החוויה הדתית לסוגיה

מהמחתרת היהודית ועד לנוער הגבעות, 40 שנה של טרור יהודי

מודעה מתוך האתר של נח זבולוני. לחצו על התמונה כדי להגיע לשםב–2 ביוני 1980 נשמעו שלושה פיצוצים בשכונות הטובות־יותר של שכם, רמאללה ואל־בירה. שני מטעני חבלה שהוכנו בקפידה הצליחו לגדוע את רגליהם של ראשי שתי הערים הראשונות, השלישי התפוצץ בפניו של חבלן מג"ב סלימאן חירבאווי, שנשלח לנטרל אותו. האחראים לשלושת הפיגועים היו חברי המחתרת היהודית. עד שיילכדו יספיקו לרצוח ביריות שלושה סטודנטים ולפצוע 30 במכללה האיסלאמית בחברון, למלכד חמישה אוטובוסים פלסטינים במטרה לפוצצם על נוסעיהם, ולתכנן לפוצץ את כיפת הסלע כפתיח לעידן הגאולה השלמה.

כל זה יתברר רק ארבע שנים מאוחר יותר, כשהשב"כ יתפוס אותם בשעת מעשה. עד אז הועלו ספקולציות לגבי זהות המפגעים. ישראל הראל, למשל, היה משוכנע שמדובר בעבודה פלסטינית פנימית, שנועדה להכתים את גוש אמונים ותנועת ההתנחלויות. "אין זה סביר שידיים יהודיות ביצעו מעשים אלה", כתב אז ב"נקודה", הירחון שייסד וערך. לתפישה זו היו שותפים רבים בציונות הדתית. והרי איך בכלל ניתן להעלות על הדעת שיהודים יעסקו בטרור?

ככל שהדברים משתנים, אומרים בצרפתית, כך הם נשארים כפי שהיו. כמעט 40 שנה אחרי המאורעות ההם, ועדיין מנהיגי הציונות הדתית "לא מאמינים" ו"מסרבים לקבל" את האפשרות שאנשים מתוכם היו לטרוריסטים. אחרי יורם שקולניק, גור המל, נחום קורמן, ברוך גולדשטיין, מחתרת בת עין, עדן נתן זאדה, אשר ויזגן, שורפי משפחת דוואבשה, בריוני להב"ה, פורעי תג מחיר ועוד כהנה וכהנא, עדיין יכול אבי אחד החשודים ברצח עאישה א־ראבי להכריז ש"אין דבר כזה טרור יהודי". אחרי 40 שנה של טרור תוצרת עצמית, עדיין דורשים מאתנו להטיל ספק במקצועיות חקירת השב"כ, ולהאמין ש"לא יכול להיות" שמתנחלים צעירים קמו לעת לילה בישיבה ברחלים שבה למדו תורה, ויצאו לרצוח אם לשמונה.

פסיכולוגים אולי יראו בסירוב להכיר במציאות מנגנון הגנה. ציבור שרואה עצמו כערכי בצורה יוצאת דופן, ורואה בישיבתו ביהודה ושומרון מעשה של גבורה וחסד בעל משמעויות היסטוריות (ואף על־היסטוריות), לא יכול להודות שמתוך אותה התורה שמחנכת לערכים ראויים ולאהבת העם והמולדת יוצא גם טרור. ציבור כזה, אולי יאמרו, לא יכול להודות שבאובססיה שלו לאדמה ולשליטה, בעיוורון שלו לזכויות שכניו, באדנות ובגזענות שהוא אימץ ביהודה ושומרון, הוא העצים את החלקים הגרועים ביותר של המסורת היהודית, והפך אותה לסם מוות.

לא כולנו פסיכולוגים, וממילא ניתן להציע סיבות פרוזאיות הרבה יותר. הנה אחת: היכן הוא האדם שיודה בנקודת כיעורו אם איש אינו מאלץ אותו? ממשלת ישראל הרי מוכנה לעצום את עיניה. אם מאלימות כלפי שוטרים וחיילים, מהדקירה של שוטר מג"ב בפינוי האחרון (אבל לא האחרון בהחלט, כמובן) בעמונה ומהאבן בראש שקיבלה שוטרת מג"ב ביולי ליד ההתנחלות יצהר, עשו פחות עניין משלט קרטון בצורת גליוטינה — למה שמישהו יתרגש מרצח פלסטינים? ואכן, לא שמענו מילות גינוי מחברי הממשלה, ושרת המשפטים הגדילה לעשות והתגייסה אישית למען החשודים. היו בטוחים שגם אם יורשעו היא תעשה הכל על מנת לקצוב את עונשם ולחון אותם.

ולמה שיודו על האמת, הרי בכירי מנהיגיהם ורבניהם משתפים פעולה באופן אקטיבי עם הטרור. הרב חיים דרוקמן התגלה כמי שיודע להגן לא רק על עברייני מין אלא גם על חשודים בטרור, וביקש מראש הממשלה לשחרר את החשודים. הרב דוב ליאור, מבכירי רבני הציונות הדתית ומהפוסקים ההלכתיים המוערכים כיום, נתן אישור מיוחד לנערי הגבעות מיצהר לנסוע אל החשודים ברחלים בשבת, על מנת לתדרך אותם כיצד לעמוד בחקירת שב"כ. וכי מה היא קדושת השבת לעומת הרצון לחפות על טרור יהודי? מפתה לומר שמדובר בשבתאות, אבל שבתי צבי לא רצח איש.

הנה כי כן, 40 שנה של טרור, ואין כל צורך להודות בטרור. נכון, מחבלי המחתרת היהודית שונים מאוד מהחשודים ברצח עאישה א־ראבי. הראשונים באו מלב הממסד המתנחלי, מהמעגלים הפנימיים של גוש אמונים. היו אלה אנשי משפחה מבוגרים ומחושבים, שחלקם ממלאים עד היום תפקידי מפתח בציונות הדתית. האחרונים הם צעירים תלושים, נערי גבעות המחזיקים בתפישה אנטי־ציונית ומייחלים לחורבנה של המדינה. ואולם שני קווים ישרים נמתחים בין שתי הנקודות הללו.

ראשית, מוטיב הנקמה. פעולות הטרור של המחתרת היהודית התחילו כתגובה לפיגוע בבית הדסה בחברון במאי 1980, שבו נרצחו שישה ונפצעו 16. רצח עאישה א־ראבי נעשה שלושה ימים לאחר פיגוע הירי בברקן שבשומרון, שבו נרצחו שני ישראלים, ובין החשודים דובר על הצורך בנקמה. בגלגולים שונים הנקמה כערך וכאידיאל מניעה אלימות פוליטית יהודית.

שנית, בשני המקרים רבנים עודדו את הטרור. לנערי הגבעות אין "הנהגה רבנית" של ממש, אבל הם לומדים תורה מדמויות כמו הרב יצחק גינזבורג, שמבית מדרשו יצא הספר "תורת המלך", אשר דן בדיני הריגת גויים חפים מפשע. בחוברת "ברוך הגבר" מ–1994, שבה גינזבורג מהלל את ברוך גולדשטיין ואת הטבח במערת המכפלה, הוא כותב כי "במצב שבו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה — טוב שבגויים הרוג".

יומיים לאחר הפיגוע בחוות גלעד שבו נרצח הרב רזיאל שבח, בינואר 2018, לימד הרב גינזבורג בישיבת "פרי הארץ" שברחלים, מן הסתם את התלמידים שחשודים היום ברצח א־ראבי. גינזבורג קבע שם כי על רקע הטרור הפלסטיני יש צורך ב"פעולת תגמול קשה" על ידי "אחד שמפקיר את עצמו בשביל עם ישראל". לאחר פרסום הדברים גיבה שר החינוך בנט את הרב גינזבורג. גינזבורג חי בכפר חב"ד ומלמד בכל רחבי הארץ.

לחברי המחתרת היהודית דווקא היתה הנהגה רבנית. על פי עדותו של אחד מחברי המחתרת, מנחם לבני, בישיבה שהתכנסה לאחר הפיגוע בבית הדסה כדי לדון ב"פעולות נקם" השתתפו הרבנים משה לוינגר, אליעזר ולדמן ודוב ליאור. כן, אותו דוב ליאור. על פי לבני, "הוחלט, בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולות פיגוע המוני בנפש… בהמשך פנה אלי הרב ולדמן, לאחר הישיבה, וביקש להיות שותף אישית בפיגוע".

הדברים כתובים, גלויים לכל, בעמוד 204 בספרו של חגי סגל, גם הוא מחברי המחתרת, "אחים יקרים". הספר ראה אור ב–1987. מאז הרב לוינגר מת בשלווה בביתו, הרב ולדמן חי בשלום בחברון, והרב ליאור חי ומכשיר חילול שבת על מנת לחמוק מהחוק. לא נעשה ולא ייעשה להם דבר. הרי אין טרור יהודי.

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג פסק בעבר, שאין צורך להרוס בתי מחבלים יהודים. "במגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים", כתב סולברג. זאת מפני שבמגזר היהודי קיים "גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר". אחרי התמיכה של גדולי הרבנים והפוליטיקאים של הציונות הדתית בחשודים ברצח א־ראבי, אחרי שרשויות החוק מאפשרות לרבנים כמו ליאור להמשיך לתמוך אקטיבית בחשודים בטרור, לפחות מהקביעה הזאת אפשר להיפרד.

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

"כריסמס הוא הזמן שבני אדם מדתות שונות מתאחדים כדי לעבוד את ישו"

זאת העונה בה העצים בשדרה מקושטים ואנשים מאירים את גינותיהם, זאת העונה בה המודעות נצבעות בירוק ואדום והחנויות מכריזות על מבצעים, זאת העונה בה דמותו של סנטה קלאוס מודבקת באופן אקראי על שלטים, ארונות חשמל ועמודי תאורה, זאת העונה בה קבוצות מתפללים עומדות ברחוב שלפני הכנסייה ושרות מזמורים, זאת עונה בה מבשרים לך ש"מושיענו היקר נולד" ו"המלך הגיע", זאת כבר חודש שלם העונה בה תחנות רדיו מקדישות עצמן באופן טוטאלי ובלתי פוסק לשירי חג ושניתן, תבורך הבתולה הקדושה, לשמוע את Last Christmas חמש פעמים ביום.

אני לא יודע על איזו "מלחמה בכריסמס" אוהבים לדבר ברשתות הטלוויזיה השמרניות. מפרץ סן פרנסיסקו בוודאי אינו האזור האדוק ביותר בארצות הברית ומרגישים כאן את החג כאילו אנחנו ברולדין בחנוכה. כלומר, יש כאן הרבה הרבה סוכר. קיטש, אפשר לקרוא לזה, ומכיוון שאני חובב ותיק של קיטש, אני די נהנה מזה. כבר חודש שהחג באוויר, אופף ומפלש כל מקום וכל דקה, ויש בזה, על רקע החורף והקור, הרבה יופי ואפילו לא מעט נחמה.

יש בזה גם תחושה מוזרה של אמביוולנטיות. מצד אחד, כשרואים מקרוב את העיר עוטפת אור, כפי שראינו פעמים רבות בסרטים וסדרות, עולה הרגשה מוזרה של פמיליאריות. סיפרו לנו את הסיפור כל כך הרבה פעמים – חג מולד מושלג, כל בני המשפחה מתרפקים יחד ליד האח, סנטה מביא מתנות לילדים – שקל מאוד לאמץ אותו כשהוא מגיע מכל כיוון בתלת-מימד. מצד שני, הרגע חגגת את חנוכה.

האיש בחליפה האדומה

עברי מקבל הוראות אוניברסליותגם לא ממש משאירים לך ברירה. כמרצה אורח שיש לו ילדים קטנים הוזמנתי לאירוע מיוחד לכבוד החג. הגיעו רבים עם משפחותיהם – כמה מאות אנשים – והתאספו באחד האולמות היפיפיים של הקמפוס. היו חטיפים ופיצות לילדים, אחריהם מופע של קוסם. אחר כך סנטה קלאוס הגיע. הוא נופף לשלום וצחק את צחוקו העמוק מראש גרם מדרגות שהוביל אלינו, ואז נכנס עם פמליית עוזרים ועוזרות בתחפושות גמדים. מבעוד מועד הוכנה לו כורסה גדולה שמוקמה תחת עץ האשוח הענק במרכז האולם. הילדים הוזמנו לשבת על ברכיו ולקבל מתנה.

עברי, בני הבכור, זינק לעבר האיש הזר בחליפה האדומה והצליח להשתחל השלישי בתור. הקטן יותר, שילה, התחיל לבכות מפני שהוא רצה מתנה אבל פחד מסנטה (לילד חושים בריאים). אני עמדתי בצד וחשבתי על הקלות של הדבר, על המובנות-מאליה שלו. הנה כולנו כאן, ערב רב של זרים מארבע רוחות הארץ. שוודים, צרפתים, יפנים, איטלקים, ארגנטינאים, בריטים, פולנים, סינים, קוריאנים – כולם משתתפים בחגיגה לכבוד "הולדת המושיע", וכולם בעניין. אינקלוסיביות אוניברסליסטית של דת-עולם, של אמונה שופעת ונדיבה שמכנסת תחתיה אנשים מכל עדה וזן.

אבל החגיגה הזו כמובן לא מכנסת תחתיה אנשים מכל מסורת דתית. הנהלת האוניברסיטה שולחת הזמנות לכולם, נוצרים ושאינם, באופן שמבחינתה הוא בלתי בעייתי בעליל, אבל החגיגה היא נוצרית בהחלט. בואו, מזמינים אותנו, שבו איתנו תחת עץ האשוח, הוא הוכן עבור כולם. אכלו מהפיצה הזאת המחולקת בחינם, שכן היא גופי, שתו מהקולה כי היא דמי, דם הברית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים.

החגיגה האוניברסלית הזאת היא נוצרית כפי שהנצרות היא אוניברסלית. באחד מפרקי 'משפחת סימפסון' ליסה מביעה פליאה על זה שקראסטי הליצן משתתף בתוכנית מיוחדת לכריסמס, שהרי הוא יהודי. בארט מסביר לה ש"כריסמס הוא הזמן שבני אדם מדתות שונות מתאחדים כדי לעבוד את ישו". הבדיחה הזאת עובדת מפני שזה באמת המסר המובלע של הסיפור הזה.

סלבוי ז'יז'ק מעלה אבחנה מעניינת לגבי האוניברסליזם הנוצרי בספרו On Belief. הוא עומד על כך שדווקא היומרה הבלתי-מתפשרת לאוניברסליזם משמעה דחיית מי שאינם שותפים לה. "בדתות 'פרטיקולריסטיות'", טוען ז'יז'ק, "ואף באסלאם, על אף שאיפות ההתפשטות הגלובליות שלו, יש מקום לאחרים, הם נסבלים, גם אם מתנשאים מעליהם. ברם המוטו הנוצרי 'כל בני האדם אחים' משמעו גם כי כל אלה שאינם אחיי אינם בני אדם."

אפשר להרגיש משהו מהדחייה הזאת דווקא בהזמנה הפתוחה להשתתף בחג. מי שלא נענה לה הוא 'לא בסדר', או שמשהו לא בסדר בו. והרי איזה אדם חיובי יתנגד לאחוות כל בני האדם? אם אתה מוציא עצמך מהכלל הרי שכפרת בעיקר (וממילא לא תיגאל). רוס דות'ת (Douthat), בעל תור שמרן בניו-יורק טיימס שאני נהנה לקרוא, כתב באחד ממאמריו בתחילת דצמבר על החזון האידיאלי מבחינתו: "לו היה לי מטה קסמים כדי לברוא אליטה […] היא היתה אריסטוקרטיה קתולית רב-גזעית ורב-לשונית המושלת מקוויבק עד צ'ילה." באריסטוקרטיה הקתולית של דות'ת (ופירוש המילה "קתולי" הוא הרי "אוניברסלי") יש בהחלט מקום (וחייב להיות מקום, אם הוא לא רוצה לאבד את עבודתו) לכל העמים והגזעים. אבל אין בה מקום ליהודים.

זה לא שחגיגות כריסמס זרות לי. כמי שגדל בחיפה ראיתי קישוטים נתלים ברחובות בעיר (בשכונות מסויימות כמובן) וכשגרתי בירושלים נהגתי לבקר במיסת בחג בכנסיית דורמיציון. אבל המופעים האלה של תרבות מיעוט המקבלת את מקומה המצומצם אינם דומים למצב בו אתה עצמך חלק מהמיעוט. ואין הסובלנות היהודית אל האחר (פגומה ככל שתהיה כיום בישראל) דומה להזמנה הנוצרית להיפרד מהאחרות ולהצטרף אל "כולנו".

גלויה מ-1907ההזמנה הזאת, שאולי מדאבת את הלב מצד חיצוניותה, משמחת אותו מצד פנימיותה. כי למרות שיש בינינו רבים שהקיטש הנוצרי, או אף יותר מכך דמותו הפלסטית של הצלוב על מכונת מותו, דוחים אותם, החזון של האחווה האנושית האוניברסלית בהחלט לא דוחה, אלא אף מושך מאוד את רובנו. גם במובן הזה, כמו במובנים אחרים, כבר הפנמנו את תמונת העולם הנוצרית. חג המולד כבר נחגג בתוכנו.

התשוקה לאסימילציה בכלל האוניברסלי היא בבסיס האתגרים הגדולים שעומדים בפני היהדות בארה"ב. ויש לומר, לא מדובר על נטיית לב רדודה שמקורה בכניעה נוחה לדעת הרוב. מבט קצרצר בדברי ימי האנושות ייתן לנו סיבות רבות להסתייג מפרטיקולריזם, אקסקלוסיביות ואתנוצנטריזם. מבט ארוך יותר ייתן עוד כמה סיבות.

ועם זאת חייבת להיות דרך להציג שונות – שונות מהותית, לא שונות חסרת משמעות – באופן שאינו נחשב נחות או בעייתי. וגם כאן, זה לא רק מפני שחשובה לנו קבוצת הייחוס שלנו ואנחנו לא רוצים לראות אותה נבלעת בהומוגניות הכללית, וזה לא רק משום "זכותנו" להיות מי שאנחנו. זה מפני ששונות מהותית היא חיונית לחתירה אל האמת. מכיוון שהמציאות היא רבת פנים ומימדים, הומוגניות היא חיסול האפשרות לראות. אחידות היא עיוורון.

ג’ון קליז מדבר על דת

לפני חודשיים יצא ספר ובו מבחר מאמרים של ג'ון קליז: Professor at Large: The Cornell Years. מסתבר שכוכב מונטי פייתון היה במשך שנים מעין מרצה אורח באוניברסיטת קורנל, וערך כל מני שיחות במסגרות שונות שם. יש לקליז לא מעט מה לומר על דת ורוחניות. הרבה קלישאות, אבל הוא גם מגלה שהוא מאמין ב"משהו", כלומר אלוהות כלשהי, וגם בחיים אחרי המוות, ומצד שני שהכנסייה האנגליקנית, לתוכה נולד, כמעט שחסלה אצלו כל אמונה או חשק להאמין. קליז סבור שדתיות יותר קונטמפלטיבית, של חיפוש ותרגול רוחני, היא הדרך הראויה להיות אדם דתי.

מאידך, כשסטודנט שואל אותו למה בכלל להיות חלק ממסורת דתית כלשהי, קליז, שלאורך הספר מלא בביקורת על הכנסייה, משיב לו ש"הבעיה בהמצאת מסורת חדשה היא שהאגו שלך תמיד יכול לסדר אותך. בסופו של דבר האגו שלך ידאג שתפנק אותו תוך העמדת פנים שזו דתיות". אלו דברים חכמים.

הייתי שמח לחשוב שפסטיבל כריסמס שנחגג במרץ רב בשבועות האחרונים כאן הוא עדות לקשר אמיץ עם המסורת הנוצרית, אבל ברור לי שיש כאן גם לא מעט אינרציה, מסחור, ואהבה פשוטה לקיטש. ועם זאת, מתחת לאורות המהבהבים יש גם אמת. יש כנות בקיטש, כנות כמו בשמחה מוגזמת של ילד. וכמו באותה שמחה יש בקיטש חיבור אמיתי למשהו גדול יותר, למשהו שהחוגגים מרגישים ומאפשרים גם לאחרים להרגיש.

ליברליזם: אינדיבידואליזם ומרחבים מודרניים של משמעות וזהות

עניינו של הליברליזם בחירות, אולם לא כל תפיסה של חירות היא ליברלית. הליברליזם מציג תפיסה מסוימת מאוד של חירות, תפיסה מודרנית ופרטית, המדגישה את האוטונומיה של היחיד. בעולם המערבי הקדום משמעותה של חירות היתה חירות פוליטית. אדם היה חופשי כאשר הוא היה חלק מקהילה שקבעה עבור עצמה את דרכה, כלומר קהילה שהיתה ריבונית לקבוע את חוקיה.

עבור הפרט ביוון העתיקה, ביטוי השיא של חירותו היתה השתתפותו במועצה הציבורית של הפוליס, וגם ברומא החלוקה בשלטון נחשבה כתנאי לחופש. קיקרו ביטא היטב תפיסה זו כשקבע כי "תחת שלטון אריסטוקרטי ההמונים לא נוטלים חלק בחירות, שכן אין להם כל גישה לכוח". גם כשבני ישראל "יוצאים מעבדות לחירות" הם יוצאים ממצב של כפיפות לשליט זר למצב של אוטונומיה פוליטית, אשר במסגרתו הם כורתים ברית עם האל ומקבלים על עצמם את חוקיו. חירותו של עם ישראל היא חירותו כקולקטיב. לפרטים מתוכו לא היתה אפשרות לנהוג אחרת מהמקובל (לא לשמור שבת, למשל).

בנג'מין קונסטנט (1767–1830), מהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", ניסה להסביר בפתח המאה ה–19 את ההבדל בין תפיסת החירות העתיקה לזו החדשה. לדבריו, "מטרת הקדמונים היתה ההשתתפות בכוח הציבורי בין אזרחיה של אותה מולדת: לכך הם קראו חירות. מטרת המודרניים היא ההנאה מהביטחון שבשמחות אישיות, והם מכנים חירות את ההגנות שניתנות על ידי המוסדות לשמחות הללו". קונסטנט ביקש לעמוד על חשיבותה של חירות הפרט בעידננו, שהיא בסיס הליברליזם. חירות זו אינה מתגשמת במגע עם השלטון, אלא דווקא בהגנה מפניו.

זו נקודה מהותית. המסורת הליברלית המודרנית נוצרה על רקע עלייתו של האינדיבידואל ומתוך הצורך להגן על מרחבים חדשים של משמעות ושל זהות: האוטונומיה שלנו, חופש המצפון שלנו, והמימוש העצמי שלנו. ליסודות אלה, שעבורנו נחשבים לעיקר הטוב שבחיים, לא הוענקה חשיבות בעולם הפרה־מודרני, ועם התגבשותם עלתה גם הדרישה להגן עליהם.

ג'ון לוק (1632–1704), המכונה "אבי הליברליזם", ניסח את עקרונותיו בחיבור "שתי מסכתות על הממשל המדיני". על פי לוק, בהסכימם על "אמנה חברתית" וביצירת קהילה, מצפים בני האדם מהממשל שהעמידו שידאג לזכויותיהם וישמור עליהן. ממשל בלתי לגיטימי יהיה ממשל שלא מגן על הזכויות הללו, או שפוגע בהן ללא סיבה מוצדקת שמעוגנת בטובת הכלל.

ליברליזם קשור אפוא להגנה על זכויות, שהן הכינוי שאנחנו נותנים ליישומים השונים של אותם מרחבים מודרניים של משמעות וזהות. הזכויות שלנו מבטאות אוטונומיה, חופש מצפון ומימוש עצמי. כפי שהיטיב לנסח רונלד דבורקין (1931–2013), חברה ליברלית היא חברה שאינה כופה פרשנות מסוימת על המושגים הללו. יש בה כמובן חוקים, אולם אלה הסדרים "נוהליים", כלומר כאלה הנוגעים לסידורי החיים, ולא "מהותים", הנוגעים למטרות החיים.

מובן אפוא מדוע שלטון פשיסטי או בולשביקי אינו ליברלי. בצורות שלטון אלה, אותם מרחבים של משמעות מוכפפים לשלטון, אם על מנת לבטא את "רצון העם", "מהות העם" או ייעודו, ואם על מנת לאלץ את הפרט להיות "חופשי באמת" או "לממש את עצמו באמת", על פי פרדיגמה דוגמטית כלשהי (למשל, כפרולטריון בלתי מנוכר). המרקסיזם מציג אמנם תפיסה מודרנית של חירות, אבל כזו שאינה ליברלית.

ליברליזם קשור גם לכלכלה חופשית. ליברלים אשר ביקשו הגנה על זכויותיהם על ידי השלטון ומפני השלטון ביקשו גם שהשלטון לא יצמצם את זכויות הקניין שלהם ויאפשר להם להפעיל, להזיז ולממש הון כאוות נפשם. ליברטריאניזם הופך את הממד הזה לעיקר, לעתים עד כדי כך שבשם הזכות להגנה על הקניין מצומצמות זכויות אדם אחרות.

ליברליזם קשור גם לשוויון. שוויון לא היה אידיאל בעיני הליברלים הראשונים, אולם הליברליזם נשא אותו כהנחה מובלעת. עלייתו של האינדיבידואל המודרני מתרחשת בקורלציה הדוקה עם שבירת ההיררכיות המעמדיות של העולם הפרה־מודרני, ושני אלה מוזנים מתפיסה חדשה של האדם, אשר מוצאת בו מהות אוניברסלית. אותה מהות היא זו אשר על האוטונומיה והביטוי שלה חובה עלינו להגן. ואותה מהות, שאינה אלא התרגום המודרני לעקרון "צלם אלוהים", משותפת לכל בני האדם באופן שווה.

ליברליזם שמבקש לקדם שוויון לוקח את ההגנה על האוטונומיה, חופש המצפון והמימוש העצמי של הפרט לשלב חדש. ההגנה על אלה מפני שרירותיות השלטון מתרחבת להגנה עליהם מפני שרירותיות החיים. שהרי אדם שנולד במקרה עני, או במקרה נכה, או במקרה אשה, זכאי ככל אחד אחר לאפשרות למימוש עצמי, לא? ומכיוון שחסמים כלכליים, בריאותיים או חברתיים מגבילים אותו, האין זה תפקידו של השלטון הנאור למזער אותם ככל האפשר?

כאן הדברים נוטים להסתבך. מחד גיסא, חירות לכל דורשת, לכאורה, תנאי חיים מינימליים לכל, שהרי לרובנו אין אפשרות למימוש עצמי אם אנחנו (למשל) דרים ברחוב. מאידך גיסא, קידום השוויון מגביל בצורות שונות את החירות (במסים, באפליה מתקנת, בלימודי ליבה). גם העזרה למימוש עצמי מניחה תפיסה מסוימת של המימוש העצמי, וכפי שדבורקין לימד אותנו, מדינה ליברלית אמורה להימנע מכך.

דוגמה זמינה לעיוות שנובע מכך הן המגבלות על חופש הביטוי בשם ההגנה על מיעוטים. ביסודו, ליברליזם יגרוס שהחירות לבטא את עצמנו היא זכות בסיסית שהשלטון אמור להגן עליה, אולם ליברליזם שאימץ עמדה פרוגרסיבית יגרוס שההגנה על רגשות המיעוט, על מנת לקדם את זכויותיהם, חשובה יותר, ועל כן יאסור על ביטויים פוגעניים (כפי שקורה, לדוגמה, בקמפוסים אמריקאיים). דרך אחרת להבין זאת היא לומר שבעוד הימין הליברלי נוטה לקדם את חירות הקניין מעל לחירויות אחרות, השמאל הליברלי נוטה להרחיב עוד ועוד את ספקטרום הזכויות, באופן שמסגיר ומקדם תפיסה מסוימת של "החיים הראויים", ועל כן, לעתים, פוגע בחירויות שונות.

כפי שלחירות יש היסטוריה, גם לליברליזם יש, והוא בהתפתחות מתמדת. בעולם שבו הגיוון האנושי הולך וגדל, האינדיבידואליזם מקצין, והממדים הפנימיים שלנו — הרגשיים, האמוניים והרצוניים — הולכים ומתרחבים. הליברליזם נוטה להתרחב גם הוא, ולאמץ תפיסות שונות, כגון פוליטיקה של זהויות ועיסוק מתפרט בזהויות מיניות. התרחבות זו, למרבה הצער, באה על חשבון עמידות ועוצמה. מנגד, קשה מאוד להתנגד לה, שכן היא אינה רק מענה לקריאה אתית, אלא מהווה בעצמה צורה חדשה של מימוש עצמי.

:

פורסם במוסף הארץ כחלק מ'פרויקט ליברליזם' בו כותבים גם אסף שגיב, עופרה רודנר, גדי טאוב ורוית הכט

סופה של הפוליטיקה החרדית

חוק הגיוס האחרון חשף את עומק המשבר בחברה החרדית. מחד, החוק כאילו נתפר עבורם על פי מידה. הוא מאפשר מרחב תימרון עצום לישיבות ולא יגייס אף אברך. מדובר במתנה גדולה כל כך עד שיוסי אליטוב, עורך המגזין החרדי 'משפחה', קבע שרק בזכותו ייכנס אביגדור ליברמן לעולם הבא. מאידך גיסא, החוק בכל זאת דורש, פורמלית, גיוס.

חוק זה חוק, אבל יהודים מתמחים זה כאלפיים שנה בפרשנות יצירתית לחוק. לא פחות מכך, שומרי מצוות פיתחו גם חושים חדים המסייעים להם להבחין מתי לא רק אפשר אלא גם חשוב להתעלם מהחוק. ואין כחברה החרדית שמצטיינת בכך. אם זה לגבי כדורגל בשבת או האיסור ההלכתי להתדיין בפני בבתי המשפט החילוניים, החברה החרדית, הרגילה לחיות כמיעוט תחת תנאים שלא היא קובעת, מבינה היטב שאי אפשר לממש כל אידיאל ואף לא כל הלכה. הקריצה היידישאית היא מוטיב קלאסי עוד מימי מנדלי מוכר ספרים.

זה סוד כוחה של הפוליטיקה החרדית. נציגי החברה החרדית בכנסת ידעו מתי להתעקש ומתי להרפות, מתי ללחוץ ומתי להתפשר, מתי לזעום ומתי לקרוץ, ובדיוק משום כך לא רק קיבלו את מה שהיה חשוב להם (בעיקר תקציבים), אלא היו פרטנרים פוליטיים נאמנים ומצוינים (בעיקר לימין). לכן היה יכול הרב שטיינמן לתמוך בחוק טל. הוא לא עשה זאת משום שאהב את החוק, אלא משום שחשב שיתרונותיו מרובים על חסרונותיו. כך נראית פרגמטיות יהודית מסורתית.

לעומת זאת, הפוליטיקה החרדית הנוכחית נראית כבלתי כשירה לשום פשרה. החרדים החליטו לא לתמוך בחוק הגיוס לא משום שהוא לא מקובל עליהם (הם עצמם מכנים אותו "חוק הדיחוי"), אלא מפני שבכל ציבור חרדי קמה קבוצה של קיצונים המסרבים לכל פשרה. הכרנו כבר את "הפלג הירושלמי" שהפך האופוזיציה הפנים-ליטאית, ואת חסידויות גור וסלונים שמהוות את הסמן הקיצוני של החסידים. כעת, כפי שדיווח אהרן רבינוביץ, גם לספרדים יש את הקיצונים שלהם, עם הרב משה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף, ואחרים. קבוצות אלה מתנגדות לחוק לא משום תוצאותיו המעשיות אלא בשם העיקרון שאסור בכלל להעלות על הדעת גיוס של לומדי תורה.

בעבר קולות כאלה היו שוליים וממילא מושתקים מיד על ידי גדולי הדור. אלא שכיום אין גדולי דור. הרב שטיינמן נפטר ואין לו מחליף. כנ"ל הרב עובדיה. הואקום שנוצר לא רק מאפשר הרמת ראש, אלא מחייב את מרימים, הרוצים להתבלט, לעשות כן בהתאם להגיון הפנימי של המסורת, בו הדרך לצבור הון פוליטי היא להפגין אדיקות הלכתית. הקבוצות הקיצוניות נענות גם להתפתחויות חדשות: השוליים המתרחבים והמתגוונים של הציבור החרדי, שכוללים הקפדה פחותה על המנהגים השבטיים ו"ישראליזציה" (כביטויו של ההיסטוריון קימי קפלן), מעלים צורך בהגבהת החומות ובהסתגרות מחודשת של הצד החושש מתהליכים אלה. כך נוצרות בכל חברה אותן קבוצות קיצוניות שהגדרתן העצמית היא אדיקות יתר, שלא לומר פונדמנטליזם.

מולם לא עומד איש שיכול לבנות על סמכות כריזמטית על מנת להתנגד לדבקות שלהם באידיאלים ההלכתיים הנשגבים. כך יוצא שהפרגמטיות נזרקת מהחלון והעיניים פקוחות לרווחה. אין קריצה. וכאן הבעיה: מיסודות הפוליטיקה הפרלמנטרית היא החתירה לפשרה, ואילו מיסודות האדיקות האמונית היא ההתנגדות לכל פשרה. אם האדיקות תהפוך למיינסטרים החרדי, לא יהיה מקום לפוליטיקה חרדית.

המרכז לא מחזיק. החברה החרדית מתפרקת. תהליך זה הופך את שוליה הקיצוניים לחזקים יותר, אבל אותה כולה לחלשה יותר. אם לא תימצא דרך להעניק לגיטימציה לפרגמטיות לא תתאפשר פוליטיקה חרדית. המפלגות החרדיות תאבדנה מכוחן, כמו גם מערכן עבור מפלגת השלטון. ייתכן שההישגים הפוליטיים החרדיים לא יבלמו הפעם על ידי מפלגה שבראשה עומד בן למשפחת לפיד, אלא בשל קריסה פנימית. קריסה מהעדר קריצה.

:

פורסם היום במדור הדעות של הארץ

הברית החדשה–ציונות דתית ונצרות אוונגליסטית

"אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו", קובעים חז"ל, "צפה לרגליו של משיח". מכיוון שטבען של מלכויות להתגרות זו בזו, נמצא שרגליו של משיח, לשמחתם של המשיחיים, מהלכות בינינו כמעט תמיד. ממילא מובן שכאשר נשיא ארצות הברית מתגרה באיראן ומעביר שגרירותו לירושלים המשיח בדרך. זה מובן לחה"כ סמוטריץ' שסבור ש"טראמפ הוא חלק מתהליך החזרת השכינה לציון", וזה ברור לסגן שר הביטחון אלי בן דהן שקבע שמדובר ב"פעמי משיח".

טראמפ ככורש המודרני, משיח ה'אם כי אולי יש לשאול – איזה משיח? עבור אנשי הדת שהבית הלבן שלח אל הטקס די ברור שמדובר בג'יזס. בשביל מי שאינו אדם מאמין זה כנראה פרט שולי – מה נפקא מינה לו אם לא יבוא זה או לא יבוא ההוא. אולם מה שמפתיע הוא שנראה שגם למאמינים זה הפעם לא משנה.

מרתק היה לעבור על עיתוני סוף השבוע של הציונות הדתית ולחזות בכך. ב'בשבע' החרד"לי, לבד מהערה אחת קטנה, פשוט התעלמו מכל הזווית הנוצרית-האוונגליסטית. ב'מקור ראשון' הגדילו לעשות: בעוד העורך חגי סגל כותב כי מדובר "בהתגשמות בהירה של חזון הנביאים", סגניתו אורלי גולדקלנג הקדישה את טורה לשינוי הכולל שעבר על "הנצרות", שפעם רדפה וכעת מהללת אותנו, ואילו הטור של הכתב אריאל שנבל היה כולו כתב הגנה לאוונגליסטים, שעל פיו אך ורק אוהבים אותנו אהבה ללא תנאי.

יש לומר, האוונגליסטים באמת אוהבים אותנו, אם כי לא תמיד זו אהבה שאינה תלויה בדבר. על פי סקר שנערך בדצמבר האחרון 52% מהאוונגליסטים מציינים שאחת הסיבות לתמיכה בישראל היא משום ש"ישראל חשובה למימוש הנבואות של כתבי הקודש" – נבואות קץ הימים. 12% מהאוונגליסטים ציינו סיבה זו כסיבה החשובה ביותר לתמיכתם.

האוונגליסטים, המהווים כ-25% מאוכלוסיית ארה"ב, הם פלח אוכלוסייה מגוון מאוד, ורבים ביניהם חיים את חייהם בלי מחשבה שניה על מדינת ישראל. אולם חלק גדול מהם הם "נוצרים ציונים", ובין אלה נמצאים אותם אוונגליסטים העוקבים בדריכות אחר כל התפתחות מדינית בישראל. עבורם כל תנועה פוליטית כאן מתורגמת לתזוזה שמימית בהיכלות הנצח. התנועות הנכונות, הם בטוחים, יביאו את הגאולה, לא לפני שנאלץ להתייסר בפורענויות מלחמת גוג ומגוג.

רצה הגורל – או ידה של ההשגחה האלוהית – ודווקא את הקיצונים ביותר מבין האוונגליסטים המשיחיים הזמין טראמפ לפתיחת השגרירות בירושלים. רוברט ג'פרס, שפתח את הטקס, הכריז בספרו 'הספירה לאחור לאפוקליפסה' מ-2015 כי ישו בדרכו לשבת על כס מלכותו של דוד, וכי "יחזקאל ל"ח מתאר את פלישת האומות מצפון ומזרח לישראל לתוכה". ג'ון הייגי, שחתם את הטקס, כתב כבר ב-2006 כי "הדו-קרב הגרעיני עם איראן הוא ודאי. המלחמה העצומה במזרח התיכון תאסוף את העולם אל ארמגדון."

העובדה שדווקא מנהיגים דתיים שמאחלים לנו מלחמה קרובה נבחרו כאורחי הכבוד בטקס בירושלים היא אילוסטרציה פורה לשני תמורות משמעותיות העוברות עלינו בזמן הזה. ראשית, השפעתה הגוברת של פוליטיקה משיחית לא רק על ישראל, אלא גם על ארצות הברית. המטיפים הלוחשים באוזני טראמפ אינם אותם שמרנים מוכרים שמבקשים "ערכי משפחה", אלא מחשבי קיצים המשוכנעים שטראמפ הוא כורש, ראש האיחוד האירופי יהיה האנטיכריסט ושאחרי מלחמת גוג ומגוג ישו ימלוך מהר הבית. הם קונים את לבו של הנשיא במחמאותיהם (הייגי אמר לפני שבוע שטראמפ "ייזכר גם בעוד אלף שנים") ומכוונים אותו למימוש חזונותיהם.

ודוק: אותה דתיות משיחית לא זכתה למידת השפעתה משום שנציג מתוכה נבחר להנהיג. ישראל וארצות הברית מונהגות על ידי אתאיסטים ידועים שעברו כל אחד, אם להתנסח במתינות, על אי אילו דיברות. ניתן גם לומר בביטחון כי לנציגי המשיחיים לא היה מעולם סיכוי לזכות ברוב הקולות במדינותיהם. השפעתם נגזרת מתוך המוטיבציה העצומה שמתוכה הם פועלים ומקרבתם למנהיגים הנבחרים. זה כמובן לגיטימי לחלוטין. זה גם מראה על נחישותה של הדת לא רק שלא להיעלם במאה ה-21, אלא גם להשפיע באופן מכריע על המרחב הציבורי.

תהליך משמעותי שני הוא הברית החדשה בין הציונות הדתית לנצרות, כמוה לא היתה בהיסטוריה היהודית. העובדה שמנהיגי ועיתוני המגזר מתעלמים במודע הן מהנבואות האפוקליפטיות של הנ"ל, הן מתחזיותיהם על התנצרות היהודים והן מההיסטוריה הבעייתית, בלשון המעטה, בין הנצרות ליהדות אינה רק עניין של אופרטוניזם ציני. מכיוון שאותם סרוגי-כיפה פוסלים, מחרימים ומבזים מיליוני יהודים רפורמים וקונסרבטיבים מתברר שהמישור המדיני-פוליטי הפך עבורם לעקרוני ומשמעותי הרבה יותר מזה המסורתי-דתי, אף מזה המשפחתי-אתני.

לעומת האוונגליסטים, יהודים רפורמים חולקים עמם שיעור גדול הרבה יותר של מסורת, תיאולוגיה והיסטוריה, אולם הם מעדיפים את הראשונים מפני שכמוהם גם הם ניצבים כנגד תפיסות חברתיות פרוגרסיביות ומחזיקים בעמדות פוליטיות ניציות. שמרנות ומשיחיות הופכות למסגרת תיאולוגית חדשה, המאחדת בין לאומנים ומשיחיים, יהודים ונוצרים. הבדלים אמוניים ופולחניים נשכחים ופוליטיקה מחליפה מסורת כיסוד העיקרי של הזדהות.

שני תהליכים אלה קשורים זה לזה, ומביאים לידי ביטוי לא רק את ההדתה של הפוליטיקה אלא את הפוליטיזציה של הדת. ככל שהמסורות הדתיות מנסות להשפיע על הפוליטיקה המודרנית, כך הן מושפעות ממנה. ככל שהן משקיעות יותר במהלכים מדיניים, כך הן שוקעות בתוכם. התוצאה היא שהדת הופכת לעמדה פוליטית. לא עוד דרך חיים אלא אידיאולוגיה מחנאית שבה עקרונות אמוניים נשכחים והמסורת מיותרת. המאמינים, מצידם, הופכים לשמרנים גנריים, החושבים ופועלים בצורה זהה (בזמננו: רפובליקאית). אם לא ניכחד במהרה בימינו בארמגדון, נוכל אולי לחזות במיזוג המלא בין ציונות דתית לנצרות אוונגליסטית.

:

פורסם היום במדור הדעות של ’הארץ’