פוליטיקה

בנגביריזם אינו כהניזם-לייט

הבטחתו של חה"כ איתמר בן גביר, בראיון לספי עובדיה ויניר קוזין בגלי צה"ל, לגרש את חה"כ עופר כסיף מהמדינה, יכולה להיתפס במבט ראשון כסימן מעודד: לפחות הוא לא מסמן רק ערבים.

בזיכרון הציבורי הכהניזם נצרב כתורת גזע חולנית, שקולה רעיונית לחוקי נירנברג. כהנא הרי הציע להפריד יהודים וערבים בחופי הים, לאסור על נישואים בין יהודים לערבים, לשלול מערבים את הזכות לבחור ולהיבחר, ולהפוך את ירושלים, על פי חוק, לעיר בה גרים יהודים בלבד.

הגזענות אכן היתה עמוד תווך מרכזי בתורתו של הרב כהנא, אולם הגותו לא עמדה עליה בלבד. בלב הכהניזם נמצאות עוד שתי תפיסות משלימות, שבלעדיהם לא ניתן להבין את התופעה: דחייתם של החילוניות, הליברליזם והדמוקרטיה, והשאיפה לנקמה בגויים. את כל אלה ניתן למצוא כיום אצל איתמר בן גביר.

כשהרב כהנא הושבע לכנסת הוא הוסיף אחרי הנוסח המקובל את הפסוק "וְאֶשְׁמְרָ֖ה תוֹרָתְךָ֥ תָמִ֗יד לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד" (תהלים, קיט). הוא הודה, בתשובה לבית המשפט העליון, שהתכוון באמירת הפסוק לכך שחוקי התורה יגברו בשבילו על חוקי המדינה.

הדבר היה בהתאם לתפיסת עולמו, הרואה במדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית ישות שאינה לגיטימית, ושעתידה להתחלף במדינת הלכה. בספר האחרון שכתב, 'אור הרעיון', קובע כהנא כי הדמוקרטיה היא תפיסה זרה, לא-יהודית, וש"אין התורה סובלת שטות זו". על פי כהנא לממשלה חילונית כלל אין סמכות, מפני ש"החובה לכבד ולציית לממשלה הטבעית תלויה במדה שאותה ממשלה מכבדת ומצייתת לתורה". לא מסובך.

באותו ספר קובע כהנא כי "אסור להעמיד מלך או ממשלה של אנשים שאינם יראי שמים", ושרצון הרוב כלל אינו שיקול מפני ש"אין שום סמכות לשום חוק והחלטה וגזירה של ממשלת רשעים שנוגדת את התורה, ומצוה לסרב להם, ואיסור גמור הוא לקבל את החלטת הרוב הרע". למעשה על פי כהנא יש בישראל "רק דעה אחת ולא יותר, ומי שחולק על הדעה האחת של תורת ה', גם אם זה רוב של עם ישראל, זו דעה סוטה".

מדינת ישראל הנוכחית אינה לגיטימית, ויש לפרקה בהקדם האפשרי. כהנא דמיין מדינת הלכה, שרק היא לדעתו מדינה יהודית באמת. באותה מדינה ישלוט שליט יחיד, דיקטטורי. כפי שהוא כותב באותו ספר: "יש צורך במשטר של אדם אחד, דַבָר אחד, נשיא, ולא האנדרולומוסיה של עשרות ומאות נציגים ומפלגות".

חכו, זה לא הכל. לא רק ממשלה שאינה מצייתת לתורה אינה לגיטימית, אלא גם אזרחים שאינם מצייתים: "כל אדם שאינו עושה מעשה עַמְּךָ, שאינו מציית לתורה, איבד את זכותו ומעמדו". בדיקטטורה הכהניסטית זכויותיהם ומעמדם של חילונים יהיו פחותים מאלו של שומרי מצוות. ומה עם יהודים שהכהניזם מחשיב כחוטאים איומים? הם כנראה כלל לא יהיו כאן. כפי שאמר בן גביר ב-2016 בהתייחס ללהט"ב: "אין להם מקום לא בירושלים ובכלל לא במדינת ישראל", והסיבה: "צריך שיהיה צביון יהודי".

כאן גם נכנסת שנאת השמאל. ההתקפה של בן גביר על כסיף היא המשכה של מסורת כהניסטית ארוכה. בספר 'האתגר' קובע כהנא שיש "לבודד את השמאל המופרע ואת הפסאודו-אינטלקטואליזם, אשר שנאתם לדת משקפת את פנימיותם המבחילה." ב'אור הרעיון' הוא כותב כי מקימי המדינה, שהיו, לא עלינו, שמאלנים, היו "רשעים… ולעולם ישלמו על פשעיהם הזדוניים".

האם אי אפשר לפחות להוקיר תודה למפא"י על הקמת המדינה? לא. מדינת ישראל קמה לא בזכותם, אלא רק מכוחו של הקב"ה, ורק לשם נקמה בגויים. על פי כהנא "מדינת ישראל היא ראשית זעמו של הקדוש ברוך הוא שמתעורר מן העפר של החירוף והגידוף בו התבוססה השכינה. לא למען צדקותינו קמה מדינת ישראל, אלא למען ינקום הקדוש ברוך הוא בצריו הגויים." (בספר 'על האמונה ועל הגאולה')

וכאן אנחנו מגיעים לרגל השלישית, אחרי הגזענות ושלילת החילוניות והדמוקרטיה: הנקמה, כאידיאל. "אין מדה יותר מעולה וצודקת ממדת הנקמה" כתב כהנא בספרו 'אור הרעיון'. ולמה? פשוט: "גדולה נקמה כי היא מחייה את ה'" – כלומר אלוהים חלש, כבוי, ודרושה נקמה אלימה כדי להחזיר את האל לחיים מלאים. המשמעות: בלי קורבן של דם לא-יהודי ריבונו של עולם לא יחזור לאיתנו.

מטרת מדינת ישראל היא נקמה בגויים, ו"מי שמרפה מנקמה באויבי ישראל, למעשה מוותר על נקמת הקב"ה". בקיצור, תוך ריקוד צמוד-לחיים לא רק עם פשיזם אלא גם עם פגניזם, כהנא קובע שהנקמה דרושה למען קימום עם ישראל ואלוהיו. בלעדיה, בלי קורבנות לא-יהודים טבוחים ומדממים, לא תיתכן גאולה.

והרי זו הסיבה שברוך גולדשטיין הוא אחד הקדושים בפנתאון הכהניסטי. מי הרג יותר לא-יהודים מאשר אותו תושב קרית-ארבע שטבח במתפללים מוסלמים במערת המכפלה, רצח 29 מהם ופצע מעל מאה? היש דוגמא טובה יותר לנקמה יהודית עיוורת, מדממת, מטורפת בזמננו?

כעת היזכרו בתמונת גולדשטיין שהיתה תלויה להתפאר עד לפני שנתיים בסלונו של חה"כ בן גביר. בתמונה, מעל לדיוקן הרוצח, התנוסס הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר, כה), המסיים את דברי השבח של האל לקנאי המקראי הארכיטיפי, פנחס. בן גביר לא תלה את התמונה מפני שהוא מעריך רופאים או מחבב את עינייו היפות של גולדשטיין. הפסוק אומר הכל: האדרת מעשה הנקמה, קילוס והילול הטבח במערת המכפלה.

בן גביר עצמו נוהג לקרוא לנקמה באופן תדיר. רק בשנה האחרונה הוא דרש נקמה אחרי הרג החייל בראל שמואלי בגבול עזה באוגוסט 2021, אחרי רצח יהודה דימנטמן ליד חומש בדצמבר של אותה שנה ("אסור לסיים את האירוע בלי שהממשלה תעשה נקמה"), ובמהלך גל הטרור במרץ 2022.

אל תעמידו פני מופתעים. בסוף וגם בהתחלה, בן גביר הוא כהניסט. לכן השקפת עולמו כוללת לא רק גזענות ממארת, אלא שנאה לשמאל, דחיית הלגיטימיות של המסגרת הדמוקרטית, שאיפה להפיכת ישראל למדינת הלכה, וכן, רצון עמוק לנקמה קטלנית בגויים. כמו שנהוג לומר, זה ה-DNA של הכהניזם.

האם הוא "התמתן"? האם בן גביר כבר אינו אותו נער מופרע שנופף בסמל מכונית השרד של ראש הממשלה רבין והבטיח "להגיע" אליו? האם בנגביריזם הוא כהניזם-לייט? כהניזם נטול-קיצוניות? כהניזם לכל המשפחה? כהניזם שאפשר לקחת הביתה ולהתכרבל איתו בלילה?

שפטו בעצמכם. לפני שבע שנים, בראיון לחנוך דאום, אמר בן גביר כי ההבדל בינו לבין כהנא "הוא לא בדעות, הוא לא במידות, השינוי הוא אולי בסגנון, הסגנון הוא קצת אחר". לפני חמש שנים, באזכרה לרב כהנא, נשא בן גביר דברים וקבע כי "כל מילה ומילה" של כהנא "היא אקטואלית, היא מחודדת, היא מכוונת למציאות שיש היום". לפני שלוש שנים הוא התראיין באולפן ynet וטען ש"ההבדל הגדול" בינו לבין כהנא "הוא שלנו פותחים מיקרופון".

ואכן פותחים. תקשורת אחראית היא היתה לכל הפחות מעמתת את האיש עם הרעיונות שמניעים אותו. תחת זאת הציבור הישראלי לא יכול להתחמק מקלסתר פניו המחייך, כאשר מולו עיתונאים המתחרים מי יפרכס בעונג רב יותר סביבו.

בתנאים כאלה, מדוע שהתמתנות אף תעלה על דעתו? דרכו צלחה. הוא בכנסת ומעמדו זוכה לטיפוח יומיומי בידי נתניהו והמיקרוקוסמוס הביביסטי. האיש מאיים שיגרש חברי כנסת מהשמאל, מכנה כל ערבי שלא מוצא חן בעיניו "תומך טרור", קורא לנקמה באופן תדיר, וכשהציונות הדתית – המפלגה והמגזר – מקבלים אותו בזרועות פתוחות, אין לו גם שום סיבה להשתנות.

ציבור בעל עמידה מוסרית היה מקיא אותו מתוכו. חולשתה של החברה האזרחית בישראל באה לידי ביטוי בקלות כניסתו של הכהניזם לעורקיה וללבה.

:

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

א.ב. יהושע והתפרקות המרכז הישראלי

מעבר לגדולתו הספרותית, א.ב יהושע הוא ממנסחיה ומנתחיה החדים של הישראליות. יהושע תהה כל חייו על טיבה, ביקר את חולשותיה וביקש לחזק את מעלותיה.

כידוע, עבור יהושע יהדות "שלמה" או "טוטלית" תיתכן רק כישראליות, כעמיות חיה ומתפתחת, ואף יותר מכך: כהוויה שמתמודדת באופן יומיומי עם השאלות העולות מתוך חיי עם על אדמתו, מהטיפול במערכת הביוב ועד להתמודדות המוסרית בהגנה עם הגבולות ובמלחמה.

גדולתו של יהושע היתה גם ביכולת לאבחן באופן מבריק את מצבה של הישראליות בעודה חיה. אביא כאן ציטוט אחד, מדוייק באופן מיוחד, מתוך ראיון ישן, מ-1985. הראיון נמצא בספר באנגלית שנקרא Voices of Israel, מאת Joseph Cohen , המציג לקורא האמריקאי ראיונות עם סופרים נבחרים מאז.

בראיון איתו מאבחן יהושע את השבר שהתחולל בישראל בשנות השמונים, שתולדותיו מורגשות ביתר שאת כיום. יהושע טען כי (תרגום מאנגלית):


מתרחש שינוי דרמטי. פעם היה מעין מרכז ציוני, סוציאליסטי מובנה וסופרים כתבו בנוחות מתוך גבולותיו. הם עסקו מאוד במה שהיינו מכנים "החוויה הלאומית". היא הטילה אחריות רבה על אותם סופרים שרצו לבטא לא רק את ניסיונם האישי אלא גם את חווית האומה בכלל, תוך התייחסות לשימוש בשפה העברית. העברית תרמה למודעות לתודעה לאומית. זה הפך למסורת.

מלכתחילה הספרות העברית לא הייתה מנותקת כמו ספרות אחרת. זה מקביל לדאגה לבעיות לאומיות שמוצאים אצל טולסטוי, דוסטויבסקי ואפילו צ'כוב שתמיד חיטטו במצב הרוסי. במובן מסוים, הדאגה הזו לחוויה הלאומית נתנה כיוון לכתיבה הישראלית. כל אחד מאיתנו מיקם את עצמו בזווית מסוימת לתודעה המרכזית הזו, באומרו: 'את זה אני מקבל, את זה אני דוחה'.

המרכז הזה קרס עכשיו ואיננו יכולים להתנהג כאילו הוא עדיין קיים. בשנים הקרובות נצטרך למצוא את דרכנו בישראל שאין לה עוד מרכז.

יהושע כאן, בדקות אבחנה שאולי שמורה לסופרים יותר מאשר לחוקרים, ידע לזהות את השבר בעודו מתרחש. זהו השבר שנוצר מתחילת נפילתה של האליטה המפא"יניקית, מהתפרקותו של הסוציאליסם כמסגרת אידיאולוגית הגמונית, אבל עוד יותר מכך מזהות יהודית ישראלית מסויימת שגוועה החל ממחצית שנות השבעים ושמתה בשנות השמונים.

הזהות הזאת, יהודית-חילונית-לאומית-סוציאליסטית, היוותה את ה"מרכז" הישראלי מאז קום המדינה, ובאותה תקופה היא התפוררה. ישראל "שאין לה מרכז" כדבריו, עברה ליברליזציה כלכלית וחברתית, טיפחה את תהליך השלום מול הפלסטינים וחלמה על תודעה אזרחית חדשה וחופשית. ספרותית אנחנו מדברים על אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת.

אלא שהפאזה הראשונה הזאת של האין-מרכז לא החזיקה, ממגוון סיבות, והעשור הראשון של שנות האלפיים העצים את החיפוש אחר מרכז, חיפוש שנכון להיום הוליד שיבה למסורת היהודית במגוון צורות (מניו-אייג' ועד אתנוצנטריזם), ולצידה לאומנות ופופוליזם. אלה לא מספקים ממש מרכז, אלא יותר קרשים צפים של משמעות וזהות בזרם סוחף של בלבול ואנומיה.

מאז הקביעה של יהושע מאותו ראיון שפורסם ב-1985, ש"בשנים הקרובות נצטרך למצוא את דרכנו בישראל שאין לה עוד מרכז", עברנו שתי פאסות. תחילה חגגנו חיים ללא מרכז, ומשם עברנו לחיפוש היסטרי אחרי יציבות, ל"התחזקות" במסורתיות יהודית ולעליה של לאומנות. מכאן תיתכן מציאת מודוס ויוונדי המבוסס על משמעות משותפת, ומנגד ייתכן שהמרכז והיציבות יבואו על ידי הפעלת כוח, מלמעלה למטה, בגוון כלשהו של אוטוקרטיה.

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

דה-פוליטיזציה והאפשרות לחירות

הפולמוסים הציבוריים בזמננו שונים מאלו שלפני עשור או שניים. המרחב הציבורי שאנחנו חיים בו שונה באופן מהותי. עצם האפשרות לשיח מאותגרת בימים אלה, מפני שבני השיח רואים עצמם כחיים בעולמות שונים. במילים פשוטות, תמיד היתה מחלוקת על דעות, כעת אנחנו במחלוקת על עובדות.

בין אם מדובר בתומכי נתניהו שבטוחים שנתפרו לו תיקים ובין אם בספקני קורונה הסבורים שלא היתה מגפה, עבור רבים המישור האמפירי חדל להיות רלוונטי בכל הנוגע לגיבוש עמדה. נכון, תמיד היו תפיסות מוטעות ותמיד היו תיאוריות קונספירציה, אבל נדיר שאלה היו במימדים הנוכחיים, ומעולם הן לא הסתייעו באמצעי מדיה שמאפשרים לתומכיהם להקים קהילות סגורות, מערכות-אקלים אוטרקיות של מעשיות ובדיות.

שילוב זמינות הדיסאינפורמציה ברשתות החברתיות עם קיטוב פוליטי וליבוי מכוון של פופוליזם הפך נטיות שבעבר היו בשוליים הציבוריים או במגדל השן התיאורטי לנפוצות ומשפיעות הרבה יותר. החתירה תחת מוסדות המדינה ותחת סמכותה של מומחיות בנושאים שונים הביאה לשבירת אמות מידה בסיסיות הנחוצות לדיון.

עם שבירת המסגרת המשותפת נוצרת נסיגה אל הפרטי, ובהיזון חוזר הנסיגה אל הפרטי מסתייעת בהמשך ריסוק המשותף. על זאת ניסיתי להצביע במאמרי (הארץ, 20.4), שכרך יחד תיאוריות קונספירציה עם נטיות אינדיבידואליסטיות אחרות, כמו ליברטריאניזם או חזונות טכנולוגיים למיניהם.

אחד מהקולות הבולטים שמקדמים את אלה האחרונים הוא יאיר אסולין. בטורו בעיתון זה מקדם אסולין מזה זמן חזון אוטופי על פיו אנחנו ב"סוף עידן הפוליטיקה", לכאורה משום שענקי ההיי-טק יפרקו איכשהו את "הסדר הישן" ויעצימו את חירותו של האדם הפרטי. אפילו את מלחמת רוסיה-אוקראינה גייס אסולין לחזונו, ומתעקש שלמרות שהיא מלחמה בין מדינות לאום "הכתובת 'סוף עידן הפוליטיקה' מרוחה על המלחמה הזו מכל כיוון". למתנגדיו, כמוני, הוא שומר את התואר "פשיסטים חדשים".

פשיזם או לא, יש להתעקש ולשאול את אסולין: מה פירוש סוף עידן הפוליטיקה? האם בעתיד האוטופי של אסולין אין בתי משפט? מערכת חינוך? צבאות? בתי חולים ציבוריים? ממשלות? בתי נבחרים? האם לא ננהל עוד מאבקים על חלוקת משאבים? למען שוויון לפני החוק? האם לא תהיה דרך לגיטימית לאחוז בכוח ודרך בלתי לגיטימית לאחוז בכוח?

אסולין מכריז ש"צריך להיות עיוור כדי לא להבחין באפשרויות הרבות לחירות הנולדות מתוך המהפכה הטכנולוגית", אבל ממאן לפרט מהן אותן אפשרויות ומהי אותה חירות. החופש ממה? או טוב מכך, החופש לְמה? הרי חירות אינה קיימת ללא הקשר נורמטיבי, ללא אתוס. לדבר על "חירות" זה מלהיב, אולם בלי דין וחשבון על תנאיה וביטוייה המילה נשארת ברמת הניו-אייג'.

עברנו כבר גל אחד של אוטופיזם טכנולוגי הקשור להיי-טק. לפני עשרים שנה נכתבו מאות מאמרים על החירות שמבשרת הרשת ועל האפשרויות הרבות למשחקי זהות (אנונימית, אלטרנטיבית, מגוונת, פלואידית) שתבאנה הרשתות החברתיות. איזו חגיגה עליזה זאת היתה. לא נותר הרבה כיום מהתחזיות האלה או מן האופטימיות הזאת. כיצד דווקא הפעם, כשהשדה הטכנולוגי ריכוזי הרבה יותר וכשמולטי-מיליארדרים אקצנטרים שולטים בכלי תקשורת מרכזיים, הגאולה אמורה סוף סוף להגיע?

להפך: אין דבר שטייקונים יהנו ממנו יותר מאשר דה-פוליטיזציה. מכיוון שהם אנשי עסקים ולא אקטיביסטים או מדינאים, הם לא ישתמשו בחופש מרגולציה על מנת לקדם את החירות שלנו, אלא על מנת לקדם את הרווחים שלהם. זה אולי יהיה לגיטימי ואולי לא, אבל חירות אוטופית זה לא יהיה. מיסודות הליברליזם הוא החשש מריכוז כוח בידי גוף אחד או אדם אחד, העמידה על הפרדת רשויות והתעקשות על איזונים ובלמים. אסולין נוטה לחשוב שללא איזונים ובלמים יהיה לנו יותר חופש. אני חושב שהוא טועה.

אסולין נזהר מכל תחזית ברורה, ואף מכל קריאה למעשה. לכן כתבתי באותו מאמר שהוא נהנה מאותה עמדה אנטי-פוליטית, חסרת-אחריות שממנה, מכיוון אחר, נהנים מחזיקי תיאוריות קונספרציה למיניהן. אותה עמדה של פסילת ההווה ללא כל ניסיון לניסוח אלטרנטיבה וללא כל פעולה (פוליטית, כן) שמבקשת להביא לאלטרנטיבה. אותה עמדה שמטילה הכל על הפרט ומבקשת שהוא או היא יתנתקו מהחברה ומהמדינה.

אין דבר יותר בנאלי מלשנוא את מדינת הלאום, ואין דבר פחות מודע לעצמו מלעשות זאת תוך דרישה לקיום מדינת רווחה ופיתוח מערכת חינוך טובה. בשביל שאלה יתקיימו אין ברירה מלבד קיומה של מדינה, וככל הנראה תידרש עבורם גם פעילות אזרחית במרחב הציבורי. במילים אחרות: פוליטיקה. כן, גם החירות האישית של כולנו אחוזה בכך.

שניה רק לשאלה 'מהם החיים הראויים' היתה מאז ומעולם השאלה 'כיצד מכוננים חברה צודקת'. האמירה שתם עידן הפוליטיקה היא ויתור על השאלה השניה והסתפקות בראשונה. יש לתהות, ברם, האם השאלה הראשונה יכולה לעמוד בפני עצמה.

:

פורסם במדור הדעות של הארץ

מעט על אנטי-אינטלקטואליזם בזמן הזה

עמוד הטוויטר של ד"ר גיא בכור היה גדוש וחגיגי ביום שני ה-14 בדצמבר, היום בו הקונגרס האמריקאי אישרר את בחירת האלקטורים בג'ו ביידן לנשיא ארה"ב הבא. בכור בישר לקוראיו שהאלקטורים הרפובליקאים של מדינות המפתח – פנסילבניה, נבאדה, אריזונה וג'ורג'יה – נותנים את קולותיהם לטראמפ, ולא לביידן. "איזה יום!" הוא הכריז, וקבע שבמקרה כזה יגיעו ב-6 לינואר שתי קבוצות אלקטורים לקונגרס, ומי שיחליט מי האלקטורים "הנכונים" יהיה מייק פנס. טראמפ יזכה לכהונה שניה.

בכור אינו לבד בבניית מציאות מקבילה עבור קוראיו. בארצות הברית פועלים סוחרי בדיות רבי כוח ועוקבים דוגמת אלכס ג'ונס, דינש ד'סוזה, סידני פאוול וכמובן, הנשיא היוצא עצמו, דונלד טראמפ. בישראל מוכרת מזה זמן חבורת ריקלין-מגל-תדמור-דיסטל-לינור-טאוב שמייצרת עבור קהילת הביביסטים נראטיב אלטרנטיבי על פיו האיש נקי כפיים ומתנגדיו תפרו לו תיק ממניעים אנטי-דמוקרטים.

בשתי מדינות, כמו גם במגוון נוספות, התופעה דומה למדי: את העובדות האלטרנטיביות מקדמים סוכני בורות במשרה מלאה, וכדי לבסס את ההטענות אין צורך בראיות, אלא בהכפשת הצד השני. עבורם התקשורת, האקדמיה, אנשי המקצוע, המדענים והמומחים למיניהם אינם מקצוענים שעושים את עבודתם, אלא חוג מלוכד של חורשי מזימות אשר ממניעים שאינם כשרים מבקש להטעות את הציבור. הם מגיעים כדי להציל את האדם הקטן ולהאבק נגד "האליטה".

אנטי-אינטלקטואליזם אינו תופעה חדשה. כבר בתחילת שנות השישים הקדיש ההיסטוריון ריצ'רד הופשטטר ספר להתפחותה של התופעה בארצות הברית, בו הוא סקר את לידתה ב"התעוררות" הדתית הפרוטסטנטית של המאה השמונה עשרה. אולם לא הכל זהה. בעבר המאבק נגד האליטה המשכילה, האמת המדעית והמומחיות באשר היא הגיע ממניעים דתיים או מסנטימנט רומנטי שכפר בעליונות השכל על הלב. בשני המקרים המגמה האנטי-אינטלקטואלית נבעה מתוך זיהוי מקור אלטרנטיבי לאמת: לא בתבונה, אלא בכתבי הקודש או ברגש.

היציאה נגד המחקר והמומחיות בזמן הזה אינה מגיעה מתוך מניעים כאלה, ואף כלל לא מתוך כפירה בידע כשלעצמו. הניסיון אינו לדחות את השגי התבונה, אלא להציג, כפי שהיתה מנסחת זאת יועצת הנשיא טראמפ קליאן קונווי, "עובדות אלטרנטיביות". משום כך הסוג הנוכחי של האנטי-אינטלקטואליזם אינו מתנגד למקורות סמכות תבוניים לאמת, אלא לאמת עצמה. מקדמיו הכריזו מלחמה על המציאות.

קחו למשל אדם כמו גדי טאוב. בעברו אינטלקטואל בפני עצמו, טאוב החל בשנים האחרונות במאבק כנגד האמת. מעל במות שונות, כולל עיתון זה, הוא ערך קמפיין תוקפני למדי שבמסגרתו קידם את תיאורית הקונספרציה הקרויה "אובמה-גייט". על פי הנראטיב הזה אנשי ממשל אובמה גייסו את סוכנויות הביון והאכיפה של ארה"ב על מנת להפליל את טראמפ. טאוב קידם במרץ את המעשיה הזו, כתב שהסיפור כנראה "יגמד את פרשת ווטרגייט", בישר לקוראיו ש"קרוב לודאי" יוגשו כתבי אישום נגד "בכירים מממשל אובמה", ואף תהה לתומו "האם ייתכן שאובמה ייכנס לכלא?"

כי כך זה עובד: עלילה שלמה נרקמת, שמות ומונחים נזרקים לאוויר (ג'ון ברנן! חוק לוגן! Unmasking! ג'ון דורהאם!), והקורא פעור העיניים מרגיש שלא רק שחושפים בפניו את שערוריית המאה, אלא שעושים זאת במקצוענות פדנטית. בנוסף דאג טאוב גם להשמיץ ולהסית נגד התקשורת, בעיקר כתבי החוץ, שבנבזותם הם אינם מדווחים על הסקנדל שיגמד את ווטרגייט. למאזיניו לא נותר אלא להתמלא הערצה לשליח האור שהגיע לפקוח את עיניהם לאמת.

ככל שהזמן עבר התברר, כמובן, שאין כלום, כי לא היה כלום. כתבי אישום לא מוגשים, בכירים לא נעצרים, אובמה לא בכלא ופרשת ווטרגייט אינה מתגמדת. הקונספירציה נשארת תיאוריה, וגם ככזו היא אינה מרשימה. זה הזמן לעבור לשערוריה הבאה (האנטר ביידן ו"הלפ-טופ מהגיהנום"?), והנה אפשר לכתוב עוד מאמרים ולהקליט עוד פודקסטים.

כפי שניתן להבין, המאבק כאן אינו כנגד המחקר או המומחיות, אלא נגד היש. בהמשך לכך, המניע אינו לערער את האמון בשכל, אלא להציג בפני השכל עולם אלטרנטיבי. היה אפשר להניח שמדובר במאבק על כוח, אולם בין אם האנשים בהם אותם אנטי-אינטלקטואלים תומכים נמצאים בשלטון ובין אם לא, הם ימשיכו להפיץ בדיות – יעידו על כך ארבע השנים האחרונות.

הסיפור הוא שונה: מה שאנחנו חוזים בסוג המסויים הזה של האנטי-אינטלקטואליזם הוא יצירה של עולם, של צורת חיים. הכישרון של סוחרי הבדותות הללו הוא בניית אקו-סיסטם אוטונומי שבו הטובין הינם תשומת לב (עוקבים), הערצה (לייקים) ופרנסה (הרצאות, מאמרים, משרות "פרשנות"). זהו משק אוטרקי שנטוע על מצא של בדיון אבל שמזין את עצמו באופן מופלא ובר קיימא.

תשאלו, אולי, מה חדש בזה, שהרי תמיד היו דתות וכתות. זה כמובן נכון, אלא שאלו היו צריכות למשטר את חבריהן (דוֹגמה) ולהתגונן באופן תמידי כנגד קולות סוררים (כפירה). החידוש בתקופה שלנו הוא שסיפורי הבדים האלה יכולים להתקיים ללא בידוד חברתי, ללא היררכיה וללא איומים בחרם או באקסקומוניקציה. הביזור המוחלט של כלי התקשורת והיכולת של כל אדם להפיץ את משנתו וגם לצרוך מידע ממגוון אדיר של ערוצים הביאה למצב בו ניתנה היכולת לכל מי שחפץ בכך לחיות במקביל לעולם המציאות. ולכל מי שחפץ בכך ניתנה היכולת להתפרנס מזה.

זה כמובן לא רק עניין של כסף. זה עניין של סדר. עולם המציאות המדומה נותן לנו את אותה ודאות שסיפקו בעבר מסגרות אמונה: את הידיעה שאנחנו באמת טובים, שהם באמת מנוולים, שהצדק לצידנו ושאנחנו מבינים יותר טוב מכולם מה "באמת" קורה. בתקופה כל כך מקוטבת, בה הזהות הפוליטית מאפילה על כל מימד אחר, העולם המקביל של בכור, טאוב או אלכס ג'ונס מספק לחסידיהם משמעות ונחמה. נותר רק לשאול, כמה זמן יוכלו לחיות זה לצד זה בשלום עולם המציאות ועולם הפנטזיה.

:

פורסם במדור הדעות של הארץ

על שורשיה, יומרותיה וכשלונותיה פוליטיקת הזהויות

"פוליטיקת הזהויות מבקשת לטפל בבעיות אמיתיות. גזענות סיסטמית אינה אגדה, והשמועות על ההבניה הפטריארכלית של החברה נכונות. לרדיפות אחרי בעלי נטייה או זהות מינית שונה, אף עד מוות, ניתן להיות עדים גם כיום בחלקים שונים של העולם. אך בבקשה להציע מזור לסוגיות אלה מתקדמת פוליטיקת הזהויות מעבר לתפיסה הליברלית – ולעיתים גם מבקשת לנתץ אותה. היא מתכחשת, בפועל אם לא במוצהר ממש, להומניזם האוניברסלי וקוראת תיגר על כל תפיסה מאחדת של תבונה ורציונליות. היא מציגה חוסר סובלנות לדיון חופשי, ונראה שההנחה הליברלית שריבוי דעות מקדם את הידע והחירות של כולנו זרה לה.

וכתחליף לליברליזם היא לא מספקת. פוליטיקת זהויות – יש להדגיש: בגרסתה העכשווית – מציעה מענה דל למצוקה ולחוסר הצדק שהחברה שלנו נגועה בהם. היא מדגישה הכרה חברתית על חשבון שיפור כלכלי, ואת הייחודי והמבדיל על חשבון הכללי והמשותף. היא נוטה להתרכז בשולי ("מיקרואגרסיות") על חשבון הקריטי (פערי הון), ויש לה חולשה לדוגמטיות ושטחיות. היא נסוגה לאד־הומינם כשמציעים ביקורת, ומשמשת היטב את הימין כשנציגיו מעוניינים לקרוא תיגר על ההומניזם והליברליזם. מעבר לכך, היא פשוט לא משכנעת את מי שהיא אמורה לשכנע, דהיינו את חברי הקבוצות המוחלשות והמודרות.

והיא גם לא שמאל. כי השמאל – בין אם תחת דגל הדמוקרטיה או הליברליזם, הרפובליקה או המרקסיזם – צעד תמיד בשם העיקרון האוניברסלי. זהותנים למיניהם מנסים להציל את האוניברסליזם, על ידי מונחים לא לגמרי אפויים כמו "אינטרסקשיונליות", אבל בסופו של דבר חיבור בין קבוצות שונות בפוליטיקה של זהויות נוטה להיות חיבור אד־הוק ותלוי אינטרסים. במקום את המשותף מדגישים את הייחודי, ובמקום חזון כולל נאבקים למען הכרה פרטנית. 'מהו השמאל', שאל פעם הסוציולוג טוד גיטלין, 'אם לא קול האנשים כולם? אם אין אנשים, אלא רק קבוצות, אין שמאל'."

Capture


מתוך מאמר בו ניסיתי לאפיין את פוליטיקת הזהויות על גליה השונים, מקורותיה, מטרותיה וכשלונותיה; על החלל שממלאת פוליטיקת הזהויות בדמדומי המסגרת הליברלית ועל חוסר יכולתה למשוך את הקבוצות החלשות שהיא מתיימרת לייצג. פורסם בגיליון האחרון של ‘ליברל’. (זה לא עוסק ישירות בדת או רוחניות, אני מודה, עם המנויים על הבלוג הסליחה. כנראה שמדי פעם אפרסם גם מאמרים שכאלה.)