קשה להיות שמרן בזמננו. נהמות המצ'יזמו מהציונות הדתית ומהימין המסורתי בישראל מכסות, כפי שניתן להבין בלי מאמץ רב, על חוסר ביטחון עמוק. העולם בורח מהם, המציאות מתרוצצת ככספית תחת רגליהם. רק לפני עשרים שנה הם חלקו עם כל העולם ואשתו את התפיסה הפשוטה שנישואים הם בין גבר לאישה. כיום העולם ואישו במקום אחר, והם בחרדה. הדת הממוסדת גם היא במשבר, ומספרם שלה-nones, אותם בני-בלי-דת, הולך ועולה ברחבי המערב. מוסדות ותיקים כמשפחה, פרטיות ומקום עבודה משנים את פניהם במהירות. התנודות והעוויתות שעוברת החברה המערבית יכולות להוציא כל אחד משלוותו, לא כל שכן מי שמתנגד להן עקרונית.
אפשר להאריך ברשימת האתגרים שמציב המערב המודרני לאדם המסורתי, אולם המאבק האמיתי מתחולל לא בשדה החברתי, אלא בזה הנפשי. המשבר האמיתי אינו בינם לבין החברה המערבית, אלא בינם לבין עצמם. השיח האינדיבידואליסטי, המדגיש אוטונומיה, הנושא את החירות האישית כגביע קדוש, המציע הגשמה עצמית כאידיאל עליון, ההיגיון המבכר את הפרט על פני החברה ואת הסובייקטיבי על פני האובייקטיבי, המבטיח לפרט את זכויותיו וחירויותיו והמגביל את החברה ביכולתה להתערב בחייו – הליברליזם, בקיצור – שובה גם את ליבם.
ובאמת, איך אפשר היום להתנגד לליברליזם? מי מסוגל לטעון שלאדם לא מגיעות זכויות? מי יטען שמותר לחברה לכפות על מי מפרטיה לעשות כרצונה ובניגוד לרצונו? מי יתעקש שחירות אישית, המובנת כאוטונומיה ("חירות שלילית" כמאמר ישעיהו ברלין) אינה מצרך יסוד המגיע לכל? הטענות האלה נשמעו קשות לעיכול כבר במאה ה-19. אחרי זוועות הפשיזם במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע קיצן. גם השמרנים של היום כבר לא שם.
זה הרקע (אמנם, לא היחיד) שמתוכו צומח אימוץ הנאו-ליברליזם ואף הליברטריאניזם בקרב הציונות הדתית בזמן הזה. בעוד שבעבר החזיקו חובשי הכיפה הסרוגה בתפיסות סוציאליסטיות (הפועל-מזרחי, הקיבוץ הדתי), כיום, אחרי התפרקותן של מסגרות אידיאולוגיות קולקטיביסטיות כתנועת המזרחי או כמשיחיות מבית מדרשם של הרבנים קוק, עושה שם הליברליזם הכלכלי נפשות.
החיבור בין שמרנות חברתית לליברליזם כלכלי אינו חדש, אבל זה לא הופך אותו ליותר הגיוני. שתי תפיסות הלא מוליכות לכיוונים הפוכים. השמרנות להעצמת החברה, הקפיטליזם להעצמת האינדיבידואל. אירווין קריסטול, מאבות הנאו-קונסרבטיבים, עמד על הנקודה כשקבע כי "הכאוס הרוחני הפנימי של זמננו, שנוצר על ידי הדינמיקה של הקפיטליזם […] מוליד מספר עצום של 'נשמות חופשיות' המרוקנות מתוכן מוסרי".
הברית המגושמת בין השמרנות לקפיטליזם נולדה מצורך פוליטי (אלו הכוחות שהתאספו מול הליברליזם החברתי בעל הנטיות הפרוגרסיביות והסוציאליסטיות), אולם לא פחות מכך מהפיתוי של השמרנים לאמץ צד אינדיבידואלי. הם לא רק טרחנים יבשים שעומדים מול ההיסטוריה וצועקים "עצרי!". הנה כי כן, גם הם בעד חירות, גם הם תומכים באוטונומיה של הפרט, גם הם בעד זכויות, לא רק חובות!
אין זה מקרה שכאשר השתלט נפתלי בנט על המפד"ל הוא דאג למחוק מחוקת המפלגה את השאיפה ל"תחיקה סוציאלית" והכניס אליה את הצירוף הקדוש "כלכלה חופשית". משהו חדש ואינדיבידואלי מתחיל. קידום האג'נדה הנאו-ליברלית הביא לבנט ולשקד אהדה רבה, בעיקר בקרב צעירי הציונות הדתית. ואולם אחת מסגולותיו האנטי-שמרניות של הקפיטליזם היא השאיפה המתמדת לחידוש. מה פואטי אפוא שצעירי הציונות הדתית מחליפים כעת את המוצר שאך מעט התיישן במודל חדש. כך שותה משה פייגלין לרוויה את המנדטים של בנט ושקד ומוריד אותם לסף אחוז החסימה.
ללא ספק, פייגלין מביא את המיזוג המאולץ בין שמרנות לליברטריאניזם לשיא אבסורדי חדש. מצד אחד הוא מחזיק בגישה פונדמנטליסטית אל הר הבית, קובע שזהות יהודית היא יהדות אורתודוקסית ונחוש להעצים את כוחה של הרבנות הראשית, מצד שני הוא מתעקש שכל אזרח ייהנה מחירות מלאה ויוכל לעשות כרצונו. מצד אחד במצע 'זהות' כתוב כי המפלגה "מתנגדת להתערבות המדינה באופי המשפחה", מצד שני באותו מצע כתוב כי אחד מיעדי המפלגה הוא "מדינה המשמרת את ערכי המשפחה".
אל תחפשו היגיון. זה לא מסתדר כי לא אמור להסתדר. הסתירה כאן היא מובנית. היא אינה בעיה, אלא אמצעי המאפשר להמוני צעירים שומרי מצוות לנהור אל המפלגה. שהרי הם נהנים מכל העולמות: גם ימין קיצוני אורתודוקסי בלתי מתפשר, וגם "חירות לכל". גם שמרנות חברתית ואפליית לא-יהודים, לא-אורתודוקסים ולא-הטרוסקסואלים, וגם הבטחה לשמירת זכויות הפרט. מובן שבפועל בכל מקום שיהיה צורך בהכרעה תגבר השמרנות על הפסאודו-ליברליות, אבל בינתיים אפשר לחגוג כאילו אנחנו שמאלנים.
הנה העניין: שומרי מצוות רבים רוצים להיות אינדיבידואלים חופשיים/אוטונומיים כפי האידיאל במערב. המתח בין שאיפתם זו לחייהם הכפופים למערכת מסורתית, הטרונומית, הוא רב, וככל שהם אדוקים יותר הדיסוננס קשה יותר. פייגלין מציע להם תחבולה מתוחכמת: על ידי תליית הסמכות החיצונית-דכאנית בממשלה, ועל ידי ההבטחה להוריד אותה מעל הגב שלנו, הוא מייצר שיח של חירות שהם שמחים לאמץ.
לא המסורת מגבילה אותנו, מסתבר, אלא המדינה. היא הבעיה, ואנחנו אלה שמביאים את בשורת החירות השלמה. פתאום דווקא הם אבירי זכויות הפרט והחופש. פתאום דווקא הם מכריזים "שכל אחד יעשה מה שבא לו", משל היו היפים בשנות השישים. הפיתוי הוא גדול וההקלה עצומה. הם כבר לא אלה שאומרים אסור, הם אלה שאומרים מותר.
פייגלין אינו יותר מאילוסטרציה קיצונית לאופנת הליברטריאניות של הציונות הדתית. התפיסה הזו מאפשרת לשומרי מצוות ימנים להרגיש סוף כל סוף "בצד הנכון", הצד של הקוראים לדרור. אנו עדים לאימוץ נלהב של מודל האינדיבידואל המערבי, ובסופו של דבר מדובר בחילון. ניכר כאן מיאוס מהמודל ההלכתי של "נעשה ונשמע", של ציות וכניעה אל מול סמכות חיצונית. התפיסה המסורתית הזאת אינה מספקת מבחינת האטרקטיביות שלה, מבחינת הזהות שהוא נותנת ומודל האדם שהיא מכוננת.
הדור הצעיר של הציונות הדתית מחפש משהו אחר. כרגע פייגלין מציע להם אותו. בעתיד הדיבורים הנלהבים על "חירות" ייקחו אותם למחוזות אחרים.
פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’
לולאת האל 
מרתק ומעמיק כתמיד
אהבתיאהבתי
מאמר מנותח כראוי.
כותרת נוספת למאמר.
״מניפולציה בשיאה״
אהבתיאהבתי
המאמר תופס ליברליזם ושמרנות כשני נגודים אבל הרי בעולם המציאות הם משולבים, ובהכרח. (כפי שכבר נוסח בקלפת אגוז באבות פ"ו מ"ב "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה").
אי אפשר לישם שמרנות של קבוצה ללא חרותו של הפרט לישם שמרנות זאת על עצמו ולהשתתף בישומה על בני הקבוצה שלא רוצים בה. עוד מעט נחוג את חג החרות שהיא דוקא החרות להיות מחויב לדת ולחיב אחרים בשמירתה.
כמו כן, אי אפשר לישם ליברליזם בלי לדכא את אלה שמתנגדים לישומו. הלכה למעשה הליברליזם הוא כעין דת קנאית כדי כך שאפילו מחיבת תנאים סביבתיים שיכפו על חרדים לראות חלקי גוף של נשים.
|
יתר כל כן, גם בלי קשר לדת ולמחויבות קבוצתית, כמעט כל תוספת של חרות גוררת, בהכרח, תוספת שעבוד בענין אחר, אבל פה קצר המצע מהשתרע.
אהבתיאהבתי
רק אם אתה מחליט שהחירות היא מה שאתה רואה כחירות ושולל את מה שאחרים חושבים. אז באמת אפשר להגיד שמי שחופשי הוא רק מי שנוהג בדרך שלך וכל השאר לא. לגבי חלקי גוף חשופים – יש לא מעט פמיניסטיות שמתנגדות גם הן לכל מיני פרסומות שעושות שימוש בגופן של נשים והעובדה היא שזה לא חוקי ללכת בעירום בראש חוצות. אבל אם לטענתך זו כפייה כאשר חרדי נאלץ לראות אישה הולכת עם חצאית קצרה ברחוב אפשר להגיד גם את ההיפך – זו כפיה כשאני נאלץ לראות דתי הולך עם כיפה ברחוב. למה לא?
אהבתיאהבתי
סוציאליזם, גם בגירסתו הדמוקרטית הרכה יותר, אינו מסתדר עם ערך החופש שכן הוא כופה מהאינדיווידואל את חירותו הכלכלית והיזמית. מדוע אינך מתרעם גם על כך?
אהבתיאהבתי
א. הסוציאליזם אינו מתיימר לדבר בשם חופש אינדיבידואלי קיצוני ובטח שלא "חירות כלכלית ויזמית".
ב. אם לצטט מישהו אחר לגבי הפרוגרסיבים העכשווי: " פרוגרסיביים תופסים סוציאליזם ככלי לשחרור הפרט ממגבלות מבניות, וממילא שתי התפיסות מהפכניות באופיין".
אהבתיLiked by 1 person
א. הסוציאל-דמוקרטים (שם הסוציאליסטים הכמעט יחידים שנותרו בסביבה) כן תומכים בחופש, כולל חופש היזמות והקניין. הם מאמצים מרכיבים סוציאליסטיים, תוך התנגשות מסוימת בסוגים הנ"ל של החופש, כדי לתת לכל פרט רשת ביטחון וממילא להגן על חירותו מפגעי הסביבה (כולל הסביבה הכלכלית). בכל מקרה, הס"ד אינם מתיימרים לדבר בשם החופש המוחלט.
ב. הפרוגרבסיבים, אוי הפרוגרסיבים… לאלא אין בד"כ יותר מדי מושג מה זה סוציאליזם קלאסי ומה ההבדל בינו לס"ד, וגם אין יותר מדי הכרה של המגבלות הכלכליות בהן פועלת כל ממשלה כיום.
אהבתיאהבתי
תומר, יש שתי נקודות מהותיות שאתה לא מתייחס אליהן.
1. ההשפעה הפוליטית של הימין האמריקאי על מקבילו הישראלי היא עצומה. אז אם מה שהולך היום בימין האמריקאי היא ליברטריאניות, סביר להניח שזה ייקלט גם בחלק משמעותי מהימין הישראלי. אפילו הזכות של כל אזרח להחזיק בנשק, שמבחינה היסטורית משמעותית מאוד לפוליטיקה האמריקאית אך לא לזו הישראלית, הופכת כאן פתאום לנושא חם.
2. דווקא לא קשה למצוא היגיון אצל ליברטריאנים דתיים. אלה מהם שהקדישו מעט מחשבה לנושא, ולא סתם נגררים אחרי האופנה, מבינים שבני האדם הם יצורים חברתיים. הם זקוקים לקהילה שתספק להם כל מיני צרכים. היסטורית, הצרכים האלה, כמו חינוך, תמיכה סוציאלית ואפילו שירותי בריאות, מולאו בעיקר ע"י קהילות דתיות. מדינת הרווחה המודרנית נטלה את מילוי הצרכים האלה לעצמה, ובכך שמטה חלק ניכר מהבסיס עליו נשענה בעבר דת הממוסדת. נחליש את מדינת הרווחה, וכוחן של הקהילות הדתיות יתעצם ממילא. פרופיט!
אהבתיאהבתי
שטויות. המסורת מחייבת ותובעת. פייגלין שאיני מסכים למילה ממנו מפריד בין המסורת החברתית התובענית לבין המדינה הדכאנית. המסורת תובענית בלי כוח, המדינה מדכאת בכוח. זה הכל.
אהבתיאהבתי
המסורת מתערבת בחיי הפרט הרבה יותר מהמדינה, והיא גם יכולה להפעיל כוח של לחץ חברתי. זה כוח בלתי-מבוטל, גם בתחומים בהם לכאורה כוח המדינה הוא המכריע. למשל, היהודים בישראל מחויבים בגיוס לצה"ל על-פי חוק. עדיין, מי שרוצה מאוד להימנע מגיוס יכול לעשות זאת (מישהו אמר קב"ן?). זה שמעטים מאוד מחוץ למגזר החרדי נמנעים מגיוס, ורבים מהמתגייסים רוצים להגיע דווקא ליחידות קרביות, שם השירות כרוך בסיכון ממשי, זה פועל יוצא של לחץ חברתי בעיקר. גם ההימנעות מגיוס בקרב החרדים, דרך אגב, נובעת בעיקרה מלחץ חברתי.
אהבתיאהבתי
שטויות. המסורת מחייבת ותובעת. פייגלין שאיני מסכים למילה ממנו מפריד בין המסורת החברתית התובענית לבין המדינה הדכאנית. המסורת תובענית בלי כוח, המדינה מדכאת בכוח. זה הכל.
אהבתיאהבתי
חוץ מהקישור בין קפיטליזם קיצוני וליברליזם קיצוני, שהוא ידוע ופריסקו אינו מחדש דבר על הקשר בין תרבות הצריכה-הדוניזם ודגש על הפרט, ולכן הטיעון על כך שהחיבור בין שמרנות וקפיטליזם אינו טבעי מתבקש ומובן מאליו (אבל חיבור כזה כן יכול להיות מובן בתרבויות מסוימות בהקשר היסטורי, כמו בארה"ב או בקישור לכך שמדינת כל אזרחיה מערבית גובה מיסים כדי למממן מדיניות שמתיימרת להחליף את הקהילה ואינה מכירה יותר בחשיבות הזהות שיצרה אותה) כל היתר ערימת הבלים חמים.
אהבתיאהבתי
תומר, אני חולק מכל וכל על התזה של הפוסט הזה.
ליברליזם ושמרנות ולאומיות לא רק שאינם הפכים, אלא שבאופן מסויים הם מוכרחים ללכת יד ביד, ולא בכדי זה מתקיים כך בכל העולם.
הקשר המהותי בין ערכים ליברלים וערכים לאומיים ודתיים קשור בפילוסופיה של הימין, והוא הסיבה העמוקה לכך ששלושת התחומים האלה מזוהים עם הצד הימני בכל העולם.
הוויכוח העמוק בין ימין לשמאל הוא בעצם הוויכוח האם אנחנו מקבלים את המציאות ככללה כמגרש המשחקים שלנו, שאי אפשר ולא צריך לנסות לשנות את החוקים הבסיסיים שלה, והמוסר עצמו נובע מתוכה (ימין),
או שאנו לא מקבלים את המציאות כפי שהיא, ואנחנו מנסים לשנות אותה על ידי מהפכה שתגשים ערכים ומוסר חיצוני שאנו רוצים לכפות על המציאות (שמאל).
חשוב לציין שגם הימין לא טוען שאין מקום לשינויים במדיניות, הרי לשם כך קיימות מפלגות כזהות. השאלה היא האם המאפיינים העמוקים של העולם כגון טבע האדם, יחסים בין בני אדם, כוחות שוק וכו' הם המציאות עצמה שלא ניתן לשנות אותם בהצלחה לטווח ארוך או שמדובר בדברים שאנו שואפים לשנות.
הוויכוח הזה עתיק מאוד, במובן מסויים עוד מימי אפלטון (שמאל) ואריסטו (ימין).
אימוץ הגישה השמאלית גורר בהכרח הסתכלות שלילית על נטיות הלב הבסיסיות של האדם: שאיפה לרווחה כלכלית היא "רדיפת בצע" שיש להתבייש בה, הקשר היסודי בין כשרון ועמל לרווח הוא "קפיטליזם חזירי" שמונע שוויון ויש להלחם בו על ידי חלוקה מחדש של העושר, וכו'.
הגישה הימנית לעומת זאת גורסת שהגדרת עקרונות היסוד של המציאות כשליליים היא כשל לוגי מובנה.
בשביל לטעון ש"הרצפה עקומה" צריך להשוות אותה לרצפה אחרת, אובייקטיבית יותר. לכן כשאנחנו מדברים על העקרונות הבסיסיים ביותר אי אפשר לטעון שהם עצמם לא מוסריים. הם המוסר עצמו.
אם "רדיפת בצע" היא יצר החיים עצמו אי אפשר לחנך לבושה בשאיפה לרווח. (רווח ישר כמובן)
הגישה הימנית בעצם אומרת: אי אפשר לשנות את טבע האדם. במקום להאבק בטבע האדם בואו ניצור שיטה מוסרית וכלכלית שמתחשבת בו: התוצאה הטובה ביותר ליחיד ולקבוצה מתקבלת כשכל אחד פועל מתוך שאיפה לרווח אישי מקסימלי.
[לענ"ד מדובר גם במהות היהדות שבניגוד לנצרות לא קוראת לאדם להתבייש בחומריות שלו, ורותמת את יצר המין לקיום מצוות ולא רואה אידיאל בהדחקתו]
לתוך ההקשר הזה נכנס גם היחס לדת וללאומיות: לבני אדם יש רגשות דתיים ולאומיים. בני אדם מעדיפים את עצמם על אחרים, מעדיפים את בני המשפחה על זרים, מעדיף את בני דתם וקהילתם על פני בני דתות אחרות, ומעדיפים את בני עמם על בני עמים אחרים.
לא מדובר בשנאה או גזענות, אלא בתחושת מכנה משותף גדול יותר עם מי שאתה בשר מבשרו.
בניגוד לשמאל שמטיף לאדם להתבייש ברגשות אלו, הימין מכיר בהם כאחד מהכוחות שמנהלים את העולם, ותורמים לפיתוח שלו. בדיוק כמו שהשאיפה לרווח אישי לא גוררת פגיעה של אדם בחברו, כך גם השאיפה לבית לאומי לא גוררת פגיעה בלאומים אחרים אלא גורמת לשיפור של כל האנושות.
מתוך הראיה הזו הליברל תופש את עצמו כיחידה עצמאית, שהיא חלק ממשפחה, שהיא בתורה חלק מקהילה, שהיא חלק מעם. כל אחת מההשתיכויות האלה מתקיימת באופן טבעי ובחירי כחלק מהתרבות.
מסגרות טבעיות אלו, גם אם הן כופות את הפרט במידת מה הן לגיטימיות כיוון שכפייתן מושתתת על רצונו של הפרט להמשיך ולהיות חלק מהן.
בניגוד חד למסגרות אלו עומדת המדינה, שהיא גוף טכני, שעצם קיומו הוא אילוץ, כורח הישרדותי. כל ניסיון להעניק לגוף זה סמכויות נוספות על שמירת קיומו הפיזי של העם והאזרח, כגון סמכויות חינוכיות או כלכליות הוא ניסיון לכפות את הרצון החופשי של הפרט והקהילה, שמנוגד לתפיסה הליברלית והשמרנית כאחד.
משום כך כמובן שזהות מתנגדת ל"הגדלת כוחה של הרבנות הראשית" שלא כמו שנכתב בפוסט: הרבנות הראשית תחדל לחתן או לספק חותמת כשרות לעסקים.
במובן זה אין כאן שום "ניאו". אנו מכנים את עצמנו ליברלים. נקודה.
דווקא האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שאמנם סחפה לזמן מה את המזרחי והמפדל היא היא האופנה המנוגדת לשמרנות. שהרי על כך גם תומכי הסוציאליזם יסכימו, ש"מהפכה" היא אחד ממאפייניו הבולטים, והוא מוצר צעיר וחדש יחסית בשוק הרעיונות.
הסתכלות על הליברליזם מחד כמנוגד לשמרנות, ומאידך על הסוציאליזם כמתישב איתה היא אנכרוניזם שמעיד כנראה על חיבה מיוחדת לסוציאליזם ולשמרנות, ורצון עז להכריחם לשבת יחד.
אהבתיאהבתי
"אם "רדיפת בצע" היא יצר החיים עצמו אי אפשר לחנך לבושה בשאיפה לרווח…"
רדיפת בצע היא שאיפה לצבור דברים שפשוט לא באו לעולם במשך רוב זמן קיומו של המין האנושי (כסף הוא המצאה חדשה יחסית). לעומת זאת, יש לבני האדם יצר חיים בסיסי הרבה יותר, ועדיין כל חברה מטילה מגבלות כאלה ואחרות על פעילות מינית. אפילו על קיום מצוות "פרו ורבו" כדאי להטיל מגבלות, ובעצם אפשר לומר שהמגבלות האלה כבר מובנות בתוך ההלכה עצמה (מי שהוליד בן ובת קיים את המצווה; זה שיהודים רבים אינם עוצרים אחרי זה, זו בעיה). בכל מקרה, אם נמשיך למלא את הארץ ללא חשבון, אנחנו נאכל קש שהפקקים הממלאים את הארץ כיום הם רק קדימון לו.
אהבתיאהבתי
מה אנחנו היינו רוצים שיפקח יותר על הפרט לבל יפגע בסביבתו?
אפשרות 1: חוקים ורגולציות של המדינה.
אפשרות 2: המוסר הפנימי של הפרט.
איך היינו מעדיפים שהפרט יקבל עזרה לעת מצוק?
אפשרות 1: מכספי המיסים אנונימיים של אנשים שניסו כמיטב יכולתם למזער כספים אלה
אפשרות 2: ממשפחתו והקהילה שלו הרואים אותו בעיניים ובוחרים לעזור לו.
רבים המאמצים את התפיסה הקפיטליסטית עשו טעות בהדגשה יתר על המידה של המכניקה של תהליך ניטרלי מבחינה מוסרית המוליך לעושר ושגשוג. בכך הם נטשו את הטענה למוסריות לתפיסה הסוציאליסטית. אבל התפיסה הסוציאליסטית בצורה אקטיבית שואפת לביטול ההסתמכות על המוסר האישי כי מהותה היא החרמת כספים וחלוקתם דרך מערכת בירוקרטית. לא דרושה תבונה מאוד עמוקה כדי לראות לכסף שניתן יש ערך מוסרי רב יותר מאשר כסף שהוחרם אבל מתברר שכן דרושה חשיבה מעוגנת עקרונות כדי לזכור את זה.
כשאתה, תומר, מדבר על "שמרנות" עולה דמות של אדם שנראה שמה שהוא מנסה לשמר הם תפיסות פרימטיביות שאי אפשר לגבות בשיח אינטלגנטי אבל אם אני מנסה, למשל, לדמיין מדינה בה המיסים הם וולונרטיים – והאזרחים אכן בוחרים לשלם את המיסים, אני מדמיין חברה שמרנית. חברה שהצליחה לשמר את הערך של אחריות אישית.
הפתרונות של:
"לא צריך מוסר אישי – יש שוק חופשי" או
"לא צריך מוסר אישי – המערכת הבירוקרטית תדאג לצדק חלוקתי דרך מיסים מוחרמים"
לא נכונים. דרוש מוסר אישי.
לאיזה פרט היינו רוצים להעביר את שרביט החירות?
למי שיש לו ביקורת פנימית מפותחת.
איך מטפחים פרט עם ביקורת פנימית מפותחת?
רוצים להעביר לו ערכים מסויימים.
איך מעבירים ערכים מסויימים ללא כפייה?
שאלה שאכן יש בה פרדוקסליות אבל כל הורה וכל חברה חייבים להתמודד עימה.
אהבתיאהבתי
השימוש במוסר בוויכוחים פוליטיים דומה לשימוש באולהים בוויכוחים על יקום: זה ג'וקר שקל לשלוף כדי להסביר כל דבר, אבל ברגע ששלפת אותו אין טעם להמשיך את הדיון ואי-אפשר להגיע לתובנות חדשות שאולי היינו מגיעים אליהן דרכו.
לאנושות בתחילת המאה ה-21 יש ניסיון היסטורי לא מועט של איך לאזן בין שוק חופשי להתערבות ורגולציה ממשלתית. את זה שהפחתת רגולציה קיצונית מובילה לאסונות למדנו עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת. את זה שמעורבות רבה מדי של המדינה במשק מובילה לאסונות גם היא למדנו בערך באותה תקופה (אולי עשור לפני כן). השאלה היא איך לאזן בין שני הדברים, וכל מדינה מתמודדת אתה בדרכה. מה שמטומטם הוא לראות את הרגולציה הממשלתית כאוול במהותו ואת השוק החופשי כמקור כל ברכה.
אהבתיאהבתי
הייתי רוצה לראות בפוסטים שלך, תומר, קצת יותר כבוד לדעות שאתה תוקף ולהמעיט בהנמכה והגחכה שלהם. אבל זה כנראה יותר מידי שאפשר לבקש. רק זאת אומר, אם החברה המערבית וערכיה הם משאת ליבך, כדאי ללמוד מהבריטים לדוגמא ג'נטלמניות ונימוס בדיון מה הם..
אהבתיאהבתי
תומר הוא מהיותר הגונים ומעמיקים שבכותבים שאפשר למצוא ברשת.
אהבתיאהבתי
האם המוסר האישי של מישהו יגרום לו להתקין ממיר קטליטי ברכבו בעלות של 2000 ש"ח? לא. הוא יחשוב שממילא הרכב שלו לא ישפיע הרבה על זיהום האוויר אם כולם סביבו לא יתקינו. לכן רגולציה הכרחית לחלוטין. ביחס בין אדם לכלל ולנחלת הכלל, המוסר האישי אינו מספיק.
אהבתיאהבתי
אגב "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה" , יצא בשבוע שעבר הספר The Right side of History של בן שפירו. הספר הוא מספר 1 באמאזון.
שפירו מגן בצורה קוהרנטית למדי על השילוב של שמרנות וליברטריאניות. זה לא באמת כל כך קשה.
שפירו, שהוא יהודי אורתודוקסי ואנדרו קלאוון שהוא יהודי מומר לנצרות עובדים יחד בדיילי ווייר – ושניהם יחד מגנים על הערך של שמרנות בארה"ב. זו אות ומופת לקבלת האחר, ללא קבלת כל הדיעות של האחר – וזה דבר שהשמאל בארה"ב במיוחד מאותגר בו כעת. לכן יש כיום יותר אחבנה בין "שמאל" ו"ליברליות".
אהבתיאהבתי
קטונתי מלהעיר על דברי תומר, אבל משתף בתובנה שממעתי בעבר, והיא- שאם במהפכה הצרפתית דברו -על "חירות,שוויון, אחווה"
"השמאל" לקח יותר את מה שמכונה "שוויון" על כל המשתמע מכך, ולכן נוטה לנסות להנדס את החברה בלי סוף כדי להשיג את השוויון האוטופי.
ודווקא הימין לקח את ה"חירות" שכנראה כן משתלבת יותר עם תפיסת עולמו, שכוללת בין היתר להיות משועבד לאלוקים ולא למדינה…
אהבתיאהבתי
רוב הסתירות שאתה "מצאת" ואתה מבקש "לא למצוא בהם היגיון" אלו סתירות דימיוניות ברובם.
"גישה פונדמנטליסטית כלפי הר הבית"- תפיסה דתית שאין לה קשר הכרחי למדיניות בפועל (פייגלין עצמו מכפיף את בניית בית המקדש להחלטת העם ולא למחתף קואליציוני).
"נחוש לחזק את מעמדה של הרבנות הראשית"-אמיתי? הוא רוצה להתיר נישואין אזרחיים, בתחום הכשרות הוא רוצה להגביל את תפקיד הרבנות לקובע תקן שחברות מזון ומערכי כשרות פרטיים יכולים לבחור לאמץ, והוא בעד לקצץ תקציבי ישיבות. הדבר היחיד שבו הוא מגדיל את סמכות הרבנות, זה בעלות על הר הבית. אבל להגיד על בסיס זה שהוא רוצה לחזק את הרבנות הראשית, זה לשרוף פרקים שלמים מהמצע, ולנפנף רק בשורה אחת שמאשרת את האשמות שאתה מעוניין להאשים.
"המדינה משמרת את ערכי המשפחה"- בכך שהיא לא תפריע ע"י הוצאת ילדים חפוזה, או מדיניות שמעודדת סיכסוכים בעת גירושין. יש פירוט על כך במצע.
והסתירה הראשית, הסתירה כביכול בין המגבלות של חיי איש ההלכה, לעומת הגישה הליברלית המתנגדת לכפייה, כמה מגיבים כבר נגעו פה במקומי בזה. אדם שלא אוכל בשר כי הוא מאמין שזה לא מוסרי, האם הוא לא חופשי? הוא הכי חופשי כי הוא הולך על פי אמונותיו. אם אדם ללא אוכל בשר, כי אסרו על סחר בו, אדם כזה חופשי? לא, כי הוא נמנע מבשר בגלל כפייה של כח חיצוני. אדם שמגביל את חייו הפרטיים, המשפחתיים, ואפילו הקהילתיים לא חייב להיות אדם משועבד. ובטח שאין הכרח שהוא יתמוך בכפיית דעותיו או דעות אחרות על אנשים אחרים (לפעמים דווקא לו יש את האינטרס שלא תהייה מערכת כפייה, כי חסר הדת יפגע פחות אם יכפו עליו אמונות שהוא לא מאמין בהם מאשר האדם הדתי).
אהבתיאהבתי
"אדם שלא אוכל בשר כי הוא מאמין שזה לא מוסרי, האם הוא לא חופשי?"
כאשר תקום בארץ קהילה מגובשת שחיה סביב איסור אכילת בשר, מחנכת את ילדיה באופן בלעדי שלא לאכול בשר, ומקיימת מוסדות שנועדו לדאוג לכך שבני הקהילה לא לכניסו לפה פירור בשר עד סוף ימיהם, תשאל את השאלה הזאת שוב.
כי זו אחת מחולשותיה המרכזיות של התפיסה הליברטריאנית: היא מסתכלת על הפרט החופשי במהותו מול המדינה הכפייתית, ומתעלמת מכל מה שבאמצע: המשפחה, הקהילה, מקום העבודה, וכו'. בפועל, התלות של הפרט בגורמים האלה חזקה יותר מתלותו במדינה.
אהבתיאהבתי
רעיון מעניין אבל איני מסכימה. דווקא בגלל ההחצנה של רעיון החירות הוא יורחק ולא יופנם.
אהבתיאהבתי
או שאולי מדובר בזיווג הגיוני או מתבקש? בשני המקרים מדובר פוליטיות שבאות לשמר מבנה כח מסויים במסווה של ערכים אוניברסליים ויכולות לחזק אחת את השניה:
האחת קוראת לעצמה "ליברטריאניזם", ובאיטצלה של שמירה על עקרונות כמו "חירות אישית" באה להבטיח את המשך השליטה של מוקדי כח כלכליים בחברה (המצב הטבעי של הקפיטליזם הוא סדרה של מונופולים דורסניים. רק תשאל את ברנדייס)
השנייה קוראת לעצמה "ממסד דתי", ובאיצטלה של שמירה על מערכות אמונה אישיות או קהילתיות באה להבטיח את המשך השליטה של ממסד רבני ספציפי בחברה (ואני עדיין מחכה למישהו שיתלה רשימה של 95 התנגדויות על דלת בית הכנסת הגדול בתל אביב)
אהבתיאהבתי
לא יודע לגבי לתלות התנגדויות על הדלת של בית הכנסת אבל חשבתי שזה מה שהרפורמים עושים בסופו של דבר.
אהבתיאהבתי
ואני מחכה למישהו שיתלה רשימה של 90 התנגדויות על דלת כנסיית האתאיזם… הנה, גם זו אפשרות מתבקשת
אהבתיאהבתי
אתאיזם זו כנסיה באותה מידה שבה לא לשחק טניס זה ספורט
אהבתיאהבתי
בוודאי שאתאיזם הוא כנסייה. שהרי הוא לא מצווה רק במה לא להאמין, אלא גם במה להאמין שלא! ובמשתמע במה כן להאמין. והרי לנו כנסייה מפוארת. הדלת מחכה לרשימה..
אהבתיאהבתי
ממש לא. האתאיזם לא קובע במה להאמין וגם לא במה לא להאמין. אתאיזם היא בסך הכול הטענה שהקביעה שיש אלוהים לא עומדת בנטל ההוכחה.
אהבתיאהבתי
לא צריך הוכחה ולא יכולה להיות הוכחה, בהיות שאלוהים הוא בהגדרה מעבר לעולם בהיותו בוראו, איך בדיוק תוכיח את קיומו לפי גדרי העולם שברא? ואם מה שכתבתי כאן נשמע לך כמו חירטוט, תחשוב ותתבונן קצת במושג הנצח.
אהבתיאהבתי
לא. זה פשוט אומר שלא רק שהדת לא עמדה בנטל ההוכחה היא אפילו טוענת שאין אפשרות להוכיח את קיומו של אלוהים. לכן כאתאיסט אני לא יכול לקבוע שהוא קיים בדיוק כמו הדרקון הירוק עם הכנפיים הוורודות או חד הקרן הקסום. זו לא 'כנסיה' ולא אמונה אלא פשוט נקיטת עמדה.
אהבתיאהבתי
אין אפשרות להוכיח כמו שאתה מבין הוכחה. יש אפשרות להיכנס לראיה פנימית השגתית. קח לדוגמא את נושא המוזיקה: אפשר להתייחס אליה כאל מרווחים מתמטיים הרמוניים ותו לא, ואפשר, וכך בדיוק נוצרת מוזיקה טובה,לראות אותה כקליטה טובה יותר של התדרים האלוהיים שמפעמים בעומק המציאות. עכשיו, אם אתה רוצה לראות מוזיקה בצורה מתמטית ותו לא, אך אחד לא ימנע בעדך.. בחירה חופשית היא עיקרון חשוב. אף ובעיקר בגישת היהדות(כלומר דבר ה', דיבור ה' המתמשך איתנו שלשם קיצור קוראים לו יהדות)
אהבתיאהבתי
דוגמה מצוינת. אין כאן שאלה של 'לראות' דברים אלא של עובדות. מוזיקה היא רצף של צלילים. כל פירוש 'אלוהי' למוזיקה הוא חסר בסיס עובדתי ואין לו שום הוכחה. אני יכול גם 'לראות' מוזיקה כיציר כפיהם של אלי האולימפוס רק ששוב, הטענה לא מוכחת – בדיוק כמו הטענה על הפירוש האלוהי שלך.
אהבתיאהבתי
ומהו אתאיזם? במה הוא בא לידי ביטוי? הטענה שאין ישות מטפיזית שמעבר לעולם שבוראת ומנהלת אותו אלא צריך להסתמך על העובדות והנתונים המתגלים למדע בלבד ולהתנהל על פיהם. מה טענה זאת אומרת? איך צריך להתנהל על פי נתוני המדע? לפי איזה קודים מוסריים, או אחרים? מאיפה באים הקודים האלה, ומה מקור סמכותם? כל השאלות האלה באות להראות שבסופו של דבר האדם בוחר בין אפשרויות מכיוון שבין כך ובין כך הוא לא מכיר את המציאות במלואה. אחד מעדיף לבחור באתיאיזם, וחברו בוחר באמונה. ולשניהם יש עולם תרבותי ופנימי שלם שהם יכולים לסמוך עליו
אהבתיLiked by 1 person
אפילו לא טענתי שאין איזו ישות מטאפיזית אלא שאין לי מספיק הוכחות לכך שהיא קיימת. למעשה ייתכן שיהיה אתאיסט שיאמין באסטרולוגיה, נומרולוגיה או קלפי טארוט. אני אישית כאתאיסט טוען שאין לי מספיק ראיות לקיומו של אותו אלוהים שאתה מאמין בו ואתה אפילו חיזקת את דעתי וטענת שבכלל אין אפשרות לקבל הוכחה כזאת. מה המסקנה מכאן? איך אתה מגיע לערכים כאלו או אחרים? זה כבר לא נובע מהאתאיזם. אם לא הוכח לי בצורה מספקת שיש אלוהים (שלא לדבר על הגדרה של אותו אלוהים שכולם מתפתלים סביבה) לא נובע מכך שאהיה אדם מוסרי או מהו בכלל מוסר. אני יכול להיות קומוניסט או קפיטליסט, להיות גזען או להיאבק בגזענות, להיות ישר או נוכל, כל הדברים האלו לא קשורים בכלל לעובדה שלא הוכח לי באופן משביע רצון שיש אלוהים.
מה שכן, גם אם הייתי מאמין באלוהים זה לא היה אומר שום דבר. עצם קיומו של אלוהים גם הוא לא קובע מה טוב ומה רע אבל זה כבר עניין לוויכוח אחר.
אהבתיאהבתי
נו באמת, איזו אחיזת עיניים אינטלקטואלית, ולא מוצלחת במיוחד.
כשמנסים להגדיר אתאיזם במונחים של דת ואז אומרים "אין פה מערכת כוללת ומחייבת! אז אין פה כלום ואין הבדל בינו לבין אמונה!", זה מגוחך.
האתאיזם הוא מסגרת כללית ואקסיומה.
בתוכה יכולים לשכון בבטחה רוב האמונות והפילוסופיות של בני האדם.
היא לא תהווה תחליף לדת, אבל משום מה דתיים מנסים בכוח להושיב אותה במשבצת הזאת כי זה מה שהם רגילים לו כנראה.
אהבתיאהבתי
זה לא בדיוק שהם 'רגילים' , הם פשוט לא מסוגלים לחשוב על מישהו שלא חי במשבצת כמוהם. זה כמו הסיפור על האיכר הפולני שראה לראשונה בחייו רכבת ולא הבין איך הדבר הזה נוסע. אז אחרי שנתנו לו שעה שלמה של הסברים על בוכנות, דודים, קיטור וגלגלי שיניים הוא שאל 'בסדר, אבל איפה קושרים פה את הסוס?'
אהבתיLiked by 1 person
האם באמת עולמם של הפרוגרסיבים אומלל עד כדי כך שכל מה שהם רואים זה "כח ושליטה" ?
אהבתיאהבתי
הפוסט הזה מפספס את האבחנה בין פייגלין האיש ו- "זהות" המפלגה. אם זהות תיכנס לכנסת אז רוב נציגיה בכלל לא יהיו אנשים דתיים וגם הדתיים שבינם אינם פיונים של פייגלין (בניגוד נניח לליברמן וישראל ביתנו או כחלון וכולנו). אז עם כל הכבוד לתומר פרסיקו (ויש הרבה כבוד), הוא עדיין לא מונה לדובר של זהות.
וכמו שכבר העירו לפני, זהות לא מייצגת שום מגמה של מפלגה דתית, היא בסה"כ הנציגות המקומית של הזרם הפוליטי ליברטריאני המיובא מארה"ב. הזרם הזה קיבל פוש רציני מאד מאז 9/11 והפטריוט אקט שהגדילו מאד את ההתערבות השלטונית בחיי הפרט האמריקאי, ותוך מינוף היכולת של האינטרנט לאפשר לפרט לעקוף את המוסדות המסורתיים בתחומים רבים (מדיה, כספים, תעסוקה ועוד) ולמצב לעצמו זהות סייבר פנקית שאינה תלויה בהסכמתם של מוסדות העבר.
אהבתיאהבתי
פרסיקו שלום
המחאה שלך על שיח רדוד מראה מצוקה, הנובעת מכך שהדתיים "רוכבים" על הסוס החילוני הליברלי ומותירים את האורתודוכסיה על כנה
אבל נראה שאינך תופס את התופעה לעומקה, היא קשורה עמוקות בפוסט חילון, בהכרה עמוקה של רבים מהאזרחים הדתיים ושאינם כאלו כי הבינאריות דתי-חילוני עבר זמנה, וכי האתוס הפרוגרסיבי מוביל לטירוף בסופו של דבר, מפרק כל מוסד טוב ולא מותיר אחריו דבר, אנשים זקוקים לקהילה שיש בה מחוייבות בריאה, ואינם זקוקים למדינה כמכשיר לעוד מהפכה (כנראה פוליאמוריה), המדינה נתפסת יותר ויותר כמכשיר של אג'נדה פוליטית מסויימת ולא כמייצגת את רצון העם-גם אם היא דתית במידת מה.
זו הסיבה שיש בצד הזה גם חילונים כאיילת שקד (חילונים לא אמיתיים כמובן…) ועוד רבים וטובים
כנראה הגיע זמנו של השיח להעמיק באמת, ולא כחזיר (פרוגרסיבי) המושיט טלפיו (פייק דתיות) ואומר טהור אני
אהבתיאהבתי
מה זה מוסד טוב? המוסדות שבני האדם יוצרים נועדו לענות על כל מיני צרכים שלהם. המוסדות שמתקיימים זמן רב למדו כנראה לפתור אותם, אבל מטבע הדברים, גובים מחירים כאלה ואחרים. אין שום דבר פסול בלבחון את המחירים האלה ולשאול את עצמנו האם כדאי לשלם אותם. מצד שני, המוסדות שהוכיחו את עצמם, שום פרוגרסיבים לא יוכלו לפרק אותם. יכולותיהם מוגבלות, והם עושים בעיקר רעש, רובו במרחב הווירטואלי (בזה הם דווקא די דומים למפלגת זהות, כפי שמסתבר).
אה, ואיך בדיוק אמור להיראות שימוש במדינה כמכשיר למהפכה פוליאמורית?
אהבתיאהבתי