פוליטיקה

הטעות של בן גוריון

הסיבות למאבק של חברי הממשלה הנוכחית כנגד בית המשפט מגוונות. לנתניהו סיבות משלו, לחרדים משלהם, ולציונות הדתית – משלה. לא, באף אחד מהמקרים האלה לא מדובר ברצון טהור ל"חיזוק הדמוקרטיה" או "משילות".

אבל יש קבוצה נוספת שסירוס בית המשפט העליון הוא רק הצעד המקדים למהלך שאפתני הרבה יותר. את המהלך הזה תיאר בצלאל סמוטריץ’ לפני כמה שנים ב'תוכנית ההכרעה' שלו: דיכוי, גירוש או השמדת הפלסטינים. אותו מהלך מצוי גם בכתבי הרב כהנא, שתלמידו שולט עכשיו במשטרת ישראל ובמג"ב.

במאמר שיצא לפני כמה ימים, שכתבתי עבור תלם, אני עומד על סוג הדתיות הפונדמנטליסטית שמאפיינת את מקדמי המהלך הזה, ועל תוכניותיהם הזוועתיות ל"פתרון" הסכסוך עם הפלסטינים. לחצו על התמונה כדי לעבור למאמר.

פופוליזם, אנטישמיות, וערכים משותפים

תהליך הנורמליזציה שעוברת האנטישמיות בארצות הברית מהיר ומבהיל. אחרי שקניה ווסט, כנראה הראפר המפורסם בעולם, רמז בטוויטר שהוא מעוניין להרוג את היהודים, הזמין אותו הנשיא לשעבר טראמפ לארוחת ערב, ואירח גם את איש העליונות הלבנה ניק פואנטס. אם זה לא הספיק עלה ווסט בשבוע שעבר לראיון אצל שדרן הקונספירציות אלכס ג'ונס, רמז שהיהודים הם פדופילים והכריז שהוא "אוהב את הנאצים" ו"מחבב את היטלר".

התפוצצות האנטישמיות הבוטה, הנאו-נאצית, של קניה ווסט מאירה ברטרוספקטיבה את ההתנהלות המופקרת של הימין הטראמפיסטי בשנים האחרונות. עוד לפני היבחרו של טראמפ היה ברור שהאיש מגלה סובלנות לאנטישמיות ואף משתמש בסטריאוטיפים אנטישמים בעצמו, אך בימין הפופוליסטי ביטלו כל אפשרות לכך והמשיכו "להזהיר" מפני הסכנה העצומה שבאלכסנדריה אוקסיו-קורטז או אילהאן עומאר.

גם כשפשעי השנאה כלפי יהודים התגברו תחת כהונתו, גם כשאמר שחלק מהנאו-נאצים בשרלוטסביל הם “very fine people” ואפילו אחרי פיגוע הטרור הגדול ביותר נגד יהודים אי פעם בארה"ב, הסכנה עבור אוהדי טראמפ בישראל – בתדלוק של היסטריה מזוייפת מחלקים בתקשורת, יש לומר – נותרה השמאל הרדיקלי ו"ההקצנה בקמפוסים".

הסיפור אינו רק העיוורון לכך שהאנטישמיות בימין גדולה ומסוכנת עשרות מונים מאשר האנטישמיות בשמאל (שאכן קיימת, שלא יהיה ספק), גם לא היבוא והגיור של לקסיקון אנטישמי שלם, מה"דיפ-סטייט", דרך "מימון זר" ועד "אליטה גלובליסטית". הסיפור הוא העיוות התודעתי שגורם הכיבוש, ומציאת הסיוע להמשיך ולהחזיק בו אצל גדולי שונאינו.

שהרי חלק גדול מהמאבק ב"אנטישמיות משמאל" אינו אלא מאבק בדלגיטימציה של הכיבוש, כאשר כל ביקורת על השלטון הצבאי של ישראל ביו"ש מוגדרת מיד כאנטישמיות. זאת לכאורה הסכנה, ואגפים שלמים בממשלה מוקמים כדי להיאבק ב-BDS, ארגון כושל וחסר השפעה. הצד המשלים הוא חיבוק מפלגות ימין קיצוני בהונגריה, פולין, אוסטריה, ועוד, כאשר הכשרת האנטישמיות של אלה נחשבת מחיר ששווה לשלם תמורת האיסלמופוביה שהן מנדבות ותמיכתן בהתנחלויות.

אלא שהמחיר מחולק לתשלומים, וכעת הוא נגבה בשתיקה שנכפית על הימין אל מול נורמליזציה של אנטישמיות מזעזעת, כזו שלא ראינו כמעט מאה שנה. הימין הפופוליסטי לא מסוגל להודות שלטראמפ תמיד היתה בעיה לדחות מעליו אנשי עליונות-לבנה ואנטישמים. מאוחר גם להכיר בכך שהטראמפיזם משך מהשוליים למרכז נבלים מתועבים ואספסוף גלוח-ראש ונתן להם הכרה שלא קיבלו מעולם.

אבל בעיקר אי אפשר להודות שהפניה מימין ליברלי אל ימין פופוליסטי היא סכנה ממשית ליהודים בעולם כולו – בדיוק כפי שהיא סכנה לערבים, נשים ולהט"בים כאן. חוסר ההבנה, העיוורון (שרובו מרצון), שהאיום על הסדר הליברלי שמגיע עם עליית הפופוליזם מאיים בפשטות על זכויותיהם, מעמדם ושגשוגם של יהודים, בדיוק כפי שהוא מאיים על כל מיעוט אחר, לא יכול להיות מוכר ומטופל, מפני שהימין הביביסטי אימץ את הפופוליזם ומפרק בעצמו את הסדר הליברלי.

החתירה תחת שלטון החוק, ערעור מערכת המשפט, פירוק הדמוקרטיה הליברלית והתנועה לקראת שלטון סמכותני בעל כוח בלתי מוגבל הופכים להיות נקודות ההסכמה היחידות בין הימין הפופוליסטי אצלנו לאנטישמים אצלם. ממילא, עד כמה רמה יכולה להיות הזעקה נגד אנטישמים כאשר בממשלה יושבים הומופובים וכהניסטים?

רק בחודשים האחרונים התבטאו טרמפיסטים בולטים כמרג'ורי טיילור גרין, לורנה בוברט ומייקל פלין בעד "לאומיות נוצרית". בוברט אף אמרה שיש לבטל את ההפרדה בין דת למדינה בארה"ב וש"הכנסייה אמורה להנהיג את המדינה". הסכנה ליהודים ברורה, כמו גם הדמיון לשאיפותיהם של חברי כנסת מהציונות הדתית ומהמפלגות החרדיות.

אנחנו מתקדמים לקראת מציאות שבה הימין האנטי-ליברלי כאן יקבל את הימין האנטי-ליברלי שם, ולהפך, כשבכל צד המיעוטים יהיו אלה שיסבלו. אצלנו אלה יהיו בעיקר הערבים, בתוספת נשים ולהט"בים. אצלם נשים, להט"בים ויהודים. ההצהרה הידועה בדבר "ערכים משותפים" שאנו חולקים עם ארצות הברית תקבל משמעות חדשה. היא תגיע על חשבון המחוייבות של מדינת ישראל אל יהודי העולם.

:

פורסם במדור הדעות של הארץ

זאת לא הכלכלה: על סיבת העומק לפופוליזם

הפעם הכישלון אינו יתום. את תבוסתו של גוש השינוי מקשרים לאבות ואימהות רבים: מהריבים הפנימיים בגוש, דרך סירובה של מרב מיכאלי להתאחד עם מרצ ועד להעדרו של אתוס ברור לבד מ"רק לא ביבי". יש אמת בכל אלה, אולם בסופו של דבר מדובר בפרטים שמוטמעים בתמונה הגדולה. והתמונה הגדולה היא גל הפופוליזם העולמי.

במאמרו האחרון ביקש פרופ' אייל גרוס להכניס את הבחירות האחרונות בדיוק להקשר הזה. גרוס צודק בהחלט שאי אפשר להפריד בין ניצחונו של הליכוד – אחרי הפיכתו למפלגה פופוליסטית – לבין תופעות דומות שחוזים בהן בעולם, מהפיליפינים דרך הודו, הונגריה, בריטניה ועד ארצות הברית.

במדינות אלה ואחרות עלו לשלטון, או לפחות התחזקו מאוד, מפלגות ימין פופוליסטיות ששמות דגש על המאבק ב"אליטה", על התנגדות להגירה, על איבה למיעוטים ועל גאווה לאומית. גרוס כותב נכונה שהתעצמותן של מפלגות כאלה קשורה להיחלשות מדינת הרווחה בעקבות עליית הנאו-ליברליזם, ולשאלות של זהות. נדמה לי, עם זאת, שהוא מדגיש הרבה יותר מדי את העניין הראשון, ומפספס שעיקר התופעה נעוץ בשני.

הפופוליזם קשור לנאו-ליברליזם מפני שהפופוליזם קשור לליברליזם, וליתר דיוק לניצחונו המכריע. החגיגות במערב בשנות התשעים על נפילת ברית המועצות היו מוצדקות. הרחבת השוק הקפיטליסטי גם מעבר למסך הברזל, יחד עם תהליכי הליברליזציה הכלכליים שעברו על הודו, סין ומדינות נוספות במזרח, הפכו את העולם למערכת גלובלית שבה לא רק סחורות עוברות במהירות מיד ליד, אלא גם רעיונות, ולא פחות חשוב, אנשים.

הגלובליזציה, כידוע, אינה אלא אמריקניזציה, אולם זאת לא רק במובן של צריכה תרבותית, אלא כאימוץ של תפיסות היפר-אינדיבידואליסטיות על החברה והאדם. הליברליזם הצפון-אטלנטי מקדם סובייקט שמניף את חירותו האישית כאידיאל עליון ותופש חופש כאוטונומיה. "אתה אל תפריע לי, אני לא אפריע לך" היא לא רק קריאת ביניים אלא תפיסת עולם שעושה מיליוני נפשות.

הליברטריאניות שחדרה לישראל לאחרונה היא רק סימפטום מאוחר להפנמת האנתנרופולוגיה שתופסת את האדם כפרודה אוטונומית. במובן הזה הסדר הליברלי כבש את כולנו. אלא שהניצחון הזה מגיע עם מחיר, והוא ערעור נראטיבים של זהות קולקטיבית.

הסדר הליברלי לא הפך אותנו לאינדיבידואלים, אולם הוא מדגיש ומעצים את האינדיבידואליזם שלנו. בכך הוא מאתגר את הקשרים והסיפורים שמחזיקים אותנו יחד. מרקס צדק כשכתב במניפסט הקומוניסטי שבעולם הבורגני "כל היחסים היציבים… מתפוררים… כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף" (תר. מנחם דורמן).

הפירוק הזה מאיים על זהותם של רבים. מלבד שכבה קטנה – מערבית, עשירה ומשכילה – בני אדם נזקקים למקם את עצמם בתוך סיפור קולקטיבי, מטא-נראטיב שגדול מהם ומקשר אותם דיאכרונית לעבר ולעתיד, וסינכרונית לקהילה בהווה. הפיכתו של הסדר הליברלי למשחק היחיד בעיר מאתגרת את אותם מטא-נראטיבים, בין אם הם דתיים, אתניים או לאומיים.

זהו הרקע שמוליד את עליית הפופוליזם. לא בכדי מוטיב חוזר ונשנה במהלך הפופוליסטי הוא הדגשת הלאומיות והאתנוס והיציאה כנגד מיעוטים, זרים ומהגרים. מתוך ההנגדה הזו עצמה נבנה מחדש הסיפור הלאומי והאתני.

כמו רבים בשמאל, גרוס מדגיש את קריסתה של מדינת הרווחה בתהליך עליית הפופוליזם. הוא כותב כי מפלגות השמאל בישראל הן סוציאל-דמוקרטיות רק "על הנייר", ולכן לא מושכות מצביעים. אולם המחשבה שאם השמאל יבטיח מדינת רווחה סקנדינבית הוא ימשוך מצביעי ימין היא, במחילה, מופרכת.

הראיות למופרכותה נמצאות בסקנדינביה. רק לפני חודשיים ניצח גוש הימין את גוש השמאל בבחירות בשבדיה. הוא הביס את הסוציאל-דמוקרטים שמשלו במדינה בשמונה השנים האחרונות בזכות פריצתה מעלה של מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין קיצוני פופוליסטית ואתנוצנטרית, בעלת שורשים פשיסטים והיסטוריה של תמיכה בתפיסות של עליונות לבנה.

באופן דומה, בפינלנד הפכה 'מפלגת הפינים' הימנית-פופוליסטית למפלגה השניה בגודלה ב-2019, בהולנד הפכה 'המפלגה למען החירות' האנטי-איסלמית של חרט ווילדרס לשלישית בגודלה בבחירות לפני שנה. קשה למצוא מדינה בעלת שירותי רווחה נדיבים יותר מאשר שבדיה, וקשה גם לתלות את עליית הימין הקיצוני בפינלנד ובהולנד בפירוקה של מדינת הרווחה.

סקר קטן שערכתי בטוויטר לפני כמה ימים. לחצו על התמונה כדי להגיע לשם

לתנאים מטריאלים יש תמיד השפעה, ובוודאי שחוסר אמצעים, כמו גם חוסר השכלה, תורם לגלישה ללאומנות ואתנוצנטריזם, כאשר תחושת עליונות מפצה על הון תרבותי וחברתי שאבד. אולם אי אפשר לומר שזו הסיבה העיקרית לפופוליזם כאשר במדינות רווחה מובהקות הימין הפופוליסטי מצליח כל כך.

הליברליזם במשבר מכיוון שהוא הצליח יותר מדי. הוא הצליח להפוך אותנו לאינדיבידואלים שמקדשים את האוטונומיה גם על חשבון הקהילה והחברה. הוא הצליח לערער את הסיפורים הקולקטיביים שלנו, ובכך לגזול מאיתנו משאבים זהותיים חיוניים. הפופוליזם עולה מתוך החרדה לזהות ותוך הבטחה להעצים אותה.

לכן נתניהו האתאיסט הצטלם לפני הבחירות מתפלל בבית כנסת. לכן הקמפיין ארוך השנים שלו להטלת ספק ביהדותו של "השמאל". לכן היחס השלילי, המוציא מהכלל, כלפי ערבים ומבקשי מקלט. לכן בן גביר הגזען מצליח כל כך. בישראל, כמו במדינות אחרות, הימין הפופוליסטי עולה מפני שהוא יכול לספק את מה שהשמאל אינו יכול.

מי שמציע לשמאל להיות עוד קצת סוציאל-דמוקרטי מחפש את המפתח מתחת לפנס. בעיני חלקים גדולים מהציבור השמאל בעייתי לא מפני שהוא לא סוציאליסטי מספיק, אלא מפני שהוא לא לאומי מספיק ולא יהודי מספיק. ולזה, לצערנו הרב, אין פתרון קל.

פורסם במדור הדעות של הארץ.

בנגביריזם אינו כהניזם-לייט

הבטחתו של חה"כ איתמר בן גביר, בראיון לספי עובדיה ויניר קוזין בגלי צה"ל, לגרש את חה"כ עופר כסיף מהמדינה, יכולה להיתפס במבט ראשון כסימן מעודד: לפחות הוא לא מסמן רק ערבים.

בזיכרון הציבורי הכהניזם נצרב כתורת גזע חולנית, שקולה רעיונית לחוקי נירנברג. כהנא הרי הציע להפריד יהודים וערבים בחופי הים, לאסור על נישואים בין יהודים לערבים, לשלול מערבים את הזכות לבחור ולהיבחר, ולהפוך את ירושלים, על פי חוק, לעיר בה גרים יהודים בלבד.

הגזענות אכן היתה עמוד תווך מרכזי בתורתו של הרב כהנא, אולם הגותו לא עמדה עליה בלבד. בלב הכהניזם נמצאות עוד שתי תפיסות משלימות, שבלעדיהם לא ניתן להבין את התופעה: דחייתם של החילוניות, הליברליזם והדמוקרטיה, והשאיפה לנקמה בגויים. את כל אלה ניתן למצוא כיום אצל איתמר בן גביר.

כשהרב כהנא הושבע לכנסת הוא הוסיף אחרי הנוסח המקובל את הפסוק "וְאֶשְׁמְרָ֖ה תוֹרָתְךָ֥ תָמִ֗יד לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד" (תהלים, קיט). הוא הודה, בתשובה לבית המשפט העליון, שהתכוון באמירת הפסוק לכך שחוקי התורה יגברו בשבילו על חוקי המדינה.

הדבר היה בהתאם לתפיסת עולמו, הרואה במדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית ישות שאינה לגיטימית, ושעתידה להתחלף במדינת הלכה. בספר האחרון שכתב, 'אור הרעיון', קובע כהנא כי הדמוקרטיה היא תפיסה זרה, לא-יהודית, וש"אין התורה סובלת שטות זו". על פי כהנא לממשלה חילונית כלל אין סמכות, מפני ש"החובה לכבד ולציית לממשלה הטבעית תלויה במדה שאותה ממשלה מכבדת ומצייתת לתורה". לא מסובך.

באותו ספר קובע כהנא כי "אסור להעמיד מלך או ממשלה של אנשים שאינם יראי שמים", ושרצון הרוב כלל אינו שיקול מפני ש"אין שום סמכות לשום חוק והחלטה וגזירה של ממשלת רשעים שנוגדת את התורה, ומצוה לסרב להם, ואיסור גמור הוא לקבל את החלטת הרוב הרע". למעשה על פי כהנא יש בישראל "רק דעה אחת ולא יותר, ומי שחולק על הדעה האחת של תורת ה', גם אם זה רוב של עם ישראל, זו דעה סוטה".

מדינת ישראל הנוכחית אינה לגיטימית, ויש לפרקה בהקדם האפשרי. כהנא דמיין מדינת הלכה, שרק היא לדעתו מדינה יהודית באמת. באותה מדינה ישלוט שליט יחיד, דיקטטורי. כפי שהוא כותב באותו ספר: "יש צורך במשטר של אדם אחד, דַבָר אחד, נשיא, ולא האנדרולומוסיה של עשרות ומאות נציגים ומפלגות".

חכו, זה לא הכל. לא רק ממשלה שאינה מצייתת לתורה אינה לגיטימית, אלא גם אזרחים שאינם מצייתים: "כל אדם שאינו עושה מעשה עַמְּךָ, שאינו מציית לתורה, איבד את זכותו ומעמדו". בדיקטטורה הכהניסטית זכויותיהם ומעמדם של חילונים יהיו פחותים מאלו של שומרי מצוות. ומה עם יהודים שהכהניזם מחשיב כחוטאים איומים? הם כנראה כלל לא יהיו כאן. כפי שאמר בן גביר ב-2016 בהתייחס ללהט"ב: "אין להם מקום לא בירושלים ובכלל לא במדינת ישראל", והסיבה: "צריך שיהיה צביון יהודי".

כאן גם נכנסת שנאת השמאל. ההתקפה של בן גביר על כסיף היא המשכה של מסורת כהניסטית ארוכה. בספר 'האתגר' קובע כהנא שיש "לבודד את השמאל המופרע ואת הפסאודו-אינטלקטואליזם, אשר שנאתם לדת משקפת את פנימיותם המבחילה." ב'אור הרעיון' הוא כותב כי מקימי המדינה, שהיו, לא עלינו, שמאלנים, היו "רשעים… ולעולם ישלמו על פשעיהם הזדוניים".

האם אי אפשר לפחות להוקיר תודה למפא"י על הקמת המדינה? לא. מדינת ישראל קמה לא בזכותם, אלא רק מכוחו של הקב"ה, ורק לשם נקמה בגויים. על פי כהנא "מדינת ישראל היא ראשית זעמו של הקדוש ברוך הוא שמתעורר מן העפר של החירוף והגידוף בו התבוססה השכינה. לא למען צדקותינו קמה מדינת ישראל, אלא למען ינקום הקדוש ברוך הוא בצריו הגויים." (בספר 'על האמונה ועל הגאולה')

וכאן אנחנו מגיעים לרגל השלישית, אחרי הגזענות ושלילת החילוניות והדמוקרטיה: הנקמה, כאידיאל. "אין מדה יותר מעולה וצודקת ממדת הנקמה" כתב כהנא בספרו 'אור הרעיון'. ולמה? פשוט: "גדולה נקמה כי היא מחייה את ה'" – כלומר אלוהים חלש, כבוי, ודרושה נקמה אלימה כדי להחזיר את האל לחיים מלאים. המשמעות: בלי קורבן של דם לא-יהודי ריבונו של עולם לא יחזור לאיתנו.

מטרת מדינת ישראל היא נקמה בגויים, ו"מי שמרפה מנקמה באויבי ישראל, למעשה מוותר על נקמת הקב"ה". בקיצור, תוך ריקוד צמוד-לחיים לא רק עם פשיזם אלא גם עם פגניזם, כהנא קובע שהנקמה דרושה למען קימום עם ישראל ואלוהיו. בלעדיה, בלי קורבנות לא-יהודים טבוחים ומדממים, לא תיתכן גאולה.

והרי זו הסיבה שברוך גולדשטיין הוא אחד הקדושים בפנתאון הכהניסטי. מי הרג יותר לא-יהודים מאשר אותו תושב קרית-ארבע שטבח במתפללים מוסלמים במערת המכפלה, רצח 29 מהם ופצע מעל מאה? היש דוגמא טובה יותר לנקמה יהודית עיוורת, מדממת, מטורפת בזמננו?

כעת היזכרו בתמונת גולדשטיין שהיתה תלויה להתפאר עד לפני שנתיים בסלונו של חה"כ בן גביר. בתמונה, מעל לדיוקן הרוצח, התנוסס הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר, כה), המסיים את דברי השבח של האל לקנאי המקראי הארכיטיפי, פנחס. בן גביר לא תלה את התמונה מפני שהוא מעריך רופאים או מחבב את עינייו היפות של גולדשטיין. הפסוק אומר הכל: האדרת מעשה הנקמה, קילוס והילול הטבח במערת המכפלה.

בן גביר עצמו נוהג לקרוא לנקמה באופן תדיר. רק בשנה האחרונה הוא דרש נקמה אחרי הרג החייל בראל שמואלי בגבול עזה באוגוסט 2021, אחרי רצח יהודה דימנטמן ליד חומש בדצמבר של אותה שנה ("אסור לסיים את האירוע בלי שהממשלה תעשה נקמה"), ובמהלך גל הטרור במרץ 2022.

אל תעמידו פני מופתעים. בסוף וגם בהתחלה, בן גביר הוא כהניסט. לכן השקפת עולמו כוללת לא רק גזענות ממארת, אלא שנאה לשמאל, דחיית הלגיטימיות של המסגרת הדמוקרטית, שאיפה להפיכת ישראל למדינת הלכה, וכן, רצון עמוק לנקמה קטלנית בגויים. כמו שנהוג לומר, זה ה-DNA של הכהניזם.

האם הוא "התמתן"? האם בן גביר כבר אינו אותו נער מופרע שנופף בסמל מכונית השרד של ראש הממשלה רבין והבטיח "להגיע" אליו? האם בנגביריזם הוא כהניזם-לייט? כהניזם נטול-קיצוניות? כהניזם לכל המשפחה? כהניזם שאפשר לקחת הביתה ולהתכרבל איתו בלילה?

שפטו בעצמכם. לפני שבע שנים, בראיון לחנוך דאום, אמר בן גביר כי ההבדל בינו לבין כהנא "הוא לא בדעות, הוא לא במידות, השינוי הוא אולי בסגנון, הסגנון הוא קצת אחר". לפני חמש שנים, באזכרה לרב כהנא, נשא בן גביר דברים וקבע כי "כל מילה ומילה" של כהנא "היא אקטואלית, היא מחודדת, היא מכוונת למציאות שיש היום". לפני שלוש שנים הוא התראיין באולפן ynet וטען ש"ההבדל הגדול" בינו לבין כהנא "הוא שלנו פותחים מיקרופון".

ואכן פותחים. תקשורת אחראית היא היתה לכל הפחות מעמתת את האיש עם הרעיונות שמניעים אותו. תחת זאת הציבור הישראלי לא יכול להתחמק מקלסתר פניו המחייך, כאשר מולו עיתונאים המתחרים מי יפרכס בעונג רב יותר סביבו.

בתנאים כאלה, מדוע שהתמתנות אף תעלה על דעתו? דרכו צלחה. הוא בכנסת ומעמדו זוכה לטיפוח יומיומי בידי נתניהו והמיקרוקוסמוס הביביסטי. האיש מאיים שיגרש חברי כנסת מהשמאל, מכנה כל ערבי שלא מוצא חן בעיניו "תומך טרור", קורא לנקמה באופן תדיר, וכשהציונות הדתית – המפלגה והמגזר – מקבלים אותו בזרועות פתוחות, אין לו גם שום סיבה להשתנות.

ציבור בעל עמידה מוסרית היה מקיא אותו מתוכו. חולשתה של החברה האזרחית בישראל באה לידי ביטוי בקלות כניסתו של הכהניזם לעורקיה וללבה.

:

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

א.ב. יהושע והתפרקות המרכז הישראלי

מעבר לגדולתו הספרותית, א.ב יהושע הוא ממנסחיה ומנתחיה החדים של הישראליות. יהושע תהה כל חייו על טיבה, ביקר את חולשותיה וביקש לחזק את מעלותיה.

כידוע, עבור יהושע יהדות "שלמה" או "טוטלית" תיתכן רק כישראליות, כעמיות חיה ומתפתחת, ואף יותר מכך: כהוויה שמתמודדת באופן יומיומי עם השאלות העולות מתוך חיי עם על אדמתו, מהטיפול במערכת הביוב ועד להתמודדות המוסרית בהגנה עם הגבולות ובמלחמה.

גדולתו של יהושע היתה גם ביכולת לאבחן באופן מבריק את מצבה של הישראליות בעודה חיה. אביא כאן ציטוט אחד, מדוייק באופן מיוחד, מתוך ראיון ישן, מ-1985. הראיון נמצא בספר באנגלית שנקרא Voices of Israel, מאת Joseph Cohen , המציג לקורא האמריקאי ראיונות עם סופרים נבחרים מאז.

בראיון איתו מאבחן יהושע את השבר שהתחולל בישראל בשנות השמונים, שתולדותיו מורגשות ביתר שאת כיום. יהושע טען כי (תרגום מאנגלית):


מתרחש שינוי דרמטי. פעם היה מעין מרכז ציוני, סוציאליסטי מובנה וסופרים כתבו בנוחות מתוך גבולותיו. הם עסקו מאוד במה שהיינו מכנים "החוויה הלאומית". היא הטילה אחריות רבה על אותם סופרים שרצו לבטא לא רק את ניסיונם האישי אלא גם את חווית האומה בכלל, תוך התייחסות לשימוש בשפה העברית. העברית תרמה למודעות לתודעה לאומית. זה הפך למסורת.

מלכתחילה הספרות העברית לא הייתה מנותקת כמו ספרות אחרת. זה מקביל לדאגה לבעיות לאומיות שמוצאים אצל טולסטוי, דוסטויבסקי ואפילו צ'כוב שתמיד חיטטו במצב הרוסי. במובן מסוים, הדאגה הזו לחוויה הלאומית נתנה כיוון לכתיבה הישראלית. כל אחד מאיתנו מיקם את עצמו בזווית מסוימת לתודעה המרכזית הזו, באומרו: 'את זה אני מקבל, את זה אני דוחה'.

המרכז הזה קרס עכשיו ואיננו יכולים להתנהג כאילו הוא עדיין קיים. בשנים הקרובות נצטרך למצוא את דרכנו בישראל שאין לה עוד מרכז.

יהושע כאן, בדקות אבחנה שאולי שמורה לסופרים יותר מאשר לחוקרים, ידע לזהות את השבר בעודו מתרחש. זהו השבר שנוצר מתחילת נפילתה של האליטה המפא"יניקית, מהתפרקותו של הסוציאליסם כמסגרת אידיאולוגית הגמונית, אבל עוד יותר מכך מזהות יהודית ישראלית מסויימת שגוועה החל ממחצית שנות השבעים ושמתה בשנות השמונים.

הזהות הזאת, יהודית-חילונית-לאומית-סוציאליסטית, היוותה את ה"מרכז" הישראלי מאז קום המדינה, ובאותה תקופה היא התפוררה. ישראל "שאין לה מרכז" כדבריו, עברה ליברליזציה כלכלית וחברתית, טיפחה את תהליך השלום מול הפלסטינים וחלמה על תודעה אזרחית חדשה וחופשית. ספרותית אנחנו מדברים על אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת.

אלא שהפאזה הראשונה הזאת של האין-מרכז לא החזיקה, ממגוון סיבות, והעשור הראשון של שנות האלפיים העצים את החיפוש אחר מרכז, חיפוש שנכון להיום הוליד שיבה למסורת היהודית במגוון צורות (מניו-אייג' ועד אתנוצנטריזם), ולצידה לאומנות ופופוליזם. אלה לא מספקים ממש מרכז, אלא יותר קרשים צפים של משמעות וזהות בזרם סוחף של בלבול ואנומיה.

מאז הקביעה של יהושע מאותו ראיון שפורסם ב-1985, ש"בשנים הקרובות נצטרך למצוא את דרכנו בישראל שאין לה עוד מרכז", עברנו שתי פאסות. תחילה חגגנו חיים ללא מרכז, ומשם עברנו לחיפוש היסטרי אחרי יציבות, ל"התחזקות" במסורתיות יהודית ולעליה של לאומנות. מכאן תיתכן מציאת מודוס ויוונדי המבוסס על משמעות משותפת, ומנגד ייתכן שהמרכז והיציבות יבואו על ידי הפעלת כוח, מלמעלה למטה, בגוון כלשהו של אוטוקרטיה.

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’