כמה רוח

אין נביא מלבדי אברהם אבולעפיה, ואמנון גרוס הוא שליחו

ככל שאני יוצא ונכנס אצל מורים רוחניים, כתות וזרמים, מני גורואים ומעוננים, סדנאות וקורסים, הוגי דעות וסופרים, אני לא יכול שלא להגיע למסקנה שרוחניות אמיתית נמצאת, על פי רוב, רק בשוליים. לא תמיד, אבל איכשהו מרגע שאור הזרקורים שוטף אותך, אתה במקרה הטוב קופא במקומך, ובמקרה הרע הופך לאגומאניק. התהילה משתקת, והכוח משחית. עבודה רצינית, מעמיקה, מתפתחת, חיה, נמצאת לרוב אצל הנחבאים אל הכלים. ולא פחות, זה גם עניין של אותנטיות. חוסר בזיוף. המגאפון מעוות את הקול – קשה מאוד לא לזייף בדיבור אל מול קהל. גם לי זה קורה, אני בטוח, עם כל פוסט נוסף בבלוג הזה.

בדיוק ביום שהעלתי את הרשימה על גפני והרקבון בתוך התנועה האינטגרלית, נסעתי לבית-שמש לביקור אצל אמנון גרוס. ההבדל בין גרוס לאינטגרלים גדול לא פחות מהמרחק בין בית-שמש לקליפורניה. בעוד בכנס התנועה מתענגים האינטגרלים מטפיחה הדדית על השכם והרצאות המחמיאות לתיאוריה המבריקה שלהם, יושב לו גרוס, חסיד ברסלב ותיק וחייכן, בבית דירות בבית-שמש, בתוך ממ"ד שהוסב לחדר עבודה עמוס ספרים, ומפענח צילומי כתבי יד של ר' אברהם אבולעפיה מתוך דבקות עצומה – כנראה תרתי משמע – וללא כל מימון או תמיכה.

אין ספק שגרוס כבר קנה את מקומו בדברי הימים של תולדות ישראל. במשך כעשרים שנה הוא מהדיר ומביא לדפוס את ספריו של אבולעפיה, שמאז שנכתבו במאה ה-13 לא נשמרו אלא בכתבי יד. מכאן שלאחר שסיים להוציא לאור את כל הספרים שהשתמרו כך, שנים אלה הן הראשונות אי פעם שבהן כתבי אבולעפיה מופצים בצורה חופשית וזמינה. כל זאת כאמור אחרי עבודת נמלים של התחקות אחר נוסחים שונים בכתבי יד נעלמים ופיענוח רסיסי אותיות ומילים.

חלק מהעמוד הראשון בכתב היד של ספר "שומר מצווה" לאבולעפיה

פילוסוף, מקובל, נביא

ר' אברהם אבולעפיה, מהגדולים והמשפיעים שבמקובלים, היה נביא נודד. הוא פיתח שיטה (או כמה שיטות) מדיטטיבית של כתיבה + דיבור + נשימה + תנועות ראש סביב שמות האל (בעיקר שם בן ע"ב אותיות) שבעזרתה התיימר לשנות את תודעתו ותודעת תלמידיו ולהביא אותם לכדי נבואה, לא פחות, שהיא לדעתו מטרת החיים. הנה כמה משפטים שמכילים את עיקרי תורתו – שתי הפסקאות הראשונות מציירות את תמונת העולם ותורת הנבואה שלו, שתי האחרונות קצת מהפרקטיקה שהוא מלמד:

הנביא בעת שהשיג הדיבור הנבואי הנשפע מהשם י"ת ב"ה וב"ש [= יתעלה ברוך הוא וברוך שמו] באמצעות השכל הפועל באדם עפ"י צירוף האותיות הנחשבות בלבבות (חיי העולם הבא, ה')

הם כולם נביאים שמתחילין לאור באור החיים ומשם מתעלים מאור לאור, מתוך משא ומתן של מחשבותיהם המורכבות והמתוקות מן השיתוף והמתקרבות מתוך ריבוי הזכות אל הייחוס, עד שוב דיבורם הפנימי דבוק אל דבור שהוא מעין כל הדבור ומתעלים עוד מדבור אל דבור עד שהדבור האנושי הפנימי כח בעצמו ומכין עצמו לקבל דבור אלוהי בין מצד הדיבור בעצמו, ואלה הם הנביאים באמת במשפט וצדקה. (וזאת ליהודה, כ"א)

בשעה שתרצה להזכיר את השם הנכבד הזה החקוק למעלה בנקודו, קשט עצמך והתבודד במקום מיוחד, שלא ישמע קולך לזולתך, וטהר לבך ונפשך מכל מחשבות העולם הזה, וחשוב שבאותה שעה תפרד נפשך מגופך ותמות מן העולם הזה ותחיה לעולם הבא, אשר הוא מקור החיים הנמצאים המפוזרים בכל חי, והוא השכל שהוא מקור כל חכמה ובינה ודעת, והוא בדמות מלך מלכים אשר הכל יראים ממנו יראה גדולה מאד. (אור השכל, ק"ד)

והנה נודע בקבלה נבואית אלוהית תוריית שבעת שהחכם המשכיל מצרפם תשפע עליו רוח הקודש. וזה לך האות בעיונך באותיות הקדושות האלה באמת ובאמונה ובצרפם אותם מה שבראש עם הסוף והסוף עם הראש, ראשם עם תוך והתוך עם ראש, והסוף עם התוך והתוך עם הסוף. וכן תעיין כולו לפי זה הדרך יגלגל כל אותיותיו פנים ואחור בניגונים רבים. ויתחיל בנחת וימהר עוד וירגיל עצמו עד שיהיה בקיא מאוד בחילופי הצירופים זה בזה. וצריך לו ג"כ שיהיה בקיא מאוד בסתרי תורה ובחכמה כדי שיכיר מה שיבוא לו בגלגלי הצירוף ויתעורר לבו בחושבו הציור השכלי האלוהי הנבואי. ובתחילה ממה שיעלה לו מן הצירוף בהתבודדותו תתחדש עליו פחד ורעדה ויעמדו שערות ראשו ויזדעזעו אבריו, אח"כ אם יזכה תעבור עליו רוח אלוהים חיים ונחה עליו רוח יהוה רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' [ישעיהו י, ב]. וידמה לו כאלו משחו כל גופו מראשו ועד רגליו בשמן המשחה ויהיה משיח ה' ושלוחו ויקרא מלאך האלהי"ם ויכונה שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים (חיי העולם הבא, ט"ז-י"ז)

אבולעפיה מדבר על "השכל הפועל", וזאת משום שהוא מחזיק בראיית העולם הניאו-אריסטוטלית הימי-ביניימית בה היקום בנוי כמערכת של כדורים (תחילה רוחניים ולאחר מכן חומריים) הולכים וקטנים שמרכזם המשותף הוא הארץ, ושהגדול בהם הוא האלוהים (ראו איורים). העולם, אם כן, בנוי כמו בצל שקליפתו היא האל ומרכזו האדם. מהאל נובע שפע שיורד במורד אותם כדורים ולמעשה מקיים ומניע את העולם כולו. השפע הזה נמצא גם על הארץ, סביבנו תמיד, כתוצאה מפעולתו של "השכל הפועל", שהוא הכדור הרוחני התחתון. הנביאים הם אלה שמצליחים "להיפתח" אל אותו שפע, והנבואה היא זרימתו של אותו שפע דרכם, בצורה ויזואלית או ורבלית.

כפי שניתן להבין מדבריו של אבולעפיה, השפע האלוהי אמנם זורם מטה, אבל ניתן גם ניתן לשחות נגד הזרם, מעלה. הנביא שנפתח אל השפע של השכל הפועל יכול להגיע עד "השכל הראשון העליון", שהוא האלוהים. אבל איך? על ידי מלמול צירופי אותיות של שמות האל, בצורה שאבולעפיה מלמד. שימו לב שבסופו של התהליך האדם הופך לא רק לנביא, אלא אפילו מכונה "שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים". זה לא מעט.

תמונת העולם שאבולעפיה מחזיק בה, שהיא בעצם ערבוב של תורותיהם של אריסטו ואפלטון, היתה רווחת בקרב פילוסופים מוסלמים, אבל אבולעפיה למד אותה ממורה הנבוכים לרמב"ם. את האובססיה לצירופי אותיות הוא קיבל מספר יצירה. צירופי האותיות הם המאפשרים לנו על פיו לכוון את שכלנו אל השפע האלוהי. כאשר אנחנו קולטים שפע זה הוא יוצא מאיתנו בצורה של מילים, דהיינו נבואות ממש. ככל שאנחנו מתמקצעים בהתנבאות אנחנו יכולים לעלות במעלה הסולם הרוחני, עד לפסגתו, כלומר עד איחוד מלא עם "השכל העליון". כפי שכותב משה אידל,

בשיטה זו הפכו כמה מושגים, שהפילוסופים הערבים והיהודייים השתמשו בהם כדי לתאר את המציאות, לנושא של התנסות אישית, באמצעות טכניקה שהותאמה למטרה זו. (החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה, עמ' 15)

הפרקטיקה המדיטטיבית של השימוש בצירופי האותיות כולל לרוב, כאמור, כתיבה, דיבור ומחשבה של השם בן ע"ב אותיות, שנוצר מפירוק והרכבה של שלושת הפסוקים משמות י"ד, יט-כא, בני 72 אותיות כל אחד (ראו לינק לעיל), יחד עם נשימות ותנועות ראש. משהו באמת מורכב וקשה ושדורש תרגול רב רק כדי לעשות כמו שצריך. ישבתי עם אמנון גרוס שעתיים רק על זה, והוא חידש לי רבות (אם כי אני כנראה אמשיך עם הויפאסנה).

היקום כמערכת של כדורים קונצנטריים, רוחניים וחומריים. מתוך Robert Fludd, Utriusque cosmi maioris scilicet et minoris metaphysica atque technica historia, 1617

מקובל?

ואולי שמתם לב למשהו חשוד במקצת בקבלה הזאת של אבולעפיה, והוא שהיא בכלל בכלל לא דומה לקבלה שאנחנו מכירים, עם הספירות והזיווגים והעלאת הניצוצות (ושימו לב גם שאלוהים אצל אבולעפיה הוא שכל, בעוד שבקבלה הנפוצה הוא ביסודו רצון, ואכמ"ל).

נכון: אבולעפיה שיחק משחק שונה לחלוטין. הוא לא הרהר במשמעות המצוות ויחסן לספירות המטאפיזיות, אלא תרגל פרקטיקה מיסטית על מנת להגיע לנבואה. ולא שהוא לא ידע על המקובלים האחרים בני זמנו. וכך כותב אבולעפיה אל מי שדבק בקבלת הספירות ולא מבין מה הוא רוצה ממנו:

כל מי שיש בידו שום קבלה מידיעת השם ורוצה להשלים שכלו עמה ולהוציא קבלתו מכח מקובל אל כח מושכל צריך שלא תתבהל נפשו על מה שיראה בספר זה. ואם תתפעם רוח קבלתו יקרא אל יוסף פותר החלומות, או אל דניאל אשר הוא מימינו ויפתור לו חלומותיו. ולא תהיה נפשו עגומה עליו, בראותו דברים עמוקים בתחלת מחשבה. ואם לא ימצא פותר ומתיר קשרים ייגע עד שיבין כוונתי, שאני יודע שאם הוא בעל שכל ועצם מוחו זך ועיין והסתכל בשום דרך מכל הדרכים האמתיים, ישיג דעתי וישמח בה מאד.

ואם לא ישיג דעתי על ידינה כפי רצונו ולא כפי דעתו המקובלת אצלו, אלא כפי האמת אם יוכל. ולא ישא פנים לקבלתו אם היא בלתי מושכלת כדי שיקשה על קבלתו המושכלת המקובלת מן השם ומן משה. אבל ימחול על כבוד קבלתו המותחלת וידחנה מפני קבלתינו המושכלת. ויחשוב שקבלתו היא היתה אתמול קבלתי גם כן, טרם הולד בליבי עיני השכל. והוא הזמן אשר בו לא ראיתי אור, ואם הוא בהיר בשחקים החשקים בשם. ואולם בראותי אור באור השכל, דלגתי בו מעניין שפל אל עניין נכבד. (אור השכל, ס"ט)

אבולעפיה מסרטט כאן היררכיה ברורה, בה יש קבלה "מקובלת" (שבמקומות אחרים הוא קורא לה בפירוש "קבלת הספירות"), שהיא תיאורטית, "בכוח", ויש קבלה "מושכלת" ("קבלה נבואית" בלשונו), שהיא קבלה שנגלית בבירור על פי "אור השכל", היא מעשית, "בפועל", אפשר גם לבדוק את אמיתותה (על ידי הפרקטיקה שהוא מציע כמובן), והיא עליונה על הקודמת (היה זה אידל, שהדוקטורט שלו עסק באבולעפיה, שלראשונה הבחין במחקר בין שתי שיטות הקבלה השונות האלה). לא קשה לנחש מה היתה תגובתם של המקובלים האחרים למקרא דברים אלה. בוספו של דבר נקלע אבולעפיה לסכסוך עם הרשב"א, מגדולי חכמי ספרד, והוא למעשה דאג להחרמתו – ומכאן הסיבה לאי-הדפסת כתביו עד ימינו.

אבולעפיה חשב שהוא נביא, ואולי אפילו חשב שיביא את הגאולה (במידה וילמד את כל העולם להפוך גם הם לנביאים), והוא אפילו ניסה להגיע אל האפיפיור כדי להראות לו את האור. יחד עם זה קריאה בספריו מגלה אדם חכם, מודע לעצמו, שאולי מאוהב יתר על המידה בכל מני גימטראות אבל רחוק מרחק רב מלהיות חוזה-הוזה כגון שבתי צבי. למעשה, בטח גם נורמלי יותר מהאר"י. הוא רציונלי מאוד (בספר 'אוצר עדן גנוז' הוא מקדיש פרק שלם להסברת התפתחות הדתות השונות בצורה נטורליסטית לחלוטין) וכאמור מציע שיטה, מבחינתו פרגמטית ויעילה, להשגת מטרת החיים, שהיא הנבואה. במידה זו הוא אולי יותר פילוסוף ימ-בינימי ממקובל, ואולי הדבר שמסמן אותו בכל זאת כמקובל הוא הדגש הרב שהוא נותן לשמות האל (העבריים), שניכר שהוא מחזיק שיש בהם קדושה וכוח מיוחד.

Robert Fludd, Utriusque cosmi maioris scilicet et minoris metaphysica atque technica historia, 1617

חזרה לגרוס

על ידי הדפסת הספרים, שגם הועתקו בדיוק רב מכתבי היד (כך על פי אידל) אמנון גרוס עשה שירות עצום לתרבות היהודית, שלא לומר לרוחנית היהודית. כיום ניתן למצוא את הספרים בחנויות לספרי קודש, דבר שאינו מובן מאליו כמובן (החרם וכו'), והם נמכרים גם באינטרנט. אבל אם יש באפשרותכם להגיע לבית-שמש, גרוס ישמח למכור לכם אותם בעצמו, וכך גם תוכלו לתמוך בפרוייקט החשוב שלו. בכלל, אם יש כאן איזשהו פטרון נדבן, עמותה אחראית, ועדת פרס ישראל – מישהו שיכול לתת תמיכה, אני בטוח שהיא תהיה ראויה ומועילה. אגב לגרוס יש בלוג בו הוא כותב על זויות שונות בתורתו של אבולעפיה ואף מציע רבים מהספרים להורדה כ-pdf, והוא גם נותן מדי פעם שיעורים והרצאות. ובעיקר, מדובר באדם טוב.

מבט מעלה, לא פנימה

אני רוצה לסיים במה שהתחלתי. ליוויתי את גרוס גם קצת בענייניו השונים בבית-שמש. עיר רחבת היקף, בבנייה מואצת, מתאכלסת במרץ, לא יפה במיוחד. נסענו ברחובות העיר, ביקרנו בבית מלאכה לתפילין, ראינו ילדים משחקים ומדברים יידיש, ואני לא יכול להשתחרר מהרושם המתוק שכל זה השאיר עלי. יש שם איזו שפלות, איזו ענווה. משהו כל כך נקי (בין כל הלכלוך ברחובות). מרחק שנות אור מוילבר וחבריו. טוב, אז אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה מהחברה החרדית ככלל או מבית-שמש בפרט, ואם מישהו לא קרא את גליון "ארץ אחרת" המצויין שהוקדש לכפייה החרדית בעיר (מאי-יוני 2009), שיקרא. אבל יש שם משהו, משהו ביראה כלפי מעלה.

כי אם יש משהו שאי אפשר להתחמק מלהרגיש מכיוונם של האינטגרלים הוא חזיון האלהת האדם. האדם האינטגרלי כמואר, כחופשי, כעליון, ככל יודע, כ"פסגת האבולוציה", כ"א ל ו ה ו ת  ה מ ו ד ע ת  ל ע צ מ ה"… והרי מהר מאוד זה הופך להאלהת האגו, היחיד המבין ולא התובנה עצמה, שהיא תמיד אימפרסונלית. ושוב, אני עצמי לא מאמין באלוהות כאיזו דמות שמימית, ואני כן חושב שצריך לחקור את עצמנו ולהבין וכו' וכו'; ושוב, אני לא בעד לגדל ילדים כך שלא יהיו יכולים להשתלב מבחינה ערכית במרחב הציבורי הליברלי-דמוקרטי, וכן בעד חברה פתוחה, חופשית, משכילה, מודרנית וכו' וכו'. אבל… יש שם משהו, אין להכחיש.

מרדכי גפני באפולוגטיקה אינטגרלית

גפני על שער "מעריב", אז מאז שברח מהארץ, לאחר שהוגשו נגדו מספר תלונות על ידי תלמידותיו במרכז "בית חדש", במשטרה, באשמת ניצול מיני, בנה את עצמו הרב מרדכי גפני מחדש כמורה רוחני בזרם ה"אינטגרלי" בארה"ב. קן וילבר וחבריו פרשו עליו את חסותם, ולמרות שוילבר אמר תחילה שעל גפני "לרפא את עצמו" מה"מחלה" ממנה הוא סובל (התמכרות למין? עגבת?) הוא מהר מאוד נתן לו מקום מימין לכס מלכותו.

(כמה מילים על התיאוריה האינטגרלית: זו מנסה לתת תמונת עולם כוללת המבוססת על ניתוח אבולוציוני, ברוח הגליאנית, של התפתחות האדם ורמות התודעה שלו, מהשבטי-פרימיטיבי ועד המואר. היא מנסה לכלול ולשלב אמיתות רבות ככל האפשר, לא רק מתקופות ומיבשות שונות, אלא גם משדות ידע שונים, וכך ולנסות ליצוק יחד מכל הגופים הללו מפה מפורטת וברורה של "מכלול הידע האנושי", שמצביעה על התפתחות בעלת כיוון ברור, חיובי, המסתיים במודעות עצמית מוארת ומאושרת. האמת היא שאני מחבב אותה וחושב שיש בה כמה רעיונות טובים, אם כי היא לא תמיד נצמדת למתודות מדעיות, שלא לומר לעובדות היבשות.)

ואכן, נראה שטוב לו שם, לגפני. הבעיה היא שלשונות זדוניות עדיין לוחשות שגפני, בסופו של דבר ובמהותו של עניין, אינו יותר מאשר עוד גורו נצלן, ושאין לתת לו במה, קהל, לגיטימציה או גישה חופשית לבני אדם. ובכן, כדי לקבור דעות מטרידות אלה אחת ולתמיד מתכוון גפני להסביר למה מה שעשה כשר לחלוטין. כשר, כלומר, מבחינה אינטגרלית.

הבלוגיסט William Harryman שמדווח על כל עניין אינטגרלי מספר על הרצאה שגפני כנראה יתן בכנס האינטגרלי הקרוב, שמתחיל היום. כותרת ההרצאה:Spiritually Incorrect; Sex, Ethics and Injury, וגפני בה מבקש כפי הנראה להסביר למה למרות שמין בין מורה רוחני לתלמיד(ה) אינו פוליטיקלי קורקט, הרי שהוא בעצם בסדר גמור. הנה כל ההרצאה ב-pdf.

לשמחתי אותו הרימן כבר עשה את העבודה ואין צורך לקרוא את כל מילותיו (המבולבלות, כך הוא מוסר) של גפני. מול כל ועדות האתיקה שמגנות, ואוסרות, באופן חד משמעי יחסי מין בין מטפלים למטופלים, טוען גפני כי האיסור הזה הוא לא יותר מאשר "דוגמה":

הוא דוגמה מפני שהוא מוצג כמעין אמת אלוהית אף שהוא מגובה על ידי פסיכולוגיה מפוקפקת ודלה. כמו כל דוגמה יש בה תובנה מהותית ואמת, אולם כמו כל כתיבה פונדמנטליסטית, התובנה הזאת נמתחת הרבה מעבר ליכולת שלה להביא לחכמה או הבנה. הכתיבה שלהם [של הפסיכולוגים הטוענים כך – ת.פ.] היא באופן מובהק לא אינטגרלית בכך שהיא מתעלמת מהקשר, שלבי התפתחות, היא אינה מודעת ל- pre-trans fallacy, לא לארבעת הרבעים, ולעניינים רבים אחרים שהם לב לאתיקה ולשיח האינטגרליים.

אחר כך הוא בכלל טוען שהם לא לוקחים בחשבון את "הצל הנקבי" (feminine shadow), כלומר, בשפה אינטגרלית, אותו חלק אצל הנשים שהם מדחיקות, לא מודעות אליו, אבל שמשפיע על התנהגותן ומושך אותן לכיוונים לא חיוביים. במילים אחרות: הן בכלל אשמות.

גפני הוא אדם מתוחכם וחלק-לשון, אבל הטיעונים האלה מבישים. האשמת פסיכולוגים, על הגופים שהם מייצגים ושלל הניסיון שבאמתחתם, בכך שהם לא מבינים תיאוריה אינטגרלית ולכן אינם יודעים שיש מקרים שבהם יחסי מין בין מטפל למטופל הם דווקא לעניין, אינו יותר מאשר הפיכת התנועה האינטגרלית לכת דמוי-גנוסטית שמחזיקה באמת ומלגלגת על "בני החושך" העיוורים (באופן מצער הקהל האינטגרלי אכן יכול עוד לבלוע את זה, שכן יש בתנועה הזאת משהו בהחלט כיתתי-גנוסטי מהבחינה הזאת). ואם היחסים האלה היו כל כך טובים מבחינה אינטגרלית, איך זה שהנשים עצמן הרגישו עצמן פגועות? אה, נכון, אולי הבעיה היא ב"צל" שלהן. כאן ראוי לומר בברור: כל ניסיון להפיל את האחריות לפגיעתו של התלמיד על התלמיד ולא על המורה הוא מעוות בעיקרו, על אחת כמה וכמה אם השניים נכנסו למערכת רומנטית-מינית.

בכלל, הרי מה רוצה בסופו של דבר גפני להסביר לנו? כל מה שהוא רוצה לומר הוא דבר פשוט: יש יוצאים מהכלל. זה הכל. והוא מנסה לגרום לנו להאמין שכל המקרים שבהם הוא קיים יחסי מין עם תלמידותיו (דבר בו הוא מודה) כולם היו יוצאים מהכלל. אבל בשביל לומר את זה הוא מגייס את התיאוריה האינטגרלית, כלומר אוסף שלם של כללים. הכללים החדשים האלה יעזרו לו, כך הוא מקווה, להוכיח שכל פעם שחטא עשה זאת באופן מיוחד, נדיר, ובכל זאת "לשם שמיים". כנראה הוא יכול, אם רק ישאלו, להנפיק את ההסבר האינטגרלי המדוייק לכל מקרה של משגל אסור בינו ובין תלמידה.

ואכן, גפני מסכם (העילגות במקור):

טבעה של דוגמה הוא שהיא לא מסוגלת לערוך הבחנות. היא קיצונית בטבעה ולא מאפשרת ניואנסים עדינים או פרדיגמות אלטרנטיביות. לכן לימדו מורי הזן: אם תפגוש את הבודהה בדרכך, הרוג אותו. כי הבודהה של אתמול הוא הקורבן הפמיניסט או הפאשיסט המיני שמקדם את המקרתיזם המיני החדש.

איזה ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י מפואר! גפני הוא הלוחם נגד המקרתיזם המיני, הפאשיזם המיני, הפמיניזם הקורבני והבודהיזם הדוגמטי (או כל צירוף שימושי אחר). השתחררו מכבליכם הדוגמטיים והצטרפו אל הרב גפני במסעו אל החופש! אוי, וגיוס הזן למען שבירת כל הכללים הוא תרגיל ניו-אייג'י ישן יותר מהלחישה "תזרמי" על אזנה של רוחניקית. לכאן, אם כן, הגיעה התנועה האינטגרלית – אם אכן גפני יוכל לומר דברים שכאלה בכנס הרשמי שלה.

וכפי הנראה הוא יוכל. הבלוגר שחשף את זה מציין שהוא "הבלוגר הרשמי של הכנס", והוא אכן נזעק על דבריו של גפני, אבל לא כן מארגני הכנס. אחת מהם, המורה הרוחנית Sally Kempton, הגיבה לפוסט שלו, בטוקבק ובקובץ רשמי, והגנה בלהט על גפני ועל השתתפותו בכנס, גם בשם קן וילבר. מובאת שם גם תגובה מוילבר עצמו, שטוען שגפני "השתנה באמת בדרכים רבות". כך שכפי הנראה גפני אכן יעלה ויאמר את דברים האלה.

אני לא יודע אם גפני השתנה או לא, אבל 1) תלונות כנגדו במשטרה עדיין תלויות ועומדות; 2) אפולוגטיקה אינטגרלית למערכות יחסים מיניות בין מורה לתלמידות רבות היא שפל נוראי ובושה לכל התנועה והתיאוריה האינטגרלית.

שי טובלי מנהיג כת, עבר ועתיד

אני רוצה להתחיל בשתי הצהרות עמדה בסיסיות:

1) אין לי דבר עקרוני נגד כתות, כלומר נגד קבוצות מצומצמות שפועלות סביב מורה. עקרונית אין בזה לדעתי כל רע, גם אם לרוב מצבים כאלה הופכים לשליליים מבחינה רוחנית, אם לא גם מבחינה רגשית, כספית, מינית ועוד. קבוצת התלמידים הראשונה סביב הבעש"ט, למשל, היתה נחשבת בימינו כת, אבל יצאו ממנה כמה מגדולי הרוח וכמה מהרעיונות היפיפיים של היהדות – והאנושות – אי פעם.

2) אין לי דבר עקרוני נגד שי טובלי. אני חושב שהוא אדם שבבסיסו הוא טוב, שכוונותיו לרוב טובות, ואני גם חושב שהוא מיוחד מבחינה רוחנית, כלומר שיש לו בהחלט השגה מסויימת. בפגישתנו הראשונה, בראיון שקיימתי איתו לפני יותר מחמש שנים, התרשמתי ממנו בסך הכל לטובה, וכך גם ניכר בכתיבתי.

טובלי מכריז שהוא הבודהה מאוריון אבל מאז דברים השתנו. כשנה וחצי לאחר מכן יצא טובלי בהכרזה חגיגית שהוא "הבודהה מאוריון", אחד מ"צוות הבוראים של הגלקסיה", שבואו מסמן את "קץ הדתות" ותחילת הנהגתו את האנושות כולה. אבל אף אחד לא קנה את הקשקוש המגלומאני הזה, וטובלי נאלץ לסגת, תוך חודשיים בלבד, מכל הכרזותיו ולהפוך שוב לגורו מן המניין. בין לבין טובלי הספיק לפרק זוגות בקהילתו על פי הנחיותיו, לגבות כספים על הוראתו הרוחנית המפוקפקת, ולתת לאנשים "תרופות הומאופתיות" שרקח בעצמו, אתם לא רוצים לדעת ממה.

מאז עבר טובלי גלגולים רבים. הוא המציא שיטת יוגה, רפואה חדשה, ועוד מני הבלים (סיכום של גלגוליו, כולל תמונות, כאן), עד שלאחרונה הוא הפך ל"מורה רוחני המשתייך למסורת קונדליני יוגה שמייסדה היה סוואמי ניטייננדה. תלמיד ישיר של המורה הרוחני האמריקאי ד"ר גבריאל קזאנס. הוגה, סופר ומשורר", ולהבטיח במסגרת זו חיי נצח.

יחד עם זאת, הוא לא זנח עוד שלל פרוייקטים מקוריים חדשים (כשהגננת אמרה שיש לילד דמיון מפותח היא לא צחקה), כמו "טכניקת השאלה" או "סוד האור הלבן". כשטענתי לפני שנה שהוא לא יותר מאשר מנהיג כת הכחיש טובלי נמרצות. הוא טען שפירק את הקבוצה שלו:

מעניין יהיה לדווח שה"כת" שבראשותי פורקה זה מכבר ביוזמתי האישית, ועל כן יהיה אידיוטי לטעון שכל רצוני הוא לצרף חברים לקבוצתי. […] תודה לאל שאני איני שותף למטרה המיסיונרית המשעממת של איסוף מאמינים ומקדיש את כל ימיי ולילותיי לכתיבת ספרי עיון, רומאנים וספרי שירה, כמו גם פרויקטים אמנותיים נוספים ורפואיים-אלטרנטיביים.

קבוצתו אכן פורקה באותה תקופה, אם כי כמובן שכל חבריה היו עדיין כפופים למרותו. וכך הגענו עד הלום, כלומר עד הרגע שבו טובלי החליט לאסוף מחדש את מאמיניו ואף לנסות לצרף כמה חדשים. ממידע שהגיע אלי עושה רושם שטובלי מבקש לחזור לעשות נפשות לעצמו ולתורתו. מדובר בכמה מיילים שנשלחו בתפוצה פנימית בין חברי הכת. אני יודע מי כתב (למעשה כתבה) אותם, אך לא אציין שמות, וגם לא אביא את המיילים בשלמותם, משום צנעת הפרט. אביא רק כמה ציטוטים שישפכו אור על פעילות הקבוצה, כדי להזהיר אנשים מלתת לה את כספם או זמנם. ובכן, על פי הכותבת (הערות בסוגריים מרובעות שלי):

השנה, לפי כל התחזיות, הפנימיות והחיצוניות שהוצלבו כבר אצל מעט גורמים שונים ובלתי תלויים האחד בשני הולכת להיות שנת ההתמקמות האחרונה של הבודהא, השנה שלאחריה הוא יהיה כאן במלואו. […] לכן, הנוכחים ביום ההולדת [של טובלי] יוכלו להיות אלה אשר מתחייבים על פרוייקט לשנה וכאשנו אומרים מתחייבים, הכוונה היא ממש לחתום על התחייבות בכתב עם דיווח חודשי של התקדמות הפרוייקט שיועבר אליי. זאת מכיוון שהבטחות שניתנו בעבר, או פרוייקטים שהתחילו בהבטחה גדולה לא הסתיימו.

טוב, זאת האנדרסטייטמנט של הגלקסיה. אחר דברים אלה באה רשימת פרוייקטים, רובם ענייני הפצה של תורתו של שי לעולם (למשל, "הקמת והפצת אי-בוק", "הפקת והפצת חוברות השאלה לילדים"), והאחראיים עליהם. שימו לה שמהמידע הזה עולה גם שחסידיו של טובלי עדיין בטוחים שהוא "הבודהא מאוריון", כלומר אחד מצוות הבוראים הגלקטיים (ראו לינק שני לעיל).

"תנועת 2012", עוד אחד מגלגוליו הקודמים של טובלי והנה ההכרזה על הכוונה להתגבש מחדש כקבוצה, ולגייס חברים נוספים:

[…] אמרתי לו [לשי] שקשה לי להבין איך לצידו של יוצר גלקטי בעל שיעור קומה וגודל בלתי נתפש כמוהו, התאספה קבוצת אנשים כל כך חלשה וחסרת אנרגיה. הוא אמר לי שהוא כבר עבר עם עצמו את כל תהליכי האבל, והשלים עם המציאות הזו. אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא עדיין כמה לקבוצה חזקה ומגובשת סביבו. […]

תוך זמן קצר התחלתי להרגיש דחף מאוד חזק לעשות משהו בעניין. […] אז הרמתי את הכפפה, ואתמול נפגשתי עם [השם נמחק] כדי לקבל בהירות, הכוונה ומעשיות דרך טכניקת השאלה. זה היה אירוע מאוד מרגש ומחזק, וכולי תקווה שכמה שיותר מאיתנו ימצאו בתוכם את הקריאה לקחת חלק בתנועה החדשה שרוצה לקרות דרכנו.

[…] הכוונה היא להקים גוף חזק של תלמידים שעומד להתעסק בשני מישורים עיקריים: הראשון הוא של שירות והפצה. כלומר, גוף תלמידים שיפעל מתוך תאום עם הרצון האלוהי, כדי להפיץ בכל דרך אפשרית את טכניקות המוח והאור הלבן, שידאג להביא כמה שיותר אנשים למפגשים של שי ויהיה זמין לפעולה חזקה ומדויקת בכל מה שיידרש. השני הוא של שחרור וטרנספורמציה. כדי להפוך ליצירות מופת עלינו להשקיע הרבה אנרגיה ומודעות ביצירת התשתית המתאימה לקבלת האור, ליצור בינינו שיח של התעלות ואקסטזה ולחדול מהתעסקות קטנונית באשליה.

[…] לפני הכל כמובן שלא מדובר בשום דבר שהוא חובה. אנחנו כבר לא בסרט ההיררכי הזה, ולכן היענות לקריאה שבאה דרכי היא פונקציה של רצון חופשי,להט אמיתי ותחושה של יעוד וחיבור לחזון של סנגה אמיתית. […] לכל נפגעי טראומת הכת, לכל מי שחווה דחייה מרעיונות קולקטיביים כתוצאה מחיינו המשותפים הקודמים ולכל מי שליבו מלא בחשש או אפילו ציניות כלפי מהלך כזה, אני רוצה לומר שאני מבינה אתכם, אבל יודעת שיש עתיד לא ידוע, משהו חדש שטרם התגלה ונוסה באמת על ידינו. שהזמן מבשיל למהלך כזה ואם אנחנו רוצים לצאת משיממון חיינו הנפרדים, זה הרגע לעשות מהלך משותף.

הפסקה האחרונה מגלה לנו שאכן כבר היו נפגעים מפעילותו של שי בעבר, שפעל בצורה היררכית והביא לסבל ול'טראומה'. הפעם, כך מבטיחה הכותבת, יהיה שונה, אם כי דרישתה להתחייבות בכתב, והשכל הבריא, מעלים חשד שלא כך יהיה. בהמשך הדברים (שלא ציטטתי) מוצעת למכירה עוד "תרופה" פרי פיתוחו של שי ("להתמזגות עם הבודהא מאוריון"), ובקשה לסגור חובות שקיימים עדיין כלפיו, כמה אלפי שקלים שכל מני חסידים חייבים לו. דברים אלה הם במסגרת פעילותה הפנימית של הכת, ולכן אין טעם לדעתי להיכנס אליהם.

אני רוצה לומר שוב: אני לא חושב ששי הוא אדם רע, או "שרלטן" במובן המקובל. הוא אכן מאמין שהוא הבודהא מאוריון וכל הג'ז הזה. הבעיה היא שהוא מציג את עצמו בצורה אחרת (למשל כמורה לקונדליני, או כמפתח טכניקת "האור הלבן"), ומסתיר את אמונותיו האמיתיות כדי לקרב אליו תלמידים ולעשות נפשות לתורתו (שממנה הוא גם מתפרנס כאמור). ובאמת שיש כתות גרועות הרבה יותר מזו של טובלי, שהיא יותר מכל פשוט מגוחכת. גם האנשים סביב טובלי הם לדעתי ברובם רציניים וטובים, באופן אירוני אכן כנראה 'חלשים וחסרי אנרגיה' כפי שטובלי עצמו מסכים, אבל אולי רק מפני שהם שפויים מדי כדי לקנות לגמרי, בעומק לבבם, את השטויות שלו, בעיקר אחרי כשלונותיו החוזרים ונשנים.

הרשימה הזאת על כן לא מבקשת לפגוע באיש, אלא רק להזהיר את הציבור ולומר בקול ברור: שי טובלי הוא מנהיג כת, והוא מנסה לגייס אנשים בטכניקות שונות, לא כולן כנות.

דיוקן המשיח כאיש צעיר

ביוגרפיה רצינית ראשונה על הרבי מליובאוויטש מציגה אותו כאדם ששילב לימוד חסידות ומקצועות מדויקים תוך התבסמות ממנעמי הכרך המודרני. וזה עוד לפני הסחרור המשיחי. סקירת הספר
The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson

ככל שאנחנו מפלסים את דרכנו בעידן המודרני הולך ונהיה קשה יותר לכתוב הגיוגרפיות. אם האתגר הגדול המונח לפתחיהם של מנהיגים פוליטיים הוא להיתפס כיום פשוט כבני אדם הגונים, צאו וחשבו כמה קשה בזמננו להפוך לקדוש. בעוד שלפנים הריחוק והאנונימיות היחסית היתה יכולה ליצור הילה של מיסתורין ואף יראה, כיום תרבות שמקדשת את החשיפה משלבת ידיים עם אמצעי המדיה והתקשורת ומביאה לכך שהמנהיג לא רק נגיש, אלא שגם מגרעותיו נראות לכל.

אך גם מעט לפני תקשורת ההמונים כבר היה קשה להישאר מיסתורי. הבירוקרטיזציה של החברה והמדינה, שקיבלה תנופה משמעותית עם המהפכה התעשייתית, הביאה לתיעוד פרטני של כל תחנה, מעשה ומיקום בחיינו. המערך הבירוקרטי לא משאיר הרבה מקום לדמיון ולסוד, ומהי הגיוגרפיה ללא דמיון וסוד? ואם הגיוגרפיות אין, כיצד יתוארו דמויות גדולות מהחיים? קשה מאוד לראות איך אלוהים נמצא בפרטים הבירוקרטים הקטנים.

ספרם החדש של הפרופסורים שמואל היילמן ומנחם פרידמן, The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson (הוצאת אונ' פרינסטון), עושה שימוש נרחב במסמכים ובתעודות כדי לבנות מהם ביוגרפיה מדוייקת ככל האפשר של אדמו"ר חב"ד האחרון. בזה כוחו ובזה חולשתו. הוא מוכיח לחסידיו של הרבי עד כמה קשה להעריץ באופן עיוור אדם בימינו על ידי הבאת פירוט חסר תקדים, דקדקני, על חייו של אחד מענקי הרוח של יהדות המאה העשרים. חולשתו נובעת מנתינת משקל יתר לפרטים הללו, ומהניסיון לפרש על פיהם את נהמות לבו של הרבי.

הספר הוא תוצאה של מחקר בן שנים רבות, והוא שופך אור על שלושה נושאים שונים: חלק לא מבוטל מהספר מוקדש לתיאור המערך העולמי של חב"ד, כלומר עבודת ה"שלוחים", אותם חסידים שבמצוות הרבי, לפני מותו וביתר תוקף אחרי מותו, יוצאים לעולם ומהווים מוקדים של פעילות יהודית (ומיסיונרית) כמעט בכל אתר, מרוחק ומנותק ככל שיהיה. תיאור עבודת השלוחים נעשה בחיבה ובהערכה, ולמרות שיש בה כמובן עניין, לא אעסוק בה להלן, משום שהיא אינה עיקר הספר.

עיקר הספר הוא תיאור חייו של אדמו"ר חב"ד האחרון, ואלו מחולקים לשני חלקים: חייו לפני מלחמת העולם השנייה, בעיקר כמהנדס לעתיד בברלין ובפריז, וחייו אחריה, בארה"ב, החל מהכתרתו לאדמו"ר ועד לשיאם האקסטרווגנטי בסחרור המשיחי הבלתי רגיל שמלווה את חב"ד עד ימינו. דווקא תיאור תחילת חייו הוא שמעורר בימים אלה פולמוס לוהט שבמסגרתו נמתחת ביקורת קשה על הספר ומחבריו. כדי להבין על מה נזעקו החסידים נתחיל בכרוניקה קצרה של חלק זה.

שיחק עם שלונסקי

מנחם מנדל כסטודנט. הוריד רק לרגע את הכיפה ר' מנחם מנדל שניאורסון נולד בי"א בניסן התרס"ב (18 באפריל 1902) בעיר הנמל ניקולייב באוקרינה. הוא היה הבכור מבין שלושה אחים, שהאמצעי שבהם, בערקה, סבל מפיגור, ונשלח למוסד. כשהיה בן 5 עברה המשפחה ליקטרינוסלב (היום דניפרופטרובסק), שם השניאורסונים חיו בשכנות לקרוביהם הרחוקים, משפחת שלונסקי, שעברה אז תהליך של התחלנות זוחלת. מנחם מנדל הקטן ואחיו לייבל היו משחקים עם ילדי השכנים, ורדינה ואברהם, שבבוא היום יעלו לארץ ויהיו לפסנתרנית מפורסמת ומשורר מפורסם עוד יותר.

למרות שיוכם הברור לחב"ד, אביהם, הרב לוי יצחק, לא שלח את הילדים לישיבת "תומכי תמימים" של החסידות, אלא, כנראה משום שרצה להעניק לילדיו השכלה כללית, שכר עבורם מורה פרטי בשם ישראל אידלסון. אידלסון, סוציאליסט וציוני נלהב, ישנה את שם משפחתו מאוחר יותר לבר-יהודה ויהיה שר הפנים החמישי של מדינת ישראל. שיעוריו כנראה השפיעו על לייבל, האח הצעיר, שהפך לציוני, הצטרף לארגון שאידלסון עמד בראשו, ומאוחר יותר אף תמך בטרוצקי במאבקו האומלל מול סטאלין.

ב-1923 נרשם מנחם מנדל לאוניברסיטה ביקטרינוסלב. ב-1926 הוא עוזב ללא תואר ועובד ללמוד מתמטיקה והנדסה כשומע חופשי באוניברסיטת סט. פטרסבורג, שהפכה בדיוק אז ללנינגרד. בלינינגרד הוא מתוודע לראשונה לאדמו"ר חב"ד השישי, ר' יוסף יצחק שניאורסון. הוא מתגורר באותה דירה עם בתו האמצעית חיה מוסייה, אותה ישא ארבע שנים מאוחר יותר לאישה.

שמחים בעולם ובעצמם

בשנות העשרים היה עסוק הריי"ץ בבניית החסידות, אולם נראה שמנחם מנדל לא היה מעורב. על פי חותמות הפספורט לומדים המחברים שלא ברח מרוסיה יחד עם הריי"ץ (אחרי מאסרו ב-1927): הריי"ץ נסע לריגה, מנחם מנדל לברלין. בבירת רפובליקת ויימר התזזיתית הוא ילמד כשומע חופשי במכללת הילדסהיימר הניאו-אורתודוקסית ששילבה לימודי קודש וחול, ואף השכילה את באי שעריה בתחום החדש אז, Wissenschaft das Judentums, דהיינו במחקר האקדמי של היהדות. לאחר מכן היה שומע חופשי (ולא נרשם כסטודנט, בניגוד לפולקלור החב"די) לפילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטת פרידריך-ווילהלם שם.

מנחם מנדל נהנה מהחיים בברלין. מתמונות שצולמו אז נראה שהוא לובש חליפות וכובעים בהתאם לאופנה, וזקנו מטופח וקצר (ייתכן שלא גזז אותו, אלא קיפלו). במכתב לאביו הוא מתאר איך "כשהשמש יורדת הדלתות נפתחות כולן, [והאנשים] מביטים בירח, שמחים בעולם ובעיקר בעצמם, בנשותיהם ובילדיהם".

גם חיה מוסייה אוהבת את תרבות הנכר (צילומים מראים אותה בשמלות אופניות ושפתיה משוחות בליפסטיק), אהבה שתשאר איתה כל חייה. אך יחד עם ההנאה שבחיים בעיר הגדולה, מתגלה פן נוסף באופיו של הרבי. בתחילת 1929, זמן קצר לאחר חתונתו עם חיה מוסייה (הוא אז בן 27 והיא בת 28, גילאים מבוגרים ללא ספק לחתונה חסידית), מתחיל הרבי לצום בכל יום עד שעות אחה"צ. לדעת המחברים ייתכן והצומות נבעו מרצונו של ר' מנחם מנדל בבן.

בתחילת 1933 היטלר מתמנה לקנצלר גרמניה, ובני הזוג שניאורסון מבינים שברלין אינה יכולה להיות להם בית. הם עוברים מיד לפריז, לבית דירות בו חיו יחד עם אחותה הצעירה של חיה מוסייה, שיינה, ובעלה, מנדל הורנשטיין, שהיו אז כמעט חילונים גמורים. הבניין ממוקם באזור צבעוני במיוחד, מלא בבתי קפה בהם פילוסופים אקזיסטנציאליסטים וסופרים סוריאליסטים התפלפלו בצרפתית שוטפת.

למוסד האקדמי הרביעי שנכנס בשעריו נרשם מנחם מנדל כסטודנט מן המניין. זה אמנם לקח זמן, אבל לבסוף למד הנדסת מכונות לשם תעודה ב- ESTP. גליונות ציונים שמביאים המחברים מציגים תלמיד שמתמקם מעט מעל לממוצע בכיתתו. אין ספק שהלימודים לא היו לו קלים, אולם מנחם מנדל התעקש לסיימם בהצלחה: בשני מכתבים לאביו הוא מתאר ש"חלומו" הוא להיות מהנדס. ואכן, ב-1938, בגיל 36, הוא מקבל תעודת מהנדס. יחד עם אשתו, שבמכתביה מדגישה את רצונה לחיות בפריז, הוא מגיש בקשה לאזרחות צרפתית.

לא קשה להבין מדוע הפירוט הביוגרפי הזה, שבספר מובא בעושר גדול הרבה יותר כמובן, מוציא חסידי חב"ד רבים משלוותם. הרבי כאן מוצג, בפשטות, כאדם. לא רק זה, אלא שניכרת התערותו מרצון בתרבות המודרנית של אירופה שבין המלחמות. הרבי לומד בצורה אינטנסיבית לימודי חול, מתלבש בהתאם לאופנה, ומתכנן להשתקע בצרפת.

ארבע זוגות תפילין

אכן, נדמה שפרידמן והיילמן עושים מאמץ מיוחד לתאר את הרבי כמעין מודרן-אורתודוקס. פעמים לא מעטות ניכרת מגמה זו ב"מוזיקה" של הכתיבה, ופעמים אחרות הניסיון למצוא ראיות לכך מוביל את השניים לטעויות. הרב חיים רפופורט, חסיד של הרבי והמחזיק בתיק האתיקה הרפואית במשרד הרב הראשי של בריטניה, כתב ביקורת ארוכה (בבלוג Seforim) שבה הוא מראה שהמחברים לא פירשו נכונה כמה מכתבים של אביו של מנחם מנדל אליו, והציגו אותם כאילו האב מלמד את בנו הלכות פשוטות שלכאורה היה אמור לדעת. בתשובתם לביקורתו (שם), מודים המחברים שעשו טעויות. יתר זהירות היה יכול למנוע מבוכה זו.

מנגד, ידוע לי כי המחברים לא הכניסו לספר עדויות אחרות, מביכות הרבה יותר עבור חסידי הרבי, בהם לא היו בטוחים – ואלו לא מעטות. כך למשל אלי עצמי הגיעה עדות על מנהגו של הרבי, בעודו בפריז, לבקר בקביעות בבית הקולנוע. דא עקא, עדות זו ניתנה למקורב אלי מפי אשה שכבר אינה בחיים, והעניינים סבוכים. גם אל פרידמן והיילמן הגיעו דברי עדות שכאלה, שלא היו יכולים לפרסם בספרם משום שלא היו מבוססים בצורה חד-משמעית.

משלל העדויות שנמצאות בספר אי אפשר שלא להבין שהרבי, בעודו בברלין ובפריז, חי חיים מאוד מיוחדים: הן של לימוד תורה וחסידות, והן של לימוד מתמטיקה והנדסה; הן של סיגוף עצמי בצומות, והן של עטיית מיטב האופנה; הן של העמקה בדרכה של חב"ד, והן של התבסמות במנעמי הכרך המודרני. נביא דוגמא נוספת: מחד גיסא, ביולי 1939 מתחיל מנחם מנדל, לבקשת אביו ולשם פיריון, להניח ארבע זוגות תפילין שונים. מאידך גיסא, הרבי אז חי כמעט שבעה קילומטר מבית הכנסת הקרוב, מה שמוביל להנחה שלא התפלל במניין. אכן, אין עדים הזוכרים את הרבי בבתי הכנסת של פריז, ועם ארבע זוגות תפילין על ראשו, קשה להניח שהיו שוכחים.

אנליזה פסיכולוגית מיותרת

החלק השני של חייו של ר' מנחם מנדל שניאורסון מתרחש בארה"ב, ומהווה כאמור את החלק השלישי של הספר. שניאורסון, שמגיע עם אשתו ביוני 1941 בספינה מניצה, מתקרב מאוד למהלכים בחצר חב"ד שבברוקלין, וב-1951 יורש כידוע את חמיו והופך לאדמו"ר השביעי של החסידות. איך מאדם שחלומו היה להיות מהנדס הוא הופך לאחד מענקי הרוח של היהדות בזמננו? לו לא ניסו המחברים להסביר זאת, הספר היה ברור הרבה יותר.

אולם המחברים בוחרים לבדוק את נפשו של הרבי, ולמעשה מציגים ניתוח פסיכולוגי פוסט-מורטם, שפעמים מבוצע בשטחיות שלא מתאימה לרוחו הכללית של הספר. על פי המחברים הרבי הונע מעירוב של רגשות זעזוע על גורל יהודי אירופה, אשמה על שלא עמל למענם לפנים ואף דאגה פשוטה לפרנסה. כל אלה דחפו אותו להילחם בגיסו, ר' שמריהו גורארי, שהיה מקורב יותר לריי"ץ, על מקומו כיורש האדמו"רות, שכן "הוא האמין שהאל כיוון אותו לחיים החדשים האלה".

האנליזה הפסיכולוגית הזאת לא מוסיפה כבוד לספר. אין בה גם שום צורך. העובדות היבשות לבדן מציגות סיפור מעניין ומורכב. לא רק זה, אלא שהניסין להבין את נפשו של הרבי אינו יכול לבוא על סיפוקו אם אין העמקה בתורתו ובתורת החסידות. המחברים מצהירים מראש שהם אינם מתכוונים להתעסק בצדדים ההגותיים של חב"ד או של הרבי, אולם ללא בחינת מערך אמונותיו היומרה לנתח את נפשו נראית ענייה אף יותר.

כך למשל, חייו בברלין ובפריז יכולים לקבל צבע שונה לחלוטין אם מודעים לחשיבה החב"דית העמוקה והמורכבת. חב"ד מציגה השקפת עולם דיאלקטית, בה הטוב מעורב עם הרע ולהפך. אין זה מקרה שלאורך כל דרכו של הרבי חסידות חב"ד התבלטה מעל פני הקהילות החרדיות האחרות בשימוש בטכנולוגיה חדשה, או בפנייה החוצה, לחילונים ואף ללא-יהודים. כפי שניתן לנחש שמנחם מנדל הצעיר אהב את החיים המודרניים בברלין ופריז, ניתן גם (בעיקר על רקע סגפנותו) לצייר את דמותו של אדם בעל דתיות עמוקה וראייה מיסטית, המבחין בניצוצות קדושה בכל מקום ומגייס את כוחותיו להעלות אף את עולם החולין הגדול ביותר. ייתכן מאוד ששתי התמונות גם יחד נכונות.

התגברות המתח המשיחי

הרבי כמשיח כוחו של הספר, על כן, אינו בפרשנות, אלא בפרטים. את הנדירים שבהם מביאים המחברים בקשר למחצית חייו הראשונה של הרבי, אולם תיאורם את זו השנייה הוא מרתק לא פחות. היילמן ופירדמן מסרטטים בחלק זה של הספר כרוניקה משיחית שבה הם מראים כיצד הרבי מצא בכל מאורע סימן לבואו הקרוב של המשיח, נתן לחסידיו להבין שהגאולה בפתח, ולמעשה הלהיט והלהיב אותם עד כדי אקסטאזה שלא היתה ממנה דרך חזרה.

היילמן ופרידמן מראים כמה היתה להיסטוריה של המאה העשרים חשיבות בראיותו המשיחית של הרבי. לא רק השואה, שאחריה מחוייבת לכאורה גאולה, אלא כל מאורע גדול קיבל פרשנות גאולית מהרבי. כך, למרות שבתחילה, כמו שני קודמיו, התנגד לציונות וראה במדינת ישראל מדינה חילונית שיומרתה לייצג את עם ישראל נטועה בחטא, בהמשך, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, הוא פירש את המתרחש בה בהתאם להגיון המשיחי.

המלחמה ההיא כמובן נראתה בעיניו כאות לביאת המשיח (ועל פיו הניצחון בה הושג בזכות ההתחזקות הדתית של החיילים), וגם מלחמת יום כיפור מקבלת משמעות גאולית. אחריהן, עם עליית הליכוד לשלטון מבקר אותו בגין, והרבי מורה לו לא לסגת מיהודה ושומרון. בשנות השמונים היו לחסידיו מהלכים בשלטון האמריקאי, וב-1982 הוכרז יום הולדתו על ידי הקונגרס האמריקאי כ"יום התבוננות" שנתי. גם התפתחות זו נחשבה לפעמי משיח.

החל משנת תשמ"ב כל שנה עברית פורשה כראשי תיבות המאותתים גאולה: 'תהא שנת ביאת משיח', 'תהא שנת גילוי משיח', וכך הלאה. ב-1990 כבר נראו שלטי החוצות הראשונים עם תמונתו של הרבי מעל לכיתוב "משיח". שנת תשנ"א – 'תהא שנת אראנו נפלאות' – אכן הביאה איתה ניסים גדולים: מלחמת המפרץ התפרשה כמלחמה בין פרס (עירק) לארם (הקואליציה) שמדובר עליה כאחרית הימים בילקות שמעוני, והתפרקות ברה"מ כמובן שגם היתה סימן ודאי לבואו הקרוב של המשיח. כך גם הסכם לפירוק נשק גרעיני בין ארה"ב לרוסיה.

היילמן ופרידמן מתארים ביד אמן ובצורה מרתקת, שלב אחר שלב, את התגברות המתח המשיחי, שהגיע באותו זמן לפרופורציות קולוסליות. הרבי וחסידיו רקדו משולהבים ובפי כל נישא המזמור "יחי אדוננו וגו'", החסידים תהו האם יעלו עם רבם לארץ במטוסים או על גבי עננים, ופסק דין הלכתי מיוחד שהוציאו רבני חב"ד קבע שהרבי הוא אכן המשיח. אולם בשיא האקסטאזה המשיחית, קרוב ליום הולדתו התשעים, לקה הרבי בשבץ. זה קרה לקראת שש בערב, ועומס התנועה ברחובות ניו-יורק הקשה על הבהלתו המהירה לבית החולים. כאילו כדי להקשות עוד יותר, לאמבולנס הראשון מת המצבר, והיה צורך לקרוא לאחר. עד שהגיע הרבי לבית החולים מצבו היה קשה, והוא לעולם לא יוכל עוד לעמוד או לדבר.

אכזבה או סוג חדש

הספר אם כן לא רק מעניין, אלא כמובן חשוב מאוד. לראשונה מוצגת בפנינו ביוגרפיה מלומדת על אחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות ביהדות זמננו. המחקר היסודי של היילמן ופרידמן מציג בפנינו תמונה מפורטת על חייו של האיש. כאמור, התייחסות להגותו חסרה, וההשערות על מניעיו אינן מוסיפות למחקר. אולם המחברים מצליחים לשזור יחד את דקות חייו של ר' מנחם מנדל שניאורסון בצורה מרשימה, ובין לבין גם לענות על כמה שאלות מענינות באשר לחב"ד בכלל (למה חסידי חב"ד לא חובשים שטריימל? משום מה נולד המנהג לחפש הוראות בספרי הרבי?).

בסיומו של הספר תוהים היילמן ופרידמן לגבי העתיד: ללא הנהגה מסודרת חסידות חב"ד הולכת ומתגוונת. חסידים שונים ומשונים נראים שונה ומאמינים בדברים שונים ומשונים. למרות שכמעט כולם מחזיקים בדעה שהרבי הוא המשיח, הם גם מבטאים את אמונתם זו בדרכים שונות. כבר היום קשה לקבוע מיהו חסיד חב"ד. לא זאת אף זאת: האם מציאות נסתרת, שואלים השניים, תמשיך להיות מספקת לאורך זמן עבור תנועה שדרשה "משיח עכשיו"? כמה זמן הם עוד יחכו? לדעת היילמן ופרידמן "העתיד יכול להבטיח רק אכזבה או סוג חדש של יהדות".

[פורסם בגליון האחרון של מוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון". לספר יש אתר רשמי ובו פרטים וצילומים נוספים.

הרשו לי גם להפנות את תשומת לבכם לבלוג האנקדוטלי יותר, מינים, שמתעדכן בתכיפות יתר ובפוסטים קצרים ונקודתיים יותר. האחרון למשל על קבלת שבת של בית-תפילה. הפוסטים מוצגים כאן משמאל, אבל אפשר כמובן לעשות מנוי]

חוויה מיסטית מובנת מספרות ההיכלות

תוך כדי הכנה של קורס שאעביר בשנה"ל הבאה, הגעתי לכמה טקסטים שאני צריך מספרות המרכבה וההיכלות. בעלעול ביניהם נזכרתי לפתע בקטע אחד מיוחד מאותה התגלות מפעימה של עברית, קטע ששמתי לב אליו כשלמדתי על הנושא לראשונה, עוד בתואר הראשון שלי באונ' חיפה, תחת ד"ר אסי פרבר. זה קטע נדיר כי הוא מתאר לדעתי חוויה נדירה, שונה מאוד ממה שמתואר בדרך כלל בטקסטים הנידונים.

אבל אולי כדאי לומר כמה מילים כלליות על הנושא. ספרות המרכבה היא קורפוס קטן אך מגוון של ספרות יהודית קדומה, כתבים מיסטיים שכנראה נכתבו אחרי חורבן הבית-השני, ולפני המאה החמישית למיניינם. איפשהו במאות השנים הללו עסקו חבורות שונות של יהודים – כנראה לא תמיד מקושרות ביניהן – בפרקטיקות איזוטריות שונות ומשונות. משום אופייה כינה גרשום שלום ספרות זו בשם 'גנוסיס יהודי', ואהב אותה במיוחד משום שלדעתו ביטאה חוויה דתית מקורית ואותנטית שאינה מוזכרת כלל בתנ"ך. אלו כתבים מרתקים, יפיפיים, עתים עמוקים ועתים מגוחכים, הנותנים נקודת מבט לא-רגילה על התרבות העברית הקדומה.

יש כאן מיסטיקה יהודית, אבל לא מדובר בקבלה, שהתפתחה רק כאלף שנים מאוחר יותר (אולם ירשה כמה אלמנטים הספרות הזאת). כאן מדובר בספרות קדומה הרבה יותר, שונה מהקבלה בשפתה, בצורתה הספרותית, בתחומי התעניינותה, בגיבוריה ואולי הכי חשוב: באופי החוויה המיסטית המתוארת בה.

מדובר ביותר מעשרים חיבורים קטנים השונים זה מזה הן בצורתם והן בתכנם. יש העוסקים בקוסמוגוניה וקוסמולוגיה, יש המפרטים את מבנה הפלירומה (כלומר את מערך הכוחות העליונים על מגוון המלאכים והשרפים ותפקידיהם השונים בעזרה לאל בניהול העולם). חלק לא מבוטל של ספרות זו עוסק במאגיה – אלו הם חיבורים המכילים השבעות ולחשים שונים בעזרתם ניתן לכבול מלאכים ולהכריחם לעשות כרצון האדם. בחלק זה, כמו גם באחרים, נתקלים שוב ושוב בתפיסה הישנה הגורסת כי ידיעת שמו של הדבר – במקרה זה מלאך – נותנת ליודע כוח ואפשרות אמיתית לנצלו.

אבל מבחינת "ההיסטוריה של המיסטיקה" אולי הכי מעניינים החיבורים המספרים את סיפורי עלייתם של בני חבורה קטנה של תנאים – על פי רוב ר' עקיבא, ר' נחוניא בן הקנה ור' ישמעאל בן אלישע – לנבכי ההיכלות העליונים המקודשים, ופגישתם, היתקלותם הלא-תמיד-נעימה, בבני חבורה גדולה של מלאכים.

עלייה לדוגמא: היכלות רבתי

חזיון המרכבה של יחזקאל - על פי רפאל הנה למשל תיאור של עלייה מיסטית שכזאת מתוך ספר "היכלות רבתי". חיבור פסאודו-היסטורי זה מתאר זמן של חירום (לאור רדיפות הרומאים), שבעטיו מכנס ר' נחוניא בן הקנה חבורה של חכמים כדי לגלות להם את סוד הירידה למרכבה "כאדם שיש לו סולם בתוך ביתו". בספר "הלב והמעיין" טוען יוסף דן שזהו תיאור ראשון בספרות המיסטית היהודית של ה"אידרא", כלומר הכינוס הקדוש של מיסטיקנים בו מתגלים סודות, שאחר כך יהווה אבטיפוס בסיסי לכתיבה של הזוהר.

אגב, כמובן שלא כל מי שרוצה יכול. המועמדים לעלייה הם רק "כל מי שנקי ומנוער מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע ושבועת שוא וחילול השם ועזות פנים ואיבת חנם וכל עשה ולא תעשה שומר".

הנה הטקסט, כפי שנלקח מכאן:

ובא רבן שמעון בן גמליאל ורבי אליעזר הגדול ורבי אלעזר בן דמה ור' אליעזר בן שמוע ור' יוחנן בן דהבאי וחנניה בן חכינאי ויונתן בן עוזיאל ור' עקיבא ור' יהודה בן בבא באנו וישבנו לפניו והיו כל המון חברים עומדין על רגליהן כי היו רואין כוביות של אש ולפידי אור שמפסיקין ביניהם ובינינו ור' נחוניא בן הקנה יושב ומסדר לפניהם את כל דברי מרכבה ירידה ועליה היאך יורד מי שיורד והיאך יעלה מי שיעלה:

וכיון שהיה אדם מבקש לירד למרכבה היה קורא אותו לסוריה שר הפנים ומשביעו מאה ושנים עשר פעמים בטוטרוסיאי יהו-ה שהיה נקרא טוטרסיאי צורטק טוטרכיאל טופגר אשרויליאי זבודיאל וזהרריאל טנדאל שוקד הוזיא דהיבורין ואדירירון יהו-ה אלהי ישראל:

שלא יוסיף על מאה ושנים עשר פעמים ולא יגרע מהם או מוסיף או גורע דמו בראשו אלא פיו יוצא שמות ואצבעות ידיו מאה ושנים עשר יספרו מיד יורד ושולט במרכבה:

אמר רבי ישמעאל כך אמר ר' נחוניא בן הקנה בשבעה היכלות יושב טוטרסיאי יהו-ה אלהי ישראל חדר בתוך חדר ובפתח כל היכל והיכל שומרי הסף שמונה ארבעה מימין המשקוף וארבעה לשמאל המשקוף:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל הראשון דהביאל וקשריאל גהוריאל ובזתיאל טופהיאל ודהריאל מתקיאל ושויאל ואית דאמרי שיביאל:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל השני טגריאל ומתפיאל סרהיאל וערפיאל שהרריאל וסטריאל רגעיאל וסהיביאל:

אלה שמותם של שומרי הפתח היכל השלישי שבוריאל ורצוציאל שלמיאל סבליאל וזהזהיאל הדריאל ובזריאל:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל הרביעי פחדיאל וגבורתיאל כזויאל ושכיניאל ושתקיאל וערביאל וכפיאל וענפיאל:

אלה שמותם של שומרי פתח החמישי תחיאל ועוזיאל גטיאל גטהיאל וסעפריאל גרפיאל וגריאל דריאל ופלטריאל:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל הששי רומיאל וקצמיאל גהגהיאל וארסברסביאל עגרומיאל ופרציאל ומחקיאל ותופריאל:

ובפתח היכל השביעי זקופין ועומדין כל הגבורים עריצים עזים וקפוים נוראים ומבוהלים גבוהים מהרים ולטושים מגבעות קשתותם דרוכות והן בפנים חרבות לטושות והן בידיהם וברקים טורדין ויוצאין מגלגלי עיניהם וכוביות אש מחוטמם ולפידי גחלים מפיהם וכובעים ושריונות הן מעוטרין ורמחים וחניתות תלויות להם בזרועותם:

סוסיהם סוסי חשך סוסי צלמות סוסי אפילה סוסי אש סוסי דם סוס ברד סוסי ברזל סוסי ערפל סוסים שרוכבים עליהם העומדים על אבוסי אש ומלאים גחלי רתמים ואוכלים גחלים מתוך אבוסיהם כשיעור ארבעים סאה בפה אחד לשיעור פה כל סוס וסוס שלשה כשיעור פתח מאבוסי של קיסריה:

ונהרי אש בצד אבוסיהם והיו שותים כל סוסיהם כשיעור אמת המים שיש בנחל קדרון שמוציאה ומחזקת כל מימי גשמים של ירושלים והיה שם ענן למעלה מראשם מזלף דם למעלה מראשם שלהם ושל סוסיהם וזהו סימן ומידה של שומרי פתח היכל השביעי וסוס כל פתח ופתח כל היכל והיכל:

והיו עולין כל בעלי יורדי המרכבה ואינם נזוקים אף שהיו רואים כל היכל זה ויורדים בשלום ובאים ועומדין ומעידין ראיה נוראה ומבוהלה ומה שאין בו בכל היכל של מלכי בשר ודם מברכין ומשבחין ומקלסין ומפארין ומרוממין ומהדרין ונותנין כבוד ותפארת וגדולה לטוטרוסיא יהו-ה אלהי ישראל ששמח ביורדי מרכבה והיה יושב ומצפה לכל אחד ואחד מישראל אימתי ירד בגאוה מופלאה ושררה משונה בגאוה של רוממה ושררה של זיהיון שמתרגשות לפני כסא הכבוד שלשה פעמים בכל יום במרום ומשנברא העולם ועד עכשיו לשבח:

מלך ישר מלך נאמן מלך אהוב מלך נחמד מלך סומך מלך עלוב מלך עניו מלך צדיק מלך חסיד מלך קדוש מלך טהור מלך ברוך מלך גאה מלך גבור מלך חנון מלך רחום מלך מלכי המלכים:

כפי שכתבתי כאן, אנחנו רואים פה מהלך שלם של כניסה בסוד "הירידה למרכבה" השמימית, עליה לרקיעים האלוהים, תיאור הפרקטיקה המיסטית שיש לקיים (השבעת סוריה שר הפָנים 112 פעם באחד משמות האל), הסבר על המלאכים השומרים בכל רקיע, תיאור הכניסה להיכל השביעי, ראיית האל היושב על כס מלכותו, וכתגובה לכך מה שנקרא "גלוסולוליה", כלומר השתפכות מילולית כתוצאה מגירוי מיסטי.

מנדלת הקאלאצ'קרה, אותה לאמות בכירים מדמיינים ואל מרכזה מנווטים כתרגולת מיסטית אז כל זה טוב ויפה (באמת יפה, לא?), אבל אם נסבור שזה יותר מאשר תיאור דמיוני שכל כולו ספרותי, איך נבין מה באמת קורה למיסטיקנים האלה? האם הם עולים בגופם להיכלות עליונים? האם רק בנשמתם? בין כך ובין כך, אני לא חושב שאיזו מבין האפשרויות האלה מעניינת אותנו. אנחנו כבר מזמן לא חושבים שאפשר לעלות למרומים בגוף, וגם אם נעלה בנשמתנו, האם אכן נאמין שככה זה בנוי שם למעלה, האם אכן נצפה לפגוש את אותם מלאכים, סוסים וגחלים? האם נחשוב שבחוויותינו המיסטיות, וכתנאי להן, צריך "להשביע" מלאכים? קשה להאמין.

ומה אם נתרגם את המסופר כאן לשפה רוחנית מודרנית: האם כל ההנחיות האלו אינם אלא תרגילי דמיון מודרך שאמורים לשחרר קשרים פסיכולוגים? האם אלו מדיטציות של ריכוז עמוק, סטייל קאלאצ'קרה למי שמכיר את הפרקטיקה הטיבטית הזאת, שאמורה להביא את המודט למצב תודעתי חריג? גם אם כן, אני מתקשה להאמין שיש היום מקובל כלשהו שמבצע את זה כך. כפקרטיקה מיסטית זה נשכח.

עולם חדש

ועכשיו נגיע אל הטקסט שכיוונתי אליו מלכתחילה, שמתאר פרקטיקה מיסטית מסדר שונה לגמרי: לא עליות לרקיעים שמימיים, אלא ראיית העולם הזה מחדש. הקטעים הם מתוך מה שנקרא ספר "שר תורה זותרתי", והעתקתי אותם מתוך המקור המדעי העיקרי של הספרות הזאת, הסינופסיס של פטר שפר [Peter Schafer, Synopse Zur Hekhalot Literatur, J.C.B. Mohr, Tubingen, 1981]

677. א"ר [=אמר רבי] ישמעאל בן שלוש עשרה שנה הייתי ראני ר' נחונייא בן הקנה רבי בסיגוף גדול ובצער גדול ובסכנה גדולה. מקרא שהייתי קורא בה היום לימים הייתי משכח ומשנה שהייתי שונה היום למחר הייתי משכחו. מה עשיתי כיוון שראיתי שאין התורה מתקיימת בי תפסתי לעצמי ומנעתי עצמי ונפשי מאכילה ושתייה וסיכה ועיניתי עצמי מתשמיש המטה ולא רננתי ולא שחקתי ולא יצא מפי דבר מכל זמר ושיר

678. מיד עומד עלי ר' נב"הק [=נחוניה בן הקנה] ולקחני מבית אבי והכניסני בלשכת הגזית והשביעני בחותם גדול שיש לזבודיאל יי' אלוהי ישראל וזה מטטרון יי' אלהי השמיים והארץ אלהי הים ואלהי היבשה וגילה לי מיד סודה של תורה מיד האיר לבבי בשערי המזרח והאירו גלגלי עיני במעמוקות ונתיבות תורה ושוב לא נשתכח מפי דבר כל מה ששמעו אזני מפי רבי ומפי התלמידים ובנתיבות תורה שעשיתי בהן לאמתן שוב לא הייתי שוכחן.

679. א"ר ישמעאל אם לא עשיתי תורה כלום רב לי המדה הזאת אשר קבעתי בהם בישראל כנגד כל התורה כולה כדי שירבו את התורה שלא ביגיעה.

680. א"ר ישמעאל כיון כששמעו אזני רז גדול זה נשתנה העולם עלי לטהרה והיה לבי כשבאתי לעולם חדש ובכל יום ויום דומה עלי נפשי כשעמדתי לפני כסא הכבוד.

[…]

682. א"ר ישמעאל כל תלמיד חכם שהוא יודע רז גדול זהכיצד יעשה. כשהוא ישן על מטתו ערבית יקרא שמע ובבוקר באשמורת ראשונה ובתשע שעות ביום ובלילה יעמוד על מטתו וירחץ פעמי ידיו ורגליו במים ויסוכם בשמן ויניח תפילין ויעמוד ויתפלל לפני מטתו ולכשיגמור תפילתו יחזור וישב על מטתו ויאמר ויפרש וישביע ויזכיר ויגזור ויגזור ויקיים בשקדחוזיה זהובד יוי ייה מן מה שהוא נקרא שמות של שם מטטרון. מרגיוויאל זהו מטטרון. טנריאל זהו מטטרון. גפעיאל זהו מטטרון. גזחיאל זהו מטטרון. עוזיה זהו מטטרון. גנוניה זהו מטטרון. ססנגריה זהו מטטרון. סוריאיה זהו מטטרון. זרזריאל זהו מטטרון. פסקון זהו מטטרון. אטמון זהו מטטרון סגרון זהו מטטרון. סנגדיה זהו מטטרון. זעפנודיה זהו מטטרון. זהובדיה זהו מטטרון. זבודיאל זהו מטטרון. וקרא זה אל זה ואמר ק' ק' ק' יוי צבאות מלא כל הארץ כבודו. ויגזור עליהם גזירות.

683. א"ר ישמעאל באיזו מידה ישתמש אדם בדבר זה. באימה ביראה בטהרה ובטבילות בישרות בפרישות בענוה ביראת חטא.

684. א"ר ישמעאל יצום אדם ארבעים יום באחת ויאכל לחם שעושה הוא בידיו וישתה מים שממלא מידיו ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יטעום כל מני ירק ואם יראה קרי יחזור למדתו הראשונה.

סימנתי את פסקה 680 כי היא לדעתי המהפכנית כאן: העולם הוא שמשתנה לטהרה. אין כאן מסע אסטרלי לרקיעי עדן, אלא שינוי תפיסתי לגבי המציאות הארצית. תיאור החוויה גם הוא מוכר לכל מי שתרגל מדיטציה בצורה רצינית: זו הראייה החדשה של העולם, התחדדות התפיסה החושית ותפיסת העולם כחדש, החזיון של המציאות הפשוטה כנוצצת, בוהקת, חיה ורעננה יותר. וחוויה זו (ולא העלייה להיכלות נשגבים) מתוארת כאילו היא דומה לעמידה מול כיסא הכבוד! ואחרי כן באות ההוראות, וגם הן מובנות בסך הכל – בעיקר לשנן שמות של מלאכים ולסגף את עצמך.

לא עברתי על כל ספרות ההיכלות כמובן ואני גם לא מומחה לעניין, אבל לא נתקלתי בתיאור דומה לזה שכאן, בספר "שר תורה זותרתי". זהו תיאור של חוויה מיסטית בשפה מודרנית, תיאור של שינוי תפיסתי, תודעתי – תיאור של שינוי תפיסת המציאות, ולא תיאור של שינוי של מיקום הגוף ביחס לאלוהים. המוקד כאן הוא התודעה. לכן כמובן אנחנו מסוגלים להבין את זה ולהזדהות עם זה.