חוק הגיוס האחרון חשף את עומק המשבר בחברה החרדית. מחד, החוק כאילו נתפר עבורם על פי מידה. הוא מאפשר מרחב תימרון עצום לישיבות ולא יגייס אף אברך. מדובר במתנה גדולה כל כך עד שיוסי אליטוב, עורך המגזין החרדי 'משפחה', קבע שרק בזכותו ייכנס אביגדור ליברמן לעולם הבא. מאידך גיסא, החוק בכל זאת דורש, פורמלית, גיוס.

חוק זה חוק, אבל יהודים מתמחים זה כאלפיים שנה בפרשנות יצירתית לחוק. לא פחות מכך, שומרי מצוות פיתחו גם חושים חדים המסייעים להם להבחין מתי לא רק אפשר אלא גם חשוב להתעלם מהחוק. ואין כחברה החרדית שמצטיינת בכך. אם זה לגבי כדורגל בשבת או האיסור ההלכתי להתדיין בפני בבתי המשפט החילוניים, החברה החרדית, הרגילה לחיות כמיעוט תחת תנאים שלא היא קובעת, מבינה היטב שאי אפשר לממש כל אידיאל ואף לא כל הלכה. הקריצה היידישאית היא מוטיב קלאסי עוד מימי מנדלי מוכר ספרים.

זה סוד כוחה של הפוליטיקה החרדית. נציגי החברה החרדית בכנסת ידעו מתי להתעקש ומתי להרפות, מתי ללחוץ ומתי להתפשר, מתי לזעום ומתי לקרוץ, ובדיוק משום כך לא רק קיבלו את מה שהיה חשוב להם (בעיקר תקציבים), אלא היו פרטנרים פוליטיים נאמנים ומצוינים (בעיקר לימין). לכן היה יכול הרב שטיינמן לתמוך בחוק טל. הוא לא עשה זאת משום שאהב את החוק, אלא משום שחשב שיתרונותיו מרובים על חסרונותיו. כך נראית פרגמטיות יהודית מסורתית.

לעומת זאת, הפוליטיקה החרדית הנוכחית נראית כבלתי כשירה לשום פשרה. החרדים החליטו לא לתמוך בחוק הגיוס לא משום שהוא לא מקובל עליהם (הם עצמם מכנים אותו "חוק הדיחוי"), אלא מפני שבכל ציבור חרדי קמה קבוצה של קיצונים המסרבים לכל פשרה. הכרנו כבר את "הפלג הירושלמי" שהפך האופוזיציה הפנים-ליטאית, ואת חסידויות גור וסלונים שמהוות את הסמן הקיצוני של החסידים. כעת, כפי שדיווח אהרן רבינוביץ, גם לספרדים יש את הקיצונים שלהם, עם הרב משה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף, ואחרים. קבוצות אלה מתנגדות לחוק לא משום תוצאותיו המעשיות אלא בשם העיקרון שאסור בכלל להעלות על הדעת גיוס של לומדי תורה.

בעבר קולות כאלה היו שוליים וממילא מושתקים מיד על ידי גדולי הדור. אלא שכיום אין גדולי דור. הרב שטיינמן נפטר ואין לו מחליף. כנ"ל הרב עובדיה. הואקום שנוצר לא רק מאפשר הרמת ראש, אלא מחייב את מרימים, הרוצים להתבלט, לעשות כן בהתאם להגיון הפנימי של המסורת, בו הדרך לצבור הון פוליטי היא להפגין אדיקות הלכתית. הקבוצות הקיצוניות נענות גם להתפתחויות חדשות: השוליים המתרחבים והמתגוונים של הציבור החרדי, שכוללים הקפדה פחותה על המנהגים השבטיים ו"ישראליזציה" (כביטויו של ההיסטוריון קימי קפלן), מעלים צורך בהגבהת החומות ובהסתגרות מחודשת של הצד החושש מתהליכים אלה. כך נוצרות בכל חברה אותן קבוצות קיצוניות שהגדרתן העצמית היא אדיקות יתר, שלא לומר פונדמנטליזם.

מולם לא עומד איש שיכול לבנות על סמכות כריזמטית על מנת להתנגד לדבקות שלהם באידיאלים ההלכתיים הנשגבים. כך יוצא שהפרגמטיות נזרקת מהחלון והעיניים פקוחות לרווחה. אין קריצה. וכאן הבעיה: מיסודות הפוליטיקה הפרלמנטרית היא החתירה לפשרה, ואילו מיסודות האדיקות האמונית היא ההתנגדות לכל פשרה. אם האדיקות תהפוך למיינסטרים החרדי, לא יהיה מקום לפוליטיקה חרדית.

המרכז לא מחזיק. החברה החרדית מתפרקת. תהליך זה הופך את שוליה הקיצוניים לחזקים יותר, אבל אותה כולה לחלשה יותר. אם לא תימצא דרך להעניק לגיטימציה לפרגמטיות לא תתאפשר פוליטיקה חרדית. המפלגות החרדיות תאבדנה מכוחן, כמו גם מערכן עבור מפלגת השלטון. ייתכן שההישגים הפוליטיים החרדיים לא יבלמו הפעם על ידי מפלגה שבראשה עומד בן למשפחת לפיד, אלא בשל קריסה פנימית. קריסה מהעדר קריצה.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של הארץ