1. המסמכים הסודיים של תיאולוגיית הנשמות (כל עניין ה- Operating Thetan) של הסיינטולוגיה לראשונה הודלפו במלואם! הנה קובץ pdf (זהירות: ענק!) של המסמכים. במקרה (כלומר במקרה ברור של השגחה פרטית ונס גלוי) קיפצתי ישר וגיליתי את העמוד שבו האברד, בכתב ידו, מספר את כל הקשקושים הגלקטיים על זינו קיסר הפדרציה בבין-כוכבית ומעלליו. עיברו לעמוד 236 (או פשוט הקליקו כאן) כדי להיחשף למה שהסינטולוגים מכחישים כבר זמן רב, ומה שמתגלה כאמת רק לחברי הכנסייה בדרגות הגבוהות ביותר, או לכל מי שהאמין להדלפות בע"פ עד כה.

2. מאמר מבוא קצר על הספר הניו-אייגי' הפופולרי "קורס בניסים" מאת אדם קלין אורון, שהתפרסם ב"האייל הקורא".

3. נדמה לי שלא הזכרתי את הסקר הגדול על מצב הדתות בארה"ב שהתפרסם בחודש שעבר. הנתון המעניין ביותר, עליו אני מקווה עוד לכתוב, הוא שלא פחות מ- 44% מהאמריקאים זנחו את הדת שאיתה נולדו!

4. מאמר ארוך מאת אלן וולף על מצב הדתות בעולם ותחזית לעתיד (הוא חושב שאנחנו נעים דווקא לקראת ליברליות ופלורליזם). הקליקו כאן כדי להגדיל גרף מעניין שמספר את מה שאפשר לנחש: ככל שרמת החיים עולה, רמת הדתיות יורדת. חוץ מבארה"ב כמובן.

5. אבל בארה"ב, כך מגלה מחקר חדש, רק 45% חושבים שמין לפני הנישואין הוא חטא, ו- 30% חושבים שהימורים הם חטא. לעומת זאת ניאוף וגזענות מקבלים 81% ו- 74% בהתאמה. אבל מה שבאמת מעניין הם הפרשנויות שנותנים במאמר לכך: אנשים כבר לא ממש מפחדים לחטוא, ומנגד "מבלבלים בין אושר לקדושה" – כלומר המימד הסובייקטיבי, של איך אני מרגיש, חשוב יותר מזה האובייקטיבי, של מה שאלוהים אמר שהוא רע.

6. מאמר חביב על החקירה המדעית של הדת. האקונומיסט מפרסם ממצאים שמנסים להתחקות אחר מקורותיה האבולוציונים של התופעה הדתית, או במילים אחרות: איזה יתרונות הישרדותיים נותנת לאדם הדת, שיצדיקו את בזבוז המשאבים העצום שהיא דורשת ממנו. למרות שאני כמובן חושב שהסיפור הדתי קצת יותר מורכב מעניין הישרדותי גרידה (ואלברט איינשטיין, לשם דוגמא, כבר הצביע יפה על המקור החשוב ביותר של הרגש הדתי מבחינתי), המאמר נותן כמה ממצאים מעניינים. למשל: מחקר שנערך באונ' מקמאסטר בקנדה גילה שמתוך 83 קומונות (30 דתיות, 53 חילוניות) אלה ששרדו את הזמן הארוך ביותר היו אלה הדתיות שהציבו את המגבלות הרבות ביותר על חבריהם. קומונות חילוניות לא שרדו גם אם חוקקו חוקים רבים, וזאת, משערים החוקרים, משום חוסר האמונה במקורם הטרנסאנדנטי של החוקים.

עוד מחקר שמביא המאמר מלמד על החשיבות הקהילתית של הדת: המחקר נערך בקיבוצים בישראל, ההשארה היתה ששיתוף פעולה גדול יותר יימצא בין גברים מקיבוצים דתיים, בשל המנהג היהודי להתפלל בצוותא – כלומר עצם העובדה שהם פגשו אחד את השני בסיטואציה מיוחדת אמורה היתה לעורר בהם יחס של סולידריות ואחווה. ואכן, גברים מקיבוצים דתיים נמצאו בניסויים כמשתפי הפעולה הטובים ביותר, יותר מגברים בקיבוצים חילוניים ויותר מנשים בקיבוצים חילוניים ודתיים (שאינן מתפללות יחדיו). ויש עוד כמה ממצאים מעניינים… (ותודה לאחי, אורן פרסיקו)

7. מאמר ארוך ורציני מהניו-יורק טיימס שמסביר בשפה פשוטה ורהוטה על השריעה, הגוף ההלכתי המוסלמי, ומנתח את המגמות המוסלמיות המודרניות שמבקשות לחזור ולהשליט את השריעה על המדינות המוסלמיות. הכותב, נח פלדמן (אלא מה?), פרופ' למשפט מהארוורד, מסביר שהקריאות לשלטון השריעה הן למעשה בקשות לכונן מעין חוקה מוסלמית. פלדמן עומד על תפקידה הממתן דווקא של השריעה במהלך ההיסטוריה המוסלמית, בעיקר בכל הנוגע להפרדת ראשויות שלטוניות והגבלת המנהיגים המוסלמים. מסתבר שלצד אלה, עד ללפני כמאתיים שנה, עמד תמיד גוף של חכמי שריעה שקבע את החוק המוסלמי עבור כל מצב. שלטון שרצה להיות לגיטימי בעיני המוסלמים (וכולם, מן הסתם, רצו), היה חייב להתחשב בחכמים הללו. דבר זה הבטיח שהמנהיג לא יהיה החוק העליון, אלא יהיה כפוף לחוק המוסלמי, שכולל דאגות רבות ופשוטות לחיי האזרחים. למרות שהוא מעורר בנו מחשבות על כריתת ידי גנבים וכיסוי פני נשים, למעשה, טוען פלדמן, "לאורך רוב ההיסטוריה שלו נתן החוק המוסלמי את העקרונות הליברליים וההומניים ביותר בעולם" "בשביל מוסלמים רבים כיום", ממשיך פלדמן, "החיים בחברות מושחטות, הקריאה לשריעה אינה קריאה לסקסיזם, בורות מכוונת וענישה ברוטלית, אלא לגרסה האיסלמית למה שהמערב מחשיב כעקרון היקר ביותר של צדק פוליטי: שלטון החוק."

8. כתבה של ה- cnn עם תמונות מההתנגשויות בין הטיבטים לסינים:

בקשר לזה, קיבלתי ממאיה לאוב מייל ובו דיווח מתוככי פגישות עם הדלאי לאמה בימים אלה, בהם הוא מבכה על גורלם של הטיבטים בלהאסה כיום, שנמצעים לטענתו בעוצר מוחלט, לא יכולים אפילו לעזוב את הבית מפחד מסוקים של צבא סין, חלקם רעבים ללחם וצמאים למים (!), וכולם באופן כללי מדוכאים קשות לקראת האולימפיאדה, והוא לא יודע ממש מה לעשות.

אני לא יודע למה הוא לא יוצא עם זה לתקשורת (או שמא כן ואני לא יודע?). בכ"א, גליון טיים של השבוע נתן לו כתבת שער, וגם סדרת תמונות, ואף ניתוח על המצב – בכולם טרם שזפתי עיני.

9. אחת ההרצאות המרתקות והמענגות ששמעתי מימי: ג'יל בולט טיילור, נוירואנטומיסטית בהכשרתה, עברה שבץ מוחי שלמעשה עורר אותה אל אותה אמת אחדותית שמסורות רוחניות רבות מדברות עליה. היא מסבירה את מה שהתרחש בשפה מדעית (אבל ברורה מאוד), מספרת על שני חצאי המוח ותפקידיהם, ומנסה לעודד את הקהל לחוות את החיים מתוך החצי הימני של המוח, שבשבילו תמיד הכל הווה והכל אחד. כאמור: אחת ההרצאות המרתקות והמענגות ששמעתי מימי: (ותודה לאפי פז)

הנה הלינק למקרה שהטלוויזיה מקולקלת.

10. רק השבוע הצצתי בשיעור השני של אקהרט טולה ואופרה ווינפרי, והוא יופי. טולה מסביר על האגו ועל החיות שנמצאת תחתיו, שהיא אמיתית הרבה יותר. ממש מדהים שמאות אלפי אמריקאים נחשפים לזה.

11. אחרון חביב: מגזין על מחשבה, תרבות ואמנות יהודית, שנראה ממש ממש טוב. קוראים לו "זיק".

[כפי שראיתם, ציינתי אנשים ששלחו אלי חומרים מעניינים. כך אעשה מעתה: אשמח לקבל חומרים מעניינים על דת ורוחניות (אבל באמת, רק דברים שיש בהם מינימום ערך) ושילחו גם לינק אם אתם רוצים שאתן אותו.]

הגן האנוכי

"מם" (Meme) היא מילה שחייבת את קיומה לביולוג האבולוציוני הנודע ריצ'רד דוקינס. דוקינס היה זה שנתן לתיאוריה על "הגן האנוכי" פרסום עולמי כאשר כתב עליה בספרו הידוע בשם זה. תיאורית הגן האנוכי ניסתה לתת הסבר לתופעה שאבולוציוניסטים מוקדמים פשוט לא הצליחו להבין: אלטרואיזם. לא קשה לראות בטבע בעלי חיים רבים שמשתפים פעולה או אפילו שעוזרים אחד לשני מבלי לקבל תמורה: החל מנמלים או דבורים שדואגות לרימות שכלל אינן שלהן, דרך להקת זאבים שמתחלקת במזון שמצא אחד מהם ועד לקופים שמבלים שעות בפליית כינים מקרקפת אחיהם. לו הגנים היו דואגים אך ורק לשרידותו של האינדבידואל (כפי שחשבו דרוויניסטים רבים) היו במהרה נולדים בעלי חיים שמפסיקים לבזבז זמן ואנרגיה על אחרים – או בכלל לא היו מתפתחים כאלה שכן.

עד שנות השישים החזיקו מדענים אבולוציונים רבים בתיאוריית "טובת הכלל", שהסבירה את ההתנהגות המוזרה הזו של הפרטים על ידי פנייה לרווח שצובר הציבור כולו: האבולוציה, כך הם גרסו, אפשרה לאלטרואיזם להתפתח כי כל הכוורת, הלהקה או השבט הרוויחו מזה, וכך הגנים האחראיים לכך המשיכו להשתכפל. הברירה הטבעית, אם כן, מכוונת "למען הישרדות הזַן" או "לטובת המין האנושי כולו". אבל התיאוריה הזאת לא ממש עובדת. אין שום סיבה מדוע דבורה, או זאבה, שהגנים שלה מכוונים אותה להתנהגות אנוכית לא תצליח לשרוד על חשבון אחיה ואחיותיה. אבל אנחנו לא רואים שום דבורה, או זאבה, אגואיסטית. אף לא אחת.

כאמור, התיאוריה שהצליחה להסביר תופעות כמו אלטרואיזם היא דווקא תיאוריית "הגן האנוכי": הגנים לא מתענינים בטובת הזַן כולו, הם גם לא מתעניינים בטובת הקבוצה, והם אפילו לא מתעניינים בטובת הפרט. הגנים מתעניינים אך ורק בטובת עצמם. גן רוצה רק דבר אחד: להשתכפל, וגן מוצלח הוא גן שמצליח להשתכפל. הברירה הטבעית אומנם מתרחשת ברמת האינדבידואל (בעל החיים צריך להמשיך לחיות כדי להעביר את הגנים שלו הלאה), אבל האינפורמציה שבגנים היא היחידה המהותית של האבולוציה. לכן עזרה לזולת חיובית מבחינתם: היא מקדמת את הסיכויים של הפרטים לחיות יותר, וכך להתרבות יותר. מכיוון שאנחנו עוזרים למי שדומה לנו (שמתם לב לזה?), אנחנו מקדמים את הסיכויים של האינפורמציה בגנים שלהם (שהיא גם זו שבשלנו, הרי אנחנו דומים!) להשתכפל. וזה כל הסיפור.

כך אפשר גם להבין תופעה בסיסית כמו דאגה של הורים לצאצאיהם: ההורים מוציאים כמויות אדירות של אנרגיה בדאגה לילדיהם, פעמים רבות תוך סיכון עצמי אמיתי. האם בעל חיים שדואג לעצמו יעשה כך? ודאי שלא. רק בעל חיים שמתוכנת על ידי הגנים שלו לדאוג להם ורק להם (והרי הם כעת נמצאים גם בצאצא שלו, והצאצא הוא שיעביר אותם גם הלאה) יקריב את חייו למען צאצאיו. בעלי חיים מתנהגים באופן כזה שהגנים שהם נושאים יזכו להשתכפל ולעבור הלאה. בעלי חיים אינם אלא נשאי גנים שמכוונים לשמור עליהם ולהפיץ אותם. הגנים הם אלה שמכוונים אותנו איך להתנהג, והם עושים זאת אך ורק לטובתם. במילים אחרות: הגנים שלנו לא עובדים בשבילנו. אנחנו עובדים בשבילם.

זו, כמובן, תמונה מאוד לא מחמיאה לנו בני האדם. היא גוזלת מאיתנו את כל מה שהכי חשוב לנו: את האפשרות לאהוב אהבת אמת, לבחור בחירה חופשית, למצוא תכלית ומשמעות נשגבת לחיינו. היא למעשה משמיתה את הקרקע מתחת לכל מה שנחשב לאנושי בנו. אבל סוזן בלקמור (ראו להלן) אומרת שבכיינות שכזו מזכירה לה את החשש של אנשי הכנסייה בסוף ימי הביניים, שאם יתברר שכדור הארץ אינו במרכז מערכת השמש יתברר גם שהאדם אינו נזר הבריאה. אנחנו רגילים לראות את עצמנו במרכז, ומיוחדים. מתברר שאנחנו לא, ולא.

המם, האנוכי לא פחות

ובכל זאת, בני אדם שונים משאר בעלי החיים: ישנם אנשים שלא מעוניינים בילדים, ועושים הכל כדי לא לאפשר לעצמם להתרבות. ישנם אנשים שאפילו לא מעוניינים בחייהם עצמם, ועושים הכל כדי לסיימם. איך ייתכן שגנים יאפשרו לנשא שלהם פעולות שמחסלות כל סיכוי שהוא יעביר אותם הלאה? כאן נכנסת תורת המימטיקה של בלקמור. אותו ריצ'רד דוקינס שפרסם את "הגן האנוכי" תהה בסוף ספרו שמא יש חוץ מהגנים עוד יחידות מידע שמעתיקות את עצמן בצורה אנוכית. הוא הציע שיש כאלה: מימים, שיכולים להיות, כך כתב, "מנגינות, רעיונות, סיסמאות, אופנות ביגוד, דרכים ליצירת כדים או לבניית קשתות." מם מוגדר כחלק מהתרבות האנושית שמועבר לא על ידי הגנים אלא על ידי חיקוי, כלומר כל פריט מידע שעובר מאדם לאדם (לא בצורה ביולוגית). מכאן נובע שכמעט כל דבר בתרבות האנושית הוא מם: כל מילה שאנחנו יודעים, כל ביטוי, כל שיר או סיפור, כל מנהג או מסורת, כל השקפת עולם או אמונה. איסוף בולים הוא מם. עקרון השטחים תמורת שלום הוא מם. היהדות היא מם. רעיון המם הוא מם.

המימים הם יחודיים לאדם, משום שלאדם יש כושר חקיינות אדיר. בעלי חיים אחרים (שימפנזים, דולפינים, תוכיים) מסוגלים לחקות מספר פעולות בצורה מוגבלת ביותר – רק לאדם יש יכולת לבסס כמעט את כל חייו על חקיינות. כושר החיקוי המפותח של האדם הוא תוצאה של הברירה הטבעית האבולוציונית כמובן: חיקוי הוא בעצם גניבת הניסיון הרב של האחר, שנרכש על ידו במסכת מייגעת של ניסוי וטעייה. ברור על כן שמי שיכול לחקות אחרים מעלה את סיכוייו לשרוד וכך גם מעלה את הסיכוי שאותם גנים שאפשרו לו יכולת חיקוי יעברו הלאה.

אבל מה שסוזן בלקמור טוענת הוא שברגע שהאדם פיתח יכולת חיקוי נוצרה עבורו מציאות אבולוציונית חדשה: מאותו הרגע הוא היה מונהג לא על ידי יחידת העתקה אחת, אלא על ידי שתיים. מאותו הרגע לא רק הגנים שבנו את גופו ניסו לשכפל את עצמם דרכו, אלא גם המימים שבהכרתו. כמו הגנים, גם המימים הם אנוכיים ומעוניינים רק בדבר אחד: להשתכפל. כמובן שכמו הגנים גם להם אין רצונות ממש, אלא שהם פשוט ממשים יכולת שקיימת: במקרה של הגנים זו היכולת לשכפל מולקולות שקיימת אצל כל בעל חיים; במקרה של המימים זו היכולת לשכפל הוראות התנהגות שקיימת במוח האדם. וכמו שגנים מסויימים – אלו שעוזרים לאורגניזם – ישתכפלו יותר לאורך זמן, גם מימים מסויימים ישתכפלו יותר מאחרים. אבל כאן אלו כבר לא יהיו המימים שהכי טובים לאורגניזם.

כזכור, גם הגנים לא דואגים לאורגניזם, אלא רק לעצמם. אבל משום שאורגניזם שמתפקד טוב יכול לשכפל אותם טוב יותר, שורדים הגנים שבונים אורגניזמים טובים יותר. גם מימים זקוקים באופן ראשוני לאורגניזמים כדי להשתכפל, אבל הם לא זקוקים למגע מיני ולזמן של הריון כדי לראות תוצאות. האבולוציה במקרה שלהם מהירה הרבה יותר: ברגע שמצאת רעיון טוב ואתה משתמש בו המם עבר בהצלחה. בגלל שזמן קצר כל כך מאפשר העתקת מימים, האבולוציה של המם בעצם לא צריכה לשמור על חייו של האדם לאורך זמן. מנקודת המבט (המטאפורית כמובן) של המם, מספיק שתגרום לעוד כמה אנשים להעתיק אותו אליהם. אם תמות מיד אחר כך זה בסדר גמור. לכן מם של אכילה בדוכן שווארמה מרכזי יכול לתפוס גם אם סועדים רבים נעשים אחרי שובם הביתה חולים: למם לא איכפת מה קורה איתך אחרי שראו אותך אוכל ובכך העברת אותו הלאה.  דוגמא קיצונית לכך היא מם של גבורה בקרב: החייל הגיבור אולי ימות, אבל המם ישאר: עוד ועוד חיילים יקחו דוגמא וינהגו כמוהו. המם ישוכפל.

וכפי שהצלחתו של מם לא תלויה בשרידותו של האדם המעביר אותו, כך היא גם לא תלויה בגנים: ברגע שהמרוץ האבולוציוני הזה, של המימים, מתחיל, הוא בשום אופן לא חייב להיות כפוף לקודם, זה של הגנים. למעשה החופש של המימים לדאוג לעצמם ורק לעצמם הוא זה שמאפשר להסביר התנהגויות אנושיות שאבולוציה תלוית גנים מתקשה מאוד להסביר, כמו נזירות, או התאבדות, או גידול חתולים. לבני אדם יש כישורים רבים שנראים לא שייכים לעבר האבולוציוני שלהם כציידים-לקטים, כמו העיסוק באומנות, הצלילה למעמקים מתמטיים ומטאפיזיים, היכולת להטיס מטוס או הנכונות להקדיש את חיינו להנעלה. זו בדיוק הנקודה שבלקמור מדגישה: בני אדם שונים מכל חיה אחרת בכך שהם כפופים לשתי מערכות של יסודות משתכפלים, גנים ומימים: "בני אדם שונים מכל בעלי החיים. היכולת שלהם לחקות יוצרת יחידות נוספות, מלבד הגנים, שמשעתקות את עצמן למען האינטרסים שלהן בלבד, ושיכולות לייצר התנהגות שמאפשרת התאמה לסביבה מבחינה מימטית, אבל חוסר התאמה מבחינה ביולוגית."

בלקמור מסבירה שאלו המימים שאחראיים, הפעם תוך השפעתם על הגנים, להתפתחותה של השפה, כמו גם להתפתחותו של המוח האנושי הגדול בצורה לא פורפורציונלית לגופו. מרגע שהיכולת לחקות אחרים נולדה היא רק הלכה והשתכללה: בני אדם שיכלו לחקות אחרים טוב יותר שרדו טוב יותר, והעבירו את יכולת החיקוי הזאת בגנים שלהם הלאה. כמובן ששפה עוזרת מאוד ליכולת להבין מה יש לעשות ולחקות. גם את העובדה שיש לאדם מוח גדול מאוד יחסית לגופו קושרת בלקמור למימים, וגם את הנטייה המוזרה שלנו לא להפסיק לחשוב לרגע – לכל אלו אין הסברים גנטים מספקים. על פי בלקמור הם כולם תוצאה של אבולוציה שמטרתה אחת: לאפשר למימים להתפשט כמה שיותר.

משום כושר החיקוי העצום שלנו הפכנו למעשה למארחים ולסוכני השכפול של המימים. אבל לא כל המימים שווים: "אם בעולם יש מספר מוגבל של מוחות," שואלת בלקמור, "ומספר כמעט בלתי מוגבל של מימים, איזה מימים יזכו לבית חם ולאפשרות להמשיך ולהשתכפל?" אלו הנכונים והאמיתיים (לא טוב לשחק באש), אבל כמובן גם הפשוטים, הקליטים, אלו שגורמים לנו לחזור עליהם שוב ושוב (במחשבה, בדיבור, במעשה – חישבו על סיסמאות פרסומת, טיעונים דמגוגים, משחק כדורסל). ישוכפלו גם כאלו שכלולה בהם הוראה מפורשת לשכפלם, או איום עלינו, שאם לא נשכפל אותם יקרה דבר נורא (מכתבי שרשרת, שמירת שבת).

מימים גם נוהגים להופיע כחלק מקבוצה. בלקמור מסבירה שמימים כגון חטא קדמון, לידת בתולין, הליכה על מים ואיסור על אוננות לא היו כנראה זוכים לפופולריות כשלעצמם, אבל כשהם כלולים בקומפלקס מימטי מתואם ("מימפלקס"), כלומר כשהם קשורים למימים אחרים כגון האמונה באלוהים טוב ומיטיב וההבטחה לחיי נצח בגן עדן, יש להם סיכוי טוב הרבה יותר לשרוד ולהשתכפל. לכן הרבה מאוד מימים נעים בקבוצות, תלויים הדדית בחברים רבים. קבוצת המימים החשובה לנו ביותר, המימפלקס המרכזי, הוא ה"אני" שלנו.

וכמובן ה"אני", שמאוד אנוכי

בלקמור טוענת שה"אני" שלנו, אותה הרגשת עצמיות שאין ברורה ממנה, הוא אשלייה – כלומר הוא קיים, אבל לא כפי שאנחנו חושבים. האני הוא המימפלקס המרכזי שלנו, שהתפתח מכיוון שהוא נותן תוקף למימים רבים וכך עוזר בהפצתם (למימ "מאזניים הולך טוב עם עקרב" יש סיכוי קטן יותר להתקבל ולהשתכפל מאשר למימ "אני חושב שמאזניים הולך טוב עם עקרב"). ה"אני", אם כן, אותה הרגשה ברורה מאליה שאנחנו ישויות גרעיניות ואוטונומיות המתמשכות ללא שינוי מהעבר אל העתיד, אינו יותר מאשר תכשיר מתוחכם להפצת מימים. הבעיה היא, מבהירה בלקמור, שכרגיל המימים מקדמים את מה שטוב להם, ולאו דווקא מה שטוב לאורגניזם. וה"אני" רע לאורגניזם: "לדעתי אשליית המשתמש [בגוף ובשכל, כלומר האני] מערפלת ומעוותת את ההכרה. ההכרה האנושית הרגילה מצומצמת על ידי המימפלקס של העצמי, אבל היא אינה חייבת להיות. ישנם דרכים אחרות להיות בהכרה."

[לכתבה וראיון שלי עם סוזן בלקמור]

ההבדל בין שקרן טוב לשקרן גרוע הוא לא גודל השקרים ומידת המופרכות שלהם, אלא גודל השכנוע והבטחון העצמי שמפגין השקרן בעודו מוכר לנו את בדיותיו. וזו כמובן הבעיה הגדולה של השקרנים, שבעוד שחוץ מהם אולי איש לא יודע שהם ברגעים אלו אומרים דבר שאינו אמת, הם עצמם יודעים גם יודעים. משום מה יש לנו איזה פֶּלֶס פנימי שאוהב להיות כל הזמן ישר, וכשאנחנו מטים אותו גם אנחנו עצמנו יוצאים משווי משקל, כלומר מתחילים להשתעל או לגעת באף או למצמץ – בקיצור, לא נותנים לעצמנו להעביר את השקר כאילו כלום, או במילים אחרות נותנים לצד השני רמז שאנחנו משקרים (וכך, לדעתי, בעצם מתקנים את השקר, כי זה לא לגמרי שקר אם רמזנו על האמת. ומשום כך ייתכן שאין שקרים מלאים בעולם כלל).

מכאן מסתבר שחשוב מאוד לשקרן, אם הוא רוצה להיתפס כאמין, שהוא עצמו יאמין בשקריו. הביולוג האבולוציוני רוברט טריברס, שעוסק הרבה בהונאה בטבע ובאדם (הנה הרצאה טובה שלו על כך), גורס שמשום שחשוב להתפתחותה של החברה שחבריה יתפסו אחד על ידי השני כאמינים, קרוב לודאי שהמוח שלנו עוצב במהלך האבולוציה כך שהוא מסתיר גם מבעליו מידע רגיש (לדוגמא הנטייה שלנו לדאוג אך ורק לעצמנו בעת סכנה), זאת כדי שכאשר אותו אדם יקשור קשרים עם אחרים הוא יוכל להציג (בכנות מבחינתו) אישיות שכדאי להתחבר איתה. ייתכן שזו הסיבה הביולוגית לאותו תת-מודע שפרויד הסביר בצורה פסיכולוגית, וכך בעצם נוצרות אצלנו רמות שונות של מודעות, כאשר ברבדים הלא-מודעים שמורים בבטחה כל הנושאים שבחברתנו הם טאבו.

הבעיה היא, כמובן, שאם אנחנו רוצים להבין את עצמנו באמת אנחנו צריכים בסופו של דבר להעלות את כל השקרים הקטנים האלה על פני השטח וללמוד להכיר בהם ואותם. אנחנו עושים את זה, אם כן, בניגוד לנטייה הטבעית שלנו שדוחפת אותנו לדכא סודות אלו, ואולי לכן קשה כל כך להיות אותנטיים לגמרי. מכל אותם כזבים מוכחשים ומודחקים ייתכן שהטאבו הגדול ביותר הוא מה שאלן וואטס כינה "the taboo against knowing who you are" . בזאת הוא התכוון לאיסור שנכפה עלינו לדעת שאנחנו עצמנו חיים והווים כבר עכשיו כאחדות האחת שהיא המציאות כולה. האם ייתכן שזה אכן אחד השקרים שהמוח שלנו מדחיק בשבילנו?

אין אני

את אחד הגליונות האחרונים שלו הקדיש מגזין "טיים" למחקר המוח והתודעה המודרניים (ותודה לערן דיין על ההפניה). באחד המאמרים נכתב מה שכבר ידוע די מזמן בשדה מחקר המוח, אבל שמסרב בכל תוקף להיקלט במוחות בני האדם: שאין לנו מרכז פיקוד בתוך הראש, או במילים אחרות, אנחנו נטולי אני. הנה:

מסקנה מזעזעת נוספת ממדע ההכרה היא שהתחושה האינטואיטיבית כאילו יש לנו 'אני' מנהל שיושב בחדר השליטה של המוח שלנו, מפקח על המסכים של החושים ולוחץ על הכפתורים של השרירים היא אשליה. מסתבר שההכרה היא מערבולת של אירועים שמפוזרים במוח. האירועים האלו מתחרים על תשומת הלב, וכל פעם שתהליך אחד צועק יותר חזק מהשאר המוח מסביר את זה רטרואקטיבית ומייצר את התחושה ש'עצמי' אחד היה אחראי לזה.

אבל אם אכן זה כך, מדוע בכלל צץ ועלה אותו 'אני', כלומר אותה תחושה, שאין ברורה ממנה, שיש לנו עצמי נבדל שאחראי על כל מעשינו? בספר "Freedom Evolves", שיצא לפני ארבע שנים מנסה הפילוסוף דניאל דנט לענות על כך. דנט הוא אחד הפילוסופים המפורסמים בעולם כיום, והוא מתמחה בפילוסופיה של המדע, בתיאוריות אבולוציוניות ובפילוסופיה של ההכרה. מטרתו המוצהרת היא להסביר את תפקוד התודעה האנושית בצורה מדעית-אמפירית (הנה ראיון וידאו איתו).

אגב, עם או בלי קשר לכך דנט הוא גם אחד האתאיסטים, או אפילו האנטי-תאיסטים המפורסמים בעולם. הוא הקים יחד עם כמה עמיתים שלו אירגון שנקרא The Brights, שזה השם שהם משתמשים בו לתיאור אנשים חילונים בעלי השקפת עולם מדעית ונטורליסטית (כלומר חפה מאמונות דתיות או כל מושג על-טבעי), הנה שיחה שלו על אבולוציה ודת כתופעה טבעית, ואני הרי כבר התייחסתי אליו כאן. מה שמקסים הוא שכחמורו של המשיח התיאוריה של דנט יכולה לעזור לנו להבין ולהביא את הגאולה האישית שלנו, וזו עוד דוגמא יפה לכך שהניגודים הגדולים ביותר בעצם נפגשים, או במילים יהודיות: ששורש הכפירה בשורש האמונה.

דנט טוען, במידה רבה של צדק, שפילוסופים גדולים במערב לפני המאה העשרים לא רק שלא הצליחו, אלא בכלל לא ניסו להסביר את התודעה (כלומר איך היא בנויה, כיצד היא פועלת, ואיך בעצם זה להיות סובייקט, כלומר להיות מודע ולהרגיש את החיים "מבפנים"). גם כאשר התייחסו לחיי הנפש של האדם, אותם פילוסופים בדרך כלל ראו בהם חיי נשמה, כלומר הם הסבירו את הפעילות הפסיכולוגית של האדם על ידי כך שהם הציבו כהנחת מוצא קיומה של ישות רוחנית הנפרדת מהגוף. דנט חושב שהוא מצליח להסביר איך התודעה פועלת, והוא כמובן עושה את זה ללא צורך להעזר בישויות לא-חומריות (כנשמה). ולא רק זה, הוא גם מסביר איך בכלל עלה וצמח באורגניזם האנושי אותו 'אני' ממזרי.

דנט מתחיל וטוען שברוב הזנים של בעלי החיים אין, לא היתה ולא תהיה אף פעם תחושה של עצמיות נבדלת. הזבוב, הדג, הפיל לא צריכים לדעת שהם חיים. הם פשוט חיים. מובן שאין זה אומר שהם לא מרגישים כאב או עונג. זה רק אומר שהם לא מודעים רפלקטיבית לכך שהם מרגישים כאב (לדוגמא), כלומר כאשר כואב להם הם לא מתבוננים בעצמם מהצד וחושבים "אוי, כואב לי!". פשוט כואב להם וזהו. אין להם צורך באותו קול קטן שמנתח ומבקר את כל המתרחש אצלם.

העצמי כממשק

על פי דנט, והוא מסתמך בכך על גילויי תורת האבולוציה, ככל שהיצורים על פני האדמה הלכו והתפתחו נוצרה בהם יכולת להכריע בין אופציות שונות של פעולה. זה כמובן עדיין לא מצריך מודעות עצמית או מרכז של עצמיוּת, משום שאנחנו יודעים שתוכנות משחק שח במחשב שוקלות מהלכים ומכריעות איזה לבצע, ואין להן 'אני' שמפקד על התהליך הזה. הצורך באותו 'אני', טוען דנט, עלה רק כאשר המערכות השכליות של האדם היו כל כך מתוחכמות ומורכבות עד שהן איפשרו קומוניקציה מילולית בין פרטים שונים. אז, כדי להקל על העברת המסרים הדו-כיוונית, נוצר העצמי.

דנט משווה את זה למה שאנחנו מכירים מהמחשב בבית: המחשב הוא מכונה מאוד מאוד מורכבת ומתוחכמת. לו היינו צריכים לדעת איך בדיוק הוא פועל בשביל לתת לו הוראות ולבצע באמצעותו פעולות, היה מספר מועט מאוד של אנשים בעולם שהיו יכולים להשתמש בו. בדיוק בשביל זה המציאו את 'מערכות ההפעלה'.

מה עושה מערכת ההפעלה של המחשב? היא מתווכת בינינו לבין מנגנוני החומרה והתוכנה המאוד מסובכים שחבויים בתוך השבבים האלקטרונים של המחשב, ומאפשרת לנו לתת להם הוראות. מערכת ההפעלה יכולה להיות די פרימיטיבית (דוס) ויכולה להיות מתוחכמת יותר (חלונות), אבל העיקרון הוא זהה: בעזרת סימנים על המסך אנחנו מבצעים בקיצור פעולות שאם היינו צריכים להבין איך המחשב עצמו עושה אותן או מה המערכות האלקטרוניות שכרוכות בכך, בעצם לא היינו יכולים להתקדם. אם לא היינו יכולים לתת למחשב הוראות דרך מערכת ההפעלה היינו גוזרים על עצמנו שיתוק והופכים את המחשב לגרוטאה חסרת שימוש.

האני הוא מערכת ההפעלה של האדם. שימו לב: דנט אינו טוען שעצם התחכום של האדם הוא שהצריך את היווצרות האני, אלא שהקומוניקציה בין בני אדם הצריכה אותו. האדם כשלעצמו, אם כן, (אולי) עוד יכול היה להסתדר ללא אותה מערכת הפעלה, אבל כדי לתקשר עם אחרים היו חייבים להיווצר אותם איי עצמי נבדלים, שכל אחד מהם משמש כמערכת הפעלה של אורגניזם אחד. ממשקי העצמי האלה הם שמאפשרים לנו להבין מה מתרחש בתוך אנשים אחרים, והם גם מאפשרים לנו לידע אחרים מה קורה אצלנו, וגם לתת לאחרים עצות (או פקודות).

חישבו כמה קשה לאלף כלב לבצע דבר פשוט כמו הבאת עיתון ממפתן הדלת, וכמה קל לומר למישהו לעשות את זה. בניגוד לכלב, אדם שיודע לדבר (כלומר, לא תינוק) זקוק למעט מאוד זמן כדי להבין ולבצע את מה שאומרים לו. כל זה משום שיש לו מערכת הפעלה שכוללת שפה ומרכז שיודע לקבל הוראות שמכוונות אליו ולגרום לביצועם של המעשים שרוצים ממנו. אותה מערכת הפעלה גם מאפשרת לנו לדעת מה הוא רוצה או צריך: כאשר חבר אומר לנו "אני רעב" אנחנו מבינים מיד מה כוונתו. לו היינו צריכים לבחון את התנהגותו או את מערכת העיכול שלו ברור שהדבר היה דורש זמן רב.

ברור שגם כלפי עצמנו, כאשר אנחנו מנסים להבין מה קורה איתנו, אנחנו משתמשים במערכת ההפעלה הזאת, אבל זה כבר אולי השלב השני, תופעת הלוואי הרעה של היווצרות האני: במקום להרגיש בצורה אינטימית מה קורה איתנו, אנחנו מנתחים את עצמנו בכלים מילוליים, כאילו אנחנו מביטים על עצמנו מהצד, מבחוץ. בניגוד למחשב, לנו יש חיים ומודעות עצמית. אולי, לפחות כשמדובר בחלק מההיבטים של החיים שלנו כמו רגשות וחוויות, כשאנחנו רוצים לבחון את עצמנו אנחנו דווקא לא צריכים להשתמש בממשק של העצמי, אלא לעשות את זה בצורה אינטימית ובלתי-אמצעית, "מבפנים". עבור היבטים אחרים כגון תכנון עתידי או העלאת זכרונות, ברור שמערכת ההפעלה דרושה.

תסמונת המחשב המטורף

האני, אם כן, הוא ממשק שליטה במערכת האדם. יש סימן של רצונות וסימן של רגשות וסימן של זכרונות (קיצור-דרך להארד-דיסק). יש תוכנה לדיבור ותוכנה לתזוזה ולפעמים עולה פתאום חלון של פחד (כי היה בום גדול). כל הדסקטופ הזה, כל הממשק הזה הוא האני. אבל אנחנו טועים לחשוב שהממשק הזה הוא אכן אנחנו ברמה העמוקה ביותר: הרי המחשב אינו הדסקטופ, אלא הוא המערכת כולה. כך גם אנחנו איננו האני, אלא האורגניזם כולו (וגם מעבר לכך, שכן האורגניזם הוא חלק ממערכת גדולה יותר כמובן).

הזיהוי הטיפשי הזה שלנו עם האני הוא השקר הגדול שלנו, למרות שכשאנחנו מספרים אותו לעצמנו הוא נשמע אמין מאין כמוהו. זהו השקר שהמוח שלנו מחביא מאיתנו כדי שנישמע אמינים כאשר אנחנו מדברים עם אחרים: "זה בסדר, אתה יכול לסמוך עלי וגם לתת לי הוראות: אני רק תומר הקטן. אני רק העצמי הזה שמתחבא מאחורי העיניים. אני אהיה שותף יצרני ואמין בתוך הקהילה. כל רצוני הוא לחיות את חיי הקטנים." ואולי זאת הסכנה בחוסר כנות: כשאנחנו מתחילים להאמין לשקרים שאנחנו מספרים לאחרים.

הבעיה היא, אם כן, שהגולם קם על יוצרו, והממשק הזה אצלנו חושב שהוא לא כלי, אלא אדון. כמו בסרטים רבים על תוכנות ומחשבים שמתעוררים ותוקפים את האדם ("מאודיסאה בחלל", דרך "שליחות קטלנית" ועד "המטריקס") התוכנה שבנו תפסה פיקוד וחושבת שיש לה חיים עצמאיים. כמו באותם סרטים עכשיו היא נלחמת נגד בני האדם. כמו באותם סרטים כל מה שאנושי בנו סובל מתרחיש שכזה. מאידך מה שבאמת אנושי בנו הוא גם זה שאיתו אנחנו מצליחים בסופו של דבר להתעורר מחלום הבלהות: גם בסרטים אנחנו מנצחים בעזרת סקרנות, הומור, מקוריות ובעיקר: אהבה.

[עידכון 15.2: המאמר פורסם גם באנרג'י]