המשבר שפוקד את הליברליזם בעת הזאת מונע, כפי שכותב חוקר מדעי המדינה פטריק דנין (Deneen), לא מכשלונו אלא מהצלחתו. המסגרת הליברלית, שצמחה במערב החל מתקופת הנאורות, הפכה למובן מאליו הנורמטיבי בעולם כיום, עד כדי כך שמשטרים אנטי-ליברלים זקוקים לתרצנות אפולגטית על מנת להסביר מדוע הם פוסעים בנתיב אחר. אולם מאותה סיבה נחווית המסגרת הליברלית על ידי חברות שונות כמכבש הכופה הומוגניות מערבית.
בראיון שנתן לקרולינה לנדסמן (26.12) מדגיש פרופ' ניסים מזרחי את משברי הזהות שמביא הליברליזם כמסגרת פוליטית ומנסה לבאר את האיום שחווים מסורתיים ודתיים לנוכח הליברליזם הגלובלי. מנגד, בתגובתו לדברים שכתבתי על הסיכונים שמביאה הלוקליזציה של התחבורה הציבורית בשבת ("חילונים, המאבק הוא על המדינה" – 26.12), מוצא רם פרומן בדבריו של מזרחי אישוש לעמדתו המבקשת לקדם שירותים עירוניים לחילונים, תוך ויתור על שירותים שווים לקהילות אחרות ("סוף אשליית הממלכתיות" – 18.1).
פרומן מבין ממזרחי שהרצון לקדם ערכים ליברליים אוניברסליים מהווה קריאת תיגר על זהותם היהודית-מסורתית של רבים, ומסיק ש"לחבילה שיש היום לליברליות החילונית להציע אין קונים בצד השני". הוא מציע "לוותר על 'האלימות הליברלית'" כלפי חוץ, להתכנס בערי-מדינה חילוניות – ולתת למסורתיים לשבור את הראש המסורתי שלהם לבד. זהו לדידו "סופה של אשליית הממלכתיות".
החיבור שעורך פרומן בין הפרוייקט הבדלני שלו לבין אבחנותיו של מזרחי מתבקש: שני הצדדים, לכאורה, לא מעוניינים במה שיש לשני להציע; לפרומן אין חפץ במסורתיות והמסורתיים לא משתוקקים לליברליזם. אולם במבט מעמיק יותר נגלה ששני הצדדים, שאמנם נבדלים בתפיסות העולם שלהם, משלימים וזקוקים זה לזה.
מזרחי מחדד היטב את הפער העקרוני והערכי בין ליברלים למסורתיים. נדמה לי שאפשר לזקק שתי נקודות רלוונטיות בהקשר זה:
א. תפיסת עולם מסורתית אינה פשוט גרסה לא מעודכנת של ליברליות. מדובר בהשקפת עולם שונה שלא רק אוחזת בערכים אחרים, אלא שמבינה את העולם דרך תפיסות אחרות של עצמיות ושל קהילה, ושמזהה במציאות מקורות אחרים של טוב (נאמנות, היררכיה, קדושה) אשר בעיני ליברלים הם מוזרים, ולעיתים אף מגונים.
ב. לליברליזם יש מחיר. לא מדובר רק בתנועה משמחת קדימה ולמעלה, רק ברווח נקי של חירות ושוויון. מדובר במחיקה של תפיסת עולם שלמה (ראו סעיף א), ואיתה מחיקה של קהילות, של מסורות, ושל בית במובן העמוק ביותר – בית מטאפיזי המאפשר חיים בעלי משמעות בעולם.
משתי הנקודות האלה, המדויקות לדעתי, עולה שלכל מי שמעוניין לשמור על המסורת כפי שהיא יש סיבה אמיתית לדאוג מליברליזם. עלי להודות שבאופן אישי, כאדם דתי, אני מבכה את תהליכי ההשטחה והחילון שהעולם המערבי מעביר את כולנו.
ועם זאת, השאלה כתמיד היא מהי האלטרנטיבה. האם באמת ניתן לוותר על מרחב ציבורי ליברלי? כפי שניסים מזרחי אמר בעצמו בראיון, הוא מעוניין שבנותיו תגדלנה בעולם שוויוני. דא עקא, יש להכיר בעובדה שרוב רובן של המסורות הפרה-מודרניות הן פטריארכליות. אם לא די בכך, הן גם אתנוצנטריות והטרונומרטיביות. כדי להבטיח שוויון לנשים (ולמיעוטים, וללהט"ב, ולמוגבלים) חייבים להבטיח מסגרת ליברלית שבתוכה פועלים.
במילים אחרות, ללא מרחב ציבורי ליברלי בנותיו של מזרחי תופלנה לרעה. ניתן לומר שהעתקת המסורת מהמשפחה או הקהילה והפיכתה למסגרת פוליטית, בדומה לאימוץ ממשלתי של מסגרת פשיסטית או בולשביקית, תעלה את הפרט כעולה למען צרכי הכלל. הויתור הפוליטי על שיח הזכויות אולי מכבד את המסורת, אבל רומס את האדם. הומניסט אמיתי אינו יכול לתת לזה יד.
ללא ספק, מדובר בהכרעה ערכית. ההכרעה היא שבמישור הפוליטי זכויות אדם ואזרח, שוויון לפני החוק ושוויון הזדמנויות חשובים יותר מנאמנות (מבחירה או בכפייה) למסורת. יש כאן שני ערכים חשובים שעומדים בסתירה, והבחירה באחד פוגעת בשני. להכרעה הזאת, כאמור, יש מחיר, ונדמה לי שהדבר הראשון שעל ליברלים לעשות הוא להכיר במחיר שמשלמים אנשים שהמסורת חשובה להם.
מעבר לכך, על ליברלים לדאוג לכך שהמסגרת הפוליטית הליברלית, והמרחב האזרחי הליברלי, יאפשרו בתוכם, עד כמה שניתן, פריחה והמשכיות של מיעוטים מסורתיים. יש לאפשר למיעוטים שכאלה לשמור על אורחות חייהם. כך למשל, אין לאסור מנהגים כמילת גברים, התעללות בתרנגול כפרות או הפרדה מגדרית (בתנאים מסויימים) בקהילות אלה.
שאלת הגבול והסבירות תישאר תמיד, אולם ההכרה במחיר שגובה הליברליזם אמורה לסייע לנו להתגבר על הרצון לכפות אחידות ליברלית ולאמץ נכונות לסבול חריגות מהמסגרת כאשר מדובר בצרכיהן של קהילות שונות. בוודאי שעלינו להיות סובלניים לקבוצות ופרטים שאינם מעודכנים לגבי הנקודה הספציפית אליה הגיע הקונצנזוס הפרוגרסיבי ברגע זה.
דומה שהן פרומן והן מזרחי הציגו תמונה חד צדדית. בסופו של דבר, הליברליזם זקוק למסורת לא פחות מאשר המסורת זקוקה לליברליזם. עבור החברה הליברלית מסורות דתיות ואתניות מהוות מקורות של זהות ומשמעות הדרושים לבריאותם הנפשית של רוב בני האדם. עבור יחידים – ואף יותר מכך, יחידות – בחברה המסורתית, הליברליזם, על אף הכל, הוא שער חיוני לחירות ולמימוש עצמי.
:
—
פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’
לולאת האל 
האתגר גם האמיתי בפתרון ה"גם וגם" הוא שאלת הגבולות. מבלי להתמודד אתה המילים יפות ככל שתהיינה נתרות ריקות ממשמעות.
אהבתיאהבתי
אני חושב שכבר היום רואים את הצורך של הליברליזם במסורתיות- כמעט וכל מי שמתעסק עם השאלות של המשמעות של החיולוניות\ ליברליזם, הם דתל"שים ברמה כזאת או אחרת- חילוני ליברל מהבית לא מתעניין בנושא המשמעות כלל (יש יחידים שכן, ואכמ"ל).
דומה הדבר למה שכתב שחר בפלד ב'מגרסת הזהויות' שהיחידים שעוסקים בחקר התנ"ך האקדמי הם אנשים שגדלו במסגרות הדתיות הקלאסיות, ומראים את אי נכונותן לעומת 'המדע הנאור', שאלות שבכלל מלכתחילה לא העסיקו את החילוני- מבית.
העולם החילוני מנסה, עדיין ללא הצלחה, ליצור תחושת קולקטיב והזדהות עם משהו- כרגע בלי הצלחה ממשית עמוקה. יש קצת סביב אבל זוועות ושכול (שואה, שריפה בנוטרדאם ואפילו המוות של קובי בריאנט), אבל זה לא מצליח לגרום ליצירת מסגרת בעלת 'משמעות לחיים'.
אהבתיאהבתי
בניגוד לתומר, שהצליח להשיל את כל התנאים המוקדמים להבחנותיו, גם המסורתיות וגם הליברליות, אתה מנסה להראות לבורים הליברליים המסכנים שצריך מסורת כלשהי.
צר לי לאכזב אותך, חופש הוא חופש והוא עיקרון מאחד, מאתגר וממלא.
אהבתיLiked by 1 person
"ללא ספק, מדובר בהכרעה ערכית. ההכרעה היא שבמישור הפוליטי זכויות אדם ואזרח, שוויון לפני החוק ושוויון הזדמנויות חשובים יותר מנאמנות (מבחירה או בכפייה) למסורת."
זה מזכיר את המשפט האלמותי של הנרי פורד שלא אכפת לו באיזה צבע יעדיף כל לקוח לקנות ממנו מכונית, כל עוד מדובר בצבע שחור.
בפועל, מתהלכים ביננו לא מעט בני אדם שאם יידרשו להכרעה ערכית בין הליברליזם למסורת יכריעו אחרת. ורבים עוד יותר פשוט לא מעוניינים להכריע הכרעות ערכיות: הם מאמצים חלקים מהמסורת, לצד חלקים מתפיסת העולם הליברלית, וחיים עם זה לא רע. תדרוש מהם להכריע הכרעה ערכית, וסביר שלא תאהב את התוצאה.
מה שמגן על זכויות האדם והאזרח בחיים האמיתיים הוא לא הכרעה לטובת ערכים מופשטים כאלה ואחרים אלא בעיקר שמרנות ממסדית. עד שהצלחנו ליצור מסגרת מדינית ומוסדות שעובדים לא רע, ומשאירים את הרוב המוחלט של האזרחים מרוצים פחות או יותר, לא כדאי למהר לשנות אותה. אבל הליברלים מהסוג הפרוגרסיבי לא אוהבים שמרנות ומעדיפים להאיץ תהליכי שינוי חברתי לפני שטרחו לברר עד כמה שאר בני החברה מעוניינים בתהליכים כאלה. יש לי רושם שזה לא ייגמר טוב.
אהבתיאהבתי
מה פירוש עד שהצלחנו ליצור מסגרת מדינית ומוסדות שעובדים לא רע"? מי שהצליח היו ליברלים ששינו את המסגרת של "משטר הישן" ועיצבו מחדש את העולם.
אהבתיLiked by 1 person
מי שהצליח היו הרבה אנשים וזרמים פוליטיים, מהרדיקלים של המהפכה הצרפתית שחיסלו את כל מה שזז סביבם וגם זה את זה, עבור באבות המייסדים של ארה"ב שהיו רדיקליים בדיבורים וזהירים הרבה יותר במעשים, בשמרנים מהסוג של ברק (שלא לדבר על צ'סטרטון), בכלכלנים אטטיסטיים במידה מסוגו של קיינס, וכלה בתנועות ואישים שהנהיגו מדינות כמו שוודיה ושוייץ, שהפכו למדינות חופשיות ומתקדמות בלי להיות מעורבות בכל התסבוכת הרצחנית של המאה ה-20.
מדובר בתהליכים היסטוריים ארוכים ומורכבים, שמחירם בצדם. לרצות להאיץ אותם בשם הכרעות ערכיות מופשטות ותוך הסתמכות על אותם עקרונות כבסיס עיקרי זה חסר אחריות.
אהבתיאהבתי
שום רצון להאיץ. רצון לשפר תוך כדי שמירת הקיים. לומר שנשים שוות לגברים זה לא להאיץ כלום. לומר שללא-יהודים מגיעות זכויות שוות ליהודים זה לא להאיץ כלום. גם ניסים מזרחי יסכים עם זה.
אהבתיLiked by 1 person
לומר אמירות עקרוניות זה לא להאיץ כלום, אם אתה לוקח בחשבון שיש אנשים שלא יסכימו אתן ואי-הסכמתם אינה מעידה על איזה רוע מוסרי מהותי. לנסות ליישם את האמירות האלה כאן ועכשיו, במלואן, בלי להתחשב באי-הסכמתם של אותם אנשים — חוסר אחריות, כאמור.
אהבתיאהבתי
זה לא מספיק טוב. לפעמים אתה צריך לקבל אי הסכמה של אנשים שאי הסכמתם כן מעידה, בעיניך, על איזה רוע מוסרי מהותי.
אהבתיLiked by 1 person
מאין לך הסמכות להחליט מהו רוע מוסרי מהותי?
אלה דברים שאתה מחליט על דעת עצמך, וזה בסדר גמור, אבל רצוי שיתלווה לזה קורטוב ענווה אפיסטמולוגית וההכרה הנובעת ממנה שאנשים אחרים יכולים להחליט אחרת באותו עניין. בלי הענווה הזאת, השיפוט המוסרי הופך להיות די מהר לפטיש הפרוברביאלי שנונתנים לילד, עד שהעולם כולו נעשה מסמר.
אהבתיאהבתי
בהחלט לא. ראשית, מה זה "מחליט"? אבל כן, אני תופס את המוסר שלי כסוביקטיבי. שנית, אני יכול לתעב את ההתנהגות המוסרית של הזולת ולחשוב שבהנתן נסיבות מעט שונות, מוטב היה לו נכנסנו לשכונה שלו עם כח צבאי קטן והכרחנו אותו לעקוב אחרי קוד התנהגות מאד שונה מזה הבריוני שהוא נוהג לפיו, ועדיין להבין שזה לא אפשרי או לא כדאי מסיבות עקיפות כלשהן ולבכר מיסיונריות, דיפלומטיה או התעלמות. זאת אומרת, ממתי התפיסות של אנשים אחרים לגבי טוב ורע הן בעלות משקל טִעוני לליברל? אתה נמצא בדינמיקה נצחית של בחינה עצמית של העקביות והקוהרנטיות של ההעדפות המוסריות שלך ופועל לפיהן כדי למקסם את התועלת. מה שאולי באמת מציק לך הוא שאף אחד לא יודע מה התוצאות של המעשים שלו, ולכן אי אפשר לבחור להיות מכונת תועלת ולקוד מוסרי, קוהרנטי ועקבי ככל שיהיה, לא יכולות להיות שיניים חדות מדי. אני מסכים עם זה לחלוטין, בלי הערות מיוחדות. אבל זה לא קשור לעובדה שלוּ כל המידע בידינו, הייתי מצפה מכל אחד לעקוב אחרי כללי מקסום התועלת שתואמים את ההעדפות האישיות שלו, והעדפות כאלה בהכרח כוללות מידה של דיכוי. העובדה שלאנשים אחרים יש העדפות אחרות הופכת ללא יותר מאוסף של נתונים אמפיריים שמשפיעים על האסטרטגיה.
אהבתיאהבתי
נסה להרגע. איש לא מדבר על דיקטטורה או תיאוקרטיה. קרא שוב את מה שאני כותב. ומי שחושב שלו כל הסמכות להחליט עבור אחרים הוא דווקא לא הליברל.
אהבתיאהבתי
אני לגמרי מסכים עם שני המשפטים, כמו שכתבתי בתגובה הקודמת. :)
אהבתיאהבתי
זה היה ניסוח מתגרה כאן. אני מתנצל עליו.
אהבתיאהבתי
כמובן, הגבתי למני.
אהבתיאהבתי
אוי לי.
אהבתיLiked by 1 person
גם אני לא מדבר על דיקטטורה או תיאוקרטיה אלא על יומרה לכפות על אנשים שאינם מסכימים אתך את הנורמות שנראות דווקא לך נכונות. כדאי להיזהר עם זה, מה גם שהיכולת שלך לכפות את הנורמות הנ"ל מוגבלת מכפי שאתה חושב.
אהבתיאהבתי
פרסיקו
אתה רוחניק חביב סקרן וחקרן ואדם טוב
דתי אתה לא
לאדם דתי יש את מידת היראה והפחד
כבלוגר המידה הזו נעדרת ממך לגמרי
אולי כאדם פרטי אתה דתי ואיני חוקר כליות ולבבות
אבל כבלוגר הדמות שעולה ממך היא ממש לא דתית
אהבתיאהבתי
מסכים מאד. גם לי המשפט הכי מוזר בכל הטקסט הזה היה כשתומר אמר על עצמו "כאדם דתי". וזאת בעקבות טקסטים קודמים שלו שקראתי.
אני מניח שמבחינתו רפורמים שנוסעים בשבת, משנים את נוסח התפילות ללהט"בי, מניחים לנשים להניח תפילין ולעלות לתורה וכיוצא באלה, הם דתיים לא פחות מהחרדים.
בכל מקרה, הדיון על המתח שבין הליברלים הפרוגרסיבים והמסורתיים השמרנים הוא חשוב מאד ומהותי, ושמחתי לראות שתומר נותן לו כאן הד.
אהבתיאהבתי
בדיוק בדילמות האלה אני מתלבטת. באה מרקע סופר ליברלי שמאלי. מלמדת אזרחות היסטוריה וכו נערים משכונות דרום תל אביב. התחלתי לקחת בחשבון את הסנטימנט של כבוד למסורת וגאווה לאומית ולהכניס את הליברליזם בכפיפה אחת איתם. כמובן שזה מקהה קצת את הערך היותר משפחתי מסורתי. אבל ככה צריך לעשות. אחרת אין שום שיח אלא קיזוז של דרך אחת על ידי השניה
אהבתיאהבתי
מקווה שהנערים ידעו להתמרד נגד הכפיה המפאיניקית שאת מנסה להשית עליהם באצטלה ליברלית הפעם. אם תלמדי מהם באמת, גם הם יוכלו ללמוד ממך
אהבתיאהבתי
תגובה לרציונל, כוונתך כי להיות דתי זה רק עפ"י המוסכמות החברתיות. ואדם שמקיים מצוות ומרגיש שהוא דתי אורתודוקסי לא מספיקה לטענתך.
תומר מבקש במאמר, שהליברלי ייתחשב במסורתי, כי בין היתר, המסורתי מוותר על ערכים ליברלים מסוימים למען המסורת. אתה חושב, שלמסורתי לא נאה שיכתוב באופן חופשי כי זה מוציא אותו מהקבוצה המסורתית. וזה מתווסף לכך שהמדרון חלקלק, והדתי (שכך מקובל) לא יוותר, לכל היותר יעלים עין.
אהבתיאהבתי
לא עניין של מדרון חלקלק
דתיות לפחות בגירסה היהודית שלה מדבר על ממד הציווי מימד עשיית המצוות לשם עבודת האל גם במקרים שבהם הדברים לא ברורים ולא מובנים כ"כ כשהמניע לפחות הסופי צריך להיות רצון האל(אפשר כמובן להתפתל על הגיות קבליות מיסטיות שמטרת המצוות בהן הן תיקון כנסת ישראל או על גישות רציונליסטיות מימי הביינים של טעמי המצוות אבל כל זה בא כנימוק כקומה ב ולא כקומה א)
פרסיקו מקריאת הבלוג שלו לא ניראלי מאמין ממש שקיים מושג של ציווי אלוהי או חוק אלוקי ברור שצריך לעקוב אחריו אלא ניראלי יותר בה בגישה של ריבוי אמיתות של "כל אחד והדרך שלו לאלוהים" שזה מקסים אבל מה שיוצא מזה בסוף שהאדם עובד לאיזשהוא רעיון או אידיאל שנראה יפה בעיניו
יתכן ואני טועה כמובן שהתגובה שלי מופנית להערה כלפי פרסיקו הבלוגר-כאדם אישי ופרטי אין לי מושג מה אמונתיו דעותיו או מידותיו
אהבתיאהבתי
נדמה לי שיש פרויקטים חברתיים שמוצאים להם גבול אפור של היתכנות – יותר מדי אנשים לא רוצים בהם ולכן אינם יכולים לקרות אלא בכפיה, אבל כשהם קורים הם מיטיבים באמת עם הרוב.
אני חושב שאין הבחנה חדה מספיק בין המרחב הפרטי לצבורי – אדם שבא מקהילה מסוימת, אם מתאפשר לו לצאת לכיכר העיר, נושא אתו את ערכיו – לפוליטיקה המשותפת, למשל. להתנהגות בכבישים, כדוגמה אחרת.
אני חושב שכתבת דברים דומים בעבר, אבל אני רוצה לחדד: יש לי תחושה שהמידה שבה אדם בעל קוד מוסרי ליברלי חזק מרגיש מחויב להתערב בחייהן של קהילות כדי להבטיח, אם לא את כבודו ואת שלומו כיצור מוסרי, אזי לפחות את חרותו ואת בטחונו במרחב הציבורי, משימה לאל פרויקטים חברתיים של קהילות מסורתיות שלא יכולים – ולכן הן לא יכולות – להתקיים במרחב ליברלי מדי, כי מיעוט גדול מספיק יבחר לא לממש אותם. לצערי באתי מסביבה מאד חלונית-ליברלית, אז אין לי דוגמה טובה לזה. זאת רק תחושת בטן חזקה.
אהבתיאהבתי
תומר, קראתי את הספר של פרופ' דנין וההגדרה שלו לליברליזם מבולבלת. מעבר לכך, הקונפליקטים שאנו חווים היום בנושא הליברליות אינם שונים מקונפליקטים דומים שהתרחשו מאז סוף המאה ה-18. תמיד היה המתח בין הליברלים לבין הדת, תמיד היו ליברלים שרצו להמשיך לשמור על "המסורת" או לעבוד בשיתוף עם הדת, והיו ביניהם כאלה שלא, ואף כאלה שהמציאו דת חדשה. כך שאין חדש תחת השמש
אהבתיאהבתי
כתבת נפלא.
אני סבור שהגלובליזציה מאיימת על הקהילות דווקא בשל העירבוב שחל בין קהילות ועמים שונים.
ראיה מסורתית ליברלית יהודית צריכה לאמץ את החלוקה שהצעת ולו מתוך ההבנה שעם ישראל ההיסטורי היה מחולק לשבטים. הנסיון לאחד את השבטים הללו נכשל. על כל שבט (קהילה) למצוא את הנוסחה שלו לחיים פרטיים, ובו בזמן לקבל החלטה לגבי החיים המשותפים. מודל דומה אפשר למצוא לדעתי כבר בקהילות החרדיות, כאשר לכל קהילה אוטונומיה הלכתית מלאה, החברה החרדית מגלה ליברליות ברובה (רק בתוכה למרבה הצער, וגם זה לא תמיד) בעצם הגישה של "נהרא נהרא ופשטיה", או "שניים עשר שערים לרקיע", וכו', המאפשרים ריבוי גוונים, ותחת זו הם יודעים גם להיות מאוגדים לחברה.
אולי נדרשת לנו מנהיגות רצינית של אנשי רוח מכל הקהילות בארץ, שמטרתם תהיה למצוא את המאחד ומבלי לכפות איש על האחר את דעתו ודעותיו.
אולי כאשר נלמד להתחלק מחדש לשבטים, ולא ננסה להתערבב ולהתחבר בכוח, נצליח לשמור על אחדותנו הרבה יותר טוב.
אהבתיאהבתי
שלום תומר,
כתבת יפה על המתח בין הליברליזם והמסורת. אך נשאלת השאלה, מדוע צריך לאפשר לאנשים לקיים את מסורותיהם? לא כתבת על זה כמעט. זה חשוב ולא טריביאלי, כי כאשר יש התנגשות בין ערכים, צריך להבין מה בדיוק כל ערך טומן בחובו.
כך למשל אפשר לשאול – האם להבטיח מטבח כשר במסגרת צבאית? האם לאפשר "התעללות בתרנגול כפרות" כדבריך? ומה לגבי שריפת כופרים, מילת נשים או סקילת הומואים? כדי שנסכים שמטבח כשר הוא במסגרת מה שאנחנו מוכנים לאפשר, אבל מילת נשים לא, אנחנו צריכים לצאת ממערכת ערכים מסויימת. אי אפשר לדרוש סובלנות כלפי מסורת כעקרון כללי, כי יש מסורות שסותרות את ערכי הסובלנות הבסיסיים ביותר.
במשטר ליברלי מוסכם בדרך כלל שצריכה להיות סובלנות כלפי מסורת, כדי למנוע פגיעה באנשים שמחזיקים במסורת הזו; אבל לא צריכה להיות סובלנות כלפי מסורת שפוגעת באחרים. וזו מראש מוסכמה שיוצאת מתפיסת העולם הליברלית. ודווקא לפי מוסכמה זו, התעללות בתרנגול כפרות, למשל, אינה לגיטימית.
כאן המקום לשאול – מדוע התעללות בתרנגול כפרות לגיטימית בעיניך, אבל מסורות אחרות לא? אני חושד שמערכת הערכים האישית שלך משפיעה על המסקנות הסופיות. בסופו של דבר, כל מערכת ערכים תביא ל"פשרה אידיאלית" שונה מבחינה. לדעתך הפשרה האידיאלית היא זו שבה מי שרוצה להתעלל בתרנגול כפרות יוכל – מבחינתי לא. בשני המקרים זו אינה באמת פשרה – זהו פשוט הפתרון הטוב ביותר מבחינת מערכת הערכים של כל אחד מאיתנו. ואכן, כאשר יש התנגשות בין מערכות ערכים, כל מערכת בהכרח תנסה לכפות את עצמה על השנייה – במקרה הזה, כפייה של מערכת הערכים הליברלית על מי שאינו מסכים לה; ורק אם כפייה אינה אפשרית, צריך להסתפק בפשרה. מדוע? כיוון שמערכת הערכים שלנו היא זו אשר מורה לנו מה נכון ומה לא. כדי שנרצה להתפשר, הרצון בפשרה חייב להיות מלכתחילה חלק ממערכת הערכים שלנו.
כיוון שהערכים הליברליים מלכתחילה מכבדים את האוטונומיה של הפרט, הכפייה שהיא מסיימת מתבטאת רק באיסור עליו לפגוע באחרים, ובמובן זה זוהי הכפייה המינימלית האפשרית.
אהבתיאהבתי
תודה דני. באמת לא כתבתי על הסיבות להערכת והגנת המסורות השונות. זה נושא גדול ובאמת אפשר לכתוב עליו ספרים, ונכתבו. קצת כתבתי עליו, לגבי היהדות, מזמן כאן: https://tomerpersico.com/2011/07/27/importance_of_judaism/
בקצרה: הליברליזם מכבד את האוטונומיה של הפרט אבל לא עושה הרבה מעבר לזה. וכדי לחיות חיים ראויים צריך הרבה מעבר לאוטונומיה.
אז אני לוקח בהנחת מוצע שהמסורות חשובות לנו וחשובות לאנושות ולכן לשימור. אם כך, מה הגבול? כמובן שקורבן אדם לא נקבל. למה נקבל התעללות בתרנגולות? כאן אני מסכים שהדבר תלוי בסט הערכים של כל אחד מאיתנו. לך אולי זה נראה מוגזם, גם אם המחיר בהפסקת המנהג הזה יהיה מחיקתה של מסורת. לי המחיר הזה נראה מוגזם אם הברירה היא התעללות בתרנגולות כאמור. אבל אני מסכים שזה נתון לדיון.
אהבתיאהבתי