל, אחים יקרים, עמ' 58)
הרב טאו מנסח את המניע לפסיקה ההלכתית בברור: הקירבה בענייני הר הבית מושגת דווקא על ידי ריחוק. הר הבית הוא שלנו דווקא מפני שאיננו דורכים בו – ואילו מי שדורך בו מראה שהוא אינו שלו.
יש לעמוד באופן מיוחד על פירוש המילה "שלנו" כאן. הרב טאו לא מתכוון ליחס קנייני. אדרבה, כוונתו לקשר אינטימי, לזיקה דתית עמוקה. זיקה כזאת מתאפשרת דווקא משום ההכרה בקדושת ההר, קדושה שמחייבת ריחוק. הריבון היחיד על הקודש הוא הקב"ה. הקודש הרי הוא הקדש, דבר מה המוחרם ומיוחד רק עבור האל. המתקרבים אל מקום המקדש מראים בכך שאין הם מבינים את קדושת האתר, את ריבונות האל עליו. אין הם נוהגים במורא המקדש, וממילא אין הם נושאים את אותה זיקה עמוקה, את אותו יחס פנימי, אישי ועדין, אל המקום. הם מאבדים את הקשר האינטימי עם הקדושה על ידי פסיעה גסה לתוכה.
אין בעלות על הקדושה
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המהותית. היחס העקרוני של הרבנים קוק ותלמידיהם אל הקדושה נובע מתוך התפיסה שלקדוש לא יכולים להיות בעלים. אדרבה, הקדוש הוא בדיוק התחום החופשי מבעלות, ההוויה שאיננה בשליטת האדם. מפני שהשבת היא קדושה איננו יכולים להתנהל בה בחופשיות. מפני נרות חנוכה "קודש הם", מסתבר ש"אין לנו רשות להשתמש בהם". באותו אופן קרקע קדושה אינה קניין, ואין אדם שהיא רשומה על שמו בטאבו. אף ארץ הקודש אינה מובטחת לעם ישראל אלא בתנאים מסוימים, שבהפרתו אותם הוא חלילה יגורש ממנה. הוא אינו חופשי להתנהל בה כרצונו, אלא אדרבה, עליו להיזהר בה יותר מאשר בארצות אחרות.
כפי שכותב אבי שגיא בספרו 'העת הזאת',
בתורת ישראל מתגלמת שליטת האל על האדם והעולם באמצעות ההלכה. לפיכך שליטת האל על המרחב המקודש עוצבה על ידי המסורת ההלכתית במאצעות מערכת מוצקה של נורמות, שעיקרן איסורים ההולכים ומתעצמים על האדם, בהתאם למידת הקדושה במיוחדת למקום. […] הקדושה מתגלמת תמיד במערכת נורמטיבית של איסורים שמשמעותה היא צמצום כוחו, חירותו ושליטתו של האדם על מרחבים שונים של חייו […] ככל שמרחב מקודש יותר כך מצומצמת יותר ריבונות האדם, והר הבית הוא המרחב שבו אין האדם יכול להחיל שום פן של ריבונות אנושית. (העת הזאת, עמ' 238-239)
והנה, בדיוק נקודה זו שוללים המבקשים להיכנס כיום להר הבית. מטרת הכניסה להר על פיהם היא באופן מפורש הגברת הריבונות הישראלית על ההר. כך למשל אמרה סגנית השר ציפי חוטובלי לארנון סגל בעיתון זה כי "עלינו להעמיק את אחיזתנו בהר הבית כחלק מהעמקת אחיזתנו בארץ ישראל כולה" (31.9.12). הרב ישראל אריאל כתב במאמר כי "חובה על כל יהודי לעלות להר […] להראות נוכחות ולהוכיח בעלות" (תש"ס). חה"כ בצלאל סמוטריץ' אמר כי יכנס להר הבית "למימוש ריבונותה של מדינת ישראל בהר" (28.8.17). חה"כ יהודה גליק קבע כי "כל אחד צריך לקבל על עצמו להיות זה שכובש את הר הבית. הכיבוש מעצים, הכיבוש נותן לנו כוח, הכיבוש מקרב לקב""ה" (12.7.16), ואילו משה פייגלין קבע במילים שאין ברורות מהן כי "העניין הוא לא עניין דתי, העניין הוא עניין ריבוני. […] אנחנו נמצאים כאן [=על הר הבית] בשליחות לאומית" (23.2.14).
אלו דוגמאות ספורות מאוסף גדול של ציטוטים שכולם מדגישים את המניע העמוק של העולים להר הבית כיום. במילים פשוטות: ריבונות, שליטה. זו גם התפיסה המובנת מאליה בקרב הציבור הציוני דתי הרחב. על השאלה "מהן הסיבות שיש להתבסס עליהן בעליית יהודים להר הבית?" ענו בסקר שהוזכר לעיל לא מפחות מ-96.8% מבני הזרם המרכזי של הציונות הדתית שהעלייה להר תהווה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש".
קדושת ההר נתפסת אפוא באופן שונה לחלוטין, למעשה הופכי, בין אלה האוסרים כניסה אליו לבין אלה המתירים אותה. עבור האוסרים, קדושה היא מה שאין עליו שליטה, מה שיש לטפח כלפיו יחס של יראה וסייג. עבור המתירים קדושה היא מה שיש להשתלט עליו, מה שיש לבצר עליו ריבונות. אלה, אם כן, הן התפיסות התיאולוגיות השונות העומדות מאחורי הפרשנות הנבדלת להלכה. כפי שהאוסרים עליה להר מסרבים להתרשם ממדידות חדשות וממצאים ארכיאולוגיים שלכאורה מתירים כניסה לחלקים מההר, כך הנכנסים להר עושים זאת לא מפני שפתאום גילו אפשרות פורמלית להתיר. אלה כמו אלה מונעים מהשקפה שונה באשר לקדושה: הראשונים תופסים קדושה במשמעותה המסורתית, כזיקה לקב"ה שמחייבת ובאה לידי ביטוי על ידי ריחוק. האחרונים אימצו משמעות חדשה לקודש, ורואים בו אוצר שיש לקחת עליו בעלות, לתקוע בו דגל.
יש להדגיש שוב עד כמה תפיסה זו היתה זרה לבית המדרש הקוקניקי. כאשר שאל הרב אבינר את הרצי"ה בערוב ימיו האם יש לדרוש ששערי הר הבית יופקדו לשמירת חיילי צה"ל דחה הרב את בעניין במילים "קמעה קמעה". כאשר המשיך ושאל הרב אבינר האם יש להניף את דגל ישראל על ההר השיב הרצי"ה "בשם אלוהינו נדגול" (תהלים, כ, ו), ואף חזר על כך כאשר נשאל על העניין שנית, בדחייתו את העניין באופן מוחלט (למקדשך תוב, עמ' 11). הרצי"ה כמובן לא התנגד לריבונות, ואף גרס שריבונות המדינה על שטחי ארץ ישראל היא בעלת חשיבות עליונה, גאולית. אולם הר הבית היה עבורו יסוד שונה לחלוטין במציאות, שקדושתו הייחודית דרשה דווקא דחיית כל סממן של ריבונות. מבחינתו קדושת ההר אמיתית היא, ועל כן לא דגל, ולא סמל, ולא אותות מלחמה.
הלאמת הקדושה
מה הביא לשינוי העמוק הזה בתפיסת הקדושה? ללא ספק, עצם היותו של הר הבית בשליטתה של מדינת ישראל מאפשר ליהודים כיום לפתח כלפיו תחושה של בעלות. הר הבית, כידוע, בידינו. אולם עד לעשרים השנים האחרונות לא היה בקרב הציונות הדתית עניין ממשי בהר הבית. בספרה 'במהרה בימינו: תמורות ביחסו של הציבור הציוני דתי להר הבית' מתארת שרינה חן את כיצד גל האלימות שהחל בראש השנה תשס"א (אוקטובר 2000) העצים את הפעילות הציונית-דתית סביב ההר. על רקע המשא ומתן בקמפ-דיויד, איסור כניסת לא-מוסלמים להר ואינתיפאדת אל-אקצא התעוררה התודעה הציונות-דתית ביחס להר ורבנים החלו לפסוק כי העליה להר מותרת.
ודוק: הציונות הדתית "מגלה" את ההר כשהוא מאויים, הן מהכיוון הפוליטי, על ידי הסדר עתידי שיוציא אותו מידי ישראל, והן מהכיוון הלאומי, מול האלימות הפלסטינית. כפי שביאר הלל כהן במאמר שפרסם לא מזמן, היחס הלאומי של היהודים אל הר הבית נבנה אל מול היחס הלאומי הפלסטיני אל אל-אקצא, ולהפך. שני העמים, הנמצאים בסכסוך דמים מזה מאה שנה, תופסים את ההר הקדוש כמוקד לאומי, ולא רק דתי, למעשה כלבו של המאבק הלאומי. לא בכדי נקרא אותו גל אלימות "אינתיפאדת אל-אקצא".
מכאן עולה גם היחס הלאומי היהודי אל ההר. אם לפני קום המדינה תפס כך את ההר רק הימין הקיצוני החילוני (אצ"ג, הלח"י וכו'), כעת עמדה זו מאומצת על ידי הציונות הדתית. דא עקא, עמדה זו משנה כאמור לעיל את תפיסת הקדושה של ההר. היא הופכת אותה מקדושה שמחייבת ריחוק, לקדושה שמחייבת שליטה. משמעותו של שינוי זה היא עמוקה. מדובר, למעשה, בהפך הגמור. בעיני האוחזים בתפיסת הקדושה המסורתית, תפיסת הקדושה הנוכחית מחלנת, אם לא ממש מחללת, את ההר.
"הקדוש", כתב משה הלברטל, מגדיר את "התחום שאינו ניתן למניפולציה אנושית, וחילולו של הקודש הינו רתימתו לתחום השליטה האנושית ההולך ומתרחב." (גבולות של קדושה, עמ' 30). על פי תפיסה זו ככל שניקח בעלות על הקודש, כך הוא יחמוק מידינו. ריבנות האדם מוציאה את ריבונות האל. ככל שנשתמש בקדושה כך היא תהפוך לעוד מכשיר תועלתני, חילוני. נוכל להחזיק באדמת קודש רק במחיר חילולה. כן, ההר יהיה בידינו, אבל הוא יהיה רק הר. ברגע שהאדם מכפיף את הקודש לצרכיו, ברגע שהוא הופך אותו לכלי, הרי שהוא מחלן אותו. דווקא כשהוא נרתע ממנו, מסייג עצמו ביחס אליו, מגביל את עצמו מולו – אז הוא נמצא איתו בזיקה עמוקה, זיקה של קדושה.
האם נדע לאזן בין רצוננו המובן לשלוט במקום הקדוש ביותר לנו לבין הבנתנו כי שליטה טוטלית בו היא גם פרידה מקדושתו? רגע לפני שקדושת ההר מולאמת והופכת כלי בידי הפוליטיקה הישראלית, האם נשכיל להיזהר ולשמור על הקדוש לנו כמשהו שלא משרת אותנו, אלא שאנחנו משרתים אותו? אני סבור שהרבה מאוד מהעתיד להתרחש בארץ הקודש יוכרע על ידי התשובה שניתן לשאלה הזאת.
—
פורסם היום (22.12.17) בגרסה מעט מקוצרת במוסף שבת של מקור ראשון
לולאת האל 
חייב איניש לבסומי עד דלא ידע להבחין בין עמדות של פרסיקו לעמדות מרכז הרב והר המור
אהבתיLiked by 1 person
מצווה גדולה
אהבתיאהבתי
שלש נקודות. ראשית: כדאי שתביא את דברי הרב הרצוג והתנצלותו, עם הגיעו ארצה והמהומות בעקבות תרגום סיום דבריו "המקוריים": ונזכה לביאת המשיח גואל צדקנו ובניין בית המקדש במהרה בימינו אמן ואמן.
כמו גם המאמר של בן יהודה אחרי שחרורו מן הכלא בעקבות המסירה על תרגום המאמר בו כתב "עיני עם ישראל נשואות קדימה לארץ הקודש".
ונקודה שניה:
שר ההיסטוריה גם הוא מהקובעים מה יהיה גורל הר הבית וחלקם של הישראלים בה,
בעיקר דרך ההתנגדות המוסלמית אלינו מתוכה, כמו בהצגת דגל פקיסטן
ובהפגנה זו של דאע"ש וחיזבת תחריר על הר הבית:
התגובה היהודית היא בהתאם…
דבר אחרון: שמעתי פעם שיחה מהרב אבינר על כך שלעתיד לבוא יוברר ששלש הדתות צדקו בעיקר הדברים ולא היתה צריכה להיות מלחמה ביניהן כלל. רעיון מעניין, לא?
אהבתיאהבתי
א-מחייה.
בעבר, כשרצו לתת נופך דתי או אסמכתא דתית לשאלות פוליטיות, קראו לזה ״דעת תורה״, לא ״הלכה״. עכשו גם זה נפרץ. תשוקה לאומית/לאומנית/גאווה לאומית, נארזת ב״הלכה״. לא מדובר חלילה ביצר קמאי כמו אצל אחרים. אצלנו מדובר ב״הלכה״. כפי שאומר אייל ברקוביץ ״מה אני יעשה…״ זאת ההלכה.
אהבתיאהבתי
מעניין מאוד על הגדרת הקודש
אהבתיאהבתי
וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים: וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל:
אהבתיאהבתי
התמורה ביחס הציונות הדתית להר הבית אינה מבטאת שינוי בהלכה אלא שינוי ביחס הציבור הדת"לי לרבנים. ההלכה בעינה עומדת – אסור להכנס להר הבית. עם כל הכבוד לאותם רבנים ספורים שחושבים אחרת, בעניין הזה דווקא קיים קונצנזוס רבני מאד רחב. אבל קיים ציבור גדול של חובשי כיפה ונציגיו בכנסת שסבור שבכל זאת צריך לעלות להר – למרות ההלכה ולמרות הרבנים. אותו ציבור גם בוחר לכנסת נציגים (ונציגות) שאינם דתיים או חובשי "כיפת גרוש", או בכלל מצביע למפלגות לא דתיות. בשורה התחתונה כנראה היחס הדת"לי לרבנים ולהלכה מבטא בעיקר רצון להתבדל מהחרדים. לטעון שדעותיהם של גליק, חוטובלי או סמוטריץ מבטאים איזו מגמה הלכתית זה פשוט מגוחך.
אהבתיאהבתי
מסכים מאוד עם דבריך.
אהבתיאהבתי
הרבנים הספורים החושבים אחרת, הם רבנים מובילים של הציבור הדת"לי. ואין להכחיש שרבנים אלו שינו עמדה.
בנעורי, בעת חייו של כהנא שמעתי כמה וכמה מהרבנים מובילי הציונות הדתית שלא היו קוראים לו "רב", ואשר ביטאו בחריפות את דעתם נגד דיעותיו, במיוחד בעת הנסיגה מסיני.
כשהייתי תלמידו הישיר של הרב רא"ם הכהן הצעיר, הוא נהג לחזור על דברי מורו הרב עמיטל וממתנגדיו של הרב ליאור, שנחשב בעיניהם קיצוני וה"גושניקים" (מגוש עציון) הבדילו את עצמם באופן גורף מרבני קרית ארבע ושכם, ובמידה מסויימת גם מהרב דרוקמן. הביטויים היו חריפים מאוד וברורים מאוד. למשל בשיחה במוצאי ראש השנה תשמ"ג בעקבות טבח צברא ושתילא.
כשרציתי לחזור לישיבה כקצין צעיר אחרי השירות, מצאתי שהרב רא"ם עבר למרכז שפיר והתחבר לרב דרוקמן. שאלתי אותו איך זה והוא אמר "מתבגרים ומשנים את הדעה". וראו את ההרצאה של הרב אבינר באחד מהאזכרות לרב כהנא, על כך "שבחייו לא הבינו אותו". ראו את אלן דרשוביץ בויכוח מול כהנא, וכמה שנים אחר כך עומד מול קיצונים מוסלמים ובויכוחו מול נעם חומסקי, כשהוא למעשה נוקט ברבים מהעמדות של כהנא שנים קודם. ראו את "אחרי מות קדושים אמור" של הציבור הדתי כולו, כולל החרדים, לקרליבך.
אינך יכול לטעון שהיחס לרבנים השתנה. אלו העולים להר עושים זאת בעיקר מתוך קבוצות אנשים ש"נדרשים להלכה".
אהבתיאהבתי
הפרסום לעיל בשם pashutes הוא שלי.
משום מה לפעמים הוורדפרס עושה לי את זה.
אהבתיאהבתי
לא ברור מה האינטרס בעיסוק האובססיבי של תומר בענין הר הבית. אולם אם הכוונה להוכיח ידע והבנה תיאולוגיים, הרי שכתבה זו עושה בדיוק את ההיפך. היא מערערת כל אפשרות להאמין שתומר הוא תיאולוג. יש כאן הפגנת בורות, פעלולנית ומרתקת, בכל מה שקשור לקדושה, להלכה, ולהר הבית ולהבנת הזרמים בציונות הדתית.
במקום כל הלוליינות הפעלולנית שנשפכה כאן, חוקר עם קצת ירידה לשטח היה מגלה שהדברים הרבה יותר פשוטים.
הויכוח על האיסור וההיתר לעליה להר הבית לא קשור בכלל לתפיסה משתנה של קדושה. הבלים. אין שום ויכוח הלכתי בענין. לדעת כולם מותר לעלות למקום שהוא וודאי הר הבית. לדעת כולם אסור להיכנס למקום שהוא וודאי מקום העזרה, החצר הפנימית המקודשת יותר. וגם אין ויכוח שאין להיכנס למקום שהוא ספק ההר ספק העזרה. על מה הויכוח? האם אנחנו יודעים להגדיר את הגבולות בוודאות. האם אנחנו יודעים להגדיר איפה הוא הר הבית ללא ספק שמא הוא מקום העזרה.
מה כאן כן נתון במחלוקת תיאולוגית. השאלה האם עלינו לבנות את בית המקדש היום, או לפחות לחדש את עבודותיו. אם כן, יש לנו עניין לברר את המקסימום שאפשר, להיות בשטח, ולהכין את עצמנו ואת המקום לבניינו. והעליה להר הוא תהליך והכשרת בניינו. אם לא, ואין אנחנו מעוניינים לבנות כיום את בית המקדש, אז אין לנו עניין מהותי לדעת איפה מותר לעלות ואיפה לא. אפשר להסתפק בכותל המערבי ובבתי הכנסת השכונתיים. וכאשר לא מבררים, לא יודעים. ואם לא יודעים, מדירים את הרגליים.
אז למה לצאת במאבק נגד אלו שכן יודעים, זה כבר עניין לכתבה אחרת. לא תיאולוגית אלא סוציולוגית.
אהבתיאהבתי
אתה טועה מאוד, חגי, וחוששני שתומר צודק מאוד.
היו ויש רבנים שעודדו ומעודדים את העליה להר הבית למרות שהם סבורים שאין כל אפשרות לבנות את בית המקדש בימינו. לדוגמה – הרב גורן זצ"ל. גם הרב דוד חי הכהן שליט"א מעודד (כך אומרים תלמידיו) עליה להר אך מדגיש שזה רק בשביל לחזק את הריבונות ולא בשביל שום דבר שקשור לבנין המקדש.
מאידך, גם התפיסה השניה שהצגת מגושמת מאוד – לא צריך להיות פיזית בהר כדי "לברר את המקסימום שאפשר". לדוגמה, הרב זלמן קורן שליט"א שנחשב לאחת האוטוריטות המוסמכות ביותר בנוגע למחקר ההלכתי של ההר, אינו נכנס להר.
אהבתיאהבתי
שלום תומר ושבוע טוב. תודה רבה על הדברים.
אני מבין החשש שאתה מדבר עליו. אולם אני חושב שהוא שופך את התינוק עם המים. גם ספר תורה הוא קדוש, אבל הוא נעשה מקלף ודיו ונקנה בכסף מלא. קדושה חלה על דברים פיזיים, ממשיים, היא איננה רק יחס אוורירי אל מרחב. לדידך, לא הבנתי כיצד עם ישראל אמור להתייחס להר הבית לא בצורה מחולנת. הרי הוא מצווה לעלות אליו ולבנות את בית המקדש, מאבנים וחומר ומכרזים וקבלנים וקבלני משנה, ואמור להגיע אליו שלוש פעמים שנה ולהקריב בו קורבנות. בהערת סוגריים, יכול להיות ואף מסתבר שהמשמעות של בית המקדש תשתנה בהתאם לשינויים שעברה האנושות, אך כל ייחודו הוא בכך שהוא מקום פיזי שאליו ניתן לגשת אל האל.
כואב לי מאוד על השימוש בהר הבית ככלי לריבונות ועל הכוחנות שלפעמים מתבטאת בכך, אולם אין מנוס מכך שכרגע בשביל לזכות להגיע להר הבית ולקיים בו את מצוות האל יש לדרוש עליו ריבונות.
אהבתיאהבתי
בירור-דברים בענין הר-הבית
ב"ה, זך שבט התשל"ז.
כל החומרה הגדולה ההלכתית, של איסור הכניסה אליו, מפני היותנו עוד, ע"פ ההלכה, במצב של טומאה, איננה נוגעת, פוגעת וגורעת, במשהו בערך הבעלוּת הקנינית שלנו על שטח המקום הקדוש הנאדר-בקודש הזה. זכה כבוד הרמטכ"ל שלנו, מר מרדכי גור, ואתו ועליו כבוד מורנו ורבנו הגאון רבי שלמה גורן, ראש רבני ישראל, ועל-ידם שוחרר המקום הזה משלטונות הגויים, והנהו גם הוא, ככל שטחי מקומות ארץ-חיי-קדשנו, ברשותנו ובבעלוּתנו. ברשותנו ובבעלוּתנו הם מסדרים להם שם סדרי תפילותיהם ביום השישי. קבוצות חיילינו, הנמצאים שם, שומרים ומשגיחים עליהם בפקודת שלטונותינו. גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה, כפי מדת ההלכה, גם בתוך-כך ומתוך-כך קבועה וקיימת בכל תקפה בעלותנו על כל שטח-המקום הזה, ורשותנו למציאותם זאת של הגויים שם, שאינם בשום-אופן בעלי המקום הזה.
במלוא צפייתנו תוחלתנו לכל ישועתנו השלימה.
צבי יהודה הכהן קוק
אהבתיאהבתי
מאמר חשוב ונכון!
ולדעתי, ככל שמימדי האסון הלאומי בחזון ארץ ישראל השלמה הולכים ומתבררים, כך האחיזה 'במבצר' הר הבית הולכת ומתחזקת.
אהבתיLiked by 1 person
הואורץ לגבולויסיה – הרב טיקונציסקי. ראה התמונה עם הרב הרצוג והמ"י
יש ללחוץ כדי לגשת אל eretz_haaretz_ligvulusayhu.pdf
אהבתיאהבתי
הי תומר. רק עכשיו לקחתי את הגליון מאמי וקראתי. האמת, לי שתי סוגי הקדושות שהצגת זרות לי. גם השיח הלאומני כוחני של ריבונות, וגם השיח ההפוך לו, של האדם ש"משרת אותו" – את הקודש, כלשונך, הוא מונח שזר לי בתור אדם מודרני. גם ביחס לקדושת הריחוק יש אספקטים אלימים, ודין מוות לכל כל מי שמתקרב אל הקודש: ספר שמות פרק יט, (יב) "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת", ומבחינה זאת אני סולד משתי סוגי הקדושות שהצגת, זו נבלה וזו טרפה. הקדושה שאליה אני מתחבר, היא תפיסת הקדושה הקבלית-מסטית שפיתחה קבלת הרב קוק, שמקדשת את החולין, שעליה אני מרחיב בספרי "יהדות קיומית" בפרק השישי (מוזמן לקרא…). היא אמנם לא קשורה לענייני הר הבית, אבל זאת הקדושה המתאימה לאדם המודרני בימינו, והיא זאת שמייצגת את עומק תפיסתו, ולא כל מיני הצהרות פוליטיות שכתב בשביל לרצות את האנגלים או בשביל לא לעורר מהומות.
אהבתיאהבתי
הי תומר. רק עכשיו לקחתי את הגליון מאמי וקראתי. האמת, לי שתי סוגי הקדושות שהצגת זרות לי. גם השיח הלאומני כוחני של ריבונות, וגם השיח ההפוך לו, של האדם ש"משרת אותו" – את הקודש, כלשונך, הוא מונח שזר לי בתור אדם מודרני. גם ביחס לקדושת הריחוק יש אספקטים אלימים, ודין מוות לכל כל מי שמתקרב אל הקודש: ספר שמות פרק יט, (יב) "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת", ומבחינה זאת אני סולד משתי סוגי הקדושות שהצגת, זו נבלה וזו טרפה. הקדושה שאליה אני מתחבר, היא תפיסת הקדושה הקבלית-מסטית שפיתחה קבלת הרב קוק, שמקדשת את החולין, שעליה אני מרחיב בספרי "יהדות קיומית" בפרק השישי (מוזמן לקרא…). היא אמנם לא קשורה לענייני הר הבית, אבל זאת הקדושה המתאימה לאדם המודרני בימינו, והיא זאת שמייצגת את עומק תפיסתו, ולא כל מיני הצהרות פוליטיות שכתב בשביל לרצות את האנגלים או בשביל לא לעורר מהומות.
אהבתיLiked by 1 person
תומר יקר , אני חושב שכל מי שהר הבית חשוב לו , מתקומם בתוכו כאשר רואה כיצד ויתרנו לישמעאלים בשם ההלכה ובשם "מורא מקדש" על המקום הקדוש לנו ביותר. אין אבסורד גדול מזה : מתוך שאנחנו רוצים לכבד את הר הבית , אנחנו מפנים את השטח ומוסרים אותו לאוייבינו על מגש הכסף.
ברור שהפסיקה הזו משוללת כל הגיון , וברור לכל בר דעת ש"מורא מקדש" לא שייך במצב שכזה. ברור שאין כאן שום כבוד ומורא כאשר נותנים לאויבינו שליטה מוחלטת על המקום. הסברא הפשוטה והשכל הישר לא יכולים לקבל מצב שכזה.
כל זה במיוחד כאשר רואים שאויבינו מכחישים את הקשר שלנו למקום , כאשר הם משתמשים במקום הזה כדי להסית ולפגוע. אני מאמין שאילו הרב קוק היה רואה לאן הפסיקה האומללה הזו הובילה , גם הוא היה חושב שנית על דבריו. במיוחד שיש פוסקים כמו הראב"ד הטוענים שאין כיום איסור על כניסה להר.
כך שאני מבין לחלוטין את העולים להר , השכל הישר והסברא הישרה – איתם.
ולמרות כל זה :
אני חושב שכבר שלמה המלך נתן את הפתרון למצב הנוכחי :
אז תבואנה שתיים נשים זונות וכו' אל המלך ….
שתי הנשים הזונות אלו היהדות והאיסלאם שזנו מאחורי ה'. ושתיהן טוענות כי התינוק (הר הבית) שלהן. והמלך שלמה מציע "גזורו !".
ואישה זונה אחת אומרת גם לי גם לך לא יהיה – גזורו !
והאישה השניה אומרת – תנו לה את הילד ! והיא מנצחת.
אז אני חושב ששלמה נתן לנו כאן את הפתרון : אנחנו כן צריכים לוותר על ההר , אך מהסיבה הנכונה : לא בגלל ש"אסור לנו לעלות" אלא בגלל שאנחנו מאמינים שלשפוך דם בשביל הר הבית זה לא נכון. אנחנו צריכים להגיד בפה מלא "תנו לה את הילד" , לוותר על שלנו ולהגיד שאנחנו מוותרים אך ורק כדי שלא יהיה "גזורו" – ושאלהים יראה וישפוט.
עלינו לוותר על ההר מתוך אמירה ברורה שאנו עושים זאת כי לדעתינו אלהים לא רוצה שבניו היהודים והמוסלמים יטבחו זה בזה "בשבילו"….לכן אנחנו מוותרים ושיהיה להם לבריאות.
(ואגב , לו הייתי מוסלמי , והייתי שומע באופן ברור מהיהודים דבר כזה , הייתי בעצמי בונה ליהודים בית תפילה על ההר…..)
וזה להבנתי הפתרון.
אך לוותר על ההר מתוך טיעון הלכתי-פחדני "אסור לנו לעלות" וכך להפקיר אותו לאוייבינו , גורם לנו לצאת קירחים מכאן ומכאן.
אהבתיאהבתי
חשבתם פעם ברצינות, על העובדה שיש אנשים בעולם, שבטוחים שיש חשיבות אדירה לגוש סלע וחול שבולט מקליפת הפלנטה, והם מתווכחים במלוא הכנות והרצינות האם קבוצת אורגניזמים מסוג הומו-סאפיינס יכולה או לא יכולה לדרוך שם?
כשאני חושב על זה, אני נדהם כל פעם מחדש…
אהבתיאהבתי
ולמה בעולם יש חשיבות , לדעתך ?
אהבתיאהבתי
בתגובה טיפוסית ישראלית זו יש התנשאות המהווה את שורש הבעיה. התנשאות על גבם של מאות אלפי ערבים שאינם תומכים בתוקפנות. רמיה עצמית בדבר האשמת שפיכות דמים עלינו היהודים וגיחוך על הנפגעים תוך העלמת עין מהתארגנות מסודרת של רבבות אנשים ברחבי העולם המוסלמי וגם מחוצה לה ראה הסרט על דאעש בהר הבית בתגובתי לעיל.
כיום לאחר גויעת המדע המכני, לתרבות הדתית והנראטיבים יש מקום מעבר לכל ספק בהויה האנושית כחלק מן הטבע. כן, לכאורה מפתיע שאנשים לובשים עדיין בגדים ומסתפרים ומתגלחים לפי צו אופנה ואל תספר לי שאתה לא וחיים לפי צוי תרבות שאבד עליהם הקלח בדיוק כמו שמפתיעים ההתנהגויות התרבותיות של דת ופולחן הקשורים לעתים לאמונות תפלות ולרמאים.
אבל אינך מוכן ללעוג להתנהגות הפקיסטנים ואנשי מצרים או ערב הסעודית בהקשר של הר הבית כי אינך מוכן אפילו לשמוע את שפתם. אתה רוצה הפרדה ופרידה ואינך מוכן להתבונן באמת מה זה אומר על דעותיך תחת מעטה החשיבה ההגיונית.
אהבתיאהבתי
התגובה בשם pashutes היא שלי.
משה פלאם.
וורדפרס עושה לי את זה מדי פעם.
אהבתיאהבתי
שמע קטע, משה:
אני זוכר שבאחד הפרקים של הסדרה "תקומה", היה ראיון עם ירון לונדון, שהתלווה ככתב צעיר לרב שלמה גורן לאחר מלחמת ששת הימים כאשר הרב עלה להר הבית.
גורן החזיק ספר תורה ביד אחת, שופר ביד השניה, וכל כמה צעדים היה תוקע בשופר וצועק בקולו הצווחני:
בעצם היום הזה !!!! בעצם היום הזה !!!!
בקיצור, מחזה די סוריאליסטי ומשעשע: אדם מבוגר עם זקן, מוציא קולות נשיפה דרך עצם חלולה של בקר, והוא ממש בטוח שזה משפיע ופועל איכשהוא.
ואז ירון לונדון אמר בראיון: "באותו רגע הבנתי שיש לנו עסק עם פסיכופטים … "
חחחחחחחחחחחח, תודה שזה מצחיק, משה ….
אהבתיאהבתי
הרב גורן לא עלה להר הבית *אחרי* מלחמת ששת הימים, ולא נראה לי שירון לונדון באמת ליווה אותו לשם, לא בעת המלחמה ולא אחריה. אשמח לראות את הפרק בתקומה הנוגע לעניין… תוכל למצוא?
אגב, בשנים 1986/7 למדתי משך שנה באידרא – ישיבתו של הרב גורן בכותל המערבי, ונחשפתי הן לארכיון המדהים שלו שהיה זרוק במנהרה ארוכה שמאוחר יותר הפכה למה שנקרא כיום מנהרות הכותל, (ועיקרו, התכתבות עם אישים שונים לגבי אופי יום העצמאות ואופן חגיגתו הטיקסית) הן לו עצמו ולסובבים אותו, כולם אנשים שנתפרסמו כך או אחרת עם השנים, והן לפעילות החסויה שלו בתחום ההר.
אין ספק, הוא היה 'טיפוס' ואולי זה מצחיק, אבל תראה את זה (אם צריך תרגום אשמח לצרף קישור), ותגיד לי כמה זה מצחיק? https://youtu.be/R-ugz-Svz14
אהבתיאהבתי
חפש ביוטיוב: תקומה פרק 20
קפוץ לדקה 35
אתה צודק, זה לא היה הר הבית,
זה היה הר סיני, לפני שהחזרנו אותו למצרים.
תסתכל שם , זה קטע טוב…
וזה מה שאני מתכוון: הנה אדם, שחושב שיש איזה דרמה קוסמית שמתנהלת שם למעלה, ויש איזה תוכנית ספציפית לפלנטה שלנו במיוחד, והוא מייצג איזו קבוצה של אנשים מאוד מיוחדים ורק הם צריכים להשלים איזה יעוד, והוא עכשיו מטפס על איזה הר וכותב איזה טקסט על קלף, והוא בטוח במאה אחוז שיש לזה משמעות אדירה !!
אם תחשוב על זה לרגע, רק בשביל התרגיל, אתה תראה שזה מאוד משעשע….
אהבתיLiked by 1 person
החיכוי של ירון לונדון מצויין וזה בהחלט מצחיק. אבל ברצינות, ורק לרגע, הצצת בסרטון שהפניתי אותך אליו.
הצצה לטקסטים המשוכתבים האלה והחד צדדיים של תקומה שהולעטנו בהם בשנות נעורינו, למען האמת מזעזעת למדי. ולעצם העניין, הוא לא אמר פסיכופתים אלא משוגעים. והוא צדק. אבל היינו צריכים את המשוגעים האלו כדי לשרוד. מסופר על בן גוריון שביקר בארבנבנאל. כשהגיעו לחדר נעול התעקש לראות מה יש בפנים. לאחר התלבטות פתחו את הדלת ומישהו הנראה כמוהו הלבוש כמוהו והנשמע כמוהו קפץ עליו וצעק אני בן גוריון. אני בן גוריון צעק בחזרה בן גוריון. לאחר התגוששות קצרה לא ידעו מיהו מי. החליטו להשיב את האחד לחדר והשני נשאר לכהן כראש הממשלה.
אהבתיאהבתי
תודה, לא הכרתי!!
אהבתיאהבתי
תשמע, יש גם אנשים שבטוחים שיש משמעות עולמית לשאלה האם אני זורק את בקבוקי הפלסטיק שלי לפח ירוק או למיכל מחזור…
אהבתיאהבתי
נו מה אתה עונה ליצחק שילת?
אתה מנסה לשחק במגרש הבית של אחרים וזה לא יילך לך בחיים.
"האם נשכיל להיזהר ולשמור על הקדוש לנו כמשהו שלא משרת אותנו" – הוא באמת קדוש לך? נראלי שלא. תקן אותי אם אני טועה.
"אין אלוהים. אפילו לא אחד. ההר הזה לא קדוש לי. הוא אפילו לא חשוב לי. אחיה חיים מלאי סיפוק ומשמעות בלי לעלות אליו, גם בלי לשאוף אליו. זה דיון מדכא בעיניי. לא אינטלקטואלי, אלא פרימיטיבי. למי אכפת אם יש או אין בהר שרידים של בית המקדש? אני חי חיים שבהם בית המקדש לא רלוונטי. אין סלע לקיומי. מי שמוכן לשפוך דם או לחולל מהומות בגלל הר הבית פשוט משוגע בעיניי."
(רוגל אלפר)
חבל על המהומות שאתה מחולל בגלל הר הבית בעיתון מקור ראשון :)
אהבתיאהבתי
הנה תגובתי לרב שילת ולשאר המגיבים כפי שפורסמה:
יש צורך בהיסטוריה רבה, אמר הנרי ג'יימס, כדי לייצר אפילו כמות קטנה של מסורת, וההיסטוריה של העליה להר הבית בשום אופן איננה רבה. כשיהודה גליק מבקש להתגאות במספרי העולים העכשוויים הוא מזכיר שבתחילת שנות האלפיים העולים נחשבו לתמהונים והרבנים המתירים עליה היו ספורים. פחות מעשרים שנה אחרי כן 75% מבני הציונות הדתית סבורים שיש לעלות להר ומאות רבנים מתירים את העליה. כך נראה מהפך.
במאמרי טענתי שתליית התמורה הדרמטית הזאת בגילויים ארכיאולוגים שלכאורה האירו את עיני הפוסקים אינה טענה שניתן לקחת ברצינות. את המניעים לשינוי במסורת הזאת צריך לחפש במקום אחר. המקום הזה, לטעמי, הוא העצמת היחס הלאומי אל ההר, כלומר תפיסת ההר כמשאב המשמש להעצמת חוזקנו הלאומי וריבונותנו. העצמת הלאומיות יכולה להיות דבר חיובי, אלא שבמקרה הזה היא גוררת שינוי עקרוני בתפיסת הקדושה של ההר.
אני מודה מאוד למגיבים על מאמרי, אשר בהחלט העלו נקודות חשובות. אכן, גישתו של הרצי"ה היתה מורכבת. אכן, הן ריבונות והן לאומיות הן יוסדות חשובים במסורת שלנו. עם זאת, דומני שברור שכל מנהיגי ישיבת מרכז הרב החזיקו שקדושת הר הבית מחייבת ריחוק. על כניסת הברון רוטשילד להר כתב הראי"ה בצער כי "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים", דהיינו פגימה בקדושת מקום המקדש חמורה יותר מאי-הקמת מיליוני ישובים בארץ ישראל. עד כדי כך.
כיום מבקשים לשנות תפיסה זו. הרב שילת טוען כי "אם יהודים ידירו את רגליהם מן ההר […] עלולות להיות לכך השלכות מרחיקות לכת על כל אחיזתנו בארץ ישראל." הנה שוב: ההר כחלק מהמאבק הלאומי. אני האחרון שיתנגד להתפתחות במסורת. כל שאני אומר הוא שאסור להתעלם מהמחיר שאנחנו משלמים על אותה התפתחות. נדמה לי שזו העת לשקול היטב מהי עבורנו קדושת הר הבית. זו העת להתבונן היטב ולשאול את עצמנו: האם הפכנו את הקדושה לכלי?
אהבתיאהבתי
אבל מעבר לנסיון להשתתף בדיון על הר-הבית ב"משחק-השפה-הדתית" (שבאמת נראה לי חסר סיכוי) ממש נהנתי מהמאמר, מהניתוח של התהליכים החברתיים בציונות הדתית ומהניתוח הפילוסופי של המושג קדושה.
אהבתיLiked by 1 person
המפתח בהר הבית היה ונותר בידי בית דויד.
"וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי." (ישעיהו לז) ירושלים
אהבתיאהבתי
תומר, נראה לי שבפועל, הבעיה של הדת"לים אינה תפיסת הקדושה. זוהי בעיה משנית, אם בכלל היא מומשגת כך אצל רוב הדת"לים. לדעתי, גם טעות היא לחשוב כי הבעיה היא בתוך ההלכה – הרי רוב האוסרים יודעים גם הם כי כיום ניתן לסמן את החלקים שאינם מקום העזרה ואינם מקום קודש וקודש הקודשים, אלא שהם מעדיפים ללכת אחר הפוסקים הראשונים, בעיקר הרמב"ם, מעצם סמכותם של אלה והמציאות ההלכתית שנקבעה על ידם.
הבעיה היא מעמד ההלכה מול הלאומיות. הסוגיה של איסור/היתר העליה להר הבית מציינת נקודה נוספת שבה הערך והאינטרס הלאומי מועדף על פני ההוראה ההלכתית, אצל הציבור הדת"לי.
הדתיות הלאומית היא מיסודה שעטנז, החיבור הבלתי אפשרי בין תפיסה אמונית הלכתית לבין תפיסה חילונית אתנו תרבותית. על ציר הזמן, השעטנז אינו יכול להתמיד להיראות כחיבור אינטגרלי, ואל מול האתגרים של המודרנה ותנאי המציאות הישראלית הלא פשוטים וההבניה הלאומית הכרוכה בה – היסוד הלא דתי מקבל העדפה, באופן טבעי, אצל רוב נושאי הדת"ליות. זה בא לידי ביטוי בהתנהגות בפועל בסוגית העליה להר הבית, כמו גם ברשימה ארוכה של נושאים אחרים. זה גם בא לביטוי בעובדות יסוד זהותיות: למשל, השיעור הגבוה של דתל"שים בכלל, והמרת חיי תורה ומצוות אצלם באידיאולוגיה לאומית (ימנית מובהקת, בד"כ) כתחליף, בפרט.
אהבתיאהבתי
העניין מורכב יותר אבל בגדול אני מסכים. בחיבור ללאומיות הדת הופכת לסוג של לאומיות.
אהבתיאהבתי
המוטציה האמיתית איננה הד"ל , אלא היהדות הגלותית הבזויה – רק שם חלה ההפרדה בין היהדות ללאומיות.
האם אצל משה דויד ושאול היתה הפרדה ? האם אליהו , ישעיהו וירמיהו לא עסקו בהכרעות לאומיות ופוליטיות ?
היהדות בגלות הפכה ליהדות מסורסת , בגלל הניתוק מהלאומיות. הציונים החילונים הצליחו במקום בו היהדות הגלותית נכשלה , כי להם היתה לאומיות !
(וחלקם כמו בן גוריון היו גם תנכ"יים !)
הבעיה איננה הלאומיות , הבעיה היא העיוותים שחלו בדת בסביבות בית שני. בראשם חסימת הנבואה והפיכתינו לדת מתה , דת של ספרים ופלפולים , ללא יכולת עדכון והתחדשות. מה שגרם לנו גלות של אלפיים שנה , עם שואה איומה לבסוף.
דווקא הד"לים , הם היחידים שיכולים לחלץ את היהדות מהבוץ שהיא נכנסה לתוכו , ולחבר שוב את היהדות למה שהיא אמורה להיות.
אהבתיאהבתי
יוסף, לא דקדת די בדברי.
ראשית, לא טענתי שאין ביהדות מרכיב לאומי. אדרבה, מרכיב של לאומיות פרמורדיאלית במעטפת דתית חזקה היתה והינה קיימת ביהדות (בודאי גם ב"יהדות הגלותית הבזויה", כלשונך). הבעיה מתחילה כאשר לתוך המושג "לאומיות" נעשה נסיון לצקת פרספקטיבות חילוניות אתנו תרבותיות. הבעיה מוחמרת כאשר הפרספקטיבות האלה נגזרות ממוסדות חילוניים אזרחיים – 'מדינה', כלומר מדינת ישראל, 'ריבונות' וכו'.
שנית, בהינתן שמרכיב לאומי מהסוג שאותו ציינתי קיים ביהדות – צריך להבין מה המשקל היחסי של המרכיב הזה מול המרכיב הדתי – האמוני והההלכתי. כפי שהוכיחה ההיסטוריה היהודית לפחות ב 2500 שנה האחרונות, ולדעתי גם הרבה לפני כן (לרבות אצל הנביאים הקלאסיים, כמו ישעיהו (כל ה'ישעיהו') וירמיהו ואחרים), משקלו ומעמדו של המרכיב הדתי עולה בהרבה על זה הלאומי הנ"ל. טול מהיהדות את המרכיב הלאומי, ועדיין תמצא יהדות. טול מהיהדות את הדתיות – קבלת בטווח של דורות ספורים אוסף של גויים ממוצא יהודי הסטורי, ללא שמץ של יהדות. כבר כיום המציאות של חלקים הולכים וגדלים של חילונים בישראל מוכיחה זאת, ובמקביל שיעור הולך וגדל אצל הדורות הצעירים מגדירים את זהותם הישראלית כזהות יחידה או עיקרית. השערה אינטלגנטית וסבירה היא שבתוך שני דורות נוספות הציבור החילוני הזה יבלע גם חלקים מהצבור המוגדר כיום כחילוני מסורתי, ויתנתק מהיהדות. גם בלי שינויים דרמטיים בחקיקה, הבג"צים של ירון לונדון ולפניו של קניוק בענין דת ולאום, מורים כיוון ברור, שהחלו להסתמן לפחות מאז בג"צ שליט לפני כחמישים שנה. לאומיות בלי דת אינה יכולה להשאר יהדות, ועדיפות הולכת וגוברת של לאומיות על חשבון יהדות היא הדרך הבטוחה בכיוון הזה. והגיע הזמן להבין זאת.
אין ספק שהעדיפות של הלאומיות על פני הדתיות הולכת ומסתמנת בחלקים מסוימים (בכלל לא קטנים), בקרב הצבור הדת"לי. זהו אחד מהמקורות המשמעותיים לאנטינומיות בהויה של הצבור הזה, שאחת מהן משתקפת בענין האיסור/היתר לעלות להר הבית, שכשלעצמה היא אנטינומיה די שולית יחסית לאחרות.
עד כאן ההתיחסות העניינית והקונקרטית לדבריך.
ליתר דבריך, כלפי מה שאתה מכנה "יהדות גלותית בזויה" וכו' – אינני רוצה להתיחס בפרטות. בעיני הם מעוותים ואפילו אנטישמיים. אני תוהה מתי למדת משנה, גמרא, מדרש והלכה, ומה הידע שלך לגבי ההיסטוריה של קהילות ישראל גם בקונטקסט השוואתי לסביבה הגויית הקונקרטית בכל מקרה ובכל זמן. אני מזכיר לך שהרוב הגדול מאוד של הנביאים בבית ראשון היו נביאי שקר שנזקם היה רב. כשלעצמי, אני מעדיף 'נבואה שקטה' הצומחת מתוך חוכמה מורשתית ועיונית, עבודה על מידות ורוח קודש נרכשת, גם אם היא "גלותית". ואני גם לא רואה את ההצלחה הציונית הגדולה בבריאתו של 'יהודי' חדש – התוצאה היא אדם בור ועם הארץ, במקרים רבים מדי "גוי ממוצא יהודי". מדינת ישראל הולכת ומתבררת לאורך הזמן ככשלון בכלל לא קטן, למרות הזכות הגדולה שלה בקבוץ גלויות ובהגנה על הבטחון של היהודי באשר הוא, עם כל המחירים הכרוכים. נראה לי שאילו מדינת ישראל היתה קצת יותר יהדותית "גלותית" במובן הערכי המוסרי שלה ושל אזרחיה – היא היתה הצלחה מובהקת יותר. כנ"ל לגבי דמותו של ה"ישראלי" כאינדיבידואל, שאינני רוצה אפילו להתחיל עכשיו לתהות על תוארה.
אהבתיאהבתי
כתבת לא מעט , תודה על ההתיחסות הענינית והמקיפה – אנסה לענות ואתחיל מהסוף :
לשמחתי דווקא למדתי משנה וגמרא , מדרש והלכה. אפילו לימדתי קצת בעבר. הדת היתה עבורי הדבר הכי חשוב בחיים (אפילו "הטעם לחיים"). אבל לאט לאט , דווקא בגלל שבאמת דרשתי וחיפשתי את ה' , התחילו להיפקח עיני והבנתי שמשהו כאן לא בסדר.
אינני יודע מהיכן להתחיל , אך אנסה :
אלפיים שנה יהודים בוכים וצמים בתשעה באב. אך כאשר יש הזדמנות לבנות את ארץ ישראל מי בנו אותה ? החילונים. דווקא אלו שלא בכו וצמו בתשעה באב ! וזה אומר "דורשני !"
ולמה ?
כי בבית שני קרו כל מיני דברים מוזרים , שמשפיעים עלינו עד היום :
1. בתורה שבכתב יש קורלציה בין המצב הרוחני לבין מצבך בעולם הזה. תעשה רע – יהיה לך רע. תעשה טוב – יהיה לך טוב. השכר והעונש בתורה שבכתב משמשים גם מעין "אינדיקטור" – איך תדע מה מצבך הרוחני ? איך תדע האם אתה עושה הישר בעיני ה' ? לפי מצבך הגשמי ! אם יש גשמים בעיתם , ואם ה' מברך אותך במעשיך , סימן שאתה טוב.
אך בבית שני , נכנסו כל מיני מושגים כמו "משיח" , כמו "עולם הבא" , שבאיזשהו מקום הרסו את זה. המערכת הפשוטה של שכר ועונש המצויה בתורה שבכתב הוצאה מפשוטה : "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" – לפי בית שני , אתה יכול לסבול בעולם הזה , ולהיחשב צדיק בעולם הבא (מה שהוקצן בנצרות לאידאל "הקדוש המעונה" ….). חל ניתוק בין החומר לבין הרוח : אם בתורה שבכתב יש קורלציה בין העולם הגשמי (=החומר) לבין הרוח , בבית שני אלו הפכו לשני עולמות נפרדים !
אני אומר שאם סבלנו 2000 שנות גלות , זה בגלל שלא הלכנו בדרכי ה' , זה בגלל שמשהו בדרך פגום מיסודו – כפי שהתורה שבכתב אומרת . אך לפי האידאולוגיה של בית שני , אינך יכול להסיק כלום ממצבך בעולם הזה.
2. קשה לי לראות את דויד ושאול , ישעיהו וירמיהו , יושבים ודנים בהלכות מוקצה בשבת. מה שקרה זה שכל האנרגיה הרוחנית של עם ישרל התחילה להתבזבז על הבלים. הבלים שאינם קשורים לרצון ה' , אך הם כתובים בספרים כאילו הם רצון ה'.
כאשר אתה קורא את התנ"ך , ולעומתו אתה קורא את פלפולי הגמרא , הפער אדיר : כאן מתעסקים בדבר האמיתי , וכאן מתעסקים בדקדוקי עניות.
ושוב – איכשהו מכרו לעם ישראל שדקדוקי העניות הללו – "זה רצון ה' , זוהי תורת ה' !" .
וכעת אני יכול לחזור לנקודה ממנה התחלתי – הסיבה שמדינת ישראל נבנתה על ידי החילונים היא שהדתיים פשוט לא יכולו לבנות אותה. כל הכוח שלהם התבזבז על דקדוקי העניות של הגמרא , הם חשבו ועדיין חושבים שזה מה שה' רוצה ….
וכמו כן , חל ניתוק בין הרוח לבין החומר , מה שהתבטא גם בחוסר יכולת וחוסר אמונה בצעדים מעשיים ובפתרונות מעשיים לבעיות.
זה גרם לנו , להבנתי לגלות של אלפיים שנה + שואה איומה בסוף.
מתי קרה השינוי ? רק כאשר קמו הציונים – אנשים שרובם כפרו בתורה מצד אחד , אך היו לאומיים מצד שני ונקטו בצעדים מעשיים !
כי אם היינו נשארים עם תורת הגלות , היינו ממשיכים להיות בגלות לנצח …. מצד אחד היינו ממשיכים לבכות וליבב "מפני חטאינו גלינו מארצינו"….. , אך מצד שני , גם אם היו מגישים לנו את ארץ ישראל על מגש הכסף , לא היינו באמת לוקחים אותה !
להבנתי , האסון הגדול שלנו כעם , אלו האידאולוגיות שנכנסו לתוכינו בבית שני. אידאולוגיות שהרסו אותנו כעם !
עד היום כשאני רואה את החברה החרדית אני רואה את זה : אני רואה את השינאת חינם , אני רואה את הפלפולים של הבל , אני רואה את הרתיעה מפני חיים מעשיים וצעדים מעשים.
רק עכשיו אני יכול איכשהו להתייחס לתחילת דבריך :
זה נכון שלאומיות ללא רוח לא יכולה להחזיק הרבה. אך היהדות בצורתה הנוכחית איננה באמת מסוגלת לספק את הרוח. היא פשוט מקולקלת !
אני מאמין שהדברים צריכים להיהרס , כדי שדברים יוכלו להיוולד מחדש : היהדות בצורתה הנוכחית צריכה וחייבת להיהרס , ועד שזה יקרה נחווה כמה שנים של אובדן דרך – שיכולים להתבטא גם בלאומיות מוקצנת.
מדינת ישראל איננה כשלון , רק כעם חופשי על אדמתינו , נוכל לשאול ולתהות , ולהרוס את הישן , לגשש ולחפש. גם אובדן הדרך של חלקים גדולים בציבור כרגע הוא חלק מהרס הישן ובנית החדש.
ובסופו של דבר אני מאמין שהפתרון הוא אחד – נבואה. נבואה בבחינת חידוש הקשר והחוויה הישירה אל הרוח. זהו המקום ממנו הדת נובעת , וכדי לחדש אותה אין מנוס מלגשת לשם (אין לי ספק שזה יבוא – אך כרגע תורת הגלות חוסמת גם את זה- תורת הגלות והנבואה אלו שני הפכים ! ).
אני מתחבר לאידאל ה"נבואה השקטה" שלך – גם לדעתי הנבואה בעתיד תהיה הרבה יותר אישית ופרטית , ונובעת מעיון ועבודה עצמית.
יכולתי להאריך עוד ועוד , ולהתייחס לדבריך באופן ישיר יותר , אך כתבתי יותר מידי.
אני מקווה שתבין שעניתי לדבריך , למרות שלא עניתי באופן ישיר.
לילה טוב.
אהבתיאהבתי
נ.ב.
1. לטעמי יש משל מדויק המתאר את תורת הגלות :
משל שאמר המגיד מדובנא, על הפסוק: "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". ואמר משל : שאחד בא למלון מן הדרך, והסבל שלקח את המזוודה לחדרו ביקש תשלום מופרז. שאל האחד את הסבל: מדוע אתה מבקש סכום כל כך גדול? אמר לו הסבל : היות והתיגעתי מאוד לסחוב את המזוודה עד החדר". אמר לו האיש : אם התיגעת סימן שלא סחבת את המזוודה שלי, כי המזוודה שלי קטנה וקלה מאד, כי היו בה רק כמה יהלומים יקרים ותו לא.
עד כאן המשל.
בקיצור – עם ישראל סוחב זה אלפיים שנה מזוודה כבדה מאוד. נאנח , סובל , מעונה. המזוודה הזו מליאה בספרי גמרות , בפרשנויות עליהן , ובפרשנויות שעל הפרשנויות …. ועם ישראל סוחב וסובל כי חושב שזוהי המזוודה של בית הבית.
אבל מה לעשות , שהמזוודה של בעל הבית , לא אמורה להיות כבדה כל כך….. אם זו באמת היתה המזוודה של בעל הבית , לא היינו אמורים לסבול כל כך 2000 שנה , והחברה החרדית לא היתה אמורה להיראות במצב עלוב כפי שהיא נראית היום.
מישהו "הגניב" אלינו את המזוודה הזו בבית שני , ומאז אנחנו פשוט סוחבים וסוחבים אותה…..
2. כתבתי כי תורת הגלות ונבואה הם שני הפכים. אנסה להסביר זאת בסיפור קטן מחיי :
בעבר למדתי ועסקתי ברפואה סינית. ברפואה הסינית מדברים על "מרידיאנים" מסלולי אנרגיה הנמצאים בגוף , ושעליהם נמצאות נקודות הדיקור. ב4 שנות לימודים למדתי לאתר בגוף האדם את המסלולים ואת הנקודות באופן מדויק לפי המסורת. מעל 360 נקודות.
אך בעקבות דברים נוספים שלמדתי , התחלתי בעצמי לחוש את המרידיאנים. זה קרה כבר בשנה הרביעית ללימודי. הבעיה היתה שהם לא היו במיקומים ובתבניות שהם היו אמורים להיות !
אז במשך שנתיים כל הזמן ניסיתי ליישב את הסתירות בין מה שאני חש , לבין הידע המסורתי.
ולא הצלחתי !
אז לאחר כשנתיים , פשוט לקחתי את ספר הנקודות וזרקתי אותו לפח.
החלטתי שמעתה ואילך אני אעבוד אך ורק לפי מה שאני מרגיש.
וזה מה שעשיתי , וכך המשכתי לעבוד בהצלחה אחר כך במשך כ6 השנים הבאות עד שפרשתי מהתחום.
וזה מה שלמדתי – בשלב מסוים צריך לזרוק את הספרים (מהמזוודה…) , כי אחרת אתה לעולם לא תיתן אמון בנביעה הפנימית שלך.
זו אולי לא נבואה , אבל זה הצעד הראשון לקראתה.
אהבתיאהבתי
תומר היקר. סלח על התגובה המאוחרת, אך רק עכשיו נתקלתי בבלוג היפה שלך. אתה כמובן צודק בניתוח המניעים של התומכים בעלייה להר הבית, המשתמשים בהלכה בשירות הפוליטיקה. אך חשוב לציין שגם המתנגדים לעלייה להר בשם קדושתו היתרה, שאי אפשר להכיל עלייה ריבונות אנושית, מונעים מתפיסה פוליטית, הדוגלת בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים המוסלמים: להם ההר, לנו המישור, וכך יהיה שלום. נו, שוין.. (כמו שסבתא שלי הייתה אומרת).
ובכלל, סוגיית הר הבית היא גלגול עכשווי של וויכוח ישן על העלייה לארץ ישראל בימי הביניים: חכמי אשכנז ופרובנס האמינו בתוקף של שלוש השבועות (חביבה פדיה כתבה על כך מאמר מצויין) ואף האמינו, שארץ ישראל כה קדושה, ועיני האל עליה תמיד, עד כי אין אדם שהוא טהור דיו כדי להיכנס לארץ. ולכן כל חטא קטן שיחטא בה יגרור מוות מיידי. בשל קדושתה היתרה נמנעו רבני אשכנז מעלייה לארץ ישראל, ומ 1240 ועד מאה 18 כמעט ולא היו בארץ אשכנזים, להוציא יחידים כמו השל"ה הקדוש. לעומתם, חכמי ספרד לא נרתעו מקדושתה של ארץ ישראל והחלו לעלות בשלהי מאה 15 ובמהלך מאה 16. וכך זכינו לתור הזהב של צפת ואף לחידוש הישוב היהודי בארץ ישראל בכללה. (כתבתי על כך בספרי "חיי מרן יוסף קארו")
ובעת המודרנית, המהלך הציוני הוא חילון הקודש (וקידוש החול כדברי הראי"ה), כלומר שהקדושה היתרה אינה מבטלת ואינה מתנגשת בצורך הגשמי-היסטורי להיאחז במקום המוחשי הנקרא ארץ ישראל בלי לחכות לביאת המשיח.
בקיצור, הוויכוח העכשווי על העלייה להר הבית הוא גלגול חדש של וויכוח ישן…
שלך,
מור אלטשולר
אהבתיאהבתי
תודה מור. כמובן ששני הצדדים מונעים מאג'נדות פוליטיות, ואין בכך כל גנאי. גם לגיטימי לגמרי שההלכה תהיה מושפעת מפוליטיקה, והרי אנחנו יודעים שזאת לא הפעם הראשונה, בלשון מיעוט המעטה. שוב, לגיטימי לגמרי. כחוקר אני פשוט מנסה להבהיר את הדברים ולהאיר את מה שחבוי.
לגבי הויכוח על קדושת הארץ, אכן כך, וזה באמת מרתק. כל כך קדוש כאן עד שצריך שבעתיים להיזהר. התייחסתי לתפיסה הזאת בדברים שנשאתי באחת מההפגנות נגד השחיתות :)
להשתמע,
תומר
אהבתיאהבתי
מור, אכן, גם השימוש בהלכה נגד העליה להר הוא פוליטי. אך נראה שנעלם מעינייך למי את כותבת את הדברים והיכן. תומר הוא בעל עמדה ברורה מאוד בנושא שעליו כתבת "נו שוין" וסבור שאכן זה היה מועיל מאוד אילו פעלנו על פי "להם ההר ולנו המישור". או כמו שבן גוריון אמר: אם הברירה היא בין ארץ ישראל כולה או שלום, אני בוחר בשלום. הויכוח האמיתי הוא האם יש ברירה לשלום על ידי "היפרדות", או שעצם שיטה זו היא טמינת הראש באדמה.
אני סבור ששני הצדדים בויכוח, ואני ביניהם, חוטאים לאמת. כולנו משתמשים במפות שבהם שמות הערים והארצות בסביבתנו מחוקים, מתעלמים, מעצימים עין וסותמים אוזן לשפה ולתרבות הערבית ולדת המוסלמית על חלקיה, כפי שהיא מובנת בידי האוכלוסיה החיה בקרבנו ולצידנו. לכולנו ססמאות ופעולות התלושים מן המציאות, וכולנו רוגשים וכועסים על העמדות מנגד, שהן לא פחות הזויות משלנו. אבל עמדותינו שלנו כמובן צודקות כי יש להן על מה להסתמך.
אהבתיאהבתי
למור אלטשולר,
איני יודע אם תוכנית החלוקה תביא לשלום ( זאת היתה תוכנית החלוקה מלפני כשבעים שנה. גם הנמכת להבות האלימות היא הישג חשוב). אך אני כן יודע, שהר הבית קדוש למוסלמים. ואני מאמין בכל ליבי, שעל עניין של פולחן קדום, או סמל לאומי מסוכן להכנס למלחמה עימם. אם נאמר כי באולם יש מאה איש, והם נחלקים לפי אמונתם ליהודים ולמוסלמים בהתאם לאחוז שלהם באוכלוסיה העולמית – כמה מאלה שבאולם הזה יהיו יהודים?
אהבתיאהבתי
לפי הגישה שלך ראובן גרבר , מדינת ישראל לא היתה קמה.
אהבתיאהבתי
ההבחנה הזו בין תפיסות מושג הקדושה מעניינת מאוד. אף על פי כן אני מרגיש צורך לשאול כיצד, ע"פ התפיסה הראשונה, יש לפעול להקמת בית המקדש, הרי כל פעולה "מחלנת" את המקום?
שנית, האם היינו אמורים לוותר על כיבוש ההר במלחמת ששת הימים? קצת קשה להאמין שאכן כך, ובייחוד אחרי שהרצי"ה עצמו נכנס להר זמן קצר לאחר כיבושו.
עוד דבר שיש להעיר הוא שהר הבית הוא אחד משלושת המקומות שניקנו בכסף (דוד המלך קנה את המקום מארונה היבוסי, סוף ספר שמואל), ועל זה רש"י אומר שאומות העולם אינם יכולים לערער על בעלותנו על שלושת המקומות הללו (ואעפ"כ אומות העולם מערערים). הרי זה בדיוק הפוך מהתפיסה הראשונה.
(הרב יצחק שילת התייחס בקצרה לדברים של תומר בחוברת "נהלך ברגש"-אלול תשע"ח)
אהבתיאהבתי