פוליטיקה

דה-פוליטיזציה והאפשרות לחירות

הפולמוסים הציבוריים בזמננו שונים מאלו שלפני עשור או שניים. המרחב הציבורי שאנחנו חיים בו שונה באופן מהותי. עצם האפשרות לשיח מאותגרת בימים אלה, מפני שבני השיח רואים עצמם כחיים בעולמות שונים. במילים פשוטות, תמיד היתה מחלוקת על דעות, כעת אנחנו במחלוקת על עובדות.

בין אם מדובר בתומכי נתניהו שבטוחים שנתפרו לו תיקים ובין אם בספקני קורונה הסבורים שלא היתה מגפה, עבור רבים המישור האמפירי חדל להיות רלוונטי בכל הנוגע לגיבוש עמדה. נכון, תמיד היו תפיסות מוטעות ותמיד היו תיאוריות קונספירציה, אבל נדיר שאלה היו במימדים הנוכחיים, ומעולם הן לא הסתייעו באמצעי מדיה שמאפשרים לתומכיהם להקים קהילות סגורות, מערכות-אקלים אוטרקיות של מעשיות ובדיות.

שילוב זמינות הדיסאינפורמציה ברשתות החברתיות עם קיטוב פוליטי וליבוי מכוון של פופוליזם הפך נטיות שבעבר היו בשוליים הציבוריים או במגדל השן התיאורטי לנפוצות ומשפיעות הרבה יותר. החתירה תחת מוסדות המדינה ותחת סמכותה של מומחיות בנושאים שונים הביאה לשבירת אמות מידה בסיסיות הנחוצות לדיון.

עם שבירת המסגרת המשותפת נוצרת נסיגה אל הפרטי, ובהיזון חוזר הנסיגה אל הפרטי מסתייעת בהמשך ריסוק המשותף. על זאת ניסיתי להצביע במאמרי (הארץ, 20.4), שכרך יחד תיאוריות קונספירציה עם נטיות אינדיבידואליסטיות אחרות, כמו ליברטריאניזם או חזונות טכנולוגיים למיניהם.

אחד מהקולות הבולטים שמקדמים את אלה האחרונים הוא יאיר אסולין. בטורו בעיתון זה מקדם אסולין מזה זמן חזון אוטופי על פיו אנחנו ב"סוף עידן הפוליטיקה", לכאורה משום שענקי ההיי-טק יפרקו איכשהו את "הסדר הישן" ויעצימו את חירותו של האדם הפרטי. אפילו את מלחמת רוסיה-אוקראינה גייס אסולין לחזונו, ומתעקש שלמרות שהיא מלחמה בין מדינות לאום "הכתובת 'סוף עידן הפוליטיקה' מרוחה על המלחמה הזו מכל כיוון". למתנגדיו, כמוני, הוא שומר את התואר "פשיסטים חדשים".

פשיזם או לא, יש להתעקש ולשאול את אסולין: מה פירוש סוף עידן הפוליטיקה? האם בעתיד האוטופי של אסולין אין בתי משפט? מערכת חינוך? צבאות? בתי חולים ציבוריים? ממשלות? בתי נבחרים? האם לא ננהל עוד מאבקים על חלוקת משאבים? למען שוויון לפני החוק? האם לא תהיה דרך לגיטימית לאחוז בכוח ודרך בלתי לגיטימית לאחוז בכוח?

אסולין מכריז ש"צריך להיות עיוור כדי לא להבחין באפשרויות הרבות לחירות הנולדות מתוך המהפכה הטכנולוגית", אבל ממאן לפרט מהן אותן אפשרויות ומהי אותה חירות. החופש ממה? או טוב מכך, החופש לְמה? הרי חירות אינה קיימת ללא הקשר נורמטיבי, ללא אתוס. לדבר על "חירות" זה מלהיב, אולם בלי דין וחשבון על תנאיה וביטוייה המילה נשארת ברמת הניו-אייג'.

עברנו כבר גל אחד של אוטופיזם טכנולוגי הקשור להיי-טק. לפני עשרים שנה נכתבו מאות מאמרים על החירות שמבשרת הרשת ועל האפשרויות הרבות למשחקי זהות (אנונימית, אלטרנטיבית, מגוונת, פלואידית) שתבאנה הרשתות החברתיות. איזו חגיגה עליזה זאת היתה. לא נותר הרבה כיום מהתחזיות האלה או מן האופטימיות הזאת. כיצד דווקא הפעם, כשהשדה הטכנולוגי ריכוזי הרבה יותר וכשמולטי-מיליארדרים אקצנטרים שולטים בכלי תקשורת מרכזיים, הגאולה אמורה סוף סוף להגיע?

להפך: אין דבר שטייקונים יהנו ממנו יותר מאשר דה-פוליטיזציה. מכיוון שהם אנשי עסקים ולא אקטיביסטים או מדינאים, הם לא ישתמשו בחופש מרגולציה על מנת לקדם את החירות שלנו, אלא על מנת לקדם את הרווחים שלהם. זה אולי יהיה לגיטימי ואולי לא, אבל חירות אוטופית זה לא יהיה. מיסודות הליברליזם הוא החשש מריכוז כוח בידי גוף אחד או אדם אחד, העמידה על הפרדת רשויות והתעקשות על איזונים ובלמים. אסולין נוטה לחשוב שללא איזונים ובלמים יהיה לנו יותר חופש. אני חושב שהוא טועה.

אסולין נזהר מכל תחזית ברורה, ואף מכל קריאה למעשה. לכן כתבתי באותו מאמר שהוא נהנה מאותה עמדה אנטי-פוליטית, חסרת-אחריות שממנה, מכיוון אחר, נהנים מחזיקי תיאוריות קונספרציה למיניהן. אותה עמדה של פסילת ההווה ללא כל ניסיון לניסוח אלטרנטיבה וללא כל פעולה (פוליטית, כן) שמבקשת להביא לאלטרנטיבה. אותה עמדה שמטילה הכל על הפרט ומבקשת שהוא או היא יתנתקו מהחברה ומהמדינה.

אין דבר יותר בנאלי מלשנוא את מדינת הלאום, ואין דבר פחות מודע לעצמו מלעשות זאת תוך דרישה לקיום מדינת רווחה ופיתוח מערכת חינוך טובה. בשביל שאלה יתקיימו אין ברירה מלבד קיומה של מדינה, וככל הנראה תידרש עבורם גם פעילות אזרחית במרחב הציבורי. במילים אחרות: פוליטיקה. כן, גם החירות האישית של כולנו אחוזה בכך.

שניה רק לשאלה 'מהם החיים הראויים' היתה מאז ומעולם השאלה 'כיצד מכוננים חברה צודקת'. האמירה שתם עידן הפוליטיקה היא ויתור על השאלה השניה והסתפקות בראשונה. יש לתהות, ברם, האם השאלה הראשונה יכולה לעמוד בפני עצמה.

:

פורסם במדור הדעות של הארץ

מעט על אנטי-אינטלקטואליזם בזמן הזה

עמוד הטוויטר של ד"ר גיא בכור היה גדוש וחגיגי ביום שני ה-14 בדצמבר, היום בו הקונגרס האמריקאי אישרר את בחירת האלקטורים בג'ו ביידן לנשיא ארה"ב הבא. בכור בישר לקוראיו שהאלקטורים הרפובליקאים של מדינות המפתח – פנסילבניה, נבאדה, אריזונה וג'ורג'יה – נותנים את קולותיהם לטראמפ, ולא לביידן. "איזה יום!" הוא הכריז, וקבע שבמקרה כזה יגיעו ב-6 לינואר שתי קבוצות אלקטורים לקונגרס, ומי שיחליט מי האלקטורים "הנכונים" יהיה מייק פנס. טראמפ יזכה לכהונה שניה.

בכור אינו לבד בבניית מציאות מקבילה עבור קוראיו. בארצות הברית פועלים סוחרי בדיות רבי כוח ועוקבים דוגמת אלכס ג'ונס, דינש ד'סוזה, סידני פאוול וכמובן, הנשיא היוצא עצמו, דונלד טראמפ. בישראל מוכרת מזה זמן חבורת ריקלין-מגל-תדמור-דיסטל-לינור-טאוב שמייצרת עבור קהילת הביביסטים נראטיב אלטרנטיבי על פיו האיש נקי כפיים ומתנגדיו תפרו לו תיק ממניעים אנטי-דמוקרטים.

בשתי מדינות, כמו גם במגוון נוספות, התופעה דומה למדי: את העובדות האלטרנטיביות מקדמים סוכני בורות במשרה מלאה, וכדי לבסס את ההטענות אין צורך בראיות, אלא בהכפשת הצד השני. עבורם התקשורת, האקדמיה, אנשי המקצוע, המדענים והמומחים למיניהם אינם מקצוענים שעושים את עבודתם, אלא חוג מלוכד של חורשי מזימות אשר ממניעים שאינם כשרים מבקש להטעות את הציבור. הם מגיעים כדי להציל את האדם הקטן ולהאבק נגד "האליטה".

אנטי-אינטלקטואליזם אינו תופעה חדשה. כבר בתחילת שנות השישים הקדיש ההיסטוריון ריצ'רד הופשטטר ספר להתפחותה של התופעה בארצות הברית, בו הוא סקר את לידתה ב"התעוררות" הדתית הפרוטסטנטית של המאה השמונה עשרה. אולם לא הכל זהה. בעבר המאבק נגד האליטה המשכילה, האמת המדעית והמומחיות באשר היא הגיע ממניעים דתיים או מסנטימנט רומנטי שכפר בעליונות השכל על הלב. בשני המקרים המגמה האנטי-אינטלקטואלית נבעה מתוך זיהוי מקור אלטרנטיבי לאמת: לא בתבונה, אלא בכתבי הקודש או ברגש.

היציאה נגד המחקר והמומחיות בזמן הזה אינה מגיעה מתוך מניעים כאלה, ואף כלל לא מתוך כפירה בידע כשלעצמו. הניסיון אינו לדחות את השגי התבונה, אלא להציג, כפי שהיתה מנסחת זאת יועצת הנשיא טראמפ קליאן קונווי, "עובדות אלטרנטיביות". משום כך הסוג הנוכחי של האנטי-אינטלקטואליזם אינו מתנגד למקורות סמכות תבוניים לאמת, אלא לאמת עצמה. מקדמיו הכריזו מלחמה על המציאות.

קחו למשל אדם כמו גדי טאוב. בעברו אינטלקטואל בפני עצמו, טאוב החל בשנים האחרונות במאבק כנגד האמת. מעל במות שונות, כולל עיתון זה, הוא ערך קמפיין תוקפני למדי שבמסגרתו קידם את תיאורית הקונספרציה הקרויה "אובמה-גייט". על פי הנראטיב הזה אנשי ממשל אובמה גייסו את סוכנויות הביון והאכיפה של ארה"ב על מנת להפליל את טראמפ. טאוב קידם במרץ את המעשיה הזו, כתב שהסיפור כנראה "יגמד את פרשת ווטרגייט", בישר לקוראיו ש"קרוב לודאי" יוגשו כתבי אישום נגד "בכירים מממשל אובמה", ואף תהה לתומו "האם ייתכן שאובמה ייכנס לכלא?"

כי כך זה עובד: עלילה שלמה נרקמת, שמות ומונחים נזרקים לאוויר (ג'ון ברנן! חוק לוגן! Unmasking! ג'ון דורהאם!), והקורא פעור העיניים מרגיש שלא רק שחושפים בפניו את שערוריית המאה, אלא שעושים זאת במקצוענות פדנטית. בנוסף דאג טאוב גם להשמיץ ולהסית נגד התקשורת, בעיקר כתבי החוץ, שבנבזותם הם אינם מדווחים על הסקנדל שיגמד את ווטרגייט. למאזיניו לא נותר אלא להתמלא הערצה לשליח האור שהגיע לפקוח את עיניהם לאמת.

ככל שהזמן עבר התברר, כמובן, שאין כלום, כי לא היה כלום. כתבי אישום לא מוגשים, בכירים לא נעצרים, אובמה לא בכלא ופרשת ווטרגייט אינה מתגמדת. הקונספירציה נשארת תיאוריה, וגם ככזו היא אינה מרשימה. זה הזמן לעבור לשערוריה הבאה (האנטר ביידן ו"הלפ-טופ מהגיהנום"?), והנה אפשר לכתוב עוד מאמרים ולהקליט עוד פודקסטים.

כפי שניתן להבין, המאבק כאן אינו כנגד המחקר או המומחיות, אלא נגד היש. בהמשך לכך, המניע אינו לערער את האמון בשכל, אלא להציג בפני השכל עולם אלטרנטיבי. היה אפשר להניח שמדובר במאבק על כוח, אולם בין אם האנשים בהם אותם אנטי-אינטלקטואלים תומכים נמצאים בשלטון ובין אם לא, הם ימשיכו להפיץ בדיות – יעידו על כך ארבע השנים האחרונות.

הסיפור הוא שונה: מה שאנחנו חוזים בסוג המסויים הזה של האנטי-אינטלקטואליזם הוא יצירה של עולם, של צורת חיים. הכישרון של סוחרי הבדותות הללו הוא בניית אקו-סיסטם אוטונומי שבו הטובין הינם תשומת לב (עוקבים), הערצה (לייקים) ופרנסה (הרצאות, מאמרים, משרות "פרשנות"). זהו משק אוטרקי שנטוע על מצא של בדיון אבל שמזין את עצמו באופן מופלא ובר קיימא.

תשאלו, אולי, מה חדש בזה, שהרי תמיד היו דתות וכתות. זה כמובן נכון, אלא שאלו היו צריכות למשטר את חבריהן (דוֹגמה) ולהתגונן באופן תמידי כנגד קולות סוררים (כפירה). החידוש בתקופה שלנו הוא שסיפורי הבדים האלה יכולים להתקיים ללא בידוד חברתי, ללא היררכיה וללא איומים בחרם או באקסקומוניקציה. הביזור המוחלט של כלי התקשורת והיכולת של כל אדם להפיץ את משנתו וגם לצרוך מידע ממגוון אדיר של ערוצים הביאה למצב בו ניתנה היכולת לכל מי שחפץ בכך לחיות במקביל לעולם המציאות. ולכל מי שחפץ בכך ניתנה היכולת להתפרנס מזה.

זה כמובן לא רק עניין של כסף. זה עניין של סדר. עולם המציאות המדומה נותן לנו את אותה ודאות שסיפקו בעבר מסגרות אמונה: את הידיעה שאנחנו באמת טובים, שהם באמת מנוולים, שהצדק לצידנו ושאנחנו מבינים יותר טוב מכולם מה "באמת" קורה. בתקופה כל כך מקוטבת, בה הזהות הפוליטית מאפילה על כל מימד אחר, העולם המקביל של בכור, טאוב או אלכס ג'ונס מספק לחסידיהם משמעות ונחמה. נותר רק לשאול, כמה זמן יוכלו לחיות זה לצד זה בשלום עולם המציאות ועולם הפנטזיה.

:

פורסם במדור הדעות של הארץ

על שורשיה, יומרותיה וכשלונותיה פוליטיקת הזהויות

"פוליטיקת הזהויות מבקשת לטפל בבעיות אמיתיות. גזענות סיסטמית אינה אגדה, והשמועות על ההבניה הפטריארכלית של החברה נכונות. לרדיפות אחרי בעלי נטייה או זהות מינית שונה, אף עד מוות, ניתן להיות עדים גם כיום בחלקים שונים של העולם. אך בבקשה להציע מזור לסוגיות אלה מתקדמת פוליטיקת הזהויות מעבר לתפיסה הליברלית – ולעיתים גם מבקשת לנתץ אותה. היא מתכחשת, בפועל אם לא במוצהר ממש, להומניזם האוניברסלי וקוראת תיגר על כל תפיסה מאחדת של תבונה ורציונליות. היא מציגה חוסר סובלנות לדיון חופשי, ונראה שההנחה הליברלית שריבוי דעות מקדם את הידע והחירות של כולנו זרה לה.

וכתחליף לליברליזם היא לא מספקת. פוליטיקת זהויות – יש להדגיש: בגרסתה העכשווית – מציעה מענה דל למצוקה ולחוסר הצדק שהחברה שלנו נגועה בהם. היא מדגישה הכרה חברתית על חשבון שיפור כלכלי, ואת הייחודי והמבדיל על חשבון הכללי והמשותף. היא נוטה להתרכז בשולי ("מיקרואגרסיות") על חשבון הקריטי (פערי הון), ויש לה חולשה לדוגמטיות ושטחיות. היא נסוגה לאד־הומינם כשמציעים ביקורת, ומשמשת היטב את הימין כשנציגיו מעוניינים לקרוא תיגר על ההומניזם והליברליזם. מעבר לכך, היא פשוט לא משכנעת את מי שהיא אמורה לשכנע, דהיינו את חברי הקבוצות המוחלשות והמודרות.

והיא גם לא שמאל. כי השמאל – בין אם תחת דגל הדמוקרטיה או הליברליזם, הרפובליקה או המרקסיזם – צעד תמיד בשם העיקרון האוניברסלי. זהותנים למיניהם מנסים להציל את האוניברסליזם, על ידי מונחים לא לגמרי אפויים כמו "אינטרסקשיונליות", אבל בסופו של דבר חיבור בין קבוצות שונות בפוליטיקה של זהויות נוטה להיות חיבור אד־הוק ותלוי אינטרסים. במקום את המשותף מדגישים את הייחודי, ובמקום חזון כולל נאבקים למען הכרה פרטנית. 'מהו השמאל', שאל פעם הסוציולוג טוד גיטלין, 'אם לא קול האנשים כולם? אם אין אנשים, אלא רק קבוצות, אין שמאל'."

Capture


מתוך מאמר בו ניסיתי לאפיין את פוליטיקת הזהויות על גליה השונים, מקורותיה, מטרותיה וכשלונותיה; על החלל שממלאת פוליטיקת הזהויות בדמדומי המסגרת הליברלית ועל חוסר יכולתה למשוך את הקבוצות החלשות שהיא מתיימרת לייצג. פורסם בגיליון האחרון של ‘ליברל’. (זה לא עוסק ישירות בדת או רוחניות, אני מודה, עם המנויים על הבלוג הסליחה. כנראה שמדי פעם אפרסם גם מאמרים שכאלה.)