בימים אלה יצא לאור ספר המאגד בתוכו מאמרים רבים וטובים על המימד הערכי והרוחני (כן, רוחני) שבחינוך. להלן חלק מתוך המאמר שתרמתי אני לספר. עוד פרטים על הספר בסוף הרשימה.

—

חינוך בין חומר לרוח, בין חוק לצחוק

[…]

על החוק ועל האהבה

כשנודע לראשונה לגאורג ולהלם פרידריך הגל, הפילוסוף הגרמני הגדול, על מחשבותיו של עמנואל קאנט, גם הוא פילוסוף גרמני גדול, בנוגע לנישואין, צמרמורת אחזה בו. קאנט חשב שחתונה היא במהותה חוזה: "איחוד בין שני אנשים ממינים שונים למטרת בעלות הדדית לכל החיים על אמצעי המין שלהם". הגל המזועזע קבע שכך יכול לדבר רק רווק. לדעתו של הגל, האהבה היא לב הנישואין, והחוזה הוא רק המסגרת שבתוכה מוכשרת האהבה. רומנטיקנים גדולים יותר מהגל ילכו רחוק יותר ויאמרו שכשאוהבים באמת, כלל לא צריך חוקים.

נדמה לי שאפשר בקלות למצוא הקבלות בין המחלוקת שהתגלעה בין קאנט להגל ובין הפולמוסים העֵרים בימינו בנוגע לחינוך: האם כדי לחנך צעירים דרושה מסגרת ברורה, דרושים חוקים, דרושים הכוונה ומיקוד ומשמעת – או שמא צמיחה אמתית זקוקה דווקא לחופש, לגמישות, לפתיחות? ועוד: האם ילד יתחנך כראוי אם כשיפרושׂ את ידיו לצדדים יגלה שם גבולות המתוחים בבהירות, או דווקא אוויר הנושב חופשי?

כמו במקרים רבים, יש לחפש את שורש המחלוקת בתפיסות שונות לגבי האדם. יש הרואים באדם יצור מוגבל וחלש מראשיתו, שזקוק להכוונה – וָלא ייטה וייפול אל מצולות של חוסר משמעות ואף של רוע. אחרים תופסים את האדם כיצור שלבו טהור וטוב, שמסוגל להפיק מתוך עצמו, אם רק יאפשרו לו, את המיטב, ושדווקא ניסיונות להכוונה יסיטו אותו מדרך הישר ואף ידכאו את הטוּב הטבעי שבו.

העמדה השנייה מפתה אותנו מאוד. יש לה שורשים בתורות רוחניות קדומות, שראו את גאולת האדם כמצב שבו הנשמה, החופשייה מכל חומר, יושבת לצד (או מתאחדת עם) האל המופשט, שגם הוא כמובן חופשי מכל חומר. למודל סוטריולוגי (soteriologic) זה יש שורשים עמוקים בתרבות היוונית הקדומה ובתרבות ההינדואיסטית הקדומה, ובמערב הוא זכה לפופולריות בזכות זרמי הגנוזיס ובעיקר הודות לנצרות, שאימצה אותו בחום כבר מתחילתה. במסורת הנוצרית, נוסף על כך, התפתחה השאיפה לשחרור מהגוף במקביל לשאיפה לשחרור מהחוק, כלומר מהחוק היהודי, מהמצוות שלכאורה ניתנו על ידי האל.

יש לשים לב שבתורות אלו נתפס האדם ה"אמתי" כנשמה שמימית, ערטילאית, שהגוף הוא לה כלי במקרה הטוב, וכלא במקרה הרע. מכאן מובן מדוע היחלצותה של הנשמה, שהיא כאמור מהותו ו"ממשותו" של האדם, מהגוף, מדוע ריחופה המשוחרר מכל חומר או מכל חוק נתפסים כאידאל וכשיאם של החיים. המערב אם כן צמח (גם) על בסיס התפיסה, שהחומר והחוק הם מוגבלים, מגבילים, ואף שליליים מעצם טבעם. לפי תפיסה זו, הגוף וחובותיו הם זמניים בהחלט, ושניהם ייעלמו עם המעבר לגן עדן, אם כתוצאה מהמוות ואם עקב בואה של הגאולה השלמה.

במהלך ההיסטוריה המערבית המודרנית נזנחו תורות אלו, אולם לא העקרונות העומדים בבסיסן. דרך הדואליזם הקרטזיאני (כלומר החלוקה בין עולם החפצים לעולם המחשבות שהציג הפילוסוף הצרפתי דקרט) ודרך הפסיכולוגיה המודרנית מבית מדרשו של פרויד (שבה האני נתפס כמתווך עצמאי בין הצרכים הגופניים וחוקים החברתיים) תמונת האדם שלנו התעדנה ועברה נטורליזציה, אולם עדיין שמרה על החלוקה בין הגוף פחוּת הערך והמוגבל, לבין הנפש שחייה סוערים וחסרי גבולות.

כך הגענו עד הלום, כלומר למצב שבו השאיפה לשחרור מהחומר ולנסיקה לגבהי עדן הפכה לשאיפה לשחרור מה"חומריות" והתבסמות בחיים "רוחניים" – אינטלקטואליים או רגשיים. כך גם הגענו למצב שהשאיפה לשחרור מהחוק הדתי עברה הפנמה והפכה לעמידה על הזכויות שיש לנו כבני אדם בעלי נפש חופשייה מלידה: הזכות לחיים, לחופש, לשוויון (שהרי בפנים כולנו זהים!), וכמובן, הזכות ל"רדיפה אחר האושר".

כאשר זרמי תרבות עצומים אלה מגיעים לתחום החינוכי, אפשר להבין מדוע הנטייה הרווחת בקרב האוונגרד החינוכי בימינו, נטייה שחלחלה זה מכבר לכל מערכת החינוך, היא להסיר ככל האפשר סייגים וגדרות בעלי אופי סמכותני מהחינוך, לתת ככל האפשר לילד לעצב את יומו ואת תלמודו, ולעודד ככל האפשר את רוחו החופשייה לפתח וללמד את עצמה. אם אכן המצב האידאלי (בין של הנשמה ובין של השכל האנושי) הוא רוחני ושמימי, יש בזה היגיון רב, כמובן.

 

החיים בגוף

ברם, לדעתי גישה זו מתעלמת מכמה גורמים חשובים שהם חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים. האחד, חיינו הם חיים בגוף. כוונתי היא לא שיש לנו גוף, דבר מובן מאליו, אלא שגם חיי הנפש שלנו מתנהלים שלא בנפרד מגופנו. ושוב, אין הכוונה רק שהנפש תלויה בגוף (בבריאותו, באיזון החומרים שבו), אלא אף הרבה יותר מזה: הנפש שלנו היא "נפש גופנית"נפשנו חושבת ומנהלת את עצמה דרך הגוף .

אם אנחנו רוצים "להתקדם", "להתעלות על עצמנו" או פשוט "לגדול", אנחנו משתמשים במטאפורות גופניות כדי להבין את התהליכים המתחוללים בנפשנו. אם אנחנו מפחדים מ"נסיגה", מ"צמצום" או מ"סגירות" אנחנו מנתחים את הוויות נפשנו בעזרת מושגים "חומריים". אף לומר שהנפש היא "גבוהה" או "עדינה" יותר מהגוף פירושו מניה וביה שיש לנו רק דרך אחת להבין את עצמנו, והיא על ידי פנייה אל העולם שסביבנו וחוקיו החומריים. אין דרך אחרת, כי אין עולם אחר.

מציאות פשוטה זו צריכה לרמוז לנו שהשאיפה המובלעת לנסיקה חופשייה-מגוף למרומים היא אשליה המנותקת (אכן, בדיוק כפי שהיא עצמה מבקשת) מהמציאות. מוזר, אכן, שדווקא בתקופה שהמדע מגלה עד כמה הנפש קשורה בגוף, עד כמה חיי הנפש שלנו הם בעצם תוצר של הגוף, הנחות מובלעות כאלו בדבר אפשרות ניתוקה של זו הראשונה מזה האחרון, הנחות שמניעות כאמור את הכיוונים החינוכיים שדובר בהם, שובות בצורה עמוקה כל כך את לבנו. כך, אף שרבים אינם מאמינים שהם נשמה שחבויה בתוך הגוף, הם יהיו מעוניינים, לא פחות מאבותיהם התרבותיים, להשתחרר ממגבלות הגוף. אך אם חיינו הם כאן, בעולם הזה, יש לשים לב לדרך בה מתנהל העולם: על פי דפוסים קבועים, על פי חוקים, על פי הגיון, ותמיד בכפוף למגבלות.

גורם נוסף הוא, שגישה זו מתעלמת גם מהממד החיובי שבחוק. אם כי מילה זו מעוררת ברבים מאתנו חוסר נוחות, הרי החוק פעמים רבות הוא בבחינת רחם המגדל את אותם עוללים שיקרים לנו כל כך. פעמים רבות דווקא מתוך מגבלות – ורק מתוכן – תיתכן יצירה. כך, כשם שהניצוץ מגיע דווקא מתוך חיכוך של שני סלעים מוצקים מאוד, כשם שהצורך הוא אבי ההמצאה, פעמים רבות יש הכרח בתנאים מסוימים מאוד ובמסגרת יציבה כדי לעורר יצירה.

בשדה האמנות ניתן לראות זאת בקלות: המסורת היהודית-נוצרית, על כל מגבלותיה הדוקטריניאליות והממסדיות, הייתה הכרחית בהחלט ליצירת הקפלה הסיסטינית. לא רק מבחינת התוכן, אלא שהיצירה גם הגיעה רק לאחר ויכוחים קשים בין מיכלאנג'לו לכנסייה. כל אלה לא מנעו, אלא דווקא איפשרו את לידתה של יצירת המופת. בניגוד לכך כיום, כשבשדה האמנות הפלסטית הכול אפשרי, המוזיאונים מלאים ביצירות חסרות פשר. בדומה לכך גם במוזיקה (ואיזו אמנות היא חופשייה ממנה?), קבלת ההגבלות המוגדרות לסוגות המוזיקליות השונות בזמנן היא שאיפשרה דווקא את היצירתיות של גאונים כבאך וכמוצרט. המוזיקה החופשייה, הא-טונלית, שנכתבת בימינו, מושכת הרבה פחות.

ואם נחזור לדוגמה שפתחנו בה, שדה האהבה, הרי ייתכן שהגל מתעלם מכך שפעמים רבות החוקים הם הם שמאפשרים את האהבה. לא רק מפני שהם כופים התמדה מסוימת ומייצרים בכך אהבה חברית ועמוקה, אלא גם כשהם מייצרים אהבה בוערת ושטחית, כמו במקרים שבהם נתאהב באדם מסוים רק מפני שאין סיכוי שהוא יהיה שלנו, או במקרים שמגבלה כלשהי (מרחק, מסורת או מנהג) מונעת מאתנו קשר חופשי וזמין עם אהובנו או אהובתנו. במקרים כאלה הלהט מגיע דווקא מתוך המפגש עם הגבול. מתברר לנו אם כן, שהגבולות וההגבלות משמשים לנו כגרעיני דין שהכרחיים כדי שתהיה בריאה: ללא קורות לא ייתכן בית; ללא קירות לא ייתכן חלון; ללא חוקים לא ייתכן משחק – ההגבלה היא פשוט חלק מהעניין.

[…]

—

הספר חינוך – מהות ורוח הוא אנתולוגיה של מאמרים על חינוך בזמן הזה, זמן המתאפיין באינסטרומנטליזציה הולכת וגוברת של החינוך, והפיכתו למנותק מכל הקשר של ידע, ערך ורוח. החינוך, בעיקר בבתי הספר, אבל לדאבון הלב גם בין הורים לילדיהם, הופך בתקופתנו להסדר מנוכר המכוונן ל"הישגים" שעיקרם שיעתוק מידע, או לחילופין למגרש משחקים הפרטי של הילד, בו הוא אמור לממש במלואם את מאוויו. הספר, שנערך על ידי פרופ' ישעיהו תדמור ועמיר פריימן (שהקימו יחד גם את התנועה להעצמת הרוח בחינוך), מכוון לעורר שיח חדש-ישן בנושא המימדים המהותיים יותר של החינוך. בספר כלולים מאמרים של (על פי סדר הופעתם):

אדמיאל קוסמן
קיבוץ נאות סמדר
אילן גור-זאב ז"ל
זהר מליניאק
אגי משעול
עמיק פריימן
אליעזר שור
יוסף אבינון
מוקי צור
יהודה בר שלום
דב זינגר
נעמי סרוקה
דני לסרי
תומר פרסיקו
עדנה אולמן-מרגלית
זהבית גרוס
רחאב עבד אלחלים
שלמה בק
מארי קופטי
ציפי מרחיים
נפתלי רוטנברג
ניר מיכאלי
נמרוד אלוני
רון מרגולין
עדנה ענבר
חנן אלכסנדר
ת'אולה אבו-בקר
אריה ברנע
שלמה טיקוצ'ינסקי
עפרה מייזלס
תמר לוין
ישעיהו תדמור
טליה בירקאן
גלעד גולדשמיט
נירית רייכל
שבתאי מג'ר
יורם הרפז

ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים, בחנות המכוונת של מכון מופ"ת, או בכרטיס אשראי בטלפון 03-6988616. עוד פרטים ורשימות בבלוג הספר.

במוסף "שבת" של מקור ראשון התפרסמה בשישי האחרון שיחה בין ניר מנוסי, רונן שובל ואנוכי, הכל בהנהגת אבי גז. מנוסי, בעל הבלוג הרהורי תשובה, הוא כיום מתלמידיו הבולטים של הרב יצחק גינזבורג (ראו למשל דיונים בתגובות ביני לבינו ברשימה שפרסמתי לא מזמן על נקודה בתורת רבו), ומהכרותי המצומצמת איתו אדם מוכשר וטוב מאוד בפני עצמו. שובל הוא כמובן יו"ר תנועת אם תרצו, ואותו ואני כלל לא מכיר אישית.

בדיון בינינו עולות שאלות של הלכה מול חילוניות ביהדות, דת יהודית ולאום ישראלי, והיחס לדתות ותרבויות אחרות. שיחות שכאלה, על הזמן המצומצם שמוקדש להן מחד והנושאים הגדולים מאידך, לא יכולות להגיע לעומק או למורכבות משמעותיים, ובכל זאת אני חושב שעמדנו על כמה נקודות חשובות. אחד המפתחות להבנת הדברים שם לדעתי הוא לזכור שמבחינה הלכתית אני ורונן נמצאים בצד אחד וניר בשני, מבחינה דתית אני וניר דומים ורונן שונה, ומבחינה לאומית (או אתנוצנטרית) רונן וניר שותפים לעמדה אחת ואילו אני לאחרת. הנה שוב הקישור לשיחה באתר מוסף "שבת".

—

שלושה דברים נוספים, בתקופה של מעברים וטרנספורמציות:

• בעקבות הרשימה האחרונה שלי, בעניין הניסיון להקים עיתון חרדי הגון, הוזמן העורך, יוסי איתן, לתוכנית הבוקר של ערוץ 2. כמו כן בתגובות שם התפתח רב-שיח מעניין מאוד, ואני ממליץ למי שזה מעניין אותו לחזור ולקרוא אותו.
• עברנו, אני ואשתי, לירושלים. זה מרגש, זה מעורר, ואני בטוח שזה גם יתרום לכתיבתי בבלוג (מה לעשות, בקריית אתא בכל זאת הסצנה הדתית מגוונת פחות). בכלל, אני מרגיש שזאת זכות גדולה לגור בירושלים. עיר הקודש, כן?
• אני לא יכול שלא להזכיר את מחאת הדיור, שעם כל חוסר הקשר שלה (לפחות בינתיים) לענייני דת (אפילו דת ומדינה) או רוחניות, ובלי קשר גם למידת הצלחתה להביא שינוי בנושאים שהיא כן עוסקת בהם, היא כבר מעידה על התנפצות הבועה שבעת-הרצון שרובנו נמצאים בה רוב חיינו, על תחילה של שאילת שאלות לגבי "הסדר הטוב", על חוסר שקט שבמקרה הזה הוא לדעתי מבורך. (ובמקרה אני בדיוק כותב רשימה כללית, לרגל מלוא חמש שנים לבלוג, על העמדה שלי בקשר ליחסי הפרט-החברה-התרבות וזה אפילו מתקשר בצורה נאה. אני מקווה לפרסמה בהמשך השבוע.)

קוראותי וקוראי היקרות והיקרים, אני מתכבד להזמין אתכן ואתכם ליום עיון תחת הכותרת:

Good Enough Jew – על גבולות היהדות והאדם הדתי

העיון שביום יהיה במעמקי מושג הגבול, מושג חשוב ומרכזי מאין כמוהו בתרבות היהודית, ובעיקר במטען ובשימוש שלו היום, בחברה הישראלית. הוא יתקיים ביום א', ז' באב, 7 לאוגוסט, בבית כנסת יקר בתל-אביב. כלומר האירוע מתקיים יומיים לפני ט' באב, וסמיכות הזמנים מסמנת את תחושת הדחיפות והחרדה שמרגישים מארגניו, ביניהם אני, לעתידה של החברה הישראלית וליכולת שלה להתמודד בהצלחה עם האתגרים שמציב בפניה מושג הגבול כיום.

בערב ידברו הרב יהושע אנגלמן ופרופ' רון מרגולין על אפשרות החיים לא בגלות ולא בגאולה, ב"מרחבי ביניים" שבקיום היהודי; אחריהם ידונו יואב שורק, ד"ר יצחק בנימיני וד"ר אריאל פיקאר על אפשרות הלגיטימציה לכתחילה של החילוניות היהודית על ידי המסורת, ובעצם "ביטול החברה הדתית", כממרתו הפרובוקטיבית של שורק; בהמשך ידברו הפסיכואנליטיקאית רות גולן ופרופ' חביבה פדיה על המושגים 'גבול', 'תחום' ו'מכיל' במרחב הנפשי והרוחני, ולבסוף הרב בני פרל ועו"ד אפרת שפירא-רוזנברג ינסו לזקק את משמעותה של הזהות הישראלית 'הלכה למעשה'. הדוברים ידברו, והקהל כמובן יוזמן להגיב. ינחה את הערב אנוכי הק'.

הנה התוכנית המלאה:

יום העיון בעצם ניזום והופק על ידי רן גולדן, שהרגיש שהנושא חשוב ודורש הצפה ודיון רציני. חשבנו יחד איך לעורר מודעות, ואולי גם הבנה, באשר לתהליכים המהירים שמתרחשים בחברה היהודית סביבנו כיום, והחלטנו לפתוח בכך. כפי שאתם רואים, הדוברים בערב (לבד מזה שרבים מהם אוזכרו ברשימות שונות בבלוג הזה לאחרונה – כן, יש כאן מעין הרחבה של הבלוג לתלת-מימד) הם יותר מהצד ה"דתי" מאשר מזה החילוני, ואין ספק שזו, בפשטות, רק צד אחד של התמונה. ברור, אם כן, שמדובר בחוליה אחת מתוך רבות. (לא מזמן, אגב, היה יום עיון מעניין מאוד סביב ספרו המיתולוגי של ארי אלון, עלמא די, שהציג את הדברים מהכיוון החילוני יותר).

החברה הישראלית עוברת בזמן הזה תמורות מרחיקות לכת בשדה הזהות היהודית ובמרקם היחסים שבין שומרי מצוות לשאינם. כמו בכל תהליך של שינוי, תמורות אלו מלוות בפחד והקצנה מחד גיסא, ובחלומות ובתקוות מאידך. כמו בכל תהליך של לידה, אני חושב שיעזור לכולנו לנשום עמוק, להתבונן על הדברים – ולדבר על זה. הציבור הרחב מוזמן לעשות כן.

ffff

דף הפייסבוק של הערב

[להלן מכתב שנשלח לשר הרווחה ולעוד כמה ח"כים ועמותות שנוגעות בדבר בנוגע ל"דו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל", שעל מגרעותיו והסכנות שהוא נושא כתבתי מעט כאן. המכתב נוסח ונחתם על ידי קבוצה של חוקרים של התחום, ביניהם אנוכי. כאן ניתן להוריד את הדו"ח המדובר. כאן כתבתי כמה מילות הקדמה, שפורסמו היום באתר מעריב.]

לכבוד שר הרווחה והשירותים החברתיים, ח"כ משה כחלון,

הנדון: תגובה להמלצות הועדה ל'בחינת תופעת הכתות בישראל'

א.נ.

בעקבות פרסום המלצות הצוות ל'בחינת תופעת הכתות בישראל' של משרד הרווחה אנו, אקדמאים העוסקים בחקר דתות ותנועות רוחניות, רוצים להביע את הסתייגותנו המקצועית מהדו"ח ואת חששנו מהמלצותיו. אנו, כמובן, מברכים על כל יוזמה לתמוך ולסייע לנפגעי אלימות, הטרדה מינית והתעללות מצד בעלי שררה וסמכות ממסדית או רוחנית, אולם יחד עם זאת, הערכתנו היא כי הדו"ח מסתמך על מקורות, ספרות, והגדרות שמוכרים באקדמיה זה מכבר כמוטים, ושחלקם מייצגים אינטרסים ונקודות מבט של גופים בעלי עניין במחלוקת.[i]

ראשית, אנו מערערים על השימוש במונח 'כת', המניח מראש כי כל קבוצה דתית או רוחנית חדשה או לא מוכרת לממסד מעורבת בפעילות שלילית. המונח איננו מקובל כיום במחקר האקדמי, ונהוג להחליפו במונח הניטרלי 'תנועות דתיות חדשות'.

שנית, ובהמשך לכך, אנו מסתייגים מן השימוש במונח הכולל 'נפגעי כתות'. אנו מסכימים שישנן קבוצות רוחניות ודתיות בהן הפרט מוותר על חשיבה עצמאית, ושלפעמים ויתור זה מנוצל לרעה, ופוגע באותו פרט. אולם על פי מיטב ידיעותינו והבנתנו קשה עד מאוד להבחין ולהבדיל בין חברות כנועה בקבוצה שמבקשת לחקור בצורה כנה אמיתות רוחניות, לבין כניעה מאונס בקבוצה המשעבדת את חבריה ומנצלת אותם לרעה. בהתאם לכך, אנו מצפים כי תעשה הבחנה ברורה בין קבוצות שונות, ובין פעולות שונות בתוך הקבוצה. לפיכך, אנו קוראים להימנע מכל התערבות ממשלתית בפעילותן של קבוצות דתיות או רוחניות חדשות, אלא במקרה שהוכח שמי מחברי הקבוצה או ממנהיגיה עבר על החוק. גם במקרה של עבירה על החוק, אנו מסתייגים מכל נסיון להאשים או לרדוף קבוצה שלמה בגלל עבירה על החוק של אחד ממנהיגיה או חברי הקבוצה. אנו אף קוראים שלא להתעלם מעדויות לא מעטות המלמדות על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות לטובת הפרט והחברה.[ii]

שלישית, אנו דוחים את השימוש במונח 'שליטה הכרתית' (mind control). זהו מושג חסר תוקף מדעי, וישנה כיום הסכמה בין החוקרים שאין לעשות בו שימוש בהקשר של תנועות דתיות חדשות.[iii] המחקר מצביע על כך שאנשים בוחרים להצטרף לתנועות דתיות חדשות מרצונם החופשי ואף בוחרים לעזוב אותן מרצונם החופשי. יתרה מזאת, מחקרים רבים מראים שמרבית המתעניינים בתנועות אלו בוחרים, בסופו של דבר, שלא להצטרף אליהן, או מצטרפים ועוזבים אחרי זמן מה.[iv] כל הנתונים הללו אינם מתיישבים עם הטענה שתנועות אלו משיגות "שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ודפוסי ההתנהגות", כלשון הדו"ח (עמ' 22).

ערעורים על תוקפן של האשמות ב'שליטה הכרתית' בקבוצות דתיות חדשות התפרסמו לא רק בבמות אקדמיות מכובדות, אלא גם ניתנו כעדות מומחים בבתי משפט רבים ברחבי העולם. לדוגמה, ב-1989 הצהירו האגודה למחקר מדעי של הדת (The Society for the Scientific Study of Religion) והאגודה הסוציולוגית האמריקאית (American Sociological Association) בפני בית המשפט העליון בארה"ב שאין כל תמיכה מחקרית לטענות אודות 'שליטה הכרתית' בהקשר של תנועות דתיות חדשות; והאגודה הפסיכולוגית האמריקאית (American Psychological Association) יצאה בהצהרה דומה בפני בית המשפט העליון במדינת קליפורניה כבר ב-1987.[v]

אנו אף טוענים שהנסיון הגורף להחליט עבור חברי קבוצות דתיות חדשות שהם משועבדים למנהיגיהם, חסרי רצון חופשי וחסרי יכולת להחליט עבור עצמם, נראה כאנטי-דמוקרטי ומהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם. השימוש במושג 'כת' ו'שליטה הכרתית' עלול להוציא חברי קבוצות דתיות ורוחניות מחזקת היותם אזרחים חופשיים, בעלי רצון חופשי וזכויות טבעיות, ולהכניסם לקטגוריה משפטית של "קטינים", הזקוקים לאפוטרופסות.[vi] אנו חוששים שהמלצות הוועדה עלולות להיות מנוצלות לרעה ולשמש לרדיפה של קבוצות שונות בשל החזקתן באמונות או מנהגים השונים מן המקובל. העמדה של חלק ממדינות אירופה בנוגע לסוגית התנועות הדתיות החדשות מלמדת על גישה מפוכחת יותר: לדוגמה, סוכנות פדרלית בלגית המליצה נגד חקיקת חוקים המתמקדים בתנועות דתיות חדשות[vii] והסנאט האיטלקי החליט שלא לאמץ חוק נגד 'מניפולציה הכרתית' בתנועות דתיות חדשות.[viii]

לסיכום, אנו טוענים כי חקיקת חוקים או נהלים המכוונים ישירות כלפי מנהיגים דתיים או רוחניים וכלפי חברי קבוצות דתיות חדשות אינה עולה בקנה אחד לא עם הידע המחקרי שנצבר באקדמיה ולא עם שמירת זכויות האזרח וחופש האמונה והפולחן במדינת ישראל.

על מנת לקבל החלטות מושכלות בעניינים אלה בעתיד, נשמח לסייע ביישום המלצות הצוות לבניית מאגר מידע ובניית מערך הכשרה לעובדים סוציאליים בתחום התנועות הדתיות החדשות, בהנחה ששני אלו יתבססו, בין השאר, על ידע מחקרי שנאסף במהלך השנים ברחבי העולם.

בברכה,

ד"ר אליעזר באומגרטן, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' יורם בילו, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה והמחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
אורית בנדס-יעקב, המחלקה לסוציולוגיה של החינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים
נגה גלעד, החוג ללימודים רב תחומיים, אוניברסיטת חיפה
פרופ' בועז הוס, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' חיים היימס, המחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר סיון הירש, חינוך רב-תרבותי, אוניברסיטת מונטריאול, קנדה
ד"ר יובל הררי, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
רחל ורצברגר, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' נורית זיידמן, המחלקה למנהל עסקים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר יוסף חיות, החוג לתולדות ישראל, אוניברסיטת חיפה
ד"ר גילה לאור, בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים
ד"ר הגר להב, בית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית ספיר
פרופ' דוד לוי-פאור, המחלקה למדע המדינה וביה"ס למדיניות ציבורית וממשל, האונ' העברית בירושלים
ד"ר יוסף לוס, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן
פרופ' עפרה מייזלס, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
ד"ר רונית מרוז, המגמה לפילוסופיה יהודית, ספרות חז"ל וקבלה, אוניברסיטת תל-אביב
תומר פרסיקו, ביה"ס לפילוסופיה, התכנית לדתות זמננו, אוניברסיטת תל-אביב
שי פררו, בית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב
ד"ר גבי קאבאליון, ביה"ס לעבודה סוציאלית והמחלקה לקרימינולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון
יועד קדרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
אדם קלין אורון, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' שלמה קניאל, ביה"ס לחינוך, אוניברסיטת בר אילן
ד"ר דלית שמחאי, החוג הרב תחומי בפקולטה למדעי הרוח והחברה, המכללה האקדמית תל חי
פרופ' סטיב שרוט, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגד
אסף תמרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

---

[i] Zaidman-Dvir, N. and Sharot S. 1992."The Response of Israeli Society to New Religious Movements; ISKCON and Teshuvah" in Journal for the Scientific Study of Religion 31 (3): 279-295.

[ii] לדוגמה, מחקרים רבים מראים שחברים במגוון תנועות דתיות חדשות מדווחים על עלייה בתחושות של סיפוק, הגשמה אישית ושליטה בחייהם; ובמדדים פסיכולוגיים בריאותם הנפשית גבוהה. ראו C.A. Latkin. 1987. "The Self-Concept of Rajneeshpuram Members", Journal for the Scientific Study of Religion 29: 91-98.; כמו גם Buxant, C., et al. 2007. "Cognitive and Emotional Characteristics of New Religious Movement Members: New questions and data on the mental health issue". Mental Health, Religion, and Culture 10(3): 219-238.

[iii]ראו, למשל, Richardson, James T. "A Critique of "Brainwashing" Claims about New Religious Movements" in Dawson, Lorne L. (ed.)Cults in Context: Readings in the Study of New Religious Movements. New Brunswick, N.J: Transaction Publishers, pp. 217-228.

[iv] ראו, לדוגמה, Galanter, M. 1989. Cults: Faith, Healing and Coercion. New York: Oxford University Press, pp. 140-43, כמו גם Barker, E. 1984. The Making of a Moonie. Oxford: Basil Blackwell, p, 147.

[v] http://en.wikisource.org/wiki/Brief_Amicus_Curiae_of_the_American_Psychological_Association ו-Richardson, James T. 1991."Cult/Brainwashing Cases and Freedom of Religion", Journal of Church and State 33: 55-74, בהתאמה.

[vi]ואכן, ראו ההצעה הבאה, הבאה בעמ' 10 של הדו"ח: "תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס."

[vii] http://www.cesnur.org/2006/belgium.pdf

[viii] http://www.cesnur.org/2005/brainwash_11.htm

טוב, אז הוגשה נגדי תביעת דיבה. נעים זה לא, בזבוז זמן וכסף זה כן. טובלי ולסטר תובעים אותי על שהוצאתי לכאורה (אוי, המילה הזאת עכשיו נכתבת עלי!) את דיבתם רעה, בכך שפרסמתי מאמרים שונים על פועלו הרב-תחומי והבין-גלקטי של טובלי. לא רק המאמר האחרון, שהביא עדות קשה מתוך הקהילה של טובלי, מפריע להם – הם הולכים אל ההיסטוריה ומצטטים מאמרים החל מ-2006. נו טוב, טובלי עבר גלגולים רבים מאז. בשלב זה הם דורשים 220 אלף שקל.

אז מעבר לשאלה מדוע הבודהה מאוריון, המתקשר הבלעדי של צוות הבוראים של הגלקסיה, זקוק לשירותיה של מערכת המשפט של מדינת ישראל, ואחרי ששאלנו את עצמנו מה ערכו של מורה רוחני שאינו מסוגל להתמודד בכוחות עצמו עם יריב שאינו יותר מכותב בלוג, אני חושב שראוי להתייחס ברצינות לשאלת חופש הביטוי.

לדעתי התביעה של טובלי היא פגיעה מסוכנת בחופש הביטוי. אני לא מתכוון שבמידה ואפסיד במשפט היא תפגע בחופש הביטוי שלי, אלא שכבר עכשיו מדובר בניסיון להשתיק קול של ביקורת, רק מפני שהוא לא מוצא חן בעיני מושאה. זאת משלוש סיבות.

ראשית, מדובר בפגיעה ממשית באפשרות של פרסום מידע, ובמשנה תוקף פרסום מידע באינטרנט, על ידי אנשים כמוני. שהרי טובלי לא תובע כלי תקשורת כמו אתר מעריב, עיתון הארץ או ערוץ 2 שפרסמו בעבר כתבות מאוד לא מחמיאות עליו (למשל זאת, או זאת). הוא תובע בלוגר, שמפרסם רשימות בבלוג פרטי, ללא יועץ משפטי וללא גב כלכלי. כלומר טובלי לא תובע את מי שבאמת פרסם, בצורה מאסיבית, בהפצה המונית, מידע לא מחמיא עליו, אלא את מי שנוח לו לתבוע, את מי שנוח לו לאיים עליו.

בהמשך לכך, שנית, זאת פגיעה בחופש הביטוי מכיוון שטובלי מצפה שאכנס ללחץ, ומיד אפתח במשא ומתן ואסכים להוריד את הרשימות שלי בתמורה לביטול התביעה. טובלי יודע שאין לי כסף לשלם במקרה שאפסיד. הוא יודע שבקושי יש לי כסף לממן הגנה. אני הרי חי ממשכורת של מורה בתיכון ומלגת דוקטורנט באוניברסיטה. כלומר, נוח לו לתבוע אותי גם בגלל שהוא לא מפחד ממני, ונוח לו לתבוע אותי גם בגלל שהוא חושב שאני מפחד ממנו.

שלישית, טובלי דורש מבית המשפט שיורה לי להוריד את הרשימות עוד לפני פתיחת המשפט בענינינו (למביני עניין, הוא ביקש צו עשה זמני). כלומר הוא אפילו לא מוכן לחכות עד שבית המשפט יפסוק מי מאיתנו צודק, אלא מחפש להשתיק אותי כבר עכשיו. אני כמובן טוען שכתבתי עליו אמת, ואם אכן כך, הרי שמה שכתבתי חיוני מאוד לטובתו ולשלומו של הציבור. מדובר, אם כן, בפעולה אלימה, וזאת מאדם שמטיף לשלום ואהבה.

כמה מילים העבר וההווה של הבלוג

פתחתי את הבלוג הזה לפני כמעט חמש שנים. ברשימת סיכום, אחרי שנתיים של כתיבה, כתבתי:

הבלוג מוקדש לענייני רוחניות, ומתוקף כך גם לענייני דתות. […] אני משתדל להביא לכאן ידיעות שלא מגיעות לתקשורת הכללית, או ניתוחים של נושאים מתוך הזוית הרוחנית או הדתית, שגם כמובן קשה למצוא במדיה הפופולרית. בכלל, אני חושב שיש הרבה אי הבנה, וחוסר ידע, בנוגע לדתות (וודאי לרוחניות) בתקשורת, ואני מנסה לשפר את המצב, עד כמה שאני יכול. […] המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ.

אני עדיין חושב כך ועושה כך. ועוד: לא סוד הוא שהעיתונות במשבר. גם על עניינים שהיא מבינה קשה לה לפעמים לכתוב. הזירה הציבורית נותרת בנושאים רבים ריקה, יתומה. בלוגרים טובים לא יכולים להיות תשובה מלאה לכך, אבל הם חלק מהתשובה, וחלק שיכול להיות משמעותי. מה שאני כותב, כולל מה שכתבתי על טובלי, מנסה לשפוך אור על תופעות נסתרות, מוסתרות או פשוט לא מובנות. אני חושב שזה חשוב, ואם לא הייתי חושב כך ודאי הייתי מנצל את זמני ויכולותי אחרת.

בהמשך לדברים אלה, התביעה של טובלי מעלה משהו שניתן לכנות "הדילמה של הבלוגר". מצד אחד הבלוגר פועל להעשרת השיח הציבורי בנושאים שיקרים ללבו. הוא לא עושה את זה בשביל כסף (גם אלה שמבקשים תרומות לא עושים את זה בשביל הכסף), ולרוב הוא משקיע בעניין הרבה יותר מכל טובה שצומחת לו ממנו. במובנים רבים מדובר בשירות pro bono לרווחת הכלל. בכל אופן כך אני מרגיש לגבי עצמי.

מצד שני, באמת שאין לי שום רצון להפסיד כסף שיש לי, ובטח שלא 220,000 ש"ח שאין לי. הדבר ההגיוני ביותר עבורי, לכן, הוא להיכנס למשא ומתן עם טובלי ושות', ולסגור על התנצלות רפה בבלוג והסרת הרשימות. ברור לי שזה אפשרי, ואני בטוח שזה גם יקל מאוד על קרוביי. אלא שבמובן מסויים במעשה כזה אחריב במו ידי את כל מה שעשיתי בבלוג הזה מתחילתו, אחטא למטרתו ואשחית את רוחו.

הבחירה לא לעשות כן היא החלטה "ציבורית" על חשבונו של אינטרס אישי. כאמור לעיל, המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ, ואני לא רוצה לתת יד להשתקה, בעניין זה כבעניינים אחרים, של השיח הציבורי.

כמה מילים על העתיד של הבלוג

ועם כל זאת, ברור לכל בר דעת שיש כאן צומת מסויים בדברי ימי הבלוג שלי, אולי גם של אחרים. כאמור, כבלוגר אין לי את הגב הכלכלי שיש לעיתונאי, ולא את ההגנה המשפטית שמספק עיתון, על יועציו ועו"דיניו. אני לבד. זה הופך אותי להרבה יותר פגיע כמובן, ומן ההגיון שאזהר הרבה יותר. השאלה היא בעצם מה מידת הזהירות שעלי להפגין. על הדברים שכתבתי על טובלי אני בטוח שאוכל להגן בבית משפט. הם אמת והם מהווים עניין לציבור. ידעתי מה אני כותב ונזהרתי. לכן, גם אם אזהר בעתיד, ואזהר, אני רוצה להמשיך להיות מסוגל לפרסם דברים שכאלה, מתוך תחושה שטובת הציבור מחייבת לתת להם פרסום. כדי לעשות זאת אני צריך איזשהו גב.

כוונתי היא שייתכן שאצטרך להעסיק יועץ משפטי. או לחילופין, אהיה חייב לקבל איזשהו גיבוי כלכלי אם וכאשר יתבעו אותי – כבר בשלב זה ההגנה מול טובלי עולה לי אלפי שקלים. לחילופין, אני יכול פשוט להימנע, במודע או שלא במודע, מלכתוב על מני כתות ומורים רוחניים בעיתיים, ולהסתפק בניתוחים פוליטיים-תיאולוגיים והגות רוחנית. אלה האופציות שעומדות לפני.

קוראי היקרים, אני ממש לא רוצה לשים אתכם בעמדה שבה אתם לכאורה חייבים לי משהו. אתם לא חייבים לי כלום. אני שמח לכתוב ושמח שאתם שמחים לקרוא. אין לי גם שום כוונה לגבות דמי מנוי ולהפוך את הבלוג לעסק.

מה שאני כן רוצה לעשות הוא לבקש תרומה, ממי שמרגיש שהוא רוצה ושטוב לו לתרום. התרומה יכולה להיות אות להוקרה והערכה כללית על כתיבתי, מזה קרוב לחמש שנים, של הבלוג הזה, והיא יכולה להיות עזרה למימון הוצאות המשפט מול טובלי, וכל מני הוצאות אחרות שנלוות לכך. כפתורי תרומה בסוף רשימה זו ובטור השמאלי של הבלוג.

באשר לעדים, עדות ועדויות: המשפט טרם נפתח, ואני לא יודע איך הוא יתנהל. אולם אשמח לקבל מייל מכל מי שחושב שיש לו מה לספר על טובלי ומעלליו. כל המעוניינים לתרום למאבק בצורה הזו, אנא שלחו אלי מייל, בכתובת tomerpersico שבשירות המייל של yahoo.com. אנא ציינו בכותרת המייל "עדות על טובלי", ובתוכו פרטו מה קרה ממש לכם עם טובלי, ו/או מה שמעתם מאחרים שקרה ממש להם. אין צורך לשתף שמועות מדרגה שלישית. ברשותכם כרגע לא אענה על המיילים האלה, ואשמור אותם לכשיהיה בהם צורך.

זה המצב כרגע. אני מרגיש שאני נכנס עכשיו לשדה לא מוכר, ואין לי מושג איך הפרשה הזאת תשפיע על כתיבתי. אני מקווה שהיא לא תשפיע. נצטרך לתת לדברים לחיות את חייהם, ונראה לאן הם יובילו אותנו. וכמובן, עדכונים יבואו על כל התפתחות.

עדכון 10:11: לינקים לכל מאמרי הקודמים על שי טובלי