סוכן הבורסה נתנאל (מרכוס) פוזנר היה יהודי אמיד, מגולח זקן וחבוש פאה נוכרית כמנהג הבריות. פוזנר היה חובב תיאטרון מושבע, וכמי שלקח ברצינות מילולית את הציווי ממסכת אבות, שנא בכל לבו את הרבנות. בשנת 1781 למנינם הוא הביע את דעתו בבית הכנסת: הוא פתח חומש ואל מול הקהל הקדוש דיבר אליו. "תורה," הוא אמר, "את טובה, אך את נפלת לידי גנבים ורמאים ונבלות ונמצאת בידי מפרשים שקריים שעיוותו אותך". פרצה שערוריה.

פוזנר (מהעיר אלטונה, ליד המבורג, אז בשליטת דנמרק) הדהד בדבריו את התפיסה הדאיסטית על כך שלולא כהני הדת למיניהם היתה האנושות עובדת את בוראה באותה צורה טבעית ובריאה אליה הוא כיוון מלכתחילה. הנוכחים בבית הכנסת היו בדעה אחרת, והם מיהרו אל בית הדין מזועזעים. הדיינים תפסו עמדות קרב.

מאוחר יותר באותה שנה כאשר ביקשו להעיר אותו לאמירת סליחות בבית הכנסת דחה פוזנר את הבאים בבוז: "אתמול הייתי בקומדיה ובנשף ריקודים והיום מעירים אותי משנתי לשטויות כאלה." הוא לא קם. אחרי עוד כמה פרובוקציות לא היה יכול עוד רב הקהילה רפאל כהן לסבול את התנהגותו הכופרנית של פוזנר והכריז עליו חרם.

אבוי, החלטתו זו באה בעיתוי אומלל מבחינתו, שכן באותם ימים התעורר פולמוס עז בשאלת הסובלנות הדתית, בעיקר סביב הצעתו של המדינאי הפרוסי כריסטיאן וילהלם פון דוהם להותיר בידי ההנהגה הרבנית את סמכות הענישה. המריבה באלטונה היתה כל מה שהיו צריכים דוגלי שבירת הסמכות הדתית, שבאותה תקופה כבר היו לא מעטים וקולניים למדי, כדי להציג את הרב כהן כאינקוויזיטור חסר רחמים ואת פוזנר כקורבן לשרירות השררה של הרבנות.

משה מנדלסון עצמו התערב בפולמוס ויצא כנגד התעקשותם של הרבנים לשמר את כוח הכפייה הדתית בעידן שבו "חירויות האדם הטבעיות" זוכות להכרה. באותה תקופה כתב המשכיל היהודי הידוע ביותר כי הוא "מאמין בלב שלם ברבנים ובזקני העדה של עמי […] כי בחפץ לב יוותרו על כל משמעת של דת ובית כנסת." אכן, גם פילוסופים ידועים יכולים להיות תמימים.

ופוזנר עצמו? הוא לא התכוון להשיל מעליו את זהותו היהודית ולא רצה לעזוב את הקהילה או להתנצר, אולם על פי חוקי המקום גם לא היה יכול להישאר כחבר בקהילה ללא קבלת מרות הרבנים. זה היה החוק. הרב כהן דרש ממנו לכפר על מעשיו על ידי הבעת חרטה פומבית, התנזרות במשך שנה מבשר ויין, המנעות למשך כל חייו מנשפי ריקודים, וגידול זקן. לזה פוזנר לא היה יכול להסכים – בכל זאת, הוא כבר היה בן תרבות.

פוזנר פנה לשלטונות בבקשה לחלצו מסמכותו של הרב, אך האמנציפציה עוד לא הגיעה, ותרם שנבנתה מסגרת חוקית שתאפשר אזרחות שלא במסגרת קהילה, בקשתו לא התקבלה. לבסוף השלטונות החליטו שלמרות שפוזנר יאלץ להישאר תחת מרותו של הרב כהן, הם בהזדמנות זו אוסרים על הרב להטיל חרמות ללא אישורם, ולמעשה בכך שברו את כלי נשקה העיקרי של ההנהגה הרבנית.

עד כאן מעשה שהיה. דברי סיכום וסקירה אחרים על הספר ממנו לקוח כל המידע הזה, "שורשי החילון" מאת פרופ' שמואל פיינר, התפרסמו אתמול במוסף הספרות של "הארץ". הגלישה לשם חינם, אם כי יש המחשיבים אותה בעייתית מבחינה הלכתית.

אם ארצה ואם לא, אנוס אני להחכים מדי יום ביומו, שהרי מלומדים כה רבים מתחרים אלה באלה בהטרדתי ובהתגרות בי. כבר לפני שנתיים כתבתי על שטרי המחילה, אולם כעת מתחרט אני בכל ליבי על הספרון שפורסם. בעת ההיא דבקתי עדיין באותה אמונת שווא גדולה, היא העריצות הרומית, ולכן סברתי שאין לשלול מכל וכל את שטרי המחילה […] הלוואי שיכולתי להפציר במוכרי הספרים ולשכנע את כל הקוראים שישרפו את כל הספרונים שלי על אודות שטרי המחילה, ותחת כל מה שכתבתי בעניין יאמצו את הטענה הבאה: שטרי המחילה הם זוטות חסרות ערך של החנפנים הרומיים.

ואז החלו אק (Eck) ואמזר (Emser) וחבר מרעיהם להטיף לי על עליונות האפיפיור, וכדי שלא יאשימוני בכפיות טובה לאנשים כה מלומדים, הריני מודה ומתוודה כי עבודותיהם סייעו לי עד מאוד. כי אף ששללתי אז את מקורה האלוהי של האפיפיורות, הודיתי במקורה בחוק האנושי. אולם אחרי ששמעתי וקראתי את דקויותיהם הדקות מן הדק של אותם נאדות נפוחים, המשמשות אותם להקים באורח מלאכותי את אלילם (והרי בעניינים אלה איני משולל לחלוטין כושר למידה), הריני סמוך ובטוח כעת כי האפיפיורות היא ממלכת בבל ושלטונו של נמרוד צייד-הפרא. לפיכך, למען אחי ורעי, מבקש אני גם כאן מסוחרי הספרים ומן הקוראים כי ישרפו את כל שפרסמתי על כך בעבר ויחזיקו בטענה הבאה: האפיפיורות היא הציד הפראי של בישוף רומא.

מרטין לותר, על השביה הבבלית של הכנסייה, 1520, תר. רן הכהן, ההדגשות במקור

אני דומה לחרא טרי, והעולם הוא חור-תחת ענק. מן הסתם בקרוב נרפה האחד מהשני.

מרטין לותר, Tischreden (שיחות שולחן), V, מס. 5537

אני לא יכולה שלא לגנות את האמונות הטפלות הרבות שאנחנו שבויים בתוכן, ואני מקווה בכל לבי שאיזה קלווין או לותר יקומו בתוכנו. אני מדברת בשם עצמי: אני אהיה הראשונה להצטרף להולכים בעקבותיהם מפני שאיני חושבת שהדת צריכה לכלול רק טקסים ריקים מתוכן ומעשים שאינם נחוצים, שאם בזכותם מגיעים אנשים לגן-עדן, אנחנו והקתולים נהיה שם ראשונים.

אביגיל לוי פראנקס, מכתב, 1739

 

[על חשיבותו של לותר לניו-אייג' כתבתי כאן.
ומחר כזכור מתקיים הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית.]

[… סוף הסיפור הקודם:] מוצא-הזהב אמר: "הפרד ממני. אני חייב לחזור הביתה. אתה יכול להישאר כאן ולטעום מעץ הגחמנוּת שלך."

"הו," אמר נושא-הגלגל, "אין צורך לקלל! טוב או רע מגיעים רק מכורך הכרעת הגורל לאדם, יהה הוא טוב או גחמני. כפי שהפזמון הישן חורז:

עיוור, גיבן וביש הגד,

או נסיכה עם עודף דד,

הגחמנות היא זהירות כאשר

הגורל בגחמני בוחר"

"איך זה קרה?" שאל מוצא הזהב, ונושא–הגלגל סיפר את הסיפור של הנסיכה בעלת שלושת השדיים:

בארץ הצפונית היתה עיר ושמה עיר-דבש, ולה מלך ושמו מארח-דבש. ויום אחד נולדה לו בת בעלת שלושה שדיים. ברגע שנודע לו על לידתה הוא זימן את השר הבכיר ואמר: "נכבדי, הוצא את הילדה הזו אל היער, כך שאף נפש לא תדע על הולדתה."

לכך ענה השר: "הו מלך המלכים, ידוע לכל כי ילדה בעלת שלושה שדיים היא סימן המנבא רעות. למרות זאת, יש לזמן את הברהמינים כדי לשאול בדעתם. כדי שאף חוק לא ישבר, בין אם אנושי ובין אם אלוהי. שכן על פי הפתגם:

אדם זהיר ישאל תמיד

מה שנשגב מבינתו

שדון אכזר תפס ברהמין

אולם הוא שוב שחרר אותו"

"איך זה קרה?" שאל המלך. והשר סיפר את הסיפור של השדון שרחץ את רגליו:

"ביער אחד גר שדון ושמו אכזר. יום אחד פגש בברהמין בנדודיו, טיפס על כתפו, ואמר: "קדימה, לך!"

והברהמין ומפוחד התחיל ללכת איתו עליו. אבל כשהרגיש שכפות רגליו של השדון היו רכות כלבבות לוטוס, שאל אותו: "אדוני, מדוע כפות רגליך כל כך רכות?" והשדון ענה: אני תחת שבועה לעולם לא לגעת ברגלי באדמה עד שארחץ אותן."

במהרה הברהמין, בעודו חושב איך לברוח מהשדון, הגיע אל אגם. כאן אמר השדון: "אדון, אל תזוז מנקודה זו עד שאחזור מהאגם אחרי שרחצתי והתפללתי לאל."

אז חשב הברהמין: "הוא ודאי יאכל אותי אחרי שיתפלל. אברח, שכן הוא לא יוכל לרדוף אחרי עם רגליים לא רחוצות. וכאשר עשה כן, השדון, בהיותו נתון לשבועתו, לא רדף אחריו.

ולכן אני אומר:

אדם זהיר ישאל תמיד…

וכיוצא בזה."

אחרי ששמע זאת, הזמין המלך את הברהמינים ואמר: "ברהמינים, תינוקת בעלת שלושה שדיים נולדה לי. האם ניתן לרפא את העניין, או לא?" והם ענו: "הו מלך, הקשב:

תינוקת המציגה איברים

רבים מדי, או מעטים

תאבד גם את אופייה וגם

תהרוס את בעלה התם

ואם האב יראה ילדה

שמציגה שלוש-שד

אז היא אותו למוות דנה

ללא ספק מיד

לכן, מלכנו, אל תביט בה כלל. תן אותה לכל מי שישא אותה לאישה, אבל הגלה אותו מהארץ. אם כך יעשה, חוקי האדם והאלים יישמרו."

כאשר המלך שמע את פסקם של הברהמינים, הוא ציווה שיכריזו בכל מקום, על רקע הלמות תופים, בזו הלשון: "שמעו-נא! ישנה נסיכה בעלת שלושה שדיים. למי שישא אותה ייתן המלך מאה אלף מטבעות זהב, אבל יגלה אותו." במשך זמן רב נשמע הצו הזה בלי שאף אחד יבוא להתחתן עם הנסיכה, שנשארה בבידוד וגדלה להיות נערה.

אך היה איש עיוור בעיר, וכבן לוויה הוא הסתובב עם גיבן ושמו איטי, שהנחה אותו. שניהם שמעו את התוף ואמרו ביניהם: "אם ניגע בתוף, נקבל את הנערה והזהב. עם הזהב החיים שלנו יהיו מאושרים, ואפילו אם המוות יבוא כתוצאה מהעיוות של הנערה, הוא יסמן סוף למרירות של העוני. שכן

עד שבטנו של בן תמותה

לא מלאה, הוא לא ישים פרוטה

למען אהבה או מוזיקה, שנינות וגם בושה

למען דאגה לגוף, פרסום אף השכלה

למען ערכים וגם למען אהדה

למען נינוחות או אף שחרור מחרדה

למען חכמת אלים או יופי נעורים

למען טוהר או חובות ועיקרים"

אחרי ההתייעצות הזו, העיוור הלך ונגע בתוף, ואמר: "אני אשא את הנערה!" ובעקבות זאת אנשי המלך הלכו ודיווחו לו: "הו מלכנו, עיוור כלשהו נגע בתוף. ההחלטה היא של המלך."

והמלך אמר: "הקשיבו,

עיוור, חירש, או מלידה נחותה

מבחינתי גם מצורע,

תנו לו רק לקחת את הנערה והזהב,

לארץ רחוקה."

ואז אנשי המלך, בעקבות פקודתו, לקחו את הנסיכה בעלת שלושת השדיים לגדת הנהר, חיתנו אותה עם העיוור, ונתנו לו את מאה אלף מטבעות הזהב. אז הם שמו אותם כולם בסירת דייג, ואמרו לדייגים: "רבותי, קחו את העיוור הזה, יחד עם אשתו והגיבן, אל ארץ זרה, והושיבו אותם בעיר כזו או אחרת."

וכך הם הגיעו אל ארץ זרה, שלושתם. שם בעיירה מסויימת הם קנו בית, וחיו בנוחות. ברם העיוור בילה את כל זמנו בנימנום על הספה, והגיבן טיפל בעבודות הבית.

אחרי זמן מה התחיל רומן בין הנסיכה לגיבן, והיא אמרה לו: "אהובי, אם העיוור במקרה ימות, אנחנו נוכל לחיות באושר יחד. מצא נא מעט רעל. אני אתן לו אותו, אהרוג אותו, ונהיה מאושרים."

יום אחד מצא הגיבן נחש שחור מת, וחזר איתו הביתה. הוא אמר לה: "אהובתי, מצאתי את הנחש השחור הזה. אנא חתכי אותו, תבלי אותו, ותני אותו למחוסר הראייה – ספרי לו שזה דג. הוא ימות במהרה." ואיטי החל ללכת אל השוק.

אבל היא חתכה את הנחש, שמה אותו בסיר עם חלב-חמאה, חיממה אותו מעל לאש, ובזמן שהיא עסקה במלאכות הבית, היא ביקשה בנימוס מהעיוור: "יקירי, קניתי את הדגים האהובים עליך היום, ואני מבשלת אותם. אני עסוקה כרגע במלאכות אחרות, אז אנא ערבב אותם." והוא שמח מאוד לשמוע את זה, קם מיד, ובלקקו את חיכו, התחיל לערבב.

אבל כאשר עשה זאת האדים הרעילים הגיעו לעיניו, והמוגלה החל להתקלף מהן. והוא, בהרגישו שזה עוזר לו, המשיך וערבב. ראייתו התבהרה, ובהביטו אל תוך הסיר, הוא לא ראה דבר לבד מנחש שחור חתוך. והוא חשב: "מה פירושו של זה? היא קראה לזה דג באזני. אבל זהו נחש חתוך! עלי להיות בטוח האם זה מעשיה של האישה משולשת השדיים, או אולי פעולה שנועדה להרוג אותי מצד איטי, או אולי מצד מישהו אחר."

הוא הסתיר את רגשותיו והתנהג כמו עיוור. במהרה איטי חזר, והתחיל לגפף את האישה, לנשק אותה, וכיוצא באלה. והעיוור ראה הכל. מכיוון שלא מצא סכין, הוא ניגש אל איטי בדרך הישנה, תפס אותו בזעם ברגליו, הניף אותו וסובב אותו מעל ראשו עם כל הכוח שהיה יכול לאזור, והטיח אותו בחזה של האישה בעלת שלושת השדיים. והמכה מגופו של הגיבן דחפה את השד השלישי פנימה, בעוד לגיבן עצמו, כאשר גבו פגע בשד של האישה, נעלמה הגיבנת.

ולכן אני אומר:

עיוור, גיבן וביש הגד,

או נסיכה עם עודף דד,

הגחמנות היא זהירות כאשר

הגורל בגחמני בוחר"

אז אמר מוצא-הזהב: "כן, אתה צודק באומרך שהמזל הטוב בא תמיד על ידי מאור פניו של הגורל. אולם, אחרי הכל, על האדם לכונן את גורלו בעצמו, ולא לזנוח את הזהירות, כפי שאתה עשית כאשר זנחת את עצתי."

ובכך מוצא-הזהב נפרד ממנו, והתחיל ללכת לביתו.

תרגום שלי מתוך התרגום לאנגלית של Arthur W. Ryder

—

הסבר קצר: ה- Panchatantra הוא אוסף של סיפורים ומשלים הודיים (שרובם מערבים חיות) מהמאה השלישית לפנה"ס. הוא שייך לז'אנר של ספרות חוכמה פרגמטית, כלומר הוא מיועד ללמד את קוראיו איך לחיות את חייהם בצורה יעילה. בכך הוא יוצא מתוך ולקראת המטרה הבסיסית ביותר בחיים (מבין ארבע) בתרבות ההודית, ה- Artha, שהיא עושר (מילולית: "דבר, חומר" –  אני מקווה שאכתוב על כך בהרחבה בקרוב). הכלל המנחה את האדם לקראת מטרה זו הוא "עקרון הדגים" (Matsya-nyāya – מטסיה=דגים, ניאיה=חוק) – היינו: הגדולים אוכלים את הקטנים. אבל יש להישמע גם לדהרמה, לחוק הקוסמי הכללי – שימו לב איך בסיפור יש הקפדה על חוקים מחוקים שונים: טבעיים, דתיים ואתיים. ספרות ההדרכה למטרה הזו כוללת אגדות ומשלים שלומדים מהם, וספרות חוכמה עם עצות לחיים. הפנץ'טנטרה הוא המפורסם שבהם (גגלו את השם – יש אתרים רבים עליו, כולל כל הטקסט). משמעות שמו היא "חמש הרשתות", שכן הוא מחולק לחמישה חלקים: "על איבוד חברים", "על רכישת חברים", "על ינשופים ועורבים", על איבוד רכוש", ו"על מעשים ללא מחשבה תחילה". ממש self-help מלפני הספירה. הנה שיר קטן מתוך ההקדמה, העומד על העיקרון המרכזי של הספר:

"כל הלומד זה החיבור,

או אף שומעו מפי מספר-סיפור,

הופך יודע,

ובחייו

– גם אם מלך המלכים יהיה בין אויביו –

צער התבוסה לעולם אינו פוגע."

[בשולי החדשות: הכתבה של רוני קובן מ"עובדה" על "בני ברוך" היתה ביזיון ניו-ג'ורנלסטי מביך, וכללה לא יותר מאשר הגיגים פלצו-פילוסופים של קובן, נשיאת עיניים כלפי המפעל הקבלי ברוח יא-בא-יה וסיקור לייטמן עצמו בצורה שלא היתה מביישת תשדיר בחירות קלישאי. ודאי שיש לסקר את ההצלחה המרשימה של הלייטמנים, אבל האם לא צריך לשאול למה הם מצליחים כל כך? הרי זה מה שמעניין כאן באמת. ולא, לשאול אנשים מה הם מרגישים עם זה שהם גילו את האור לא נחשב. בנוסף, רק אני הקטן כבר כתבתי לא מעט על לייטמן וחבורתו (למשל כאן, וכאן, וכאן) וכל תחקיר קצר היה מגלה פרטים מביכים על הכת, כך שאני מתקשה להסביר את רוח החנפנות ששטפה את השידור. אני מתפלא שאילנה דיין הרשתה שדבר כזה ייצא מתחת ידיה, ואולי גם היא, כמו הסלבס הבלתי-מתוחכמים שרואיינו בכתבה, נאלמת דום מול כל אחד עם זקן וכיפה שמספר לה שיש לו סוד גדול. כאן כותב עמית קוטלר ביקורת חריפה על התוכנית.

דבר אחר: אמין, מורה רוחני שאני מחבב, מגיע לישראל לחודשים (עד פברואר) שבהם יעביר סאטסאנג אחת לשבוע. כתבתי עליו כאן. הנה מתוך הפרסום הרשמי: המפגשיים יתקיימו בכל יום חמישי בשעה 20.00, רחוב מזא"ה 16 דירה 15, מחיר 50 שקל. בכל יום  שבת יתקיים מפגש אינטימי שבו הדגש הוא על הדרכה אישית של אמין.המפגש מיועד לכל מי שרצה לפגש את עצמו באופן יותר עמוק ומדויק. הרשמה מראש במייל: satsang-ameen@hotmail.com מספר מקומות מוגבל ל10. המפגש יתקיים ברחוב מזא"ה 16 דירה 15 תל-אביב, 16.00-20.00  שעה, מחיר 100 שקל.]

לחש אהבה

כפי שהרוח מניעה את עלה העשב הזה לכאן ולשם על האדמה,
כך אני מניע את נפשי, שאת תתאהבי בי, יקירתי, ולעולם לא ניפרד.
הו אסווינים [aśvin – אלי שמש וריפוי], הנהיגו יחד, אחדו את הזוג המאוהב.
כעת הגורלות של שניכם, כעת השבועות והנפשות שלכם, נפגשו.
כאשר נשרים, הקוראים בקול, צורחים באושר של בריאות,
אז לקריאתי תנו לה לבוא, כפי שגוף החץ עוקב אחרי ראשו.
תנו למה שפנימה להחצין, תנו למה שמבחוץ להיות מופנם,
תפוֹס ורכוֹש, הו צמח, את הכרתן של נערות העשירות בכל מקסם.
מחפשת בעל היא הגיעה, ואני מחפש לי גם אישה:
כפי שסוס אציל נוהר, כך פגשתי הן גורל והן מזל.
(אטהרווה ודה, 2, 30)

לחש נגד תולעי-בקר

כשהיא עולה, תנו לשמש להשמיד, וכן כשהיא שוקעת, עם קרניה,
את התולעת שחיה בתוך הפרה.
זו בעלת ארבע העניים, בכל צורה, רבת-הפנים, והלבנה.
אני שובר ומוחץ את צלעותיה שלה, וקורע מעליה את ראשה.
כמו אטרי אני משמיד אתכן, תולעים! בדרכם של קאנווה וג'אמאדגני [כל השמות הם של חכמים מיתולוגיים]!
אני פוצע וחובל בשרצים הללו עם לחשיו של אגסטיא [כנ"ל].
הרוּג מלכן של התולעים, אכן, שליט התולעים מומת.
הרוגה התולעת, הרוגה אמהּ, הרוגים גם אחיה ואחיותיה.
הרוגים שריה, חסידיה ופמלייתה.
אכן, אלה שנראו הקטנים ביותר, התולעים, הם כולם הומתו.
(אטהרווה ודה, 2, 32)

 

הסבר קצר: הודות הם החיבורים העתיקים והמקודשים ביותר של ההינדואיזם (אני מקווה לכתוב יותר בהרחבה עליהן בקרוב). האטהרווה ודה, שכנראה גובשה לקראת 1000 לפנה"ס (לשם השוואה: ספר בראשית כנראה גובש בצורתו המוכרת לנו סביב 800 לפנה"ס) ונחשבת לוֶדה הפחות עתיקה וחשובה, מכנסת בתוכה, ביחס לשלוש האחרות, פחות שירי הלל וטקסי קרבנות, ויותר לחשים וכשפים. הנה רשימה מצאי לא סופית:

• לחשים נגד דיזינטריה, דלקת בדרכי השתן, חום, שיעול, כאב-ראש, שדים ורוחות, צרעת, מחלות תורשתיות, קללות האויבים, פחד, הפלה, תולעים, רעל, כהני דת רשעים, ועוד.
• לחשים בעד ריבוי בקר, הצלחה כלכלית, מלוכה, אריכות ימים, זיווג הולם, ניצחון בקרב, המלכה מחדש של מלך שהודח, בנים זכרים, הפיכת הסימן הרע של תאומי-בקר למזל טוב, שינה, גשם, ראייה על-טבעית, הצלחה בהימורים, ועוד.
• לחשי אהבה, השקה (של בית, תעלת מים, רפת), שריפת גופות, הקרבת קרבנות, הלל לבני-בקר, הלל לאלים שונים, ועוד.

כאן הבאתי שני לחשים מתורגמים מהתרגום לאנגלית של Ralph TH Griffith, מ- 1896.

המלך הצדיק אשוקה, הגדול שבשושלת המאוריה, עמד בעיר פָּטָלִיפוּטְרָה, מוקף באנשי עיר ואנשי כפר, בשריו וצבאו ויועציו, עם הגנגס שזורם לידו, מלא במים עד הגבול העליון של שוליו, שלושת אלפים קילומטר אורכו, מעל חמשה קילומטר רוחבו. בראותו את הנהר, הוא אמר לשריו: 'האם יש מישהו כאן שיכול לגרום לגנגס האדיר לזרום במעלה הנהר?' ואשר לכך שריו ענו: 'זהו עניין מסובך, הוד רוממותו.'

אבל על אותה גדה עמדה זונה זקנה ושמה בִּינְדוּמָטִי, וכאשר היא שמעה את בקשתו של המלך היא אמרה: 'באשר לי, אני זונה בעיר פטליפוטרה. אני חיה באמצעות יופיי. פרנסתי היא הנמוכה מכל. יהה המלך מוכן לראות את פעולת-האמת שלי.' והיא ביצעה פעולת-אמת. ברגע שהיא ביצעה פעולת אמת הגנגס האדיר זרם לאחוריו בשאגה, לעיני כל ההמון העצום ההוא.

כאשר המלך שמע את השאגה שנוצרה על ידי המערבולות והגלים של הגנגס האדיר, הוא נדהם, ונמלא פליאה והשתוממות. הוא אמר לשריו: 'הכיצד קרה שהגנגס האדיר זורם לאחוריו?' 'הוד רוממותך, הזונה בינדומטי שמעה את מילותיך, וביצעה פעולת-אמת. בזכות פעולת-האמת שלה הגנגס האדיר זורם לאחוריו.'

כשלבו דופק בהתרגשות, המלך עצמו מיהר אליה ושאל את הזונה: 'האם זה נכון, כפי שהם אומרים, שאת, על ידי פעולת-אמת, גרמת לכך שהגנגס יזרום לאחוריו?' 'כן, הוד רוממותך.' 'יש לך יכולת לעשות כדבר הזה!' אמר המלך. 'ומי, אלא אם כן הוא מטורף מוחלט, היה שם לב למילה אחת שאת מוציאה מפיך! על יד איזה כוח הצלחת לגרום לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו?' אמרה הזונה: 'בכוח האמת, הוד רוממותך, גרמתי לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו.'

אמר המלך: 'את מחזיקה בכוח האמת! את, גנבת, רמאית, מושחתת, חצויה לשניים, פראית, חוטאת מרושעת וזקנה ששברה את גבולות המוסר ומתפרנסת משדידת הכסילים!' 'זה נכון, הוד רוממותך; אני אכן זו שתיארת. אבל אפילו אני, מרשעת שכמוני, זוכה לפעולת-אמת אשר באמצעותה, אם רק ארצה, אוכל להפוך את עולמם של בני האדם והאלים.' אמר המלך: 'ומהי פעולת-האמת הזו? אנא אמרי לי.'

'אדוני המלך, יהיה זה אשר נותן לי כסף מי שיהיה, אם קשטרייה או ברהמין או ויישה או שודרה או כל קאסטה שהיא, אני מתייחסת אליו באופן זהה. אם הוא קשטריה, אני לא עושה דבר מיוחד לטובתו. אם הוא שודרה, אני לא מתעבת אותו. חופשייה מחיבה או אֶרס, אני משרתת את בעל הכסף. זוהי, אדוני המלך, פעולת-האמת שעל ידה גרמתי לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו.'

(מתוך ה- Milindapanha,י119-123, טקסט בודהיסטי מלפני המאה הרביעית לספירה. תרגום שלי מהתרגום של Eugene Watson Burlingame)

—

הסבר קצר: Dharma היא אחת המילים האלה בסנסקריט שיש להן משמעויות כחול אשר על שפת הגנגס, וביניהן זו שמציינת את חובתו של הפרט כלפי הכלל: הקהילה והעולם על כל אשר בו. מכיוון שהיקום ההינדי הוא קוסמוס, כלומר הוויה מסודרת, על כל אינדבידואל בו להתאים עצמו לאוניברסל (לפחות במידה והוא ניחן באותה קללה מבורכת: תודעה עצמית). האדם נדרש אם כן לקיים בחייו את החוק שמוטל עליו, את הדהרמה שמותאמת לו. דבר זה, הנקבע על פי הקאסטה שלו, מינו, גילו ואלוהיו, הוא חובתו הנצחית כלפי העולם, שכן כל אימת שאדם חי את חייו בהתאם לתפקידיו המסויימים, הוא חי בצורה נכונה, אותנטית, אמיתית, שלמה, וכך עוזר ליקום לחזור לשלמותו האבודה. מדובר למעשה בלא פחות מאשר תיקון עולם.

ההכרח לנהוג על פי הדהרמה מופיע באינספור סיפורים ומיתוסים הודיים, שלא לדבר על ספרי חוקים. הוא אולי מתגלם בצורה הכי מופתית (וקצת מאיימת, בדבקותה הקאנטיאנית) באפוס הרמאיאנה, וגם במהאבארתה לא חסרות דוגמאות להעדפת הציות לדהרמה על פני הטובה האישית. היעקר הוא לחיות על פי הדהרמה שלך, גם אם היא מצערת, גם אם היא קשה, גם אם אתה לא ממש מצליח למלא אותה – כי היא שלך, כי זה מקומך ביקום. בבהגאווד גיטה כתוב: "מוטב לו לאדם שיכשל בפעלו את חובתו הדהרמית ולא ימלא בדרך מושלמת את חובת הזולת." (3, 35, תרגום: איתמר תיאודור)

אך לא רק זאת: "קיימת אמונה עתיקה בהודו שאדם אשר מילא את הדהרמה שלו בצורה מושלמת במשך כל ימיו יכול לחולל נפלאות פשוט על ידי הבאת עדות על עובדה זו. דבר זה ידוע כ'פעולת אמת'. הדהרמה לא צריכה להיות זו של הברהמין הגבוה ביותר […] בכל דהרמה נמצא הברהמן, הכוח הקדוש." – Heinrich Zimmer, Philosophies of India, p. 161. ניתן לראות את האידיאל הזה ממומש בחייו של גנדהי, שעל ידי דבקותו באמת, ובכוחה של האמת, רצה לגייס את הכוח להכריע את האימפריה הבריטית.

ומה בקשר לזונה שלנו, בינדומטי? אפשר לפרש את האמת הדהרמית בהתנהגותה בשתי דרכים: או שעל פי הדהרמה העליונה, לאו דווקא שלה, אלא של כל אדם, היה עליה להתייחס בצורה שווה לכל אדם, או שעל פי הדהרמה הספציפית שלה היה עליה להתייחס בצורה שווה לכל אדם, כלומר בהתאם לקאסטה שלה, כזונה, זו חובתה. הפירוש הראשון מייחס עוצמה של אמת לחוק החורג, ואף שובר, את החוקים הרגילים: בשם השוויון נעלמות הקאסטות. הפירוש השני מייחס אמת עליונה לחוקי הקאסטות, שבמקרה שלה, כזונה, משמעותם התייחסות שווה לכל לקוח. היא פשוט "משרתת את בעל הכסף", ולכסף, כידוע, אין ריח. מכיוון שזה טקסט בודהיסטי, כנראה שהפירוש הראשון נכון (שהרי הבודהה ביטל את הקאסטות). אבל ניתן בקלות לחשוב על גרסה של הסיפור הזה שבה הפירוש השני הוא נכון.

כך או כך, אני עצמי מאמין בכוחה של האמת. יש משהו ביושר (כן, לאו דווקא בציות לחוק מסויים) שאכן מתאם אותך עם היקום. אבל איך? האין האמת עניין סובייקטיבי? כנראה שלא לגמרי. ובכל זאת, מי באמת יודע את האמת? למרות זאת, דבקות במה שאנחנו חושבים ומרגישים שהוא אמיתי היא דבר בריא מאוד. זו דעתי, אבל, כאמור, מדובר באמונה.