החוויה הדתית לסוגיה

כיצד הפך האתאיזם במערב מאות קלון לאות גבורה

באחד מפרקי הספר "טבח החתולים הגדול", סוקר ההיסטוריון האמריקני רוברט דרנטון את יומנו של השוטר־חוקר ז'וזף ד'אמרי. הלה היה עוקב אחרי האינטלקטואלים בפריז של אמצע המאה ה–18 בחיפוש אחר אתאיסטים. "ד'אמרי לא הפריד בין אפיקורסות לבין פוליטיקה. אף על פי שלא היה לו עניין בוויכוחים תיאולוגיים, הוא היה משוכנע שאתאיזם מערער את סמכותו של המלך" (תרגום: עודד פלד).

ד'אמרי לא היה תיאולוג. הבעיה שלו עם אתאיזם לא היתה הסתירה שהיווה לעיקרי האמונה שלו. לדידו, האתאיזם היה מסוכן מפני שהוא מערער את יסודות החברה. מי שמתכחש לסמכותו של מלך מלכי המלכים יכול קל וחומר להתכחש לסמכותו של המלך הארצי. שוטרים, האמונים על שמירת הסדר הציבורי, ראו חובה לאסור אתאיסטים — ואתאיסטים, לפחות אלו שהיו אמיצים או טיפשים מספיק כדי להצהיר על כך — נכלאו, עונו והוצאו להורג.

מקסימיליאן רובספיירלא היתה זו רק בעיה של שיטור יתר. ב-1793, תוך כדי ריסוק סדרי עולם ועיצוב חברה חדשה בשדה המערכה של המהפכה הצרפתית, סבר מנהיג המהפכנים רובספייר שהאתאיזם מסוכן ו"אריסטוקרטי" (הקללה האולטימטיבית מבחינתו). חוקת מדינת טנסי בארה"ב שנחתמה באותה עת הכירה בחופש המצפון, ובכל זאת אסרה על מינוי למשרה ציבורית "אדם שמכחיש את קיומו של האל או מצב עתידי של שכר ועונש". מוכנים לקבל כל אמונה, אולם לא את החוסר בכל אמונה. אפילו אברהם לינקולן היה יכול להצהיר כי אלמלא התנ"ך והברית החדשה, "לא היינו יודעים להבחין בין ראוי למגונה". אם אין אמונה, יש כאוס.

קשה לנו להבין היום עד כמה הכחשת קיומו של האל היתה לא רק דבר נדיר, אלא דבר מפחיד עבור אבותינו לפני כמה מאות שנים. מבחינתם, אתאיסטים היו מה שפדופילים הם בשבילנו: לא רק אנשים דוחים, אלא באופן עמוק בלתי מובנים. איך אפשר בכלל להכחיש את קיום האל? איך ניתן לשלול את מה שמובן מאליו, את מה שהכרחי על מנת שהחיים כפי שאנחנו מכירים אותם יתאפשרו? ואיך אפשר לחיות חיים תקינים, שלא לומר ראויים, ללא אלוהים? האתאיסט איים לא רק על האמונה, אלא על כל המסגרת התרבותית. האימה שהוא עורר לא נבעה מחשש לעתיד הדת, אלא מחרדה לאמות המידה המוסריות, לסדר החברתי עצמו.

במשך דורות על גבי דורות, אתאיזם עורר באנשי אירופה פלצות. כיצד אפוא הגענו למציאות שבה האתאיזם נתפס כעמדה לגיטימית, ולדעתם של לא מעט אנשים גם כעמדה המציאותית, התבונית והמכובדת היחידה?

“המדע הוציאנו לחירות”

מול התקבלותו של האתאיזם קל יהיה לשלוף את הטיעון המוכר בדבר המהפכה המדעית וגילוייה. קל יהיה להסביר שאחרי שהסתבר שכדור הארץ סובב סביב השמש ולא נמצא במרכז היקום, אחרי שמצאנו ראיות לכך שהעולם הוא בן מיליארדי שנה ולא חמשת אלפים, אחרי שגילינו שהתורה מורכבת מתעודות שונות ולא נכתבה על ידי משה, אחרי שהבנו שהאדם נוצר על ידי תהליך אבולוציוני ולא נברא על ידי האל — שאחרי כל זה חל תהליך כלל־אירופי של "התפכחות", אשר בסופו נזנחה הדת ואומץ חוסר האמונה.

על פי הסיפור הזה, עידן הנאורות למעשה מסמן את תהליך התבגרותה של האנושות, יציאתה מכבלי המיתולוגיה ואגדות הילדים, והפיכתה לתבונית. לכאורה, אחרי שבמאמרו הידוע "מהי נאורות?" קרא קאנט לבני האדם: "העזו לדעת!", נענו אלו לאתגר ובאמת העזו לדעת. הם צברו ידע, וידע זה בתורו הוציא אותם "ממצב חוסר הבגרות" (כלשונו של קאנט) שהביאו על עצמם, והפך אותם לחילונים. הידענים ביותר שבהם הפכו כמובן לאתאיסטים.

הסיפור הזה, שאינו יותר מאשר מיתוס ההתגלות של הנאורות ("היינו משועבדים עד שהמדע הוציא אותנו לחירות ברציונליות חזקה ובאמפיריות נטויה"), אינו יכול להסביר עד הסוף את תהליך החילון, גם לא מדוע התפיסה בדבר הכרחיות האל לצורך חיים תבוניים ומוסריים מתפוגגת. למעשה, העמדה שלפיה ידע הוא שמבטל אמונה היא שטחית אפילו על פי הנחות המוצא של מקדמיה, שהרי המציגים אותה יהיו הראשונים להודות שבני אדם מסוגלים להאמין בכל שטות שהיא, ולא משנה מה הם יודעים או לא יודעים. אם פרטי מידע חדשים היו משבשים את אמונותינו הוותיקות, היינו מחליפים תפיסות עולם באופן תדיר.

לא יעזור גם אם נניח שרק ידע מאושר ומוסמך ישנה את עמדותינו ביחס לעולם, שהרי ידע כזה כבר הוצע לאנושות פעמים רבות. תמונות העולם האריסטוטלית, הקבלית או הבודהיסטית הציגו ידע "רשמי" על כל העולם כולו, אולם מיותר לציין שלא כל אדם שנתקל באלה השתכנע ואימץ אותן. דרוש דבר מה נוסף כדי לשנות את ההנחות הקבועות שלנו ביחס למציאות, דרושה סיבה טובה להיפרד מהנחות ישנות ולאמץ הנחות חדשות, וסיבה זו לא יכולה להגיע מטעם ההנחות החדשות עצמן.

עבור חילון דרוש יותר מאשר ידע

מתיו טינדליסודותיה של הנאורות נעוצים בהתכחשות לסמכות המסורת ובהעצמת האדם עד כדי הפיכתו לסמכות העליונה בכל עניין. עוד לפני שפנו למסגרות משמעות אחרות, עורערה היראה המובנת מאליה מהכנסייה, הכפיפות המובנית של בני המערב אל מול המסורת. בסוף המאה הרביעית קבע אוגוסטינוס, מאבות הכנסייה, כי "אלמלא סמכותה של הכנסייה הקתולית, לא הייתי מאמין בבשורה הטובה", ואילו בתחילת המאה ה–18 כבר קבע הדאיסט מתיו טינדל כי "התבונה ניתנה לבני האדם כדי להעניק להם ידע על רצון האל", וכי אין צורך בשום דבר נוסף.

שני ההוגים החשובים הללו סברו שקיומו של האל הוא ברור ומובן מאליו, ואיש מהם לא חלם להיות אתאיסט. אלא שכל אחד מהם עיצב את עולמו הדתי מתוך נאמנות למקור סמכות שונה. עבור אוגוסטינוס המסורת אינה נותנת רק צורה ותוכן לאמונה, אלא מעניקה לה תוקף. עבור טינדל, לא רק פרשני המסורת אינם רלוונטים, אלא המסורת עצמה אינה רלוונטית. רצון האל נקבע רק על פי התבונה, הנחשבת מוּלדת ואוניברסלית.

וולטירהעדפת התבונה מגיעה לפני אבדן האמונה. הדאיזם — מסגרת אמונית שביססה את הדת על התבונה וסחפה את האליטה המשכילה באירופה ובצפון אמריקה במאה ה–18 — התנתק מן המסורת ומסמכות הכנסייה, אך לא מהאמונה באלוהים. "אני מאמין! אני מאמין בך, אל רב עוצמה!" זעק וולטיר, אלוף הנאורות הצרפתית, אבל דאג להוסיף: "באשר לאדון הבן ולגברת אמו, זה כבר סיפור אחר".

כשהתבונה הופכת למקור סמכות ניתן לערער על המסורת, ולאחר שהתבונה אומצה כמקור סמכות ניתן גם לערער על קיומו של האל. אולם חשוב להבין: שלב נוסף זה אינו מהלך "טבעי", עוד צעד בשביל שעליו צועדים כל הנאמנים לתבונה. הרי עבור דאיסטים כטינדל או וולטיר התבונה דווקא הצביעה באופן ודאי על קיומו של האל. "ברור לחלוטין לשכלי שקיימת ישות אינטליגנטית, עליונה, נצחית ומחוייבת המציאות", פסק וולטיר. "אין זה עניין של אמונה, אלא של תבונה". פשוט, לא?

כדי לעבור מוודאות בקיומו של האל לכפירה בקיומו אנחנו זקוקים לצעד נוסף, שבו התבונה מופנית כנגד האל. השאלה היא, מה מניע את התבונה להתכחש לקיום האל? התשובה לשאלה זו אינה נמצאת במישור העובדתי, אלא בזה הנורמטיבי.

התבונה היא צלם אלוהים

גם המעבר מהנצרות המסורתית אל הדאיזם נבע מתוך קריאה מוסרית: דחיית האמונה בניסים או בהתגלויות אלוהיות היתה עבור הדאיסטים עניין של שמירה על כבוד האדם. נחזור אל אותו מתיו טינדל (1733-1657). טינדל, דאיסט אנגלי, היה מן ההוגים המשפיעים ביותר במאה ה–18. בספרו מ–1730, Christianity as Old as the Creation, אשר קיבל מעמד של כתב קודש דאיסטי, הוא עומד על עקרונות הדת האוניברסליים ומסביר כיצד הנצרות "האמיתית" היא תבונית לחלוטין.

עבור טינדל תבונתו של האדם "במהותה, גם אם לא במידתה, היא תבונתו של האל. אכן, תבונתנו היא שהופכת אותנו לצלם אלוהים". האדם הוא יצור תבוני מפני שהוא נברא בצלם האל. אחרת, איך היה יכול כלל לחשוב? אולם דווקא משום כך פגיעה בתבונה מהווה פגיעה בכבוד האדם: "ללא חקירה מוקדמת, האמונה… תהיה אי־רציונלית ולא־הגיונית, ובכך תבזה את כבוד האדם ותשחית את צלם אלוהים".

הקליקו כדי לעבור לדף ההוצאה

על פי טינדל הדבקות בתבונה היא דבקות בצלם אלוהים, והחריגה ממנה היא השחתתו. דחיית האמונות התפלות (בניסים, בלידת הבתולין וכו') היא אפוא השמירה על צלם אלוהים, ועל כן אף עבודת השם. הנה כי כן, אם לפנים היה האדם נאמן לצלם אלוהים שבו על ידי כך שלא היה חוטא או על ידי כך שהיה מציית לאל, עבור טינדל הנאמנות לצלם אלוהים נעשית באמצעות דחייתן של אמונות טפלות, שמבחינתו כוללות את מה שבעבר נחשב לעיקרי אמונה מקודשים.

ספרו של טינדל עורר פולמוס רחב היקף באירופה, ויותר ממאה חיבורים נכתבו בניסיון להפריך את קביעותיו. מובן שהכנסייה, שבעצמה נחשבה על ידי טינדל כהשחתה של הדת התבונית, יצאה נגדו. אולם עם כל מאבקו במסורת המונותאיסטית, טינדל לא הכחיש לרגע כי אלוהים קיים. אדרבה, הוא סבר שבלעדיו לא היינו יצורים תבוניים.

הדאיסטים כפחדנים

ד'הולבךכפי שטינדל ביקש לשמור על כבוד האדם, גם ההוגים האירופאים הראשונים שהטיפו באופן מפורש לאתאיזם סברו שיש לדחות את האמונה לא רק משום שהיא אינה נכונה, אלא משום שהיא מהווה פגיעה בכבוד האנושי. קחו למשל אדם כברון פול־אנרי תירי ד'הולבַּך, מן הדמויות הבולטות של הנאורות הצרפתית. ד'הולבך הקדיש את חייו למאבק באמונה ולהפצת הגות אתאיסטית. הוא מימן תרגומם של חיבורים, כתב יותר מחמישים כרכים, תמך באמנים ובהוגים צעירים, והנהיג בביתו מועדון דיונים לאליטה האינטלקטואלית של פריז, שהפך לאחד מן המוסדות החברתיים החשובים בנאורות הצרפתית.

ד'הולבך בז לדאיסטים וחשב שהם פחדנים. מבחינתו הללו הלכו רק מחצית הדרך, ולא הביאו את השימוש בתבונה כקריטריון לבחינת הדת עד לסוף מסקנותיו המתבקשות. הם אמנם מקדשים את התבונה, אולם לא זנחו את האמונה הטפלה האחרונה, את מקור כל האמונות הטפלות: את האמונה בקיומו של אלוהים.

בשורות האחרונות בספרו החשוב "מערכת הטבע", קורא ד'הולבך "להשרות אומץ על היצור התבוני, להזרים אנרגיה למערכותיו, על מנת שיוכל, בסופו של דבר, להרגיש את כבודו שלו". ד'הולבך מבקש להאדיר את התבונה ולהגן על כבודה על ידי דחיית כל המנוגד לה. בכך הוא מבקש לשמור על כבודנו כבני אדם. האתאיזם, הוא קובע, מבוסס על הטבע והתבונה, לא פחות ולא יותר. הוא הגיוני. צריך רק להישיר מבט לעובדות. לדאבון לבו, די בתנאי מצומצם זה כדי למנוע מרוב בני האדם להיות אתאיסטים, שהרי אין להם האומץ להביט בעובדות.

בשונה מטינדל, עבור ד'הולבך כבודו של האדם מגיע לא מהגנה על צלם אלוהים שבו, אלא מדחיית קיומו של צלם אלוהים ושל אלוהים עצמו. כבוד האדם מגיע מעצם הדבקות בתבונתו, מההכרעה לא להיכנע לאשליות מנחמות, ומגיוס האומץ הנדרש לשם כך. תבונתו של האדם מראה לו את האמת, והוא נאמן לה ולא מתפתה לאמונות ניחומים. עצם העמידה על האמת מעניקה לאדם כבוד.

כשאלוהים הופך לאיום

מה מביא לצעד הנוסף של ד'הולבך מעבר לעמדה הדאיסטית? קל מאוד יהיה לקבל את גרסתו שלו: הדאיסטים, על כל השכלתם, הם חסרי אומץ מספק, ואילו הוא ואתאיסטים כמוהו לא חוששים להתמודד עם השמצות החברה (ובתקופתם, אף עם הסכנה הממשית לשלומם) ומן הפרידה קורעת הלב מן הבדיות שאליהן הם התרגלו. אך התשובה הזו, שפופולרית מאוד עד היום, תפספס יסוד חשוב בתנועה מאמונה לחוסר אמונה, יסוד שמהווה גם ממד עומק בהתפתחותו של תהליך החילון. מדובר ביסוד האתי. מערכת היחסים שלנו עם התבונה עומדת במרכז הסיפור הזה.

בראשית העת החדשה התבונה האנושית מפסיקה להיתפס כשיקוף של הסדר העולמי/אלוהי הקיים (הלוגוס, חוקי האל, חכמת האל), והופכת לעניין פרטי, פרוצדורלי, לאופן של חשיבה. דקארט הוא הוגה חלוצי בתמורה הזאת. עבורו ועבור ממשיכיו, להיות תבוני פירושו לחשוב בהתאם לסטנדרטים מסוימים, ולא להתנהל בהתאם לרציונליות המוטבעת, לכאורה, ביקום. במילים פשוטות, התבונה עוברת באופן בלעדי להיות ממוקמת בפנימיות הפרט.

אולם כמו אצל טינדל, בשלב זה התבונה עדיין קשורה לאל ותלויה בו: עבור דקארט ואחרים התבונה היא צלם אלוהים שבאדם. רק במהלך המאה ה–18 נפרדת התבונה בהדרגה מהאלוהות, והופכת לכושר אנושי בלבד. התבונה משתנה יחד עם עליית האינדיבידואליזם, והופכת ליכולת אנושית.

כאן מגיעה התמורה המשמעותית: תפיסתו של האדם את עצמו כמנותק מסביבתו וכאוטונומי מביאה להטענת האוטונומיה עצמה במטען מוסרי. התבונה אינה רק כלי יעיל, אלא ערך. היכולת לחשוב לבד, באופן מדויק, ברור וחסר פניות היא כעת מידה טובה, היא סגולה שיש לשמור עליה ולטפח אותה. האוטונומיה התבונית שלנו הופכת לאידיאל. במילים פשוטות: חשיבה אוטונומית היא כעת פעולה מוסרית.

צ'רלס טיילורבספרו Sources of the Self מסביר ההוגה הקנדי צ'רלס טיילור כי השלב הבא, הקריטי, מגיע כאשר הקשר עם האלוהות הפך מתנאי הכרחי למוסר – למכשול לו. זה קורה כשהתלות באלוהות, או אפילו עצם קיומה כסמכות גבוהה יותר, מאיימת על האוטונומיה של האדם ועל יכולתו להגיע להכרעה מוסרית. לא רק שהציווי הפנימי הוא שחשוב, אלא שאסור לקבל מציאות שבה הציווי הפנימי יכול להישלל על ידי סמכות חיצונית. חשבו על כך: אם האוטונומיה היא תנאי למוסר, והיא ערך בפני עצמה, כל דבר שמערער אותה הוא עוול מוסרי ואף חתירה תחת בסיס המוסריות. זו הנקודה המדויקת שבה הופך אלוהים מהתנאי ההכרחי לכל שיטה מוסרית — לסכנה הגדולה ביותר למוסר.

"מטריאליזם כפי שהוא מופיע במאה ה-18 אינו דוֹגמה מדעית או מטאפיזית, אלא ציווי מוסרי", כותב ארנסט קסירר. האינדיבידואל שיצרה הנאורות רואה את עצמו כסובייקט מוסרי רק בתנאי שהכרעותיו הן אוטונומיות וחופשיות. הוא לא מוכן לקבל סמכות מוסרית המאיימת על האוטונומיה שלו, או הגבוהה ממנה. הבעיה שלו עם סמכות עליונה אינה רק שהיא תפגע בגאוותו. הבעיה היא שהיא תפגע במוסריותו, באפשרות שלו להיות מוסרי. האדם הגיע אפוא, מהמניעים הנעלים ביותר, למצב שבו עבורולא רק אפשרי, אלא הכרחי מבחינה מוסרית לדחות את קיום האל.

האתוס של האתאיזם

אם אצל טינדל, בסוף המאה ה–17 ובתחילת המאה ה–18, הכבוד העצמי שלנו תלוי בכך שנדחה אמונות טפלות המבזות את תבונתנו (שהיא צלם אלוהים), אצל ד'הולבך, במחצית השנייה של המאה ה–18 הכבוד העצמי כבר איננו נגזרת של מתת אלוהית. אדרבה, כבוד האדם נשמר על ידי כך שהוא מתכחש לכל אמונה במתת אלוהית, שהוא אינו מתכופף בפני פיתויי האמונות, בפני נחמת האשליה שבדת.

ד'הולבך מציג תפיסה מודרנית של כבוד עצמי, הנובע מהאדם עצמו ונמדד על פי קריטריונים אנושיים. כבודו של האדם לא ניתן לו בידי האל ולא תלוי בהיענות לציוויי האל. כבודו של האדם תלוי דווקא בכך שישמור על עצמאותו (המחשבתית, המעשית), ושיהיה נאמן לעקרונותיה. האדם אינו צלם אלוהים, ואינו אלוהי או רוחני כלל. אולם הוא יכול לשמור על כבודו העצמי, וזאת על ידי פעולה בהתאם לציוויי המוסר והתבונה – שנובעים מתוכו.

ללא ספק, האהדה הגוברת, החל מן המאה ה–18, לתפיסת העולם שמייצג כאן ד'הולבך חבה לא מעט למהפכה המדעית, ליכולת המוכחת של המתודה המדעית להסביר את הטבע ולבסס על ההסברים האלה פיתוחים טכנולוגיים, וליצירתו של תחום ידע שאינו תלוי בדת. אולם התפתחויות אלו עצמן, הגם שאפשרו זאת, לא חייבו את ד'הולבך (או כל אחד אחר) לשלול את קיומו של האל, ולא להניח שמקור התבונה שלנו הוא טבעי ולא אלוהי. מה שחייב את ד'הולבך לעשות כן היה הצו המוסרי שהוא גיבש, שבבסיסו העתקת מקור המוסר והכבוד של האדם מהנאמנות לאל, לנאמנות אליו עצמו.

ד'הולבך דוחה את קיומו של האל לא מפני שיש לו הוכחות לכך שאינו קיים, אלא מפני שעבורו האמונה בקיום האל היא פגיעה בכבודו של האדם. האמונה באל, או בכל דוגמה דתית, פירושה ויתור על ממד מהותי במה שהופך אותנו לאנושיים, במה שמעניק לנו כבוד עצמי ומאפשר לנו לקבל הכרעות מוסריות. על פי ד'הולבך, ועל פי יותר ויותר מאנשי האליטה האינטלקטואלית של המאה ה–18, אנשים מאמינים מוותרים על תבונתם ועל בחירתם החופשית. יותר מכל גילוי מדעי ספציפי, עמדה זו היא שערערה בצורה היסודית ביותר את האמונה הדתית.

השליטה על השליטה

הנאורות ביקשה לאפשר ולקדם את השליטה העצמית של האדם על עצמו ועל עולמו. מתוך השליטה העצמית מגיעה גם השליטה על הידע והשליטה על התודעה. אולם השלב הבא חייב להיות גם השליטה על השליטה. האדם הנאור מבקש לבצר את שליטתו, לבטח אותה, ולכן הוא נכפה בסופו של דבר לשלול את קיום האלוהים, שהרי אין מה שמאיים על שליטתו יותר מדמות אב נצחית עם כוחות אין־סופיים. "המרד הראשון", קובע ההוגה האנרכיסט מיכאיל באקונין, "הוא מרד נגד הרודנות העליונה של התיאולוגיה, שהיא אשליית האלוהות. כל עוד יש לנו אדון בשמיים, נהיה עבדים על פני האדמה". כדי לצאת מעבדות לחירות, יש לדחות את קיומו של האל. זוהי קריעת ים סוף של האדם המודרני.

ההוגים שנמנו לעיל מציגים אילוסטרציה של מהלך תרבותי כולל, שבמסגרתו פנה האדם המערבי כנגד קיום האל, וזאת ממניעים אתיים. צלם אלוהים, שהופנם והפך לתבונה ולרצון החופשי, התגבש כמקור מוסרי אלטרנטיבי לאלוהים. התבונה הפכה למסגרת אתית אוטונומית, שאינה תלויה בקיומו של האל. בהמשך, התבונה, שכבר מאפשרת מערך נורמטיבי עשיר (אוטונומיה, כבוד עצמי) חייבת לדחות את קיום האל, וזאת מתוך עמדה אתית: קיום האל אינו מוסרי משום שהוא פוגם במוסר; הוא מחבל באפשרות להיות אוטונומי ובעל כבוד עצמי. האדם המורד, כותב אלבר קאמי בספר בשם זה, "מתקומם כנגד האל יותר מאשר מכחיש את קיומו".

אלבר קאמיוקאמי אכן התקומם. "האדם האבסורדי", כתב קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס", רואה רק "מפולת ואַין. הוא יכול אז להחליט לקבל על עצמו לחיות בעולם שכזה ולמשוך ממנו את כוחו, את סירובו לקוות ואת ההוכחה העקשנית של חיים ללא נחמה". ההתרסה, האומץ, הכבוד וההתעלות שנובעים מהשלמה בלתי מתפשרת עם האין — הכל כאן. קו ישר נמשך בין ד'הולבך אל קאמי, ומקאמי (האל שלדעתם אינו קיים יסלח לי על חיבורם באותו משפט) אל אתאיסטים בני זמננו כריצ'רד דוקינס, שכותב כי "התפיסה האתאיסטית חיובית כלפי החיים ומעצימה אותם, ובו זמנית לעולם אינה מוכתמת על ידי אשלייה עצמית" ('יש אלוהים?').

ממשיכיהם בישראל הם פובליציסטים כאורי משגב, שסבור שהבעיה היא חוסר ידע, ולכן כתב כי "רבים מהישראלים מאמינים שיש אלוהים כי אף אחד לא הציע להם אלטרנטיבה — שאין אלוהים"; או רוגל אלפר, שמעלה על נס את הישירות והדבקות באמת כשהוא כותב כי האמונה באל "היא משגה כה נבער, עד שיש בו מן הטמטום ומן המופרעות הנפשית…. יש לומר אמת, ולהפסיק לנסות להתחנף. אין אלוהים ולהאמין בו זה טמטום."

ודוק: גם באתאיסטים חלה ירידת הדורות. ד'הולבק וקאמי עדיין מעלים על נס את האתוס של האתאיזם, את הצורך בהתעלות עצמית ונאמנות מוסרית, בראיה צלולה ובכבוד עצמי. ממשיכיהם בני זמננו רחוקים כל כך מנקודת העיבור של המסורת האתאיסטית עד שהם שוגים לחשוב שהבעיה עם המאמינים היא רק חוסר ידע או חוסר חכמה. הם שכחו את עיקרי אי-האמונה. אם ראשונים כמתריסים כלפי שמיים, הם כסוחרים.

אולם יש גבול לאפקטיביות שבכינוי אנשים דתיים בורים או מטומטמים. מה שאתאיסטים כאלפר לא מבינים הוא שלא ידע הוא שחסר למי שמאמין באל, ולא "מופרעות נפשית" עומדת בבסיס הדת. הצבת האל מעל האדם מספקת כיוון ומשמעות, יסודות שהאדם זקוק להם הרבה יותר מידע. רק כאשר בשלו התנאים להפקת כיוון ומשמעות אלטרנטיבים יכול היה האתאיזם לפרוץ למעגלים רחבים. רק כאשר אותו כיוון ואתה משמעות חייבה את דחיית האל יכול היה האתאיזם להפוך לשם נרדף לאומץ וכבוד עצמי. ורק אם כיום יסופקו כיוון ומשמעות יוכל האתאיזם להמשיך לעשות נפשות. רידוד האתאיזם לכדי לעג על המאמינים מחמיץ את מהותו ומקטין את המהפכה שהוא חולל.

התקבלותו של האתאיזם, ולמעשה תהליך החילון כולו, קשורים באופן עמוק לתהליך האינדיבידואציה של האדם המערבי. האל הופך ממקור התבונה, הכבוד והטוב, לסמכות חיצונית שלא מאפשרת חיים אוטונומיים, מוסריים ומכובדים. אחרי שצלם אלוהים, כרעיון, הופנם, גם האל עצמו, הפעם כמקור מוסרי, מופנם. ואם האל מופנם, כבר אין לו מקום בחוץ, כלומר בשדה האובייקטיבי. לא תיתכן חלוקת המלכות בין שני אלים. כך פועל מונותאיזם. נאמנות לצו המוסרי הפנימי דורשת את דחייתו של צו מוסרי חיצוני. כך פועל חילון.

המאמר פורסם במוסף הארץ, ומהווה עיבוד של פרק מתוך ספרי החדש, אדם בצלם אלוהים. כעת בהנחה של 50% לרגל שבוע הספר, כאן.

הרב חיים נבון על מדינה רזה ונישואים אזרחיים

צאת ספרו החדש של הרב חיים נבון עורר בי מיד עניין משום שהוא עוסק בנושאי דת ומדינה, ותוך כך מכריז – ממש על הכריכה – שהוא תומך ב"מדינה יהודית רזה" ו"פחות כופה". ואם לספיילר מיד, יש כאן בהחלט חדשות טובות: רב אורתודוקסי בולט לא רק מצהיר שכפייה דתית היא דבר שלילי, אלא מרחיב וקובע שיש להנהיג נישואים אזרחיים ושיש להפריט את הכשרות של הרבנות הראשית.

שהחיינו וקיימנו והגיענו, אם כן, לזמן הזה, גם אם בשביל להגיע אליו היינו צריכים לעבור דרך אימוצה של תפיסה סמי-ליברטריאנית על ידי האליטה האינטלקטואלית של הציונות הדתית. כי זה מה שמובא לפנינו: מדובר בעוד צעד בקמפיין המתמשך מטעם 'קרן תקווה' לפירמוט הציונות הדתית ולהפיכתה מאחת הקבוצות הסוציאליסטיות ביותר במדינת ישראל לאחת הקפיטליסטיות ביותר. הספר יצא בהוצאת ידיעות ספרים, אולם כפי שמוצהר בעמוד השער והן בתודות, יצא לאור "בסיוע קרן תקווה".

אין בכך חלילה כדי לבטל את ערכו של הספר. אני חושב שזה ספר שמגמתו חיובית, ואני גם מסכים עם הרב נבון בכיוון הכללי של דבריו. נבון אינו ליברטריאן, והוא קובע שאין בעצם אפשרות שהמדינה תתעלם לחלוטין מתחום הרווחה. מה שהוא רוצה הוא התערבות שקולה ומוגבלת בתחום זה, כמו גם בתחום הערכי, כלומר ההיקף שבו המדינה יכולה לנסות לעצב את המרחב הכלכלי, כמו האזרחי, אמור להיות מוגבל, אולם לא בלתי קיים. כנראה שנתווכח על המידות אבל זאת כשלעצמה לדעתי גישה נכונה.

כדי להציג את תפיסתו מקדיש הרב נבון לא מעט מהספר כדי להראות שהתנ"ך עצמו מקדם תפיסה של "מדינה רזה" עבור בני ישראל. הוא נאחז ביחס האמביוולנטי של התנ"ך למלוכה כדי להסיק ש"התורה רוצה לצמצם את חשיבותה של המסגרת הפוליטית בכלל", כלומר לתת לקהילות היהודיות כמה שיותר אוטונומיה, ולשלטון את מינימום הכוח ההכרחי.

זהו מדרש נאה, הגם שכמובן קשה לגזור מסקנות מודרניות ממציאות של חברה שבטית וכלכלה אגררית. מצד שני יש כאן משום חתירה תחת התקווה/איום של אותה "מדינת הלכה" שמדי פעם מוצגת כאידיאל אורתודוקסי. נבון מביא מקורות שונים על דלילותה של המסגרת התורנים בכל הנוגע לניהול מדינה. הרב חיים דוד הלוי, למשל, מובא בספר כמי שעמד על כך ש"אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור" (תחומין, ח), ואפשר להוסיף לכך את הר"ן, שסבר ש"נתיחדה תורתנו מבין נמוסי אומות הקדמונים במצות וחקים אין ענינם תקון מדיני כלל" (דרשות הר"ן, י"א). קביעות אלה רומזות עד כמה החלום התיאוקרטי הוא פיתוח מודרני (וראו ספרו החדש של אלכסנדר קיי, The Invention of Jewish Theocracy, על כך.)

אז נתנו לשלטון מינימום כוח, אבל הענקת אוטונומיה לרמה הקהילתית והמשפחתית אינה רק טוב כשלעצמו. על פי נבון העצמת הקהילות ומוסד המשפחה היא הדרך העיקרית למנוע ממשטר דמוקרטי להתדרדר לכדי עריצות ההמון. הוא מצביע על כך שמשטרי עריצות, מבולשביזם ועד פשיזם, ניסו לפרק את המוסדות שבין הפרט לשלטון (קהילה, משפחה, קהילות דתיות, מועדונים חברתיים) ובאופן כללי שוב ושוב מזהיר מפני שלטון ריכוזי.

שלטון ריכוזי אכן רע ומשפחות אכן חשובות, אבל נבון שוכח שדרך מרכזית בשלטון דמוקרטי ו/או ליברלי להגן על הפרט הוא באמצעות מערכת המשפט הליברלית. והרי גם את זו פירקו רודנויות למיניהן. נראה שמימד שלם בתורת הפרדת הרשויות נעלם מעיניו, כאילו הוא לא שמע על בלימת דורסנות השלטון והשמירה על חירויות הפרט על ידי בית המשפט.

טוקווילמגיע הדבר לידי כך שכאשר מוזכר ספרו של אלקסיס דה-טוקוויל העוסק בארצות הברית, כותב נבון כי קיומן של משפחות וקהילות הן "בעיניו [של טוקוויל] הדרך היחידה למנוע את הפיכת הדמוקרטיה לשלטון עריצות ממשלתי." אבל זה לא נכון. זו לא הדרך היחידה. טוקוויל כותב כמה פעמים שמה שמונע מארה"ב הדמוקרטית להפוך לשלטון עריצות הם בתי המשפט. כך למשל, בעמ' 277 בתרגומו של אהרן אמיר (הוצאת שלם) כתוב כי:

כשאנו באים לבקר אצל האמריקנים וללמוד את חוקיהם נוכחים אנו לדעת כי הסמכות שנתנו בידי המשפטנים, וההשפעה שנתנו להם להשפיע על הממשלה, הן כיום המחסום המוצק ביותר לסטיותיה של הדמוקרטיה.

ויש עוד מגוון אמירות כגון זו (ראו למשל עמודים 103, 154, 282, 283).

קשה לי להאמין שהרב נבון לא מכיר את עמדותיו של טוקוויל. גם לא קשה למצוא דוגמאות עכשוויות להיעזרותם של שמרנים – לא מחוסר ברירה, אלא בגאווה ובששון – בבית המשפט על מנת להגן על זכויותיהם מפני כוחה של המדינה (חשבו על מאבקן של קבוצות דתיות בארה"ב נגד אובמה-קֶר בכל הנוגע להפלות ואמצעי מניעה). נראה שרצונו של נבון להיאבק באקטיביזם שיפוטי (הוא מקדיש מספר עמודים לעניין) מונע ממנו להודות בחשיבתה של בקרה וביקורת שיפוטית על השלטון הדמוקרטי.

כך או כך הגענו אל מדינת ישראל שמתנהלת בהתאם לתפיסה סמי-ליברטריאנית: ממשלה קטנה, שירות ציבורי מינימלי והגנה על חירויות הפרט. התפיסה הזאת נחשבת "שמרנית" משום שכך נוהגים לחשוב בארה"ב ולמרות שאין בה שום דבר שמרני בפועל – היא ודאי לא תורמת לשמירה על מסורת או מורשת כלשהי.

נבוןובאמת, כשצריך לשמור על מסורות מסויימות הרב נבון פונה לצד הלא-ליברטריאני שלו, הצד הקהילתני שסבור שלמדינה יש רשות – ואף צורך – לעצב את המרחב הציבורי. כך למשל, הוא קובע כי "במדינה יהודית, שמירה על הרוב היהודי המוצק של המדינה צריכה להיות שיקול לגיטימי בקביעה מי זכאי להיכנס למדינה ולקבל בה אזרחות" (אני חושב שהוא צודק); הוא חושב שהממשלה צריכה להיות מחוייבת להיוועץ ברבנות הראשית בסוגיות לאומיות כבדות משקל (לא כדאי לדעתי); הוא חושב שהמדינה צריכה להכיר רק בגיור האורתודוקסי (לשמחתי העניין הזה נגמר); ואף סבור ש"עקרונית […] למדינה יש סמכות לקבוע שהנישואים בישראל יהיו דתיים בלבד" (למרות שכאמור הוא תומך בהסדרת נישואים אזרחיים – אמנם, הוא רומז שמדובר רק בנישואים הטרוסקסואלים).

איך בדיוק משתלבת ממשלה "רזה" והעצמת המשפחה והקהילה עם קביעה מטעם המדינה שהנישואים יהיו דתיים בלבד? ומהי הרבנות הראשית כולה, כמנגנון דתי בירוקרטי ממלכתי, אם לא שריד של המדינה הסוציאליסטית הריכוזית? ולמה שהדרך לאזרחות במדינה החילונית תהיה נתונה בידי זרם דתי מסויים? איך פתאום הרצון בצמצום הממשלה עובר מטאמורפוזה והופך ללגיטימציה לריכוזיות קיצונית?

כי זה בעצם העניין: יש מתח מובנה בין הרצון לממשלה קטנה לרצון לעיצוב המרחב האזרחי, ובאופן רחב יותר בין ליברליזם כלכלי לשמרנות מחד, ובין פופוליזם לשמרנות מאידך. הימין בעת הזאת – בארצות הברית כמו בישראל – מתהדר בכותרת "שמרני", כאשר בפועל הוא יותר ליברטריאני ולחילופין פופוליסטי.

השמרן (כמו טוקוויל) רוצה מערכת משפט חזקה שתגן עליו מהממשלה. הפופוליסט רוצה מערכת משפט חלשה כדי שרצון העם, דרך נבחריו, לא יוגבל. השמרן רוצה לשמר את אורח חייו ואת הקהילה שלו. הקפיטליזם מרדד ומוחק צורות חיים, מפרק קהילות ומעודד אינדיבידואליזם. השמרן רוצה מסורת, דוֹגמה, אורתודוקסיה. הן השוק והן ההמון רוצים גיוון, אופנה ובחירה.

לכן כאשר השמרן בכל זאת מבקש לבצר את הלאומיות, האתניות או המסגרות הדתיות החשובות לו, הוא חייב ליצור לעצמו כל מיני לקונות שדרכן הוא יתעקש שלמרות תמיכתו בשוק החופשי ובקול "העם", הוא בעצם דווקא רוצה להגביל את השוק ולסרב לרצון העם. בסוף כל הכרזה סרוגה על הפרטת המשק נמצא מימון לא שוויוני של מערכת החינוך הדתית, תקציבים יעודיים לישיבות ומגזר ציבורי מנופח ביהודה ושומרון. בסוף כל משפט על ממשלה קטנה מסתתר חרד"לי עם קפוטה שרוצה שהמדינה "תטפל בבעיית הרווקות המאוחרת".

מתחים וסתירות פנימיות הן לא דבר נדיר בכל הנוגע להשקפות עולם, ואין הם בהכרח מבשרים על בעיות בלתי פתירות. אולם נראה שמה שהיתה עד לא מזמן השמרנות האנגלו-אמריקאית מתפרק מול עינינו. שילוב הידיים בין הליברטריאנים מחד והנוצרים ושמרנים החברתיים מאידך אינו נהנה עוד מהאוייב המשותף שהיתה ברה"מ, ומשמש כעת רק כהסכם אד הוק לצורך ריצה משותפות בבחירות. בלוק טכני, כמו שאוהבים לומר אצלנו.

מאידך טראמפ החדיר לתוך המפלגה הרפובליקאית פופוליזם, עורר דיבורים "קואליציה בין-גזעית של אנשי מעמד פועלים שמרנים", והמנסים ללכת בדרכו, נבחרי ציבור כמו טד קרוז וג'וש האולי, כבר תומכים בתוכניות שהם עצמם היו מוקיעים כ"סוציאליזם" עד לא מזמן. רק בשבוע שעבר יצא טראמפ נגד ה-WSJ על כך שהוא בעד גבולות כלכליים פתוחים שמזיקים לעובדים האמריקאים. גם מי שתמך בברקזיט לא יכול תוך כדי כך להלל את השוק החופשי.

התפיסה השמרנית בישראל גם ככה צעירה למדי, ונותר לחכות ולראות כיצד הרוחות המנשבות בארצות הברית ישפיעו עליה. הפופוליזם הביביסטי כבר מכרסם בה, ועד שנתניהו לא יפנה את הבמה קשה לראות התגבשות של מחנה פוליטי שמרני. כאשר פולחן אישיות ואופרטוניזם גוברים על הנאמנות לשלטון החוק, שלא לדבר על עקרונות ונורמות בסיסיות, אין שמרנות. למעשה אין אידיאולוגיה בכלל.

אבל האתגר הגדול יותר יהיה השילוב בין הליברליזם למסורת היהודית, שאינה נהנית (או סובלת) מהאינדיבידואליזם ותפיסת הפרדת הדת מהמדינה שמובנים לתוך הנצרות. כזכור, משה פייגלין ניסה לייצר סינטזה כזאת עם הליברטריאניות, אם כי הסתירות הפנימיות אצלו היו גדולות עוד יותר. מדובר באתגר ותיק ובסיסי: הוא כולל לא פחות מאשר הניסיון לגבש זהות יהודית מודרנית, והוא הוליד פתרונות שונים. היהדות הרפורמית היא פתרון כזה, שמפקיד את ההגה בידי הליברליזם – ומתנתק מהמימד הלאומי. האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב היא פתרון אחר, שמעצים ומתעצם מהחלוקה בין החיים ההלכתיים בבית ובקהילה לחיים האזרחיים בחוץ – ומתעלם מהמימד הלאומי.

הפרוייקט של הרב נבון, על כן, צריך להיתפס כניסיון חלוצי לשילוב – כלכלי, חברתי ולאומי – בין אורתודוקסיה ציונית-דתית לבין תפיסה ליברלית בואכה-ליברטריאנית. במובן הזה הוא מעניין וראוי לציון. הייתי מעדיף שהוא יהיה עשיר בהצעות פרוגרמטיות לפחות כפי שהוא עשיר באנקדוטות (ובאלה הוא שופע). גם ההתעלמות המוחלטת מחוסר הליברליות הקיצוני או הממשל ה”רזה” שבשליטה צבאית של ישראל במיליוני לא-אזרחים פחותי זכויות זועקת ללב השמיים, כמו גם השתיקה לגבי ההשקעה העצומה, המאוד לא כלכלית, לא שוויונית ולא רזה של המדינה בפרוייקט ההתנחלויות. אבל כל ההתחלות קשות. בסופו של דבר ההיגיון הליברלי עושה את שלו: למרות שנבון חושב שלגיטימי שהמדינה תגביל נישואים לטקסים דתיים בלבד, בשורה התחתונה הוא מכיר בכך שעדיף שלא. כשזה מגיע מרב אורתודוקסי זו בשורה טובה, הראויה לשבח.

מעט על הסבל והחסד

מתחילת המשבר הנוכחי מנקר לי במוח משפט שקראתי בסיפור קצר של שטפן צוויג. הסיפור, 'עיני האח הנצחי', הוא מעין אגדת-עם הודית פרי עטו של צוויג, מיתוס מומצא המספר על התחבטויותיו הקיומיות של אדם, ובהשאלה של כל אדם כמובן. הסיפור הקצר מופלא ביופיו, התרגום של הראל קין מופלא בפני עצמו, והציטוט שעבר במחשבותיי שוב ושוב הוא:

כי תכלית כל סבל היא חסד הטוב

'עיני האח הנצחי' יצא לאור בשנת 1921, הרבה לפני שצוויג יסבול בעצמו באופן שיביא אותו ליטול את חייו בידיו, בפברואר 1942, לאחר שהגיע למסקנה שמולדתו הרוחנית, אירופה, נחרבה ללא תקומה (אחרי מותו יצא ספרו המעולה "העולם של אתמול", שאינו אלא הספד ארוך, מסולסל ויפיפה לאירופה שבין המלחמות). גיבור 'עיני האח הנצחי', 21 שנה לפני שאירופה נחרבת ולוקחת איתה את צוויג, מגיע למסקנה שתכלית הסבל היא חסד הטוב אחרי שבנקודת מעמקי ייסוריו מוגשת לו עזרה על ידי אישה זרה.

יכולות להיות תגובות רבות לסבל. יאוש כמובן, או מאבק, או, בקלות רבה, שנאה, או כעס, קנאה, אלימות. אפשר להאמין שהסבל הוא עונש על חטאים שלנו מהעבר או מחיים קודמים ובכך לתת לו לגיטימציה ותפקיד. אפשר להחליט שהסבל מטהר אותנו ומקרב אותנו ליעוד רוחני כלשהו. אפשר להשתמש בסבל כדי להיות מודעים יותר, כדי לפתח אמפתיה לעצמנו ולזולת. אין בכל אלה שום דבר חדש והם גם לא תלויים באסון גלובלי כלשהו. אנשים צמים (אני ביניהם) כדי ליצור לעצמם סבל ועל ידי כך זיכוך, או מודעות, או אמפתיה.

ומתחילת המשבר הזה אני חושב שהתגובה לסבל שלנו כעת חייבת להיות חסד. קודם כל חסד מצידנו כלפי מי שסובל יותר מאיתנו. אני משוכנע שאחד הצעדים המשמעותיים ביותר שאנחנו יכולים לעשות כרגע – לא רק מבחינת אחרים אלא מבחינתנו עצמנו – הוא נתינה. לתת תמיכה, עזרה, אהבה, כסף. כן, את כל אלה. לתת למי שזקוק עוד יותר מאיתנו, ודווקא עם כל הסבל שהוא כרגע נחלתנו. התשובה לסבל שלנו היא חסד כלפי הסבל של הזולת.

אני נזכר בהגותה של סימון וייל (1909-1943), ההוגה היהודיה-צרפתיה במוצאה והנוצרית בתפיסתה התיאולוגית. וייל הקדישה מקום רב לסבל בחשיבתה, ולמעשה גם בחייה. כשהיתה בת חמש סירבה לאכול סוכר לאחר שגילתה שלחיילים הצרפתיים בחזית מלחמת העולם הראשונה אזל הסוכר. אחרי שברחה עם הוריה מצרפת הכבושה על ידי הנאצים ללונדון סירבה לאכול יותר מהמנה הרשמית שהוקצבה לאזרחים בצרפת. היא נפטרה בגיל 34 משחפת שהוחמרה ממצב של תת-תזונה.

אלוהיה של וייל חלש, דהוי ונידח. העולם נתון לחסדיהם של בני האדם, שבין אם מנסים לתקן אותו או לצבור לעצמם כוח בדרך כלל רק מדרדרים אותו במורד אליו נמשך כל כובד. וייל פקפקה באידיאלים גדולים וביטלה לחלוטין אידיאולוגיות. עשיית הטוב האמיתי דורשת התבוננות שקטה, התכוונות כלפי האל, ורצון כן. "האל המזוייף הופך סבל לאלימות", היא כותבת. "האל האמיתי הופך אלימות לסבל". מאוד נוצרי, כאמור.

בספר שיצא ממש עכשיו – ‘אור מתוך הסדק: מחשבות על חולי, סולידריות ומשמעות החיים בימי קורונה’ – מאת אבי שגיא (ג"נ: קולגה שלי במכון הרטמן) מצאתי דברים מקבילים, ומאוד יפים, על התגובה לסבל. בהתייחסות לתגובה לאסון (במקרה שלנו, מגפה), כותב שגיא על "תיאולוגיה של הרע", בה הגישה הדתית השגרתית – פירוש האסון כעונש או לקח מאת האל – נדחית לטובת התמודדות ישירה עם הסבל שהוא מביא. "המאמין", כותב שגיא,

פועל בעולם תוך מחויבות למציאות כפי שהיא. שאלת היסוד המנחה את המאמין היא מה עלי לעשות וכיצד עלי לפעול במציאות זאת, ולא מה עלי לדעת. […] עניינו של המאמין הוא בתיקון הרע ובשאלה מה עליו לעשות, ולא בהבנת דרכי האל הנסתרות בניהול העולם.

חיובה של המציאות האנושית כמות שהיא משמעה הכרה בראשוניות הרוע. הרוע אינו ניתן להעמדה על תכלית שמעבר לו, הכלולה בטוב. אין צורך וטעם להציע הסבר או תיאוריה לקיומו של הרוע בעולם. הרוע אינו היעדר טוב, ולפיכך הוא לא תופעה משנית של הטוב עצמו. הוא ישנו כדרך שהמציאות ישנה. הרוע הוא ביטוי לְהיות המציאות האנושית והטבעית לא מושלמת.

שאלת יסוד אחת ניצבת בפני האדם: האם הוא יסלק את הרוע באמצעות תיאוריה כלשהי או שלא יעשה זאת. לשון אחר: האם דֶבֶר או קורונה יסולקו באמצעות תיאוריה מטפיזית […] או שמא יוותר האדם על המאמצים הנואלים הללו. ובמילים אחרות: האם האדם יסביר או האם יפעל. תיאולוגית הרוע מחייבת את האדם לפעולה.

אני חושב שאלה מילים טובות וחשובות. כשאנחנו ניצבים מול הרוע, מול הסבל, אסור לנו להפנות את המבט ממנו על ידי הכנסתו להקשר רחב יותר, על ידי תפיסתו כחלק מתוכנית-אב שבמסגרתה הוא מוסבר ומתורץ, אולי אפילו מקבל לגיטימציה. אין צורך להזכיר את האפולוגטיקה התיאולוגית שקיבלה השואה מכיוונים שונים כדי להבין עד כמה ניסיונות האלה הם התחמקות זולה, ואף ביזוי הקורבנות.

והאתגר כאן הוא דווקא בפני המאמין. לאתאיסט, הרי, אפשרויות מוגבלות הרבה יותר לתיאודיציה. הסירוב לברוח מתחת לסינר של האב הגדול דורך את המאמין, את האדם, בתחושת דחיפות ובקריאה פנימית לפעולה. נכון, אפשר לזנק לפעולה גם כציות לפקודה אלוהית ומתוך האמונה שכל דבר שעושים וקורה מתרחש בהתאם לתיכנון מוקדם ולמען מטרה גבוהה. אולם האין האדם הדתי שרואה את בני האדם מולו כבני אדם ולא כדמויות במחזה אלוהי מפתח כלפיהם אמפתיה מיידית יותר? האם הוא לא מכבד את הסובייקטיביות החד פעמית שלהם באופן שלם יותר?

סימון וייל מהדהדת את התפיסה הזאת:

הנותן לחם לגווע למען אהבת האל לא יקבל את תודתו של המשיח. הוא כבר קיבל את הגמול שלו בעצם המחשבה הזאת [=שהוא עושה משהו למען האל]. המשיח מודה לאלה שלא יודעים למי הם נותנים מזון.

הסבל עתיק כימי האנושות, ובעצם רק במאה השנים האחרונות נחלצנו מכל כך הרבה גורמים ותיקים לסבל. כעת נראה שאנחנו בשער הכניסה לצורות חדשות-ישנות שלו. כאילו המגפות, השריפות, הרעב, העוני, המלחמות רק הרפו מעט לשבעים שנה. הסבל כאן, והשאלה היא התגובה שלנו לנוכחותו.

אני רוצה לסיים עם דברים של אתי הילסום, אישה והוגה יוצאת דופן, בת זמנה של סימון וייל, שתיעדה את התהליך הרוחני שעברה תחת הכיבוש הנאצי באמסטרדם ביומן. הילסום מנסחת את הדברים קצת אחרת, אבל אני חושב שמכוונת למקום דומה. היא כותבת על האפשרות

לשאוב כוח אפילו מהסבל. עלינו להיות עקביים עד הסוף. מישהי יכולה לומר, אני מסוגלת לסבול כל דבר, אולם אם משהו יקרה לו או אם היה עלי לעזוב אותו, לא הייתי יכולה להמשיך. אבל אפילו במצב כזה חייבים פשוט להמשיך. עלייך ללמוד לוותר על כל הרצונות הפרטיים ולהיכנע לחלוטין. ומשמעות הכניעה אינה להחזיר את הנשמה לבורא, לדעוך עם הצער, אלא להציע את העזרה שיכולים, קטנה ככל שתהיה, בכל מקום שהאל בחר להציב אותי.

תכלית כל סבל בחסד הטוב. לא תכלית במובן מטרה ולא תכלית כסיבה הנותנת משמעות. תכלית כקריאה. הסבל של הזולת כקריאה אנושית אלינו לראות את האנושיות שלו, לראות שהאנושיות שלו מהדהדת את האנושיות שלנו, ולתת לו יד.

המסורתיות אינה אלטרנטיבה לליברליזם

המשבר שפוקד את הליברליזם בעת הזאת מונע, כפי שכותב חוקר מדעי המדינה פטריק דנין (Deneen), לא מכשלונו אלא מהצלחתו. המסגרת הליברלית, שצמחה במערב החל מתקופת הנאורות, הפכה למובן מאליו הנורמטיבי בעולם כיום, עד כדי כך שמשטרים אנטי-ליברלים זקוקים לתרצנות אפולגטית על מנת להסביר מדוע הם פוסעים בנתיב אחר. אולם מאותה סיבה נחווית המסגרת הליברלית על ידי חברות שונות כמכבש הכופה הומוגניות מערבית.

בראיון שנתן לקרולינה לנדסמן (26.12) מדגיש פרופ' ניסים מזרחי את משברי הזהות שמביא הליברליזם כמסגרת פוליטית ומנסה לבאר את האיום שחווים מסורתיים ודתיים לנוכח הליברליזם הגלובלי. מנגד, בתגובתו לדברים שכתבתי על הסיכונים שמביאה הלוקליזציה של התחבורה הציבורית בשבת ("חילונים, המאבק הוא על המדינה" – 26.12), מוצא רם פרומן בדבריו של מזרחי אישוש לעמדתו המבקשת לקדם שירותים עירוניים לחילונים, תוך ויתור על שירותים שווים לקהילות אחרות ("סוף אשליית הממלכתיות" – 18.1).

פרומן מבין ממזרחי שהרצון לקדם ערכים ליברליים אוניברסליים מהווה קריאת תיגר על זהותם היהודית-מסורתית של רבים, ומסיק ש"לחבילה שיש היום לליברליות החילונית להציע אין קונים בצד השני". הוא מציע "לוותר על 'האלימות הליברלית'" כלפי חוץ, להתכנס בערי-מדינה חילוניות – ולתת למסורתיים לשבור את הראש המסורתי שלהם לבד. זהו לדידו "סופה של אשליית הממלכתיות".

החיבור שעורך פרומן בין הפרוייקט הבדלני שלו לבין אבחנותיו של מזרחי מתבקש: שני הצדדים, לכאורה, לא מעוניינים במה שיש לשני להציע; לפרומן אין חפץ במסורתיות והמסורתיים לא משתוקקים לליברליזם. אולם במבט מעמיק יותר נגלה ששני הצדדים, שאמנם נבדלים בתפיסות העולם שלהם, משלימים וזקוקים זה לזה.

מזרחי מחדד היטב את הפער העקרוני והערכי בין ליברלים למסורתיים. נדמה לי שאפשר לזקק שתי נקודות רלוונטיות בהקשר זה:

א. תפיסת עולם מסורתית אינה פשוט גרסה לא מעודכנת של ליברליות. מדובר בהשקפת עולם שונה שלא רק אוחזת בערכים אחרים, אלא שמבינה את העולם דרך תפיסות אחרות של עצמיות ושל קהילה, ושמזהה במציאות מקורות אחרים של טוב (נאמנות, היררכיה, קדושה) אשר בעיני ליברלים הם מוזרים, ולעיתים אף מגונים.

ב. לליברליזם יש מחיר. לא מדובר רק בתנועה משמחת קדימה ולמעלה, רק ברווח נקי של חירות ושוויון. מדובר במחיקה של תפיסת עולם שלמה (ראו סעיף א), ואיתה מחיקה של קהילות, של מסורות, ושל בית במובן העמוק ביותר – בית מטאפיזי המאפשר חיים בעלי משמעות בעולם.

משתי הנקודות האלה, המדויקות לדעתי, עולה שלכל מי שמעוניין לשמור על המסורת כפי שהיא יש סיבה אמיתית לדאוג מליברליזם. עלי להודות שבאופן אישי, כאדם דתי, אני מבכה את תהליכי ההשטחה והחילון שהעולם המערבי מעביר את כולנו.

"מסורת", טימפנון של אולין לוי וורנר מ-1895, המציג את המסורת עצמה מלמדת בעל פה ילד קטן וקבוצה של בני עמים שלהם חשובה המסורת בעל פה. היצירה מעטרת את הכניסה הראשית לבניין ג'פרסון בספריית הקונגרס

ועם זאת, השאלה כתמיד היא מהי האלטרנטיבה. האם באמת ניתן לוותר על מרחב ציבורי ליברלי? כפי שניסים מזרחי אמר בעצמו בראיון, הוא מעוניין שבנותיו תגדלנה בעולם שוויוני. דא עקא, יש להכיר בעובדה שרוב רובן של המסורות הפרה-מודרניות הן פטריארכליות. אם לא די בכך, הן גם אתנוצנטריות והטרונומרטיביות. כדי להבטיח שוויון לנשים (ולמיעוטים, וללהט"ב, ולמוגבלים) חייבים להבטיח מסגרת ליברלית שבתוכה פועלים.

במילים אחרות, ללא מרחב ציבורי ליברלי בנותיו של מזרחי תופלנה לרעה. ניתן לומר שהעתקת המסורת מהמשפחה או הקהילה והפיכתה למסגרת פוליטית, בדומה לאימוץ ממשלתי של מסגרת פשיסטית או בולשביקית, תעלה את הפרט כעולה למען צרכי הכלל. הויתור הפוליטי על שיח הזכויות אולי מכבד את המסורת, אבל רומס את האדם. הומניסט אמיתי אינו יכול לתת לזה יד.

ללא ספק, מדובר בהכרעה ערכית. ההכרעה היא שבמישור הפוליטי זכויות אדם ואזרח, שוויון לפני החוק ושוויון הזדמנויות חשובים יותר מנאמנות (מבחירה או בכפייה) למסורת. יש כאן שני ערכים חשובים שעומדים בסתירה, והבחירה באחד פוגעת בשני. להכרעה הזאת, כאמור, יש מחיר, ונדמה לי שהדבר הראשון שעל ליברלים לעשות הוא להכיר במחיר שמשלמים אנשים שהמסורת חשובה להם.

מעבר לכך, על ליברלים לדאוג לכך שהמסגרת הפוליטית הליברלית, והמרחב האזרחי הליברלי, יאפשרו בתוכם, עד כמה שניתן, פריחה והמשכיות של מיעוטים מסורתיים. יש לאפשר למיעוטים שכאלה לשמור על אורחות חייהם. כך למשל, אין לאסור מנהגים כמילת גברים, התעללות בתרנגול כפרות או הפרדה מגדרית (בתנאים מסויימים) בקהילות אלה.

שאלת הגבול והסבירות תישאר תמיד, אולם ההכרה במחיר שגובה הליברליזם אמורה לסייע לנו להתגבר על הרצון לכפות אחידות ליברלית ולאמץ נכונות לסבול חריגות מהמסגרת כאשר מדובר בצרכיהן של קהילות שונות. בוודאי שעלינו להיות סובלניים לקבוצות ופרטים שאינם מעודכנים לגבי הנקודה הספציפית אליה הגיע הקונצנזוס הפרוגרסיבי ברגע זה.

דומה שהן פרומן והן מזרחי הציגו תמונה חד צדדית. בסופו של דבר, הליברליזם זקוק למסורת לא פחות מאשר המסורת זקוקה לליברליזם. עבור החברה הליברלית מסורות דתיות ואתניות מהוות מקורות של זהות ומשמעות הדרושים לבריאותם הנפשית של רוב בני האדם. עבור יחידים – ואף יותר מכך, יחידות – בחברה המסורתית, הליברליזם, על אף הכל, הוא שער חיוני לחירות ולמימוש עצמי.

:

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

עומדים על נקודת המתח: ‘פרומים’ של יאיר אטינגר

הציונות הדתית מעסיקה את תושבי ישראל באופן כמעט אובססיבי ואני חושב שבצדק. גם מבלי לדבר על כך שפרוייקט הדגל שלה, מפעל ההתנחלויות, שינה באופן עמוק את מדינת ישראל וייתכן שגזר כליה על הציונות, הרי שאין עוד ציבור בישראל שנושא בתוכו מתחים פנימיים כמו הציונות הדתית. המתח בין מסורת וקידמה, בין דת וחילוניות, ביין השטעטל ומדינת הלאום, בין פטריארכליות ופמיניזם, בין הומניזם לגזענות – כל אלה מוצאים בה את ביטויים הקיצוני ביותר במרחב היהודי של ימינו. בנוסף, מדובר בציבור אידיאולוגי מאוד, “ערכי” ומחוייב, דבר משמעותי ולא נפוץ בחברה המערבית כיום.

כל אלה הופכים את הציונות הדתית למרתקת ואת אנשיה לחלוצים במובנים רבים ושונים. שכן הציונות הדתית מגלמת את אחד הניסיונות הנועזים ביותר למודרניזציה של היהדות. שלא כמו הציונות החילונית, היא לא מחליפה בפשטות (יחסית) את המסורת בלאומיות; שלא כמו החרדיות, היא לא נסוגה אל הגטו המוגן; שלא כמו היהדות הרפורמית, היא לא מבקשת להתאים את המסורת למודרנה; שלא כמו היהדות הסוציאליסטית, היא לא מחלנת את החזון המשיחי לכדי בשורה מטריאליסטית אוניברסלית. היא רוצה להיות גם וגם וגם וגם, והתעוזה והיומרה ראויות להערכה – ומסקרנות מאוד.

יאיר אטינגר (ג"נ: חבר וקולגה) כתב ספר נאה שפורש תמונה מעודכנת על מצב הציונות הדתית כיום. 'פרומים: המחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית' (הוצאת דביר) נוגע בכל: התרסקות סמכות הרבנים; הסמכת נשים לדיינות/רבנות/מהר"תות; מניינים (כמעט) שוויונייים; קבלת הלהט"ב הדתיים; שינויים במודרן-אורתודוקס בארה"ב; גיוס בנות; עלייה להר הבית ומשיחיות מקדשית; הפנייה כנגד הרבנות הראשית (בנישואין, כשרות, מקוואות); ותופעת הבית היהודי-הימין החדש, כלומר המלכת דתיים-לייט (בנט) או חילונים (שקד) על המפלגה הציונית דתית.

הספר עשיר בפרטים, מלא בניתוחים מלומדים וכתוב מתוך נקודת מבט ביקורתית אך אוהדת. הוא מביא גם ראיונות מעניינים עם פרופ' תמר רוס ועם הרב יעקב מדן, ומצליח כאמור לתת פנורמה רחבה של המתחולל בציבור הסרוג כיום. אם הייתי מוסיף משהו, זה היה פרק על ההתלהבות מה"שמרנות" האמריקאית ואיתה מהליברטריאניות (וחוסר הנאמנות בשני המקרים לעקרונות המקור).

הדתיים החדשים

הספר שלח אותי מיד בדיוק עשרים שנה אחורה, לספר אחר. הייתי סטודנט לתואר ראשון כשיצא הספר 'הדתיים החדשים' של יאיר שלג.* בספר תיאר שלג את ראשית הפרימה של הסרוגים, כלומר את תחילת המהלך בו הם יצאו מגבולות המגזר, פיזית ותודעתית. שימו לב לפסקת הפתיחה של הפרק "הדתי-לאומי החדש":

בשנים האחרונות ניתן לראות ברחבי הארץ, בעיקר בערים הגדולות, זן חדש של צעירים דתיים, צעירים שהפנימו יסודות מובהקים של תרבות פנאי חילונית באופן שלא היה מקובל בקרב צעירים דתיים: הם הולכים עם חבריהם החילונים לפאבים […] לומדים קולנוע וטלוויזיה ; חוזרים לשחייה מעורבת ולריקודים מעורבים – תופעות שנדמה שכמעט נדחקו לגמרי מסדר יומה של החברה הדתית – ונראים בגלוי כשהם מתחבקים עם בנות זוגם, לעתים הם אף יוצאים עם חברות חילוניות.

ישמור. אותנו. השם. שלג מספר גם על הקמת 'צהר', על אינטלקטואלים צעירים שקוראים תיגר על המוסכמות (יואב שורק), על ניצני נאו-חסידות (הרב שג"ר), על תחילת סמכות הלכה נשית (אז בענייני נידה), על המוטיבציה להתגייס לקרבי, וגם באופן מוזר על "התמתנות פוליטית" (לכאורה בעקבות חשבון נפש אחרי רצח רבין).

ללא ספק התהליכים הללו הלכו והתגברו בעשרים השנים האחרונות (חוץ מההתמתנות הפוליטית כמובן), וספרו של אטינגר מביא תמונת מצב מעודכנת על כל אלה ועוד. אצל אטינגר הליכה לפאבים היא כבר מובנת מאליה, הנאו-חסידות כבשה את הציונות הדתית, הציונות הדתית כבשה את התקשורת, ןההתגייסות לקרבי אומצה גם על ידי נערות דתיות.

מיאיר עד יאיר, אפשר לומר שהראשון זיהה את תחילת השינויים, והאחרון מראה כיצד השינויים הללו התגברו וכעת מחלקים את הציונות הדתית לציבורים שונים. על פי אטינגר הציונות הדתית מופרטת ומפוצלת, אבל לא לשני מחנות ברורים, אלא למגוון רחב של מעגלים ונטיות. מצב זה מונע מהפיצול להיראות בברור, אולם השברים הפנימיים משמעותיים. אטינגר משרטט אותם בפני הקורא.

הספר יציג לישראלים חילונים, שבדרך כלל מביטים בציונות הדתית כמקשה אחת (אם היה לי שקל על כל פעם שהייתי צריך להתעקש שיש הבדל עצום בין בנט סמוטריץ') את פלגי הפלגים שבתוך הציבור הזה. הוא יציג בפני סרוגים מראה, כמו גם מפה שתתן להם הזדמנות למקם את עצמם במרחב המגזרי.

שתי נקודות של ביקורת

על שתי נקודות הייתי מותח ביקורת באשר לספר. ראשית, מחלוקת עובדתית. אטינגר כותב בפרק הסיכום כי גם הסרוגים הפרוגרסיבים ביותר מעוניינים בשינויים אולם "בלי לשבור את מסגרת ההלכה". או שוב, כותב כי "הציבור ה'פתוח'" מעוניין "ליישב את הדת העתיקה עם העולם המשתנה […] אף שאיפתה תיעצר במוקדם או במאוחר בקיר ההלכה" (עמ' 250).

אני חייב לומר שלדעתי זה פשוט לא נכון. אני כבר לא מדבר על שמיעת שירת נשים, עליה להר הבית או לימוד גמרא לנשים, שהקייס ההלכתי נגדם מוצק אבל הפך זה מכבר לאות מתה. אני מדבר על מי שמסמס בשבת, לא שומר נגיעה, או לא מתפלל שלוש פעמים ביום – ומדובר במספרים לא קטנים. עבור כל אלה ההלכה בהחלט אינה קיר. יותר נכון לומר שהם מציגים ציונות דתית פוסט-אורתודוקסית (מונח שטבע עיתונאי וחוקר נהדר… אחד, יאיר אטינגר).

וכאן אנחנו מגיעים לנקודת הביקורת השניה שלי על הספר. אטינגר מציג תמונה עשירה ומלומדת, אבל לא נותן לנו מסגרת שתאפשר לנו לתלות אותה ולהעריך אותה כמכלול. יש פירוט מרשים של התהליכים, אבל אין מיסגור תיאורטי שמסביר למה הציונות הדתית עוברת את התהליכים הללו. ההפרטה, ההתגוונות, אבדן הסמכות הרבנית, היחס המרוכך להלכה – מאיפה כל אלה נובעים? במילים אחרות, למה הציונות הדתית מתחלנת?

הנה דעתי (שניסחתי כבר פה ושם): הציונות הדתית כיום מחליפה את זהותה ההלכתית בזהות לאומית. תאמרו "היא תמיד היתה לאומית!", ואומר שכעת היא מבכרת את היסוד הלאומי בזהותה על היסוד ההלכתי, עד כדי כך שהלאומיות מהווה עבורה את יסוד הזהות העיקרי, ואילו ההלכה הופכת לעניין פחות משמעותי, ולפעמים (למשל אצל בנט) לפולקלור אופציונלי שבסופו של דבר די מיותר – אלא אם אפשר להשתמש בו כדי לסמל משהו לאומי.

זה וקרה משום שהלאומיות מאפשרת זהות קהילתית ונראטיב מגדיר ללא דרישות ממשיות מהפרט. אדרבה, בגרסתה הדמוקרטית והקפיטליסטית היא אף מעודדת אינדיבידואליזציה. חברו את זה עם אידיאלים מערביים, שכולנו שותפים להם, כאוטונומיה ואותנטיות, כלומר עם ציבור שכבר הפנים את הסובייקטיביות המערבית לאשורה, ותקבלו את מה שתואר לעיל.

לסרוגים רבים ההלכה פשוט לא כל כך חשובה. חשובה להם הזהות המגזרית והמסגרת הקהילתית – אבל את זה מספקת להם לאומיות ימנית, שדורשת מהם הרבה פחות מההלכה. ואכן, כפי שמצאו תמר הרמן ושותפיה במחקר** שניהלו לפני כמה שנים, "ימניות מדינית־ביטחונית" משותפת כבסיס זהות ליותר מהמגדירים עצמם "ציונים דתיים" מאשר הקפדה הלכתית. זה עיקר זהותם.

במילים אחרות, הניסיון להלחים יחד לאומיות והלכתיות, שהתחיל הרב ריינס והמשיך (אחרת) הרב קוק, עבד לא רע כל עוד הציונות הדתית היתה מיעוט מתגונן, בוודאי כל עוד היא נשאה נראטיב משיחי חי ואקטיבי. ברגע שגדלה, התעצמה, ומצד שני התברגנה ואיבדה (באופן טראומטי) את תקוותיה המשיחיות, היסוד הלאומי הופך למקור של זהות מתחרה להלכתי, ותכופות גובר עליה.

אפשר לראות את זה באופן מובהק בכל סיפור העליה להר הבית. מעשה שהיה מוקצה ונאסר הלכתית אפילו על ידי הרב צבי יהודה קוק הפך לנפוץ ומוסכם בציונות הדתית. כפי שמצטט אותי אטינגר בספר בהקשר זה, המוטיבציה של העולים אינה פולחנית, אלא לאומית. הם רוצים – ואומרים בפירוש – שמטרתם חיזוק הריבונות על ההר, לא קיום מצווה. הלאומיות מחליפה את ההלכה.

אגב, החרד"ל מרגישים את זה היטב, נחרדים, ובתגובה מושכים בכל הכוח חזרה אל ההלכה (כולל בסיפור הר הבית). בשילוב עם לאומנות, הומופוביה, מיזוגניה וגזענות, התוצאה, מהרב טאו ועד בצלאל סמוטריץ', היא מנטליות ספרטנית של מסדר דתי, שיכולה לעורר השראה בקרב שאר הסרוגים, אבל בפועל מתאימה למיעוט זעיר.

הרב מדן על מלאכת האיזון

נחזור לספר: על העושר והיקף המפורט כבר דיברנו. אביא לסיום ציטוט מפי הרב מדן, שהוא גם נהדר בפני עצמו וגם מבטא היטב את המקום הרגיש והמרתק שהציונות הדתית נמצאת בו. מדן מדבר על הדילמה בין שני ערכים סותרים: מצד אחד הנאמנות להלכה, ומצד שני ההכרה הברורה שנשים שוות לגברים בערכן. מדן עומד בדיוק בנקודה שבין שני אלה, ומנסה שוב ושוב לאזן ביניהם.

ואין תשובה אחת. "אם יש כאן ניסיון להכריע את ההתמודדות בין המסורת היהודית לדורותיה לבין הערך החשוב בעיניי מאוד של שוויון האישה", אומר מדן, "אם יש כאן הכרעה חד משמעית, מבחינתי זה דבר שהוא מעבר לקו" – כלומר פסול. הכרעה ברורה לכל צד שהוא היא תבוסה. ניצחון הוא החזקת שתי הקצוות יחד.

מלאכת האיזון הזו, הסירוב לשבור לקצה הזה או לזה, גוזלת כוח וזמן, ויכולה להיתפס מבחוץ כמפגינה עמדה קיומית מגמגמת, לא החלטית, בלתי אותנטית. אבל היא מהיסודות החשובים של הציונות הדתית מתחילתה. המתח בין תורה ומדע, תורה ועבודה, עבר ועתיד, הוא מתח שקשה להחזיק, אבל כמו כל מתח הוא גם מקור ליצירתיות והתפתחות. הספר של אטינגר מניח שתי אצבעות על נקודת הדופק של היצירתיות וההתפתחות הזו ברגע הנוכחי.

:

* על הספר של שלג כתבתי באותו זמן ביקורת למקומון חיפה 'כלבו'. הייתי כותב ביקורות ספרים על המחשב, מעתיק אותה לפלופי דיסק, ותופס אוטובוס למשרדי העיתון בעיר התחתית, שם הייתי מגיש את הדיסק ולפעמים מקבל ספר או שניים שהגיעו למערכת. אם אני לא טועה העורך שלי היה ארז אשרוב. מי שרוצה לקרוא את הביקורת שלי מאז, כאן קובץ פידיאף של הטקסט. אנא גלו רחמים, מדובר בטקסט קדום. כפי שתוכלו לראות, הייתי מעט נחרץ מדי במסקנותיי.

**תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס, קלמן נוימן, דתיים? לאומיים! המחנה הדתי-לאומי בישראל 2014, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2015