ברפרטואר ההוכחות לקיומו של אלוהים קיימים כמה מההקשים הלוגיים המוזרים (שלא לומר המופרכים) ביותר, ומני טיעונים שהם כל כך אנטי-אינטואיטיבים (כגון אותו היקש ידוע של אנסלם) עד שהצורך בקפיצת-אמונה רק מתגבר אחרי שמיעתם. מנגד יש את אותם טיעונים שפונים אל ההגיון הפשוט של המאמין-בפוטנציה (כמו "ההימור" של פסקל), שהשטחיות והילדותיות שבהם רק מביישים מסורות עתיקות שבדרכם צעדו ענקי-רוח כגון אברהם או ישוע.
בין אלו לאלו אנו מוצאים את אותן "הוכחות מהפליאה" (שדווקא חביבות עלי מבחינת הכיוון הכללי אליו הן מושכות), שמנסות לעורר בנו יראת שמיים מתוקף כך שהארץ מפתיעה בטוּבה ושִפְעָהּ. ביניהן ניתן למצוא את אותה תירוץ מצחיק כנגד התיאוריה של דרווין, כאילו העולם הטבעי לא היה יכול להיווצר בשלמותו הנוכחית "במקרה", וזאת בלי להבין שדרווין עצמו תוקף את העמדה הזו, ומציע תיאוריה גאונית כיצד הטבע כפי שהוא אכן נוצר, לא במקרה אלא על פי חוקיות מורכבת בהחלט.
ורייציה על התירוץ הזה הוא אותו היקש מוזר, שקובע שמפני שנראה בעליל שהעולם כל כך מורכב ומתוחכם, ומפני שהחיים, לו פרט קטן אחד היה שונה, לא היו יכולים להתקיים, הרי שמכאן נובע שיש אלוהים שברא את העולם. קו ההגיון הזה מנסה אם כן לטעון, שמפני שהחיים מאוזנים על חוט השערה, מפני שהקיום האנושי הוא נס אחד גדול, מפני שלו השמש היתה רחוקה יותר, או המים נדירים יותר, או הפחמן יציב פחות לא היו קיימים כל חיים על כוכב-הלכת השלישי מהשמש – הרי שזה מראה שכנראה יש אלוהים, שסידר את העניינים ככה שהכל יהיה בדיוק.
אבל לדעתי הטיעון הזה מביס את עצמו.
ראשית, נראה לי שאי אפשר לקבל כפלא עובדה שבאם היא תופרח יודע העובדה לא יהיה קיים. כלומר, אני מודה שהחיים נראים ומרגישים כפלא, ואני גם חושב שחשוב מאוד לראות ולהרגיש אותם ככאלה. אני פשוט לא חושב שהראייה וההרגשה הזאת מוכיחות שום דבר, לבד מאת עצמן. כי אם אני חושב על זה אני מבין שאם העולם לא היה מסודר באותו דיוק מושלם שבו הוא מסודר, הרי שלא הייתי פה כדי לא-להתפלא על כך. לא היה כאן אף אחד שישתעמם מהבנאליות של היקום. לכן הסידור המינימלי שמאפשר למישהו להתפלא, הוא אותו סידור שאנחנו מתפלאים ממנו, ומפני שפחות מזה לא היה יכול להיות ועדיין להחזיק יצור תבוני שמסוגל להתפלא, הרי שבעצם אי אפשר לבנות על עובדת הפליאה הזאת כל מסקנה.
אבל נאמר שהמבקש להוכיח את קיומו של אלוהים לא דורש מאיתנו להסתמך על אותה פליאה, אלא רק על התחכום והשכלול של היקום – כלומר אותו מיסיונר אומר לנו שמתבקש שיהיה לעולם בורא, משום שהעולם כל כך מורכב. אז אומר ששנית, ובהמשך לפסקה הקודמת, הרי שבדיוק מפני שהעולם כל כך מורכב, ומפני שהחיים, לו פרט קטן אחד היה שונה, לא היו יכולים להתקיים, נראה לי שדווקא קשה יותר להאמין שאלוהים טוב וחכם ברא אותו ואותם. שכן, לו אלוהים כזה היה בורא את העולם, האם הוא אכן היה עושה אותו כל כך מורכב? למה לו? למה למשל ברא האל עוד כמה כוכבי-לכת מלבד כדור הארץ? בשביל האסטרולוגים? ולמה עוד מיליארדי שמשות? וגלקסיות על גלקסיות על גלקסיות של חומר מת? ולמה 400,000 סוגי(!) חיפושיות? מה העניין? האם זה באמת דרוש כדי שנקיים את מצוותיו / נאמין בקיומו / נזבח לו אגוזי קוקוס?
אבל נאמר שאלוהים הוא טיפוס יצירתי, והוא נהנה להפגין את כשרונו. גם אם זה נכון, עדיין קשה לי להבין למה הוא עשה את העולם כך שלו פרט אחד היה שונה היינו כולנו מתים (או כלל לא נולדים כמובן)? מה העניין הזה, שמשמש את כל אותם מתפלאים לתדלוק פליאתם? למה ללכת על חוט השערה? על חודו של להב הסכין? מי קבע שהחיים צריכים להיות ספורט אתגרי? למה לא לברוא אותנו כך שקיומנו לא יהיה בסכנה מתמדת? האם כך לא היינו יכולים להיענש? האם הוא אכן צריך את הגבוליות הזאת כדי להפחיד אותנו?
דווקא העובדה שהחיים כל כל עדינים, ושהכל מסודר בידי-בדיוק כדי לאפשר אותם, ושפיפס אחד שקורה (למשל על פני השמש, או במעמקי האדמה) ישר מרסק אותנו בקטסטרופות איומות של צונאמי ורעידות אדמה, דווקא זה מרמז לי שלא היתה כל יד מכוונת ומתכננת בהתפתחותם של החיים, אלא פשוט כוח יצירתי ספונטני שהלך והתפתח בצורה די עיוורת (אם כי אינטליגנטית למדי, במובן מסוים).
כי מה שקרה הוא די פשוט: לא היו תנאים לחיים, לא היו תנאים לחיים, לא היו תנאים לחיים, והנה פתאום, לפני כארבע מיליארד שנה, היו תנאים מסויימים לחיים, וברגע שזה קרה אכן נוצרו חיים מסויימים. וככל שהתנאים השתפרו, כך גם מורכבות החיים שנהנו מהם. בכל רגע ורגע החיים (על פי עקרונות האבולוציה) התרחבו אל מקסימום המקום והתחכום שהתנאים איפשרו להם. וכשהתנאים לא איפשו להם (למשל, כאשר נחת כאן אותו אסטרואיד שהשמיד את הדינוזאורים) הם הצטמצמו די הצורך כדי להמשיך ולשרוד (באותו זמן, בדמות יונקים וזוחלים קטנטנים).
תכנון אלוהי היה נראה, איך לומר, יותר מתוכנן. מה שאנחנו מוצאים לפנינו הוא בסך הכל בלגן לא קטן. וזה אכן מדהים שאנחנו בכלל כאן – כלומר דווקא זה מה שמדהים, שבניגוד לכל סיכוי מתוך התוהו ובוהו יצא אדם! כי אם מישהו תכנן את העולם, מה שמדהים הוא בעיקר חוסר-כשרונו. ואכן יש לחיות כל רגע בפליאה – פליאה על כך שבכלל יש משהו ולא אין כלום, פליאה על היכולת שלנו לתפוס את זה – אבל חבל לעשות מהפליאה הזאת קרדום לחפור בו עמדה מסויימת. עמדות הרבה יש במלחמה, ומתחפרים בהן ללא מוצא. פליאה שקטה עולה מתוך שלום, ובתורה גם מקדמת את הרחבתו.
* ודאי שבמילה "אלוהים" לאורך הרשימה הזאת אני משתמש כמציינת את אותו בוס שמימי שברא ומנהל את העולם כולו (הדמיורגוס בלע"ז). אני לא מתכוון בה למה שאני כרגיל מתכוון בה, והוא לקרקע המציאות, למהות הקיום, לחיוביות האינסופית השופעת של הוויה.