אביעד קליינברג

הבחירות של הציונות הדתית

1. נתחיל בכותרת. אלה לא הבחירות של הדתיים. אגודת ישראל לא צפויה לגדול בבחירות אלה, ואולי אף לאבד מכוחה. ש"ס כנ"ל, למרות חזרתו של אריה דרעי. לא שומרי המצוות ככלל מביאים כאן את המכה. אלה הבחירות של הציונות הדתית. לראשונה מזה שנים רבות נראה שמפלגת הבית שלה הולכת להיות כוח משמעותי בכנסת הבאה. בנוסף, ולא פחות חשוב, שגרירים של הציונות הדתית נמצאים כמעט בכל מפלגה גדולה אחרת: בליכוד כמובן, ביש עתיד, בתנועה, וגם בישראל ביתנו לו היתה רצה לבד.

יש כאן סימנים ברורים של מהלך חילופי אליטות, כפי שכתב יפה נועם שיזף. הציונות הדתית עולה למרכז הבמה, לעמדת הנהגה. כפי שכותב שיזף:

כישלונו של ראש הממשלה נתניהו לעצור את נפתלי בנט כרוך בדיוק בשינוי הזה. נתניהו מכריז על פרויקטים חדשים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים מדי בוקר, אולם הוא מחמיץ את עיקר כוח המשיכה של בנט למצביעיו. לראשונה, ראש התנועה הדתית-לאומית לא מציע להם עוד גבעה ועוד קרוואן, אלא עמדת הנהגה אמיתית במדינת ישראל, הסוחפת אחריה גם חילונים. הדור הקודם של הפוליטיקה המפד"לניקית התנהל במחשכים, בלשכות השרים ומתחת לשולחן.

הדור החדש של הציבור הדתי-לאומי לא מוכן עוד להסתפק בזמבישים שידעו לסגור עסקה בשתיים בלילה; הוא דורש הכרה בכוחו ובחשיבותו, כזו שגם נראית ונשמעת באור היום. את זה גם 5,000 יחידות דיור ב-E1 לא ייתנו לנתניהו, ולכן הקמפיין שלו – שנראה כאילו הוא מנסה להחזיר את הדתיים למעמד הפילגש המובנת מאליה – רק מעורר עליו יותר זעם.

האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו הפך את הבית היהודי למפלגה הרצינית היחידה מימין לליכוד. מרגע שהתחילה הזליגה מהליכוד-ביתנו לבית היהודי היא הזינה את עצמה, משום שכפי שכתבתי כאן, מדובר בכיפות סרוגות שמצאו מחדש את גאוות היחידה. כל עוד המפד"ל היתה מפלגת-כיס של שלושה מנדטים הם הצביעו ליכוד מתוך רצון להיות "עם הגדולים" ולהתחבר ל"כלל ישראל". עכשיו כשמסתבר שהמפד"ל עלתה לליגה הלאומית הם מגלים מחדש את המגזריות שלהם, הפעם כמנהיגים ומתווי מדיניות בתפיסתם, ולא עוד "משגיחי כשרות" ושרי החינוך של הממשלה. וככל שהבית היהודי גדל, כך משיכתו עבורם גדלה, ועוד ועוד מצביעים עברו מהליכוד-ביתנו אליה. ההתקפות ההיסטריות של הליכוד כלפי בנט ומפלגתו רק הדגישו בפניהם שמפלגת השלטון רואה בהם פילגש כאמור, שתפקידה להיות יפה – ולשתוק. זרימת הסרוגים לעבר הבית היהודי רק גברה, ועל ביזוי הרבנים ליאור ומלמד הליכוד עוד ישלם.

מועדת בחירות שהתפרסמה ב'מקור ראשון': "הפעם אנחנו יכולים להיות חלק מהנהגת המדינה, להיות גדולים בזירה הציבורית כמו בחיים, להיות מי שאנחנו באמת."

2. בדבר אחד טועה שיזף. הוא כותב שהאליטה החדשה היא המתנחלים, ולא היא. המתנחלים הם כוח חשוב מאוד בציונות הדתית, אבל לא הם עולים עכשיו לעמדת הנהגה, הגם שכוחם בממשלת נתניהו הבאה יהיה חסר תקדים. בנט אינו מתנחל, ולא רק מפני שהוא גר ברעננה. גם בכל פרמטר אחר, לא זה האיש. לא מבחינת משלח ידו לפני שפנה לפוליטיקה, לא מבחינת יחסו לערכי המערב, לא מבחינת השקפת עולמו הדתית ולא מבחינת השקפתו לגבי הרצוי לחברה הישראלית. למעשה, אחת הסיבות שבנט מצליח עד כדי כך היא בדיוק מפני שהוא לא בעל זקן, כיפה גדולה ולהט משיחי.

במילים אחרות, בנט מתנחל בלבבות בגלל שהוא לא מתנחל על הגבעות. היישוב היהודי ביהודה ושומרון אינו יותר פופולרי היום מכפי שהיה בימי רבין (לפני הרצחו). יש כלפיו סימפטיה מסויימת, אבל גם סלידה. ומי כבנט מבין זאת. לו לא היה מבין זאת הוא לא היה צריך להמציא את 'ישראל שלי' כפרונט של מועצת יו"ש. רק ארגון שלכאורה לא קשור להתנחלויות (ובראשו צעירה תל-אביבית חילונית) היה יכול לסחוף אחריו את הקהל שסחף (ששיעורו, אגב, בכל מקרה לא היה מרשים במיוחד). בנט גם לא היה מקפיד כל כך לא להראות את פניו של אורי אריאל בשום מודעת תעמולה (חוץ מאלה שמתפרסמות ב'מקור ראשון') אם הוא לא היה מבין שמדובר בנטל אלקטורלי בכל הנוגע לציבור הישראלי הרחב.

במצב בו כצ'לה נשלח הביתה להתבייש בפינה ואלדד ובן-ארי ספק נכנסים ספק לא עוברים את אחוז החסימה, אפשר לקבוע בשקט שהסבלנות לימין מתנחלי-קיצוני בקרב האלקטורט מעטה. במובן מסויים בלעה המפד"ל את תקומה לא רק פרלמנטרית, אלא גם אידיאולוגית. יש כאן ניצחון ברור לקו המתון, הרציונלי והריאליסטי. יש כמובן עדיין חרד"לים לרוב, אבל הצלחתו של בנט מבהירה ששיח משיחי אינו קונה חברים בקהל הישראלי הכללי. כתב על כך יפה אביעד קליינברג:

התהליך החשוב ביותר הוא קריסתה של המשיחיות כשפה פוליטית לגיטימית. בנט אמנם מדבר על זכותנו על הארץ כולה, אבל (בניגוד לבן דמותו המורכב הרבה יותר ממנו והפופולארי הרבה פחות ממנו, משה פייגלין ובניגוד מובהק לאפי איתם – המשיח התורן שהספיק מאז להכזיב) הוא ממעט לדבר על בית המקדש ועל הגשמת החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק ושל תלמידיו. בנט לא מדבר במונחי ההשגחה האלוהית ואינו מזכיר את הגאולה. בנט מדבר ביטחונית ורק ביטחונית. אפשר לטעון שמדובר בהבדל רטורי בלבד, אבל לא בטוח שזה נכון. סביר להניח שבין חברים, רחוק מן המצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מפנה עורף לרטוריקה הישנה, אבל הרטוריקה החדשה אינה פשוט גימיק תקשורתי. לא רק השפה המשיחית קרסה, אלא גם הביטחון הפנימי באפשרות מימושה.

אני סבור שגם בין חברים, רחוק מהמצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מדבר על גבולות ההבטחה או הקץ המגולה, אינו מצטט בעיניים בורקות פסקאות מ'למהלך האידאות בישראל', אינו מתרשם מסיפורי-רֵעים על הרבצביודה. אבל קליינברג מאבחן נכון לדעתי שהביטחון במימושה של "התוכנית האלוהית" התרסק. שוב ושוב נחזור להתנתקות כנקודת שבר בתולדות הציונות הדתית, כשקרה מה שהיה אמור להיות בלתי אפשרי. היום כבר אף אחד לא מבטיח ש"היה לא תהיה". מתוך השבר הזה יצאו כיווני מחשבה ופעולה רבים, ובעיקר יצאה מוטיבציה אדירה לא לתת (מעשית, בלי לסמוך על הקב"ה) לאירוע כזה להתרחש שוב. לעולם לא עוד. גם היא עומדת כאחד מבסיסי כוחו של בנט.

לכן גם אם אלו הבחירות של הציונות הדתית ולא של המתנחלים, אין לטעות: הציונות הדתית לא היתה מגיעה לעמדת הנהגה לולא האידיאולוגיה הברורה שמגבשת אותה ומניעה אותה קדימה. אל מול ציבור אדיש ברובו, קהל ערוץ 2 חסר יומרות ושאיפות ציבוריות, ניצבים רבים מבני הציונות הדתית כגרעין ערכי ומכוון מטרה. חלק מאותה מטרה הוא מניעת נסיגות נוספות משטחי ארץ ישראל כאמור. אולם זה רחוק מלהיות כל הסיפור. לאידיאולוגיה יש כוח מלכד ומניע. לכן מה שנחשף בבחירות אלה (גם בדמויותיהם של שי פירון, אלעזר שטרן וחברי הליכוד חובשי הכיפות) הוא עלייתה של אליטה אידיאולוגית וערכית חדשה.

מתוך מאמר של נפתלי בנט, שהופיע בעלון בית הכנסת 'עולם קטן' ביום שישי האחרון, גיליון 383, 18.1.13

3. שלמה פישר מנתח בעבודת הדוקטורט שלו* בצורה מרתקת את התרחקותה של המפד"ל ממפלגת העבודה ואת הפרתה של אותה "ברית היסטורית" מפורסמת שהיתה ביניהן עד 1977. פישר מראה שההתרחקות כאן היתה הדדית: ככל שתנועת העבודה ההיסטורית נסוגה מהערכים הרפובליקנים (לא המפלגה האמריקאית, ההשקפה החברתית) שעל גביהם היא בנתה את המדינה (קולקטיביזם, סוציאליזם, סולידריות, שבטיות, לאומיות אתנוצנטרית, ומבנה דמוקרטי שהוא מהז'אנר הקהילתני), ובמקומם הציגה טיפוס חדש של ישראלי (ליברלי, אוניברסליסט, קפיטליסט) – כך הלכה והתנתקה ממנה המפד"ל. הנה פישר:

הקהילה הציונית דתית נעה בכיוונים הפוכים לאלו של האליטות החילוניות הישראליות. עד שנות השישים או השבעים האליטות החילוניות הישראליות החזיקו בהשקפה רפובליקאית חזקה (לצד כמה יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בהדרגה שיח ליברלי. בקרב הציונות הדתית קרה ההפך: התרבות הציונית דתית עד לאמצע שנות השישים כללה, כפי שראינו, הן זרמים אקספרסיביסטים ורפובליקנים והן זרמים ליברלים ואינדיבידואליסטים [בהתאמה פשוטה בין ערכי המודרנה וערכי ההלכה; בתפיסה שהציונות הדתית היא חלק מהמדינה, לא מהותה הנסתרת – ת.פ.]. משנות השבעים ואילך קהילת הציונות הדתית אימצה בהדרגה השקפות אקספרסיביסטיות ורפובליקניות חזקות. (עמ' 316)

דהיינו הציונות-הדתית "שברה ימינה" לא רק בגלל חשיבות ההתיישבות בשטחים הכבושים מבחינתה, והבטחותיו של בגין וממשיכיו לקיימה ולהרחיבה. זו כמובן היתה סיבה חשובה ומודעת מאוד. אבל ברמה עמוקה הרבה יותר היא חברה לכוחות הפוליטיים ששמרו מבחינתה על ערכים קהילתניים, וזאת אחרי שמפלגת העבודה זנחה אותם.

אפשר לומר שבבחירות האלה המגמה הזאת מגיעה לשיאה, כאשר הן הבית היהודי והן הליכוד-ביתנו מפגינות ניואנסים שונים של השקפת עולם רפובליקנית שכזו, ובצורה חריפה. הביטחוניזם הלאומני של הליכוד-ביתנו מקבל בבית היהודי טאץ' אורתודוקסי, אבל בגדול מדובר בשתי מפלגות שמציגות לאומיות אתנית גאה, בה "העם" הוא הריבון על ארץ מולדתו, "היהדות" היא תרבותו העליונה והקובעת, והכמיהה ללכידות פנימית ועמידה נחושה מול האויבים מחוץ משמשות כ-raison d'etre הכמעט יחיד שלהן.

נראה שחזרנו, אם כן, לימי מפא"י לא רק מבחינת הסיאוב השלטוני, אלא מבחינת האתוס הקולקטיביסטי שמנחה את השלטון. אבל לא הכל אותו דבר. כאן לא מדובר בסוציאליסטים, אלא בקפיטליסטים מושבעים. אמור להיות לנו מוזר שאנשים הרוצים עם מלוכד פנימית, מחבק את עצמו בסולידריות, "פטריוטי" ולאומני, תומכים בד בבד בריסוק מדינת הרווחה ומקסימום שוק חופשי. זה פשוט לא הולך ביחד. לא מבחינה עקרונית, כי שוק חופשי הוא ההפך הגמור מקהילתי, דהיינו אינדבידואליסטי, תחרותי, מופרט; ולא מבחינה מעשית, כי שוק חופשי מגדיל פערים, משסה איש באחיו ומפורר את החברה ליחידות קטנות.

ואכן, לליכוד זה לא יכול לעבוד, ואני צופה חוסר התלהבות עד כדי אי-יציאה מהבית בקרב מצביעיו. כשיש מיתון פחות מלהיב לשמוע שראש הממשלה שואף לכסות את המדינה בכיפות ברזל. הליכוד מאבד את מצביעיו. בכל הנוגע לקהילה הציונית-דתית, היא יכולה להרשות לעצמה להיות קפיטליסטית משום שיש לה מנגנוני סולידריות עוקפי מדינה. כמיעוט אידיאולוגי היא מציעה לחבריה זהות אידיאולוגית מגובשת ורשת של סיוע הדדי ברמת הקהילה (שלא לדבר על אותן התנחלויות הומוגניות, הן מבחינת הגיבוש הפנימי, והן מבחינת ההטבות שהן מקבלות מהממסד). לכן הבית היהודי יכול ללכת בלי מדינת רווחה, ולהרגיש עם.

בקרב המפלגות שמאלה מהליכוד-ביתנו, מפלגת העבודה גם היא חזרה לאתוס הרפובליקני, ואצלה בשילוב של סוציאל-דמוקרטיה (מרצ הופכת, לפחות מבחינת קהל מצביעיה, לשמאל הליברלי-אוניברסליסטי). גם דבריו ומהלכיו של לפיד ג'וניור מגלים קשיבות רבה לווקטור החדש שבו נע הציבור היהודי, וכמובן שגם אצל לבני זה לא חסר. כך שמדובר בתהליך רחב היקף שעובר על החברה היהודית בישראל, תהליך בו מתחזקת הזהות הפרטיקולארית וחשיבותו של האתנוס על חשבון הדאגה הכללית לזכויות אדם ואזרח (במידות שונות וכו', לא כולם אותו דבר וכו'). חשוב לי לומר שאין לדעתי שום רע אינהרנטי בטיפוח זהות קולקטיבית. יש גם כמה וכמה יסודות חיוביים בזה. כרגיל, מדובר בשאלה של מינון ואיזון.

כך או כך, התהליך הזה מהווה עוד סיבת-עומק להתחזקותה של הציונות הדתית, לכך שחילונים הולכים להצביע בנט. הציונות הדתית מסמלת עבורם בדיוק את אותו אתוס: יהודי, "ערכי", מגובש, "של כולם", עליון וגם "דואג לחלשים". אני מוכן להמר שגם חרדים מעטים יצביעו בנט, ובאופן כללי הציונות הדתית הופכת גם עבור קבוצות חרדיות מסויימות למודל לחיקוי (ולא רק בלאומנות שהיא מפגינה). הרב אמסלם עצמו הוא התגלמות הציונות-דתיזציה של החרדיות הש"סניקית בדאגתו לכלל הציבור וברצונו המוצהר להשתלבות בחברה. הרב עובדיה לא היה פותח את הפה הגדול שלו ומכריז במוצ"ש שבבית היהודי "כולם רשעים שונאי תורה, שונאי מצוות" אם לא היו מספרים לו שזולגים לכיוונם מצביעים. הציונות הדתית הופכת כאן, אם כן, לאוונגרד חברתי-תרבותי המוביל (גם אם לא לבדו) את הכיוון הכללי של החברה היהודית בישראל.

מתוך מאמר של נפתלי בנט, שהופיע בעלון בית הכנסת 'עולם קטן' ביום שישי האחרון, גיליון 383, 18.1.13

4. איילת שקד. בתחילה לא הבנתי עד כמה מדובר בעוד הברקה של בנט. תארו לכם אם היא לא היתה בבית היהודי, איזו מפלגה סקטוריאלית במופגן היתה לנו כאן. כשהרב פירון ועליזה לביא אצל יאיר לפיד, כשאלעזר שטרן אצל לבני, כשהרב אמסלם מביא חילונים ברשימתו. מזל או הערכה נכונה של השדה הפוליטי הצילו את בנט מהנהגת "מפלגת דוסים" שפקטור המגניבות שלה היה נמוך בהרבה. התל-אביבית הצעירה, חסרת אמירה משל עצמה ככל שהיא, מהווה עבור רבים ראייה מספקת לכך שאכן הבית היהודי הוא הבית של כווווולם.

מתוך מאמר של נפתלי בנט, שהופיע בעלון בית הכנסת 'עולם קטן' ביום שישי האחרון, גיליון 383, 18.1.13

5. בנט בדרכו להיות גיבור-העל המהמם של המגזר, והלחץ עליו הולך להיות עצום. אולי כוח-העל שלו, מלבד שילוב כל סממן ל"הצלחה" שהחברה הישראלית בעת הזאת מכירה, הוא עמידה בלחצים. נקווה שכן. בכל מקרה, בספיידרמן כמו בספיידרמן: with great power comes great responsibility. נותר לראות אם האחריות שהוא יישא תנחה אותו לפשרות הכרחיות, או שהלחצים שיועמסו על גבו ישברו אותו לקיצוניות בדלנית. אני מהמר על האופציה הראשונה. אם הוא יקטוף עבור המגזר גם את כהונת הרב הראשי האשכנזי יתחיל חיפוש אחר הקשר שלו לשושלת בן ישי.

6. התכוננו. התכוננו לאם כל האופוריות. התכוננו לאגו-טריפ מהאגדות. לג'ננה קולקטיבית אשר כמוה לא ידענו מאז מכבי ניצחה את צסק"ה, אולי מאז ניצחון מלחמת ששת הימים. היכונו למעוף אוטואירוטי בצבעים זרחניים שהמגזר הציוני-דתי הולך לטוס על עצמו בהיוודע כל מספר מנדטים השווה או גדול מ-13. תחזיקו חזק, משום שגלי ההדף מזעקת העונג שתבקע מגרונות הסרוגים ינטעו בלבכם את יראת ה'.

סתם

* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Hebrew University, 2007