אביגדור ליברמן

היהדות על פי ישראל ביתנו

להלן כמה ציטוטים של ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו, מתוך ראיון עם מיכאל טוכפלד, מוסף "יומן", מקור ראשון, 31.12.10. הכותרת של הראיון: "אנחנו בדרך להיות מפלגת שלטון":

ישראל ביתנו מדברת על עקרונות יהודיים, על הערכה ליהדות, על ערכים יהודיים. אנחנו תמיד אומרים שאם יש ויכוח בין 'דמוקרטית' ל'יהודית', ה'יהודית' קודמת.

[ליברמן] ממלא את תפקידו כשר חוץ בצורה מצויינת, על אף שהוא עושה גלים. הגיע הזמן שגם בעולם ישמעו את האמת. הבידוד של ישראל בעולם הוא לא בגללו. האווירה האנטי-ישראלית היא כיוון ש'בידוע שעשו שונא ליעקב'.

שתי מדינות לשני עמים זה לא דבר פסול לחלוטין. נכון, יש בעיה, ארץ אבותינו, ההבטחה האלוהית וכל הדברים האלה, אבל לפעמים אתה צריך להסתכל על המציאות שבה אתה עוצר ואומר: רגע, המדינה מפסיקה להיות יהודית ומתחילה להיות משהו כמו מדינת כל אזרחיה. זה דבר שצריך למנוע אותו בכוח. אנחנו שומעים שה'דמוקרטית' קודמת ל'יהודית'. זה דבר שצריך למצוא לו פתרון. מה גם שבעולם לא בדיוק אוהבים את התנהלותה של ישראל. אם נצליח ליצור מצב שבו יש מדינה שהיא באמת יהודית, זאת אומרת ש-90 אחוז מתושביה הם יהודים והיא בית לאומי לעם היהודי, מצבנו לא פחות טוב.

מה אנחנו למדים מדברים המדהימים האלה של רותם? אנחנו למדים מהם שהוא מאוד "יהודי", כלומר שהוא מגדיר את זהותו קודם כל כיהודי, ואחר כך כאדם. אנחנו למדים שהיהדות חשובה לו יותר מהדמוקרטיה. גם יותר מארץ ישראל. שמדינת כל אזרחיה, לדעתו, "זה דבר שצריך למנוע אותו בכוח". שהדמוקרטיה עבורו היא רק מכשיר בידי היהדות, ובטל הצורך בה, בטלה הדמוקרטיה. מצד שני, שהתורה גם היא, כמו גם המסורת, רק דבר שמשמש לתחזוקת זהותו היהודית. ארץ אבותינו, ההבטחה האלוהית, כל "הדברים האלה" הם "בעיה" שאפשר גם אותה לפתור (בכוח?) אם צריך, למען שמירה על מדינה יהודית.

מה אם כן עומד במרכז יהדותו של ח"כ רותם? המדינה היהודית, הבית הלאומי של העם היהודי, היא המוקד האמיתי של זהותו היהודית של רותם. "ישראל ביתנו", כאמור. לא התורה, לא ההלכה, לא המסורת, לא האמונה, לא המוסר, לא הארץ, אלא המדינה, והמדינה היא של העם, האתנוס. "היהדות" של ח"כ רותם היא העם; העם המגובש, האחיד, הטהור.

מתגלה לנו כאן אתוס של לאום יהודי אורגני חזק וגאה – נגד כל העולם. והעולם כמובן יתנגד, ואולי יתנגד עוד יותר כאשר ליברמן יהיה ראש הממשלה (במקומות אחרים בראיון מסרטט רותם את חזון השלטון ה"נשיאותי" שמפלגתו מעוניינת בו). אבל מה זה משנה? הם ממילא שונאים אותנו. לא חשוב מה נעשה, כי בידוע שעשו שונא ליעקב. בידוע. כך שלא צריך גם ממש להכין מדיניות.

ספר שלכאורה כתב ליברמן דברים אלה מזכירים לי מאמר קטן וטוב שכתב לפני כשנתיים אנשיל פפר. במאמר דן פפר בחוק הגיור של מפלגתו של ליברמן, שמאז עבר כמובן דרך ארוכה. מיוזמת החוק מבין פפר את תפיסת הדת של ליברמן. הנה:

מהצעותיו בתחומי הגיור והנישואים עולה בבירור שהוא מצפה מהרבנים להתגמש ולוותר על עקרונותיהם בהתאם לצורכי המדינה והחברה. בעיני רוחו הוא רואה מערכת יחסים בין השלטון לרבנות, הדומה מאוד ליחסים שבין הקרמלין של ולדימיר פוטין והכנסייה הרוסית האורתודוקסית. ראשי הכנסייה זוכים לכבוד רב כמשמרי המורשת הלאומית, אך מצופה מהם לשרת את המדינה, ולא שהמדינה תשרת אותם. אם יהיה שותף בכיר בממשלה, ליברמן ינסה למסד סוג של נישואים אזרחיים ולהגמיש מאוד את הליכי הגיור. אבל אסור לטעות, היהדות על פי ליברמן היא דת שוביניסטית ולאומנית, כלי שרת בידי השלטון והאיש החזק שבראשו.

המשפט האחרון אומר הכל. נראה שליברמן הצליח גם לשכנע את רותם שכך נאה וכך יאה. זהו למעשה הקצה השני של האיחוי הבעייתי בין דת ומדינה בישראל: הדת שכרגיל נותנת 'צביון' למדינה ומנצלת את משאביה הופכת כאן לשפחתה (מוטי פוגל כתב על זה יפה כאן). היהדות אינה עוד הדת של רוב אזרחי המדינה, אלא הזהות הלאומית שלהם. היהדות כדת מרוקנת מתוכנה. היא הופכת לכינוי אחר ללאומיות הישראלית.

עמדתם של ליברמן ורותם צוברת פופולריות רבה בימים אלה של שנאת זרים והתכנסות פנימית, ובאופן פרדוקסלי מקבלת גיבוי לא רק מפוליטיקאים כביבי ("השמאל שכח מה זה להיות יהודי") נתניהו או פובליציסטים כאיזי ליבלר, אלא גם מהרבנים שמרדדים את ההלכה לכדי נשק במאבק הלאומי. מה שקורה כאן הוא שהלאומיות משתמשת במטבעות ה'זהות' של הדת כדי לקנות גיבוש פנימי, נאמנות, אחידות מחשבתית וחוסר-ביקורתיות. כך מרוששת הדת בכדי לממן לאומנות. רותם משתמש במטבעות האלה כדי לכפות את עמדתו ההלכתית על הרבנות הראשית. ליברמן משתמש במטבעות האלה כדי להגיע לשלטון.

ליברמן והמסורת היהודית, ועוד מני טובין

1. אנשיל פפר כתב אתמול ב"הארץ" מאמר מעניין מאוד על תפיסת יחסי הדת והמדינה של ליברמן. פפר מצביע על כך ש

ישראל ביתנו חרתה על דגלה לא רק את הצהרת הנאמנות כתנאי לאזרחות, אלא גם את חוק ברית הזוגיות, שעשוי להיות הסדק הראשון בשליטתו הבלעדית של הממסד הדתי בנישואים וגירושים בישראל. המפלגה דוחפת גם לרפורמה מקיפה בגיור, שתפקיע מידי דייני בתי הדין הרבניים את מפתחות הכניסה לעולם היהודי.

ומאידך שם לב שמצע המפלגה מגלה שישראל ביתנו "מתנגדת בנחרצות להפרדת הדת מהמדינה […] הייחודיות של העם היהודי היא שאין הפרדה בין דת למדינה." איך זה משתלב? פפר לוקח את תפיסת העולם הכוחנית-רודנית של ליברמן, מוסיף קמצוץ פאשיזם, ומגיע למסקנה ש

בחזון של ליברמן, המדינה היא הריבון היחיד, וגם הרבנים כפופים לה, כך שלא יכול להיות ניתוק בין דת למדינה. ליברמן הוא הפוליטיקאי הראשון שמצהיר שעל המדינה להיות דתית, אבל לא הרבנים יקבעו מה זה אומר. מהצעותיו בתחומי הגיור והנישואים עולה בבירור שהוא מצפה מהרבנים להתגמש ולוותר על עקרונותיהם בהתאם לצורכי המדינה והחברה. בעיני רוחו הוא רואה מערכת יחסים בין השלטון לרבנות, הדומה מאוד ליחסים שבין הקרמלין של ולדימיר פוטין והכנסייה הרוסית האורתודוקסית. ראשי הכנסייה זוכים לכבוד רב כמשמרי המורשת הלאומית, אך מצופה מהם לשרת את המדינה, ולא שהמדינה תשרת אותם.

אלכסנדר דוגין

מעניין מאוד, לא? ולדעתי יכול מאוד להיות שהוא צודק. אבל ייתכן שיש עוד כמה פרטים שנמצאים בתמונה. בגיליון "תכלת" האחרון התפרסם מאמר מרתק של יגאל ליברנט על "חוזה האימפריה הרוסית החדשה" (הנה הוא כולו באתר החדש של כתב העת). במאמר כותב ליברנט על אחד אלכסנדר דוגין, אדם המקורב מאוד למעגלי השלטון בקרמלין, ועל התיאוריה ה – אני חייב לומר – די מטורללת שלו על הסדר העולמי. על פי ליברנט דוגין רואה ברוסיה

כוח אירואסיאתי עולה, שמוצאו בחיבור הסלאבי־תורכי. הזהות הרוסית, כך הוא גורס, נובעת מן השילוב בין היסודות הצפוניים־נורדיים לאלו המזרחיים – בין ה"לבנים", בעלי האוריינטציה הסמכותנית, ל"צהובים", בעלי המורשת האזוטרית.  […] מול רוסיה ניצב כוח אחר, קוטבי לה, הדורש את רעתה – "אטלנטיקה", הברית האנגלוסקסית, שבראשה עומדת ארצות־הברית.

דוגין סבור כי היריבות בין השתיים מבוססת על ניגוד טבעי: רוסיה האירואסיאתית היא ישות יבשתית ("טֶלוּלוֹקְרטית" בז'רגון של שמיט ודוגין), ואילו אטלנטיקה היא אימפריה ימית ("טָאלָסוֹקְרטית") בעקבות תיאורטיקנים גיאופוליטיים אחרים טוען דוגין כי המאבק המתמשך בין ציוויליזציות יבשתיות לימיות מניע למעשה את ההיסטוריה העולמית. העימות הוא מהותי: אימפריות יבשתיות מכבדות בדרך כלל שוני וגיוון תרבותי, ואילו מעצמות ימיות שואפות להטיל את מרותן על סביבתן באמצעות כפיית הומוגניות פוליטית, כלכלית ותרבותית.

האם אפשר להאמין שככה מדבר אינטלקטואל רוסי רב השפעה? כבר עדיפה הגות פוסטמודרנית צרפתית במירעתה על הקשקושים המיתו-פוליטיים הילדותיים האלה. אבל מה שבאמת מעניין אצל דוגין הוא הקשר שלו לדת. על פי ליברנט דוגין רואה ברציונליות, בדמוקרטיה ובמודרנה בכללה כוחות טמאים המבקשים כולם לחלל את ה"טרדיציה", כלומר את המסורת. בעקבות רנה גנון הוא רואה במסורת את הגביע הקדוש הנושא את כל הנשגב באדם, ובכוחות המערערים עליה את כלי הנשק של כוחות האופל, המובילים את העולם לחורבן. הנה:

העידן המודרני מגלם בעיני גנון את ניצחונם של האלמנטים הנחותים על אלה הנעלים. הרנסנס, הרפורמציה, הנאורות, המהפכה הצרפתית, עידן המטריאליזם והקפיטליזם, הקומוניזם הרוסי – כל אלה, אליבא דגנון, אינם אלא נקודות ציון בהשתלטות כוחות האופל על העולם. המודרניות, ובעיקר המהפכה המדעית והתפתחות האינדיבידואליזם, מבשרים על תור החורבן, הקאלי־יוּגָה, שבו מתנתקת האנושות באופן סופי מן הסדר האלוהי הבראשיתי.

ואכן, על פי ליברנט

דוגין רואה עצמו כטרדיציונליסט מובהק, אף שהוא מנסה להעניק להשקפה זו צביון "רוסי יותר". ברוח זו, הוא קורא להשבת ההירארכיה האריסטוקרטית שאפיינה את הסדר הימי־ביניימי בחסותה של הדת. עיקר הביקורת שהוא מותח כיום על גנון סובבת סביב הטענה שהוגה הדעות הצרפתי מיהר להתייאש מן הנצרות בכללה, אף שהזרם האורתודוקסי שמר על אופיו האזוטרי ועל זיקתו ל"טרדיציה" הקדומה, בניגוד לקתוליות ולפרוטסטנטיות שאיבדו את דרכן.

נניח לזה שהטרדיציונליזם של דוגין הוא כפי הנראה יותר מן הפה אל החוץ (יש לי ספק גדול אם הוא מתמיד ללכת לכנסייה, וקל וחומר מקפיד (למשל) לתת צדקה ולא לאכול בשר בזמן ה- Lent – גנון, לשם השוואה, הלך עד הסוף והתאסלם מפני שחשב שהנצרות איבדה את הקשר למסורת). מה שמעניין אותנו הוא הרי הקשר לליברמן, שכן אחרי כל זה צריך לשאול: האם גם ליברמן רואה עצמו כטרדיצינליסט? כי אם תפיסתו את המסורת היהודית נובעת לא מהתרפקות נוסטלגית על פכים של יידישקייט, ולא מקבלת עול מצוות הר כגיגית, כדאי לברר האם ייתכן שהוא רואה במסורת בראש ובראשונה כלי ריאקציוני כנגד הקדמה ורעיונותיה הליברליים המסוכנים. האם ליברמן בעד ה"ג'ואויש טרדישן" כי היא תאפשר לו לנהל את המדינה והעם טוב יותר, כלומר למסמס את הדמוקרטיה מהר יותר?

(בשולי הדברים, הנה דוגין על הקבלה הלוריאנית ככוח מסורתי יהודי שמנוגד ליהדות הרבנית, והנה תשובתו של בועז הוס לדבריו. הכל באתר Kheper המעניין.)

2. בתחנת הרכבת ארלוזרוב (כלומר סבידור / מרכז / צפון / מסוף 2000) מצאתי ערימה גיליונות מוסף "הבית שלנו" של עיתון "המודיע" מוצעים לכל דיכפין. מהר לקחתי אחד מהם ובעודי ממתין לרכבת קראתי את העמוד הראשון, תחת הכותרת "מקרא ולמעשה לפרשת השבוע" מאת ח. קוריץ. המאמר נפתח בסיפור הבא, שכל כך מצא חן בעיני עד שהנה אני מביאו לפניכם:

וככה נגמר הסיפור. בלי טוויסט, בלי שורת מחץ, בלי תפנית מפתיעה. מה הפואנטה? ככה: האדמו"ר הק' בעל שפע חיים מקלויזנברג הקפיד מאוד על שמירת השבת. זהו. למקרה שלא ידעתם. האם האנטי-קלימקס הזה מכוון? או שמא מדובר בתרבות שלא רגילה – או זקוקה – לקלימקס בסוף סיפור? האם יש כאן סימן למעין ענווה אומנותית, כלומר בסף גירוי נמוך במיוחד משום חוסר החשיפה לתרבות הפופ; או אולי עדות לתרבות שאין לה בעצם אומנות, ועל כן גם סיפורים בעלי סוף תפל משביעים את צרכיה?

3. העניין האידיוטי סביב המערכון של ליאור שליין על מריה וישו, כולל הקריאה לאפיפיור לא לבקר בארץ בגללו(!) וההתנצלות של אולמרט על הסיפור, רק מראים שוב עד כמה הנשק העיקרי של אנשי הממסד הדתי הוא העלבון. זה בעצם מה שהם יודעים הכי טוב לעשות, ואחרי שמסעות צלב יצאו מזמן מהאופנה, זה מה שנשאר להם כיום כדי לכפות את דעותיהם על הזולת.

4. שריד מהבחירות: יום לפני פתיחת הקלפיות פורסם באתר החרדי לדעת שהרב עובדיה יוסף פסק שמי שנמצא בשבעה יכול לצאת מביתו (כרגיל, או לפחות עד לפסיקתו, דבר שהיה בניגוד להלכה) כדי להצביע: "מצווה גדולה שהאבלים בתוך שבעה ילכו לבחור ש"ס ביום הבחירות לעילוי נשמת הנפטרים ז"ל" – כלומר לא רק מותר, אלא אף רצוי ביותר, שכן הצבעה (רק עבור ש"ס כמובן) מסייעת לעילוי נשמת הקרוב המת! האין זה יפה, שכבוד הרב אינו מתבייש להצטנע, וברוב ענוותו מוכן ללמוד על דרכי הכניסה לעולם הבא מהכנסייה הקתולית? כך יוצא שהצבעה עבור ש"ס אינה אלא מסחר באינדולגנציות סטייל ישראל במאה העשרים ואחת.

5. ישעיהו ליבוביץ' מסכם בשלושים שניות את ענייין המשיח:

 

6. למי שאנגלית לא קשה לו, ג'יי מיכאלסון, שכותב רבות על מיסטיקה יהודית, מתאר כאן את חוויותיו המיסטיות בריטריט של ג'האנות. מדובר בעדות מרתקת שמהווה יומן רוחני מהמעלה הראשונה, קצר אמנם, אבל עמוס כל טוב.

7. באוניברסיטת בר אילן תיפתח תוכנית ללימודי מזרח אסיה. ד"ר שלומי מועלם, שמרכז את המסלול לתואר שני, אומר ש"ביהדות הדתית יש מגמה של התחרדות והסתגרות, אבל יש גם מגמה אחרת שמחפשת את החיבור לתרבויות אחרות. התרבות המשמעותית שמולה התרבות היהודית מתגבשת היום היא הבודהיזם. זו האלטרנטיווה הרוחנית העיקרית היום". חד וחלק.

8. אסף פדרמן כתב רשימה מעניינת על זרם האמיש והשפעת תרגומי כתבי קודש על דתות שונות – התרגום כמובן הוא תמיד סימן למהפכה, והצטפדות הנוסח המתורגם (עד שגם אותו כבר לא מבינים – ע"ע קדיש) היא סימן לשמרנות. עד התרגום הבא.

9. ג'ון דה ריטר, מורה רוחני מפורסם ושנוי במחלוקת, מגיע לארץ. אני לא מכיר אותו, ומקווה להגיע ולשמוע אותו, אבל הרושם שיש לי עליו עד כה הוא בפירוש לא טוב. אם אצליח לפנות זמן ולראותו, אכתוב יותר.

10. מי זה שהמליץ לי על האתר הבא: buddhisttorrents שמקבץ ספרים ודיסקים על בודהיזם להורדה? כי אני חייב לו תודה. לפני כמה ימים, למשל, הבלוג הציע את הספר Buddhist Thought: A Complete Introduction to the Indian Tradition של Paul Williams, שהוא כפי הנראה ספר מעולה להבנת ההגות הבודהיסטית. ובכלל, כדאי להיות מנוי על הרסס של הבלוג הזה.

11. לרב ד"ר נתן אופיר יש אתר חדש המוקדש למדיטציה יהודית. קראתי ממאמריו על הנושא, ופגשתי ודיברתי איתו, ועלי הוא עשה רושם של אדם טוב וידען, שמלמד עיבוד של טכניקות מדיטטיביות שתורגלו על ידי מיסטיקנים יהודיים למיניהם (כלומר לא מדובר ב"ויפאסנה יהודית" שחביבה עלי).

המאבק המעניין של הבחירות

1. לדעתי אחת מזירות המאבק המרתקות באמת במערכת הבחירות הזאת (ואין הרבה כאלה) היא הדרבי הגדול בין שתי התנועות שיצאו מתוך הציונות הדתית, הבית היהודי והאיחוד הלאומי. המאבק הזה הוא למעשה ביטוי דמוקרטי (ופומבי מאוד) ראשון לחיכוך המתמיד, שליווה את הציונות הדתית כמעט מתחילתה, וביתר שאת מאז מלחמת ששת הימים, בין העקרונות הציוניים-לאומיים של תנועת "המזרחי" והרב ריינס, לבין אלו של הראי"ה קוק ובית מדרשו המיתי-קבלי.

הדיסוננס בין שני הזרמים האורתודוקסים הללו נוגע בבסיסו למעמדה של הרציונליות וערכי המודרנה מול האמונה והחוק ההלכתי: האם עלינו לבטל דעתנו ללא סייג מלפני המסורת (ולכן להאמין שמשיח בפתח, שיהודים טובים יותר מגויים, שרבנים צריכים לקבוע מדיניות בטחונית, שרחל אמנו מתגלה לפני חיילי צה"ל בעזה), או שהקב"ה דווקא היה רוצה שנפעיל את השכל ונישאר עם שתי רגליים על האדמה (ולכן נחליט החלטות לא על פי ציטוטי פסוקים וגימטראות אלא על פי שיקולים רציונליים ובדיקת העובדות, ולמרות שלא נרפה מהמסורת נדגיש בה את החלקים המתאימים למוסר האנושי המקובל בזמננו). גישת המזרחי, שפעם שלטה בכיפה בקרב הציבור הזה, הולכת ומאבדת את הבכורה, הציונות הדתית הופכת לדתיות ציונית, וכל זאת מסיבות רבות ומגוונות שאין כאן מקום להאריך בהן.

לפני שלושה חודשים התפרסם מאמר של יאיר שלג (שאף הפניתי אליו בזמנו) ובו הרב ד"ר בני לאו מנבא ש"האורתודוקסיה עומדת להתפצל באופן רשמי. יהיה מחנה אורתודוקסי שמרני שבמרכזו החרדים, ומולו מחנה אורתודוקסי מודרני, שמן הסתם יבחר לעצמו שם חדש, והם לא יוכלו לחיות עוד תחת קורת גג אחת של זרם משותף". לאו אמנם מתייחס שם לחיכוכים על בסיס הלכתי יותר מאשר אידיאולוגי-פוליטי, אבל החלוקה האחרונה הזאת חופפת במקרים רבים את הראשונה. האורתודוקסיה מתפצלת, והבחירות הללו הן ההכרזה הרשמית הראשונה על כך.

רועי שרון מסכם בקצרה את העניין כולו:

החגיגה הדמוקרטית של הכיפות הסרוגות התחילה לפני כמה חודשים. קבוצת רבנים בכירים הודיעה על "איחוד היסטורי" במחנה. המפד"ל הכריזה על פירוק, ומועצת חכמים חדשה בראשו של האלוף במילואים יעקב עמידרור כוננה בניסיון יומרני לגשר על הפערים. יריבים היסטוריים ישבו סביב שולחן אחד. אלא שהגשר שנבנה התפורר לרסיסים. רבני הימין המובהק לחצו על אורי אריאל לפרוש ולהקים מחדש את האיחוד הלאומי. אריאל פרש.

למפלגה החדשה-ישנה חברו נציגי ארבע סיעות ימין. אריה אלדד מ"התקווה", אריאל מ"תקומה", בני אלון מ"מולדת", ומיכאל בן ארי מ"ארץ ישראל שלנו" שייסדו הרב דב שלום וולפא וברוך מרזל [מפלגה גזענית-כהניסטית – ת.פ.]. בראש הרשימה הוצב שליחו של הרב זלמן מלמד מהבולטים ברבני הימין – יעקב כץ (כצל'ה), מייסד ערוץ 7 [… שאומר:] "האיחוד הלאומי יקבל עשרה מנדטים. הרב דוד אבוחצירא החזיק לי את היד ואמר שתהיה סיעתא דשמיא גדולה, ואני מאמין למה שהרב אבוחצירא אמר".

אמר אז אמר, לא?

חורבן הבית היהודי

עוד עדות למתח הרב, על גבול התיעוב ההדדי, של היריבות סטייל sibling rivalry הזאת ניתן למצוא בגיליון נקודה האחרון (ינואר). ב"עמוד הפותח", כותב מוטי קרפל, עורך כתב העת (שהוא חוזר בתשובה, תלמיד של הרב גינזבורג, בעל חזון משיחי נטורליסטי, ומחזיק שהציונות סיימה את תפקידה ושיש לזנוח את המוסר המערבי ולהקים מדינת הלכה שבמרכזה בית מקדש) על הפיצול שאוחז בימים אלה את ציבור הכיפות הסרוגות. קרפל מתענג על כך שבעוד שמפלגת "הבית היהודי" ניסתה להדיר מעצמה את "הקיצונים" ולהתמקד בפנים היפות של היהדות (חינוך, יידישקייט), הרי שהם, הקיצונים, ייסדו לעצמם בתגובה מפלגה משלהם ("האיחוד הלאומי"), והנה, בחסדו של האל, הם אף עולים על מפלגת החנונים ההיא במספר המנדטים, ואילו הראשונה מגרדת את אחוז החסימה מלמטה. קרפל אינו יכול שלא למצוא בכך צדק פואטי:

זוכרים את העץ שהכין המן למרדכי? טוב, אז הוא חוזר לבמה. בשנות התשעים, לקראת הכנסת ה- 13, תנועת התחיה הייתה בין היוזמות את העלאת אחוז החסימה לאחוז וחצי, כדי למנוע מהמרזלים למיניהם לבזבז את הקולות הקדושים ששייכים לה. בבחירות 92' היא נפלה בבור שכרתה למתחריה. אבל אף אחד לא למד את הלקח. לקראת הכנסת ה- 17 הועלה אחוז החסימה לשני אחוזים, כך שאפילו שני מנדטים לא יספיקו. נחשו מי הייתה בין היוזמות העיקריות למעשה זה? נכון, המפד"ל. טוב שיש מי שדואג שכל מני תנועות איזוטריות לא תבזבזנה לנו קולות.

אז איך מחולק בינו לבין עצמו ציבור הכיפות הסרוגות? זאת לדעתי ניתן יהיה לדעת באופן חד יותר מתמיד עם פרסום תוצאות האמת, ועל כן הבחירות הללו, באגף הזה שלהן, מעניינות מאוד. 

עד כמה השפיע הפינוי מעזה

אבל כבר לפני כן ניתן היה להעריך: באוגוסט 2007 יצא מחקר של יאיר שלג (בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה), תחת הכותרת "המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן", בו סוקר המחבר את השפעת פינוי הישובים מרצועת עזה וצפון השומרון על בני הציונות הדתית לסוגיהם השונים (הנה עמוד המוקדש לו, ובו ניתן להורידו כ- pdf). בזמנו קראתי בשקיקה את המחקר, ואף הפניתי אליו כאחד מאותם אייטמים בצד הימיני של הבלוג. ואני מביא כאן דברים שכתבתי אז, לגבי ניתוחו של שלג את חברת הכיפות הסרוגות, בתוספות מסויימות:

שלג ראשית מחלק את הציונות הדתית לשני חלקים עיקריים: הרוב הגדול והדומם, ה"מודרני", שכולל בתוכו משפחות הגרות בערים הגדולות של ישראל, אנשים מבוססים (שלג אף מכנה אותם "בורגנים") שהשתלבו כמובן מאליו בכל שדרות המערך החברתי והכלכלי ושאין לו חזיונות גאולתיים יוצאי דופן (וודאי שלא אקטיביים) או דקדוקי הלכות מחמירים במיוחד. בקיצור, שומרי מצוות הפתוחים אל העולם הגדול. החלק השני הוא מיעוט המכונה חרד"לי, כלומר חרדי-לאומי, המתאפיין ביתר סגירות, ואף ניתוק מהעולם (למשל, בהתנחלויות מבודדות או מסוגרות) ושעולם התורה ממלא פחות או יותר את כל אופקיו.

את החרד"לים מחלק שלג שוב לשניים: "האגף הגאולתי", בהנהגת זרם "הר המור" והרב צבי טאו (ושכולל למשל גם את הרב אבינר) מדגיש את קדושתה של המדינה על מוסדותיה, ואת היותה היא ראשית צמיחת גאולתנו, שאמורה כמובן לפרוח במהרה בימינו. לצידו עומד "האגף ההלכתי", שבראשו (עד לא מזמן) הרב אברהם שפירא, שמחזיק בהשקפה קרובה יותר להשקפה החרדית, מהבחינה שהוא נזהר יותר לתת מעמד של קדושה למדינה (למרות שהיא מאוד חשובה לו כמובן) ורואה את העולם דרך פריזמה הלכתית יותר מאשר משיחית, ועל כן מקפיד הקפדה יתרה על המצוות. לשתי קבוצות אלה ניתן להוסיף את השוליים הפרועים של נוער הגבעות ואנשים דוגמת דניאלה וייס וברוך מרזל.

שלג טוען שדווקא החלק החרד"לי של הציונות הדתית, על שני אגפיו, סובל פחות משבר אידיולוגי בעקבות ההתנתקות – הוא פשוט הגיע אליה מצוייד מראש בנראטיב חלופי לזה הציוני (מי בדיאלקטיקה הגאולתית של הרבנים קוק ומי בהקפדה הסמי-חרדית על ההלכה והנטייה לבדלנות). החלק המודרני של הציונות הדתית, כלומר רובה, הוא שסובל ממשבר ערכי, שכן באבדן האתוס הציוני אין לו ממש לאן לסגת או להמשיך. השבר שחווה הציבור הזה בולט פחות לעין, אבל הוא ממשי, והוא כולל על פי שלג בעיקר התנתקות רגשית הולכת וגוברת מעוצמת המחוייבות שלו למדינה.

דווקא "הבורגנים", אם כן, חוו משבר אמוני גדול עם הפינוי מחבלי הארץ, שנערך בידי ממשלת ישראל, ומי יודע לכמה מהם משבר זה גרם לנטישת המחנה שלהם ואימוץ העקרונות של החלק החרד"לי. גם את זה ניתן יהיה אולי לבדוק על פי התפלגות ההצבעות בישובים והתנחלויות שונות בין שתי המפלגות המתחרות על קולותיהם: האם בשטחים הכבושים ינתנו קולות רבים יחסית לבית היהודי (=התפכחות וויתור על חלום א"י השלמה)? האם ברעננה יזכה האיחוד הלאומי ליצוג נאה (=הקצנה ואימוץ השקפה מיתית)? אחרי הבחירות ניתן יהיה לבדוק לא רק את חלוקת הכוחות בציבור הכיפות הסרוגות, אלא גם מגמות של הקצנה או התברגנות.

וכמובן, יש עוד אפשרות: אם שתי הפלגות לא תעבורנה את אחוז החסימה, לא יהיה יצוג אמיתי לציבור הגדול (והיקר והטוב ברובו הגדול לדעתי) הזה. אם זה יקרה "זה יהיה יום כיפור של הציונות הדתית, והראש שייערף הוא של אורי אריאל [מי שהפר את התחייבותו לאחדות ופרש מהבית היהודי לאיחוד הלאומי – ת.פ.]", אומר מקור אנונימי של רועי שרון. בכל מקרה יהיה מעניין.

 

לאדם שקורא לספר שלו "האמת שלי" אין אידיאולוגיה במובן הישן והרע של המילה

2. וליברמן. ליברמן לדעתי הוא בדיחה גרועה. הוא בדיחה, כי כפי הנראה הוא לא מתכוון למה שהוא אומר, וגם אם כן, הוא יודע שלעולם לא יממש, ואף לא ינסה לממש, את מה שהוא מבטיח. הבדיחה היא גרועה, כמובן, כי בכל זאת אסור להכניס לשיח הציבורי רעיונות עיוועים שכאלה, וזה שהם זוכים לכזו פופולריות זה מדכא. אבל הוא לא יותר מבדיחה גרועה. כי לליברמן אין אידיאולוגיה. עם כל הגזענות הפאשיסטית שלו, הוא מחוויר מול קודמיו מהמאה העשרים. למוסוליני ולהיטלר היתה אידיאולוגיה (לגבי היטלר ניתן להתווכח על זה). ללנין בטח שהיתה אידיאולוגיה. לליברמן, כמו לפוטין, אין. לכן אין לו את אותו הלהט, את אותו זעם קדוש, את אותו הצדקה שבאה בילט-אין להרוג כל מי שעומד בדרכך. טירוף שכזה שמור בימינו לדתות בלבד.

לכן ליברמן מפחיד אותי הרבה פחות מאנשים כמו אורי אריאל או ברוך מרזל. כי מה שמניע אותו שונה לגמרי ממה שמניע אותם: הוא מונע על ידי תאוות כוח; הם מונעים על ידי אידיאולוגיה (במקרה שלהם: תיאולוגיה). אריאל יעשה בדיוק מה שהרבנים שלו יאמרו לו, והם לא מתחשבים בפוליטיקה מקומית או בינלאומית, ואפילו לא ביחסי הכוחות בין צה"ל לצבאות שסביבו, מעזה ועד איראן. הם סומכים על הקב"ה. ליברמן לא סומך על קב"ה, ולכן מתחשב בעובדות. ליברמן בסופו של דבר פרגמטי (כן כן, אמרו את זה גם על היטלר, לפני, זה לא משנה). לעומת אריאל, מרזל פשוט עושה רושם של אדם בעל אישיות גבולית ("על סף טירוף" כיוון אליו אתמול יהואר גל). ליברמן בהחלט שפוי, ולכן גם לא יעשה שום דבר שמרזל ישוש לעשות. אני מאוד מקווה שאני לא טועה, אבל כפי שכתב איפשהו בני ציפר, נראה שמפלגת הטרנד הנוכחית, עד כמה שהתמיכה המאסיבית בה מדאיגה ומצערת, אינה יותר מבלון נפוח. ומי יודע, אולי בזכותה נקבל סוף סוף נישואים אזרחיים.

 

3. אני אצביע מרצ.