מוסר ואתיקה

על שורשיה, יומרותיה וכשלונותיה פוליטיקת הזהויות

"פוליטיקת הזהויות מבקשת לטפל בבעיות אמיתיות. גזענות סיסטמית אינה אגדה, והשמועות על ההבניה הפטריארכלית של החברה נכונות. לרדיפות אחרי בעלי נטייה או זהות מינית שונה, אף עד מוות, ניתן להיות עדים גם כיום בחלקים שונים של העולם. אך בבקשה להציע מזור לסוגיות אלה מתקדמת פוליטיקת הזהויות מעבר לתפיסה הליברלית – ולעיתים גם מבקשת לנתץ אותה. היא מתכחשת, בפועל אם לא במוצהר ממש, להומניזם האוניברסלי וקוראת תיגר על כל תפיסה מאחדת של תבונה ורציונליות. היא מציגה חוסר סובלנות לדיון חופשי, ונראה שההנחה הליברלית שריבוי דעות מקדם את הידע והחירות של כולנו זרה לה.

וכתחליף לליברליזם היא לא מספקת. פוליטיקת זהויות – יש להדגיש: בגרסתה העכשווית – מציעה מענה דל למצוקה ולחוסר הצדק שהחברה שלנו נגועה בהם. היא מדגישה הכרה חברתית על חשבון שיפור כלכלי, ואת הייחודי והמבדיל על חשבון הכללי והמשותף. היא נוטה להתרכז בשולי ("מיקרואגרסיות") על חשבון הקריטי (פערי הון), ויש לה חולשה לדוגמטיות ושטחיות. היא נסוגה לאד־הומינם כשמציעים ביקורת, ומשמשת היטב את הימין כשנציגיו מעוניינים לקרוא תיגר על ההומניזם והליברליזם. מעבר לכך, היא פשוט לא משכנעת את מי שהיא אמורה לשכנע, דהיינו את חברי הקבוצות המוחלשות והמודרות.

והיא גם לא שמאל. כי השמאל – בין אם תחת דגל הדמוקרטיה או הליברליזם, הרפובליקה או המרקסיזם – צעד תמיד בשם העיקרון האוניברסלי. זהותנים למיניהם מנסים להציל את האוניברסליזם, על ידי מונחים לא לגמרי אפויים כמו "אינטרסקשיונליות", אבל בסופו של דבר חיבור בין קבוצות שונות בפוליטיקה של זהויות נוטה להיות חיבור אד־הוק ותלוי אינטרסים. במקום את המשותף מדגישים את הייחודי, ובמקום חזון כולל נאבקים למען הכרה פרטנית. 'מהו השמאל', שאל פעם הסוציולוג טוד גיטלין, 'אם לא קול האנשים כולם? אם אין אנשים, אלא רק קבוצות, אין שמאל'."

Capture


מתוך מאמר בו ניסיתי לאפיין את פוליטיקת הזהויות על גליה השונים, מקורותיה, מטרותיה וכשלונותיה; על החלל שממלאת פוליטיקת הזהויות בדמדומי המסגרת הליברלית ועל חוסר יכולתה למשוך את הקבוצות החלשות שהיא מתיימרת לייצג. פורסם בגיליון האחרון של ‘ליברל’. (זה לא עוסק ישירות בדת או רוחניות, אני מודה, עם המנויים על הבלוג הסליחה. כנראה שמדי פעם אפרסם גם מאמרים שכאלה.)

שש לוחות הברית – ג'ונתן הייט על גוונים שונים של מוסר

Jonathan Haidt, The Righteous Mind: Why Good People are Divided by Politics and Religion, Vintage, New York, 2012

את ספרו של ג'ונתן הייט תכננתי לקרוא אחרי שקראתי את ראיונות היח"צ שהוא ערך כשהספר יצא לאור ב- 2012. היה לי ברור שהספר יאתגר תפיסות מושרשות אצלי, הן בנוגע למוסריות והן בנוגע לערכה של הפסיכולוגיה האבולוציונית. אִתגר הוא אכן, ואף עשה זאת היטב. למעשה, זה אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות. הוא טוב פחות בגלל שהוא מעמיק או מבריק במיוחד, ויותר בגלל העולם השונה שהוא חושף. הייט כתב ספר אינפורמטיבי ומאיר עיניים, שמציע לנו ("לנו" פירושו כמו תמיד בני מערב לבנים משכילים חילונים ליברלים) שהעולם שלנו, ובעיקר העולם המוסרי שלנו, שונה בצורה מהותית ממה שחשבנו.

Captureהייט הוא פסיכולוג חברתי שנבחר על ידי כתב העת Foreign Policy, ושוב על ידי כתב העת Prospect, לאחד מההוגים הבולטים בעולם כיום. ממוצא יהודי-רוסי, הייט גדל בניו-יורק במשפחה חילונית, סיים תואר ראשון בייל ודוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה. הספר המדובר הוא ספרו השני, והוא הפך לרב מכר בארה"ב. אני מתכוון להקדיש לו שתי רשימות: האחת, זאת, שנוגעת לתזה שהוא מציג באשר למוסר האנושי, והשנייה, הבאה, על ההשלכות שיש לתזה שלו לגבי מסורות דתיות ומנהגים דתיים. נתחיל אפוא במוסר עצמו.

התזה המרכזית של הייט היא שיש לאדם שישה "טעמים" של מוסר. המילים אחרות, האדם מרגיש שהתרחש עוול מוסרי בנוגע לשישה תחומים:

  • חמלה וסבל
  • הגינות וחוסר-צדק
  • חירות ודיכוי
  • נאמנות ובגידה
  • סמכות ומרד
  • קדושה וטומאה

לעשות דברים שמפחיתים סבל, ומעודדים הגינות, חירות, נאמנות, סמכות וקדושה הוא עבור בני אדם "טוב", ולעשות דברים שמגדילים סבל, ומדכאים הגינות, חירות, נאמנות, סמכות וקדושה הוא "רע".

בשלב זה חלק מהקוראים אומרים לעצמם: "עידוד סמכות זה טוב? ומיילא זה, אבל עידוד קדושה??? איכס!". התגובה הזאת, של בני מערב לבנים משכילים חילונים ליברלים, היא אחת הסיבות שבעטיין כתב הייט את הספר. ואכן, הוא מקדיש הרבה עמודים כדי להראות שלא אצל כל בני האדם כל "הטעמים" מפותחים באותה מידה. למעשה, נקודה מרכזית שמודגשת בספר היא שבני מערב מודרניים רבים (ליברלים פרוגרסיבים) מסתפקים בשני ערוצים של מוסר בלבד, הגינות וחירות, ואילו שאר הערוצים חלשים אצלם מאוד. משום כך הם פעמים רבות לא מצליחים להבין בני אדם אחרים (בעיקר לא-מערביים, אבל גם שמרנים ודתיים מערביים) שעבורם "הטוב" שונה לחלוטין, וכולל למשל סמכות וקדושה.

לאכול את הכלב המשפחתי

הבה ננסה ראשית להבין למה מתכוון הייט ב"טעמים" מוסריים. הוא לא מתכוון לקביעות בפילוסופיה של המוסר, לנוסחאות תועלתניות או דאונטולוגיות שיש לנו בראש, ועל פיהן אנחנו אמורים לכאורה לגזור בצורה דדוקטיבית מה מוסרי ומה לא. הטעמים אינם "תורות מוסר". הייט מדבר על רמה הרבה יותר אורגנית ורגשית של מוסר. למעשה אפשר לומר שהוא מדבר על אינטואיציות מוסריות, או אפילו על דחפים מוסריים. חלק מזה הוא מה שהיינו מכנים בפשטות "מצפון", וחלק כולל תחושות של דחייה וגועל שלא מזוהות בדרך כלל כמניעים מוסריים, אבל על פי הייט הם חלק מהמערך המוסרי שלנו.

חשבו למשל על המקרה הבא שמביא הייט כדוגמא:

הכלב המשפחתי של השכנים נדרס ונהרג באמצע הלילה מול ביתם. הם שמעו שבשר כלב טעים מאוד, ולכן הם חתכו את גופתו, בישלו אותה, ואכלו את בשר הכלב. איש לא ראה אותם עושים זאת. (עמ' 3).

האם יש בעיה מוסרית עם מה שעשו השכנים? רוב בני האדם ירגישו שיש כאן עוול מוסרי, למרות שרבים במערב לא יהיו יכולים לומר מה בדיוק הבעיה. הייט מביא מיד עוד דוגמא:

כל שבוע הולך א' לסופר וקונה תרנגולת שחוטה. לפני שהוא מבשל אותה הוא מקיים עם העוף המת יחסי מין. אחר כך הוא מבשל את התרנגולת ואוכל אותה. (4)

הכל בסדר? אפשר להמשיך כרגיל? או שיש במעשיו של א' משהו לא מוסרי?

שימו לב שבשני הסיפורים איש לא ניזוק, העניין הוא פרטי לחלוטין (משפחתי או אישי), ויש כאן אפילו שימוש יעיל בחומרי גלם זמינים על מנת להגדיל את סך ההנאה בעולם. מה אם כך לא בסדר עם המעשים האלה? ודוק: השאלה כאן היא מצפונית-רגשית. רוב בני האדם ירגישו תחושות של דחייה, גועל או הסתייגות פנימית מהמעשים הללו. זה לא בגלל שהמעשים מלוכלכים פיזית, בקטריאלית, שהרי אפשר לנקות את הכלב או את התרנגולת. יש כאן תגובה של אינטואיציה מוסרית שמעוררת בנו חוסר נוחות, אם לא יותר מזה, באשר למעשים הללו.

כתבתי "רוב בני האדם", וזה שוב מה שהייט מנסה להדגיש. לא כולם. לי, למשל, מפריע מוסרית הרבה יותר הסיפור הראשון. ויש אנשים שלא ירגישו שום תגובה שלילית לגבי שניהם. כנראה שכולנו לא נבין למה במדינת אוריסה אשר בהודו אם אשה אוכלת מבישוליה בחברת בעלה ואחיו הבכור, או אם אלמנה אוכלת הרבה דגים, הדבר נחשב למעשה שלילי מוסרית. כך כנראה שבאוריסה לא יבינו למה בישראל יהיו קבוצות שעבורן לאכול לחם בשבוע מסויים באביב נחשב רע, ולאכול חזיר זה ממש סוף העולם.

בין הדתי למוסרי

בשלב זה חלק מהקוראים אומרים לעצמם: "איך אתה משווה? אלה בכלל מצוות דתיות, לא מוסריות!". נכון, אנחנו התרגלנו לחלק את מה שאפשר לכנות הסדר החברתי-מוסרי (כי סדר חברתי נשען תמיד על סדר מוסרי) למעשים שנובעים מתפיסה מוסרית, ולמעשים שנובעים מתפיסה דתית. זו תוצאה של תהליך החילון, שהפריד במערב את הדת מרוב חלקי החיים, כולל מה שהפך להיות "המוסר". אלא שעבור ההודים באוריסה, כמו עבור חלק משומרי המצוות כיום (ובוודאי בעבר), אין באמת חלוקה, מבחינת מה שמפעיל אותם, מה שנוגע באינטואיציות שלהם, בין איסורים מוסריים לאיסוריים דתיים.

כך למשל, אני זוכר בפסח לפני שנתיים סטטוס פייסבוק של הרב חיים נבון, שנכנס לחנות בתחנת דלק וראה שהם מוכרים לחמניות. הוא כתב שהוא נתקף בחילה. עבורו הסדר החברתי-מוסרי הטוב כולל איסור על ראיית חמץ בפסח, והחריגה מהסדר הזה גוררת תגובה פיזית ממש, בדיוק כמו שעבור רבים מאיתנו גררו סיפורי הכלב והתרנגולת הנ"ל, ובדיוק כמו שעבור כולנו מראה של גבר שמתעלל פיזית או מינית בתינוקת יגרור רתיעה קשה, תחושת גועל, ואף בחילה.

במערב המודרני, בעקבות תהליך החילון כאמור, התרגלנו להפריד בין "אמונות" לבין ציוויים מוסריים. בד בבד פילוסופים גדולים כעמנואל קאנט וג'רמי בנת'ם ניסו לספק הסברים רציונליים, אנושיים-ארציים לתחושות המצפוניות שלנו, כך שלא נהיה זקוקים לאלוהים (או לַתשובה "כי ככה עושים") בנוגע להכרעותינו. הייט מביא מחקרים שמראים שככל שציבור מערבי מסויים יותר משכיל ומבוסס כלכלית הוא יטה לפרש מנהגים דתיים כקונבנציות חברתיות חסרות חשיבות, ואילו המשכילים ומבוססים פחות יחשיבו אותן לא רק כחטאים אלא גם כעוולות מוסריות.

הייט טוען שבכל המקרים האלה הבסיס הוא תמיד התחושות המוסריות שלנו, ואלו כאמור נגזרות מתוך כמה "טעמים" מוסריים טבעיים שיש לנו כבני אדם, ועיבודם, פיתוחם וטיפוחם (כך או אחרת) על ידי התרבות בה אנו חיים. במילים אחרות, המשכילים למדו לבטל את מטענם המוסרי של מנהגים מסורתיים.

האימפרטיב האינטואיטיבי

על פי הייט ההכרעות המוסריות שלנו הן אינטואיטיביות הרבה יותר מאשר שכליות. דהיינו, יש להן מימד רגשי. כמובן, עלינו להכיר בכך (וזו תובנה מצויינת שהוא מביא) ש"רגשות הן צורה של עיבוד נתונים". במילים אחרות, הן השכל והן הלב מגיבים לנתונים שסביבם. מה שטוען הייט הוא שהשכל הוא סמכות חלשה הרבה יותר בכל הנוגע למוסר (ולעוד כמה וכמה דברים כמובן). אנחנו מכריעים מה מוסרי ומה אינו לא מכיוון ששקלנו האם קיומו של הדבר כחוק כללי יהיה חיובי, האם הוא יביא את מירב האושר למירב הישויות, או כל נוסחה אחרת. אנחנו מכריעים מה מוסרי ומה אינו על פי התגובה הרגשית שלנו כלפיו. על פי האינטואיציה המוסרית שלנו.

הייט מביא כמה ניסויים נחמדים שמשמשים כאילוסטרציות לעניין. כך למשל, גילו שכאשר אנשים רוחצים ידיהם בסבון או אף יושבים ליד בקבוק של נוזל סניטציה לפני שהם ממלאים שאלונים התשובות שלהם הופכות ליותר שמרניות ומוסרניות. ההקשר לניקיון לכאורה השפיע על האינטואיציות המוסריות של הנבדקים, והם מילאו את השאלונים לא רק על פי הערכת השאלות מבחינה שכלית, אלא על פי היחס הרגשי שלהם אליהן. למעשה, על פי הייט אנשים שהחישובים המוסריים שלהם הם שכליים בלבד הם נדירים ונקראים בפינו "פסיכופטים". אין להם מצפון והם אטומים לרגש, כולל חרטה כמובן. עבור כל אחרים, כלומר כולנו, הכושר השכלי משמש בדרך כלל כדי להצדיק בדיעבד את ההכרעה הרגשית. השכל אינו מכריע, ואף איננו משתמשים בו כדי לגלות את העובדות, אלא בעיקר כדי לתת לגיטימציה לכל דבר שממילא כבר עשינו. את העמדה על פיה התבונה (reason) היא הכושר העליון והאצילי ביותר של האדם מכנה הייט "אחת ההזיות הותיקות ביותר בהיסטוריה של המערב" (103).

הטעמים המוסריים שלנו

כאמור, הייט מחזיק שהאדם מצוייד באופן מובנה בשישה סוגים שונים של טעם מוסרי. האדם לא נולד אפוא כלוח חלק, אולם טעות גם לחשוב שהוא נולד כמוצר מוגמר. אפשר לומר שהאדם מתחיל כלוח בעל שקעים ובליטות שמעודדים ציורי אופי מוסיימים, ומדכאים אחרים. למרות שהראשונים יכולים שלא להתפתח, והאחרונים להתפתח למרות שדוכאו, אפשר כאמור, טוען הייט, לדבר על מאפיינים אנושיים רווחים בכל הנוגע לאינטואיציות מוסריות, אשר התפתחו בהתאם לצרכים אבולוציונים. אלו מה שמכנה הייט "הטעמים המוסריים" שלנו. הנה הם יחד עם הגורמים האבולוציונים שהייט סבור שהולידו אותם:

חמלה וסבל: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה בהתאם לצורך לדאוג לתינוקות וילדים חלשים ופגיעים. היא גורמת לנו להיות רגישים לסימנים של מצוקה וכאב, ולצאת נגד אכזריות.

הגינות וחוסר-צדק: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה בהתאם לצורך לשתף פעולה בקבוצה מבלי להיות מנוצלים. היא גורמת לנו לדרוש הגינות ולהעניש רמאים.

חירות ודיכוי: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה אל מול האיום על החיים בקבוצות קטנות וא-היררכיות של ציידים-לקטים מצד יחידים שרצו להשתלט על הקבוצה לטובתם האישית.

נאמנות ובגידה: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה בהתאם לצורך לחזק ולתחזק קבוצות. היא גורמת לנו לרצות לתגמל את הנאמנים לקבוצה שלנו ולהעניש את היוצאים מתוכה נגדה.

סמכות ומרד: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה גם היא כחלק מתחזוקת קבוצות, בעיקר עם המעבר לקבוצות גדולות. היא מעודדת אותנו לחלק את החברה למעמדות ולכבד את העליונים מאיתנו. היא גם מעודדת אותנו לגלות חוסר סובלנות לחריגות מהגבולות המעמדיים.

קדושה וטומאה: גם האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה על מנת להטיב עם הקבוצה. דברים מסויימים (גילוי עריות, חילול גופות) מגעילים אותנו, ואילו אחרים (סמלים, דגלים, אלים) מעוררים בנו כבוד או יראה. תגובות אלה תורמות ללכידות ולבריאות הקבוצה. על פי הייט רק אנשים שאין להם אף פעם תחושת גועל אינם מרגישים לעולם רגש של קדושה. אלו הפכים משלימים. (למשל, עבור רבים בשמאל הטבע הוא קדוש, והתיעוש האנושי מטמא אותו.)

אלו אפוא הטעמים המוסריים שהתפתחו במהלך האבולוציה האנושית. חשוב כמובן לא התבלבל בין המצוי לראוי: זה שהאבולוציה הובילה לטעם מוסרי מסויים אינה הופכת את הכיוון שהוא מבטא למוסרי, ל"טוב", באמת, כלומר אין כל סיבה לא לחשוב שהכיוון המוסרי של סמכות/מרד או קדושה/טומאה אמור לעבור מן העולם.

ושימו לב שיש ערך פופולרי מאוד בימינו שלא נמצא כאן: לא דובר בכלל על "שוויון". זאת משום שהייט אינו חושב שהשאיפה לשוויון היא אינטואיציה מוסרית בסיסית, אלא פרשנות של אינטואיציות מוסריות בסיסיות. כך, עבור איש השמאל הפרוגרסיבי הגינות פירושה שוויון בחלוקת משאבים, בעוד שעבור איש ימין השמרן הגינות פירושה תגמול הולם עבור כשרון והשקעה. אלה פרשנויות שונות של אותה אינטואיציה מוסרית בסיסית. באותו אופן עבור איש השמאל הפרוגרסיבי סמכות ראויה פירושה שוויון בסיסי וקבלת החלטות על פי דעת הרוב, וייתכן שאפילו קבלת החלטות בקונצנזוס. עבור השמרן סמכות אינה שוויון, ויהיו כאלה שידרשו שליט יחיד, רודן פשיסטי או מלך. גם ערך החירות מתפרש לעיתים עבור הפרוגרסיבים כמחייב שוויון (למשל, בין המזרח למערב, על מנת שהראשון יהיה באמת חופשי), בעוד ששמרנים יחשבו שאין קשר הכרחי בין השניים.

הייט מתאר את התפתחותם של הטעמים המוסריים האלה כמדרגה שהבדילה בין האדם לבעלי החיים האחרים והקפיצה אותו מעלה ליצירת תרבויות. "מוסר הוא המפתח להבנת האנושות"(231) טוען הייט, ומסביר שהמפנה בתולדות האנושות התרחש כאשר בני האדם פיתחו "אינטנציונליות משותפת", כלומר את היכולת לשתף ביניהם ייצוגים של משימות ששניים ומעלה מהם היו אמורים לבצע יחד. לצורך כך אנו זקוקים למודעות עצמית רפלקסיבית, ליכולת לחזות את העתיד, ליכולת לתקשר, וליכולת לסמוך על הזולת. העניין האחרון הזה מכניס פנימה שיפוטים מוסריים, דהיינו את הצורך שלנו לדעת מתי אדם מסויים עשה משהו שמחבל בכוונה או בצורך המשותפים של הקבוצה, כלומר "רע".

מערכות מוסריות, על כן, הן על פי הייט "ערכים, סגולות, נורמות, פרקטיקות, זהויות, מוסדות, טכנולוגיות, ומנגנונים פסיכולוגיים אבולוציוניים שפועלים יחד על מנת לדכא או לנהל אנוכיות ולאפשר חברות של שיתוך פעולה." (314) האדם אפוא מוסרי מטבעו. למעשה, טוען הייט, הוא מוסרני, ביקורתי ושיפוטי מטבעו.

היתרון השמרני

אני חושב שזה ספר חשוב בעיקר עבור ליברלים פרוגרסיבים (או סתם שמאלנים). הוא חשוב מפני שהוא מאפשר להם (לנו) להבין טוב יותר את האינטואיציות המוסריות שמניעות שמרנים ודתיים (או סתם ימנים). כפי שהייט מראה, פרוגרסיבים משתמשים בעיקר בשני טעמים מוסריים: הגינות וחמלה. שמרנים לעומתם משתמשים בכל הקשת. ראו את הטבלה הבאה (עמ' 187 בספר, בטבלה הזאת אין את הטעם חירות/דיכוי, שהייט הוסיף מאוחר יותר):

moral

בשקלול מחקרים שונים (עם מעל 130 אלף משתתפים) מוצא הייט שככל שהאדם שמרן יותר הוא משתמש ביותר טעמים מוסריים. הייט מכנה את זה "היתרון השמרני", וזאת משום שהפוליטיקאים השמרנים יכולים לפנות אל קהל הבוחרים שלהם במגוון הרבה יותר גדול של "שפות קוד" מוסריות. בעוד הפוליטיקאי הפרוגרסיבי יכול "להדליק" אצל בוחריו את הרגש המוסרי רק בעזרת פנייה לענייני הגינות וחירות, הפוליטיקאי השמרני יכול להלהיט רגשות גם (כלומר, לא רק) על ידי פנייה לשדות של סמכות, נאמנות וקדושה.

2016-02-19_132027

בסקר שערך מכון Pew לפני כשנתיים (קישור לשם) הוא מצא שככל שאמריקאים הם שמרנים יותר, כך הם מבקשים יותר ללמד את ילדיהם אמונה דתית וצייתנות. ככל שהם ליברלים יותר הם מבקשים ללמדם סובלנות. זה לא מפני ששמרנים הם הורים גרועים וגם לא מפני שהם טיפשים מכדי להבין שצייתנות היא חסרת ערך. זה מפני שבעולם המוסרי שלהם אמונה וציות לסמכות מהווים ערכים מוסריים וחיוביים.

 

ניקח לדוגמא את ראש הממשלה נתניהו. טעות תהיה לפטור את אמירותיו השונות על הפלסטינאים כליבוי פחד בלבד. זה קל ורדוד מדי. נתניהו משחק על כמה מגרשים שונים. נכון, הוא ודאי פונה לפחד הקיומי הפשוט של האזרח. אבל הוא גם פונה לאינטואיציות המוסריות של נאמנות שבטית (כולנו נגד האוייב, וכל העולם נגדנו), כיבוד סמכות (מנהיג חזק לעם חזק/מול החמאס) ויראה מקדושה (עם הנצח, סלע קיומנו, ירושלים מאוחדת וכו'). יש לו הרבה יותר מה למכור לקהל, ואם הקהל מורכב משיעור מספק של שמרנים ו/או מסורתיים ו/או דתיים אין לו בעיה לזכות בקולותיהם.

זה גם מסביר בפשטות את האיחוד בין הציונות הדתית לליכוד: שתי הקבוצות (שומרי מצוות ציונים ושמרנים לאומנים חילוניים) חורגות מהמסגרת הליברלית בהיענותן לאינטואיציות מוסריות של סמכות ונאמנות. את הקדושה של הדתיים יתרגמו החילונים לרגש לאומי הנקשר לאתרי פולחן, ולהפך.

זה מסביר גם, למשל, מדוע שמאלנים רבים לא מצליחים להבין מה כל כך רע (או "רע") בפניה של תנועות כ'שוברים שתיקה' למדינות זרות. עבור השמאל הפרוגרסיבי, שמונע בעיקר מדחף להגינות וחמלה (ואפשר להוסיף חירות), אין כל פגם בקידום ההגינות והחירות על ידי לחץ מדיני חיצוני. זה לא מדליק אצלו כל אינטואיציה מוסרית שלילית. אלא שעבור הימין השמרני/דתי מדובר בחתירה תחת הנאמנות לקבוצה והסמכות הלגיטימית (הממשלה הנבחרת). וכידוע, זה מדליק אותם.

לשמאל הפרוגרסיבי יש בכלל בעיה קשה עם סמכות ועם השימוש בכוח, שהרי הוא (בהכללה) לא רואה באלה דברים חיוביים כלל, אלא רע הכרחי שיש להפעיל כדי שלא תהיה אנארכיה. עבור הימין השמרני סמכות היא עניין טבעי וחיובי, ולכן קל לו הרבה יותר לדרוש ולהפעיל אותה (כמובן, במקרים מסויימים בצורה קטסטרופלית).

ומה, למשל, עם ההתנגדות לנישואים חד-מיניים? עבור פרוגרסיבים ההגינות והחירות (אפשר להוסיף חמלה ברמה מסויימת) מחייבות את שינוי החוק כך שהוא יכלול זאת. שמרנים, שלא לוקים בחישובי הגינות וחירות אבל שמשקללים גם אינטואיציות של סמכות וקדושה יכולים לחשוב ששימור הפטריארכיה (סמכות) או ההסדר הדתי המסורתי (קדושה) חשובים יותר מאשר האינטרסים האחרים במקרה זה.

אני שוב מזכיר: זה שאינטואיציות מוסריות שונות קיימות או התפתחו אבולוציונית אינו אומר שהן צודקות או מוצדקות. בוודאי שאפשר לגנות פנייה לעקרונות של קדושה או סמכות או נאמנות שבטית. מה שהייט מגלה אינו שמעתה כך עלינו להרגיש ולפעול, אלא פשוט מאוד שכך אנשים רבים מרגישים ופועלים. מה שכדאי לנו לעשות הוא קודם כל להבין את זה. להבין, למשל, שהמשפט "עניי עירך קודמים" מונע לא מרשעות, אלא מאינטואיציה מוסרית מסויימת, שייתכן ששונה ממה שאנחנו מכירים. אין כאן זדון, אלא רצון לעשות טוב. אחרי שהבנו את זה אפשר כמובן לא להסכים.

משה שובר את הלוחות, רמברנט, 1659

הבחירה המצפונית באתנוצנטריזם

קביעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי לנצח נחיה על חרבנו תיזכר כנקודה חשובה בהתעצמותה של הלאומיוּת האתנית היהודית בישראל. זה כשני עשורים עולה וגובר גל של אתנוצנטריזם יהודי, התופס, כנרטיב קולקטיבי, את מקומו של סיפֵּר־-העל שהעניקה הציונות המדינית החילונית לאזרחי מדינת ישראל היהודים בעשורים הראשונים לקיום המדינה.

הציונות המדינית הקלאסית, כאתוס מכונן ומארגן, ביקשה להחליף את "היהודי הגלותי" ב"יהודי חדש": ציוני, לאומי, חילוני, סוציאליסטי ודמוקרטי. בעקבות תהליכים חברתיים וכלכליים שונים, החלה הציונות, בשנות ה-70, לאבד מכוחה וחדלה למעשה להתקיים ככוח אידיאולוגי מרכזי. במקומה עלו כוחות חברתיים שונים ומגוונים, וביניהם תופס האתנוצנטריזם היהודי — דהיינו, תפישת הישראליות כעמיות יהודית המעוגנת בנרטיב מיתי־מסורתי, והפגנת "יהדות" זו באמצעות פטריוטיזם לאומני נלהב — מקום בולט.

כוחו של האתנוצנטריזם אינו רק בפשטותו. כמובן, כדי להשתייך לאתנוס היהודי אין צורך ביותר מאשר לצאת מהרחם הנכון. אין צורך לא בלימוד, לא באימוץ עקרונות אתיים ולא בקיום מצוות. ואולם, הקלות הזאת אין בה די כדי להקנות לתבנית הזהות האתנית את התנופה שיש לה. זו נובעת מהעובדה, שהמעבר לאתנוצנטריזם יהודי מאפשר לפרט להתמודד טוב יותר, קיומית ומצפונית, עם התנאים הנוכחיים במדינת ישראל.

לציונות המדינית היה ממד אתני, כמובן, אבל היה בה גם חזון מובהק שביסודו השאיפה להקים חברת מופת, שתעמוד בסטנדרטים בסיסיים של ליברליזם ודמוקרטיה, שוויון וחירות. גם כשהתקשתה לעמוד בהם נותרה היומרה על כנה, ויומרה היא דבר חשוב, משום שהיא ניצבת כמגדלור המחייב את המחזיקים בה ליישר את מעשיהם לפיה, וזאת כדי למנוע מצב של ניכור עצמי, חוסר יושרה וצביעות.

לחלופין, יכולים המחזיקים ביומרה לוותר עליה באמצעות אימוצו של אתוס אחר, למשל, הלאומיות האתנית היהודית. בעוד שעל פי הציונות המדינית, כפי שהתגבשה על ידי מקימי המדינה, הישות הפוליטית הישראלית תורכב באופן אידיאלי מאזרחים שווי זכויות, על פי הלאומיות האתנית, יחידת הבניין הבסיסית של המדינה היא לא האזרח, אלא היהודי.

הלאומיות האתנית לא נשענת על אתוס אזרחי־רפובליקאי, אלא על מקורות מיתיים וראשוניים־לכאורה של זהות אתנית. הישראלי אינו סובייקט משפטי שמקבל את זכויותיו מכוח המשטר הדמוקרטי, המעוגן במסגרת הערכית של הליברליזם וההומניזם האוניוורסלי. למעשה, דיבורים שכאלה על זכויות ודין בינלאומי נתפשים כמוסכמה טכנית, הסדר ביורוקרטי זר, שטחי וארעי שמחוויר אל מול ההשתייכות לאורגניזם הלאומי.

כפי שראש ממשלת ישראל איננו עוד בא כוחם של אזרחי המדינה, אלא נציגו של עם ישראל לדורותיו, הישראלי הוא כעת קודם כל יהודי, ורק לאחר מכן אזרח. למעשה, הוא אינו אלא חוליה נוספת בשרשרת המיתולוגית של "עם ישראל לדורותיו", ועל בסיס זה נקבעים מעמדו וזכויותיו. מתוך כך מובן, שאזרח ישראלי שאינו יהודי אינו שווה זכויות.

במצב הנוכחי, שבו ראש הממשלה מבטיח לאזרחי ישראל עתיד של סכסוך נצחי, של דיכוי תמידי של מיליוני פלסטינים, לנסיגה אל האתנוצנטריזם הלאומי כסיפר־על יש יתרון ברור: היא שמה קץ ליומרה לכינון חברה צודקת, דמוקרטית ושוויונית, ונותנת לגיטימציה (מיתית ומוסרית) לחיים על החרב ולאפליה.

רק אתוס שבבסיסו הסיפור של עם ישראל הנרדף והנשחט, שחוזר בחסדי שמים לארצו ומצוּוה על ידי האל ועל ידי מצפונו הלאומי לכבוש את "נחלת אבותיו" ולהחזיק בה בכל מחיר, רק תפישה שבה הסכסוך הנצחי בינינו לבין הפלסטינים הוא גם גורל וגם יעוד — יכולה לאפשר לחיים פה היום להצדיק לפני עצמם את התנהלותם ואת התנהלות המדינה, להעניק למעשיהם ולמעשי המדינה משמעות ולגיטימציה.

קריסתה של הישראליות אל יסודותיה הקמאיים, וראיית הסכסוך עם הפלסטינים דרך משקפיים מיתיים, אינן על כן דרכם של הגזענים והבורים. חשוב להבין, שבמצב הנוכחי הראייה הזאת תהפוך להיות בחירתם של אנשים חכמים ובעלי מצפון. באמצעותה יוכלו להצדיק את חייהם במצב של מלחמה תמידית ומעשי עוול ללא תאריך תפוגה.

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'.

על מה חרב המקדש, על מה צמים

למסורת היהודית יש יחס אמביוולנטי למקדש. אני לא מדבר רק על האיסור לעלות להר הבית והציפייה שהוא יירד קומפלט מהשמיים – אלה כמובן מנגנונים פנימיים שאמורים למנוע את הקמתו לנצח – אני מדבר על תקופה קדומה הרבה יותר, כשהמקדש עוד היה קיים.

הנביאים, כידוע, דיברו לא פעם כנגד הקרבת הקורבנות. ישעיהו: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי! כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? ועמוס: שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט. והושע מסכם: כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת.

מה עומד מאחורי הקריאות האלה? לדעתי אכזבתם של הנביאים מההבנה הלא נכונה של המקדש בעיני העם. עם ישראל חושב שהמקדש מכפר על חטאיו, בעוד שהאמת היא הפוכה: המקדש מחמיר אותם. קיומו של מקדש לדעת הנביאים הוא כתמרור אזהרה וכקריאה מוסרית תמידית. וחילול הקודש כשיש מקדש חמור עוד יותר מאשר בלעדיו.

המקדש הרי נבנה כביתו של האל, כמחזיק את נוכחותו בלב הארץ והעם. אלא שנוכחות האל מחייבת טהרה תמידית. לא מדובר רק בטהרה ריטואלית שבמסגרתה המקווה מטהר אותנו מכל מני הפרשות שיוצאות מגופנו. מדובר גם בטהרה מוסרית. כי כפי שכתוב בספר במדבר פרק ל"ה, אחרי רשימה ארוכה של חטאים שקשורים באלימות: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ. כִּי, אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וכך גם כל ויקרא י"ח מדבר על "תועבות" מיניות שאם ינהגו בהן: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹינָהּ עָלֶיהָ, וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ.

אלימות, רצח, גילוי עריות, אונס – אלה הופכים את המבצעים אותם לטמאים מוסרית. וטומאה מוסרית מטמאת את כל העם ואת כל הארץ. וטומאה על כל העם, כאשר אלוהים איתם – כלומר דווקא כשיש מקדש – פירושה עזות פנים והפניית עורף כלפי האל. ופירושו של זה הוא חורבן המקדש וגלות.

הנביא יחזקאל מסביר בפשטות:

יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת-הָאָרֶץ, וַאֲנַחְנוּ רַבִּים – לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה! לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ – וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!? עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם, עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם – וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!?

אומר יחזקאל: תושבי ישראל בטוחים שמשום שאלוהים נתן את הארץ לאברהם הארץ שלהם לנצח. בגאוותם הם מכריזים "לנו ניתנה הארץ למורשה!". אבל אלוהים שואל בזעם: כבשתם, עשקתם, דם תשפכו – הארץ תירשו??? שיחקתם אותה רב-מקובל וניצלתם מינית – והארץ תירשו??? לא. הארץ תקיא אתכם מתוכה.

בט' באב אנחנו נזכרים שהארץ כבר הקיאה אותנו פעמיים מתוכה. מי שסומך על ההבטחה האלוהית ולא על עמידתו המוסרית ימצא את עצמו בגלות. מי שסומך על הקרבת קורבנות במקדש ולא על צביונו המוסרי ימצא את עצמו בגלות. מי שמעסיק את עצמו בכיבוש שטחים, בגירוש מקומיים, בציפייה למקדש, תוך התעלמות מתמשכת מהעוולות שהוא שקוע בהן; מי שעוסק בשליטה ללא נתינת זכויות, בהתכחשות ל"חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח", מי שמתעלם מהעושק, מהביזה, מהאיפה ואיפה, מהדורסנות, מהאלימות, מהגזענות – פניו אל החורבן הקרב והולך, והוא אף מקרבו.

ולא תעזור ההבטחה האלוהית, ולא יעזור המקדש. כי שני אלה הם מעמסה ולא תעודת ביטחון. שני אלה דורשים טהרה ולא מבטיחים חסינות. שני אלה הם קריאה מוסרית ודרישה דתית ולא צ'ק פתוח לעשות ככל העולה על רוחנו. שני אלה הן הסיבה שבגללה הישוב היהודי בישראל כבר הושמד פעמיים, והסיבה שבגללה הוא שוב יושמד. יחזקאל: וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה […] וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי ה', בְּתִתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ.

לא על המקדש החרב אנחנו מתאבלים, אלא על חטאנו שהחריבו אותו. על אלה אני בוכיה ועל זה יש לצום.

מהם נישואים? על מהות הפולמוס בעניין חתונות חד מיניות

הניצחון המובהק של תומכי אישור נישואים חד-מיניים במשאל העם באירלנד ביום שישי האחרון – 62% אחוז בעד, 38% נגד, במדינה בה מעל שמונים אחוז מהאוכלוסייה מזדהה כקתולית – אינו אלא גושפנקא נוספת לאחת המהפכות התרבותיות והערכיות האדירות והמהירות ביותר שעבר העולם המערבי אי פעם. אירלנד מצטרפת ל-19 מדינות עצמאיות ועוד 36 מדינות בתוך ארצות הברית שכבר אישררו את זכותם של להט"בים להתחתן, ונראה שכבר אין דרך לעצור את השינוי המהותי בתפיסת המערב את מוסד הנישואין.

ואכן, יש להבין שעל כך מדובר. המערב משנה, או מכיר בשינויו של מוסד הנישואין. מזווית אחרת ניתן לומר שהמערב מעדכן את שיח הזכויות שלו, כך שהזכות לנישואין תחול גם על מי שמעונין/ת להתחתן עם בן מינו/ה. בנוגע השאלה השנייה עומד להכריע בית המשפט העליון של ארצות הברית, שהודיע בינואר שהוא מוכן לדון בכמה עתירות שהוגשו לו ושנוגעות לאיסור של מדינות שונות באיחוד על נישואים חד-מיניים.

השופטים יכריעו בשתי שאלות: א) האם על פי החוקה חובה על כל מדינה בארה"ב לאפשר ללהט"בים להתחתן; ב) האם מותר למדינות לא לאפשר זאת, אבל הן מחוייבות להכיר בנישואים כאלה שנערכו במדינה אחרת בארה"ב התשובות תתקבלנה ביוני.השאלה הראשונה שהשופטים אמורים להכריע לגביה היא משמעותית, משום שהיא מנסה לברר את הבסיס הערכי של העניין, ובעצם לקבוע,כאמור, האם נישואים חד-מיניים הם זכות ששמורה לכל אזרח, זכות שאין למדינה בודדת באיחוד אפשרות להתכחש לה. כך למשל, משווים תומכים רבים של נישואים חד-מיניים בין האפשרות להתחתן כך לאפשרות לחתונה בין-גזעית, דבר שהיה בעבר אסור על פי חוק במדינות רבות בארה"ב, ומאז 1967 לא רק מותר, אלא שאיסור עליו נחשב כפגיעה בזכויות הפרט ומנוגד לחוקה.

באופן אישי אני תומך בנישואים חד-מיניים, אולם אני לא חושב שהם שקולים לנישואים בין-גזעיים. לדעתי מדובר בסוג שונה של מחלוקת, ואנסה להסביר אותה להלן. . בעיקר הייתי מעוניין לנסות להשיב על שאלה בסיסית: על מה בעצם אנחנו מתווכחים?

אז על מה בעצם אנחנו מתווכחים?

אפשר להתנגד לנישואים חד-מיניים מסיבות רבות: איסורים דתיים, דאגה לשלום החברה, שמרנות פשוטה כעקרון מנחה וכמובן – הומופוביה. אפשר גם לתמוך בנישואים חד-מיניים מתוך חוסר אכפתיות, ראיית הפרוגרס כערך, אימוץ העיקרון שכל אדם זכאי להתחתן עם מי שהוא רוצה כזכות בסיסית, ליברטניאניות שרואה בכל התערבות של המדינה בחיי הפרט עניין מגונה או כמובן מתוך אהדה אפריורית לקהילה הגאה. לא אתייחס להלן לכל הצירופים האפשריים של עמדות המנוגדות הללו, אלא רק למה שאני חושב שהיא שאלה מרכזית ברוב הויכוחים על הנושא, ושלמרות שהיא שאלה מרכזית משום מה היא לא מנוסחת בבהירות. כדי לעשות זאת אעזר במאמר* שפורסם לפני כמה שנים ב- Harvard Journal of Law and Public Policy (כאן ב-pdf) והורחב אחרי זה גם לכדי ספר, תחת הכותרת What Is Marriage?

וזו אכן השאלה: מהם נישואים? המחברים פותחים את המאמר בהציגם שתי תפיסות שונות של מוסד הנישואין:

  • נישואים על פי העמדה המסורתית: "נישואים הם איחוד בין גבר ואישה שנכנסים למחוייבות הדדית קבועה ואקסקלוסיבית מהסוג שבא למיצויו באופן טבעי (אינהרנטי) על ידי הבאה משותפת של ילדים. בני הזוג חותמים (מממשים) את האיחוד ביניהם על ידי פעולות זוגיות, פעולות שמקיימות את החלק המעשי בתהליך ההתרבות, ובכך מאחדות אותם כיחידה בעלת כושר פריון. הנישואים הם בעלי ערך בפני עצמם, אבל הכוונה המהותית שלהם לפריון ולגידול ילדים מהווה חלק מהמבנה המיוחד שלהם, ובכלל זה נורמות של נאמנות ומונוגמיה. הקשר להגנה וטיפוח הילדים גם עוזר להסביר מדוע הנישואים חשובים עבור החברה הכללית ולמה למדינה יש אינטרס לאשרר אותם ולפקח עליהם."
  • נישואים על פי העמדה החדשה: "נישואים הם איחוד בין שני בני אדם שמתחייבים לאהוב ולדאוג האחד/ת לשני/ה באופן רומנטי ולחלוק בנשיאת העול והטובין של חיים משותפים. במהותם הנישואים הם אחדות של תודעות ולבבות, המועצמים על ידי כל צורה של אינטימיות מינית שבני הזוג בוחרים. למדינה יש אינטרס לאשרר ולפקח על נישואים מפני שהיא מעוניינת ביחסים רומנטיים יציבים ובצרכים הקונקרטים של בני הזוג וילדיהם."

מוסד הנישואים עבר גלגולים רבים בהיסטוריה האנושית, אולם נדמה לי שברור שמה שמכונה כאן "העמדה המסורתית" היא העמדה שהתעצבה כבר באימפריה הרומית (וברמה מסויימת אצל חז"ל) ועברה אל הנצרות ואל העולם המערבי כולו. מדובר במונוגמיה הטרוסקסואלית המבוססת על הרצון והצורך ליצור צאצאים. בני הזוג נכנסים למסגרת הזאת בהתאם לקריטריונים של דת, מעמד, גזע ולאום, ולרגשותיהם הסובייקטיבים זה כלפי זו ולהפך אין משקל ממשי בזיווג.

לא קשה למצוא עדויות לכך שהולדת ילדים (כידיים עובדות, אבל בעיקר כיורשים) היוותה את הבסיס למוסד הנישואים המסורתי. כך למשל בהלכה שמאפשרת לבעל לגרש את אשתו אם לא ילדה לו בתום עשר שנים, או בחוקים באימפריה הרומית שתגמלו זוגות נשואים עם ילדים, ועוד יותר כאלה עם שלושה ילדים ומעלה. הנישואים עוצבו, אפוא, סביב הזוג כיחידת פריון וגידול ילדים. למעשה, כותבי המאמר מציעים שלו לא היה צורך במשגל הטרוסקסואלי עבור הולדת ילדים (למשל, לו בני אדם היו מתרבים על ידי התפצלות, כמו תאים, או על ידי הפריית האדמה) לא היה מתגבש מוסד הנישואים כלל.

"העמדה החדשה" רואה באיחוד בין בני הזוג דרך לאשרר, לטפח ולשמר את רגשותיהם הרומנטיים. תנאי הכרחי עבורה הוא שבני הזוג יאהבו זה את זה, וללא אהבה ביניהם הנישואים נחשבים נטולי ערך. בני הזוג אמורים לבחור אחד בשני על בסיס רגשותיהם ומשיכתם המינית ההדדיים, ולפעמים אף על פי האינטואיציה שיש להם ש"זה זה".

נישואים כאלה אינם מבוססים על הרצון או הצורך ללדת ילדים (אם כי אלו פעמים רבות נחשבים חלק מהם), וממילא אינם מתחשבים בקריטריונים של דת, מעמד, גזע ולאום, הקשורים להמשכיות של קבוצת ההתייחסות הרלוונטית. מכיוון שהם מבוססים על קשר רגשי, כאשר זה מתפורר, בדרך כלל גם הנישואים מתפוררים, בין אם יש או אין לזוג ילדים. גם סלחנות כלפי (ולעיתים אף עידוד) חוסר מונוגמיה מובנים, שכן אם הרגש הוא הבסיס לזוגיות, הוא יכול גם להיות הבסיס לחריגה ממנה.

מתוך ויקיפדיה, לחצו על התמונה כדי לעבור אל המקור

אני מקווה שהתמונה מתחילה להתבהר. למי שמחזיק ב"עמדה החדשה" ביחס לנישואים לא ברור למה לזולת יהיה אכפת שבני אותו מין יתחתנו ביניהם. הרי הם אוהבים אחד את השני, ומה פחוּת באהבתם לעומת אהבתם של בני זוג ממינים שונים? אותו אדם גם לא יבין איך אישור נישואי להט"בים יאיים במשהו על מוסד הנישואים – להפך, שהרי כעת עוד אנשים יאשררו את המודל המציע זוגיות המבוססת על אהבה!

אולם עבור מי שמחזיק ב"עמדה המסורתית" מדובר לא בהרחבת מוסד הנישואים, אלא בשינויו מהיסוד. במקום זוגיות המבוססת על הרצון ללדת ולחנך את הדור הבא, הזוגיות הופכת להיות מנותקת מהצורך או הרצון להביא ילדים, ומבוססת על רגש. במקום הקמת תא משפחתי מקימים תיבת תהודה רגשית, ובמקום הניגוד ההטרוסקסואלי הבסיסי יש כעת פתיחות לזיווגים שאינם מקיימים את תנאי הפריון.

כלומר הויכוח בעיקרו אינו ויכוח בין הומופובים לאנשים הידידותיים ללהט"בים (למרות שודאי יש בינינו הומופובים רבים), אלא ויכוח בין אנשים המחזיקים בשני מודלים שונים ונבדלים של נישואים. משום כך גם אין כאן דמיון לאיסור על נישואים בין-גזעיים. האיסור על נישואים בין-גזעיים לא איפשר לקבוצות שונות להיכנס להגדרה המסורתית של הנישואים, וזאת על בסיס חלוקה גזעית (וערכים גזעניים). גם חוסר האפשרות במדינת ישראל לנישואים בין-דתיים פוגע ביכולתם של זוגות להיכנס להגדרה המסורתית של הנישואים, הפעם על בסיס חלוקה דתית (וערכים שהם לפעמים גזעניים, לפעמים תרבותיים). כלומר מדובר באיסור שהבסיס שלו הוא רצון להבדיל בין אוכלוסיות שונות. מנגד, האיסור על נישואים חד-מיניים מבטא התנגדות לשינוי של מוסד הנישואים מזה המסורתי לזה המחודש. כאן מדובר אפוא באיסור שהבסיס שלו הוא רצון לשמר מוסד תרבותי מסויים.

ומה עם הסדרים כמו "ברית הזוגיות"?

רצונם של חברי כנסת שונים לקדם חוק "ברית זוגיות", שיעניק זכויות שוות לזוגות חד-מיניים כדו-מיניים, אולם שלא יקרא לאיחוד ביניהם "נישואים", מבוסס על ההבדלה לעיל. את המוסד התרבותי נשמר, אבל את הזכויות נעניק. מדובר בהתקדמות משמעותית, ולדעתי בעמדה לגיטימית (עמדה, אגב, שמחזיק בה גם האפיפיור הנוכחי). למעשה, אם נקבל את הטיעונים שהוצגו לעיל נוכל לטעון שאפילו לתת את אותן זכויות אין צורך, שהרי המדינה יכולה בהחלט להחליט לאיזה סוגי קשר – בניגוד לקבוצות אוכלוסין – היא מעניקה הטבות.

כך למשל, המדינה יכולה להחליט האם היא מעניקה הטבות מס לזוג המורכב מאם קשישה ובתה המטפלת בה. הקשר ביניהם הוא כמובן עמוק ומורכב מרגש וממחוייבות הדדית. האם לא מגיעות להן זכויות כמו זוג נשוי? אולי כן ואולי לא, אבל זו החלטה של המערכת הפוליטית. אנחנו יודעים, למשל, שהמדינה מעניקה הטבות לזוג המורכב מאם צעירה ובודדה ובתה התינוקת. זוגיות כזו נקראת "אמהות חד הורית", והמדינה בוחרת להתחשב בה.

מכאן שאם לא מדובר בנישואים (אלא "ברית זוגיות"), המדינה יכולה להתחשב בזוגיות של שני גברים האוהבים זה את זה, אבל לכאורה גם יכולה לבחור שלא להתחשב בה. לעומת זאת אם מדובר בנישואים על המדינה לתת לזוגות הללו את כל ההטבות שמגיעות להם כזוג נשוי. לכן חוק ברית הזוגיות הכולל זכויות שוות הוא חוק מתקדם יחסית. כמובן, קבלת זוגיות חד-מינית כנישואים לכל דבר תהווה הכרה בנישואים כמבוססים על ה"עמדה החדשה", וממילא שינוי גדול עוד יותר. החלטת בית המשפט העליון של ארה"ב תקבע בדיוק את זה: האם איחוד בין שני להט"בים הוא נישואים (ואז למדינה אין זכות לא לתת לזוג ההומאים את כל ההטבות, ואף אין לה זכות למנוע את רישום הטקס ביניהם) או לא.

האם נישואים הם חלק מזכויות האדם הבסיסיות של כולנו?

בדצמבר 1948 כללה המליאה הכללית של האומות המאוחדות את הזכות להתחתן ב- Universal Declaration of Human Rights שאושררה במליאה. המסמך, שמאז מהווה מודל אוניברסאלי ואידיאלי של זכויות האדם, מציין בסעיף 16 שלו כי "לגברים ונשים מגיל מלא, ללא הגבלה בשל גזע, לאום או דת, יש זכות להתחתן ולייסד משפחה." (נראה שחוסר האפשרות של אזרחים בני דתות שונות להתחתן בישראל מפר זכות זו.)

לכאורה, אין כאן התייחסות לאופי הזוגיות – הטרו או הומוסקסואלית – אם כי קשה להאמין שמנסחי ההצהרה העלו בדעתם נישואים חד מיניים. תת-סעיף באותו מקום מדבר על ההגנה הראויה למשפחה כיחידה הבסיסית של החברה. נראה שגישה כזאת מחזקת את ההגדרה המסורתית של הנישואים, שמתייחסת לאיחוד זוגי על מנת להוליד ילדים. כמובן, אפשר גם לשנות את הגדרת המשפחה, ורבים כיום אכן סבורים שזוג חד-מיני עם ילדים הוא משפחה לכל דבר ועניין.

בספרה** על גיבוש ההצהרה כותבת Mary Ann Glendon שסעיף זה עורר מחלוקות לא קטנות. בתחילה המשלחת האמריקאית כלל לא הבינה למה יש בו צורך. המשלחת הסעודית ומשלחות ממדינות מוסלמיות אחרות ראו בדגש על שוויון זכויות בין בני הזוג (ראו ההצהרה) הגנבה של "ערכים מערביים" לתוך העניין. הסעיף בסופו של דבר אושרר כאמור, וב-1967 קיבל חיזוק גם מבית המשפט העליון האמריקאי כאשר זה קבע, בפסיקה שאסרה על איסור נישואים בין גזעיים (Loving v. Virginia), ש"החופש להתחתן מוכר מזה זמן כאחת הזכויות הפרטיות המהותיות לבקשה המסודרת של האושר על ידי בני אדם חופשיים."

אם נסכים עם בית המשפט העליון בארה"ב שמדובר ביסוד החיוני עבור בקשת האושר (pursuit of happiness), נהיה בדרך לראיית הנישואים כזכות בסיסית, ולא משנה אם מדובר בזוגיות הטרו או הומוסקסואלית.

למה אני בעד אישור נישואים חד-מיניים

כתבתי כאן על שינויים גדולים במודל הנישואים במידה ותתקבל העמדה שזוגיות חד-מינית יכולה להיחשב נישואים. אבל אם נחשוב על זה נראה שלמעשה השינויים האלה כבר קרו, בלי כל קשר לקהילה הגאה. במאה השנים האחרונות, ובוודאי החל מאמצע המאה העשרים, איחוד בין בני זוג הטרוסקסואלים במערב מתבצע על בסיס הדדיות רגשית. אנחנו כבר לא מתחתנים על פי קריטריונים כמעמד ודת (כמובן, אלה משפיעים, אבל לא מכריעים), ואנחנו מזדעזעים מהרעיון שהורינו ישדכו אותנו בהתאם לאינטרסים כלכליים ועדתיים. ביסוס קשר הנישואים שלנו על רגש מסביר כאמור גם את עלייתם הדרמטית של שיעורי הגירושין. מה שחשוב הוא איך שאנחנו מרגישים, לא האפשרות להוליד ולגדל ילדים.

יוצא מכאן שהעמדה המסורתית של הנישואים כבר למעשה נדחתה על ידי רוב רובם של בני המערב. דבר זה גם מסביר את השינוי המהיר בדעת הקהל באשר לנישואי להט"בים: מהרגע שההומופוביה החברתית הכללית דעכה (אחרי תהליכים חברתיים שונים ואחרי שנים של מאבק כמובן), באופן טבעי אנשים שעבורם נישואים מבוססים על "העמדה החדשה" לא ראו סיבה למנוע מלהט"בים להצטרף (אפשר להניח שזה מה שקרה באירלנד). יהיה זה על כן לא נכון לומר שאישור נישואים חד-מיניים יהווה מהפכה במובן הנישואים. בנוסף, יהיה זה לא הוגן לתת רק להטרוסקסואלים להנות/לסבול מהעמדה החדשה של הנישואים ולהדיר ממנה את הלהט"בים. זה הנימוק הראשון שאני נותן לטובת אישור נישואים חד-מיניים.

במבט רחב יותר השינוי במהות מוסד הנישואים מקביל לשינויים חברתיים אחרים רבים (כגון פיתוח שדה הפסיכולוגיה, או עלייתה של הרוחניות העכשווית), ובסופו של דבר גם מקביל לעלייתו של שיח זכויות האדם. שינויים אלה נובעים מהעתקת מוקדי הסמכות, המשמעות והזהות בחברה המערבית מהחוץ פנימה, כלומר ממוסדות דתיים וחברתיים אל חיי הנפש שלנו. אנחנו מגדירים את עצמנו ומוצאים משמעות בחיינו יותר ויותר על פי מה שמתחולל בתוכנו, ופחות ופחות על פי מקומנו במערך החברתי, או שיוכנו האתני/דתי/מעמדי. עצם העובדה שנטייה מינית כיום היא חלק מרכזי מזהותו של אדם מראה עד כמה הפנימיות שלנו הופכת למה שמגדיר אותנו.

בהכירנו את החשיבות שבעולמנו הפנימי ובזהות הנובעת ממנו, אנחנו מתחשבים בכל מני צורות בבני אדם אחרים בנוגע לאלו. כך למשל, הזכות לחופש דת ומצפון נשענת (גם) על ההכרה שהאמונה וההכרעה המצפונית הן חלק מהותי מזהותו של הפרט, ושיש לאפשר לו לבטא אותם בחופשיות מקסימלית. באותה מידה, חשוב לאפשר למי שזהותו היא להט"בית לבטא אותה בחופשיות מקסימלית. הנימוק כאן, השני בעד אישור נישואים חד-מיניים, נשען אפוא על ההכרה שמדובר בשדה שמקביל לשדות אחרים (דת, מצפון, ביטוי) שאותם אנחנו מחשיבים כזכאים להגנה מיוחדת. ללהט"בים מגיע להיות יכולים להתחתן משום שמדובר בביטוי עמוק של הזהות שלהם, ולכן, בסופו של דבר, בזכות בסיסית.

לבסוף, כאדם דתי הנישואים הם בשבילי צורה של התקדשות זוגית אל מול האל. הנימוק השלישי שלי בעד אישור נישואים חד-מיניים הוא שאני מעוניין שלאנשים דתיים שהם במקרה להט"בים תהיה אפשרות להתקדש כך. אמנם אפשר לטעון שזה לא אמור להיות קשור לרישום במשרד הפנים – שכל אחד יעשה איזה טקס דתי שהוא רוצה. אפשר מנגד לטעון שיש חשיבות להכרה רשמית של המדינה גם עבור דתות שונות – הרי כך בדיוק טוענים חלק שומרי המצוות המתנגדים לאישור נישואים חד-מיניים, ולכן הם מתנגדים למהלך.

בסופו של דבר, כדי להכריע עבור עצמנו בשאלת הנישואים החד-מיניים עלינו לענות על שתי שאלות מרכזיות. ראשית עלינו לשאול את עצמנו מהו על פי תפיסתנו מוסד הנישואים? למה מתחתנים? מה מכונן זוגיות של שני בני אדם נשואים? שנית עלינו לשאול את עצמנו האם לדעתנו נישואים קשורים בצורה עמוקה לזהותו של אדם ולמשמעות מהותית בחייו. אם אנחנו חושבים שנישואים הם קודם כל איחוד של לבבות, ברית רגשית של אהבה, ו/או אם אנחנו חושבים שנישואים קשורים בצורה עמוקה לזהות שלנו ולמשמעות בחיינו, הרי שמתבקש שנתמוך בנישואים בין בני זוג להט"בים.

:

פורסם באתר 'ישראל חופשית'

* “What Is Marriage?”, Sherif Girgis, Robert George & Ryan T. Anderson, Harvard Journal of Law and Public Policy, Vol. 34, No. 1, pp. 245-287, Winter 2010

** A World Made New: Eleanor Roosevelt and the Universal Declaration of Human Rights