אם תפנו לבן שבט ההוֹפִּי ותשאלו אותו "מהי ההופיוּת שלך?" לא תקבלו תשובה. תוכלו לגשת גם לצועני ולשאול אותו "מהי בעצם צועניות?" ואחר כך לפגוש דרוזי ולשאול "סליחה, מהי דרוזיות?" — בכל מקרה תצטרכו להסתפק במבטיהם המשתאים של הנשאלים, כאילו יש משהו בסיסי מאוד שאתם לא מצליחים להבין. העניין הבסיסי שלא הבנתם קשור לסוג, לטיפוס, של הישויות שעליהן אתם מנסים לברר. בפשטות, אלה לא מסגרות אידיאולוגיות או דתיות, אלא קבוצות אתניות בעלות מורשת חברתית־תרבותית מסוימת.
קשה לנו להבחין בכך מפני שתפיסת העולם שלנו — תפיסת העולם המערבית המודרנית — עושה הכל כדי להכחיש את קיומן. אנחנו רגילים לסווג כל קבוצה אנושית גדולה לשתי קטגוריות בראש ובראשונה: עם ודת. שתי הקטגוריות האלה קשורות בנקודת לידתן, שכן העת המודרנית הציגה את מדינת הלאום, אותה ישות פוליטית שבה עם מסוים זוכה להגדרה עצמית; ואת הדת, הנפרדת מהמדינה ואשר איתה בני העם חופשיים לכונן יחסים בפרטיותם. הדת, במשמעותה כקונפסיה, כמכלול האמונות שאותן בחר הפרט לאמץ, נולדה יחד עם מדינת הלאום והשלימה מהכיוון הפרטי את מה שהמדינה נתנה מהכיוון הציבורי, כלומר העניקה שייכות ומשמעות. אבל אין מלכות נוגעת בחברתה. כפי שכבר הציע ישו, הקיסר מקבל את שלו ואלוהים — את שלו.
גם את היהודים, כמו ההופים או הדרוזים, קשה לשייך לאחת משתי הברירות הללו. הם לא רק עם והם לא רק דת, והם גם לא פשוט עם שיש לו דת. בשנים האחרונות מתפרסמים ספרים שמבקשים לבחון מחדש את התפיסה המודרנית (קרי: המערבית פרוטסטנטית) של היהדות. ליאורה בטניצקי כתבה מבוא מבריק ליהדות המודרנית תחת הכותרת "How Judaism Became a Religion"; דיוויד נירנברג כתב בספרו "Anti-Judaism: The Western Tradition" על הבנייתה של היהדות מתוך הצורך הנוצרי באנטגוניסט נצחי; יעקב ידגר, בספרו "Sovereign Jews", עמד על האנומליה היהודית הבאה לידי ביטוי בלאומיות הישראלית; ולפני כמה חודשים יצא ספרו האחרון של דניאל בויארין, "Judaism: The Genealogy of a Modern Notion", שלו אקדיש את המילים הבאות.
את פרופ' בויארין, מגדולי חוקרי התלמוד החיים כיום, כמעט שאין צורך להציג. בשלושים השנים האחרונות הוא שימש סמן דרך מרכזי של כיוונים עכשוויים במדעי היהדות. כבר בתחילת דרכו הוא שילב פילולוגיה עם טכניקות של ביקורת ספרות כדי להבין את הטקסט התלמודי, ואף מעבר לכך כדי להנכיח את התלמוד בשיח הספרותי־אקדמי בזמן הזה. לבויארין יכולת להביט בטקסטים המסורתיים הן מהזווית המחקרית והן מזו המסורתית, ושילוב של יכולת ניתוח מבריקה ונטייה ממזרית לפרובוקציה הביא לכך שכמעט כל ספר שכתב השאיר רושם ממשי על המחקר.
אם אפשר לסמן מוטיב חוזר בעבודתו, מדובר במתח וההפרייה ההדדית בין היהדות הרבנית לבין הנצרות (עם מבט מעמיק גם לעבר העולם ההלניסטי), הן בימי בית שני והן כיום. הוא הקדיש תשומת לב רבה לנקודה בה נולדו שתי המסורות הללו, באותו מקום ובאותו זמן, תוך יריבות אַחָאִים שמתחתיה יניקה משותפת מדדיה של העבריות הקדומה. מתוך בחינת יחסי המסורות האחיות מקדיש בויארין מקום מתבקש גם לבחינת תפיסותיהן בנוגע למגדר ומיניות, נקודה בה שילב כלים ביקורתיים מהשיח הפמיניסטי. המבט הביקורתי במתח בין היהדות לנצרות מאפשר לבויארין שוב ושוב לקעקע מסגרות של קטגוריזציה מודרנית, כמו, במקרה שלנו, "יהדות" ו"דת".
ספרו האחרון מצטרף אפוא לשורה של מחקרים שמערערים על התפיסה הנאיבית־פופולרית של היהדות. במילים פשוטות, בויארין קובע שכלל לא היתה "יהדות" עד לפני כמה מאות שנים. ואכן, המונח "יהדות" לא קיים בתורה, בנביאים, בכתובים, במשנה, בתלמוד, אצל הגאונים, אצל ר' יהודה הלוי או אצל הרמב"ם. כל אלה פשוט לא ידעו שיש "יהדות". המופעים הראשונים של "יהדות" מגיעים רק במאה ה-12 (למשל במדרש שכל טוב של ר' מנחם בן שלמה) וגם אז היא מציינת לא תרבות מסוימת או דת מסוימת אלא מצב (כמו במילים "בורות" או "נפקדות"), כלומר המצב של היות אדם יהודי.
בספרו, שיצא בהוצאת אוניבריסטת רגטרס, מתחקה בויארין אחר מקור המונח, וכמובן לא מגביל עצמו לעברית אלא חוקר גם את Ioudaismos היווני, יידישקייט ביידיש, Judentum בגרמנית ו-Judaism באנגלית. בויארין מגיע בספר למסקנה ש"היהדות" אינה מונח יהודי. יהודים מדברים על עם ישראל, על עבריים, על בני ישראל ובני ברית ועל עוד כמה ייחוסים קבוצתיים, אבל לא על מסגרת אמונית או תיאולוגית כלשהי. תפיסה כזאת של "דת" מקורה בנצרות, שהחלה כמסגרת וולנטרית (הרי במאה הראשונה עוד לא נולדו נוצרים) ומדגישה אמונה נכונה. חז"ל הדגישו באותו זמן שייכות לקולקטיב אתני ושמירה על חוקים ומנהגים. רק מהמאה ה-16 והלאה חילחל לאיטו המונח כמציין עקרונות אמוניים, כדבר־מה שמתרחש בלבו של הפרט; באופן לא מקרי, כל זה הגיע עם הרפורמציה שפיצלה את הכנסייה וחייבה ארגון מחדש של תפיסות תיאולוגיות ומטא־תיאולוגיות באירופה.
עד המאה ה-19, מציין בויארין, אי אפשר למצוא "יהדות" כנושא במשפט. אין "היהדות" מאמינה כך או כך, אין "מהותה של היהדות". אלה הגיעו רק כשהזרמים היהודיים המודרניים נאלצו להגדיר את עצמם, דהיינו כשהחברה היהודית המסורתית באירופה עברה תהליכים דרמטיים של מודרניזציה וכשהיהדות הרפורמית והאורתודוקסית התפתחו. שני זרמים אלה ביקשו לקבוע את עקרונות היסוד של "היהדות", כל אחד מסיבותיו.
המסורת היהודית, אפוא, נדמתה יותר ויותר למסורת הנוצרית, שכן היא ביקשה להשתלב בעולם (המערבי המודרני) הנוצרי. לנצרות זה כמובן היה עניין נוח מאוד, ובויארין מבהיר כיצד כבר מהמאות הראשונות לספירה בנתה הנצרות את היהדות כ"אחר" העקרוני שמולו היא הגדירה את עצמה. במילים אחרות, אין "יהדות", אלא בהקשר נוצרי. יש כמובן יהודים, יש עברית, יש הלכה וכו' — אבל אין מונח מופשט וכללי אלא מתוך העין הנוצרית ועל רקע העולם הנוצרי.
עם האמנציפציה "היהדות" הפכה לדתם של היהודים, מה שעזר להם מאוד במאמצי ההשתלבות במדינות הלאום המתפתחות — הרי כך יכול אדם להיות, למשל, "גרמני בן דת משה". היהודים הפכו לאזרחים שווים במערב אירופה. תהליך זה, כותב בויארין, "הרס את היידישקייט כדרך חיים".
וזה נכון: צורת החיים המסורתית של היהודים נהרסה. במקומות בהם לא היתה אמנציפציה יהודים המשיכו לקיים "מסורתיות", ואין זה פלא שיהודים שעלו לישראל מארצות מוסלמיות התייחסו לזהותם היהודים באופן שונה לחלוטין מאחיהם האירופים. יהדותם של המסורתיים אינה "דת" או "לאומיות", אלא של זהות אתנית־תרבותית כוללת.
אולם בויארין מבין כמובן שאין דרך חזרה. ולמרות שהוא מבקר את הסידור המודרני של היהדות, הוא, כמו כולנו, נהנה ממנו לא מעט. בויארין ידוע כמבקר נחוש של הציונות, וכמי שתופס את הקיום היהודי הדיאספורי כצורה אותנטית וראויה יותר של חיים יהודיים. חזונו הוא הקמתן של קהילות יהודיות בתפוצות שיקחו חלק בפרוייקט לאומי משותף עם קבוצות אחרות ושיכוננו חיים יהודיים קהילתיים. אלא שאת זה ניתן לעשות כיום רק במסגרת של דמוקרטיה ליברלית, שהיא כאמור אותו מודל נוצרי־פרוטסטנטי שהופך את היהדות לדת.
בניסיון להבין יותר את בויארין נפגשתי עמו לשיחה. שאלתי אותו לגבי הרעיון הנוצרי, הפאוליני, שמניח שכולנו קודם כל פרטים, ולגבי העובדה שיש לו לא רק המון כוח והמון משיכה, אלא גם — בסוף הדרך — יתרונות ברורים. הליברליזם, המבוסס עליו, הרי יצר עולם טוב — עולם שגם אנחנו, כיהודים, חיים בו בבטחה ובשגשוג. בתגובה טען בויארין שהוא בהחלט אינו ליברל. "אנחנו, היהודים, טוענים שבנאדם הוא לא מונדה, הוא לא עומד בפני עצמו והוא לא אוטונומי להחליט באופן אישי מה הוא ומי הוא", השיב. עם זאת, לדבריו "הצגתה של היהודיות כתנאי בלתי־בחיר, שלתוכו אדם נולד, אינה מעכבת באופן תיאורטי הכרה בשוויון על ידי המדינה".
אולם הרעיון כי כל האנשים שווים ויש להם זכויות בלתי־ניתנות להכחשה, אמרתי, מבוסס על התפיסה הנוצרית של האינדיבידואל כניחן בתבוּנה אוניברסלית וכבחירה חופשית, הממוקמים בנשמה לא־חומרית. במילים אחרות, הבסיס הוא מהות פנימית שמשמעותית יותר מכל מאפיין חיצוני (כמו צבע עור, מוצא אתני או איברי מין שונים). רק בהנחה של אישיות פנימית, נסתרת ואוטונומית, אנו נותנים לגיטימציה לרעיונות ולמוסדות אתיים כמו החוזה החברתי, זכויות האדם, הפמיניזם ומעברים מיניים טרנס־סקסואלים. יש לי הסתייגויות משלי מן העיסוק המודרני בפנימיות, אמרתי, אבל אנחנו חייבים להכיר בכך שהוא הביא הרבה דברים שאנחנו מוקירים.
"אני לא חושב שאני שותף לדעות אלה על תמציות פנימיות", ענה בויארין. "האם גופניות משותפת לא מספיקה עבור סולידריות? אנחנו דומים לאחרים, אנו מזדווגים איתם (כשאנחנו לא מעמידים פנים שלא), אנו משתמשים בשפה כמוהם. הם אנחנו". ובכן, עניתי, אנחנו יודעים שמבחינה היסטורית, גופניות משותפת לא הספיקה. אנחנו לא נראים בדיוק אותו דבר, ולכן אנחנו יכולים להתייחס אל האחרים כאל נחותים מאיתנו — או, במקרים נדירים כמו מפגש האינקה עם פרנסיסקו פיסארו והגברים הלבנים המזוקנים שלו, עליונים עלינו.
בויארין ענה שהוא "עדיין חושב שההומוגניזציה של בני האדם על ידי הנשמה שלהם כביכול עשתה הרבה יותר נזק מאשר תועלת", אבל נדמה לי שיש כאן נקודה לא פטורה. העולם המודרני, המערבי־פרוטסטנטי, דורש מהיהדות להשתנות כפי שהוא דורש ממאות תרבויות אחרות להשתנות. בהינתן מספיק זמן תהיה גם "הופיוּת" ו"דרוזיוּת". יש משהו אימפריליסטי באוניברסליזם הזה. בויארין צודק בכך, אך לצד זאת הגמול עבור השינוי הוא גדול. אנחנו מקבלים זכויות אדם, זכויות אזרח ושוויון לפני החוק, אפילו ברמה הערכית והפרגמטית. מבחינה אישית־פסיכולוגית התמורה אף גדולה יותר: יש לנו אינדיבידואליות ותחושת אוטונומיה שלא תיתכן בחברות מסורתיות. כמה מאיתנו מוכנים לחיות כמי שאינו, כדברי בויארין, "עומד בפני עצמו… לא אוטונומי, לא מחליט באופן אישי מה הוא ומי הוא"?
בלי קשר למידת תקפותו, הפיתוי הליברלי שובה את לבנו לא פחות מאשר משנה את יהדותנו. ללא ספק, ההומוגניזציה שמדבר עליה בויארין קיימת, וקיים גם שיטוח של עומקים שהיו ואינם, וקיימת גם פרגמנטציה חברתית. היהדות שלנו אינה מה שהיתה ולא תשוב להיות. אולם האם אנחנו מסוגלים לוותר על האינדיבידואליות המערבית שלנו לו רצינו בכך? והאם אנחנו בכלל רוצים?
—
פורסם במוסף הארץ.
מיוחד לקוראי הבלוג: בשבוע הבא אפרסם כאן ראיון עם פרופ' בויארין (ממנו גם לקוחים הציטוטים לעיל). על יהדות, ליברליזם, מרקסיזם, על ילדותו ועל תהליך חזרתו בתשובה, על ציונות ואנטי-ציונות ועל מה שאפשר לקוות לו בעתיד. אל תזפזפו.
לולאת האל 
שלטון/מדינה הרואה ובונה את ערכייה החברתיים בהבנות ותפיסה שהמקום/ארץ/מדינה הובטחו לה על ידי ״משהו״ ״מישהו״ לפני אלפיי שנים לא יהיה לה מקום לאותה קידמה של המחר ושבהכרח תהיה גלובלית/אוניברסלית.
כוונתי שרוב האידיאולוגיות הפועלות באותם הבנות שהזכרתי לא יהיו יותר רלוונטיות.
אהבתיאהבתי
תומר, אני תמה לגבי הפתיחה. האם, באמת, מוכנים לא נדרשים להגדיר את "הצועניות" שלהם? לפחות היום באירופה, אני חושב שהם נדרשים לזה. האם זה נבדק? יש לי חשד עמוק שכל אומה מודרנית עסוקה בהגדרה עצמית ושכולם בטוחים שזה ייחודי להם. האמנם?
אהבתיאהבתי
התכוונתי לצוענים. אוי לי מהאוטוקורקט….
אהבתיאהבתי
כל כך הרבה הכללות, סברות כרס ואי דיוקים נוסח תלמיד שנה א' לתואר BA בחוג להיסטוריה ו/או פילוסופיה שקשה להאמין שאכן הכותב כבר סיים את חוק לימודיו לתואר דוקטור. האמנם הדרוזי לא יוכל להגדיר את דרוזיותו? (הבה נתעלם מן הפרט הטכני הפעוט שדתו של הדרוזי היא סודית ונאסר עליו לשתף זרים בעיקריה). דומה שדווקא לדניאל בויארין דרוש אנטגוניסט נצחי – ועל כן הוא ממהר לפסול במומו זה את הנצרות. אבות הכנסיה, בניגוד לתיזה של בויארין (שכמו כל ספריו היא בעיקר מניפולציה פרופגנדיסטית שמתחפשת ל"מחקר" ראו ביהודים ובקיום היהודי בעיקר עדות חייה לימי היותו של ישוע על פני אדמות על סמך הכתוב בתהילים נט, יב: אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ. הם מעולם לא הפרידו בין היהודים כ "אתנוס" לבין "יהדות" כ"איזם" או "אידיאולוגיה". אדרבא: אב הכנסייה אוזביוס מקיסריה (260-339), ההיסטוריון הראשון של הכנסייה הנוצרית, הטעים את עובדת היותם של הנוצרים אתנוס חדש, כלומר, לא רק דת אלא גם תואם-עם בעקבות שאיפתה של הכנסיה הנוצרית לאחד את המין האנושי שזוכה עתה לגאולה אוניברסלית ל"עם חדש" אחד שמחליף שבעים אומה ולשון במלים אחרות: התשובה הניצחת למגדל בבל. אדרבא: האם לא היתה זו ה"יהדות" שהפכה את כל ה"גויים" לאנטגוניסט הנצחי באמצעות "שקץ תשקצנו כי חרם הוא" ויותר מכל דרך הציווי הקטגורי "ולא תתחתן בם" שמעמיד קבוצה אחת של נבראים כנגד שאר הברואים בניגוד לכל מה שניתן לדמיין על מידותיו של בורא עולם ובוודאי שבסתירה מוחלטת לנאמר בישעיהו נו, ז דהיינו: כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. הקביעה שפאולוס הקדוש מניח ש"כולנו פרטים" כדברי ד"ר פרסיקו היא חוסר הבנה גמור של האיגרות הפאוליניות שהקהילתיות ועיקרון הסולידריות שבבסיס הנצרות הן יסוד מוסד שלהן. חוסר הבנה זה נובע מן התפיסה המעוותת מבחינה היסטורית שעל פיה ה"נאורות" היא פרוייקט פרוטסנטי. התמונה כמובן מורכבת הרבה יותר ועובדה היא שדווקא ארץ קתולית, כלומר צרפת היא שנתנה לעולם את תנועת ההשכלה ואת תרגום העקרונות של הוגי ההשכלה לעשייה פוליטית. פרסיקו מגן על העולם "המערבי-פרוטסנטי" שכן הוא נותן לנו כביכול "אוטונומיה". האמנם? האם באמת השכלנו לשחרר עצמנו מן הקונסומריזם, ה"מותגיזם" ומהדמוקטטורה של אמצעי התקשורת? וכדאי להזכיר הן לפרסיקו והן לבויארין שברגע שאנו מסמנים לעצמנו "אחרים" נחותים מאיתנו ("גויים" למשל) אנו בעצם מתמודדים עם רגשי נחיתות. "שלא עשני גוי" הוא למעשה איפוא שהוא "זה כל מה שנותר לי – להתגאות בכך שאני חלק ממסורת שלא מאפשרת לי לעשות חיים כמו הגויים הללו".
אהבתיאהבתי
להגיב בצורה יהירה תחת עילום שם זו נבזות
אהבתיאהבתי
אני חושב שאיש לא מדבר על "צועניזם". צעניות היא דרך חיים, לא מסגרת אידאית. כך היתה היהדות בעבר.
אהבתיאהבתי
רוב המושגים המופשטים הומצאו. השאלה אינה אם היו קיימים או לאו, או מי המציא אותם, אלא מה הם אומרים ולשם מה משמשים. לדוגמא, בגמרא נאמר כל הכופר בע"ז נקרא יהודי, רס"ג אמר: אין אומה זו אומה אלא בתורותיה, וריה"ל הגדיר את ישראל כעם סגולה הראויים לשמוע את הדיבור הא-להי. אלו הגדרות של היהדות, עוד לפני שהשתמשו במושג "יהדות", וגם קודם להגדרות האלו היתה מאז ומעולם הכרה פנימית שהצמיחה אותן.
הנסיבות לצמיחת המושג "יהדות" בתקופה המודרנית תוארו היטב במאמר.אלא שגם בתקופה המודרנית ניתנו ליהדות הגדרות שונות, לאו דווקא רק כ"דת" או "אמונה". לדוגמא, שד"ל הגדיר את היהדות כדוקטרינה מעשית-תיאורטית, דתית-מוסרית. הראי"ה קוק בספר "אורות" מדבר על יהדות, יהדות נאמנה, יהדות מעשית, יהדות עתיקה, יהדות ניסית, יהדות טבעית, יהדות גלותית, יהדות של ארץ ישראל, היהדות.
אהבתיאהבתי
אתה צודק בהחלט. אי הבחנה בין מונח לבין מה שהוא מציין הוא שגיאה בסיסית, שלא הייתי מצפה לה אצל הוגה נבון. לעם ישראל היתה גם היתה כבר משחר ימיו, בלא ספק, תודעה מאובחנת, יהא אשר יהא הכינוי שיינתן לה, אם בכלל. למשל, תודעת הברית, תודעת הייעוד, תודעת האל המיוחד, תודעת תורתו ומצוותיו; וכמו כל עם אחר, גם תודעות מצויות יותר – גניאולוגיה, לשון, הוואי, פולקלור וכיו"ב משותפים. ובדרך אגב, מצטער לקלקל את הפתיח, אבל כמדומני שכל בן עם או שבט כלשהו יידע לומר כמה דבריו על מהות עמו, יהיו אלה דברי טעם או דברי הבל (מה שאינו משנה לצורך ענייננו). גם שאר המאמר אינו מצטיין בהבחנות חדות מדי, ומלטף בקלילות יתירה טיעונים וקביעות. האם באפולוגטיקה עסקינן, או בעיון ביקורתי, כזה שעלול – אויה! – לסתור תובנות קודמות?
אהבתיאהבתי
ודאי. הנאצים, להבדיל אא"ה, חשבו שהיהדות היא גזע. היו כל מני תשובות מודרניות לשאלה הזאת.
אהבתיאהבתי
איני יודע. ההנגדה המוחלטת הזו בין איזו מסורתיות שהחברים בה מגיבים בתמיהה כשמבקשים אותם לנסח את מרכיבי ועקרונות זהותם ויכולים רק להשיב אנחנו מרכיבי המסורתיות, לבין חברה היפר מודרנית/ליברלית שכל חבריה סופר אוטונומיים וכל מרכיבי זהותם מודולריים ונבחרו על ידם בקפידה, אינה משכנעת בעיניי. איני בטוח שניתן יהיה למצוא 10 אנשים בקרב חברות "מסורתיות" ועוד 10 אנשים בחברות מודרניות שעונים על הקריטריונים האלה.
וכי חסרים פרטים בחברות מודרניות שתמיהתם בתגובה לדרישה לניסוח מאפייני ומרכיבי הזהות שלהם תהיה זהה לתגובה שמתוארת בפסקה הראשונה של המאמר? וכי האם ניתן לומר כי כאלו, בין שהם חברים בקהילות מסורתיות ובין שהן חלק מחברה מודרנית, תמיהתם מוסברת טוב יותר בכך שלא טרחו לקיים בקרב חקירה אינטרוספקטיבית בכל האמור למרכיבי זהותם, ולא מחמת השתייכותם לחברה כזו או אחרת?
האם חסרים פרטים בחברות מסורתיות שיכולים להשיב בביטחון, אני חלק מקהילה כזו וכזו, מלידתי, ומאז שעמדתי על דעתי בחרתי באופן חופשי להמשיך ולקיים אקטיבית את שייכותי מחמת הסכמתי עם הקרידו של חברה זו, שתמציתו היא באלף, בית וגימל? לשם מה טרח הרמב"ם למנות את עיקרי האמונה, ועל מי אמר שהדוחה חלק מהם הרי הוא כופר בעיקר? האם אמירה היפותטית היתה זו, או שמא הופנתה אל בני תקופתו המשתייכים לחברה המסורתית והחזיקו בהרהורים שונים? האם לא התפלגה החברה המסורתית הישראלית הקדומה בהתאם לבחירות אוטונומיות של פרטים באשר למידת הקנאות או ההקצנה הראויים?
והאם לא נטשו המונים מיהודי עיראק (המזרחיים שחיו לכאורה בחברות מסורתיות הכופות מקשה זהותית יחידה) את חיי הדת היהודיים החל בשנות ה-30 של המאה הקודמת, תוך שהם משמרים באופן הדוק את זהותם היהודית הלא דתית?
נראה לי דווקא שהרבה יותר סביר לתלות תפיסה עצמית מקשתית בהיעדר תהליך אינטרוספקטיבי, ולא בשייכות לחברה כזו או אחרת, ואת התפיסה העצמית הליברלית-אוטונומית כתוצר של הליכי חקר כאלה, מאשר לראות זאת כתוצר של לחצים קהילתניים.
בכל אופן אני מחכה בשקיקה כמובן לקרוא את הריאיון המלא ולראות היכן פספסתי.
אהבתיאהבתי
"האם אנחנו מסוגלים לוותר על האינדיבידואליות המערבית שלנו לו רצינו בכך? והאם אנחנו בכלל רוצים?"
בא נבחן את השאלה לגבי מיליוני מוסלמים באירופה – האם הם מוכנים לוותר על האינדבידואליות שלהם בעבור הקמת מדינת שריעה וג'יהאד נגד הכופרים ?
אצל חלק גדול מהם התשובה חיובית, אפילו שמדובר על אנשים שהם דור שני ושלישי באירופה.
מסתבר שבאינדבדואליזם המערבי חסר משהו מאוד מאוד בסיסי, שבני אדם מרגישים שהם לא יכולים בלעדיו ומעדיפים לוותר על החופש שלהם בעבורו. האם זה "אושר" ?
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שהם מוכנים לוותר. הם משלים את עצמם, או פשוט לא חושבים על זה, וסבורים שהאינ' תישמר גם במדינת שריעה. הרי גם סמוטריץ' חושב שתיתכן מדינת הלכה בימינו.
בלי קשר לזה אני מסכים שבאינ' המערבי חסר משהו בסיסי.
אהבתיאהבתי
שלום תומר. קודם כל תודה על הראיון ועל עיסוק שאתה עושה בנושאים אלה. רציתי קצת לשתף את דעתי ב"פרומו" לראיון שהצגת לפנינו.
נראה שאתה משתמש בהיסטוריה כטיעון מספיק לדחות את "מה שאיננו ליברליזם"(אותו דבר שלא לגמרי הוגדר בדו-שיח ביניכם. כבר במשפט הפתיחה של הראיון אתה אומר כך: "הליברליזם, המבוסס עליו(על הרעיון הנוצרי הפאוליני), הרי יצר עולם טוב"…, וכן בהמשך, כאשר בויארין מגיב לך אתה שב וחוזר בטיעון היסטורי: "אנחנו יודעים שמבחינה היסטורית, גופניות משותפת לא הספיקה. אנחנו לא נראים בדיוק אותו דבר, ולכן אנחנו יכולים להתייחס אל האחרים כאל נחותים מאיתנו". על הטיעון ההיסטורי הזה יש לי כמה השגות:
1. מניין לך? נדמה לקורא כאילו קשרת בין כל הטוב שבעולם ובין אותו רעיון פאוליני ש"לבסוף" הביא לליברליזם. ובכן בין אותו הרעיון הפאוליני. במחילה, אתה אינך היסטוריון אך חבשת כאן את כובע ההיסטוריון.
2. גם אם הקשר ההיסטורי הזה נכון, בין המימוש של הליברליזם שאנחנו מכירים כיום בעולם המערבי ובין אותו "רעיון פאוליני", חלפו להם אלף ומשהו שנים, מלחמות דת, פוגרומים, אינקווזיציות וכהנה וכהנה. אני לא חושב שכדאי שנשכח את זה. בנוסף יש כאן לערער על הקשר המהותי בין הרעיון הפאוליני ובין הליברליות/ההומאניות שאתה מדבר עליה.
3. מעל הכל, הטיעון הזה הרגיש לי כמו בריחה מהשאלה. השאלה היא "מה צריך לקרות עכשיו". האם אתה סבור שדי לעולם באמונה הליברלית הרווחת, המדברת רק בזכויותיו של האדם. באמונה הליברלית הזו אין שום מצוות, אין שום מגע עם הרוחני והמופשט, יש רק שיח בלתי פוסק על זכויות וזכויות וזכויות. זכויות הן דבר חשוב בהחלט, אך אתה מדמה לעצמך שכאילו ברגע שכולנו רק נקבל "זכויות" ונאמין בכך שכל בני האדם שווים נוכל להכריז על ימות המשיח. אני חושב שאתה טועה. האמונה הזו לא משנה את האדם מבפים, לא עוזרת לו להתגבר על פחדיו, על שנאתו, על כעסיו, על יחסיו עם שאר בני האדם "השווים" לו. היא גם לא יוצרת אחווה או קהילה, היא לא ממגרת את הפשע והרוע. יותר מכל זה – היא לא זו שגורמת בעיני לאהבה של בני אדם אחרים, לתחושת שייכות וקירוב עמם. אמונה חיצונית לא מסוגלת להפוך את האדם לפתע לטוב ושמח, לא משנה כמה ישדרו לו אותה בהפגנות בסדרות טלוויזיה ובפרסומות לרהיטים. לא זוכר מי כתב אבל אני חושב שהדימוי הנכון הוא שהאדם הוא כמו גביע, ורק כאשר הוא עולה על גדותיו הוא משפיע מטובו על אחרים. המילוי הזה הוא זה מה שצריך לחפש.
אהבתיאהבתי
1. זו דעתי, על בסיס ידיעוי הכלליות ומחקר שערכתי. מותר?
2. ודאי שחלפו אלפיים שנה. אני לא מכחיש זאת. אבל הליברליזם צמח אחרי אלפיים שנה במערב הנוצרי ולא בסין הבודהיסטית ולא בהודו ההינדואיסטית ולא באפריקה הפגאנית והמוסלמית. לדעתי זה לא במקרה.
3. ודאי שהשאלה היא מה צריך לקרות עכשיו. אבל היא קשורה לתפיסה שלנו של האדם. אני לא טוען שליברליזם מספיק כדי למלא אותנו, אבל ליברליזם הוא מסגרת טובה שבתוכה צדיק באמונתו יחיה. אני לא מכיר מסגרת טובה יותר. אתה כן?
אהבתיאהבתי
'נקודה לא פטורה' או 'נקודה לא פתורה'?
אהבתיאהבתי
יש עוד שגיאות כתיב במאמר (לדוגמה "אוניבריסטת רגטרס" – שתי שגיאות בשם אחד), אבל זה לא יתוקן כי למר פרסיקו כבר אין זמן להתייחס למה שאנשים כותבים כאן.
אהבתיאהבתי
תכלס
אהבתיאהבתי
לא לקחת ללב תומר…
אהבתיאהבתי
"יש לי הסתייגויות משלי מן העיסוק המודרני בפנימיות, אמרתי" – תוכל לפרט או להפנות לטקסטים רלוונטיים (שלך או של אחרים)?
תודה :)
אהבתיאהבתי
אם אכן בויארין אמר את המילים הבאות: "כשם שייתכן שהנצרות מתה באושוויץ, טרבלינקה וסוביבור… כך אני חושש שיהדותי עלולה למות בשכם, דהיישה, בית אל וחברון", הרי שאין כלל משמעות, עבורנו כיהודים וכישראלים, לכל דבר שיאמר או יכתוב דניאל בויארין. ואין זו כלל שאלה של השקפת דעה פוליטית של מי מאזרחי ישראל. ניתן וצריך לשים גבול גם לדברים אשר מרשים לעצמם לומר "יהודים" בתפוצות.
אהבתיאהבתי
דווקא אחת האבחנות החשובות שלו לדעתי. אני חושש מאותו דבר.
אהבתיאהבתי