המבקר בלאס וגאס מסתכן במנת יתר של אמריקנה. העיר, אחרי הכל, היא התמצית המרוכזת שכשמערבבים אותה עם הרבה מים מתקבלת המדינה. קלישאות וקיטש מצטופפות אלו לצד אלו ברחובות, פסאודו-מגדל-אייפל ליד פסאודו-קולוסיאום ושניהם ליד בניין-חלל פסאודו-עתידני. אמריקאים במכנסי ברמודה צבעוניים מסתובבים כשבידיהם שקי הקניות המתחייבים ומכל עבר מהבהבות מכונות ההימורים המזמינות. הכסף הוא מלך, וליד שולחנות ההימורים מוצבות מאפרות. כן: מותר לעשן בבניין סגור וליד לא-מעשנים. הכל מותר, ומה שקורה בוגאס נשאר בוגאס. אין גבולות ואין הגבלות; הסגידה לממון אינה מותירה מקום לאלים אחרים.
כתמצית של ארצות הברית, עומדת וגאס על אחד מעקרונותיה הנצחיים של אמריקה: כסף ועשייתו הם דברים טובים. אל יהא הדבר קל בעיניכם – דרך ארוכה עברה התרבות המערבית עד שהגענו לנפנוף הבוטה הזה בעושר ובבזבוזים. ישו, כזכור, העדיף עניים וטען ש"נָקֵל לַגָּמָל לַעֲבֹר בְּנֶקֶב הַמַּחַט מִבּוֹא עָשִׁיר אֶל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים".
עד העידן המודרני היה זה די מובן מאליו שיש משהו פגום בתשוקה לכסף, וההולנדים, שהיו הראשונים להקים בורסה (המילה מגיעה משפתם) הגבילו במאה ה-17 את שעות המסחר לשעתיים ביום מתוך חשש להשחית את הסוחרים. מן הסתם היו יכולים להציב לפני הבניין שלט, 'זהירות: סכנה לנשמה'. גם מחוץ להולנד נוצרים הגונים היו מוטרדים בכל עת מ-Usury, שהוא חטא גביית הריבית, דבר המשקף הסתייגות כללית מהתעשרות שבאה כתוצאה מעיסוק בכסף, כלומר לא מ"עבודה אמיתית".
הדברים משתנים החל מהמאה ה-18, ואתוס חדש עולה, כזה שרואה ברווח כספי דבר חיובי ובעושר עניין בלתי בעייתי, לכל הפחות. כפי שכותבת דירדרי מקלוסקי (McCloskey) בסדרת ספריה על האתוס הבורגני, הפיכת המסחר לחיובי מתרחשת במקביל להפיכת כל אדם ליזם פוטנציאלי, ודבר זה אפשרי רק כשרואים כל פרט כאוטונומי ושווה לאחרים. כסף הוא המשווה הגדול, ושמא נאמר: המרדד הגדול. כולם שווים מפני שכל אחד מתפרק ממאפייניו (דת, גזע, מין, עדה, מעמד) והופך לסוחר. במסחר בשוק רק הכסף מדבר, ולכסף, כידוע, אין ריח.
זהו העולם הבורגני, שארצות הברית היא ההתגלמות המובהקת שלו. זהו העולם שבו כל יחיד הוא מלך – כל עוד יש לו מספיק כסף כמובן. זהו העולם שמחלן את הקדוש ומפרק את ההיררכי. זהו העולם שמשווה ומשטח, שמרוקן ממשמעות.
אין בדברים אלה תגלית חדשה, קרל מרקס כתב אותם לפני יותר ממאה וחמישים שנה:
הבורגנות, בכל מקום בו הגיעה לשלטון, הרסה את כל היחסים הפאודלים, הפאטריאוכליים, האידליים. היא שניתקה בלי-רחם את כל הקשרים הפאודאליים הרבגוניים, שקשרו את האדם לאדוניו הטבעיים, ולא הותירה שום קשר בין איש לרעהו זולת האינטרס העירום, זולת "תשלום-המזומנים" חסר הרגש. […] היא הפכה את הרופא, את המשפטן, את הכומר, את הפיטן, את איש המדע – לפועלים שכירים המקבלים שכרם מידיה. […] כל היחסים היציבים שהעלו חלודה, על שלל המושגים וההשקפות אשר הדרת שיבה חופפת עליהן, מתפוררים, וכל שנולדו מקרוב מתיישנים בטרם תהא להם שהות להתאבן. כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף, כל הקדוש נעשה חולין. (המניפסט הקומוניסטי, תרגום מנחם דורמן)
הבורגנות הרסה את היחסים הפאודליים, הפטריארכליים והאידיאליים. שימו לב, מרקס ואנגלס מודים: הבורגנות מקדמת דמוקרטיזציה, פמיניזם וחילון. קל לראות שאכן כך הוא. העולם הבורגני הוא עולם דמוקרטי יותר, שוויוני יותר, חילוני יותר. הרי "כל הקדוש נעשה חולין", ובכלל זה מלוכה, אצילות והיררכיה מגדרית. ארצות הברית היא התגלמות החזון הזה והחלום האמריקאי הוא החלום הזה.
קוסמופוליטיים, מנוכרים, חילונים, נצלנים
כנראה שקל מאוד לשנוא את הבורגנות, שכן מכל צד קמו לה שונאים. השמאל הרדיקלי כמובן שונא אותה מפני שהעולם הבורגני הוא עולם של "ניצול" ו"ניכור", המכונן את קשרי האנוש אך ורק על "ערך חליפין". ובכלל, בורגנים הרי לא באמת מתעניינים באמנות וספרות וצופים רק בתוכניות בישול וריאליטי. איכס.
הימין הקיצוני גם שונא את הבורגנות, שאינה אלא יוזמה "קוסמופוליטית חסרת-שורשים", שחותרת תחת המסורת, מחבלת בדת ומקדמת להט"בים (ויש שיוסיפו: יהודים). איך אפשר לסמוך על אותם בורגנים "ניידים" שמרוויחים מספיק כדי לקום וללכת, ואשר לא קשורים לאדמה, למסורת ולזהות האתנית? איכס.
הפאשיסטים תיעבו בורגנים לא פחות מהקומוניסטים, פשוט מסיבות אחרות. אפשר להוסיף לרשימת השונאים גם את הקתולים המלוכנים, האיסלמיסטים הפנאטים, היפנים האימפריליסטים, הסופרים האקזיסטנציאליסטים וההוגים הפוסט-מודרניסטים. שונאי הבורגנים של כל העולם התאחדו – אין לכם מה להפסיד לבד משגשוג כלכלי ודמוקרטיה.
שני הקצוות, מימין ומשמאל, בסופו של דבר עומדים על נקודה אמיתית: יש משהו לוקה בבורגנות, והוא חוסר במטא-נראטיב משותף (לבד מלאומיות). ויש משהו לא בריא בפרגמנטציה החברתית שהעולם הבורגני מאפשר, ומובן לכולנו שחיים המבוססים על מסחר לוקים בחסר. הקיצונים משני הצדדים (סליחה) מבקשים להחזיר לאדם שני דברים חשובים: את הלכידות החברתית של החברה המסורתית, ואת האופק האוטופי שבליבו הבטחה לטרנסצנדנציה.
כשפרנסיס פוקויאמה כתב שהדמוקרטיה הליברלית מייצגת את "קץ ההיסטוריה" הוא צדק במובן שונה ממה שמקובל לחשוב. אנו ניצבים לא מול סופה של ההשתלשלות ההיסטורית – סוגי משטרים וניסויים חברתים עתידים לקום וליפול. אין העניין גם שהגענו למסקנה הבלתי ניתנת לערעור שהדמוקרטיה הליברלית היא השיטה הטובה ביותר (או לפחות הרעה פחות), למרות שלדעת רבים זה המצב. באופן עמוק יותר, קץ ההיסטוריה שמסמן הסדר בורגני הוא קץ התקווה האוטופית, קץ החזון, קץ החלום, קץ הנכונות לצייר צורה חדשה ואחרת של קיום. במילים אחרות, קץ ההיסטוריה הוא שביעות הרצון.
חירות, שוויון, כבוד סגולי
ארצות הברית שבעת רצון, וברביעי ליולי היא מפגינה זאת. לפני מותו יצא הסנטור ג'ון מקיין כנגד קבוצות 'העליונות הלבנה' ואמר שארצות הברית נוסדה לא על "אדמה ודם", אלא על רעיונות. אמריקה צמחה לא מאחידות אתנית היונקת מנאמנות לאדמת מולדת מסויימת, אלא מהשאיפה ל"חירות, שוויון לפני החוק, כבוד (dignity) של כל בני האדם", כדבריו.
הרעיונות האלה נטועים בלב הדמוקרטיה הליברלית, אולם לא פחות מכך בלב הכלכלה הליברלית והסדר הבורגני. אין זה מקרה שהנשיא טראמפ, המפנה עורף לראשונה ביחסו למוסלמים, מהגרים ולהט"בים, נסוג גם מהשניה בביטול הסכמי השכר והצבת תעריפי סחר. המהלך הראשון נעשה לזוועת השמאל הפרוגרסיבי, השני לחרדת הימין השמרני, אולם שניהם משרתים כיוון אנטי-ליברלי כולל. טראמפ פשוט אינו חלק מהמסורת הזאת – הוא אנטי-ליברלי כשם שהוא פוסט-בורגני.
ללא חירות (המפורשת כאוטונומיה), חוק שוויוני (שאינו תלוי במעמדות ופריווילגיות מוּלדות) וכבוד סגולי – אין יזמות ואין מסחר חופשי. הקפיטליזם עולה עם הדמוקרטיה, ובמקביל לשני אלה עולה הבורגנות. הרביעי ליולי, על כן, הוא חג הבורגנות, ולמרות שזה לא אסתטי, כדאי לשלוח לכיוונו לפחות הנהון ראש חיובי קטן. כי על אף האוטופיות מימין ומשמאל, הסדר הבורגני הוא הבסיס שעליו אנחנו חיים. למעשה, הוא זה אשר מאפשר את קיומן של אותן אוטופיות זו לצד זו, ללא שיזיקו יותר מדי אחת לשניה (או לכולנו).
נעים ואף מחמיא להיות אנגלופיל או פרנקופיל, אבל לאהוד את ארצות הברית נחשב למעשה לא תרבותי. אמריקה כל כך גדולה וחזקה, אמריקה כל כך בורגנית, שחיבובה מרמז על וולגריות. אבל יש סיבות טובות לחבב אותה. אני, בכל מקרה, למדתי לחבבה.
—
פורסם באתר מכון שלום הרטמן ב-4 ביולי
לולאת האל 
הכל טוב ויפה לגבי הבורגנות אבל כדאי גם לדבר על הקפיטליזם הקיצוני שהוא, הרבה יותר מהבורגנות, מאפיין את אמריקה. לקפיטליזם הזה יש השלכות מקומיות ועולמיות שחלקן אולי חיוביות אבל אי אפשר להתעלם מתוצאותיו השליליות ביותר לחברה האמריקאית כולל ליצירת מעמדות חדשים, וגם לאיכות הסביבה באמריקה ובעולם כולו. הוא גם קשור לאובדן החמלה של רבים באמריקה לחלשים בחברה כך שהצורה היחידה בעיניהם להפגנת אמפתיה היא לתרום כסף לארגוני חסד ובכך למלא את חובתם המינימלית. משהייה של שנתיים בברקלי קליפורניה למדתי בעיקר עד כמה החברה שם חולה בעיקר ביחס המנוכר שלה לחלשים, למשל דרי הרחוב (שרבים מהם הם הלומי קרב יוצאי צבא ארצות הברית), לשחורים (אין כמעט שחורים בקמפוס וזה מאוד בולט בגלל שבאוקלנד השכנה יש אוכלוסיה שחורה גדולה מאוד). זה איזשהו סימפטום למהות הכסף בעיניהם, לרעיון השגוי שכל אחד יכול להצליח גם אם נקודת הפתיחה שלו נמוכה מאוד ובכלל לרעיון החלום האמריקני שהוא איזה אידאל שלא רלבנטי לאחוז כל כך גבוה של אמריקאים שלא מצליחים לחסוך גם אם יש להם עבודה, שתלויים בהלוואת סטודנטים עשרות שנים ושלחלק גדול מהם אין בכלל ביטוח בריאות.
אהבתיLiked by 1 person
יש הרבה חסרונות לקפיטליזם, ללא ספק. אם כי לגבי דרי הרחוב, אזור מפרץ ס"פ כנראה מחזיק בתנאים הטובים ביותר בעולם עבורם, עם (אם אני לא טועה) למעלה ממאה עמותות שונות שפועלות לטובתם, בתי תמחוי ומגורים ארעיים חינם. כשבניו-יורק העלו אותם על אוטובוסים בכפייה בס"פ שלחו אליהם עובדים סוציאלים. כחומר כנראה שלא כולם איבדו את החמלה. יחד עם זאת, בהחלט אין להתעלם מהפגמים במערכת.
אהבתיאהבתי
אני די בטוח שיש מדינות רבות שמצבם של חסרי הבית בהן טוב יותר מאשר בסן פרנסיסקו עם כל העמותות, וששיעורם מהאוכלוסייה נמוף הרבה יותר מאשר בארה"ב.
אהבתיאהבתי
שלא תהיה אי הבנה: המצב בארה"ב בכללי עבור עניים הוא לא טוב. חד משמעית. אין רשת ביטחון וקל מאוד ליפול. שיעור דרי בתי הסוהר הוא בכלל שערוריה, וזה בלי להכניס את המימד הגזעי.
אהבתיאהבתי
נראה שמכון שלום הרטמן הוא מקום נוח להיות בו אמרקנופיל :)
אהבתיאהבתי
ונוחות היא מעמודי התווך של האמרקנופיליה
אהבתיLiked by 1 person
סוחרי עבדים הם בהחלט יזמים, שנטלו סיכונים גדולים, ונסמכו על הגנת החוק. גם האנשים שהקימו מטעים המבוססים על עבודת עבדים, אם כי אולי לא יורשיהם. גם החברות כיום, שמעסיקות בתנאים קשים מאד עובדים במזרח, כדי להימלט ממטרדים כמו חוקים להגנת הסביבה ולזכויות עובדים, הן יזמיות, ומפרנסות שכבות גדולות של בורגנים שמחים בחלקם.
היחס בין זכויות האדם, כבוד האדם וחירותו לבין הקפיטליזם הוא מורכב. אלה הם אינם שני צדדים של אותו מטבע, והאחד אינו גורם של השני. למרות שקרן תקווה וערימות של ליברטריאנים ועוזריהם מנסים ומצליחים לשכנע שהדמוקרטיה וכל דבר טוב בכלל הם תוצר לוואי של השוק הקדוש.
אהבתיLiked by 1 person
"ללא חירות (המפורשת כאוטונומיה), חוק שוויוני (שאינו תלוי במעמדות ופריווילגיות מוּלדות) וכבוד סגולי – אין יזמות ואין מסחר חופשי"
ספר את זה לבריטים עם המלוכה, מעמד האצולה ובית הלורדים שלהם.
דרך אגב, קיומו של מעמד האצולה הוא בעיני חיובי בסך הכל. זה שיש אנשים שיכולים לעשות מה בראש שלהם, בלי צורך לרצות מעסיקים, לקוחות או דעת קהל זה דבר נפלא, כל עוד הם אינם מכבידים על חירותם של אנשים אחרים ואינם לוקחים יותר מדי משאבים מהמערכת הכללית. הבריטים מצאו כנראה איך לעשות את זה.
אהבתיאהבתי
הניאו-קפיטליזם גורם להמון עושר בידי מועטים, ומוריד את שכבות הביניים כלפי מטה. בנוסף הוא מרדד את הדמוקרטיה בזיקות שבין ההון לבין השלטון. אני מקווה שהגל הניאו-סוציאליסטי, שסימן ברני סנדרס, יעלה במהרה במקומו. חייתי שלוש שנים בקונטיקט, שהיא מדינה עשירה, ולא ראיתי הרבה שמחה שם.
אהבתיLiked by 1 person
אוטופיה לאדונים.
ארה"ב הרגה באופן ישיר ועקיף במלחמות 30 מליון בני אדם מאז מלחה"ע ה2 כדי להיות העשירה בעולם. וזה בלי להביא בחשבון את הזיהום והרס כדה"א (זה בהחלט יכול להסתכם במיליארדי מתים).
כמו הבורגנות הישראלית שמתעלמת מהכיבוש קל לבורגנות האמריקאית לשכוח את מליון הרוגי עיראק כשהם ממלאים דלק זול.
הקיצור, החיים הבורגניים סבבה, אבל זה לא יכול להמשיך. זו בהחלט לא קץ ההיסטוריה.
אהבתיLiked by 1 person
זה בהחלט לא קץ ההיסטוריה אבל נדמה לי שהמספר 30 מיליון הוא חרטא. בכ"א ארה"ב לא זקוקה להרג כדי להיות עשירה, בדיוק כמו שנורווגיה לא זקוקה. הבורגנות ויותר מכך האתוס שמאפשר אותה הוא שמביא לעושר שאנחנו חווים.
אהבתיאהבתי
https://www.globalresearch.ca/from-1945-until-today-20-to-30-million-people-killed-by-the-usa/5660519
קוריאה, ואיטנם, קמבודיה, ניקרגואה, עיראק, אפגניסטאן, לבנון, ארגנטינה, פנמה, הונדורס, מזרח טימור, תימן וכו'. לא חרטא, עובדות.
מלחמה כמובן שאיננה הכרחית בשביל ליצר חיי רווחה (להיפך) אבל כדי ליצור הצטברות בלתי פרופורציונלית של עושר בידי קומץ אמריקאים – בהחלט כן. ואם נורווגיה חברה בNATO אז כנראה שגם היא זקוקה לליטרת הדם שלה.
כמו שבלזאק כתב: "מאחורי כל עושר רב מסתתר פשע".
אהבתיLiked by 1 person
לא דיברתי כלל על קומץ המיליארדרים. הם לא מעניינים אותי. דיברתי על רווחה כללית, על עליה ברמת החיים של אלפי(!) אחוזים מלפני מאתיים שנה ועד היום. זו הבורגנות.
לגבי המלחמות, אשמח לראות נתונים של חללים. עד אז המספר הזה נראה לי מופרך.
אהבתיLiked by 1 person
המספר תלוי כמובן באיך סופרים. אבל בכל מקרה, 30 מיליון נראה כהפרזה מטורפת. גם אם תולים את כל הקורבנות של מלחמות ויינטאם וקוריאה — שתי המלחמות הקטלניות ביותר מאז 1945 בהן השתתפה ארה"ב — מגיעים לכ-6.75 מיליון קורבנות לכל היותר. אם מוסיפים לזה עוד כמה מלחמות (עיראק הראשונה והשנייה, אפגניסטאן, וכו') אפשר להגיע לכ-10 מיליון. אבל כמובן, לכל מלחמה יש יותר מצד אחד. כמעט מיליון דרום קוריאנים נהרגו בידי צבא הצפון (שבכלל יזם את המלחמה), ובערך אותו מספר של דרום וייטנאמים נהרגו בידי הווייט קונג.
בכל אופן, ארה"ב כן אחראית להרג של מיליונים מחוץ לגבולותיה מאז 1945. אלה סדרי הגודל של הרג שאתה נדרש אליהם אם אתה מעצמה עולמית שרוצה לבסס או לשמור על המעמד הזה. מצד שני, ארה"ב אינה המדינה העשירה בעולם. כבר מאז שנות ה-80 היא נעקפה בידי שווייץ, לוקסמבורג ומדינות הנפט (ממלכות המפרץ, ברוניי, וכן, גם נורבגיה); בשנות ה-90 גם סינגפור עקפה אותה; בשנות ה-2000 הונג קונג; ולאחרונה גם אירלנד — כל זה במונחי התמ"ג לנפש, על בסיס שיווי כוח הקנייה (PPP). כדי לעשות הרבה כסף לא חייבים להיות מעצמה, ולפעמים עדיף לא.
אהבתיאהבתי
עוד על המקור הסופר-אמין שהבאת:
https://rationalwiki.org/wiki/Globalresearch
אהבתיאהבתי
לא אתה ולא הנאמר בלינק מפריכים דבר מהכתוב באתר. המאמרים שם בד"כ מלווים במראי מקום ועובדות. אין שם דבר הקשור בקונספירציות כלשהן. הם אינם אנטי מערביים אלא בהחלט אנטי אימפריאליסטיים (מה לעשות שמדינות המערב ברובן הן אימפריאליסטיות…)
אהבתיאהבתי
"הסכמי שכר" – צריך להיות סחר?
המשפט "ללא חירות (המפורשת כאוטונומיה), חוק שוויוני (שאינו תלוי במעמדות ופריווילגיות מוּלדות) וכבוד סגולי – אין יזמות ואין מסחר חופשי" – לא נראה לי נכון במיוחד. סוחרי העבדים ובעלי המטעים בתקופת העבדות היו יזמים ועסקו במסחר, ולא הפריע להם (להיפך) שאין חירות ואין חוק שיוויוני וכבוד סגולי לכלל האנשים. כדי לאפשר יזמות וסחר די לתת מידה סבירה של ביטחון ויציבות לפלח אוכלוסייה מסוים.
נראה שגם אתה מתחיל להיתפס לתעמולה הליברטריאנית השורה בכל מקום בזמננו. לא, אין להציב בנשימה אחת העלאת תעריפי מכס עם פגיעה בזכויות אזרח. (מה עוד שמאבקי הסחר הם עם מדינות שזכויות האזרח רחוקות מהן מאד).
אהבתיאהבתי
אתה צודק שצריך לסייג את זה, אבל נדמה לי שהמטעים בדרום אינם דוגמא טובה לשגשוג כלכלי. כלומר, בטח שאפשר להרוויח כסף מעבדות – הרי אתה חוסך הרבה על שכר ותנאים. אבל 1. זה לא באמת מצליח אקספוננטלית כפי שניתן לראות בתעשייה המודרנית, ודאי בתעשיית המידע. 2. כתבתי "אין יזמות ואין מסחר חופשי" ונדמה לי שזה נכון.
אהבתיאהבתי
איזה תנאים? מה שמכונה היום תנאים סוציאליים זו המצאה של המאה האחרונה, לרוב אחרי השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30. במאה ה-19, מי שעבד קיבל שכר ותו לא, ובארה"ב, לאור הצפתה במהגרים הרעבים לכל עבודה שיוכלו למצוא, היה מדובר בד"כ בשכר זעום. זה למה כל מי שהיה יכול יצא למערב בחיפוש אדמה פנויה שמתאימה לחקלאות. אז בד"כ להעסיק פועל זמני היה זול יותר מלקנות עבד, כמו שהיום לשכור דירה או משרד זה הרבה יותר זול מלרכוש אותם — ז"א, זול בטווח הקצר והבינוני, אבל רוב המעסיקים אינם יכולים להרשות לעצמם לתכנן מעבר לטווח הזה.
מה שמעניין הוא שהגורם שהפך את בעיית העבדות בארה"ב לחריפה במיוחד היה השילוב בין העבדות לקפיטליזם. בעת כתיבת החוקה היה ברור למנסחיה שייבוא העבדים הולך להסתיים בעתיד הנראה לעין, ומה שהם עשו זה לדחות את האיסור על ייבוא העבדים ב-20 שנה. הפלא ופלא, חוק פדרלי האוסר על ייבוא העבדים התקבל ב-1807 כמעט בלי התנגדות (והגבלות אחרות על ייבוא העבדים הוטלו עוד קודם). מה שקרה לאחר מכן הוא שמנפטת הכותנה, המצאת איליי ויטני מ-1793, התפשטה לדרום ארה"ב ועברה כמה פיתוחים הנדסיים שהפכו אותה לגדולה ויעילה יותר. פתאום התברר שאפשר לייצר כמויות גדולות של כותנה, לייצא אותה לאירופה ולהרוויח ים כסף, כל זה על בסיס המשק החקלאי המבוסס על העבדות שהתקיים בדרום האמריקאי כבר קודם. זה מה שהפך את העבדות לעמוד התווך של החברה הדרומית שאנשיה היו מוכנים למסור עליו את נפשם (גם אם הם עצמם היו נטולי עבדים, והיו לא מעט כאלה), וגם מה שהגביר באופן קיצוני את הדיכוי כלפי העבדים, כדי להפוך את מערכת הייצור ליעילה יותר. הבעיה היא שעם עבדות אפשר לייעל שיטות ייצור קיימות; קשה עד בלתי-אפשרי לפתח או לאמץ שיטות וטכנולוגיות חדשות, כי לעובדים (כלומר, לעבדים) אין שום יוזמה ועניין במה שהם מייצרים ושום יכולת להחליט שהם עוברים לייצר משהו אחר. כך הצפון עבר תיעוש מהיר בששת העשורים הראשונים של המאה ה-19, והדרום נתקע עם ייצור כותנה שאומנם השתכלל במידה מסוימת. וכשפרצה המלחמה, התברר שהאלוהים צועד עם מכונות משוכללות יותר, ואלה היו ברשותם של תושבי הצפון.
השמאל הפרוגרסיבי מנסה בשנים האחרונות להפוך את מלחמת האזרחים האמריקאית, 150 שנה אחרי סיומה, למחזה מוסר נוח לשימושים פוליטיים מסוימים. וחבל, כי למלחמה הזאת, לנסיבות פריצתה והדרך בה התנהלה יש הרבה יותר מה ללמד על המצב האנושי, דברים שלא בהכרח יהיו לרוחם של שוחרי קדמה.
אהבתיLiked by 1 person
תומר
כרגיל גרמת לי לחשוב ולערער על "האמיתות"שלי.
תודה
אהבתיLiked by 1 person