ברקלי, קליפורניה

"כריסמס הוא הזמן שבני אדם מדתות שונות מתאחדים כדי לעבוד את ישו"

זאת העונה בה העצים בשדרה מקושטים ואנשים מאירים את גינותיהם, זאת העונה בה המודעות נצבעות בירוק ואדום והחנויות מכריזות על מבצעים, זאת העונה בה דמותו של סנטה קלאוס מודבקת באופן אקראי על שלטים, ארונות חשמל ועמודי תאורה, זאת העונה בה קבוצות מתפללים עומדות ברחוב שלפני הכנסייה ושרות מזמורים, זאת עונה בה מבשרים לך ש"מושיענו היקר נולד" ו"המלך הגיע", זאת כבר חודש שלם העונה בה תחנות רדיו מקדישות עצמן באופן טוטאלי ובלתי פוסק לשירי חג ושניתן, תבורך הבתולה הקדושה, לשמוע את Last Christmas חמש פעמים ביום.

אני לא יודע על איזו "מלחמה בכריסמס" אוהבים לדבר ברשתות הטלוויזיה השמרניות. מפרץ סן פרנסיסקו בוודאי אינו האזור האדוק ביותר בארצות הברית ומרגישים כאן את החג כאילו אנחנו ברולדין בחנוכה. כלומר, יש כאן הרבה הרבה סוכר. קיטש, אפשר לקרוא לזה, ומכיוון שאני חובב ותיק של קיטש, אני די נהנה מזה. כבר חודש שהחג באוויר, אופף ומפלש כל מקום וכל דקה, ויש בזה, על רקע החורף והקור, הרבה יופי ואפילו לא מעט נחמה.

יש בזה גם תחושה מוזרה של אמביוולנטיות. מצד אחד, כשרואים מקרוב את העיר עוטפת אור, כפי שראינו פעמים רבות בסרטים וסדרות, עולה הרגשה מוזרה של פמיליאריות. סיפרו לנו את הסיפור כל כך הרבה פעמים – חג מולד מושלג, כל בני המשפחה מתרפקים יחד ליד האח, סנטה מביא מתנות לילדים – שקל מאוד לאמץ אותו כשהוא מגיע מכל כיוון בתלת-מימד. מצד שני, הרגע חגגת את חנוכה.

האיש בחליפה האדומה

עברי מקבל הוראות אוניברסליותגם לא ממש משאירים לך ברירה. כמרצה אורח שיש לו ילדים קטנים הוזמנתי לאירוע מיוחד לכבוד החג. הגיעו רבים עם משפחותיהם – כמה מאות אנשים – והתאספו באחד האולמות היפיפיים של הקמפוס. היו חטיפים ופיצות לילדים, אחריהם מופע של קוסם. אחר כך סנטה קלאוס הגיע. הוא נופף לשלום וצחק את צחוקו העמוק מראש גרם מדרגות שהוביל אלינו, ואז נכנס עם פמליית עוזרים ועוזרות בתחפושות גמדים. מבעוד מועד הוכנה לו כורסה גדולה שמוקמה תחת עץ האשוח הענק במרכז האולם. הילדים הוזמנו לשבת על ברכיו ולקבל מתנה.

עברי, בני הבכור, זינק לעבר האיש הזר בחליפה האדומה והצליח להשתחל השלישי בתור. הקטן יותר, שילה, התחיל לבכות מפני שהוא רצה מתנה אבל פחד מסנטה (לילד חושים בריאים). אני עמדתי בצד וחשבתי על הקלות של הדבר, על המובנות-מאליה שלו. הנה כולנו כאן, ערב רב של זרים מארבע רוחות הארץ. שוודים, צרפתים, יפנים, איטלקים, ארגנטינאים, בריטים, פולנים, סינים, קוריאנים – כולם משתתפים בחגיגה לכבוד "הולדת המושיע", וכולם בעניין. אינקלוסיביות אוניברסליסטית של דת-עולם, של אמונה שופעת ונדיבה שמכנסת תחתיה אנשים מכל עדה וזן.

אבל החגיגה הזו כמובן לא מכנסת תחתיה אנשים מכל מסורת דתית. הנהלת האוניברסיטה שולחת הזמנות לכולם, נוצרים ושאינם, באופן שמבחינתה הוא בלתי בעייתי בעליל, אבל החגיגה היא נוצרית בהחלט. בואו, מזמינים אותנו, שבו איתנו תחת עץ האשוח, הוא הוכן עבור כולם. אכלו מהפיצה הזאת המחולקת בחינם, שכן היא גופי, שתו מהקולה כי היא דמי, דם הברית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים.

החגיגה האוניברסלית הזאת היא נוצרית כפי שהנצרות היא אוניברסלית. באחד מפרקי 'משפחת סימפסון' ליסה מביעה פליאה על זה שקראסטי הליצן משתתף בתוכנית מיוחדת לכריסמס, שהרי הוא יהודי. בארט מסביר לה ש"כריסמס הוא הזמן שבני אדם מדתות שונות מתאחדים כדי לעבוד את ישו". הבדיחה הזאת עובדת מפני שזה באמת המסר המובלע של הסיפור הזה.

סלבוי ז'יז'ק מעלה אבחנה מעניינת לגבי האוניברסליזם הנוצרי בספרו On Belief. הוא עומד על כך שדווקא היומרה הבלתי-מתפשרת לאוניברסליזם משמעה דחיית מי שאינם שותפים לה. "בדתות 'פרטיקולריסטיות'", טוען ז'יז'ק, "ואף באסלאם, על אף שאיפות ההתפשטות הגלובליות שלו, יש מקום לאחרים, הם נסבלים, גם אם מתנשאים מעליהם. ברם המוטו הנוצרי 'כל בני האדם אחים' משמעו גם כי כל אלה שאינם אחיי אינם בני אדם."

אפשר להרגיש משהו מהדחייה הזאת דווקא בהזמנה הפתוחה להשתתף בחג. מי שלא נענה לה הוא 'לא בסדר', או שמשהו לא בסדר בו. והרי איזה אדם חיובי יתנגד לאחוות כל בני האדם? אם אתה מוציא עצמך מהכלל הרי שכפרת בעיקר (וממילא לא תיגאל). רוס דות'ת (Douthat), בעל תור שמרן בניו-יורק טיימס שאני נהנה לקרוא, כתב באחד ממאמריו בתחילת דצמבר על החזון האידיאלי מבחינתו: "לו היה לי מטה קסמים כדי לברוא אליטה […] היא היתה אריסטוקרטיה קתולית רב-גזעית ורב-לשונית המושלת מקוויבק עד צ'ילה." באריסטוקרטיה הקתולית של דות'ת (ופירוש המילה "קתולי" הוא הרי "אוניברסלי") יש בהחלט מקום (וחייב להיות מקום, אם הוא לא רוצה לאבד את עבודתו) לכל העמים והגזעים. אבל אין בה מקום ליהודים.

זה לא שחגיגות כריסמס זרות לי. כמי שגדל בחיפה ראיתי קישוטים נתלים ברחובות בעיר (בשכונות מסויימות כמובן) וכשגרתי בירושלים נהגתי לבקר במיסת בחג בכנסיית דורמיציון. אבל המופעים האלה של תרבות מיעוט המקבלת את מקומה המצומצם אינם דומים למצב בו אתה עצמך חלק מהמיעוט. ואין הסובלנות היהודית אל האחר (פגומה ככל שתהיה כיום בישראל) דומה להזמנה הנוצרית להיפרד מהאחרות ולהצטרף אל "כולנו".

גלויה מ-1907ההזמנה הזאת, שאולי מדאבת את הלב מצד חיצוניותה, משמחת אותו מצד פנימיותה. כי למרות שיש בינינו רבים שהקיטש הנוצרי, או אף יותר מכך דמותו הפלסטית של הצלוב על מכונת מותו, דוחים אותם, החזון של האחווה האנושית האוניברסלית בהחלט לא דוחה, אלא אף מושך מאוד את רובנו. גם במובן הזה, כמו במובנים אחרים, כבר הפנמנו את תמונת העולם הנוצרית. חג המולד כבר נחגג בתוכנו.

התשוקה לאסימילציה בכלל האוניברסלי היא בבסיס האתגרים הגדולים שעומדים בפני היהדות בארה"ב. ויש לומר, לא מדובר על נטיית לב רדודה שמקורה בכניעה נוחה לדעת הרוב. מבט קצרצר בדברי ימי האנושות ייתן לנו סיבות רבות להסתייג מפרטיקולריזם, אקסקלוסיביות ואתנוצנטריזם. מבט ארוך יותר ייתן עוד כמה סיבות.

ועם זאת חייבת להיות דרך להציג שונות – שונות מהותית, לא שונות חסרת משמעות – באופן שאינו נחשב נחות או בעייתי. וגם כאן, זה לא רק מפני שחשובה לנו קבוצת הייחוס שלנו ואנחנו לא רוצים לראות אותה נבלעת בהומוגניות הכללית, וזה לא רק משום "זכותנו" להיות מי שאנחנו. זה מפני ששונות מהותית היא חיונית לחתירה אל האמת. מכיוון שהמציאות היא רבת פנים ומימדים, הומוגניות היא חיסול האפשרות לראות. אחידות היא עיוורון.

ג’ון קליז מדבר על דת

לפני חודשיים יצא ספר ובו מבחר מאמרים של ג'ון קליז: Professor at Large: The Cornell Years. מסתבר שכוכב מונטי פייתון היה במשך שנים מעין מרצה אורח באוניברסיטת קורנל, וערך כל מני שיחות במסגרות שונות שם. יש לקליז לא מעט מה לומר על דת ורוחניות. הרבה קלישאות, אבל הוא גם מגלה שהוא מאמין ב"משהו", כלומר אלוהות כלשהי, וגם בחיים אחרי המוות, ומצד שני שהכנסייה האנגליקנית, לתוכה נולד, כמעט שחסלה אצלו כל אמונה או חשק להאמין. קליז סבור שדתיות יותר קונטמפלטיבית, של חיפוש ותרגול רוחני, היא הדרך הראויה להיות אדם דתי.

מאידך, כשסטודנט שואל אותו למה בכלל להיות חלק ממסורת דתית כלשהי, קליז, שלאורך הספר מלא בביקורת על הכנסייה, משיב לו ש"הבעיה בהמצאת מסורת חדשה היא שהאגו שלך תמיד יכול לסדר אותך. בסופו של דבר האגו שלך ידאג שתפנק אותו תוך העמדת פנים שזו דתיות". אלו דברים חכמים.

הייתי שמח לחשוב שפסטיבל כריסמס שנחגג במרץ רב בשבועות האחרונים כאן הוא עדות לקשר אמיץ עם המסורת הנוצרית, אבל ברור לי שיש כאן גם לא מעט אינרציה, מסחור, ואהבה פשוטה לקיטש. ועם זאת, מתחת לאורות המהבהבים יש גם אמת. יש כנות בקיטש, כנות כמו בשמחה מוגזמת של ילד. וכמו באותה שמחה יש בקיטש חיבור אמיתי למשהו גדול יותר, למשהו שהחוגגים מרגישים ומאפשרים גם לאחרים להרגיש.

ברקלי: על הספקטרום

הפסקאות הראשונות של ספרו של קרליבך, הודו: יומן דרכים מביאות את נקודת מבטו אל מול הים האנושי של רחובות ניו-דלהי. בלשונו הזהב מתאר קרליבך איך

זורמים, סואנים ראשים לאורך המדרכה, על פני הגן הירקרק, מתחת לנוף התמרים. נוהרים ראשים זה אחר זה, זה ליד זה, בשטף רחב, בקצב אחיד. ראשים אשר עורם שחור כשחור הלילה וראשים שחומים בצבע הקפה, ראשים כשוקולדה, כקקאו, כתה חריף, כתה קלוש, ובהירים לחלוטין, ראשים חשופים לאור השמש וראשים מוצלים בצל מטריות שחורות, ראשים מגולחים לגמרי, למחצה, לשליש, לרביע.

המשפטים האלו עלו בדעתי בברקלי. לא שאפשר להשוות את הצפיפות כאן לזו שבהודו כמובן, רחוק מאוד מכך, אבל גם כאן מזדמנת איזו עמידה מלאת פליאה לנוכח נהר האנשים, התבשמות בגיוון והתרשמות מוקסמת ממלוא הספקטרום. וכאן הגיוון הוא בראש ובראשונה אתני. לבנים, שחורים, היספנים, ערבים, פרסים, הרבה מאוד סינים, ויאטנמים, קוריאנים, יפנים. וכן, כמובן גם הודים. הרחובות צבעוניים והלשונות מתבוללות האחת באחותה. לו הייתי יודע להבדיל בין מנדרינית ליפנית הייתי יכול לדווח כמה שמעתי מזו וכמה מזו.

והעסקים. מסעדות הודיות, סיניות, מעדניות ויאטנמיות, מזללות תאילנדיות, מקסיקניות, מזרח-תיכוניות. בין נהגי המוניות שפגשתי היו פקיסטנים, אפגנים, אירנים, טיבטים. באופן מוזר זה תורם להרגשת הבייתיות. כשכולם זרים מרגישים לא כל כך זרים. האם הארץ הזאת פחות שלי מאשר של כל אחד אחר? טוב, פחות משל מי שחי כאן כבר כמה דורות אני משער. אבל כל כך רבים הגיעו לא מזמן. הניו-יורק טיימס בדיוק הביא נתונים על העלייה העצומה בזרים שבאים בכלל ואלו שבאים מאסיה בפרט. מסתבר שבעת הזאת שיעור אוכלוסיית אלו שלא נולדו בארה"ב היא הגבוה ביותר מאז 1910. 13.7%, שהם 44.5 מיליון איש. בין המהגרים, מוצאם של 41% מאסיה, 39% נולדו בדרום אמריקה. בהתחשב בכך שמאסיה טסים לא מעט ומדרום אמריקה אפשר פשוט לחצות את הגבול, אלה מספרים מרשימים.

 

 

Capture

לבן הוא צבע

בשבועות האחרונים רץ כאן הסרט Crazy Rich Asians (רום-קום מלבבת העונה, כמו שאומרים, לכל כללי הז'אנר) ועורר שיח מעניין על מקומם של יוצאי אסיה בהוליווד בפרט ובארה"ב בכלל. שובר קופות שמוותר לחלוטין על שחקנים שאינם מן המזרח הרחוק מסמן איזה צעד. חניכה. אולי בארצות הברית הופעה בסרט הוליוודי פופולרי שקולה לשירות בגולני בישראל. יותר מאשר תהילה, זה איכשהו מסמן את ההפך הפרוזאי: הנה כי כן, גם הם Everyday, run-of-the-mill, honest-to-God Americans.

באופן ספציפי מקומם של יוצאי אסיה באזור שאני גר בו ללא ספק נרחב. שכונות שלמות בסן פרנסיסקו, למשל, נרכשו על ידי דיירים שבמקור מסין, כולל הסבת מבנים לכדי אולמות דים סאם ענקיים. ב-San Francisco Chronical נכתב כדרך אגב בשישי לפני שבועיים ש"שליש מהעיר אסיאתי". בעיר שרק לפני שישים שנה המתח העדתי המבעבע בה היה (מלבד בין שחורים ללבנים כמובן) בין אירים-קתולים לרוב הפרוטסטנטי, זה שינוי עצום. גם בעל הבית שלנו בברקלי במקור מסין.

נראה שאוניברסיטת ברקלי מביאה את התופעה לכדי מיצוי מלא. לא פחות מ-40% מהסטודנטים לתואר ראשון, כך נאמר לי, הם יוצאי אסיה. חלקם אזרחי ארה"ב כבר דור שני ושלישי, חלקם הגיעו רק לעשות תואר באוניברסיטה הציבורית הטובה בעולם. זו כמות עצומה שנוכחותה כמובן מורגשת בקמפוס. אפילו לקורס שלי על מיסטיקה יהודית הגיעה סטודנטית מסינגפור.

חשבו על העיר ועל הקמפוס: אם ניקח בחשבון גם את ההיספנים והשחורים נגלה שלבנים הם קבוצה גדולה, אבל הם אינם הרוב. האקלים כאן כמובן פלורליסטי במיוחד וחוגג diversity ו-ethnicity ורב-תרבותיות, אבל העיר משנה את פניה. תהיה זו תמימות לחשוב שזה לא מפריע לאיש, ואטימות לחשוב שמי שזה מפריע לו זה רק משום שהוא גזען.

בית הספר הציבורי של הבן שלי נבחר עבורנו על ידי העריה – אי אפשר להחליט בעצמך לאיפה לשלוח את הילד. המוסד החינוכי נבחר בכוונה רחוק יחסית מהבית שלנו, באזורים שמשורטטים במיוחד כך שהם כוללים רחובות ממעמדות כלכליים שונים. אינטגרציה כמדיניות. בכיתה שלו ציירו באחד הימים פורטרט עצמי. הילדים התבקשו כחלק מהעניין לבחור צבע שאיתו יציירו את גון עורם. גם הלבנים בחרו במיני ורוד או בז' או אוף-וויט – איש לא השאיר את הדף "נקי" או "נייטרלי". לכל איש יש צבע שנתנו לו אביו ואמו ושנתנה לו הרב-תרבותיות.

לוח הדיוקנאות העצמיים בכיתתו של בני

לא כוחות

במבט שני ושלישי מתחילים גם להבחין בדפוסים מובהקים בכל הנוגע לחלוקת התפקידים. בפשטות, נותני השירותים הם לא הלבנים. הם היספנים, הם שחורים, הם יוצאי אסיה. ללבנים רוב הכסף, רוב המשרות הבכירות והכוח הפוליטי. ויש גם גבולות לא מספיק מטושטשים של סגרגציה עירונית. שכונות של לבנים, ,שכונות של שחורים, שכונות של היספנים. זה לא חד משמעי כמובן ויש יוצאים מהכלל, אבל זה גם ממש לא בלתי נראה. החלוקה היא קודם כל כלכלית – ללבנים פשוט יש יותר כסף ויותר כסף מאפשר לחיות במקומות מסוימים – אבל זה לא רק כלכלי. נראה שליוצאי סין בסן פרנסיסקו שציינתי קודם, למשל, יש מספיק כסף לחיות איפה שהם רוצים באזור (ובל נשכח שמדובר באחת הערים היקרות בעולם) והם בוחרים לחיות יחד, כלומר מקימים מעין קהילות מקומיות. כך גם קבוצות אחרות. לעיתים הסגרגציה היא וולנטרית, לעיתים בלית ברירה. ובעניין אחרון זה יש עוד ללא ספק דרך לעשות.

יהודים לא חיים יחד. אין כאן רחובות או שכונות של יהודים (כפי שיש בברוקלין למשל). זה קשור לכך ששיעור החרדים כאן קטן עד לא קיים, וגם אורתודוקסים אין הרבה. זה קשור גם לכך שיהודים רוצים להיות כמו כולם ועם כולם. מסתבר שאפשר לא רק להוציא את היהודים מהגטו אלא גם את הגטו מהיהודים. כמובן שגם המראה החיצוני הבסך-הכל-לבן מאפשר אינטגרציה פשוטה יחסית. אבל בכל הנוגע לרבים מהאחרים ההיררכיה על הספקטרום משתמעת מתנאי החיים, והם משתמעים ממנה. זורמים, סואנים ראשים לאורך המדרכה, על פני הגן הירקרק, מתחת לנוף התמרים. לכל אחד מקומו. אבל גם ההזמנה התיאורטית, ולפעמים ממשית, לעבור קדימה בתור. המתח בין היומרה לניידות למציאות המקובעת לפעמים גדול מדי.

דת המהוגות

החבלים המחזיקים יחד את ערימת הזרדים השונים כל כך האלה, המסגרת המסוגלת לעצב גיוון כל כך גדול לכדי חברה מתפקדת, הם הדת האזרחית האמריקאית. לא בדיוק זו שדיבר עליה רוברט בלה במאמרו הקלאסי מ-1967, כלומר אוסף האמונות, הסמלים והטקסים שמתייחסים ליסודות המקודשים לקולקטיב האמריקאי – הרפובליקה, החוקה, הנשיאות – אשר משתמשים באל ובאמונה באל באופן מונותאיסטי-גנרי, פוסט-נוצרי, ומהווים מסגרת משמעות מאחדת עבור האומה. כוונתי לדת האזרחית כפי שתיאר אותה הסוציולוג המבריק John Murray Cuddihy.

בספרו No Offense: Civil Religion and Protestant Taste (1978) מסביר קדיהי שהדת האזרחית בארצות הברית היא קודם כל דת ה-No offence, כלומר דת ההתחשבות, המהוגנות, הגניאליות, ה-amiability, ה-cordiality ועוד כמה מילים שאין להם תרגום בעברית. "המערכת הטקסית הזאת מדריכה אותנו כיצד להימנע מתוקפנות דתית כלפי אחרים, בדרך בה ניתן להיות, באופן דתי, לא תוקפניים דתית", כותב קדיהי. "תוקפנות דתית", כלומר השימוש הבוטה בהבדלים דתיים כדי להחצין היררכיה (הדת שלי עליונה על שלך) או כדי לבטא קהילה סגורה (אני מחשיב כבני אדם/כנושעים רק את חברי הדת שלי). אלה אסורים בארצות הברית, הם מה שנקרא Frowned upon. אבל אותה מערכת, ששורשיה אולי במתחים הדתיים בין החלוצים בעולם החדש וברצון העז לא לשכפל את האלימות האירופאית שממנה ברחו גם באמריקה, משמשת כיום להחלקת לא מתחים דתיים אלא עדתיים.

שכן מה עושה אותה דת אזרחית אם לא הופכת כל אדם זר לאזרח מקביל ושווה במסגרת המרחב הציבורי המתוקן-מהוגן, כלומר הפרוטסטנטי? Good morning sir, Of course sir, How are you doing today?, You have a good one! כו' וכו' וכו', בכל מקום, בכל בית עסק, ואפילו בפגישות אקראיות ברחוב או בעמידה בתור בסופר. כך שוברים היררכיות, מכבדים כל אדם באשר הוא אדם, הופכים את שני המשתתפים בדיאלוג הקטן הזה לעמיתים, לשותפים בקוד אזרחי מאוחד. החיוכים המעושים שישראלים הופכים באופן נמהר ומתנשא למקור לחשד וחוסר-אותנטיות ("הם מפלסטיק") אינם אלא הטקסים הבסיסיים של הדת האזרחית האמריקאית, הדת שהופכת את כולנו לבורגנים טובים.

גם את האסיתים וההיספנים והערבים. כי מי שלא משתף פעולה הופך עצמו בכך לדוחה ודחוי, לגר שאינו מבין את שפת המקום, ואף גרוע מזה, לפרסונה נון-גרטה. המר את דתך לדת האזרחית האמריקאית או היה כופר וזכה לנידוי. כך שהצורך בקונברסיה מהירה ברור לכולם. ואכן, נהג ה-uber הפסקיסטני, הקופאי האפגני, סוכן הרכב הטיבטי (אגב, אחלה בנאדם, מומלץ למי שצריך באזור), איש העסקים הלבנוני-נוצרי העשיר, המלצרית הנפאלית, סוכן הסלולרי השחור (שמתברר שהוא בכלל יהודי), בעל הבית הסיני, רופא המשפחה ההודי – כולם קיבלו על עצמם את הקרדו האמריקאי, את הדת האזרחית. One nation, under God.

ברקלי 101

בחוזה השכירות נקבע שאסור לעשן בבית, במרפסת הבית, במרתף של הבית או בגראז' של הבית. כתבתי מייל לבעל הבית ובו הבעתי במילים עדינות את רצוני לעשן סיגריה אחת, מקסימום פעם בשבוע, בגינה של הבית. "בסדר", הוא ענה, "אבל רחוק מהבית. ועליך להפסיק אם השכנים מתלוננים. אל תעשן כשהם בגינות שלהם. אנשים בברקלי מאוד רגילים שלא מעשנים בבתים או בחוץ. ואם אתה מעשן עלי להעלות את סכום הפיקדון הראשוני."

בברקלי, כמו בקליפורניה כולה, המריחואנה חוקית, אבל אין איך לעשן אותה. אפשר אמנם לקנות בחנויות המיועדות לכך מני מזונות המחזיקים חומר טוב, אם כי גם עליהם דאגו לציין אילו יסודות מזיקים הם נושאים. על חפיסת עוגיות גרנולה-גראס תמצאו אזהרה עבור האלרגיים לאגוזי קשיו ולקוקוס. בכל גן עדן יש נחש, וכאן הוא מתגלם כטופס. הבירוקרטיה הבורגנית יודעת לגלות לך טוב ורע. יש תקנה לכל דבר.

לפעמים זה טוב. ביום הראשון שלי כאן (הטיסה הישירה של יונייטד נוחתת בסן פרנסיסקו בשש בבוקר, אין בעיה להיות כבר בשמונה אחרי מקלחת) קניתי זוג אופניים. המחשבה היתה להתנייד אל הקמפוס וחזרה עד שאתארגן על מכונית, אבל מהר מאוד גיליתי שבתוך ברקלי כלל אין צורך בשום דבר אחר. לא בכל כביש יש נתיב לאופנים, אבל ברבים יש, ויש אפילו רחובות שלמים שהוסבו ל"שדרות אופניים". זה לא אומר שמכוניות לא תוכלנה לנסוע בהם, אבל אם הן נוסעות ברור להן שעליהן להיזהר. בעלי הבית הם המדוושים. אפליקציית המפות של גוגל יודעת איזה רחוב הוא מה, ואם אדם מורה לה לספק הדרכה ליעד מסויים היא תסמן את המסלול הקצר ביותר המותאם לאופניים.

הקמפוס הוא בעצם פארק. הוא משתפל על צלע גבעה גדולה ונחל זורם לאורכו. עצים מטופחים, תאווה לעיניים ונחמדים להשכיל, נטועים לאורכו ולרוכבו, מדשאות מוריקות רובצות בכל פאה פנויה ומכל צלע מתנשאים מבנים עצומים, נאו-קלאסיים. עמודים דוריים מעטרים את כניסותיהם של אלה, מחדירים בסטודנט ענווה ראשונית שמוחלפת במהרה בגאווה על כך שהוא ולא אלפי אחרים זוכה להשלים דיפלומה בינותיהם. שני שליש במעלה הגבעה עומד מגדל-שעון עצום המעוצב כהומאז' לקמפנילה די סן מרקו בונציה. מהמגדל בונציה הדגים ב-1609 גלילאו גליליי את יכולות הטלסקופ. קשה שלא לחשוב שהארכיטקטים בברקלי כיוונו את עיניהם לתעוזה המדעית, האיקונוקלסטית, בה אחז גליליי.

מגדל השעון בקמפוס

באוניברסיטת קליפורניה שבברקלי אין חוג לדת השוואתית, ונראה שהם די מרוצים מזה. חוגים כאלה התפתחו באופן מסורתי מתוך המחלקות להכשרת אנשי דת נוצריים (ה-Divinity Schools). ברקלי הוקמה כאוניברסיטה הראשונה של מדינת קליפורניה, אבל זה היה רק ב-1868, וכנראה שאנשיה כבר ספגו מספיק מתהליך החילון כדי לוותר על מוסד שכזה. היתה אמנם תוכנית קטנה ללימודי דתות והאוניברסיטה סגרה אותה לפני כמה שנים. הם רוחניים, לא דתיים כאן. באחד מימי הראשון ביקרתי בכנסייה הקרובה למקום מגורי, כנסיית ה-Christian Science. הזרם הפרוטסטנטי הזה הוא פרי מוחה של אישה אחת, מרי בייקר אדי, שחוותה התגלות והסבירה בספרה שיצא לאור ב-1875, Science and Health, כי המסר האמיתי של הנצרות ושל ישו הוא שהחומר הוא אשליה, שאין בעולם דבר שאינו חיים-אלוהים-תודעה, שמחלה היא חטא והחטא הוא מחלה, ושכל מה שיש לעשות כדי להיות בריאים הוא להאמין.

תוך הכנסייהבתחילת המאה העשרים אדי כבר עמדה בראש כנסייה שמנתה רבבות, ולא פחות חשוב מכך, שימשה כאחד מחלוצי האידיאולוגיה הרוחנית המוכרת כ"תודעה בוראת מציאות". התפיסה הזו, שתעשה עשרות מיליוני נפשות בעולם המערבי, מחזיקה שה-mind שלנו קובע מה יקרה לנו ושהרצון שלנו, אם רק יהיה כן ועז, יכול לברוא עבורנו חיים טובים. לאחר שבמעגלי הניו-אייג' נפרדה השקפה זו ממטען שנחשב עודף כדמותו של ישו או של אלוהים חיצוני לאדם היא הצליחה לתרגם את עצמה לרבי מכר בינלאומיים כמו הסרט 'בליפ', הספר 'הסוד' ושלל סדנאות רוחנו-קפיטליסטיות שמלמדות איך "למשוך שפע מהקוסמוס" הישר אל חשבון הבנק.

בינתיים התנועה של אדי נשארה מאחור. הכנסייה בברקלי מחזיקה במבנה מרשים, אחת מהיצירות המזהירות של ברנרד ראלף מייבק, ארכיטקט מבריק שטבע את חותמו על העיר לפני מאה שנה. הגג הענק נתמך על ידי שתי קורות עצומות המוצלבות מלמעלה, והמבנה כולו, מבטון אפור ועץ, מעוצב בשילוב שובה לב של סגנון גותי, רומנסקי וסיני. התפאורה המרוממת הזאת נמצאת ביחס הפוך למצב המאמינים: יחד איתי ישבו באולם הגדול פחות מעשרה איש, מספר שהיה מביך עוד יותר מכיוון שאת התפילה (לא מיסה, הם הרבה יותר מדי פרוטסטנטים בשביל זה) הובילו שתי נשים, עם עוד אחת ששרה מזמורים, ועוד נגן עוגב. הנצרות התודעתית של מרי בייקר אדי כבר אינה בחוד החנית. אור הניו-אייג' האמורפי נשא את כולם.

הכנסיה

ברקלי נדמית כמקום האידיאלי לאופטימיות קוסמית. מזג האוויר נעים כל השנה והצמחייה חוגגת את העניין עד תום. פרחים בשפע, עצי פרי, צמרות אדירות מסוככות על הרחוב. בתים פרטיים מעץ נטועים בנחת מענגת מאחורי גינות מטופחות, ותחרות חרישית מתקיימת בחניותיהם בין הג'יפים המבריקים לרכבים ההיברידים. אם אמריקה היא "אוטופיה מוגשמת" כדברי ז'אן בודריאר, הרי שברקלי היא הרקיע השביעי של אותה אוטופיה, השיא האביוני של כל מה שארצות הברית יכולה להיות, של מה שהיא נועדה להיות. ככה זה נראה כשזה עובד.

אמריקה אינה סימולקרה. היא המקור. לפחות עבור כל מי שמגיע אליה מבחוץ. הרי לא רק סדרות הטלוויזיה ולא רק סרטי הוליווד שמזינים אותנו הם עליה. גם ערכות הלגו שאנחנו קונים לילדים, למרות מוצאן הדני, מחקות את המשטרה האמריקאית ואת מכבי האש האמריקאים, כך גם הפלימוביל הגרמני. האופנות והטרנדים שלנו ממנה, הפרסומות שלנו מציעות לנו מוצרים כאילו אנחנו אמריקאים. אמריקה, ורסנו, אמריקה.

שבע-מאות אלף הישראלים שגרים כאן לא נשארים בארצות הברית רק מפני שנוח. ההגירה לכאן נותנת הרגשה מוזרה של שיבה הביתה. פה, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, תתגשמנה כל התקוות. או שמא אף מעבר לכך, מדובר בחזרה לגן עדן. קדמת עדן של סטיינבק נכתבה, בסופו של דבר, על העמק מעט מדרום. "ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן". וישמעו את קול דונלד טראמפ מתהלך בגן לרוח היום.

ספריית האוניברסיטה

מחר אני מתחיל ללמד במכון למשפט עברי ולימודי ישראל. אעביר הסמסטר את הקורס של האוניברסיטה על המסורת המיסטית היהודית. קיבלתי עצה לחלק כרטיסיות בתחילת השיעור ולבקש שכל סטודנט/ית יכתבו את שמם ואיך לפנות אליהם – he, she, they או משהו אחר. כמובן שאעשה זאת. נמתין ונראה איך תתקבלנה ההכרעות המגדריות של הקבלה.