החוויה הדתית לסוגיה

מדיטציה, פילוסופיה ותפיסת האדם המשתנה במסורת היהודית

השבוע יצא לאור הספר The Routledge Handbook on the Philosophy of Meditation ובו מאמר שלי, תחת הכותרת The End of Man: Philosophical Consummation in Jewish Meditative Tradition.

המאמר בוחן את הקשר ההדוק בין פילוסופיה למדיטציה אצל שני הוגים יהודיים: הרמב"ם ורבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. לפני ואחרי אני מביא רקע על התפתחות העניין במדיטציה במסורת היהודית, על ידי בחינת מודלים אנושיים שונים. אני מסיים בכמה מילים על המצב כיום.

תרגמתי חלק מהקטעים האלה של המאמר. מדובר בפסקאות בודדות, ואשר יש ביניהן חלקים אחרים, אבל נדמה לי שהן מספיק מעניינות כדי להביא אותן כך. הספר עצמו נמצא למכירה באמזון, אולם כרגיל עם ספרים שכאלה, הוא עולה לא מעט.

להלן הקטעים מהמאמר.

לפילוסופים ההלניסטים העתיקים לא היה ספק שהחיפוש שלהם אחר האמת אינו נבדל מתרגילים מיוחדים שעליהם לבצע. לפיתגוראים, לציניקנים, לאפיקוראים, לסטואים וכו' – לכולם היו דרכים רוחניות משלהם, אותן הם תפסו כחלק חיוני מהפילוסופיה שלהם.

[…]

מדיטציה, אפוא, הייתה קשורה ישירות לפילוסופיה בימי קדם. מה שהשתנה עם המעבר למודרניות היה שהגישה לאמת כבר לא הייתה מותנית בטרנספורמציה אישית, אלא בידע אינטלקטואלי בלבד. פוקו מציב את מה שהוא מכנה "הרגע הקרטזיאני" כצומת שדרכו "טיפוח העצמי" (Care of the Self), בצורה של תרגול מדיטטיבי, לא נדרש עוד כתנאי מוקדם לדעת את האמת, וכך הובן הציווי gnōthi seauton לא כדרישה לטרנספורמציה עצמית, אלא כדרישה לאנליזה עצמית.

בבחינתו של הקשר בין הפילוסופיה והרוחניות, הושפע פוקו מאוד מיצירותיו המוקדמות של פייר אדו, שבספרו המאוחר יותר, 'מהי פילוסופיה עתיקה', קובע את אותן מסקנות, ולטענתו שלאורך העת העתיקה הפילוסופיה "נתפסה כניסיון התקדמות רוחנית ואמצעי לשינוי פנימי". לתיאוריה, במילים אחרות, הייתה המשמעות המקורית שלה (Theōria): התבוננות טרנספורמטיבית.

[…]

הנוצרים החזיקו בנתיב שונה מהותית לקראת שלמות. הפילוסוף מגיע לידע באמצעות טרנספורמציה עצמית; לעומתו הקדוש מחפש ישועה באמצעות חיקוי (ישו) המשיח (imitatio Christi). הנוצרים גם פיתחו (ובאופן מתגבר ככל שחלפו המאות) השקפה שונה לחלוטין לגבי הדרך אל האמת: לא שינוי עצמי, לא ידע, אלא אמונה.

בעוד שהפילוסופים הקדמונים תפסו את העצמי כחיה פוליטית מחד גיסא וכישות הבוחנת את עצמה ומתפתחת מאידך גיסא, עבור הנוצרים האני היה בפומבי חלק מהכנסייה, גופו של ישו, ובאופן פרטי ישות חוטאת במהותה הנושעת על ידי האמונה. יתרה מכך, עבור הנוצרים הייתה רק אמת אחת ודרך אחת אליה. להאמין בה פירושו חיים, להתכחש לה – מוות. בהתאם למשקל שהנצרות ייחסה לאמת, הפילוסופיה ההלניסטית נתפסה בהדרגה כאוסף של אבחנות גרידא על המציאות, ותפקידה כדרך חיים נשכח. בתי ספר לפילוסופיה לא נתפסו כדרכים נעלות או נחותות לקראת ידיעה עצמית, אלא ככפירה.

[…]

היהדות הרבנית לא הייתה פילוסופיה הלניסטית עתיקה, אם כי בצורה שונה מהנצרות. היא לא עסקה בהצהרות אמונה וגם לא באמת האחת והיחידה, אלא במחויבות קהילתית לברית מקודשת. לשאלה "מהו אדם הראוי לשבח?" היא ענתה כי זהו האדם האסור לדבר האל, ולא אדם שמתפתח על ידי תרגול מדיטטיבי. היא הפיצה אתיקה של חובה, לא של מידות טובות. כפי שמורה התלמוד לא פחות מארבע פעמים, " גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". ציות לאלוהים הוא שחשוב, לא התפתחות עצמית.

היהדות הרבנית, באמצעות קהילה והלכה, נותנת מבנה לחייו של האדם לא על ידי לימוד טכניקות לשינוים, אלא על ידי הוראת חוקים שישמרו על יציבותם, כלומר על ידי הצבתם באופן קפדני בתוך מסגרת מפורטת של חוקים, מנהגים וטקסים. עבור הפילוסוף ההלניסטי, יש לטפח את העצמי, ולפעמים להתעלות מעבר אליו. עבור הצדיק היהודי, על העצמי להיות מוכפף לרצון האל, ולהיכבש על ידו.

תפיסה זו של האדם השתנתה רק כאשר שולבה החשיבה ההלניסטית במחשבה היהודית, החל מהמאה ה-10 לערך. חקר המיסטיקה היהודית הכיר מראשיתו בהשפעתה העצומה של הפילוסופיה הניאו-אריסטוטלית ובעיקר הניאו-אפלטונית על המחשבה היהודית.

[…]

בעולם היהודי העכשווי, המודל ההתפתחותי של האדם נמצא בכל מקום, וכך גם השילוב של פרקטיקות מדיטטביות. אולם הפילוסופיה, לפחות בצורה של מבנים שיטתיים של מחשבה, כמעט שאינה קיימת. בעוד האורתודוקסיה מתמסרת לשמירה ולשכלול של הקוד ההלכתי, ובעוד הזרמים הפרוגרסיבים יותר משקיעים בהעשרה תרבותית ואקטיביזם חברתי ("תיקון עולם"), ציבור רחב בעל נטייה רוחנית הסתעף מאז שנות ה-60 למגוון נתיבים של טרנספורמציה אישית, באמצו את התפיסה הפילוסופית העתיקה של ההתפתחות האנושית – אם כי ללא הפילוסופיה.

תחת זאת מה שניתן למצוא היום הוא שילוב של אקסיומות פשוטות וכוללות-כל שהפכו להנחות יסוד עבור המחפשים הרוחניים העכשוויים, תמות כגון העצמה אישית, מימוש הפוטנציאל, אמת פנימיות, שלמות ואחדות, איסוף "אנרגיה", הטבעי כאותנטי, הייחודיות של כל פרט, חכמה אוניברסלית. רעיונות שמנוסחים פחות מאשר הם נלקחים כמובן מאליו, ומה שנותר לפרט הוא להתבסס עליהם כאשר היא או הוא מעוניינים לבחור בשיטה המדיטטיבית העדיפה עליהם.

[…]

כך, בעוד שבימי קדם היה ליהודים מבנה תיאולוגי אך לא מודל התפתחותי לאדם, ובימי הביניים ועד המודרנה המוקדמת אימצו הוגים בולטים ותנועות מרכזיות הן את המסגרות הפילוסופיות ההלניסטיות והן את התפיסה הפילוסופית הקדומה של ההתפתחות האנושית, היהדות כיום, כשהיא כן עוסקת במדיטציה, מקבלת את הפרדיגמה של התפתחות אישית וטרנספורמציה, אבל עושה זאת עם מבנה פילוסופי מינימלי, אם בכלל. בעקבות הגירושים המודרניים של הפילוסופיה מהרוחניות, למעט כמה יוצאי דופן, המחפשים היהודים של היום מעדיפים את האחרונה ובוחרים לאמץ דרך רוחנית ומדיטטיבית תוך נטישת כל עניין במחשבה פילוסופית ובספקולציות, מגמה תרבותית שהיא עצמה רחבה וחורגת בהרבה מהרלוונטיות שלה עבור חסידיה היהודים העכשוויים.

תיאוריות קונספירציה ככלי לדה-פוליטיזציה: המרחב הציבורי הנכבש על ידי הפרטי

כמעט עשרים שנה חלפו מאז שיצא גדי טאוב מעל דפי ‘הארץ’ כנגד ספרו של גבי ניצן, 'באדולינה'. מעל דפי עיתון זה גינה טאוב את תפיסת העולם שמקדם ניצן, והשווה אותה לגישה הכלכלית של נתניהו ב"חברה שמפריטה את עצמה לדעת". טאוב ביכה אז את האינדיבידואליזם הממאיר, הניו־אייג'י, שניצן מספק לקוראי באדולינה כתירוץ לפרישה מהחברה, לאנוכיות. "כשאין פוליטיקה", כתב, "יש רק שוק חופשי. אין אזרחים, יש צרכנים".

עשרים שנה חלפו מאז, וכיום טאוב לא יעז לכתוב נגד נתניהו או בגנותה של הפרטה. מאידך דומה שאצל ניצן לא השתנה הרבה. הוא עורך בימים אלה עיתון חדש, "בראשית" שמו, שחרט על דגלו עיסוק ב"משבר הדמוקרטיה", או כפי שהוא כותב בעמוד הראשי של הגיליון הראשון, ב"זכויות הפרט, בכבוד האדם וחירותו בחופש הביטוי". בינתיים, הוא עוסק באובססיביות בחשיפת "השקר" על החיסונים, המסכות, תופעות הלוואי וכיוצא באלה.

משבר הקורונה שינה את העולם במגוון דרכים בשנתיים האחרונות, אולם איש לא חזה עד כמה נפוצות ופופולריות תהיינה תיאוריות קונספירציה שיפרחו בעקבותיו. חוסר ודאות כלכלי וחברתי היוו מאז ומעולם צלחת פטרי לאמונות תפלות, אבל היינו זקוקים לרשתות החברתיות על מנת לאפשר ליחידים להפיץ בדיות באופן מהיר וסיטונאי, וחשוב אף יותר, לגולשים לתקשר ביניהם ולבנות לעצמם תיבות תהודה של עובדות אלטרנטיביות.

 

על כבשים ועל זאבים בודדים

תיאוריות קונספירציה הן תופעה חברתית מרתקת. הן מעניקות לחסידיהן שלוש הבטחות: הראשונה היא סוד, כישוף כמוס, שיותר ממידע הוא מסגרת של משמעות. ההבטחה השניה היא תחושת ביטחון — בעלי הסוד לכאורה מוכנים למשבר, או הינם חלק ממעגל פנימי הנבחר לישועה, או היחידים שמבינים שכלל אין מה לדאוג. וההבטחה השלישית היא קהילה. אנשי הסוד חולקים ביניהם אוצר, ומהווים מעגל חברתי. הקהילה מעניקה חום וניצבת כנגד עולם עוין או עיוור.

ההבטחות הללו, כמעט מיותר לציין, לא מתקיימות. חסידי תיאוריית הקונספירציה יודעים פחות על העולם — לא יותר. הם אכולים ספקות ומחפשים אישור מתמיד לאמונותיהם. הם לא בטוחים יותר (הם עלולים למות מקורונה, בתור התחלה), וגם הקהילה שמצאו היא קהילה שבירה, שאינה מציגה חברות אמיתית אלא קשרים אד־הוק. סממנים אלה ניתן למצוא בקרב מתנגדי החיסונים למיניהם.

אלא שהסיפור גדול מזה. תיאוריות קונספירציה נולדות במענה לצורך מסויים. פרסום הפרוטוקולים של זקני ציון, אם ניקח דוגמא מפורסמת וכואבת, כוון כנגד קבוצת אנשים ספציפית ושם לו למטרה את הכפשתה והוצאתה אל מחוץ לחברה הלגיטימית. הטענה שהנחיתה על הירח לא התרחשה או שקנדי לא נרצח בידי לי הארווי אוסוולד מספקים הסבר מרגיע לאירוע שרבים החשיבו כבלתי־אפשרי.

במילים אחרות, כמו כל מיתוס או סיפור עממי, תיאוריית הקונספירציה באה למלא תכלית פסיכולוגית וחברתית. אם נבחן אותה ונרד במחילת הארנב הסוציולוגית נגיע לחומר הבערה שמניע אותה. כאן נתפוס את מהותה, את סיבת קיומה. לא יהיה מדובר בשלטון האילומינטי.

מה משותף אפוא לחשדנות כלפי הממסד הרפואי והפוליטי, למחאה כנגד הגבלות וסגרים וללעג לחשש הציבורי מהנגיף? מהו המצע המשותף להבעות האכזבה מהפוליטיקאים מימין ומשמאל, להקבלות בין ישראל לברית המועצות או לגרמניה הנאצית, ל"פיתוח" תרופות אלטרנטיביות לקורונה ולנחמה שמוצאים בקהילת הדומים?

אפשר לתת לגיבור הספר באדולינה לענות: "להזכיר [לבני האדם] שחובתם האלמנטרית בעולם הזה היא לא אידיאולוגית או לאומית אלא אישית: להיות שמחים".

במילה אחת: דה־פוליטיזציה. תיאוריית הקונספירציה של מתנגדי החיסונים נותנת הקשר גלובלי ולגיטימציה חברתית להפנות עורף למדינה, לממסד, למחקר המדעי ולחברה הכללית. אם אי אפשר לסמוך על הממשלה, על מערכת הבריאות ועל שכנינו הישראלים, נותר רק לפרוש לד' אמות, להכריז שכולם משוגעים (או כבשים), להרגיש מיוחדים (או נרדפים) ולעשות, כמו שאומרים, לביתנו. האשמת הממשלה בקנוניה טוטליטרית מהווה תירוץ אולטימטיבי לנסיגה ממעורבות חברתית ופטור מדאגה למצב המדיני.

הקונספירציה באה בתגובה לצורך חברתי, אולם היא רחוקה מלמצות אותו. התופעה הכוללת רחבה בהרבה ממתנגדי החיסונים. הם רק זרם אחד בשיטפון עז המבקש דה־פוליטיזציה, הפרטה חברתית והעצמת אינדיבידואליזם.

הגל הליברטריאני ששוטף את המדינה זה עשור הוא עוד סימפטום משמעותי של התופעה. מי שרואה עצמו "אזרח העולם" גם שותף לה, אך כך גם מי שמבקש פתרונות אישיים לבעיות ציבוריות, כמו אלה הדורשים ממי שתומך בקליטת פליטים ש"קודם כל יקלוט פליטים בביתו הפרטי". גם כשיאיר אסולין כותב בעיתון זה שמלחמת רוסיה־אוקראינה אינה מלחמה לאומית וש"הגיבורים הראשיים במחזה הזה הם אנחנו, המתבוננים" הוא מבצע את אותה דה־פוליטיזציה שמבצע ניצן בבאדולינה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מגמה אינדיבידואליסטית, אנטי־חברתית ואנטי־לאומית, מגמה שהחלה בשנות השישים בארה"ב ובאירופה ושהגיעה לשיאה לפני משבר הקורונה. על רקע ההתגייסות שנדרשה ממדינות שונות לפעולה כנגד הנגיף היה נראה לרגעים שתפקידה החיוני של מדינת הלאום הופך שוב מובן ומוערך. קיבלנו חיסונים מצילי חיים, בחינם וביעילות, מפני שאנחנו חלק ממדינה מסוימת ולא אחרת, וקרנו של בנימין נתניהו (או ברל כצנלסון) עלתה בזכות הבאת החיסונים במהירות וחלוקתם על ידי קופות החולים. דווקא על רקע הצורך הברור והמיידי במדינה התפשטה הקונספירציה האנטי־חיסונית.

המצאת האינדיבידואליזם

בביקורו בארה"ב הצעירה התפלא המדינאי והאריסטוקרט הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל מהאינדיבידואליזם הפורח על אדמת אמריקה. בספרו הוא הסביר לקוראיו שמדובר ב"רעיון חדש", שהרי "אבותינו הכירו רק את האנוכיות". האינדיבידואליזם, ביאר דה טוקוויל, "הוא רגש בוגר ושלו, המכוון כל אזרח להינתק מכלל חבריו ולפרוש הצדה עם משפחתו וידידיו, כדי שלאחר שייצור לו כך חוג קטן משלו יעזוב בחפץ לב את החברה לנפשה" ("הדמוקרטיה באמריקה", מצרפתית: אהרן אמיר).

עזיבת החברה לנפשה פירושה פירוק המרחב האזרחי. משום כך מציב דה טוקוויל את האינדיבידואליזם כנגד האזרחות. ככל שהוא מרחיק את הפרט מהשתתפות במרחב הציבורי, בפוליטיקה, האינדיבידואל הוא אויב האזרח.

החירות לבחור ולהיבחר היא שמצילה, לפי דה טוקוויל, את אמריקה מפרגמנטציה אינדיבידואליסטית. מי שחי תחת עריצות מפתח אדישות ומתכנס בתוך עצמו, אולם בדמוקרטיה הפרט מוצא את מימושו העצמי לא רק בחיק משפחתו אלא גם בפעילות הפוליטית.

הרעיון שדה טוקוויל היטיב לאבחן אינו חדש. כבר אריסטו ראה באדם יצור חברתי ופוליטי. הפעילות הציבורית היתה עבורו, כמו עבור מרבית האזרחים בפוליס האתונאית ולאחר מכן ברפובליקה הרומאית, מימוש עליון של אנושיותם ושל חירותם. פרטים הופכים להיות בני אדם מלאים במהלך האינטראקציה החברתית והפוליטית, שכן מבחינתם היצירה המשותפת של החברה היא הביטוי השלם של אנושיותם.

האינדיבידואליזם שדה טוקוויל גילה לראשונה באמריקה של 1831 התפשט מאז בעולם המערבי כולו. הוא התעצם, ואומות שונות נאבקו במציאות שהוא יצר באופנים שונים. הפרגמנטציה שריחפה כאיום קבוע תוארה כחולי של העת המודרנית, כמבטאת ניכור, כיוצרת מכאניות, כמפרקת משמעות, כמערערת את הסדר הטבעי וכמפרה את אחדות העם.

הפשיזם הבטיח, בין השאר, להוות התרופה לתהליך האינדיבידואציה, לאחד מחדש את האומה האורגנית ולטהר אותה מסייגים זרים ומזיקים, שכביכול אשמים בבעיות. גם הקומוניזם נשא הבטחה לקיום מחודש, קולקטיבי וקהילתי, לא על ידי חזרה לטוהר לאומי אלא על ידי שינוי התנאים המטריאליים והתקדמות לחברה חסרת ניכור, שוויונית וסולידרית.

הליברליזם, שמראש העמיד את הפרט במרכז, הפך מאז שנות התשעים למשחק היחיד בעיר. יתרונו כמו חסרונו הוא בחוסר יומרתו לתקן את מצוקת המודרנה. אולם בעוד שבעבר המצוקה לכל הפחות הוכרה ככזו — האזרח המערבי חיפש משמעות וביכה את אבדנה — הרי שבעשורים האחרונים חוסר המחוייבות לאידיאלים גדולים נחגג.

האינדיבידואל הורג את האזרח

אנחנו חיים כיום ב"מודרניות נזילה", כפי שכינה אותה זיגמונט באומן. זו העת שבה מתבצע מעבר מיחידים הרואים עצמם כעולי רגל המבקשים גאולה לתיירים המחפשים חוויות. ה"נזילות" היא מטאפורה ללגיטימציה הנוכחית למוביליות, לשינוי, ואף למהפכים בחיינו, בערכינו, בתפיסות העולם שלנו ובזהותנו. על פי באומן, בעידן המודרניות הנזילה, הסכנה שהציבורי יפלוש אל תוך הפרטי (כמו בפשיזם או בבולשביזם) מצטמצמת מאוד, ואילו כעת הפרטי הוא שחודר אל תוך הציבורי. במקום לפעול למען טוב משותף, הפרטים משליטים על המרחב הציבורי את ההגיון המופרט של האינדיבידואליזם. המרחב הציבורי הופך למסך עליו הפרט מקרין את מצוקותיו האישיות. האנוכיות הופכת ללגיטימית, ומה שדה טוקוויל חשש ממנו מתרחש: האינדיבידואל הורג את האזרח.

"המרחב הציבורי", כותב באומן, "הולך ומתרוקן מסוגיות ציבוריות. הוא אינו מצליח למלא את תפקידו מימים ימימה, היינו, מקום מפגש ודיאלוג בין בעיות פרטיות לסוגיות ציבוריות. הקורבן של לחצי האינדיבידואליזציה הוא אינדיבידואלים המופשטים בהדרגה אבל בעקיבות מן השריון המגן של האזרחות, תוך כדי שמופקעים מידיהם הכישורים והאינטרסים האזרחיים שלהם. בנסיבות אלה, הסיכוי של האינדיבידואל להלכה להפוך אי פעם לאינדיבידואל למעשה (כלומר, כזה שעומדים לרשותו המשאבים ההכרחיים להגדרה עצמית אמיתית) נראה קלוש מתמיד" ("מודרניות נזילה", מאנגלית: בן ציון הרמן).

מילים אחרונות אלה הן החשובות מכל. האינדיבידואליות שלנו מאויימת על ידי הכלל, אולם הכלל הוא גם תנאי להתפתחותה. אין אדם שנולד עם שפה, תרבות או אוטונומיה. את אלה עלינו ללמוד, ואנחנו לומדים אותם מהחברה בה אנו חיים. האדם הוא יצור חברתי לא רק מפני שהוא חי בחברה, אלא מפני שללא חברה הוא לא נהיה אדם.

מעבר לכך: ללא תשתיות ומשאבים ראויים לא תיתכן צמיחה של פרטים המסוגלים לממש את עצמם באופן מלא, וללא הגנה ממוסדת, פוליטית, על זכויות האדם והאזרח שלנו אין לנו, בפשטות, כל דרך להנות מהן. הנסיגה אל אינדיבידואליות מוחלטת חותרת תחת המימוש העצמי המלא שלנו כבני אדם, הן מבחינה עקרונית והן מבחינה פרגמטית.

המניפולציה המפתה מכולן

בגיליון הראשון של "בראשית", לצד כתבה של אשרת קוטלר על אזרחים שמוחים על "הטיפול הניסיוני של פייזר", הופיעה תמונה של מפגינה נושאת שלט ועליו כתוב "להיות עם חופשי בארצנו". יש כאן אירוניה מרירה, שכן המפגינים נגד החיסון או הגבלות התו הירוק אינם משתוקקים להיות עם חופשי בארצם, אלא אינדיבידואלים חופשיים בביתם. המחאה שלהם אינה רק א־פוליטית במובן המפלגתי, אלא אנטי־פוליטית במובן הציבורי. הם מבקשים שיעזבו אותם לנפשם.

"מספיק עם האנחנו הזה", אומר מלך באדולינה בספרו של ניצן. "אין אנחנו, יש רק אני בעולם, חמישה מיליארד אני, שחוברים לקבוצות ומתפצלים כל הזמן לפי אינטרסים או מניפולציות חיצוניות". והנה, אחת המניפולציות המתוחכמות ביותר היא זו המבטיחה לפרט שהוא יודע סוד גדול שאחרים אינם יודעים, שעליו להתנגד לשליטתה של אליטה נכלולית, שעליו להתנתק מסולידריות חברתית ולסגת לביתו.

זו מניפולציה מתוקה, מפתה. היא יודעת כיצד להחניף לאנוכיות של הפרט, כיצד לתת לגיטימציה לאוגוצנטריות, כיצד לטשטש את הצורך בממסד, בממשלה, על מנת לנהל חיים תקינים ובטוחים, כיצד ליצור אתוס של גבורה ומרד אל מול דיקטטורה שאינה קיימת. לכן היא כה פופולרית.

באומן מדייק כשהוא קובע כי המשימה שלפנינו כיום אינה יכולה להיות עוד רק "ההגנה על האוטונומיה הפרטית מפני כוחותיה המתקדמים של 'הספֵרה הציבורית'… כעת המשימה היא להגן על המישור הציבורי ההולך ונעלם."

פורסם במוסף הארץ

על שנאת המערב, בעבר ובין אישים בימין הישראלי כיום

ראוי להתעכב על גילויי ההערצה לתוקפנות של פוטין בקרב דוברים מהימין. לא כל הימין, ממש לא. מדובר בחלק מסויים, שהמשותף לדובריו הוא תמהיל של הערצת כוח, אמונה פשטנית בסגוליות יהודית ואיבה קמאית כלפי "המערב". הבה ניתן בה סימנים.

כזכור, מעט לפני ועם תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה זכינו לנהמות הערכה בקרב אנשים כמו אלוף במיל. גרשון הכהן, שקבע שפוטין לא מנהיג רודנות אלא משטר "אחר", לגיטימי, שהוא יכבוש את אוקראינה בקלות והעריך ש"אם פוטין מחליט הוא מגיע לברלין ככה"; או מדמויות כמו יגאל כנען ("רוסיה צודקת"), בועז העצני ("רוסיה אינה אויב ומה שהיה פעם העולם החופשי אינו בדיוק ידיד") ומגוון רבנים וביביסטים זוטרים.

גם כעת, חודש אחרי תחילת המלחמה, אל מול הכשלונות הרוסים לאורך הגזרה והאכזריות האדירה שהם מגלים כלפי האוכלוסייה האזרחית האוקראינית, כולל הפצצת בתי ספר ובתי חולים, אדם כמו משה פייגלין מספר לחסידיו שהמלחמה מציגה "בחירה בין עריצות פשיסטית לעריצות פרוגרסיבית. והשניה הרבה יותר מסוכנת" (ומעניין אם ילדי אוקראינה שמחים על בואה של העריצות הפשיסטית של פוטין לארצם מפני שהיא פחות מסוכנת).

עילוי נוסף, הרב שמואל אליהו, קובע רק לפני כמה ימים כי "מי שקורא את המפה מבין שפוטין הבין את הראש של אירופה ואמריקה […] הם יכשלו מולו ולא ילחמו כי סולם הערכים שלהם מבולבל. פוטין כובש כעת את המדינה השלישית ובעוד חודש או חודשיים כל אוקראינה תהיה בידיו. אחר כך הוא ימשיך לפולין ולעוד מדינות, והמערב ימשיך להיכנע".

כלומר על פי הרב אליהו פוטין אוטוטו כובש את כל מזרח אירופה. משפחת אליהו ידועה בתחזיותיה ונבואותיה, אבל אם יותר לי להעריך, היה לא תהיה.

יש לנו כאן אפוא קבוצת מומחים גיאופוליטיים מרשימים, כולם סרוגי כיפה (הכהן הוריד אותה וטוען שכיום הוא חובש "כיפה שקופה"), כולם "שמרנים" כלשון האופנה הרווחת במעגלים אלה כיום, וכולם מציגים, מעט מתחת למעטפת, את אותה תפיסת עולם. ומהי? הנה רשימה קצרה של היסודות המשתלבים על מנת ליצור את סלט הפירות הזה:

1. הערצת כוח. פשוטה ועירומה. אנשים שנדלקים מבריונות, ומזהים אותה משום מה עם עמוד שדרה ערכי. שילוב של פטריארכליות, פולחן עוצמה והתלהבות טינאייג'רית מאקשן. אולי לא מיותר לציין: אין דבר פחות יהודי מזה.

2. התפיסה שתוקפנות פירושה ערכים, עמידה על עקרונות. לכן אם רוסיה תוקפנית, היא ודאי יותר ערכית מהמערב. לא משנה שהחברה הרוסית מפורקת, ששיעורי האלימות, הגירושין וההתמכרות לאלכוהול (ואם זה באמת מעניין אותם, גם שיעורי ההפלות (זה לא באמת מעניין אותם)) גבוהים הרבה יותר מאשר במערב. כל זה לא חשוב, כי כוח = עקרונות מוצקים. אה, ופוטין גם שונא הומואים אז הוא בטח סבבה.

3. בלבול בין פלורליזם לחולשה, בין כבוד לזולת – לכניעה לו. ייתכן שהגברים-גברים שלנו לא מצליחים לתפוס שההכרה ההדדית והסובלנות שהמערב אימץ הם הפגנת עוצמה וביטחון עצמי, לא נרפות ותבוסה. נראה שעבורם, אם הדרך שלהם אינה מוכרת כעליונה או כיחידה האמיתית, הם הפסידו משהו, והפסד חייב להיות בעקבות חולשה. קבלת הזולת היא עבורם השפלה, הפצצתו: ניצחון ערכי ואמוני.

4. שנאת המערב וחרדת זהות. הסדר הליברלי נתפס כאיום לזהות הפרטיקולרית. יש בזה אמת, אבל היא מנופחת לכדי חרדה תמידית מהתפרקות קהילתית וחוסר המשכיות, שני יסודות שחשובים מאוד לתודעה שמרנית. הוסיפו לזה את דחליל "הטרלול הפרוגרסיבי" שמעורר אצלם אימה (מזויפת לעיתים, לעיתים אמיתית), וכל כוח שמתייצב מול "המערב" הופך למושיע.

כל זה מתקיים על מצע של סכיזופרניה עמוקה. שהרי אותם אנשים מתגאים בשגשוג הישראלי, אף בדמוקרטיה הישראלית ("היחידה במזרח התיכון"), ואוהבים ללעוג למדינות ערב הנחשלות והרודניות. הם בזים לתיאוקרטיה האיראנית ולעולם לא היו מוכנים לחיות תחת הרודנות של פוטין. הם מחזיקים, בצדק מוחלט כמובן, שהאפליה והפוגרומים כלפי יהודים שחיו בעבר במדינות לא-ליברליות היו נוראיים, סבורים ששוויון הזכויות וחירויות הפרט שיהודים מקבלים כיום במערב הם נהדרים, מבינים היטב שרמת חיים של עולם ראשון לא יכולה להתקיים ברודנות של עולם שלישי, ובאופן כללי נהנים מהשגשוג הכלכלי, הרפואי והטכנולוגי המערבי – אבל מפני שהזהות הפונדמנטליסטים שלהם תלויה באנטגוניזם כלפי פלורליזם וקידמה הם לא מסוגלים לעשות אחד ועוד אחד ולהבין שאותם תנאים מחייבים את הסדר הליברלי, בעולם בכלל ובישראל בפרט.

נתרחק מעט כדי לקבל הקשר רחב יותר. שנאת המערב אינה דבר חדש. ביקורת עוינת על התודעה הרציונלית, התועלתנית, המטריאליסטית, המכניסטית, הקפיטליסטית, האינדיבידואליסטית, ההדוניסטית, החילונית, הטכנולוגית, האנטי-היררכית, האנטי-מסורתית, הרדודה, האנוכית – כולן יחד או כל אחת לחוד – היא מסורת פילוסופית וותיקה כימי הנאורות. האיבה הזאת בנויה משילוב של חשש מהעוצמה המערבית ורצון עז להגן על התרבות המקומית, כמו גם זלזול אמיתי ברדידות ובדקדנס שניתן למצוא מאז ומעולם בכל תרבות שמשגשגת כלכלית.

בספרם הקצר והמצוין Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism מפרטים אבישי מרגלית ואיאן בורומה את ההיסטוריה של התופעה. לאורך מאות השנים האחרונות גרמנים שנאו את "המערב", שהיה עבורם צרפת ובריטניה; רוסים (למשל טולסטוי) שנאו את "המערב" שהיה עבורם מערב אירופה; יפנים שנאו את "המערב" שהיה עבורם אירופה וארה"ב; סינים שנאו את "המערב" שהיה כל מה שממערב להם; פרסים שנאו את "המערב" שהיה עבורם ארה"ב (ודאי אחרי שזו הציבה בראשם את השה הרודני); וכמובן שגם ערבים בפרט ומוסלמים בכלל שנאו את "המערב", שהיה העולם הנוצרי והמדינה היהודית.

לא מיותר לציין ששנאה זו באה פעמים רבות יחד עם אנטישמיות. זרם מובהק של אנטישמיות מודרנית באירופה פרץ אחרי המהפכה הצרפתית וכתגובה לה, תוך האשמת היהודים בערעור הסדר המלוכני הטבעי והפיכת צרפת לשוויונית וחילונית למען רווחיהם. כתב הפלסתר 'הפרוטוקולים של זקני ציון' נכתב ברוסיה והאשים את היהודים בקונספירציה שמטרתה שליטה עולמית, הרס הדת, עידוד כלכלה גלובלית (תוך יישום מדיניות מיסוי פרוגרסיבית, כן כן), ועידוד קידמה – כלומר אותם מוטיבים קבועים של שנאת המערב.

אך שנאה וקוץ בה. בורומה ומרגלית מראים באופן יפה כיצד מתעבי המערב מנסחים את איבתם בכליו הרעיוניים. הם יונקים מהפילוסופיה המערבית (הרומנטית, הלאומית, המרקסיסטית), מתאימים את המסורות שלהם לתבניות המודרניות-מערביות, ולבסוף משתמשים בטכנולוגיה שהמערב פיתח כדי להילחם בו. הם לא יכולים אחרת. זה העניין: הם כבר חלק מהמשחק ומהגיונו הפנימי. כל העולם כבר חלק מהמשחק.

הדבר ניכר היטב אצל פייגלין, אליהו, הכהן, העצני ומעגליהם השונים. איש מהם אינו מציע לזנוח את הטכנולוגיה המערבית או להתנתק מהשוק הקפיטליסטי המערבי. רובם גם ינופפו ב"זכויות" שיש להם, ידרשו את חירויות הפרט שהם סבורים שמגיעות להם, ויהללו את המדע המערבי, לפחות בכל הנוגע למדעים המדוייקים, לשדות הרפואה וההיי-טק. וכמובן: יתנגדו בלהט לאנטישמיות, שמעוצבת בעידן המודרני בעצמה על תבנית שנאת המערב, הקידמה, הקוסמופוליטיות, החילון.

יש לנו כאן, אפוא, תופעה חברתית מתוסבכת משהו. אימה מהחילון שמביא המערב – תוך חוסר רצון לחזור לימי המיסיון; בוז לסובלנות המערבית – תוך גינוי חוסר-הסובלנות שהוא הפגין כלפי יהודים בעבר; לעג לשטחיות שמביא השגשוג הקפיטליסטי – בלי לחלום אפילו לדחות את הקפיטליזם; חרדה מתגליות ארכיאולוגיות או היסטוריות שלא מסתדרות עם לשון התנ"ך – תוך הערצת המתודה המדעית כשזו מיתרגמת לפיתוחים טכנולוגיים.

לבד מהערצה ילדותית של כוח, אם כן, לפנינו טיפוח דעות קדומות ואיבה פשטנית כלפי מה שנחשב "מערבי", אשר מתחתיהם מכרסמת היקסמות מאותו מערב עצמו – וחרדה עמוקה מההיקסמות הזו.

דוגין נגד המערב: הליברליזם כקונספירציה

אלכסנדר דוגיןשמו של אלקסנדר דוגין עולה לכותרות בזמן האחרון, ומרבים לדבר עליו כ"מוח" של פוטין, או לפחות ההשראה של הרודן הרוסי בפלישתו לאוקראינה. דוגין אכן בעל השפעה רבה ברוסיה כיום, ספריו נקראים על ידי ראשיה ומפקדי צבאה, ופוטין ודאי מכיר אותו ומושפע ממנו.

דוגין אמר בכמה הזדמנויות, כולל לפני שבועיים בלבד, אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה, שאוקראינה חייבת להיות חלק רוסיה, ושרוסיה לא תחזור להיות אימפריה עד שאוקראינה תסופח אליה. הוא ללא ספק קול תקיף מאוד שמעודד מאבק רוסי עם ארה"ב או "המערב", ויש לו תיאוריות שונות על חלוקה חדשה של העולם לגושים גאופוליטיים, כשרוסיה כמובן חוזרת להיות כוח משמעותי ובכיר.

עם זאת, קשה לדעת עד כמה ברצינות לוקח פוטין את רעיונותיו, וצריך גם לקחת בחשבון שפוטין מושפע מכמה הוגים אחרים, ראש וראשון בהם איוון אילין (Ilyin, 1883-1954), פילוסוף פשיסט בעל תפיסה מטאפיזית (ושלילית) של יחס האנושות לאלוהים, אשר ראה את הרוסים כעם נבחר וייחד להם תפקיד סגולי בהיסטוריה האנושית.

אני מקווה לכתוב על אילין בהזדמנות אחרת. כאן הייתי רוצה להתייחס רק לחלק מסויים מתפיסתו של דוגן (על תפיסתו הגאופוליטית ראו מאמרו של יגאל ליברנט ב’תכלת’), וזאת על פי סיכום שלה שהופיע במוסף הארץ, במאמר של עמית ורשיצקי. ואני רוצה להתייחס אליה דווקא מפני שחלקים ממנה רואים באופן מדוייק לדעתי את התפתחותה של התרבות המערבית בזמן הזה, ושחשוב להבין מדוע הניתוח הזה אכן מטריד רבים בעולם. מאידך, חשוב לא פחות לתפוס בדיוק את הרגע שבו הניתוח המפוכח של דוגן הופך לקשקוש קונספירטיבי. נתחיל:

הניתוח נכון, החולה מבולבל

המסגרת האדומה: נכון. הליברליזם, שיכול להיתפס באופן מינימלי כמסגרת מארגנת למרחב הציבורי המגנה על חירויות וזכויות הפרט, הפך למשחק היחיד בעיר, עד כדי תפיסתו כאווטאר של קץ ההיסטוריה. עוד נכון: הפוליטי "מתמוסס לתוך הכלכלי", וכפי שכולנו יודעים, תנאי השוק הגלובלי מכתיבים הכרעות פוליטיות. הריבונות של כל מדינות הלאום מאויימת על ידי כוחות השוק, חברות ענק כפייסבוק, מטבעות קריפטו וכו'.

המסגרת הכתומה: אין מה להשתמש במילה "מתקפה", אבל זה נכון שהליברליזם מוחק מסורות מקומיות ומפיץ תפיסות ליברליות, כלומר "מערביות". יש תהליך של אסימילציה של תרבויות לא-מערביות אל תוך ההגמוניה התרבותית המערבית. מקומיים רבים בכל העולם מאמצים עקרנות ליברלים של אוטונומיה ואינדיבידואליזם, של שיח זכויות ושל שוויון מהותי בין בני אדם. אם כי שוב, איש לא מכריח אותם. דוגמא רלוונטית: אוקראינה, שמאז 2014 פועלת, בכוח האזרחים, לקראת דמוקרטיזציה וליברליזציה ברוח מערבית.

המסגרות הצהובות: המודרנה כוללת חילון. גם נכון. מטריאליזם, תועלתנות. "העוגנים שסיפקו בעבר גישה אל המטפיזי, אל הנשגב והקדוש, נעקרו". זה נכון.

המסגרת הירוקה: הופ – כאן מבצע דוגין פסיעה גסה אל תוך מחוזות הקונספירציה. פתאום שיח הזכויות וחירויות הפרט אינן אלא "כלי שרת אידיאולוגיים" שמונפים בידי "קבוצות כוח" על מנת לשמור על עוצמה פוליטית וכלכלית. אנחנו שומעים הדים של מרקס שמשמשים כרקע לפופוליזם.

ועוד: פתאום אנחנו מתבשרים ש"ערכים כגון אוניברסליזם" הם חלק ממנגנון של "הבניית תודעה ליברלית", שזה כמובן נכון, אבל ללא כל זדון או כוונה. האוניברסליזם עובד היטב עם אינדיבידואליזם, עם שוויון ועם אוטונומיה. (אל תגלו לדוגין, אבל אולי הנצרות עצמה, כמסורת הדתית האחראית לאוניברסליזם המערבי, אחראית לתודעה הליברלית…) בקיצור, הניתוח שוב נכון, אבל לא כשום מזימה נכלולית אלא כתולדה של כוחות ומאורעות היסטוריים אפרסונליים.

הליברליזם כקונספירציה

כלומר דוגין, כמו רבים אחרים, מזהה נכון את האיום על המסורת שלו: המודרנה, הליברליזם, הגלובליזציה. וכמו אחרים הוא מנסה להיערך כנגד האיום הזה. ודוק: הוא מגיב לאיום מתוך ז’אנר מסויים של אנטי-ליברליזם: שלא כמו קבוצות דתיות פונדמנטליסטיות שיגיבו על ידי הסתגרות (החרדים, האמיש), או אלימות מיליטנטית (איסלמיזם), דוגין, ששורשיו נטועים אצל אילין, מאמין בטהרתו הבסיסית של העם הרוסי. הוא מאמין שלמרות שנראה כאילו רוסים רבים (ובכלל זה אוקראינים) מעוניינים בערכי ופירות המערב, הם "בעצם" לא מעוניינים בהם. מישהו כנראה עבד עליהם.

לכן אין טעם להסתגר, וגם לא צריך לתקוף את המערב. צריך רק לחסל את הבעיה: קבוצה קטנה, אליטה, שמייבאת את הפרדיגמה הליברלית וכופה אותה על הכלל. לכן הגיוני לפלוש לאוקראינה ולחסל את ההנהגה שם (התוכנית המקורית, כנראה, של פוטין) כדי "לשחרר" את האוקראינים ולאפשר להם לבטא את תשוקותיהם האותנטיות, שהן כמובן להתאחד עם רוסיה תחת הנהגתו של פוטין.

במובן הזה חשיבתו של דוגין דומה מאוד לזו של הוגה אנטי-ליברלי אחר שאנחנו מכירים: הרב צבי טאו. גם טאו מאמין ש"העם" טהור וקדוש, ולכן גם עבורו לא תיתכן לא הסתגרות ולא אלימות שרירותית. כמו דוגין, טאו מאמין ש"קבוצה קטנה מאוד של אנשי שמאל קיצונים" אשר "משתמשים בשיטות של תעמולה, זורים חול בעיני העם ומנהלים אותו" (מתוך הקונטרס "עמוד הענן משלים לעמוד האש", 2017, כאן בפידיאף). הרי לא ייתכן שעם ישראל הקדוש באמת מתייחס להומואים באהדה, נכון?

המערב הוא הומו

וזאת עוד נקודה משותפת לדוגין וטאו: ראיית היחס החיובי כלפי הלהט"ב כאבן הראשה של "הליברליזם" או "המערב" או "הפוסט-מודרניזם" (אל תחפשו עקביות). כבר אילין סבר שהריקבון במערב בא לידי ביטוי ב"סטיות מיניות", ועבור דוגין קבלת ההומוסקסואליות ותיאוריות מגדריות היא עוד שלב במהלך המפרק של הליברליזם המערבי.

פוטין עצמו אמר ב-2013 שהבעיה במערב היא ש"משווים משפחות גדולות לזוגיות חד-מינית, עבודת האל לפולחן השטן", ורוסיה כידוע פעלה במגוון מישורים כדי לצמצם זכויות להט"ב בשטחה. רק לפני שבועיים, ב-6 לחודש, נשא הפטריארך הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית קיריל דרשה ובה הצדיק את המלחמה באוקראינה כמלחמת קודש נגד החטא, ונגד השפעות המערב הכוללות עריכת מצעדי גאווה (סמוטריץ' שומע?). איך ששני גברים שאוהבים אחד את השני מוציאים את האנשים האלה מדעתם.

חזרה לדוגין. אם נניח שניה להומופוביה, לפשיזם, לאימפריאליזם, לאנטישמיות (כן, ודאי שיש), להצדקת האלימות הרצחנית, לסקסיזם, לקונספירטיביות ולטירוף הכללי, נוכל להבין שדוגין, כמו אחרים רבים, מתוסכל מדבר מה אמיתי. הליברליזם שוטף את העולם והוא כוח מחלן, מרדד, וממיס כלפי תרבויות מקומיות. כל זה נכון.

ומובן למה זה מעורר חרדה עבור אנשים שהזהות האתנית/דתית/לאומית שלהם נמצאת במרכז חייהם. זה לגמרי טבעי ולגיטימי. כאדם דתי וכמי שסבור שמסורת ושקהילה הם דברים חיוניים וחשובים גם לי יש בעיה עם המאפיינים האלה של הסדר הליברלי. אני ליברל לא מפני שאני סבור שהליברליזם מהווה מסגרת סופית ואולטימטיבית לניהול חברות אנושיות, אלא מפני שאני מאמין בשוויון המהותי בין כל בני האדם, בפוטנציאל האנושי האינסופי ובחובה לאפשר לכל אדם את האוטונומיה לנסות לממש את הפוטנציאל הזה.

ועוד דבר: אני גם לא מוצא אלטרנטיבה לסדר הזה, כלומר מסגרת חברתית שמסוגלת לאפשר חיים וולנטריים בצוותא בעולם מגוון ואינדיבידואליסטי כשלנו. ודוק: גם דוגין (או הרב טאו) לא מוצא, ולכן הוא צריך להאמין שהמסגרת הזאת כולה אינה מקובלת "באמת" על ידי העם הקדוש והטהור שלו, ואינה אלא תוצר של קנוניה המונהגת על ידי אליטה זדונית. עד כמה התפיסה הזאת נאמנה למציאות אפשר לבחון היום באוקראינה.

לקראת תודעה הלכתית מודרנית – על ספרו החדש והחשוב של הרב עידו פכטר

כתבתי לא מזמן על ספרו החדש של הרב שי פירון, וכיצד הוא מצטרף לשורה של ספרים שכולם מסמנים שינויים בזהות היהודית בישראל. בקצרה, אנחנו רואים טשטוש גבולות בין המגזרים, כאשר חילונים מחדשים קשר (תרבותי או רוחניקי) עם המסורת וציונים דתיים (ובמידה פחותה אבל קיימת, חרדים) נעים לעבר זהות לאומית יותר והלכתית פחות.

בתווך נמצאים המסורתיים שרק מחכים לצעוק 'אמרנו לכם!' ומביעים בדרכים שונות את דבר היותם שם כבר קודם. ואכן, לעיתים השינויים האלה מתפרשים כתנועה כללית אל עבר המסורתיות, משני הכיוונים. המסורתיות נתפסת כמעין נקודת אמצע שנוחה לכולם, גם לחילונים שמגלים את המסורת וגם לאורתודוקסים שמרפים מעט מההלכה.

המסורתיות אפוא הופכת לדבר החם ברגע הנוכחי (עם כנס מרשים שהתקיים לפני כמה שבועות וגיליונות של 'דעות' ו'שבת' שהוקדשו לנושא), אבל יש כמובן גבול למידה שבה אפשר למתוח את המושג היחיד הזה כך שיכסה את כל מה שקורה כיום במרכז הישראלי. לא צריך לגרד את פני השטח יותר מדי כדי להבין, למשל, שיהדות מופרטת, רפלקסיבית ואוטונומית, כזו שנהנית לבחור את מידת קיום המצוות באופן אינדיבידואלי, שונה באופן עקרוני מיהדות שהיא מטבעה קהילתית, משפחתית, מובנת מאליה ולא בחירית – שהיא היהדות המסורתית בגרסתה המקורית.

הספר של עידו פכטר, רב קהילה וד"ר למחשבת ישראל, מגיע לאותו מרחב מכיוון אחר. שמו של הספר, 'יהדות על הרצף' (כרמל), מטעה מעט, מפני שפכטר כותב על יהדות הלכתית. אלא שהוא מבצע לא פחות מרצף של מהפכות עקרוניות ותפיסתיות באופן שבו הפרט היהודי אמור לגשת אל ההלכה ולקבלה על עצמו/ה. הספר, בפועל, מכוון לקיים רביזיה בתפיסת ההלכה (כלומר, המטא-הלכה) של היהדות, והוא עושה זאת באופן מנומק היטב, שיטתי וקוהרנטי. באופן הזה לדעתי זהו הספר ההלכתי החשוב ביותר שנכתב בעשור האחרון, אם לא למעלה מכך.

מפני שקרה משהו משמעותי במאות השנים האחרונות

פכטר מציב במרכז ספרו תשובה חיובית לשאלה שהגדרתי בספרי האחרון כחשובה ביותר עבור היהודי כיום: האם קרה משהו משמעותי במאות השנים האחרונות. פכטר מקבל את העובדה שהעידן המודרני שונה באופן עקרוני מהעידנים הפרה-מודרניים, ומתוך כך הוא מבקש להתמודד עם מסגרת ההלכה, שתקועה, מבחינתו, בתודעה פרה-מודרנית. "החיים הריאליים לא יכולים לקבל השראה מההלכה, אם זו מבוססת על תודעה הפוכה לחלוטין" הוא קובע.

בהתאם לכך הוא מבקש לבצע את "שינוי התודעה ההלכתית" כך שתתאים לאדם המודרני. לשמחתו, הוא סבור שזה אפשרי. למעשה, הוא טוען שההלכה במקורה קרובה הרבה יותר לתודעה המודרנית, ואילו ש"התודעה ההלכתית המקובלת כיום […] אינה דרכה המקורית של ההלכה אלא עיוות שלה" (כל חדשן שפועל במסגרת מסורתית טוען שהוא בעצם חוזר למקורות).

הספר מוקדש לניסיון להראות כיצד ההלכה מתאימה למודרנה, ולא סותרת אותה. ופכטר ניגש להפריך כמה חידושים בתפיסה ההלכתית של מאות השנים האחרונות. הוא קובע, למשל, שלא כל המצוות שוות. יש חשובות יותר ויש פחות. זה אולי נשמע מובן מאליו לחילונים (ומסורתיים), אבל החתם סופר קבע אחרת והרב עקיבא יוסף שלזינגר, מבית מדרשו, הדגיש ש"כל מנהג ישראל שווה לעשרת הדיברות". כלומר התפיסה המטא-הלכתית *השתנתה* במאה ה-19, ופכטר מבקש להשיבה למקורותיה.

פכטר מקדיש כל פרק להפרכת קו הלכתי עכשווי אחר. הוא יוצא נגד מקומו המרכזי של השולחן ערוך (שתפיסתו כסמכות בלעדית מצמצמת "את היהדות לכדי ריטואלים וחוקים יבשים"(!)); מבקש להמיר צייתנות הלכתית דוגמטית ב"הקשבה" ודיאלוג עם ההלכה מתוך "תודעה אברהמית"; דורש להדגיש את *הבחירה* להיות אדם הלכתי, שכן "החופש ויכולת הבחירה הם צלם אלוהים שבאדם" (ועל כן הוא גם יוצא חד משמעית נגד כפיה דתית); מדגיש את חשיבות האפשרות לבצע "עבירה לשמה"(!); דורש להחליף את הגישה המסורתית המפוחדת של "ירידת הדורות" בגישה אופטימית, בטוחה בעצמה (ומודרנית מאוד) של "התעלות הדורות"; ובאופן כללי דורש יושר אינטלקטואלי והתמודדות כנה עם המציאות בעכשווית ("העולם הדתי נדרש להפסיק לחיות באשליות שהחילון ייעלם ולהתחיל להכיר בו כחלק אינטגרלי מעם ישראל").

“לגאול את ההלכה”

פכטר מביא מספר דוגמאות לדרך שבה העקרונות שהוא מציע ישפיעו על פסיקת ההלכה – תהיה, למשל, שמחה וברכה על הולדת בת (ולא רק על הולדת בן), תהיה כוונה בתפילה, תהיה גישה מקלה כלפי מחללי שבת בפרהסיה (ללא תירוצים מקושקשים על תינוקות שנשבו) ועוד ועוד – אלו באמת רק דוגמאות לרביזיה הכוללת שהוא מבקש לערוך.

בסופו של דבר פכטר מבקש לשנות את אופי ההלכה. הוא מציע שמירה הלכתית "על הרצף", בין הקפדה אדוקה, לבין חיים הלכתיים שדומים למה שמכונה מסורתיות, אלא שהם נעשים מתוך בחירה מודעת ותחת לגיטימציה לכתחילה ("לא יעלה על הדעת שאדם הטרוד בעמל יומו יהיה מחוייב בחיובים הלכתיים זהים לאדם אחר היושב כל היום בכולל ולומד תורה"). הוא מציע גישה אחרת לקבלת עול מצוות, שאישית יותר ומותאמת יותר לפרט ולחוויות החיים שלה או שלו. הוא דורש הלכה שהולכת ומשתנה בהתאם לנסיבות המשתנות, הלכה "שתהווה ביטוי לזהות יהודית […] שתשלב בחיים העכשוויים ותהווה מקור רוח והשראה לכל שמזהה את עצמו כיהודי."

פכטר מבקש לא פחות מאשר "לגאול את ההלכה": להציל אותה משימוש קטן וצר של מגזר מסויים, מיחס יבש וקפוץ שלא עונה על צרכיו של האדם, מתפיסה אשלייתית וילדותית שלא מתיישבת על לבו של כל אדם חושב. הוא מנסה לעשות זאת על ידי טיפול שיטתי בזוויות שונות של ההלכה ושל החיים ההלכתיים, ובעיקר על ידי סרטוט מטא-הלכה אחרת, מודרנית.

ודוק: הספר אינו מציע את התאמת ההלכה ל*ערכים* המודרניים (פמיניזם, אוניברסליזם וכו'), אלא ל*תודעה המודרנית*. כמובן שזו עשויה להביא לאימוצם של ערכים מודרניים, אבל יש בה גם מה לומר על עבודת השם (כגון התאמתה לתודעה שדורשת כנות, אותנטיות ולימוד מניסיון) וגם על דחייה של ערכים.

מהפכה בגישה ההלכתית כולה

הכתיבה מובנת ובהירה, וההסברים בנויים היטב, דבר דבור על אופניו. מדובר בספר שאינו רק מצויין אלא חשוב ביותר. עם זאת, זה אינו, בעיקרו, ספר לחילונים. פכטר פונה למי שההלכה חשובה לו, ולמי שדווקא מפני שההלכה חשובה לו מבין את האתגרים שנמצאים בפניה כיום – ואת נקודות העיוורון שלא מאפשרות להתגבר עליהם. הדיון הוא הלכתי בעיקרו, לפעמים פורמליסטי (פכטר מגלה כשכעומדים על פורמליזם הלכתי ההלכה גמישה ופתוחה הרבה יותר מאשר כשנצמדים ל"השקפה" חרדית או תפיסה "תורנית" ציונית-דתית).

הספר (שיצא בהוצאת כרמל בסדרה של אבי שגיא, בתת-הסדרה 'פנים' שנערכת יחד עם טובה הרטמן), דומה בכך יותר לספרים שיוצאים מנקודת מוצא הלכתית (כמו אלה של אריאל פיקאר או יואב שורק), מאשר לאלה שמגיעים מהכיוון המסורתי (מאיר בוזגלו, במידה רבה גם שי פירון). הוא מהווה תרומה חשובה לשיח ההלכתי הישראלי – יש להדגיש שוב: הוא קורא למהפכה בגישה ההלכתית כולה – ואחרי ההתקפה הרבנית המחוייבת שהוא יספוג, יש לקוות שהוא ייקרא ברצינות הראויה לו – וישפיע.