מיתוס ומטאפיזיקה

אלוהים: ראייה מסויימת לאי-קיומו

ברפרטואר ההוכחות לקיומו של אלוהים קיימים כמה מההקשים הלוגיים המוזרים (שלא לומר המופרכים) ביותר, ומני טיעונים שהם כל כך אנטי-אינטואיטיבים (כגון אותו היקש ידוע של אנסלם) עד שהצורך בקפיצת-אמונה רק מתגבר אחרי שמיעתם. מנגד יש את אותם טיעונים שפונים אל ההגיון הפשוט של המאמין-בפוטנציה (כמו "ההימור" של פסקל), שהשטחיות והילדותיות שבהם רק מביישים מסורות עתיקות שבדרכם צעדו ענקי-רוח כגון אברהם או ישוע.

בין אלו לאלו אנו מוצאים את אותן "הוכחות מהפליאה" (שדווקא חביבות עלי מבחינת הכיוון הכללי אליו הן מושכות), שמנסות לעורר בנו יראת שמיים מתוקף כך שהארץ מפתיעה בטוּבה ושִפְעָהּ. ביניהן ניתן למצוא את אותה תירוץ מצחיק כנגד התיאוריה של דרווין, כאילו העולם הטבעי לא היה יכול להיווצר בשלמותו הנוכחית "במקרה", וזאת בלי להבין שדרווין עצמו תוקף את העמדה הזו, ומציע תיאוריה גאונית כיצד הטבע כפי שהוא אכן נוצר, לא במקרה אלא על פי חוקיות מורכבת בהחלט.

ורייציה על התירוץ הזה הוא אותו היקש מוזר, שקובע שמפני שנראה בעליל שהעולם כל כך מורכב ומתוחכם, ומפני שהחיים, לו פרט קטן אחד היה שונה, לא היו יכולים להתקיים, הרי שמכאן נובע שיש אלוהים שברא את העולם. קו ההגיון הזה מנסה אם כן לטעון, שמפני שהחיים מאוזנים על חוט השערה, מפני שהקיום האנושי הוא נס אחד גדול, מפני שלו השמש היתה רחוקה יותר, או המים נדירים יותר, או הפחמן יציב פחות לא היו קיימים כל חיים על כוכב-הלכת השלישי מהשמש – הרי שזה מראה שכנראה יש אלוהים, שסידר את העניינים ככה שהכל יהיה בדיוק.

אבל לדעתי הטיעון הזה מביס את עצמו.

ראשית, נראה לי שאי אפשר לקבל כפלא עובדה שבאם היא תופרח יודע העובדה לא יהיה קיים. כלומר, אני מודה שהחיים נראים ומרגישים כפלא, ואני גם חושב שחשוב מאוד לראות ולהרגיש אותם ככאלה. אני פשוט לא חושב שהראייה וההרגשה הזאת מוכיחות שום דבר, לבד מאת עצמן. כי אם אני חושב על זה אני מבין שאם העולם לא היה מסודר באותו דיוק מושלם שבו הוא מסודר, הרי שלא הייתי פה כדי לא-להתפלא על כך. לא היה כאן אף אחד שישתעמם מהבנאליות של היקום. לכן הסידור המינימלי שמאפשר למישהו להתפלא, הוא אותו סידור שאנחנו מתפלאים ממנו, ומפני שפחות מזה לא היה יכול להיות ועדיין להחזיק יצור תבוני שמסוגל להתפלא, הרי שבעצם אי אפשר לבנות על עובדת הפליאה הזאת כל מסקנה.

אבל נאמר שהמבקש להוכיח את קיומו של אלוהים לא דורש מאיתנו להסתמך על אותה פליאה, אלא רק על התחכום והשכלול של היקום – כלומר אותו מיסיונר אומר לנו שמתבקש שיהיה לעולם בורא, משום שהעולם כל כך מורכב. אז אומר ששנית, ובהמשך לפסקה הקודמת, הרי שבדיוק מפני שהעולם כל כך מורכב, ומפני שהחיים, לו פרט קטן אחד היה שונה, לא היו יכולים להתקיים, נראה לי שדווקא קשה יותר להאמין שאלוהים טוב וחכם ברא אותו ואותם. שכן, לו אלוהים כזה היה בורא את העולם, האם הוא אכן היה עושה אותו כל כך מורכב? למה לו? למה למשל ברא האל עוד כמה כוכבי-לכת מלבד כדור הארץ? בשביל האסטרולוגים? ולמה עוד מיליארדי שמשות? וגלקסיות על גלקסיות על גלקסיות של חומר מת? ולמה 400,000 סוגי(!) חיפושיות? מה העניין? האם זה באמת דרוש כדי שנקיים את מצוותיו / נאמין בקיומו / נזבח לו אגוזי קוקוס?

אבל נאמר שאלוהים הוא טיפוס יצירתי, והוא נהנה להפגין את כשרונו. גם אם זה נכון, עדיין קשה לי להבין למה הוא עשה את העולם כך שלו פרט אחד היה שונה היינו כולנו מתים (או כלל לא נולדים כמובן)? מה העניין הזה, שמשמש את כל אותם מתפלאים לתדלוק פליאתם? למה ללכת על חוט השערה? על חודו של להב הסכין? מי קבע שהחיים צריכים להיות ספורט אתגרי? למה לא לברוא אותנו כך שקיומנו לא יהיה בסכנה מתמדת? האם כך לא היינו יכולים להיענש? האם הוא אכן צריך את הגבוליות הזאת כדי להפחיד אותנו?

דווקא העובדה שהחיים כל כל עדינים, ושהכל מסודר בידי-בדיוק כדי לאפשר אותם, ושפיפס אחד שקורה (למשל על פני השמש, או במעמקי האדמה) ישר מרסק אותנו בקטסטרופות איומות של צונאמי ורעידות אדמה, דווקא זה מרמז לי שלא היתה כל יד מכוונת ומתכננת בהתפתחותם של החיים, אלא פשוט כוח יצירתי ספונטני שהלך והתפתח בצורה די עיוורת (אם כי אינטליגנטית למדי, במובן מסוים).

כי מה שקרה הוא די פשוט: לא היו תנאים לחיים, לא היו תנאים לחיים, לא היו תנאים לחיים, והנה פתאום, לפני כארבע מיליארד שנה, היו תנאים מסויימים לחיים, וברגע שזה קרה אכן נוצרו חיים מסויימים. וככל שהתנאים השתפרו, כך גם מורכבות החיים שנהנו מהם. בכל רגע ורגע החיים (על פי עקרונות האבולוציה) התרחבו אל מקסימום המקום והתחכום שהתנאים איפשרו להם. וכשהתנאים לא איפשו להם (למשל, כאשר נחת כאן אותו אסטרואיד שהשמיד את הדינוזאורים) הם הצטמצמו די הצורך כדי להמשיך ולשרוד (באותו זמן, בדמות יונקים וזוחלים קטנטנים).

תכנון אלוהי היה נראה, איך לומר, יותר מתוכנן. מה שאנחנו מוצאים לפנינו הוא בסך הכל בלגן לא קטן. וזה אכן מדהים שאנחנו בכלל כאן – כלומר דווקא זה מה שמדהים, שבניגוד לכל סיכוי מתוך התוהו ובוהו יצא אדם! כי אם מישהו תכנן את העולם, מה שמדהים הוא בעיקר חוסר-כשרונו. ואכן יש לחיות כל רגע בפליאה – פליאה על כך שבכלל יש משהו ולא אין כלום, פליאה על היכולת שלנו לתפוס את זה – אבל חבל לעשות מהפליאה הזאת קרדום לחפור בו עמדה מסויימת. עמדות הרבה יש במלחמה, ומתחפרים בהן ללא מוצא. פליאה שקטה עולה מתוך שלום, ובתורה גם מקדמת את הרחבתו.

 

* ודאי שבמילה "אלוהים" לאורך הרשימה הזאת אני משתמש כמציינת את אותו בוס שמימי שברא ומנהל את העולם כולו (הדמיורגוס בלע"ז). אני לא מתכוון בה למה שאני כרגיל מתכוון בה, והוא לקרקע המציאות, למהות הקיום, לחיוביות האינסופית השופעת של הוויה.

על לא-דבר

     הוא איבד כל משמעות. היה זה כשגילה כי כל דבר שיעשה, כל דבר שיחווה, כל דבר שעשוי לקרות לו או שהוא עשוי לראות אותו קורה, כל דבר כזה יהיה, בסופו של דבר, רק דבר. רק עוד דבר. ובבת אחת כמו נסגרו עליו שלוש-מאות שערי בינה ושלוש-מאות שערי חכמה, נסגרו עליו שלוש-מאות שערי דעת ונסגרו בפניו כל הרצונות וכל התשוקות, כל התקוות וכל מיני החלומות. הוא התרומם והתיישב על השמיכה שפרש על הקרקע לצד חבריו. ההכרה הזו פגעה בו כששכב לפני השינה, לפני השינה שכבר אותו הלילה לא באה, והוא נותר להביט קדימה אל תוך החושך בפה פתוח ובעיניים פעורות, פתוח אל ריקות הלילה, נותן לריקות שבתוכו להיפגש עם זו שמלפניו, ולא היה בו כלום וכלום לא היה עוד בשבילו.

     הוא לא בכה. דמעות לא ירדו מעיניו משום שדמעות דורשות כיוון, דורשות עבר או עתיד, שכן כדי להצטער על דבר-מה דרוש דבר-מה אחר להשוותו אליו, דרושה תקווה או חרטה, ולו, וזה הרי בדיוק מה שהבין, לו לא היה יותר דבר, משום שכל דבר היה בסך הכל דבר. הכל נהיה שווה אל מול ליבו. בדברים לא היה לו עניין יותר – הוא רצה משהו אחר, משהו באמת אחר. אך כל שהיה לו הם דברים, וכל שראה היו דברים, וכל שחשב היו דברים, והוא שקע יותר ויותר בתוך חוסר המשמעות שמילאה אותו, לראשונה בחייו.

     רק אתמול עוד היה מלא מרץ וכיוון, מלא שליחות קדושה, מלא ברכה וזעם. עכשיו ריק.

     כל הלילה לא ישן. הביט אל החושך – דבר – והעצים המעטים שמסביב – דברים – על החברים שישנים – דברים – ועל הכוכבים שמעליו – דברים. ישב והיה, בקושי נשם, הרגיש רע, אך ידע – והידיעה הזו גרמה לו להרגיש רע עוד יותר – ידע שגם ההרגשה הזו היא בסך הכל דבר, שאין בה שום ייחוד, שאין בה שום שינוי מהפכני, שום שינוי אמיתי, שאין בה אחרות. גם מה שהרגיש, גם מה שעבר במעמקי נפשו – גם אלו היו כולם דברים.

     עם אור ראשון החלו חבריו לנוע ולהתהפך על משכבם, החלו להתעורר, וגם תנועותיהם לא עודדו אותו. בלילה לא השתעמם מפני ששום דבר כבר לא עניין אותו וכל דבר היה תפל במידה שווה, ועכשיו גם אלו המתעוררים היו שווים בעיניו, עיניו הריקות, לתנועות העשבים ברוח ורעשי ההתעוררות שלהם היו חסרי פשר כנביחות הכלבים שנשמעו מרחוק.

     חבריו קמו וקיפלו את שמיכותיהם, והוא עדיין ישב ריקני על שלו, אך כשפנו אליו והאיצו בו קם מיד ונהג במותם. אבל בפועלו – לראשונה שם לב מלא לתנועותיו – היה מודע ממש לאופן בו אירגן את ציודו, לצורה בה זז, לרגשות המעטות אותן הרגיש. כל דבר נרשם בו וזכה לציון שמו, לתיוג חרישי בתוכו, וכל כינוי כזה הביע בו עוד תו עדין של אכזבה, של אֵבֶל על כי הכל כל-כך פשוט, כל-כך תמים, כל-כך רגיל. ולא היה זה מפני שארגון ציודו היה דבר יומיומי – וזה מה שהעצים בכל פעם את תוגתו – רגילותם של הדברים לא נבעה מחוסר ייחודם בין דברים אחרים, כאילו שיקיצה בבוקר אחרי שנת-לילה בצד הדרך לדמשק, בשליחות-קודש, היתה פחות מיוחדת מחוויות ליל-כלולות. שוב: ההשוואה בין דברים חדלה לגביו, מספיק היה לו שכל החפצים שאסף, הפעולות שעשה, כל הרגשות שהרגיש היו כולם דברים, היו כולם עצמים או תופעות, היו כולם התרחשויות, היו בסך הכל חלקי-מציאות כדי שתעלנה בו הרגשות של ריקנות, תפלות, סתמיות.

     הכל היה רגיל, והכל יהיה לעולם רק כרגיל, כי לא חשוב מה יתרחש, לא חשוב מה יקרה – אפילו אם יגיעו בשלום לדמשק ויתפסו שם את אותם כופרים ויאסרו אותם – כל דבר שיתרחש יהיה רק דבר, ובכך יהיה, כך הבין עכשיו לדאבונו, זהה בכל מובן משמעותי לכל דבר אחר. אין הבדל בין דברים, לפחות לא הבדל אמיתי, משמעותי.

     חבריו ברכו את ברכות השחר. אחר הטילו את מימיהם והחליפו הלצות, עודדו אחד את השני, ואת עצמם, לקראת המשך ההליכה. אז תקע כל אחד מהם מעט בשר מלוח בפיו, קשר על עצמו את ציודו. הגבוה גם בדק שהצידה הנוספת קשורה היטב לסוס היחיד שהיה להם. השמש כבר הדליקה את השדות סביבם כתום, והם התחילו לצעוד צפונה, שותקים. לפחות עוד כמה ימי הליכה היו לפניהם, והיה חשוב להם הלילה להגיע לנקודת ישוב, כדי שיוכלו למלא את נאדיות-המים שלהם, לקנות מזון נוסף ולישון בביטחה ובנוחות.

     הוא היה עייף, אך העייפות הינה בסך הכל תופעה נוספת. הוא הלך, וכל צעד היה ריק ממשמעות בדיוק כמו קודמו, כמו זה שאחריו. כל הבוקר עבר עליו כך, תוך מודעות שהיתה בהירה וחדה לכל התרחשות ותנועה, אך גם ריקה מכל תוכן ממשי, כלומר מכל תוכן משמעותי, מכל משמעות שהיתה יכולה לעורר בו רגש אמיתי. חבריו היו זרים לו לחלוטין, והם עצמם לא שמו אליו לב. דבוקים היו באותה התלהבות שאחזה גם בו בכל אותם ימים רוויי פעילות, ימים בהם חש יותר מאי-פעם את צדקת דרכו, את היותו לוחם למען הצודקת שבמטרות: למען שמירת אחדות עמו, אחדות דתו. עם מכתבים מאת הכהן הגדול בחגורותיהם, מכתבי-רשיון לאסור את המינים בבתי-הכנסיות בדמשק הם יצאו לדרך לפני כמה ימים, יצאו מירושלים מלאי רוח-קרב, מלאי שמחה. יצאו לעשות דין.

     אך עתה היה ללא כיוון וללא כל מטרה. זה התחיל כשרק שכבו לישון בצד הדרך. כמעט שכבר נרדם ואז עלה בתוך ראשו אותו חלק מן המגילה האסורה שהתגלגלה לידיו. הוא לא היה צריך לקרוא בה, ידע, אבל כאילו בעל-כורחו נמשך אליה ולפני שהחזירה אל שוכן-המדבר אשר נתנהּ לו, הספיקו עיניו לקלוט את הפסקה בה היא נחתמת. עיניו עברו עליה ושכלו מיד זכרה, כפי שמשחר נעוריו הורגל לזכור קטעי כתובים. ובה היה כתוב "ולפני דרוש המשפט את אשר לו והאמת את הראוי לה, נכין את נפשינו למען ניקח ולא נילקח, ונבטח ולא נבוש וננוח עם אבותינו ולא נעונה ביד אויבינו; כי נעורי העולם עוברים וכוח הבריאה כבר בא עד קיצו ובוא הזמנים הוא קצר ועבור יעברו להם וקרוב הכד אל המבוע והאנייה אל החוף ומורד הדרך אל העיר והחיים אל הקץ".

     והוא חשב עליה שוב והוא נזכר איך הכתוב הכה בו אז, כשקרא אותו לראשונה, ואיך פחד שאכן כן, שאכן נעורי העולם עבור עברו, ושהחיים כולם קרובים אל סופם, ושהכל הכל הולך לאין. ואז, בשוכבו בלילה תחת לרקיע הכוכבי שוב נחרד מדברי הנבואה הללו והתכווץ כולו אל תוך עצמו, אך פתע מחשבה שניה עלתה לפניו והוא פתאום כלל לא הבין על מה פחד, ואיך ייתכן בכלל שלעולם יבוא קץ, שהרי גם אם יושמד העולם כמו שהשמידו כבר האלוהים בפעם הראשונה עם המבול, וגם אם הפעם יהיה זה הרס מוחלט, ולא יהיו כל ניצולים ולא תהיה כל אדמה, הרי עדיין ישאר דבר, כלומר תמיד יהיה משהו, יהיו דברים, כי לא ייתכן שלא יהיה דבר, כי גם התוהו הוא דבר, וגם הרוח היא דבר, וגם ריק הוא דבר, דבר תמיד יהיה, לא ייתכן שלא יהיו דברים, לא ייתכן, כך חשב, לא ייתכן שיהיה רק אין.

     ובשנייה הראשונה שמח מאוד על תגליתו ונתמלא אושר, אלא שאחרי דקה נוספת שקע עמוק בתוך אותה המרה, שכן הבין שבדיוק משום שלא ייתכן קץ לעולם או חידלון מוחלט, הרי שכל עולם שיהיה, כל מציאות שנבראת וקיימת, שווה במהותה לכל אחת אחרת, שאין ממש היסטוריה, ושדווקא משום שאין אסון גדול בכך שהדברים כל הזמן שונים ומשתנים, גם אין למה לשאוף, אין מטרה ואין תכלית וסוף, אין שום דבר שהוא עדיף ממש על קודמו, כי יש רק תחלופת דברים, וממילא תמיד יהיו דברים, ואין בין הדברים בעצם ובאמת כאלו שטובים יותר ואין דברים שווים פחות, וכל דבר הוא רק דבר, וככזה הוא סתמי, רגיל, תפל. כך הכרה שהחלה כאמת גדולה ומשמחת, כסיבה לאושר ולחיים, הפכה גביש-מלח גדול, כבד, אשר סופח אליו כל טעם והופך הכל אחיד, הכל חסר ייחוד, הפכה לסלע משוננת הקורעת חור גדול ברשת המשמעויות, קורעת חור גדול ומותירהו ריק.

     ומאותו הרגע, המום לנוכח תגליתו המזוויעה, בילה את כל הלילה בוהה פקוח-עיניים בדברים כולם, בדברים שאינם מחזיקים עוד בשבילו כל משמעות.

     לפנות הצהריים, אחרי כמה שעות של הליכה, עצרו חבריו והוא עימם. תחת עץ בצד הדרך פרסו ארוחתם, בירכו על המזון ואכלו. הוא לא אכל ולא רצה גם להסביר מדוע. ישב דומם, ריק בתוך כלל כל הדברים, גם הם ריקים. כשקמו קם איתם והם המשיכו והלכו, והשמש חיממה מאוד, אך חום הוא רק עוד הרגשה.

     אין מהויות, התחיל לחשוב שוב, אין מהות לשום דבר. הכל דברים, וכל הדברים שווים, וכל דבר הוא רק דבר. על כן אין יהודי ואין יווני, אין עבד ואין בן-חורין, אין מילה ואין ערלה, אין זכר ואין נקבה. אוי-לי מהדברים כולם, חשב, אוי-לי מהמילים. אוי-לי מהגופים ואוי-לי מהחוקים. חייב להיות משהו, זעק בתוך עצמו, חייב להיות משהו שאיננו משהו, חייב להיות קיים יש שאיננו דבר, חייב להיות מוצא לאן לברוח מהעולם. אינני רוצה עוד שום דבר, בכה, איני רוצה עוד אף דבר מן הדברים, והוא השליך מנפשו בשאת-נפש ובמיאוס את כל הדברים שבה ובכללם את כל הרצונות ואת כל השאיפות ואף השליך ממנה את כל התקוות והתשוקות, ואז השליך בהכנעה גם את נפשו עצמה. והנה פתאום נגה עליו מסביב אור מן השמים.

מחשבות תיאוקוסמיות

אך עיקר הכוונה היתה מאתו ברוך הוא לגלות שלימותו, וכאשר הוא בכוחו יתברך אינו בערך גילוי כלל, לכן הוצרך להיות הצמצום מאור אין-סוף ב"ה, אורו הגדול המשתווה בשיווי גמור עם סוף המעשה, בכדי שיהיה יכול להתגלות שורש לגילוי היש. (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי היחוד והאמונה, שער ב', פרק ל"ג)

אשר תכלית כוונתו ברוך הוא הוא לגלות שלימותו, אשר לזה היו כל הצמצומים בבחינת שבירה ותיקון, דהיינו שבירה בכדי לגלות היש בבחינתו, והתיקון הוא לקשרם ולייחדם ביחודו יתברך בכדי לגלות שלימותו (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי היחוד והאמונה, שער ד', פרק י"ג)

והוא יתברך שווה בשמיים ובארץ כי אצלו יתברך אין מסתיר היש הגם כי יוצר הכל הוא וממנו נפעלו הוא יתברך נמצא בכל פרטי הדרגין, אף על פי כן הוא יתברך בלי שום הבדל מצד כוחו הפלא הנמשך מכוח השוואתו יתברך אשר כל יכול להוות ולחיות בלי שום הסתר ובהבדל כלל, וזהו לגביו יתברך אבל לגבי דידן נראה היש למהות נבדל ונפרד (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי העבודה, שער ג', פרק י')

בקיצור

האל מעוניין לברוא עולם כדי לעשות לעצמו הפך (צמצום) – וזאת כדי שהוא יהיה מושלם, ודווקא מפני שהעולם הוא כמובן בלתי-מושלם (שבירה). אבל אז יש להפוך את ההפך הזה חזרה לאלוהים ולהשלים את החסר-שלמות (תיקון). את כל זה אלוהים חייב לעשות, וגם אנחנו חייבים לעשות כעזר כנגדו. זה לא עניין רצוני, אלא פעולה הכרחית, בדיוק כמו הנשימה: הוצאה של אויר (בריאה), והכנסתו בחזרה (ברהמן). פעימות של בריאה ומיסוס עולמות. אנחנו כאמור עוזרים בתיקון, כלומר בהעלאת העולמות חזרה לאלוהים. אבל מי זה אנחנו? ברור שמנקודת מבט אלוהית, אמיתית, אנחנו זה אלוהים עצמו שפועל. תהליך השאיפה, החזרה של העולם לאל, הוא החיים שלנו, כל אחד מאיתנו. כמו שכל חיידק בחלב לא יודע, אבל בחייו הוא מייצר (יחד עם טריליוני חבריו) שמנת, כך גם אנחנו לא מודעים לזה, אבל בחיינו אנחנו מחזירים את העולם לאלוהים.

באריכות

אז כדי שהאלוהים יהיה מושלם ממש, הוא צריך לגלות בתוכו את מידת ההשתלמות, או לפחות לגלות כלפי חוץ את שלמותו – כלומר להיות בעל מימד של חוסר שלמות. מתוך כך הוא צמצם את עצמו וברא עולם, שניכר מיד שהוא אינו מושלם. את העולם הלא מושלם אנחנו מצידנו עמלים להשלים, ועובדים קשה כדי לעשותו מושלם. הוא יהיה מושלם רק כאשר הוא יהיה אלוהי לחלוטין, ואז הוא כמובן ישתווה לאל עצמו ויעלם לחלוטין בתוכו.

יש כאן סתירה עצמית אינהרנטית: אם אלוהים זקוק לעולם לא מושלם כדי להיות מושלם, למה אנחנו משתדלים לעשותו מושלם – הרי כך נחזיר את העולם לאלוהים, ובכך נחזיר את אלוהים למצבו המושלם לחלוטין של לפני בריאת העולם, שהוא כזכור מצב בלתי-מושלם שכן הוא אינו כולל בתוכו חוסר-שלמות (או גילוי שלה)! מצד שני, אי אפשר להניח לעולם להישאר לא-מושלם, שכן לא סביר שאל טוב ומיטיב יחפוץ להשאיר בחוסר-שלמות עולם כל כך בלתי-מושלם; במילים אחרות, הקונטוס של העולם הוא טוב: זה הווקטור הפנימי שלו, וזה ברור. אבל מצד שלישי, שהוא הצד החשוב, העולם הבלתי-מושלם הוא כבר עכשיו לחלוטין אלוהים – הרי הוא לא יכול להיות חס וחלילה לעולם נפרד ממנו יתברך! מכאן שכבר עכשיו, ודווקא בקיומו הבלתי-מושלם, הוא מושלם (מכיוון שקיומו הבלתי-מושלם משלים את אלוהים להיות מושלם, ומכיוון שהוא אותו אלוהים הרי שגם הוא מושלם).

את הצד השלישי הזה יש לראות ולדעת. למעשה, זאת השלמות היחידה האמיתית שקיימת לעולם, ואל לנו לחשוב שאי פעם ממש נעשה את העולם הזה מושלם – זה אינו רצונו של האל (למרות שרצונו שנעשה מה שאנחנו יכולים בכל רגע כדי להיטיב את המצב). המחשבה ש"הנה אנחנו עושים את העולם הזה מושלם!" היא אחת מאבות כל חטא ואחד האלילים הקשים ביותר. היא המחשבה בבסיסה של כל תנועה משיחית: השבתאות, המרקסיזם, הנאציזם, גוש-אמונים, וכיוצא באלו שאיפות להפיכת העולם למושלם עכשיו. השאיפה להפוך את העולם למושלם היא הכחשת מושלמותו האינהרנטית, כלומר אלוהותו האינהרנטית, ועל כן חוצפה אדירה כלפי שמיא.

אבל שוב: כמובן שיש לשפר ולשכלל את העולם הזה, וכמובן שיש לעשות הכל כדי להיטיב ולאהוב. הרי זאת תנועתו של אלוהים ממש. זאת הזרימה שלו, המגמה של מהותו. אבל למה לעשות כן אם הכל כבר מושלם כאן ועכשיו? הרי עוד פרדוקס.

כמובן, גם השאיפה לברוח מהעולם אל אלוהים מושלם שנמצא מעבר אליו היא חטא וטעות ואלילות, שכן היא מוותרת על הצד הגלוי של האל, צד שקיים ושהאל זקוק לו שיהיה קיים. השאיפה הזאת משותפת לתנועות שוללות עולם כמו הנצרות (בתחילתה), הגנוסיס, הבודהיזם (בעיקר בתחילתו), זרמים שונים (כמו הסאנקיה) של ההינדואיזם וכו'.

נסכם הפרדוקסים

אלוהים לא מושלם ללא עולם בלתי-מושלם, אבל את העולם יש לעשות מושלם.
מכיוון שהעולם הבלתי-מושלם הפך את אלוהים למושלם, ומכיוון שהעולם הוא אלוהים, העולם הוא כבר עכשיו מושלם.
למרות שמבחינה מהותית העולם הוא כבר עכשיו אלוהים ומושלם, יש לעשות הכל כדי לשפר אותו.
אבל אסור לעולם לחשוב שאנחנו עצמנו ועוצם ידינו כבר עכשיו הופכים את העולם למושלם, כי זה ישלול את שלמותו שממילא ולנצח של העולם, ובכך את אלוהותו.
בקיצור המצב לא קל (למרות שהוא מושלם).

הצעת הגשה

אני מציע, אם כך, לנוע בצורה של פעימות דיאלקטיות:
א)  קדש את העולם ודע שהוא מושלם.
ב)  עשה מה שיש לעשות כדי לשפר אותו.
ג)  ראה מה שעשית כי טוב, קדש אותו ודע שלמות.
ד)  עשה מה שיש לעשות וכו'.

זה מתאים למשהו שכתבתי לפני כשנתיים:

המבנה של היקום הוא כזה:
כניעה-בריאה-כניעה
כלומר: קבלת כל הקיים←יצירה חדשה←קבלת כל הקיים.
כלומר: הטוב עצמו במושלמותו הטובה במו טוּבה←בריאה, התפתחות, שפיעה, התעוררות רצון+הפעלתו ומימושו←קידוש הכל כפי שהוא, "וירא כי טוב".
כלומר: ביעבוע מוכל בתוך עצמו←גלישה, the cup runneth over←ביעבוע מחודש של מה שנוצר והתחממות לקראת גלישה נוספת.
כלומר: נצח←זמן←נצח
כלומר: הוויה←התהוות←הוויה
כלומר: אין←יש←אין (+כל מה שיש)
וכל זה כל רגע ורגע מחדש.
וכך הלאה:
לא: כניעה-בריאה-כניעה-בריאה…
אלא עדיף: כניעה-בריאה-כניעה-כניעה-בריאה-כניעה-כניעה
כלומר היקום נח; בורא; מקדש. נח; בורא; מקדש. וכו' וכו' וכו' וכו'.

לעולם לא יפסקו הפעימות הללו. העולם אף פעם לא יהיה מושלם מבחינה שטחית גלויה, ותמיד כבר עכשיו מושלם מבחינה מהותית עמוקה.
בהצלחה.

(הערה: במידה והבריאה לא היתה אירוע חד פעמי, או לחילופין, לא היתה אירוע כלל, כלומר העולם היה קיים כאלוהים מאז ומעולם, יש סיכוי שהפעימות הללו הן מחזורים קטנים בתוך פעימות ענק בהן האל בורא עולמות ומשמידם, כלומר יוצר מציאות בלתי מושלמת, נהיה מושלם בעצמו, אחרי כמה זמן ממיס אותה לחלוטין לתוכו, לבדו מולך נורא אבל בחוסר שלמות וחוסר נחת, בורא עוד יקום וכו'.)

[לבד מזה, יש להציל את 'רשימות']

חגיגות השיוורטרי – פרויקט אינטר-בלוגי

היה היה שיווה. רק שיווה. שיווה כאן ושיווה שם, שיווה באמצע ושיווה לכל כיוון: בודד, קפוא, גאה, מוחלט. קילומטרים של שיווה. שנים של שיווה. אינסוף ונצח של שיווה ושיווה ועוד שיווה. מעלה מטה, קדימה אחורה, ימין ושמאל רק קודש וקודש. בראשית היה שיווה ושיווה היה האלוהים ושיווה שתק ולא אמר מילה. שיווה לבדו מלך נורא.

אבל כמה אפשר להתענג על הווית עצמך? הרבה. אבל לא לעד. האלים אמרו לא טוב היות המוחלט לבדו. נעשה לו איזה עזר שיהיה לו כנגדו. מישהי אמיתית, חמה, רבת-פנים, זורמת. במילים אחרות: אלה.

זעקו האלים ושרו, ונשאו יחד את קולם: "אלה אלה, אם העולם, לשד הבריאה, לוז התופעות, ים הייסורים, כלל התענוג – לך אנו כורעים, לך אנו קוראים: היי בת זוג לשיווה! הפיחי בו חיים, ביראי בו מציאות."

האלה – מי שהייתה כבר אשתו ותהיה אשתו גם בכל גלגולי חייו הבאים – נולדה בגלגול חיים זה כביתו של מלך ההרים, הימלאיה. נולדה והתחילה לבכות: היא ביקשה את אהוב ליבה, את שיווה. הוריה קראו לה פַּרְוָטִי, שכן היא תחילתה של כל פרייה ורבייה.

שנים אחרי כן הגיע שיווה, בחיפושו אחר מקום טוב לשקיעה במדיטציה, אל מקורות הגנגס למרגלות ההימלאיה. הוא התיישב בשיכול רגליים, עצם עיניים, ושיקע את עצמו בסָמַדְהִי, כלומר בריכוז חד-נקודתי בטבעו העצמי, הלא הוא הבְּרָהְמָן הנשגב שמעבר לכל.

הימלאיה, שהרגיש בנוכחותו של האל האדיר, הגיע כדי לברך אותו לשלום. "אל האלים, מציאות המוחלט, קרקע הקיים – לך שלום!", קרא. "הבלתי משתנה, הנצח והכל, האחד והאחיד, ההבל והריק – לך שלום!", קרא.
ואז הוסיף בשקט: "יש לי בשבילך אישה."

"קח מכאן את הנערה", אמר שיווה בשקט, עיניו עצומות.
"לפחות הבט בה", לחש הימלאיה, "או שמא אתה מפחד שהיא תשנה אותך, אתה הבלתי-ניתן-לשינוי?"

שיווה לא יכול היה להבליג על ההקנטה הזאת. הוא פקח את שתי עיניו (את העין השלישית השאיר מרוכזת בעצמה) והביט בה, באלה.

"היא יפה," אמר, "יפה מאוד. פניה כירח המלא. צווארה כדקל מתוח. אוזניה צנועות. מותניה דקיקות. שערה שחור וארוך. שדייה קטנים וגאים. עורה זהוב ורך. ישבנה עגול ודשן. כפות רגליה עדינות. עיניה ישרות. קח אותה מכאן מהר, ואל תביאה עוד לפני! קח, קח אותה מהר! האישה היא סכנה גדולה לכל יוגי אמיתי. כל מתבודד, כל פרוש מהבלי העולם חייב לשכוח את קיומה. הכל יודעים כי התרועעות עם נשים מולידה את ההיקשרות אל מושאי החושים. הכל יודעים שההיקשרות אל מושאי החושים מחבלת בטָפָּס, בלהט הפנימי. הרחק אותה ממני מיד!"

למשמע דברים אלו פרווטי, שלא היתה יכולה עוד להתאפק, פרצה ואמרה

חגיגות השיוורטרי – פרויקט אינטר-בלוגי

"לא ילדתי, את טועה. דיגדוגי האהבה בילבלו אותך. אין ולא יהיה לי כל קשר לבריאה. אין ולא יהיה לי בית בשום עולם.

אדרבא: החום הפנימי שלי ממיס כל קיום ושורף כל ממשות זמנית. הלהט שלי מכלה עולמות, מאדה ימים.

לנצח אהיה נפרד מהקיום הזמני, מהחומר. לנצח אהיה קדוש ובודד, פרוש מכל מגע. רק בבדידותי ממשותי אכן מזהירה – חוסר החומר הוא הקיום האמיתי ביותר."

דברים אלו שיעשעו את פרווטי והיא התאפקה לא לצחוק בקול. היא עשתה עצמה רצינית ואמרה