המילה "מהפכה" נשמעה בשבועות האחרונים בקשר למערך התחבורה הציבורית שהחל לפעול בכמה ערים בגוש דן, אולם ייתכן שגם אלו שהשתמשו בה לא הפנימו עד כמה דרמטי השינוי שחזינו בו. באופן מובן, האפשרות לא להזדקק למכונית כדי לנוע במרחב העירוני בשבת ההיא כשלעצמה שינוי מרענן, ודאי עבור מעוטי היכולת הכלכלית. גם הנגיסה הנוספת ב"סטטוס קוו" הארכאי לענייני דת ומדינה, שהפך מזה זמן לבלתי רלוונטי, יכולה לשחרר אנחת רווחה. אולם הסיפור גדול הרבה יותר.

זניחת הרמה הלאומית והעברת המערכה על המרחב הציבורי לרמה המוניציפלית נושאת בתוכה פוטנציאל לשנות את פני המדינה, לא פחות. מדובר בתהליך רב שלבים, אשר התחבורה הציבורית היא לו רק חוליה אחת, במסגרתו סוגיות של דת ומדינה מופרטות ומנוכסות על ידי הערים, וישראל מתחלקת בהדרגה לשתי מדינות בעלות מרחב ציבורי נבדל ושונה.

אל תחום התחבורה הציבורית הגיעו הערים אחרי שהצליחו בחזיתות אחרות. ביולי 2017 אסרה עריית גבעתיים על כניסת עמותות ציוניות-דתיות לבתי הספר הממלכתיים, ובכך שמה סוף להדתה הזוחלת שהונהגה על ידי משרד החינוך. באופן דומה קבעה עריית הרצליה בספטמבר 2017 נוהל חדש המגדיל את הבקרה בבתי הספר על אותן עמותות. במקביל החליטה תל אביב-יפו להפסיק לתמוך בפרוייקטים של מנהלת זהות יהודית.

בדצמבר 2017, לקראת חקיקתו בכנסת של 'חוק המרכולים', ערים כראשון לציון, גבעתיים, מודיעין, חולון והרצליה העבירו חוק עזר עירוני שנועד להשאיר את המרכולים פתוחים. יוזמה זו עצמה היתה תוצאה של מאבק נחוש של החברה האזרחית באותן ערים, מאבק שהוציא אלפים לרחובות בהפגנות נגד סגירת חנויות הנוחות בעריהן בשבת. ראשי העיר, הנבחרים בבחירה ישירה, נענו ללחץ הציבורי המשפיע עליהם באופן ששרים וחברי כנסת לא מכירים וכנראה גם לא רוצים להכיר.

ביוני 2018 הודיע ראש העיר תל אביב-יפו, רון חולדאי, כי בהתבסס על חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, שקבע כי לעירייה הסמכות לא לאפשר הפרדה מגדרית באירוע המתקיים באישורה, לא יאפשר עוד הפרדה בין נשים לגברים באירועים במרחב הציבורי בעיר. ובשבוע שעבר החליטה המועצה העירונית ברמת השרון לאמץ את הדוח הממשלתי שהתקבל לפני שש שנים ואסר על הדרת נשים במרחב הציבורי.

המגמה ברורה, והיא נובעת מצורך אמיתי: הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה לא עודכן, מבחינת לשון החוק, כבר עשרות שנים, ומנגד החברה הישראלית עברה שינויים אדירים. אם לא די בכך, השנים האחרונות הביאו גזרות חדשות מטעם המפלגות החרדיות והחרד"ליות, ביניהן חוק המרכולים וההדתה המוזכרים לעיל, אך גם ביטול פשרת הכותל, האיומים המפורשים למנוע משחקי כדורגל בשבת ומאבקים בלתי פוסקים על עבודות בשבת, אם עבור הרכבת ואם על מנת שתחרות האירוויזיון תתקיים כסדרה. הניסיונות לפירוק מונופול הרבנות נבלמו, ועל נישואים אזרחיים וחד-מיניים אפשר רק לחלום. הרשויות העירוניות הפכו אפוא לברירת המחדל, וערים בהן הציבור הומוגני ברמת חילוניותו מובילות את השינוי.

אולם בצד הברכה לאזרחים החילוניים, למגמה הזו גם מימדים שליליים. ראשית, היא מפרקת את הישראליות לשבטיה. במקום צביון פחות או יותר אחיד הולכות ומתהוות שתי צורות של מרחב ציבורי ישראלי. גוש דן הופך לחילוני למשעי, כמוהו גם הצפון (חיפה כמובן, ויש לזכור הסעות בשבת במימון הערייה התחילו בכרמיאל עוד ב-2017), בעוד אזורים אחרים נשארים במצב שהיה נהוג עד כה. לא מן הנמנע שהתגובה של מועצות מקומיות חרדיות ודתיות תהיה תנועה לעבר הקיצוניות השניה, וייתכן שנמצא אותן מתעקשות על הפרדה מגדרית ואף הדרת נשים מתוך נימוקים רב-תרבותיים והצבעה על "הערים החילוניות" כמי שעשו דין לעצמם ובכך פרצו את הסכר.

בנוסף, ייתכן שנראה תחרות סמויה או גלויה בין ערים אשר ינסו להציע לתושב החילוני את מירב השירותים האפשרי. יש לזכור שהממוצע הסוציו-אקונומי של הישראלי החילוני גבוה בהרבה מזה של החרדי. ערים שתרצנה למשוך צעירים חילונים (וחלילה, להרחיק חרדים) תוכלנה להתהדר בריבוי עסקים הפועלים בשבת, בתחבורה ציבורית בשבת, בבתי ספר נקיים מהדתה ובעתיד אולי גם ברישום מוניציפלי לזוגות כידועים בציבור (מעין "נישואים אזרחיים" מקומיים), הצגת חמץ בפסח בפומבי (גם בבתי חולים), תקציבים לתנועות הלא-אורתודוקסיות, לימודי מדעים ואזרחות מתוגברים בבתי הספר והבטחה להקמת בתי קברות אזרחיים.

התהליך הזה יזין את עצמו, וישראל תתחלק לצפון וגוש דן החילוניים והעשירים מול הדרום ואזור-ירושלים המסורתיים והעניים. אין צורך לומר שמצב כזה ישפיע באופן שלילי על בריאותה, אחדותה ושלוותה של החברה הישראלית, עם מאבקים בכנסת בין נציגי הגושים וסולידריות הולכת ופוחתת בין חלקי האוכלוסייה. מעוטי היכולת לא יקבלו את השירותים שהם צריכים יותר מכל ולא את ההשכלה שהם זקוקים לה כדי לצאת ממעגל העוני, והמעמדות העליונים ינהיגו קרב בלימה מתמשך מול כוחה של הממשלה, שאפשר להניח שתונהג בידי פופוליסטים שרק ירוויחו משיסוי "ישראל השניה" בזו הראשונה.

אנחנו עדיין לא שם, וייתכנו מגוון גורמים להפרכתה של התחזית הזאת. אולם מכיוון שאין לסמוך על הנס, רצוי כבר כיום להבחין במגמה ולנסות לבלום אותה. יש להגיע להסכמה רחבה על צביון ישראלי מקובל לסוגיות דת ומדינה כשבת, כשרות ודיני אישות, כזה שיימנע מכפייה על הפרט, ישמור על שוויון בין המינים, ומאידך יכונן מרחב ציבורי בעל אופי יהודי-ישראלי ברור. ניסיונות עבר כאלה, כמו אמנת גביזון מדן או אמנת כנרת, נידחו על הסף על ידי הציבור החרדי, שלא היה מוכן להתפשר על דבר. הסיכוי לכך לא גדול, אבל אולי מול התהליך שאנו עדים לו בחודשים האחרונים תיערך בקרב מנהיגיו חשיבה מחודשת ותיווצר נכונות לפשרות. ישראל קטנה ושבירה מדי בכדי להתפצל לאוסף של ערי-מדינה.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ