החוויה הדתית לסוגיה

פייגלין ופיתויי שיח החירות

קשה להיות שמרן בזמננו. נהמות המצ'יזמו מהציונות הדתית ומהימין המסורתי בישראל מכסות, כפי שניתן להבין בלי מאמץ רב, על חוסר ביטחון עמוק. העולם בורח מהם, המציאות מתרוצצת ככספית תחת רגליהם. רק לפני עשרים שנה הם חלקו עם כל העולם ואשתו את התפיסה הפשוטה שנישואים הם בין גבר לאישה. כיום העולם ואישו במקום אחר, והם בחרדה. הדת הממוסדת גם היא במשבר, ומספרם שלה-nones, אותם בני-בלי-דת, הולך ועולה ברחבי המערב. מוסדות ותיקים כמשפחה, פרטיות ומקום עבודה משנים את פניהם במהירות. התנודות והעוויתות שעוברת החברה המערבית יכולות להוציא כל אחד משלוותו, לא כל שכן מי שמתנגד להן עקרונית.

אפשר להאריך ברשימת האתגרים שמציב המערב המודרני לאדם המסורתי, אולם המאבק האמיתי מתחולל לא בשדה החברתי, אלא בזה הנפשי. המשבר האמיתי אינו בינם לבין החברה המערבית, אלא בינם לבין עצמם. השיח האינדיבידואליסטי, המדגיש אוטונומיה, הנושא את החירות האישית כגביע קדוש, המציע הגשמה עצמית כאידיאל עליון, ההיגיון המבכר את הפרט על פני החברה ואת הסובייקטיבי על פני האובייקטיבי, המבטיח לפרט את זכויותיו וחירויותיו והמגביל את החברה ביכולתה להתערב בחייו – הליברליזם, בקיצור – שובה גם את ליבם.

ובאמת, איך אפשר היום להתנגד לליברליזם? מי מסוגל לטעון שלאדם לא מגיעות זכויות? מי יטען שמותר לחברה לכפות על מי מפרטיה לעשות כרצונה ובניגוד לרצונו? מי יתעקש שחירות אישית, המובנת כאוטונומיה ("חירות שלילית" כמאמר ישעיהו ברלין) אינה מצרך יסוד המגיע לכל? הטענות האלה נשמעו קשות לעיכול כבר במאה ה-19. אחרי זוועות הפשיזם במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיע קיצן. גם השמרנים של היום כבר לא שם.

זה הרקע (אמנם, לא היחיד) שמתוכו צומח אימוץ הנאו-ליברליזם ואף הליברטריאניזם בקרב הציונות הדתית בזמן הזה. בעוד שבעבר החזיקו חובשי הכיפה הסרוגה בתפיסות סוציאליסטיות (הפועל-מזרחי, הקיבוץ הדתי), כיום, אחרי התפרקותן של מסגרות אידיאולוגיות קולקטיביסטיות כתנועת המזרחי או כמשיחיות מבית מדרשם של הרבנים קוק, עושה שם הליברליזם הכלכלי נפשות.

החיבור בין שמרנות חברתית לליברליזם כלכלי אינו חדש, אבל זה לא הופך אותו ליותר הגיוני. שתי תפיסות הלא מוליכות לכיוונים הפוכים. השמרנות להעצמת החברה, הקפיטליזם להעצמת האינדיבידואל. אירווין קריסטול, מאבות הנאו-קונסרבטיבים, עמד על הנקודה כשקבע כי "הכאוס הרוחני הפנימי של זמננו, שנוצר על ידי הדינמיקה של הקפיטליזם […] מוליד מספר עצום של 'נשמות חופשיות' המרוקנות מתוכן מוסרי".

הברית המגושמת בין השמרנות לקפיטליזם נולדה מצורך פוליטי (אלו הכוחות שהתאספו מול הליברליזם החברתי בעל הנטיות הפרוגרסיביות והסוציאליסטיות), אולם לא פחות מכך מהפיתוי של השמרנים לאמץ צד אינדיבידואלי. הם לא רק טרחנים יבשים שעומדים מול ההיסטוריה וצועקים "עצרי!". הנה כי כן, גם הם בעד חירות, גם הם תומכים באוטונומיה של הפרט, גם הם בעד זכויות, לא רק חובות!

אין זה מקרה שכאשר השתלט נפתלי בנט על המפד"ל הוא דאג למחוק מחוקת המפלגה את השאיפה ל"תחיקה סוציאלית" והכניס אליה את הצירוף הקדוש "כלכלה חופשית". משהו חדש ואינדיבידואלי מתחיל. קידום האג'נדה הנאו-ליברלית הביא לבנט ולשקד אהדה רבה, בעיקר בקרב צעירי הציונות הדתית. ואולם אחת מסגולותיו האנטי-שמרניות של הקפיטליזם היא השאיפה המתמדת לחידוש. מה פואטי אפוא שצעירי הציונות הדתית מחליפים כעת את המוצר שאך מעט התיישן במודל חדש. כך שותה משה פייגלין לרוויה את המנדטים של בנט ושקד ומוריד אותם לסף אחוז החסימה.

ללא ספק, פייגלין מביא את המיזוג המאולץ בין שמרנות לליברטריאניזם לשיא אבסורדי חדש. מצד אחד הוא מחזיק בגישה פונדמנטליסטית אל הר הבית, קובע שזהות יהודית היא יהדות אורתודוקסית ונחוש להעצים את כוחה של הרבנות הראשית, מצד שני הוא מתעקש שכל אזרח ייהנה מחירות מלאה ויוכל לעשות כרצונו. מצד אחד במצע 'זהות' כתוב כי המפלגה "מתנגדת להתערבות המדינה באופי המשפחה", מצד שני באותו מצע כתוב כי אחד מיעדי המפלגה הוא "מדינה המשמרת את ערכי המשפחה".

אל תחפשו היגיון. זה לא מסתדר כי לא אמור להסתדר. הסתירה כאן היא מובנית. היא אינה בעיה, אלא אמצעי המאפשר להמוני צעירים שומרי מצוות לנהור אל המפלגה. שהרי הם נהנים מכל העולמות: גם ימין קיצוני אורתודוקסי בלתי מתפשר, וגם "חירות לכל". גם שמרנות חברתית ואפליית לא-יהודים, לא-אורתודוקסים ולא-הטרוסקסואלים, וגם הבטחה לשמירת זכויות הפרט. מובן שבפועל בכל מקום שיהיה צורך בהכרעה תגבר השמרנות על הפסאודו-ליברליות, אבל בינתיים אפשר לחגוג כאילו אנחנו שמאלנים.

הנה העניין: שומרי מצוות רבים רוצים להיות אינדיבידואלים חופשיים/אוטונומיים כפי האידיאל במערב. המתח בין שאיפתם זו לחייהם הכפופים למערכת מסורתית, הטרונומית, הוא רב, וככל שהם אדוקים יותר הדיסוננס קשה יותר. פייגלין מציע להם תחבולה מתוחכמת: על ידי תליית הסמכות החיצונית-דכאנית בממשלה, ועל ידי ההבטחה להוריד אותה מעל הגב שלנו, הוא מייצר שיח של חירות שהם שמחים לאמץ.

לא המסורת מגבילה אותנו, מסתבר, אלא המדינה. היא הבעיה, ואנחנו אלה שמביאים את בשורת החירות השלמה. פתאום דווקא הם אבירי זכויות הפרט והחופש. פתאום דווקא הם מכריזים "שכל אחד יעשה מה שבא לו", משל היו היפים בשנות השישים. הפיתוי הוא גדול וההקלה עצומה. הם כבר לא אלה שאומרים אסור, הם אלה שאומרים מותר.

פייגלין אינו יותר מאילוסטרציה קיצונית לאופנת הליברטריאניות של הציונות הדתית. התפיסה הזו מאפשרת לשומרי מצוות ימנים להרגיש סוף כל סוף "בצד הנכון", הצד של הקוראים לדרור. אנו עדים לאימוץ נלהב של מודל האינדיבידואל המערבי, ובסופו של דבר מדובר בחילון. ניכר כאן מיאוס מהמודל ההלכתי של "נעשה ונשמע", של ציות וכניעה אל מול סמכות חיצונית. התפיסה המסורתית הזאת אינה מספקת מבחינת האטרקטיביות שלה, מבחינת הזהות שהוא נותנת ומודל האדם שהיא מכוננת.

הדור הצעיר של הציונות הדתית מחפש משהו אחר. כרגע פייגלין מציע להם אותו. בעתיד הדיבורים הנלהבים על "חירות" ייקחו אותם למחוזות אחרים.

דיון ביני ובין פייגלין על משבר הכותל, לחצו לקישור

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

שרוליק לא גר כאן יותר: על התהוות הזהות היהודית-ישראלית של זמננו

כשמציבים את דמותו של שרוליק על עטיפת הספר ברור לנו שצריך לשבת. נפל דבר. משהו בנו, כלומר במהותנו, במו הישראליות שלנו, אינו כשהיה. דמות הצבר של קריאל גרדוש ("דוש") הפכה מזה זמן מסמל המדינה הצעירה לסמל הפרידה מהמדינה הצעירה, כלומר לייצוג תמציתי של כל מה שאנחנו כבר לא. בדרך כלל מתברר שאנחנו כבר לא צעירים, כבר לא יפים, כבר לא חילונים וכבר לא צודקים.

כל חברה עוברת שינויים, אבל נראה שהתמורות העוברות על החברה הישראלית מהירות במיוחד, ובתרבות רפלקטיבית במיוחד – אותה מודעות עצמית יהודית שוודי אלן הפך לקריקטורה – מובן שיתעורר צורך בדקדוק פנימי. גם התזזית שמלווה את השינויים הללו מובנת: לא עבר מספיק זמן מאז השטעטל כדי שנרגיש שאנחנו נינוחים במודרנה. גם כשהמודחק אינו באמת מאיים לפרוץ על פני השטח, החשש שמא יפרוץ מספיק על מנת לעורר חרדה. בכל עת, על כן, יש צורך לערוך אינטרוספקציה ולתת דין וחשבון.

שני מחקרים מהעשור הקודם זכורים בהקשר זה, ושניהם מצביעים על סופה של תקופה כבר בכותרותיהם: "קץ שלטון האחוסלים" של ברוך קימרלינג (2001) ו"פרידה משרוליק" של עוז אלמוג (2004). כתובים בידי סוציולוגים, הספרים הללו סימנו את המעבר משלב ההכחשה אל שלב ההכרה, ושמא אף אל שלב האבל. הדברים אינם כפי שהיו, התבשרנו, ולאו דווקא לטובה.

אלמוג, בספר אינציקלופדי הן בהיקפו והן באופיו, סיכם את התמורות שחלו לטעמו בתחומי התקשורת, המשפט, מעמד האישה, המשפחה והפסיכולוגיה. שלל הציטוטים שפרש בנדיבות (מייגעת לעתים) לפני הקורא, נועדו להמחיש כיצד נפרדה האליטה בישראל ("השכבה היהודית הוותיקה, החילונית, המשכילה והמבוססת") משרוליק, שכרגיל מגלם את ישראל שהיתה ואיננה.

אולם ההסבר שנתן אלמוג לפרידה לוקה. לדידו, לבד מהאינרציה המכבידה על מרצה של כל מהפכה, התקשורת היא שעיצבה מחדש את התודעה הישראלית. שליטת התקשורת על סדר היום היא שגרמה כביכול לאליטה הישראלית להרפות מהחזון הציוני המשותף, ולעבור ל"צרכנות גלובליסטית". אלמוג מסכם את ספרו בחשש שמא לא תתגבש מסגרת אידיאולוגית חדשה והישראלים יתרחקו בהדרגה מהזהות היהודית שלהם. במרחק של חמש עשרה שנה קל לראות כי ההפך הגמור קרה.

קימרלינג ללא ספק העמיק יותר מאלמוג. הוא הספיד את האחוס"לים — את קבוצת האשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, ולאומיים שהקימה את המדינה, ושניסתה, מתוקף תפיסת ה"ממלכתיות" הקולקטיביסטית שבה החזיקה ותוך שימוש בכור ההיתוך הכוחני, לעצב אותה בצלמה ובדמותה. היא נכשלה בכך, ומאז שנות השבעים נסוגה בהדרגה מעמדות השליטה וההשפעה שלה. את מירב האחריות בנוגע ל"דעיכתה של הישראליות" (כשם אחד מספריו באנגלית) הטיל קימרלינג על גוש אמונים — עמדה שהיא בפני עצמה אחוסלית למדי. ראש החץ המשיחי של הציונות הדתית העלה כביכול מהאוב את היסודות הדתיים והאתנוצנטריים המובלעים בציונות החילונית, ואיפשר להם לפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה (אבל בעיקר קדמה). ההומניזם האוניברסלי בלבבות האחוסלים והאתוס האזרחי־רפובליקאי של המדינה הצעירה היו חלשים מדי מכדי להתנגד. שניהם דעכו.

אלא שקימרלינג הפך את סדר הדברים. לא גוש אמונים ריסק את ההגמוניה האחוסלית, אלא התרסקותה היא שאיפשרה את הביריונות הבוטחת של גוש אמונים. רק החלשותה של מפא"י אחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, השבר האמוני שאחז בחילונים למראה בני האלים מששת הימים במבוכתם והשפלתם, והתפוררותו העמוקה אף יותר של הקולקטיביזם הסוציליסטי לטובת אינדיבידואליזם ליברלי, הם שאיפשרו לציונות הדתית, שבעצמה העריצה, כמעט ברמת סגידה, לא רק גנרלים חילונים אלא גם את הנהגת המדינה, לקחת את ההגה והחוק לידיים. עליית הליכוד לשלטון ב-1977 השלימה את התהליך, ועשתה הרבה יותר מהציונות הדתית להחדרתם של מה שקמרלינג מכנה "הגדרות יהודיות־אתנוצנטריות" לזהות הישראלית.

דעיכתה של העבריות

כיצד אפוא הקיץ הקץ על שלטון האחוסלים? למה נפרדנו משרוליק? שני ספרים שיצאו בחודשים האחרונים שבים לבחון את התמורות שעברה החברה הישראלית. השניים נכתבו לא על ידי סוציולוגים, ואולי משום כך קל לראות אותם עצמם כציוני דרך. הם גם משלימים זה את זה. מחד כותב רמי לבני על "קץ עידן העבריות: למה ישראל אינה במשבר, אלא בעיצומה של מהפכה"; ומאידך מגישים שמואל רוזנר וקמיל פוקס את '#יהדותישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית'. שני הספרים נושאים את המילה "מהפכה" בכותרתם, ושניהם נושאים את דיוקן שרוליק על כריכתם — אין כאן כל כוונה להשאיר מקום לספק. אולם בעוד רמי לבני נושא בפנינו קינה נוגה, רוזנר ופוקס, על אף הצהרותיהם החוזרות ונשנות שהם רק מדווחים מהשטח, חוגגים.

לבני, המפרסם טורי דעה בעיתון הארץ ועוסק בחינוך, הגות וביקורת תרבותית, מבכה את דעיכתה של "העבריות", ולשם כך משתמש במינוח שאימצו החלוצים הציונים כדי לתאר את עצמם. החלוצים ההם התעקשו שהם נפרדו מהיהדות הגלותית, ויצרו על אדמת ארץ ישראל את העבריות, שהיא התרבות היהודית המקורית והמבוססת יותר, היהדות הלאומית שצומחת כאמת מארץ ממשית. העבריות אינה, כיהדות המסורתית, תלושה וגלותית, אלא גאה ושורשית, והיא עתידה להפוך את בני ישראל לעם חופשי ומתוקן בארצו.

לבני נותן בה סימנים: העבריות ביכרה את הריבונות, את האקטיביות, את היוזמה, את החילוניות, את החידוש, את ההגשמה, את המודרניות, את הנורמליות, את המצויינות. היא ביקשה ליצור אדם שלם, גאון ונדיב, שרגליו על הקרקע וראשו נישא אל על. העברי יעמוד עצמאי במדינתו וישתלב בקהילת אומות העולם, הוא יקים חברה צודקת, חברת מופת, על פי חזון הנביאים ובהתאם למשפט העמים. הוא יפריח את השממה, יישב את הארץ, יגן על תושביה ויעמול למענם. הוא יעסוק במדע ויביא לשגשוג. הוא ילחם לחיי צדק אחווה וחופש בחברה. הוא יהווה סוף טוב למסע בן אלפיים השנה בגלות, סוף שיפרש מחדש, מבאר לבני, את תלאות העם היהודי כמובילות לקיום מודרני ומתוקן, ולא כנבלעות בפירוטכניקה משיחית. העברי, דווקא הוא, יהיה "יהודי מלא", כלשונו של א.ב. יהושע, וזאת בשונה מהדתי, החרדי או הרפורמי שבחרו להישאר בגלות, מנטלית או פיזית.

החל משנות האלפיים, כותב לבני, העבריות דועכת. התבססות הימין בשלטון משנה את האתוס הישראלי. על פי לבני, הימין לא חותר לנורמליות. הלאומיות שלו אינה מבקשת להשתלב בדמוקרטיה האוניברסלית, אלא מבוססת על אתנוס, דת וטריטוריה. שלום עם השכנים אינו אידיאל, אולי אף אינו רצוי. אין חתירה להגשמה, אלא רצון לביטוי של רגש. "מעטים מצפים מנתניהו להציג פתרון בנושא הפלסטיני, או תוהים מה השיג בשתדלנותו התזזיתית בשאלה האיראנית […] נתניהו מקבל פרס על מאמציו, על יפי הרטוריקה ועל כך ש'הכניס להם' […] הדיבור החליף את המעשה. החוויה החליפה את התוצאה".

את זרע הפורענות מוצא לבני בחוסר התגבשותה של חילוניות יהודית לאומית. החילוניות האירופאית, הוא מסביר, היתה שלובה מלכתחילה בלאומיות, מה שאין כן זו היהודית, שלא גיבשה תפיסה חילונית של מדינה. הציונות השתמשה בסמלים הדתיים במפעלה הלאומי, ואף בסמכות הרבנים, למשל לצורך גיור או נישואים. הסטטוס קוו בין דת ומדינה נועד "לאלף" את הדת, אבל קיבע שיווי משקל בלתי יציב. עם ירידת ההגמוניה של מפלגת העבודה החלה החילוניות הישראלית להתנוון, ו"שקעה בשלב ראשון לסקטוריאליות (מפלגות שינוי ויש עתיד), עד שמאוחר יותר איבדה את דרכה ואת צלמה". החילוניות נפרדה מהממלכתיות ומהיומרה להנהיג, והופרטה לכדי אינדיבידואליזם ליברלי.

מכיוון שכך, דינה של החילוניות להיעלם. "החיתוך בין הדת היהודית לבין הזהות היהודית המודרנית ייתפר מחדש […] החילונים יילכו ויהפכו להיות דומים לווריאנט של האוכלוסייה המסורתית". המעבר, כותב בצער לבני, הוא מן "העבריות", כהגדרה חדשה ואחרונה של היהדות, ל"יהדות ישראלית", בה הישראליות היא פשוט הלבוש הנוכחי של היהדות, וכדי להיות ישראלי שלם יש צורך קודם כל להיות יהודי.

יהדות פרטית, תפורה על פי מידה

למסקנה הזו בדיוק מגיעים שמואל רוזנר וקמיל פוקס. בסקר רחב, מרשים בהיקפו, הם ממפים את הזהות היהודית הנוכחית בישראל. רוזנר, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ובעל טור ב"ניו יורק טיימס", ופוקס, פרופסור לסטטיסטיקה ויועץ במכון הסקרים "דיאלוג", שאלו 3,005 יהודים ישראלים, בשני סבבים, שלל שאלות בנוגע להשקפת עולמם ואורח חייהם. השאלות חולקו על ידי החוקרים לשני צירים: המסורת והדת היהודית, והלאומיות היהודית בישראל.

שאלות "לאומיות" עוסקות, למשל, ביחס לשירות בצה"ל או לחיים בחו"ל ולא בארץ. שאלות "דתיות" נוגעות לקידוש בערב שבת ולהעדפת קבורה או חתונה אזרחית. התשובות שוקללו כך שניתן היה לשייך כל משיב לנקודה מסויימת הנמצאת ביחס מסויים — קרוב או רחוק יותר — מזהות יהודית דתית ומזהות יהודית לאומית. בהתאם לתוצאות חילקו השניים את החברה היהודית בארץ לארבע קבוצות: קבוצת "היהודים", שמגדירים עצמם בעיקר כדתיים (17%), קבוצת "הישראלים", שזהותם היא בעיקר לאומית (15%), קבוצת "האוניברסלים", שמדגישים ערכים חילוניים ואזרחיים (13%), וקבוצת היהודים־ישראלים, שמציגים הן מסורת והן לאומיות (55%).

כפי שניתן לראות, קבוצת היהודים־ישראלים ללא ספק דומיננטית, וזה המסר העיקרי של הספר: בישראל נוצרת תרבות יהודית חדשה, "יהדות ישראלית", שמשלבת זהות לאומית עם זהות דתית. ואם נרצה למקם את ההתפתחויות הללו בתולדות היהדות, בישראל נוצרת, כלשון המחברים, "מסורת יהודית בגוון לאומי". מדובר ביהדות פחות הלכתית, פחות חילונית (במובן האידיאולוגי של המילה), ופחות מסורתית (במובן המזרחי של המילה).

מכיוון שהשאלות נוסחו על ידי החוקרים אפשר אולי לפקפק במפת האחוזים שמתקבלת, ויש כאן גם סוג מסויים של הנחת המבוקש, אולם נדמה לי שהמחברים, המסתמכים גם על סקרים ומחקרים קודמים, מביאים שלל ראיות התומכות בממצאיהם. מחד, הציבור החרדי, בשוליו המתרחבים והולכים, עובר, כלשונו של פרופ' קימי קפלן, "ישראליזציה". החרדים הופכים ליותר לאומיים בעמדותיהם, מאמצים עמדות ציוניות וימניות, ומשתלבים בחברה הישראלית הכללית. הזהות החרדית הקלאסית, הבדלנית, האנטי־מודרנית והאנטי־לאומית, מאותגרת, ובמעגלים מסוימים מתפוררת.

הציונות הדתית, כפי שעלה כבר במחקר 'דתיים? לאומיים!' (2015) בהובלת תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מבססת את זהותה על לאומיות וימניות, ופחות על הלכתיות. ישוב הארץ וההגנה על המדינה הפכו ליסוד העיקרי בהשקפתם ובזהותם היהודית. בהתאם לכך הציבור הזה חווה "נטישה המונית" (כלשון המחברים) לעבר פריקת עול מצוות. הוא נשאר יציב בגודלו רק בזכות שיעור ילודה גבוה.

הקבוצה המסורתית בישראל הופכת ליותר חילונית: סמכות הרבנים בירידה, והאורתודוקסיה כבר אינה נחשבת ליהדות האותנטית היחידה. מאז שנות התשעים מראים סקרים שהציבור המסורתי בישראל הולך וקטן, וניכר שרבים שגדלו בבתים מסורתיים מגדירים עצמם היום כחילונים. אמנם, מן הצד השני חילונים מגלים עניין מחודש במסורת, אולם הם עושים זאת כפרטים ושומרים על האוטונומיה שלהם מול מוסדות הדת. החילונים מאמצים יהדות פרטית בעיצוב עצמי, ולחילופין מצטרפים ליהדות הרפורמית או הקונסרבטיבית.

עידן פוסט-אורתודוקסי

ואכן, אחד ממצאי המחקר מדגיש שוב את מה שהתגלה בסקרים שונים החל מ-2013, והוא שסביב עשרה אחוזים מהיהודים בישראל שמגדירים עצמם כרפורמים או כקונסרבטיבים (בספר המספרים הם 8% ו-5% בהתאמה). לא מדובר באנשים שחברים בקהילות ואף לא כאלה שמגיעים תדיר לבתי הכנסת של התנועות, אולם הזדהותם המוצהרת עם היהדות הלא אורתודוקסית מראה כי "האורתודוקסיה הפכה למושג שאינו עוד חופף ליהודיות אותנטית ואמיתית, אלא למושג המתאר את היהודי הדתי בנוסח ספציפי". במילים אחרות, התקבלות הזרמים הלא-אורתודוקסים בישראל גרמה לאורתודוקסיה להפוך לזרם.

מעמדה של האורתודוקסיה בישראל בירידה. לא רק שהממסד הרבני הוא מהשנואים על אזרחי ישראל, אלא שהמגמה החברתית הישראלית היא מהאורתודוקסיה החוצה. הנתונים שרוזנר ופוקס מציגים מראים בברור שבעוד שהתנועה הפוליטית היא ימינה, התנועה הדתית היא שמאלה: חרדים הופכים לדתיים, דתיים הופכים למסורתיים, ומסורתיים הופכים לחילונים. כך למשל, 36% מאלו שגדלו בבית מסורתי מגדירים עצמם היום כחילונים יותר, ורק 17% כדתיים יותר. כך גם 40% מאלו שגדלו בבית דתי, לעומת 20% שנעו לכיוון החרדי. בישראל של היום, הסיכוי של אדם לחיות בבגרותו בבית פחות דתי ממה שגדל בו בצעירותו, גדול מהסיכוי שיקרה ההפך. במינוח שטבע כתב הדתות לשעבר של "הארץ", יאיר אטינגר, אנחנו בעידן הפוסט־אורתודוקסי.

זהו גם עידן לאומי יותר. הסקר מגלה שככל שמאמצים יסודות מן המסורת, מתקרבים ללאום (עד ולא כולל החרדים). מי שהגדירו עצמם "חילונים קצת מסורתיים" מניפים דגלים ביום העצמאות ועומדים בצפירות ביום השואה וביום הזיכרון יותר ממי שהגדירו עצמם "חילונים לחלוטין". יש קורלציה ברורה בין הזהות המסורתית לזהות הלאומית, מה שתומך במסקנת המחברים שמתפתחת בישראל זהות לאומית יהודית, או זהות יהדות לאומית.

הזהות הזאת היא יהודית אבל לא אורתודוקסית, לאומית ולא אוניברסלית. על פי ממצאי הסקר, 62% מהיהודים בישראל עושים קידוש בערב שבת, אולם 51% עושים קניות בשבת ומעל חצי מיליון יהודים עובדים בישראל בשבת. 68% מהיהודים בישראל אוכלים כשר בפסח, אולם 55% מרגישים שט' באב הוא "יום רגיל לגמרי". 68% סבורים ש"להיות יהודי טוב" זה (גם) לשרת בצה"ל; 33% מוכנים לקבל כיהודי את כל מי "שמרגיש כיהודי"; 58% מהיהודים בישראל תומכים בתפילת נשות הכותל בכותל, ו-9% בלבד מעוניינים שישראל תהיה מדינה "אזרחית ישראלית", כלומר לא "יהודית".

שרוליק כפי שמוצג באתר של קריאל גרדוש

יצירתה של זהות יהודית-ישראלית מודרנית

רוזנר ופוקס לא מתיימרים להסביר את הממצאים שלהם, אולם הם נותנים תחושה שמבחינתם התהליכים המתרחשים אינם יותר מאשר התפתחות טבעית. כאשר הם מדווחים על התפרקותה של הציונות הדתית הם כותבים שמכיוון שממילא הציבור הישראלי משלב מסורת ולאומיות, שכן "כל אחד מארגן לעצמו את התרכובת על פי המינון הנכון לו". אולם ההתחלנות של הסרוגים, כמו גם זו של החרדים, אינה רק עניין של נוחות או העדפה אישית. התהליך שאנחנו רואים מול עינינו מבשר על שינוי חד באופיה של החברה הדתית. אימוץ הלאומיות הוא דרכם של פרטים לצאת מזהות דתית כוללת וקולקטיביסטית ולאמץ מסגרת שמאפשרת יותר אוטונומיה ואינדיבידואליזם. במילים אחרות, הלאומיות היא הדרך של היהדות להפוך למודרנית.

כמובן, כך היה כבר מימי ראשית התנועה הציונית. הציונות ביקשה להציע זהות יהודית אלטרנטיבית לזו הדתית, העומדת על המימד הלאומי. אותו "עברי" שרמי לבני מתייחס אליו הוא הגרסה שהציונות הסוציאליסטית הציעה לזהות יהודית מודרנית. וזה עבד: הציונים היו בטוחים וגאים בזהותם היהודית, ועם זאת חילוניים לחלוטין. על כל השימוש שלה בסימבוליקה מסורתית הציונות הסוציאליסטית הציגה חילוניות אידיאולוגית, חילוניות שדחתה את הדת כסרך עודף שמקומו בעבר ושראתה עצמה כזהות היהודית האותנטית.

לבני מאשים את הימין, על תפיסת הלאומיות האתנו־דתית שלו, בנפילת "העברי" עם הכניסה למאה העשרים ואחת. אולם בקום המדינה הימין ותפיסותיו היו שוליים, וכך גם שנים רבות אחרי כן. כדי שהתפיסות הימניות יתבססו היה צריך השמאל לפנות להן את המקום. ואמנם, זה בדיוק מה שקרה. הישראלים החילונים לא התחילו להתעניין במסורת אלא לאחר שאותה זהות "עברית" כבר לא היתה תשובה תקפה עבורם לשאלה "כיצד אני יהודי?". העבריות התפרקה הרבה לפני המאה הנוכחית, בתהליך ארוך שכלל את משבר הלגיטימציה של תנועת העבודה לאחר מלחמת יום הכיפורים, אבל עוד יותר מכך את המעבר של ישראל מסוציאליזם לליברליזם. בפשטות: כמו יתר העולם המערבי ישראל הפכה לחברה קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית (אורי רם, בספרו "הגלובליזציה של ישראל" מ–2005, מתאר זאת היטב ונותן לכך הסבר טוב יותר מאלמוג או קימרלינג).

לאחר שהאידיאלים הסוציאליסטים ואתוס ההגשמה הקולקטיביסטי של מפא"י הפכו חסרי תוקף, התחילו החילונים בחיפוש אחר דרך חדשה לנסח את זהותם היהודית. דרך זו נמצאה, באופן לא מפתיע, במסורת – אולם לא כחזרה בתשובה. מכיוון שאותם חילונים כבר הפנימו את האינדיבידואליזם המערבי, רובם לא היו (ולא יהיו) מוכנים להיכנס למסגרת הדורשנית והקולקטיביסטית של ההלכה. הם מעדיפים לגבש את זהותם היהודית על ידי עניין תרבותי (בתי מדרש פלורליסטים) או רוחני (ניו־אייג') במסורת, ולתפור לעצמם חליפה יהודית על פי מידה. הלאומיות משתלבת היטב במהלך הזה, שכן היא מעניקה יסודות יהודיים בשפע ללא דרישה לעשות שינויים באורח החיים. בשונה מהפשיזם לסוגיו, הלאומיות הדמוקרטית מעצימה, לא מדכאת אינדיבידואליזם.

מן העבר השני מגיעים החרדים והציונים הדתיים, כאשר שתי האוכלוסיות במשברי זהות משל עצמם. הראשונים מעוניינים להצטרף לחברה הכללית מתוך שילוב של צרכים כלכליים, משבר הנהגה חריף וההתפכחות שהביא העולם המקוון. האחרונים, בדומה לחילונים, נותרו ללא מרכז אידיאולוגי מאז קריסת המשיחיות הקוקניקית בשנות התשעים, וביתר תוקף מאז הריסת גוש קטיף. עבור שתי הקבוצות הללו הלאומיות מזמנת הן שותפות בישראליות, והן גרסה מודרנית, ליברלית ואינדיבידואלית יותר, של זהות יהודית.

שילוב משתנים זה מסביר מדוע החברה בישראל הופכת מצד אחד למסורתית יותר, מצד שני ללאומית יותר, ומצד שלישי לליברלית יותר. יוצא מהכלל חשוב בליברליזם הישראלי הוא היחס לפלסטינים כמובן, וגם אותו אפשר להסביר על ידי אותם תהליכים. לבד מעצם הסכסוך הלאומי שבאופן מובן מעורר אנטגוניזם, ישראלי שמשדך את זהותו היהודית עם הלאומיות הישראלית יבקש להעצים את "יהדותה" של המדינה, מה שיבוא בכל מני דרכים על חשבון שכניו הפלסטינים.

שאלת "הזהות היהודית" עומדת בלב הקיום היהודי מאז המאה ה-18. כחברה שנכפתה לעזוב את הקיום המסורתי, המובן מאליו מבחינה קיומית, ולהתאים את עצמה לתרבות המערבית המודרנית, אין פלא שיהודים מוצאים עצמם במחזורים חוזרים ונשנים של חיפוש ועיצוב זהות. שרוליק, או כל מה שהוא מייצג, הציע גרסה "עברית", לאומית, קולקטיביסטית וחילונית לזהות היהודית. הפרידה משרוליק מאפשרת את המחזור הנוכחי של עיצוב הזהות היהודית בישראל: זהות אינדיבידואלית אך קרובה למסורת, פוסט־אורתודוקסית ואתנו־לאומית. ללא ספק גם הזהות היהודית־ישראלית הזאת תתחלף בעתיד באחרת, ותאפשר גל מחודש של נוסטלגיה.

המאמר פורסם במוסף הארץ

מהמחתרת היהודית ועד לנוער הגבעות, 40 שנה של טרור יהודי

מודעה מתוך האתר של נח זבולוני. לחצו על התמונה כדי להגיע לשםב–2 ביוני 1980 נשמעו שלושה פיצוצים בשכונות הטובות־יותר של שכם, רמאללה ואל־בירה. שני מטעני חבלה שהוכנו בקפידה הצליחו לגדוע את רגליהם של ראשי שתי הערים הראשונות, השלישי התפוצץ בפניו של חבלן מג"ב סלימאן חירבאווי, שנשלח לנטרל אותו. האחראים לשלושת הפיגועים היו חברי המחתרת היהודית. עד שיילכדו יספיקו לרצוח ביריות שלושה סטודנטים ולפצוע 30 במכללה האיסלאמית בחברון, למלכד חמישה אוטובוסים פלסטינים במטרה לפוצצם על נוסעיהם, ולתכנן לפוצץ את כיפת הסלע כפתיח לעידן הגאולה השלמה.

כל זה יתברר רק ארבע שנים מאוחר יותר, כשהשב"כ יתפוס אותם בשעת מעשה. עד אז הועלו ספקולציות לגבי זהות המפגעים. ישראל הראל, למשל, היה משוכנע שמדובר בעבודה פלסטינית פנימית, שנועדה להכתים את גוש אמונים ותנועת ההתנחלויות. "אין זה סביר שידיים יהודיות ביצעו מעשים אלה", כתב אז ב"נקודה", הירחון שייסד וערך. לתפישה זו היו שותפים רבים בציונות הדתית. והרי איך בכלל ניתן להעלות על הדעת שיהודים יעסקו בטרור?

ככל שהדברים משתנים, אומרים בצרפתית, כך הם נשארים כפי שהיו. כמעט 40 שנה אחרי המאורעות ההם, ועדיין מנהיגי הציונות הדתית "לא מאמינים" ו"מסרבים לקבל" את האפשרות שאנשים מתוכם היו לטרוריסטים. אחרי יורם שקולניק, גור המל, נחום קורמן, ברוך גולדשטיין, מחתרת בת עין, עדן נתן זאדה, אשר ויזגן, שורפי משפחת דוואבשה, בריוני להב"ה, פורעי תג מחיר ועוד כהנה וכהנא, עדיין יכול אבי אחד החשודים ברצח עאישה א־ראבי להכריז ש"אין דבר כזה טרור יהודי". אחרי 40 שנה של טרור תוצרת עצמית, עדיין דורשים מאתנו להטיל ספק במקצועיות חקירת השב"כ, ולהאמין ש"לא יכול להיות" שמתנחלים צעירים קמו לעת לילה בישיבה ברחלים שבה למדו תורה, ויצאו לרצוח אם לשמונה.

פסיכולוגים אולי יראו בסירוב להכיר במציאות מנגנון הגנה. ציבור שרואה עצמו כערכי בצורה יוצאת דופן, ורואה בישיבתו ביהודה ושומרון מעשה של גבורה וחסד בעל משמעויות היסטוריות (ואף על־היסטוריות), לא יכול להודות שמתוך אותה התורה שמחנכת לערכים ראויים ולאהבת העם והמולדת יוצא גם טרור. ציבור כזה, אולי יאמרו, לא יכול להודות שבאובססיה שלו לאדמה ולשליטה, בעיוורון שלו לזכויות שכניו, באדנות ובגזענות שהוא אימץ ביהודה ושומרון, הוא העצים את החלקים הגרועים ביותר של המסורת היהודית, והפך אותה לסם מוות.

לא כולנו פסיכולוגים, וממילא ניתן להציע סיבות פרוזאיות הרבה יותר. הנה אחת: היכן הוא האדם שיודה בנקודת כיעורו אם איש אינו מאלץ אותו? ממשלת ישראל הרי מוכנה לעצום את עיניה. אם מאלימות כלפי שוטרים וחיילים, מהדקירה של שוטר מג"ב בפינוי האחרון (אבל לא האחרון בהחלט, כמובן) בעמונה ומהאבן בראש שקיבלה שוטרת מג"ב ביולי ליד ההתנחלות יצהר, עשו פחות עניין משלט קרטון בצורת גליוטינה — למה שמישהו יתרגש מרצח פלסטינים? ואכן, לא שמענו מילות גינוי מחברי הממשלה, ושרת המשפטים הגדילה לעשות והתגייסה אישית למען החשודים. היו בטוחים שגם אם יורשעו היא תעשה הכל על מנת לקצוב את עונשם ולחון אותם.

ולמה שיודו על האמת, הרי בכירי מנהיגיהם ורבניהם משתפים פעולה באופן אקטיבי עם הטרור. הרב חיים דרוקמן התגלה כמי שיודע להגן לא רק על עברייני מין אלא גם על חשודים בטרור, וביקש מראש הממשלה לשחרר את החשודים. הרב דוב ליאור, מבכירי רבני הציונות הדתית ומהפוסקים ההלכתיים המוערכים כיום, נתן אישור מיוחד לנערי הגבעות מיצהר לנסוע אל החשודים ברחלים בשבת, על מנת לתדרך אותם כיצד לעמוד בחקירת שב"כ. וכי מה היא קדושת השבת לעומת הרצון לחפות על טרור יהודי? מפתה לומר שמדובר בשבתאות, אבל שבתי צבי לא רצח איש.

הנה כי כן, 40 שנה של טרור, ואין כל צורך להודות בטרור. נכון, מחבלי המחתרת היהודית שונים מאוד מהחשודים ברצח עאישה א־ראבי. הראשונים באו מלב הממסד המתנחלי, מהמעגלים הפנימיים של גוש אמונים. היו אלה אנשי משפחה מבוגרים ומחושבים, שחלקם ממלאים עד היום תפקידי מפתח בציונות הדתית. האחרונים הם צעירים תלושים, נערי גבעות המחזיקים בתפישה אנטי־ציונית ומייחלים לחורבנה של המדינה. ואולם שני קווים ישרים נמתחים בין שתי הנקודות הללו.

ראשית, מוטיב הנקמה. פעולות הטרור של המחתרת היהודית התחילו כתגובה לפיגוע בבית הדסה בחברון במאי 1980, שבו נרצחו שישה ונפצעו 16. רצח עאישה א־ראבי נעשה שלושה ימים לאחר פיגוע הירי בברקן שבשומרון, שבו נרצחו שני ישראלים, ובין החשודים דובר על הצורך בנקמה. בגלגולים שונים הנקמה כערך וכאידיאל מניעה אלימות פוליטית יהודית.

שנית, בשני המקרים רבנים עודדו את הטרור. לנערי הגבעות אין "הנהגה רבנית" של ממש, אבל הם לומדים תורה מדמויות כמו הרב יצחק גינזבורג, שמבית מדרשו יצא הספר "תורת המלך", אשר דן בדיני הריגת גויים חפים מפשע. בחוברת "ברוך הגבר" מ–1994, שבה גינזבורג מהלל את ברוך גולדשטיין ואת הטבח במערת המכפלה, הוא כותב כי "במצב שבו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה — טוב שבגויים הרוג".

יומיים לאחר הפיגוע בחוות גלעד שבו נרצח הרב רזיאל שבח, בינואר 2018, לימד הרב גינזבורג בישיבת "פרי הארץ" שברחלים, מן הסתם את התלמידים שחשודים היום ברצח א־ראבי. גינזבורג קבע שם כי על רקע הטרור הפלסטיני יש צורך ב"פעולת תגמול קשה" על ידי "אחד שמפקיר את עצמו בשביל עם ישראל". לאחר פרסום הדברים גיבה שר החינוך בנט את הרב גינזבורג. גינזבורג חי בכפר חב"ד ומלמד בכל רחבי הארץ.

לחברי המחתרת היהודית דווקא היתה הנהגה רבנית. על פי עדותו של אחד מחברי המחתרת, מנחם לבני, בישיבה שהתכנסה לאחר הפיגוע בבית הדסה כדי לדון ב"פעולות נקם" השתתפו הרבנים משה לוינגר, אליעזר ולדמן ודוב ליאור. כן, אותו דוב ליאור. על פי לבני, "הוחלט, בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולות פיגוע המוני בנפש… בהמשך פנה אלי הרב ולדמן, לאחר הישיבה, וביקש להיות שותף אישית בפיגוע".

הדברים כתובים, גלויים לכל, בעמוד 204 בספרו של חגי סגל, גם הוא מחברי המחתרת, "אחים יקרים". הספר ראה אור ב–1987. מאז הרב לוינגר מת בשלווה בביתו, הרב ולדמן חי בשלום בחברון, והרב ליאור חי ומכשיר חילול שבת על מנת לחמוק מהחוק. לא נעשה ולא ייעשה להם דבר. הרי אין טרור יהודי.

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג פסק בעבר, שאין צורך להרוס בתי מחבלים יהודים. "במגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים", כתב סולברג. זאת מפני שבמגזר היהודי קיים "גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר". אחרי התמיכה של גדולי הרבנים והפוליטיקאים של הציונות הדתית בחשודים ברצח א־ראבי, אחרי שרשויות החוק מאפשרות לרבנים כמו ליאור להמשיך לתמוך אקטיבית בחשודים בטרור, לפחות מהקביעה הזאת אפשר להיפרד.

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

"כריסמס הוא הזמן שבני אדם מדתות שונות מתאחדים כדי לעבוד את ישו"

זאת העונה בה העצים בשדרה מקושטים ואנשים מאירים את גינותיהם, זאת העונה בה המודעות נצבעות בירוק ואדום והחנויות מכריזות על מבצעים, זאת העונה בה דמותו של סנטה קלאוס מודבקת באופן אקראי על שלטים, ארונות חשמל ועמודי תאורה, זאת העונה בה קבוצות מתפללים עומדות ברחוב שלפני הכנסייה ושרות מזמורים, זאת עונה בה מבשרים לך ש"מושיענו היקר נולד" ו"המלך הגיע", זאת כבר חודש שלם העונה בה תחנות רדיו מקדישות עצמן באופן טוטאלי ובלתי פוסק לשירי חג ושניתן, תבורך הבתולה הקדושה, לשמוע את Last Christmas חמש פעמים ביום.

אני לא יודע על איזו "מלחמה בכריסמס" אוהבים לדבר ברשתות הטלוויזיה השמרניות. מפרץ סן פרנסיסקו בוודאי אינו האזור האדוק ביותר בארצות הברית ומרגישים כאן את החג כאילו אנחנו ברולדין בחנוכה. כלומר, יש כאן הרבה הרבה סוכר. קיטש, אפשר לקרוא לזה, ומכיוון שאני חובב ותיק של קיטש, אני די נהנה מזה. כבר חודש שהחג באוויר, אופף ומפלש כל מקום וכל דקה, ויש בזה, על רקע החורף והקור, הרבה יופי ואפילו לא מעט נחמה.

יש בזה גם תחושה מוזרה של אמביוולנטיות. מצד אחד, כשרואים מקרוב את העיר עוטפת אור, כפי שראינו פעמים רבות בסרטים וסדרות, עולה הרגשה מוזרה של פמיליאריות. סיפרו לנו את הסיפור כל כך הרבה פעמים – חג מולד מושלג, כל בני המשפחה מתרפקים יחד ליד האח, סנטה מביא מתנות לילדים – שקל מאוד לאמץ אותו כשהוא מגיע מכל כיוון בתלת-מימד. מצד שני, הרגע חגגת את חנוכה.

האיש בחליפה האדומה

עברי מקבל הוראות אוניברסליותגם לא ממש משאירים לך ברירה. כמרצה אורח שיש לו ילדים קטנים הוזמנתי לאירוע מיוחד לכבוד החג. הגיעו רבים עם משפחותיהם – כמה מאות אנשים – והתאספו באחד האולמות היפיפיים של הקמפוס. היו חטיפים ופיצות לילדים, אחריהם מופע של קוסם. אחר כך סנטה קלאוס הגיע. הוא נופף לשלום וצחק את צחוקו העמוק מראש גרם מדרגות שהוביל אלינו, ואז נכנס עם פמליית עוזרים ועוזרות בתחפושות גמדים. מבעוד מועד הוכנה לו כורסה גדולה שמוקמה תחת עץ האשוח הענק במרכז האולם. הילדים הוזמנו לשבת על ברכיו ולקבל מתנה.

עברי, בני הבכור, זינק לעבר האיש הזר בחליפה האדומה והצליח להשתחל השלישי בתור. הקטן יותר, שילה, התחיל לבכות מפני שהוא רצה מתנה אבל פחד מסנטה (לילד חושים בריאים). אני עמדתי בצד וחשבתי על הקלות של הדבר, על המובנות-מאליה שלו. הנה כולנו כאן, ערב רב של זרים מארבע רוחות הארץ. שוודים, צרפתים, יפנים, איטלקים, ארגנטינאים, בריטים, פולנים, סינים, קוריאנים – כולם משתתפים בחגיגה לכבוד "הולדת המושיע", וכולם בעניין. אינקלוסיביות אוניברסליסטית של דת-עולם, של אמונה שופעת ונדיבה שמכנסת תחתיה אנשים מכל עדה וזן.

אבל החגיגה הזו כמובן לא מכנסת תחתיה אנשים מכל מסורת דתית. הנהלת האוניברסיטה שולחת הזמנות לכולם, נוצרים ושאינם, באופן שמבחינתה הוא בלתי בעייתי בעליל, אבל החגיגה היא נוצרית בהחלט. בואו, מזמינים אותנו, שבו איתנו תחת עץ האשוח, הוא הוכן עבור כולם. אכלו מהפיצה הזאת המחולקת בחינם, שכן היא גופי, שתו מהקולה כי היא דמי, דם הברית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים.

החגיגה האוניברסלית הזאת היא נוצרית כפי שהנצרות היא אוניברסלית. באחד מפרקי 'משפחת סימפסון' ליסה מביעה פליאה על זה שקראסטי הליצן משתתף בתוכנית מיוחדת לכריסמס, שהרי הוא יהודי. בארט מסביר לה ש"כריסמס הוא הזמן שבני אדם מדתות שונות מתאחדים כדי לעבוד את ישו". הבדיחה הזאת עובדת מפני שזה באמת המסר המובלע של הסיפור הזה.

סלבוי ז'יז'ק מעלה אבחנה מעניינת לגבי האוניברסליזם הנוצרי בספרו On Belief. הוא עומד על כך שדווקא היומרה הבלתי-מתפשרת לאוניברסליזם משמעה דחיית מי שאינם שותפים לה. "בדתות 'פרטיקולריסטיות'", טוען ז'יז'ק, "ואף באסלאם, על אף שאיפות ההתפשטות הגלובליות שלו, יש מקום לאחרים, הם נסבלים, גם אם מתנשאים מעליהם. ברם המוטו הנוצרי 'כל בני האדם אחים' משמעו גם כי כל אלה שאינם אחיי אינם בני אדם."

אפשר להרגיש משהו מהדחייה הזאת דווקא בהזמנה הפתוחה להשתתף בחג. מי שלא נענה לה הוא 'לא בסדר', או שמשהו לא בסדר בו. והרי איזה אדם חיובי יתנגד לאחוות כל בני האדם? אם אתה מוציא עצמך מהכלל הרי שכפרת בעיקר (וממילא לא תיגאל). רוס דות'ת (Douthat), בעל תור שמרן בניו-יורק טיימס שאני נהנה לקרוא, כתב באחד ממאמריו בתחילת דצמבר על החזון האידיאלי מבחינתו: "לו היה לי מטה קסמים כדי לברוא אליטה […] היא היתה אריסטוקרטיה קתולית רב-גזעית ורב-לשונית המושלת מקוויבק עד צ'ילה." באריסטוקרטיה הקתולית של דות'ת (ופירוש המילה "קתולי" הוא הרי "אוניברסלי") יש בהחלט מקום (וחייב להיות מקום, אם הוא לא רוצה לאבד את עבודתו) לכל העמים והגזעים. אבל אין בה מקום ליהודים.

זה לא שחגיגות כריסמס זרות לי. כמי שגדל בחיפה ראיתי קישוטים נתלים ברחובות בעיר (בשכונות מסויימות כמובן) וכשגרתי בירושלים נהגתי לבקר במיסת בחג בכנסיית דורמיציון. אבל המופעים האלה של תרבות מיעוט המקבלת את מקומה המצומצם אינם דומים למצב בו אתה עצמך חלק מהמיעוט. ואין הסובלנות היהודית אל האחר (פגומה ככל שתהיה כיום בישראל) דומה להזמנה הנוצרית להיפרד מהאחרות ולהצטרף אל "כולנו".

גלויה מ-1907ההזמנה הזאת, שאולי מדאבת את הלב מצד חיצוניותה, משמחת אותו מצד פנימיותה. כי למרות שיש בינינו רבים שהקיטש הנוצרי, או אף יותר מכך דמותו הפלסטית של הצלוב על מכונת מותו, דוחים אותם, החזון של האחווה האנושית האוניברסלית בהחלט לא דוחה, אלא אף מושך מאוד את רובנו. גם במובן הזה, כמו במובנים אחרים, כבר הפנמנו את תמונת העולם הנוצרית. חג המולד כבר נחגג בתוכנו.

התשוקה לאסימילציה בכלל האוניברסלי היא בבסיס האתגרים הגדולים שעומדים בפני היהדות בארה"ב. ויש לומר, לא מדובר על נטיית לב רדודה שמקורה בכניעה נוחה לדעת הרוב. מבט קצרצר בדברי ימי האנושות ייתן לנו סיבות רבות להסתייג מפרטיקולריזם, אקסקלוסיביות ואתנוצנטריזם. מבט ארוך יותר ייתן עוד כמה סיבות.

ועם זאת חייבת להיות דרך להציג שונות – שונות מהותית, לא שונות חסרת משמעות – באופן שאינו נחשב נחות או בעייתי. וגם כאן, זה לא רק מפני שחשובה לנו קבוצת הייחוס שלנו ואנחנו לא רוצים לראות אותה נבלעת בהומוגניות הכללית, וזה לא רק משום "זכותנו" להיות מי שאנחנו. זה מפני ששונות מהותית היא חיונית לחתירה אל האמת. מכיוון שהמציאות היא רבת פנים ומימדים, הומוגניות היא חיסול האפשרות לראות. אחידות היא עיוורון.

ג’ון קליז מדבר על דת

לפני חודשיים יצא ספר ובו מבחר מאמרים של ג'ון קליז: Professor at Large: The Cornell Years. מסתבר שכוכב מונטי פייתון היה במשך שנים מעין מרצה אורח באוניברסיטת קורנל, וערך כל מני שיחות במסגרות שונות שם. יש לקליז לא מעט מה לומר על דת ורוחניות. הרבה קלישאות, אבל הוא גם מגלה שהוא מאמין ב"משהו", כלומר אלוהות כלשהי, וגם בחיים אחרי המוות, ומצד שני שהכנסייה האנגליקנית, לתוכה נולד, כמעט שחסלה אצלו כל אמונה או חשק להאמין. קליז סבור שדתיות יותר קונטמפלטיבית, של חיפוש ותרגול רוחני, היא הדרך הראויה להיות אדם דתי.

מאידך, כשסטודנט שואל אותו למה בכלל להיות חלק ממסורת דתית כלשהי, קליז, שלאורך הספר מלא בביקורת על הכנסייה, משיב לו ש"הבעיה בהמצאת מסורת חדשה היא שהאגו שלך תמיד יכול לסדר אותך. בסופו של דבר האגו שלך ידאג שתפנק אותו תוך העמדת פנים שזו דתיות". אלו דברים חכמים.

הייתי שמח לחשוב שפסטיבל כריסמס שנחגג במרץ רב בשבועות האחרונים כאן הוא עדות לקשר אמיץ עם המסורת הנוצרית, אבל ברור לי שיש כאן גם לא מעט אינרציה, מסחור, ואהבה פשוטה לקיטש. ועם זאת, מתחת לאורות המהבהבים יש גם אמת. יש כנות בקיטש, כנות כמו בשמחה מוגזמת של ילד. וכמו באותה שמחה יש בקיטש חיבור אמיתי למשהו גדול יותר, למשהו שהחוגגים מרגישים ומאפשרים גם לאחרים להרגיש.

ליברליזם: אינדיבידואליזם ומרחבים מודרניים של משמעות וזהות

עניינו של הליברליזם בחירות, אולם לא כל תפיסה של חירות היא ליברלית. הליברליזם מציג תפיסה מסוימת מאוד של חירות, תפיסה מודרנית ופרטית, המדגישה את האוטונומיה של היחיד. בעולם המערבי הקדום משמעותה של חירות היתה חירות פוליטית. אדם היה חופשי כאשר הוא היה חלק מקהילה שקבעה עבור עצמה את דרכה, כלומר קהילה שהיתה ריבונית לקבוע את חוקיה.

עבור הפרט ביוון העתיקה, ביטוי השיא של חירותו היתה השתתפותו במועצה הציבורית של הפוליס, וגם ברומא החלוקה בשלטון נחשבה כתנאי לחופש. קיקרו ביטא היטב תפיסה זו כשקבע כי "תחת שלטון אריסטוקרטי ההמונים לא נוטלים חלק בחירות, שכן אין להם כל גישה לכוח". גם כשבני ישראל "יוצאים מעבדות לחירות" הם יוצאים ממצב של כפיפות לשליט זר למצב של אוטונומיה פוליטית, אשר במסגרתו הם כורתים ברית עם האל ומקבלים על עצמם את חוקיו. חירותו של עם ישראל היא חירותו כקולקטיב. לפרטים מתוכו לא היתה אפשרות לנהוג אחרת מהמקובל (לא לשמור שבת, למשל).

בנג'מין קונסטנט (1767–1830), מהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", ניסה להסביר בפתח המאה ה–19 את ההבדל בין תפיסת החירות העתיקה לזו החדשה. לדבריו, "מטרת הקדמונים היתה ההשתתפות בכוח הציבורי בין אזרחיה של אותה מולדת: לכך הם קראו חירות. מטרת המודרניים היא ההנאה מהביטחון שבשמחות אישיות, והם מכנים חירות את ההגנות שניתנות על ידי המוסדות לשמחות הללו". קונסטנט ביקש לעמוד על חשיבותה של חירות הפרט בעידננו, שהיא בסיס הליברליזם. חירות זו אינה מתגשמת במגע עם השלטון, אלא דווקא בהגנה מפניו.

זו נקודה מהותית. המסורת הליברלית המודרנית נוצרה על רקע עלייתו של האינדיבידואל ומתוך הצורך להגן על מרחבים חדשים של משמעות ושל זהות: האוטונומיה שלנו, חופש המצפון שלנו, והמימוש העצמי שלנו. ליסודות אלה, שעבורנו נחשבים לעיקר הטוב שבחיים, לא הוענקה חשיבות בעולם הפרה־מודרני, ועם התגבשותם עלתה גם הדרישה להגן עליהם.

ג'ון לוק (1632–1704), המכונה "אבי הליברליזם", ניסח את עקרונותיו בחיבור "שתי מסכתות על הממשל המדיני". על פי לוק, בהסכימם על "אמנה חברתית" וביצירת קהילה, מצפים בני האדם מהממשל שהעמידו שידאג לזכויותיהם וישמור עליהן. ממשל בלתי לגיטימי יהיה ממשל שלא מגן על הזכויות הללו, או שפוגע בהן ללא סיבה מוצדקת שמעוגנת בטובת הכלל.

ליברליזם קשור אפוא להגנה על זכויות, שהן הכינוי שאנחנו נותנים ליישומים השונים של אותם מרחבים מודרניים של משמעות וזהות. הזכויות שלנו מבטאות אוטונומיה, חופש מצפון ומימוש עצמי. כפי שהיטיב לנסח רונלד דבורקין (1931–2013), חברה ליברלית היא חברה שאינה כופה פרשנות מסוימת על המושגים הללו. יש בה כמובן חוקים, אולם אלה הסדרים "נוהליים", כלומר כאלה הנוגעים לסידורי החיים, ולא "מהותים", הנוגעים למטרות החיים.

מובן אפוא מדוע שלטון פשיסטי או בולשביקי אינו ליברלי. בצורות שלטון אלה, אותם מרחבים של משמעות מוכפפים לשלטון, אם על מנת לבטא את "רצון העם", "מהות העם" או ייעודו, ואם על מנת לאלץ את הפרט להיות "חופשי באמת" או "לממש את עצמו באמת", על פי פרדיגמה דוגמטית כלשהי (למשל, כפרולטריון בלתי מנוכר). המרקסיזם מציג אמנם תפיסה מודרנית של חירות, אבל כזו שאינה ליברלית.

ליברליזם קשור גם לכלכלה חופשית. ליברלים אשר ביקשו הגנה על זכויותיהם על ידי השלטון ומפני השלטון ביקשו גם שהשלטון לא יצמצם את זכויות הקניין שלהם ויאפשר להם להפעיל, להזיז ולממש הון כאוות נפשם. ליברטריאניזם הופך את הממד הזה לעיקר, לעתים עד כדי כך שבשם הזכות להגנה על הקניין מצומצמות זכויות אדם אחרות.

ליברליזם קשור גם לשוויון. שוויון לא היה אידיאל בעיני הליברלים הראשונים, אולם הליברליזם נשא אותו כהנחה מובלעת. עלייתו של האינדיבידואל המודרני מתרחשת בקורלציה הדוקה עם שבירת ההיררכיות המעמדיות של העולם הפרה־מודרני, ושני אלה מוזנים מתפיסה חדשה של האדם, אשר מוצאת בו מהות אוניברסלית. אותה מהות היא זו אשר על האוטונומיה והביטוי שלה חובה עלינו להגן. ואותה מהות, שאינה אלא התרגום המודרני לעקרון "צלם אלוהים", משותפת לכל בני האדם באופן שווה.

ליברליזם שמבקש לקדם שוויון לוקח את ההגנה על האוטונומיה, חופש המצפון והמימוש העצמי של הפרט לשלב חדש. ההגנה על אלה מפני שרירותיות השלטון מתרחבת להגנה עליהם מפני שרירותיות החיים. שהרי אדם שנולד במקרה עני, או במקרה נכה, או במקרה אשה, זכאי ככל אחד אחר לאפשרות למימוש עצמי, לא? ומכיוון שחסמים כלכליים, בריאותיים או חברתיים מגבילים אותו, האין זה תפקידו של השלטון הנאור למזער אותם ככל האפשר?

כאן הדברים נוטים להסתבך. מחד גיסא, חירות לכל דורשת, לכאורה, תנאי חיים מינימליים לכל, שהרי לרובנו אין אפשרות למימוש עצמי אם אנחנו (למשל) דרים ברחוב. מאידך גיסא, קידום השוויון מגביל בצורות שונות את החירות (במסים, באפליה מתקנת, בלימודי ליבה). גם העזרה למימוש עצמי מניחה תפיסה מסוימת של המימוש העצמי, וכפי שדבורקין לימד אותנו, מדינה ליברלית אמורה להימנע מכך.

דוגמה זמינה לעיוות שנובע מכך הן המגבלות על חופש הביטוי בשם ההגנה על מיעוטים. ביסודו, ליברליזם יגרוס שהחירות לבטא את עצמנו היא זכות בסיסית שהשלטון אמור להגן עליה, אולם ליברליזם שאימץ עמדה פרוגרסיבית יגרוס שההגנה על רגשות המיעוט, על מנת לקדם את זכויותיהם, חשובה יותר, ועל כן יאסור על ביטויים פוגעניים (כפי שקורה, לדוגמה, בקמפוסים אמריקאיים). דרך אחרת להבין זאת היא לומר שבעוד הימין הליברלי נוטה לקדם את חירות הקניין מעל לחירויות אחרות, השמאל הליברלי נוטה להרחיב עוד ועוד את ספקטרום הזכויות, באופן שמסגיר ומקדם תפיסה מסוימת של "החיים הראויים", ועל כן, לעתים, פוגע בחירויות שונות.

כפי שלחירות יש היסטוריה, גם לליברליזם יש, והוא בהתפתחות מתמדת. בעולם שבו הגיוון האנושי הולך וגדל, האינדיבידואליזם מקצין, והממדים הפנימיים שלנו — הרגשיים, האמוניים והרצוניים — הולכים ומתרחבים. הליברליזם נוטה להתרחב גם הוא, ולאמץ תפיסות שונות, כגון פוליטיקה של זהויות ועיסוק מתפרט בזהויות מיניות. התרחבות זו, למרבה הצער, באה על חשבון עמידות ועוצמה. מנגד, קשה מאוד להתנגד לה, שכן היא אינה רק מענה לקריאה אתית, אלא מהווה בעצמה צורה חדשה של מימוש עצמי.

:

פורסם במוסף הארץ כחלק מ'פרויקט ליברליזם' בו כותבים גם אסף שגיב, עופרה רודנר, גדי טאוב ורוית הכט