אומן תשע"א

אברהם זגדון, או שובו של שאול הטרסי

אברהם זגדון בעת תפילה. יצא קצת מטושטש, אני יודע אברהם זגדון ישב בחדר קטן בבית שכור בפרברי אומן, מסביבו חסידיו. הוא ניהל דו-שיח עם אחד מהם. זגדון הוא אדם גדל גוף, רחב, שמזכיר מאוד את סלובוי ז'יז'ק, גם בחזותו, גם בטיק עצבני שהוא לוקה בו בפניו, וגם בצורת הדיבור: חד, חריף, קופצני. באיזשהו שלב אמר שכל הרבנים כאן מפחדים ממנו, ואז הוסיף: "זה בגלל שאני שד".

זגדון, למי שלא מכיר, כבר שנים משמש כ"ילד הרע" של זרמי ברסלב למיניהם. הוא מלמד תורה שהיא על סף האנטינומיזם ונהנה מאוד לשחק על הסף הזה. בדיבורו הפרדוקסלי ותזזיתי, הנובע מיומרתו לשבור את המבנים השגרתיים של השכל, הוא כמעט "זֶני". בתפיסתו האמביוולנטית של ההלכה – כחובה, אבל חובה זמנית ולא נעימה – הוא ידוע כאדם שמסוגל לפקר גם חסידים גדולים. ההתבוננות בו ובחסידיו המעטים מעלה את הרושם שאצלו כפי הנראה נמצא הדבר שהכי קרוב למה שהיה אצל ר' נחמן עצמו מבחינת התנופה והאווירה. הוא חדש, רענן, מפתיע תמיד, ללא חצר מסודרת, ללא מבנה מאורגן סביבו, ועם הרבה שונאים.

על זגדון ניתנים כאן (pdf) הפרטים הבאים:

נולד בכ' אדר א' תשי"ז בעיר תוניס (תוניסיה), משם עבר לצרפת ללמוד, נשא אישה וחי שם עם משפחתו מספר שנים. אחר נישואיו עלה ארצה בשנת תשמ"ו. התקרבותו לחסידות ברסלב: אחר שקיבל את תיקון הכללי כמתנה לחתונה, ורחש את ספר לקו"מ בארץ, הכיר את חסידות ברסלב ע"י ידיד חסיד ברסלב נלהב. מקורב לר' ישראל אודסר מאז פגישתם באומן בשנת תש"ן. לדבריו של ר' אברהם זגדון, היה ר' ישראל אודסר מחבבו ומכבדו ביותר. מנהיג של קבוצת חסידים מקורבים.

אז כל זה טוב ויפה, אבל מבחינה תיאולוגית זגדון הוא לדעתי אכזבה. הגעתי אל זגדון (באומן, לפני שבועיים) בדיוק שסיים ללמד את אחד משיעוריו. הנה תקציר השיחה שנתן (כפי שסיכם עבורי נ.פ. מיד אחריה):

גרפיטי החביב על חסידי זגדון על פי זגדון בשבת אין מצוות, ויש רק תענוג. והשבת היא לעתיד לבוא, כשכולנו נהיה בתודעת שבת. כרגע אנחנו עדיין לא גאולים, אנחנו עדיין בעולם הנגלה ולא בעולם הנסתר (התרשמתי שזגדון מאוד אוהב את החלוקה לשני המימדים האלה). ולכן ההלכה חלה עלינו. לכן צריך לשמור שבת. אבל אם אתה חוטא זה לא נורא, אל תצטער, כי בכל מקרה הצער הוא החטא האמיתי. גם ר' נחמן אומר שצריך להיות כל הזמן בשמחה. בכלל, הקב"ה אוהב צחוק. אוהב בדיחות. דוד המלך היה בדחנא דמלכא, ליצן המלך. ובכלל, בלי צחוק הקב"ה לא יכול להיכנס. אז העיקר הוא להיות בשמחה, והקב"ה בכלל לא רואה את החטאים שלנו אלא רק את השמחה שלנו. ולכן אנחנו בכלל לא צריכים את השולחן ערוך, כי הוא תקף רק בעולם של חול. אבל בגלל שאנחנו בעולם של חול ולא בתודעת שבת, אנחנו צריכים את השולחן ערוך.

אתה הבנת את זה נחמן? זגדון רוקד כאן על הגבול האנטינומי, עוד מעט אומר שצריך לזרוק את ההלכה, כבר עכשיו אומר שהיא לא העיקר ואין בינה ובין עבודת ה' אמיתית שום דבר מהותי. בספרו "יחידי סגולה יהיו לעדרים" מביא יהונתן גארב דברים דומים על תורתו של זגדון. על פי גארב על פי זגדון:

מקור הצרות בגלות הוא האדרת פרטי ההלכה על חשבון הנשמה (עמ' 132)
התורה היא רק אמצעי, כאשר האמונה וידיעת האל של הצדיק הן המטרה. רק תורתו של הצדיק היא "סם החיים", ואילו לימוד של פרטי הלכה בלבד הוא לדבריו [של זגדון – ת.פ.] "סם המוות" […] במקום אחר מבהיר זגדון כי התורה ללא הצדיק היא כמו גוף בלא נשמה, או גוף מת. (עמ' 178)

עכשיו תגידו לי, אין לכם הרגשה חמקמקה של דז'ה-ווּ? אני חושב שברור שמבחינה תיאולוגית זגדון מסרטט כאן מבנה שהוא נוצרי-פאוליני בעיקרו. כי מה יש לנו כאן? ההלכה היא אות מתה, ואילו האמונה היא החיים. דבקות בצדיק היא הדרך שלנו לגאולה, ותורתו היא הנשמה שבתוך התורה החיצונית, של הגוף, והיא גם תשמש לה כתחליף. ראו כמה הציטוטים האלה מהאיגרת אל הרומאים מזכירים את דבריו של א"ז:

אֲבָל עַתָּה פְּטוּרִים אֲנַחְנוּ מִן־הַתּוֹרָה כִּי מַתְנוּ לַאֲשֶׁר הָיִינוּ זקְוּקִים לוֹ לְמַעַן נַעֲבוד מֵעַתָּה לְפִי חִדּוּשׁ הָרוּחַ וְלא לְפִי־ישֶׁן הַכְּתָב׃ (6, 6)
כְּדֵי שֶׁתְּקֻיַּם צִדְקַת הַתּוֹרָה בָּנוּ הַהולְכִים לא־כְדֶרֶךְ הַבָּשָׂר כִּי אִם־לְפִי הָרוּחַ׃ כִּי בְּניֵ הַבָּשָׂר יֶהְגּוּ בְּדִבְרֵי הַבָּשָׂר וּבְניֵ הָרוּחַ בְּדִבְרֵי הָרוּחַ׃ כִּי־מַחֲשֶׁבֶת הַבָּשָׂר הִיא הַמָּוֶת וּמַחֲשֶׁבֶת הָרוּחַ הִיא הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם׃ (8, 4-6)

כמו פאולוס גם זגדון חושב שהחוק כובל אותנו ומאמלל אותנו. כמוהו גם הוא מכנה את החוק מוות ואת האמונה (והחוויה המיסטית) חיים. כמו פאולוס גם זגדון חושב שבמציאות שנגאלה החוק יעבור מן העולם, וכמו פאולוס הוא גם חושב שהדרך לגאולה עוברת בדמות אנושית משיחית (הצדיק אצלו, בן האלוהים אצל הטרסי).

ההבדל ביניהם נמצא בעצם רק במיקום שעומדת בו האנושות על ציר הזמן האסכטולוגי: זגדון אומר שאנחנו עדיין לא גאולים ולכן יש לשמור על החוק, ופאולוס חשב כבר לפני 2000 שנה שאנחנו גאולים ולכן אפשר לזרוק את החוק.

מפני שאני יודע שעזרים ויזואלים הם חובה כיום בכל הרצאה, ומפני שאני אוהב מדי פעם להיות יצירתי, הכנתי תרשים צנוע שמדגים את סך חילוקי הדעות בין שני התיאולוגים היהודים האנטינומיסטים הללו (לחצו להגדלה):

ההבדל העיקרי בין אברהם זגדון לפאולוס -לחצו להגדלהמובן? בקיצור, עם כל הכריזמה וההומור שלו, ועד כמה שהוא יכול להיות ידען בקבלה ואף יצירתי בדרשותיו, הוא לדעתי מורה רוחני – או צדיק חסידי – משעמם. כפסוקו של המשורר: אמרו את זה קודם. במקרה זה כמעט אלפיים שנה קודם.

אבל לא רק התקדים הוא שמוציא את העניין מתורתו של א"ז, אלא חוסר התחכום. כאמור, הן פאולוס והן זגדון מנגידים את החוק והרוח, כאילו זה מוציא את זו ולהפך. אין כאן שום מחשבה על כך שהחוק יכול להוביל אל הרוח או להכיל את הרוח או אף להוביל את הרוח. יש כאן חלוקה בינארית שטחית, דואליזם די פשטני ודי ישן, ועל כן, כאמור, לא מעניין.

(התמונה של הגרפיטי מהבלוג של משה קרון)

ת תו תומ תומר באומן – חלק ב': בחוכמה

אז מהי אומן בראש השנה? היא הילולה של צדיק, והיא מקום מפגש של יהודים. אבל היא כמובן הרבה יותר מזה: ר' נחמן אינו צדיק ככל הצדיקים, והיהודים שבאים לאומן לא רק נפגשים, אלא מתערבבים.

ר' נחמן מיוחד לא מפני שהוא "צדיק האמת" או משהו כזה, אלא מכיוון שהוא מצד אחד מיסטיקן גאוני ועמוק, ומצד שני מורה רוחני שתורותיו יכולות לעבור בקלות רידוד ואריזה מחדש כך שיערבו לחיכו של ההמון. היהודים שמגיעים לברסלב אינם ברובם חסידים. רבים מהם הם חוזרים בתשובה, חלקם "מתחזקים" לשבוע בלבד, שמבקשים טיול + כפרה במחיר אחד. הם סומכים על הבטחתו של ר' נחמן להושיע את מבקריו ובדרך אוהבים להראות כמה חביבות עליהם המצוות על ידי כך שישאלו בקול "אחי, מה מברכים על ביסלי?" ואחר כך יצעקו את הברכה כדי שכל סביבתם תענה בקול גדול "א-מ-ן!"

באומן הם נפגשים עם חסידי ברסלב ותיקים, עם שלל כיפות סרוגות בכל הגדלים והסוגים, ועם חרדים מחסידויות אחרות (וגם כמה ליטאים) שגם הם נתפסו לרוח שנושבת מה"ציון". הפסטיש הצבעוני והבלתי-הרמוני שמתקבל ברחובות הסמוכים למקום משכבו של ר' נחמן משמש כבמה לקרנבל עליז ומעורר שכולל באופן אירוני פריקת עול כללית לצידן של המצוות החדשות שהם פתאום מקפידים כל כך לשמור.

אין ספק שההוויה העיקרית באומן, מעבר להסתופפות סביב קדושתו של הציון, ובודאי מעבר לתורתו של ר' נחמן, היא היציאה מחוץ לסדר אל המרחב הלימינלי. הבאים מהארץ ל"קיבוץ" (במלעל) עוברים מהמוכר אל הזר, מהמסודר אל חסר-הסדר, ממקום של חוק למקום שהוא בעצם חסר חוק. הערבוב בין העדות והזרמים, המקום המוזר, הלכלוך העצום שמצטבר מיום ליום, העובדה שאין נשים – הכל מאפשר לך לשכוח מאיפה באת, לשכוח מי אתה, להתלהב ולתת להתלהבות לכבוש אותך. הוסיפו לזה את תורתו האנטי-אחראית של ר' נחמן (ראו להלן), והרי לכם מרשם מובהק לאנרכיה מחד גיסא, ולרוחניות מתפרצת מאידך גיסא. מיסטיקה ושיגעון (ככותרת ספרו מאיר העיניים של צבי מרק על תורתו של ר' נחמן) מתערבבים כאן, והשאלה היא עד כמה אתה מיסטיקן, ועד כמה אתה סתם משוגע.

העלייה לקבר יחד עם מלמול התיקון הכללי משמשים ככפרה על כל העוונות. חוברת התיקון הכללי שחולקה חינם, גודל טבעי. שימו לב לכתוב על הכריכה. בתוכה גם כתוב: "יהודי קדוש, הספרון הזה קדוש, אנא שמור עליו בקדושה" קצה וסוף

על נקודת הערבוב הזו עומדים שני מאמרים מוערים שיצאו לקראת ראש השנה הזה על העלייה לרגל לאומן. הראשון, " צדיק הנתון בלוע הסטרא אחרא: האדם הקדוש והמקום הטמא – על העלייה לרגל לקבר רבי נחמן מברסלב באומן בראש השנה", נכתב על ידי צבי מרק הנ"ל (שהוא המומחה האקדמי הבכיר לתורתו של ר' נחמן), יצא בכתב העת ראשית (2) של מכון הרטמן, ועוסק, לבד מסקירת ההיסטוריה של עצם הרעיון לעלות לקברו של ר' נחמן דווקא בראש השנה (האם ידעתם שר' חיים ויטאל קבע שאין ללכת לקברי צדיקים בחגים?), בעיקר במעמדה של אומן בעיני ר' נחמן והחסידים: האם היא קדושה או טמאה? האם ר' נחמן הפך אותה בבואו בה למעשה לחלק מארץ ישראל או שהיא היתה ונשארה מעוזו של הסטרא אחרא?

תוך כדי בירור עניין זה, נוגע מרק במעמדה של העלייה לרגל כטרנסגרסיה מהמוכר ומהחוקי:

מתברר [מהאמור לעיל – ת.פ.] שמקום קבורתו של ר' נחמן והמקום שאליו עולים לרגל עשרות אלפים יהודים מידי שנה איננו טבור העולם ומרכז הקדושה אלא מקום גבול, 'קצה וסוף' של קדושת ישראל. מגמה זו בשיח הברסלבי, המתארת את העלייה לרגל לאומן, כעלייה לרגל למקום שהוא 'קצה וסוף' הולמת עד מאוד את העולה ממחקריו של ויקטור טרנר. בניגוד למירצ'ה אליאדה שתיאר את העלייה לרגל כעלייה למרכז, טרנר מתאר את העליות לרגל כקרובות באופיין לטקסי מעבר, שבמהלכם האדם חווה מצבים לימינליים, גבוליים. העלייה לרגל היא פעמים רבות על פי טרנר יציאה מהמרכז אל עבר השוליים, היא עלייה לרגל למקום שהוא סיפי במהותו, שהוא 'קצה וסוף' של הקיום החברתי והדתי, אך דווקא המעבר דרכו בתהליך העלייה לרגל, מאשש ומאשר מחדש את זהותו ושייכותו הדתית והחברתית של העולה לרגל. (עמ' 134 ב- pdf)

כלומר כבר בחשיבה הברסלבית מוכר שאומן היא לגמרי out there, ואילו ויקטור טרנר מדבר כך באופן כללי על כל מקום של עלייה לרגל. לא קשה להבין שהתאפשרותן של חוויות קצה (הן במובן גבוליוּת והן במובן פסגה) קשורה לא מעט להזדמנות שיש לאדם לצאת מביתו (הן במובן "אזור הנוחות" שלו והן במובן המוכר והמקובל עליו). גם בגלל זה עלייה לרגל היא תמיד מרגשת, חדשה, ופעמים רבות טרנספורמטיבית.

המאמר השני על תופעת אומן, ""חידוש שלא יאמן": על הקיבוץ היהודי באומן בראש השנה", נכתב על ידי משה וינשטוק ופורסם באקדמות האחרון (כ"ה). וינשטוק מביא את דבריהם של החוזרים מאומן, ומציג דרכם את הלבטים שפקדו אותם ואת דרכי ההתמודדות איתם. באופן מעניין הוא לא מראיין חסידי ברסלב ותיקים, אלא בעיקר דתיים-לאומיים שהנסיעה לחו"ל לצרכי דת וההשתטחות על קברי צדיקים אינה טבעיים להם, בלשון המעטה. וינשטוק קובע כי

מן הראיונות עולה כי אחד הדברים המאפשרים את החוויה הרוחנית באומן קשור להיווצרות של מעין "אקס-טריטוריה", גיאוגרפית ותודעתית, מקום שהוא מחוץ ומעבר לכל החיים המוכרים, מחוץ לכל התפיסות ה"רגילות" הכובלות את האדם, מחוץ לכל המוסכמות החברתיות והדתיות. [… ולא רק זה, אלא ש]תחושת החופש השוררת באומן ההמון על גווניוו ומוזרויותיו, יוצרים אקס-טריטוריה גיאוגרפית ותודעתית המאפשרות חוויות מיסטיות הבאות לידי ביטוי ברגעי השיא. (עמ' 21, 36)

כאמור לעיל, היציאה מהמוכר היא יציאה מחוץ למוסכמות, ולא זו בלבד אלא שהיצאה מהמוכר לא רק חושפת אותנו לבלתי-מוכר, אלא גם פותחת פתח לבלתי-מוכר-בעיקרון, כלומר לאלוהות, למגע עם הנשגב. אומן כהודו של שומרי המצוות.

אומן מצליחה להנחל בלבבות

באופן אישי, כפי שאפשר היה לקרוא, היה לי טוב מאוד באומן, למרות שאני כנראה לא משורש נשמתו של ר' נחמן. השתטחתי וביקשתי בקשות וגם מדטתי ליד הציון. היה בהחלט נחמד, אבל אין לי חיבור פשוט איתו. נראה שרבנו הוא יותר הרב המנחם של מני יהודים הזקוקים לנחמה, גם בשל קשיי אמונה, וגם בשל יסורי מצפון על שום חטאים למיניהם, ולי אין כמעט אמונה (as such) בכלל, ויש יסורי מצפון בעיקר אם אני מרגיש שאני לא קורא או כותב מספיק. לא בגלל זה באים לאומן.

אבל בגלל זה נוצר מצב מוזר שבו יהודים שאינם מסוגלים לעמוד בחוקים ובמצוות שהם בטוחים שהאל ציווה עליהם (ובראש ובראשונה "שמירת הברית") ומרגישים שהם חוטאים נוראיים, רימה ותולעה, נוסעים בראש השנה לאומן כדי להתרפק על קברו של הצדיק, ובעצם זה עושים מה שלדעת רבנים רבים הוא עבודה זרה.

יחד עם זה, הן צערי על חוסר החיבור והן שמחתם של אלו המרגישים מטוהרים מחטא רק ממחישים בעיני את הצורך שלנו במתווך, במישהו שיבוא בינינו לבין האלוהות המופשטת, שהיא פשוט לא מספקת כבת-שיח, כידיד נפש. נראה שאת זה הבינו ההודים כבר מזמן ולכן מיסדו את האלילות אצלם, למרות שכבר באופנישדות מוצהר שכל האלים הם ביטויים שונים של אותו "אחד". מכאן גם שהנצרות בסך הכל תיקנה משהו שהיה בעייתי ביהדות (כלומר בזו שהתנתקה מהדיבור הישיר עם יהו-ה כדמות קונקרטית שאפיין את תקופת המקרא). ולכן היום יש לנו את ר'נחמן ואת הרבי מליובאוויטש, את קבר האר"י ואת קבר הבאבא סאלי, את מערכת הספירות ואת הכותל המערבי. לכן גם מתפללים לבנייתו של המקדש.

צריך מיצוע, צריך איש ביניים, לא בשביל שיחליף את המוחלט המופשט חלילה, אלא בשביל שיצור מקפצה אליו. צריך אדם או מקום או חפץ שיהוה נקודה ארצית של קדושה. לכן האלילות היא לא רק טבעית, אלא טובה: היא מאפשרת לנו לגעת באלוהות.

ותשאלו: ומה על המוני הליטאים שלא משתטחים על קברי צדיקים? ומה על הסרוגים המהוגנים שנסיעה לאומן מעוררת בהם פלצות? ומה על ליבוביץ שאפילו הכותל היה בעיניו עבודה זרה? ובכן, השאלה צריכה להיות עד כמה כל הזרמים והאנשים האלה באים במגע עם האלוהות ועד כמה הקשר הישיר עם האלוהות בכלל חשוב להם, עד כמה זה בכלל עולה על דעתם.

שכן אכן, רבים מהבאים לאומן באים לשם בדיוק בשביל להגיע למגע אינטימי עם האלוהות. לקוראים במאמרו של וינשטוק הדבר לא יכול להיות ברור יותר. וינשטוק עצמו קובע כי "הנוסעים אינם מסתפקים ב'דת ממוסדת' והם מחפשים חוויה ישירה של נוכחות אלוהית, ללא חציצת המוסדות" (עמ' 21), ומהציטוטים שהוא מביא אפשר להבין זאת היטב. להלן שני ציטוטים שמבחינתי אומרים הכל. הראשון:

זה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזאת חיוניות ושמחה… תפילה מאוד מוחשית, שהקדוש ברוך הוא נמצא אתנו כאן ואנחנו עכשיו מתפללים אליו. אני לא יודע אם זה נשמע טריוויאלי אבל מבחינתי זה היה חידוש שלא ייאמן. ושאף פעם לא [הייתי] מודע לזה שזה יכול להיות ככה ולא שמתי לב לחסך… שום דבר ממה שחוויתי באותן דקות ראשונות לא התקרב בכלל לאיזשהו אופן של תפילה שחוויתי לאורך כל השנים הללו, חד משמעית… וזה שוק, מישהו שאמור להיות דתי ועובד את ה' במשך עשרים פלוס שנות קיומו לא נפגש עם שום דבר מזה אי פעם, עד להגעה לתפילה הזו. זה היה אירוע מכונן במובן של "הנה קמה תחושה חדשה בתפילה, הנה ההכרה המחודשת של מה זה להיות קשור לקדוש ברוך הוא". (עמ' 36, ההדגשה שלי)

ריבונו של עולם!!! אתם מבינים מה קורה כאן? את האדם הזה מאביסים במצוות מאז שהיה ילד והוא אף פעם לא ידע חוויה של קדושה מה היא! הוא פתאום מבין שרימו אותו, שהונו אותו, שמכרו לו דת שאינה דת אלא מצוות אנשים מלומדה, שסיפרו לו שזה הדבר האמיתי, אבל שהתברר לו שיכול מאוד להיות שזה הדבר שמונע ממנו להגיע אל הדבר האמיתי!

עכשיו כמובן שהחוויה היא לא הדבר החשוב ביותר, וכמובן שהמצוות לא במהותן מנוגדות חלילה לדתיות אמיתית, וכמובן שההלכה אמורה ויכולה לעזור לנו להגיע לידיעת ה', וכמובן שיש גם עוד מימדים חשובים ביהדות מלבד מגע עם האלוהות (למשל, תיקון עולם על שלל גווניו) – אבל ברור גם שכאן נוצר מצב שהוא היפך עבודת ה', מצב שהוא כלא רוחני, שהנסיעה לאומן מתבררת כשחרור ממנו.

והנה הציטוט השני, בו נפגוש עוד אדם שגילה שיש מרחק בין מה שסיפרו לו ובין המציאות:

יום לפני הנסיעה הלכתי לכותל ויום אחרי שחזרתי הלכתי לכותל. היה לי מאוד חשוב ללכת לכותל לפני ואחרי, לעטוף את זה בכותל, זאת אומרת להזכיר לעצמי קצת כעיקר וטפל, רבי נחמן זה חשוב, זה נהדר, זה צדיק, הכל יפה אבל הכותל הוא כותל, בית המקדש, ירושלים, הר המוריה. עשיתי לעצמי סדר בדבר הזה. הייתי בכותל, שזה גם דבר שאני לא עושה בשגרה […] יש לי פה שבר שאני צריך לתקן אותו… אם בכותל היתה יכולה להיות חוויה רוחנית כמו שיש באומן הייתי הולך לכותל בלי שום צל של ספק, והייתי מאוד-מאוד שמח על זה… היה לי חשוב לחנך את עצמי. לשים את עצמי בפרופורציה, שאומן היא צורך שלי. הקדוש ברוך הוא באמת נמצא פה, בירושלים, ואני צריך לחשוב איך אני מכניס את אומן לירושלים ולא לברוח לאומן כל הזמן. (עמ' 42, ההדגשה שלי)

אוי! אילו רק היתה חוויה של קדושה בכותל, כי אז הדברים שסיפרו לו בישיבה וההרגשה האישית שלו היו מתואמים, אבל מה לעשות שהוא פשוט לא מרגיש כלום בכותל, ומרגיש הכל באומן? מה לעשות שדווקא שם באוקראינה הוא מרגיש קדושה אמיתית? מילדות סיפרו לו שהר המוריה והר המוריה והר המוריה, ועכשיו מסתבר שבכלל אומן. או שאולי הכותל הוא מוחין דגדלות בשביל רבים, אבל בשבילו דווקא אומן היא המקום בו מתרחבת דעתו לכדי חוויה רוחנית אמיתית, בו הוא מתקרב לאלוהים, מה לעשות?

ושוב: החוויה באמת איננה העיקר, אבל היא אחד הנתיבים לידיעת ה', ולהפיכתנו לאנשים טובים יותר. אגב, גם אומן באמת איננה העיקר, ומי שקורא את הבלוג הזה מספיק זמן יודע שאחד המקומות הקדושים ביותר שאני מכיר הוא בכלל ההר ארונצ'לה בעיירה הדרום-הודית טירוונאמלאי. העניין כאן הוא היציאה מהתפיסות הקדומות שהרגו אצלנו את הרוח, והאומץ שלנו לחקור בעצמנו מה מקרב אותנו לקב"ה ומה מרחיק.

הכל חוזר אליך וסטרא אחרא בידיך

וכמובן, חריגה שכזאת מהאתוס המרכזניקי לא יכולה לעבור ללא תגובה ציונית הולמת. כבר כתבתי על יציאתו של הרב אמנון בזק כנגד הנסיעה לאומן. הרב בזק כתב ש

כשהחוויה הרוחנית עומדת בסתירה לדרכה המחשבתית של התורה, הרי שיש מקום לתהות האם מדובר בתופעה חיובית, או שמא השאיפה לחוויה זו אינה חורגת משאיפות ניו-אייג'יות כלל עולמיות, שאין להן קשר לתורה ולמצוות.

אך אלו עוד מילים רכות. בעודי באומן התפרסמה (מקור ראשון, "שבת", 8.9) תגובה קשה מאוד של הרב יואל בן נון בקשר לנסיעה לאומן. הרב בן נון אינו חוסך במילים וקובע כי

כל הנוסעים לטומאת ארץ העמים אינם נדבקים כלל בנשמת ר' נחמן, כי אם בטומאת קברות אומן וארץ העמים, וכל החוויות הגדולות שלהם באות משורש ה'דרישה אל המתים'…

הרטוריקה של שני הרבנים הללו אינה אלא הטריק הישן ביותר בספר של היהדות כנגד חוויות רליגיוזיות שמתקבלות שלא מתוך תורה ומצוות. "כן, בטח," יאמרו לנו אלה, "ברור שזה כיף. זה ממש יופי, חוץ מזה שזה הכל מהסטרא אחרא. מסתבר שאתם רק חושבים שאתם עובדים את ה', אבל אתם בכלל עובדי אלילים."

זו אכן דרך קלה ופשוטה לפסול כל מה שלא מוצא חן בעינינו, אבל יש איתה בעיות לא פשוטות. הנה, וינשטוק מספר במאמרו שהנוסעים לאומן

מעידים שהנסיעה השפיעה על חיי היום-יום שלהם, על שינוי היחס ללימוד התורה, לקריאת תהילים ולתפילה [כלומר, משיעמום לעניין – ת.פ.]. כמה מהם קיבלו על עצמם באומן ליצור פרוייקטים של חסד והפצת היהדות. הם מעידים על שינוי האווירה בבית ובמשפחה. לטענתם […] יש יותר סבלנות זה לזה, יותר הקשבה, שינוי בדפוסי הפתיחות, הקשב וההתנהגות. (עמ' 39)

נו נו, האם זו אכן עבודתו של הסטרא אחרא? זו טומאה וזה שכרה? האם לס"מ אין משהו רע יותר לעשות מלבד לקרב אנשים לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים? כי באמת שעם אויבים כאלה לא צריך חברים. בקיצור, כל טענה בדבר מקור הטומאה של החוויות שבאומן נראית מגוכחת אם אלו פירותיהן. לו כל טומאה תפריח פרחים שכאלה (ותתפלאו כמה מהמכונות "טומאה" אכן מפריחות כאלה פרחים).

בין התעלות להתבזות

אבל רגע. לפני שאנחנו פוצחים בשירת "ר' נחמן אין כמוך בעולם" בשני קולות צריך לדעת שביקורתם של הרבנים לא מפספסת לגמרי. כי אכן, לצד הקדושה יש סכנה רבה באומן (והאם יש קדושה שאין לצדה סכנה?). ראשית, כמובן שהעבודה שם היא אישית, ובמובן הזה מרוכזת בעצמי. לדעתי יש צורך וחייב להיות מקום לעבודה אישית, אבל אם האנשים שנוסעים לאומן נשארים בהתכוונות של רוחניות אגואיסטית ותו לא, זה כמובן גרוע מאוד.

שנית, תראו למשל את זה:

הפשקוויל הזה, שנתלה ברחבי הציון הקדוש באומן, קורא לנו להאמין באיגרת ההיא שלכאורה הגיעה מר' נחמן אל ר' ישראל דב אודסר ובישרה לו על המנטרה הקסומה "נ נח נחמ נחמן מאומן", שזה לא ממש מעניין, אבל הנימוק הוא שמעניין, שכן הוא קורא לנו לזרוק את ההגיון הבריא ולהאמין באותה שטות, ואף מעלה את האמונה באיגרת לדרגת "עיקר הניסיון של החכם והתם"! בכך לוקחים אד אבסורדום את ההוראה של ר' נחמן במקומות רבים "להשליך את השכל". הבעיה היא שלא מאוד קשה לקחת את ההוראה הזאת אד אבסורדום.

כי אכן, ברגע שמשליכים את השכל הרי אפשר להאמין בכל דבר. כמו שאמר פרויד על הציווי הנוצרי להאמין בשילוש קדוש 'משום שזה אבסורד': "אם כן למה דווקא באבסורד הזה?" למה באמת להאמין בתמימות דווקא באיגרת? למה לא להאמין שהרודן הגלקטי זינו כלא על כדור הארץ נשמות חייזרים שמציקות לנו, כפי שטוענים הסיינטולוגים? למה לא להאמין שהעישון מועיל לבריאות?

כמובן, יש כוח לְאמונה ואולי אפילו יש בה מעט אמת. וכמובן, יש לשכל ולהגיון האנושי מגבלות. אבל אמונה שמתגאה בזה שהיא הולכת נגד כל מה שהגיוני, שממש שואבת את כוחה והצדקתה מכך שהיא אידיוטית, היא כנראה בסופו של דבר לא יותר מאשר אידיוטית.

סומכים על הנס

הציווי הברסלבי להשליך את השכל חביב כמובן מאוד על כל מי שלא משכיל או חכם. אבל הוא לא הבעיה היחידה בוולגריזציה המביכה שעוברת תורתו של ר' נחמן באומן. קיימות שתי תמות מרכזיות הלקוחות מכתבי ר' נחמן שנושאות חן מיוחד בעיני עולי הרגל היותר פשוטים של רבנו.

הראשונה היא הדגש על האפשרות המתמדת לחזרה בתשובה ומחיקת עוונות מוחלטת (ששיאה הבטחתו למשוך מהגיהנום את חסידיו בפאותיהם). השנייה היא כאמור האנטי-אינטלקטואליזם החריף שלו, שיוצא נגד ה"מֶחָקְרִים" ומצווה להימנע משימוש בשכל. לא קשה להבין שהעניין הראשון פותר אותנו מרגשי אשמה והשני מרגשי נחיתות. לכשעצמו זה דבר טוב, ורק אם מנסים לכונן לאורן של תמות אלה חברה מתוקנת עלולים להיתקל בבעיות.

ספציפית לגבי הקיבוץ באומן השילוב של הסליחה המוחלטת עם התמימות המוחלטת הוא נפיץ במיוחד, שכן לא רק את מֶחָקְרִים באוניברסיטאות לא לוקחים ברצינות, ולא רק את מי שמתעקש להשתמש בהיגיון הבריא. גם בחרדים הליטאים מזלזלים. וגם בחסידויות האחרות. וגם בזרמים האחרים בברסלב. וגם ברבנים. בכלל, דומה שאם לוקחים ברצינות את המחילה המוחלטת על החטאים ומשליכים את השכל אפשר מצד אחד לקחת ברצינות רק את עצמך ואת נהמות לבך, ומצד שני אפשר לעשות כל מה שנהמות לבך לוחשות לך ללא חשש לנתינת דין.

עכשיו תוסיפו לזה אווירה של אקס-טריטוריה, תוסיפו לזה אלכוהול, תוסיפו לזה זלזול ב"גויים" שמסביב, תוסיפו לזה אף אישה שתקרר ותעגן את החסידים הללו לקרקע, והנה לך אגוטריפ גרוטסקי של צעקות ודחיפות וגסות רוח, כפי הנראה גם ניצול נשים אקוריאיניות לצרכי זנות, דקירת מקומי ואלימות נגד המשטרה המקומית ואסון גדול שרק מחכה לרגע שלו להתרחש. והכל בשמו של ר' נחמן.

ר' נחמן היה מיסטיקן גאון, וככזה הוא נגע בקצה הגבול שבין הדעת והשיגעון, בין החוק והחטא. רוב חסידיו, אללי, אינם מיסטיקנים ואינם גאונים, אבל מוזנים בעיבוד שטחי של תורותיו על עניינים אלה על ידי רבניהם (וראו ליקוטי מוהר"ן, תורה קלד). לצערי אני לא רואה איך חסידות ברסלב יכולה להרגיע את הבלגן הזה בלי בד בבד להרוג את הארוס הרוחני הטוב שנובע מאומן, והנה אנחנו עומדים לפני אחת הבעיות הבסיסיות של כל תנועה רוחנית: ברגע שיש מיסוד וסדר, קשה מאוד לפרוץ מעבר למובן מאליו. הרי בדיוק משום כך אותם דתיים-לאומיים נוסעים לאומן. לכן גם חסידי האדמו"רים האחרים מגיעים, והליטאים הספורים. לכן גם אני אגיע שוב. ומי יודע, אולי אלו השנים האחרונות לפני האסון חלילה, שאחריו יבואו המשטור וההתאבנות של פסטיבל ר' נחמן השנתי באומן.

ויש כמובן את העניין המסריח הזה. אומר בברור: אין לי ספק שהחוויה שלי היתה שונה, ופחות עוצמתית, אם היו באומן גם נשים. העובדה שהן אינן יוצרת מעין "ריטריט", נסיגה וניתוק מהחיים הרגילים ואזור שבו לא צריך לחשוב על כל מני דברים שכרגיל חושבים עליהם (כאמור לעיל, אקס-טריטוריה). אבל כמובן שאני לא חושב שהתענוג שלי מצדיק הדרה של מחצית מהיהודים בעולם מהמקום. - פשקוויל שהופץ במקום

ויש כמובן את העניין המסריח הזה. אומר בברור: אין לי ספק שהחוויה שלי היתה שונה, ופחות עוצמתית, אם היו באומן גם נשים. העובדה שהן אינן יוצרת מעין "ריטריט", נסיגה וניתוק מהחיים הרגילים ואזור שבו לא צריך לחשוב על כל מני דברים שכרגיל חושבים עליהם (כאמור לעיל, אקס-טריטוריה). אבל כמובן שאני לא חושב שהתענוג שלי מצדיק הדרה של מחצית מהיהודים בעולם מהמקום. - פשקוויל שהופץ במקום

לחלק א', "בתמימות"

ת תו תומ תומר באומן – חלק א': בתמימות

חברת הנסיעות איתה טסתי. לבד משמה היומרני-עד-מגוחך, שימו לב למוטו: "חוויה עם נשמה": כמה חשובה החוויה, עד שצריך גם להדגיש שלה עצמה יש "נשמה", דהיינו פנימיות חווה משל עצמה נתחיל בעיקר: חזרתי מאומן ביום שלישי בבוקר, ואני מרגיש כאילו הזריקו לי תרכיז יהדות מזוקק ישר לוריד הראשי. אני כולי אפוף, הוזה ומעכל "יהדות". מה זאת אומרת? זה דומה לתופעה בה אחרי שאתה יוצא מסרט אקשן טוב האצבע היורה שלך מקפצת בכיווצים בלתי רצוניים, ואחרי שאתה יוצא מסרט רומנטי אתה כמהה ועורג לאהבה. אני הייתי שבוע שלם בסרט יהודי אינטנסיבי (ובתלת-מימד).

אבל יותר מזה, כי עלילת הסרט הזה בכל זאת טבועה בזכרון התרבותי שממנו אני צומח: מזרח אירופה היא ביתם של סבותי. השטעטל או הגטו היהודי הוא נוף ילדותם של סופרים והוגים שאני קורא ומזדהה איתם. ים השטריימלים והטליתות שטבעתי בתוכו גועש באותם המים שמהם חלקים גדולים ממני מעורבבים. בהליכה ברחובות אומן משהו בי פעם כל הזמן: זה אני!!!

והרחובות הללו, בהם מניין נערך בכל שעה ובכל מקום, ובהם אי אפשר לפסוע מבלי לשמוע את הקהל חוזר בקול "יהי שמיא רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא…"; רחובות בהם אנשים צועקים לשמיים ומקבצים נדבות, שותים תה שחולק חינם ומחלקים חינם חוברות תהילים; רחובות בהם רוקדים ושרים ומכנים אחד את השני "צדיק" (במלעיל) – הרחובות הללו משכרים ומלטפים גם כשהעומס בהם מרתיע או סתם נמאס.

יש משהו באחווה, יש משהו בטירוף, יש משהו בכיעור, יש משהו בגסות, יש משהו באינטנסיביות, יש משהו בפשטות, יש משהו בר' נחמן, יש משהו בראש השנה באומן.

כתבתי לא מעט (ועדיין חלקיק ממה שעברתי), אז נעשה דבר כזה: נחלק את הרשימות מאומן. הנה החוויות בלבד. ניתוחים יבואו בפוסט משלים. ועוד פוסט יהיה, שיוקדש לאברהם זגדון. קדימה:

בתור לצ'ק-אין

כ"ח אלול, שדה התעופה

התור לבידוק ארוך. מלא כיפות ומעילים שחורים. שני חסידים מנגנים באקורדיון ושרים. ערסים מריצים קטעים. פאות מתערבבות עם רסטות, כיפות קטיפה שחורות עם סניקרס לבנות. לפתע תקיעת שופר מפלחת את הטרמינל.

במטוס

שרים. במטוס אין דיילות, רק דיילים. א.נ. לוחש לי באוזן: "אין כאן ולו אדם אחד שאביו וסבו טסו לאומן". יושבים שעה וחצי, ממתינים לשני חסידים שעשו צ'ק-אין אבל לא מגיעים. אולי נרדמו בדיוטי. בינתיים תפילות במטוס, גיטרה, הקרבניט מתחנן שלא יעשנו, צעקות "רבנו מחכה!", ממריאים, סרטון של הרב ארז משה דורון, אוכל גלאט-כושר (אין מנה צמחונית), בנחיתה מישהו צועק "לשמור על העיניים!!!"

כ"ט אלול בבוקר, בציון

בין ההמון המתנועע כגל קדימה ואחורה, המתרכז בהגיית התיקון הכללי. אב ובנו. האב מתפלל, הבן יושב על כתפו, ראשו נשען על ראש האב, פיו מלופף סביב הריבוע השחור של תפילין של ראש. אחר כך האב מוריד את הבן ונותן לפניו ספרון של התיקון הכללי, ומורה לו "מילה מילה, כן?", והבן עובר על הכתוב מילה מילה.

בדרכים

יש לשבח את האוקראינים ולציין שהם משחקים את תפקיד הגויים בצורה מופתית, לפחות בכל הנוגע למראה: חצי מהשוטרים, גדולי גוף, ורדרדים, דומים בדיוק לחייל האמיץ שווייק (באיורי הספר הישן), והחצי השני לקחו רק כמה מאפיינים שלו ובנו איתם משהו רק קצת יותר מקורי. בהחלט מרשים. לעומת זה האזרחים צנומים ולבושים כמו עולים חדשים מרוסיה.

במקווה

אחרי שטבלתי ארבע פעמים בגנגס כמו יהודי טוב, טבלתי עכשיו לראשונה במקווה. המקום עמוס ודחוס, ולא נעים להיות במזרח אירופה ולראות הרבה יהודים ערומים בתור למקלחות, אבל בסך הכל היה חמים ונעים. אגב, גם במקווה אפשר לזהות חרדים, ולא רק על פי הפאות. חרדים הם אלה שהולכים כפופים, שתי ידיהם מסתירות את ערוותם, והם כולם בושה וכלימה. תמהתי כשנתקלתי בהם בעודי הולך זקוף, איברי מתנדנד לפני. חשבתי לתומי שמכיוון שהם רגילים לחשוף עצמם לפני גברים אחרים במקום ציבורי שכזה לא עולה שאלה של בושה. מסתבר שהחרדה היהודית-חרדית הבסיסית מהגוף מלווה אותם גם כאן, והנה הזדמנות פז להתיידד עם הגוף שנשארת לא מנוצלת.

לפנות ערב

ב"תיקון הכללי העולמי" נדחס בין חסידים, לא עומד על רגלי אלא בכוח הדחוסים מלפני ואחורי. מתנוענעים ומשתדלים להזדווג עם השכינה לא עם השכנים, ממלמלים וצועקים את התיקון הכללי. חסידים עומדים על גג הציון ומשלהבים את הקהל לשיר שירי ר' נחמן לפני ואחרי התיקון, והרחוב במהרה הופך למסיבת צעקות שכולה שמחה תמימה.

ההתלהבות בציון מגיעה לשיאה בעת ביקור הרב ברלנד

ואחריה, שעה לפני תפילת ראש השנה חסיד מבקש רד-בול בקיוסק הכשר. יהודה משי-זהב חולף על פני. אומרים שגם מחצית ממצבת הזמר המזרחי כאן (אייל גולן, רגב הוד, אחד הפרצים, עוד מישהו ששכחתי). גם הרנטגן הגיע. סטיקר: "איפה שנגמר השכל מתחילה האמונה". גברים בחליפות וגברים בקיטל. שני אתיופים בשטריימל. הולך להתפלל בהאנגר העצום של הרב שיק, "הצדיק מיבניאל". התפילה מרשימה ומענגת. שטריימלים ככל שהעין מגעת. לחזן קול יפיפה.

א' תשרי, בציון

בתפילת הבוקר ביקשו את טובתם של "החיילים" ושל גלעד שליט. מיד אחרי זה התחילו במחרוזת שירי ר' נחמן:

מי יתנני אבר כיונה / אעוף לציון הקדוש אוּמנהּ

אשרינו, מה טוב חלקנו, שזכינו 'תקרב לרבנו / אומן אומן ראש השנה (X5)

מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה (X2) / אבא תחדש אותי לגמרי, תדליק לי את הנשמה (X2)

ר' נחמן, ר' נחמן, אין כמוך בעולם / ר' נחמן, ר' נחמן, אוהבים אותך כולם

מדי פעם פשוט מרימים את הקול וצועקים לשמיים. הכל בעידודם של חסידים שמנצחים על הקהל הקדוש אחרי שתיפסו על הבמה במרכז. שליחי ציבור של שירה וצעקות. בחוץ מיניינים על גבי מניינים. בחג מעשנים בשרשרת. סיגריה מדליקה סיגריה מדליקה סיגריה. האש הזו תוקד עד כניסת השבת.

ערסים

שימו לב לבקבוקון האלכוהול בכיס האחורי ערסים מסתובבים ברחובות בחבורות, לבושים כמו לבילוי ועל ראשם כיפה לבנה עם פונפון. עד כמה הם באו בשביל ר' נחמן? ד.א. אמר לי אחר כך שעבורם הוא פשוט ה"צדיק" שמחליף את ההילולות של צדיקי מרוקו. הם באים, אומרים תיקון הכללי על הציון ואז פורשים לחדר לחסל את השיבס שהביאו מהדיוטי. אם לשפוט לפי שניים שישנו איתי בחדר (יותר נכון, במחסן) שבו שהיתי, זה בדיוק נכון. שני אלה חיסלו ליטר ג'וני ווקר שחור בארבעה ימים, לא כולל בירות, ורוב הזמן ישנו. וגם כמה ימים אחרי זה במז'יבוז' היו: הולכים ברגל מציון הבעל שם טוב לבית הכנסת המשוחזר שלו ובאחד הסיבובים עוצרת לידינו מכונית ומישהו צועק מבפנים "אחי איפה זה פה הבעל שם טוב???"

חרדים שאינם ברסלבים

חרדי ליטאי מספר שהוא כאן בגלל השיעמום. התפילות הרגילות כבר נמאסו עליו. הוא חייב משהו שונה. טוב, כך זה לפחות היה בשנה שעברה, אז הוא הגיע לכאן לראשונה. הפעם הוא פשוט לא מסוגל לחשוב על שלושה ימים רצופים (חג + שבת) עם האישה והילדים.

ובתפילה בקלויז, אחד מהמניינים הגדולים בעולם, מוקף בים של שטרימלים ומעילים שחורים, התיישבתי ליד חסיד מבוגר של סערט-ויז'ניץ. למה הוא בא לכאן? "רק כאן אפשר למצוא את זה." את מה? "דיבורים על זה." על הנפש? "כן, על מה שקורה בפנים." והאדמו"ר? "האדמו"ר כבודו במקומו מונח, אבל מה הוא נותן לנו? כמה שורות לא ברורות על פרשת השבוע? מזה אין מזון לנשמה. רק חב"ד וברסלב מתעסקים בדברים האלה. כל האחרים הזניחו את זה. ולכן האמונה מדלדלת. גם לי קשה להאמין, מה אתה חושב? האמונה שלי בקושי מחזיקה. קשה, קשה מאוד."

דבריו הכנים והנוגעים ללב עוררו בי מחשבות. פתאום אני מבין למשל מה כל כך חסר אצל הרפורמים והקונסרבטיבים (טוב, בין שאר הדברים שחסרים, ובראשם דגש על מפגש ישיר עם האלוהות): זרמים. איפה חב"ד שלהם? איפה הר המור שלהם? איפה נאמני תורה ועבודה שלהם? איפה הליטאים שלהם? כלומר, הם כולם אולי קיימים כפרטים פה ושם, אבל לא כמסגרות מחשבתיות שבתוכם מתבשלים ומתעכלים רעיונות ומעשים. במבט מלמעלה הכל הומוגני מדי, ולכן מעט נרפה, חסר תשוקה. ודאי שחסר טירוף. זרמים שונים מבטיחים הפריה הדדית והתפתחות, מבטיחים מריבות פנימיות והתפתחות. מבטיחים הרגשה של ערבות הדדית ומשפחתיות. באומן, למשל, אתה ממש רואה שבאורתודוקסיה קורה משהו.

לאורתודוקסיה כמובן יש את ההלכה שלה שמחזיקה את כל הזרמים באותה סירה. בדיוק על הרקע ההלכתי כמובן נפרדו להן הרפורמים והקונסרבטיבים (ודומיהם) ביניהם, ולכן בדיוק זה לא יכול להיות מה שמאחד אותם. לכן הם מיודדים, אבל לא קשורים כרקמה אורגנית. זהו ההבדל בין משפחה לבין חברות: במשפחה הדם מחבר בין היחידים גם אם הם שונאים אחד את השני. בחברות אם שונאים אחד את השני הולכים איש איש לדרכו. במשפחה השנאה והמצוקה יוצרת לפעמים תנועה והתפתחות הדדית (מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ – מן המצר דייקא). בחברוּת מצוקה יוצרת פרידה והתפתחות אישית. יש יתרונות כמובן גם לחברות על פני משפחה, ובכל זאת, באומן אפשר לטעום מהחום והאחווה המשפחתיים. לו רק זו היתה משפחה יותר הגונה.

הקהל הקדוש בציון הקדוש

הזמן כאילו נמרח ונמחק כאן. למרות התפילות. אולי בגלל שממילא יש מניין בכל זמן ובכל מקום. אולי כי היום מורכב מסרטים סרטים, שהרי אין משהו ספציפי לעשות ונודדים בין מרכזים ועניינים.

ב' תשרי, ליד הציון

התפללתי כשעה וחצי במניין של הרב מורגנשטרן. איזו נוכחות! הרב עומד מלפנים, עטוף טלית, מתנדנד ובוכה את התפילה, ומדיף קדושה אדירה. אחרי שהתפללתי שחרית המשכתי להתנדנד מאחוריו, סופג וסופח את מה שהוא הקרין בעונג אדיר. וגם דבר מעניין: עצמתי עיניים והרגשתי חום קל ואור מלמעלה. פתחתי אותן ולא הצלחתי למצוא את מקור האור. עצמתי שוב ושוב אור גדול מלמעלה. ושוב בעצימת העיניים היה אור גדול יותר מאשר בפתיחתם. כך לפחות זה נראה לי, ואולי זה רק היה נראה לי.

אחרי שהשחרית נמשכה עד 12:30, וקראו בתורה עד 13:30, ואחרי הפסקה של שעה, התקיעות עומדות להתחיל. הרב נכנס, מכוסה טלית, פניו לבנות, מלאכיות. השמש יצאה היום ומהחלונות הפתוחים (למעשה, פתחי אוהל הברזנט) רואים את אומן, עצים עד האופק, וכיפת עננים גבוהה ויפיפייה שמכסה למחצה שמיים כחולים כחולים (השמיים באוקריינה שונים מהשמיים בישראל, ויפים הרבה יותר). מתחתנו בית הקברות היהודי הישן וההרוס של אומן ועליו עיר האוהלים של עולי הרגל.

הרב המקובל מייחד ייחודים של לפני התקיעות, ולמטה – נשבע לכם שכך זה בדיוק – חסיד ברסלב שמנמן יושב בגופיה על הארץ ומגרד את הגב בעזרת בקבוק פלסטיק ריק של ספרייט. הייחודים נמשכים דקות מספר ואז התקיעות עצמן, שאינן באות ברצף. יש תקיעה (או תרועה, או שברים), ואחריה מתחילים לשיר ניגון. הניגון לפעמים נגמר ולפעמים נקטע באמצע, ואז הרב מורה על עוד תקיעה (או תרועה, או שברים).

הניגונים – רובם בכלל ניגונים חב"דיים. אך הם, כך הסביר לי מאוחר יותר א.נ., רק פילר בשביל הקהל הקדוש, כדי שלא ישתעמם, בעוד הרב עצמו לא שר, אלא מייחד את ייחודיו, כלומר את ייחודי האר"י, לפני כל תקיעה (או תרועה וגו'). כך יוצא שבציון של ר' נחמן, שביקש מחסידיו במפורש לא לייחד את ייחודי האר"י בתפילותיהם, מייחדים ייחודים של האר"י על רקע ניגונים של חב"ד, בראש השנה, בתקיעת השופר.

עיר האוהלים מעל בית הקברות היהודי ההרוס

שיחות הר"ן

כמו בפסטיבל הרוחני בטירוונאמלאי גם כאן הכל מרוכז סביב קבר צדיק, וגם כאן צריך לבחור בין מורים שונים שמעבירים שיעורים ברוחניות. שם התמה היא ניאו-ודאנטה, וכאן תורתו של ר' נחמן, שם ממלמלים מנטרות לפני ואחרי, כאן תפילות.

התלבטתי בין הרבנים שלום ארוש, ארז משה דורון, אליעזר ברלנד (שמסתובב מוקף בחגורת מאבטחים אוקראינים) וישראל יצחק בזנסון. בחרתי בבזנסון אבל הוא הקדים במפתיע את השיעור ולא הספקתי. למחרת שמעתי את הרב חשין. הוא התעקש ללמד שצריך להיקשר לצדיק ור' נחמן הוא הצדיק. עזבתי באמצע ורצתי לשמוע את הרב ארוש, אבל הוא הקדיש את עשר הדקות האחרונות של שיחתו ליחצון ספריו. אין ספק שרמת השיחות בטירו' עולה על זו שבאומן בעשרות מונים.

פרוסקה 6

בעודי מחפש דירה שכורה של חברים, אבוד במסדרונות החשוכים של המפלצת הסובייטית רבת ורחבת הקומות (אגב, על דירה 42 ברחוב פרוסקה 6 באומן כתוב "צנעני"), עצרתי במסדרון כדי לכתוב משהו ביומן (כתבתי במחבוא כי לא רציתי לחלל את החג בפרהסיה כמובן). בעודי כותב שמעתי צעדים קטנים וראיתי ילד חרדי מתקרב. החלטתי לא לנסות להחביא את המחברת ולהמשיך לכתוב. לא יזיק שהילד ידע שיש גם יהודים לא אורתודוקסים, אמרתי לעצמי. לילד לקח שניה להבין מה אני עושה, ואז הוא עצר, הביט בי ואמר: "יונטיף" (דהיינו יום-טייב, יום-טוב).

קשה לי לתאר איך בדיוק הוא אמר את זה, איזו תערובת של פליאה המומה, נזיפה ותחינה עצובה היתה בקולו. אני זוכר את העיניים שלו, הפעורות לרווחה, מביטות בי, רועדות. מלמלתי משהו בחצי חיוך על כך שאני כותב רק קצת ומיד מסיים, אבל הרגשתי כמו החוטא הכי גדול בעולם. פחות על החג שחולל לכאורה, יותר על התמימות של אותו ילד שחוללה.

יונטיף. מה, אתה לא יודע שיונטיף? הרי אתה באומן בשביל ראש השנה, לא? אתה לא יודע שיהודים לא כותבים ביונטיף? אתה נראה כמו בנאדם מבוגר! מה קורה לך?!? יונטיף! יונטיף.

מז'יבוז'

"אוהל הבעל שם טוב" מלא כל טוב. לא רק קברו, אלא גם מקום משכבו של אברהם יהושע העשל, של ברוך ממז'יבוז' ועוד. המדיטציה טובה ובהירה. גם התפילה. מומלץ.

ציון הבעל שם טוב במז'יבוז'

חסיד מתבודד בבית הקברות במז'יבוז'