אברהם אבולעפיה

על הספר 'שלשלאות קסומות' מאת משה אידל

משה אידל, שלשלאות קסומות: טכניקות וריטואליםבמיסטיקה היהודית, תרגום מאנגלית: מירי שרף, עורך מדעי: עמרי שאשא, כתר ומכון שלום הרטמן, ירושלים, 2015

עוד יותר מאשר מעשיר אותנו ספרו של פרופ' משה אידל, שלשלאות קסומות, בידע על המסורות המיסטיות היהודיות, הרי שהוא משמש כמַלְמָד המערער על התפיסה המוכרת אודות הדרך בה יש להבין את אותן מסורות. אם במחקריהם של ראשוני חוקרי הקבלה באקדמיה – גרשם שלום, ישעיה תשבי, משה חלמיש, יוסף בן שלמה – נתפסה המסורת המיסטית היהודית, ובראש ובראשונה הקבלה, כביטוי לתפיסה מיתית-תיאולוגית מסויימת, הרי שעבור אידל עניינה העמוק של המיסטיקה היהודית אינו רעיון, אלא פעולה. הקבלה, על כן, אינה הכפפתם של המנהגים הריטואליים היהודיים תחת קורפוס מיתי חדש או הכנסתם למסגרת תיאולוגית הניזונה מהפילוסופיה הימי-ביניימית, אלא בעיקרה העצמתם של אותם מנהגים, הגדלת מקומם בחיים היהודיים, וזאת על ידי עטיפתם במיתוס.

זו אינה שאלה של מרכז כובד ושל דגש בלבד, אלא מפתח ראשון במעלה עבור החוקרים וההדיוטות המבקשים להבין את התופעה שלפניהם. הבנת הקבלה כתיאולוגיה מציירת דמות מסויימת של המסורת המיסטית היהודית ואף של המסורת היהודית כולה – כזו המבכרת מסגרות רעיוניות על פרקסיס. ההבנה שמציע אידל מייחסת למסורת היהודית אופי הפוך. מה מעצב אפוא את המסורת היהודית: רעיון או מעשה? הנה לנו שאלה שקשה לחשוב על משמעותית ממנה בבואנו לבאר את תולדות היהדות.

גם אופן הבנתנו את החוויה המיסטית קשור לכך: האם המסלול המיסטי מבקש להגשים באופן חוויתי אידיאלים תיאולוגיים, או שמא הוא בראש ובראשונה ביטוי של הפרקטיקה, והתרגול עצמו הוא שמעצב את החוויה? תפיסה "תיאולוגית" של החוויה המיסטית עלולה לעוור את עינינו עד כדי כך שלא נבחין בהגשמתם של מצבים מיסטיים שאנחנו סבורים שהתיאולוגיה שוללת (למשל איחוד מיסטי, unio mysica).

בהמשך לכך מתעוררת גם שאלת היחס לפרקסיס הנורמטיבי של המסורת. כאמור לעיל, הקבלה ברובה העצימה את מעמדן של המצוות. אולם מה על דרכים מיסטיות שמשתמשות בפרקטיקה שאינה קשורה להלכה? הקבלה הנבואית של ר' אברהם אבולעפיה למשל, מציעה טכניקות מדיטטיביות א-נומיות (מונח שהציג לראשונה אידל עצמו), דהיינו שאינן קשורות לחוק. בעוד שבקבלה התיאוסופית-תיאורגית ההמצוות עצמן הן המצע לפעילות המיסטית, אבולעפיה מציע טכניקות הקשורות למלמול שמות האל תוך הארכה בנשימות וביצוע תנועות ראש. בטכניקה דווקא, ולא בתיאולוגיה, יכולה לפענח עבורנו פנים שונות מאוד ביחסיהן של המסורות המיסטיות היהודיות אל המסורת ההלכתית.

ומה לכאן עניין ה"שלשלאות"? אידל מצביע על כך שהתפיסה אודות רציפות אונטולוגית בין האלוהות לאדם היא מרכזית בהתפתחותה של המיסטיקה היהודית הבתר-מקראית. רציפות זו באה לידי ביטוי מרכזי בלשון ובשפה. העברית, שבאמצעותה האל ברא את העולם, נחשבת ליסוד הקושר בין כלל התופעות של הבריאה, ובינן לבין האל. בין העליונים לתחתונים מתקיימת רציפות לשונית, וההאצלה האלוהית המקיימת את העולם נחשבת לתהליך לשוני. על פי אידל החל מימי חז"ל הועתק מרכז הפעילות הדתית מן הפולחן ממוקד המרחב, שאפיין את המקרא (הארץ הקדושה, ההר הקדוש, המקדש), אל טקסים ופרקטיקות המשתמשות בשפה כאמצעי לפנות – ואף להעפיל – אל האלוהות.

תמורה זו מאפיינת כמובן גם את הטכניקות המיסטיות היהודיות, וספרו של אידל פורש לפנינו מגוון מהן. כך הופכים שמות האל לנוסחאות מיסטיות שעומדות בלב הדרך אל ההתגלות האלוהית, ואידל מפרט כיצד בקבלה הנבואית של ר' אברהם אבולעפיה וממשיכיו, השימוש בשמות האל מפותח ומתפתח. כך הופכת עבור חסידי אשכנז ומקובלי ספרד התפילה לפרקטיקה מיסטית, המשמשת עבור הבקיא ברזיה ככלי לא רק להגיע למגע עם האל, אלא אף לשנות את האל, להעצים אותו ולחזק את נאמנותו-מחוייבותו לישראל. גם לימוד תורה הופך לטכניקה של מגע עם האלוהות. למעשה, כפי שאידל מראה, המילים "תפילה" ו"תורה" הופכות לכינויים של האל, או של הרבדים האלוהיים אליהם מגיעים תוך שימוש מדיטטיבי באלה. תפיסה זו מחזקת ללא ספק את הקשר התיאורטי שמציע אידל בין הפרקטיקה לחוויה המיסטית.

אין זה כמובן אומר שאין לתפיסות התיאולוגיות מקום או השפעה במסע המיסטי. כך למשל, אידל מציין כי מקובלים בעלי נטייה פילוסופית הדגישו פחות את ההיבטים הקוליים של התפילה, שאצל אחרים שימשו כסולמות עליהם מעפילים מעלה ובעזרתם מושכים שפע אלוהי מטה. עבור מיסטיקונים המושפעים מהפילוסופיה, האל היה מופשט מכדי שישמע תפילה אישית, והם התמקדו בתפילה "שכלית", פנימית, המביאה להיטמעות של השכל האנושי באלוהי. מנגד, אצל חסידי אשכנז, שהפילוסופיה היוונית כמעט שלא השפיעה עליהם, התפילה הקולית ואף הניגון המוזיקלי היו מרכזיים בביצוע התפילה ובתהליך התיאורגי שבמסגרתו הועצמה דמותו של האל.

באופן מעניין, המתח בין הטכניקה לתפיסה התיאולוגית היה מוכר כבר למקובלים עצמם. אידל מביא את דבריו של נתן בן סעדיה חרר, מקובל מבית מדרשו של אברהם אבולעפיה ובעל הספר שערי צדק (נכתב בשנות התשעים של המאה ה-13). אותו ר' נתן מכיר בכוחו של שם האל, אפילו הוא בערבית, כטכניקה מדיטטיבית, ומסביר ששינון שם 'אללה' אצל הסופים אכן מביא לחוויה מיסטית:

ושמעתי שזוכרים [=משננים בטקס הד'יכר] השם בלשון ישמעאל אללה, עיינתי עוד יותר ושערתי שאחר שהם זוכרים אותיות ומנקים מחשבת נפשם לגמרי משאר מיני הצורות הטבעיות תפעלנה בהם אותיות אללה לפי טבעם ולרבוי פעולם והם מתפעלים ולא הרגישו ממה כי לא נמסרה להם קבלה (עמ' 91)

הסופים אמנם מגיעים להתפעלות מתוך שינון שם האל, אולם על פי ר' נתן הם אינם יודעים ממה הם מתפעלים, משום שאינם חלק מהמסורת של חכמת הסוד היהודית. התיאולוגיה היא שחסרה להם כדי להבין אל נכון את חוויותיהם המיסטיות, אף שלחוויות האלה הם מגיעים בזכות טכניקה שכפי הנראה מסוגלת לפעול באופן אוניברסאלי. המתח בין טכניקה לתיאולוגיה ברור, ואיתו גם ההפרייה ההדדית ביניהם.

אם נמשיך כיוון מחקרי זה, נווכח שתפיסה זו, הרואה בטכניקה אמצעי שיכול להביא לתוצאות גם מחוץ למסגרת מסורתית, תהפוך לפופולארית מאוד במאה העשרים, כאשר תרבות הניו-אייג' "תשלוף" טכניקות מדיטטיביות מתוך הקשריהן המקוריים. עם זאת, בשלב זה ההתמקדות בטכניקה תיעשה לא מתוך דגש מסורתי, אלא דווקא משום שהמסורות איבדו מכוחן. הנה תובנה נוספת שרק חקירת הטכניקה ומקומה במסורת המיסטית תחשוף בפנינו.

בשלשלאות קסומות ממשיך משה אידל את הכיוון שהתחיל בסוף שנות השמונים, עם פרסום ספרו פורץ הדרך קבלה: היבטים חדשים. כבר בספרו זה הקדיש אידל מקום חסר תקדים לביאור הטכניקות המיסטיות בהן משתמשים המקובלים. במבט לאחור אפשר להבין עד כמה משמעותי היה המהלך שיזם, וכמה היינו חסרים לו היינו מנתחים את המסורת המיסטית היהודית מתוך פריזמה תיאולוגית בלבד. דווקא המסורת היהודית, כדת פרפורמטיבית באופיה, דורשת התבוננות שונה. הספר שלשלאות קסומות ממשיך ומפתח פרוייקט חשוב זה.

נספח: על פרניאליזם מיסטי לא-פרוטסטנטי

הפסקה לעיל מתוך ספר שערי צדק הזכירה לי פסקה אחרת שקראתי במקרה לאחרונה בתוך האנתולוגיה הנפלאה של שרה סבירי למיסטיקה הסופית (הסופים, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2008).  שימו לב:

יש אנשים הנכנסים להתבודדות מבלי לקיים את כלליה: הם מפנים את עצמם לזכירה [שוב: משננים בטקס הד'יכר – ת.פ.] כלשהי, מוצאים מנוחה בהתרחקות מחברת הבריות, ומונעים מחושיהם כל התעסקות. כך עושים הנזירים [הנוצרים], הברהמינים [ההינדואים] והפילוסופים. אין ספק כי לריכוז הקשב יש השפעה על טיהור הפנימיות. כשעושים את כל אלה מתוך קיום נאות של כללי ההתנהגות על פי החוק הדתי ומתוך דבקות כנה בדרכיו של שליח האל עליו השלום [=מוחמד], התוצאה היא הארת הלב, הפניית עורף לעולם, מתיקות זכירות האל, עבודת האל בנאמנות – למשל, בתפילה או בקריאת פסוקי קוראן. ואילו כאשר עושים את כל אלו שלא מתוך מצוות החוק הדתי ודבקות בשליח האל עליו השלום, התוצאה היא [רק] טיהור מסויים של הנפש.

את הקטע הזה כתב אבו חפס שהאב א-דין א-סוהרורדי (מת ב-1235), בתוך ספרו מתנת ההכרות. הוא מהווה תמונה ראי לקטע הקודם, שהרי בשניהם מדברים על טכניקת הד'יכר, בשניהם הכותבים מודים שניתן בעזרתה להגיע לניקיון או טיהור מסויים של הנפש (וצריך לבדוק למה הכוונה כמובן), ובשניהם מובעת העמדה שמי שחסרה לו דת האמת לא יוכל להגיע לדעת העליונה, אלא יעצור בשלב כלשהו בדרך.

שני הקטעים האלה מעניינים אותי במיוחד מפני שהם מערערים על אחת ההנחות המקובלות כיום במחקר המיסטיקה, והיא שהתפיסה שמחזיקה בהקבלה עקרונית בין כל הדתות, דהיינו שמציבה את הדרכים הרוחניות על מישור אחד, משווה, ומוצאת ביניהם דמיון, היא תולדה תרבותית מסויימת, ובאופן ספציפי של הפרוטסטנטיות האירופאית.

ואכן, אם אנחנו מתחקים אחר העדויות הראשונות להשוואות בין דתות, לתפיסת הדת הקטגוריה עצמאית שתחתיה משפחה של תופעות שכולן נושאות מאפיינים משותפים, נוכל למצוא אותן באירופה של המאה ה-17, למשל אצל ג'ון לוק. סופה של התפיסה הזאת במדעי הדתות האקדמיים (שאני כמובן חלק מהם).

אבל כאן אנחנו רואים שגם אצל יהודים וגם אצל מוסלמים, וגם לפני הרפורמציה, היתה תפיסה שאיפשרה מבט משווה, אמנם ראשוני מאוד (ובוודאי לא מחקרי-אובייקטיבי). נכון, הכותבים לעיל אינם עורכים השוואה מושכלת בין דתות, אולם הם תופסים את האדם כיצור "דתי" ובעל יכולות מיסטיות בסיסיות באופן אוניברסלי, ואת הדרך שלו לאלוהות כעניין משותף. לכל אדם הפוטנציאל להגיע לטיהור הנשמה ולמגע עם האלוהות, גם אם מי שלא מחזיק בדת האמת לא יגיע לסוף המסע.

יש כאן עדות לתפיסה שגם אם אינה פרניאליזם מפורש, יש בה הקבלה בין דתות שונות, השוואה בין דרכים רוחניות שונות, ואף הענקת ערך חיובי (גם אם חלקי) לדרכים רוחניות שאינן זו של הדובר (ולא גינויין הפשוט כמעשה שטן, או ביטולן כחסרות כל ערך דתי אמיתי).

יש פיתוי לומר שזו דווקא המיסטיקה, המגע הישיר עם האל, שמאפשרת את ההשוואה הזאת, שלכאורה מדלגת מעבר לצורות האידיוסינקרטיות של הדתות וחודרת אל הלב המשותף שלהן. אבל לומר את זה יהיה כבר ללכת עוד צעד לקראת הפרוטסטנטיזציה של התמונה. בהזדמנות אחרת.

:

פורסם (ללא הנספח) בגיליון אדר-מרץ של כתב העת דברים אחדים מבית מכון שלום הרטמן.

גרסה קודמת של הפוסט לא ציינה את שנת מותו של א-סוהרורדי אלא את שנת יציאתו של ספרו.

אין נביא מלבדי אברהם אבולעפיה, ואמנון גרוס הוא שליחו

ככל שאני יוצא ונכנס אצל מורים רוחניים, כתות וזרמים, מני גורואים ומעוננים, סדנאות וקורסים, הוגי דעות וסופרים, אני לא יכול שלא להגיע למסקנה שרוחניות אמיתית נמצאת, על פי רוב, רק בשוליים. לא תמיד, אבל איכשהו מרגע שאור הזרקורים שוטף אותך, אתה במקרה הטוב קופא במקומך, ובמקרה הרע הופך לאגומאניק. התהילה משתקת, והכוח משחית. עבודה רצינית, מעמיקה, מתפתחת, חיה, נמצאת לרוב אצל הנחבאים אל הכלים. ולא פחות, זה גם עניין של אותנטיות. חוסר בזיוף. המגאפון מעוות את הקול – קשה מאוד לא לזייף בדיבור אל מול קהל. גם לי זה קורה, אני בטוח, עם כל פוסט נוסף בבלוג הזה.

בדיוק ביום שהעלתי את הרשימה על גפני והרקבון בתוך התנועה האינטגרלית, נסעתי לבית-שמש לביקור אצל אמנון גרוס. ההבדל בין גרוס לאינטגרלים גדול לא פחות מהמרחק בין בית-שמש לקליפורניה. בעוד בכנס התנועה מתענגים האינטגרלים מטפיחה הדדית על השכם והרצאות המחמיאות לתיאוריה המבריקה שלהם, יושב לו גרוס, חסיד ברסלב ותיק וחייכן, בבית דירות בבית-שמש, בתוך ממ"ד שהוסב לחדר עבודה עמוס ספרים, ומפענח צילומי כתבי יד של ר' אברהם אבולעפיה מתוך דבקות עצומה – כנראה תרתי משמע – וללא כל מימון או תמיכה.

אין ספק שגרוס כבר קנה את מקומו בדברי הימים של תולדות ישראל. במשך כעשרים שנה הוא מהדיר ומביא לדפוס את ספריו של אבולעפיה, שמאז שנכתבו במאה ה-13 לא נשמרו אלא בכתבי יד. מכאן שלאחר שסיים להוציא לאור את כל הספרים שהשתמרו כך, שנים אלה הן הראשונות אי פעם שבהן כתבי אבולעפיה מופצים בצורה חופשית וזמינה. כל זאת כאמור אחרי עבודת נמלים של התחקות אחר נוסחים שונים בכתבי יד נעלמים ופיענוח רסיסי אותיות ומילים.

חלק מהעמוד הראשון בכתב היד של ספר "שומר מצווה" לאבולעפיה

פילוסוף, מקובל, נביא

ר' אברהם אבולעפיה, מהגדולים והמשפיעים שבמקובלים, היה נביא נודד. הוא פיתח שיטה (או כמה שיטות) מדיטטיבית של כתיבה + דיבור + נשימה + תנועות ראש סביב שמות האל (בעיקר שם בן ע"ב אותיות) שבעזרתה התיימר לשנות את תודעתו ותודעת תלמידיו ולהביא אותם לכדי נבואה, לא פחות, שהיא לדעתו מטרת החיים. הנה כמה משפטים שמכילים את עיקרי תורתו – שתי הפסקאות הראשונות מציירות את תמונת העולם ותורת הנבואה שלו, שתי האחרונות קצת מהפרקטיקה שהוא מלמד:

הנביא בעת שהשיג הדיבור הנבואי הנשפע מהשם י"ת ב"ה וב"ש [= יתעלה ברוך הוא וברוך שמו] באמצעות השכל הפועל באדם עפ"י צירוף האותיות הנחשבות בלבבות (חיי העולם הבא, ה')

הם כולם נביאים שמתחילין לאור באור החיים ומשם מתעלים מאור לאור, מתוך משא ומתן של מחשבותיהם המורכבות והמתוקות מן השיתוף והמתקרבות מתוך ריבוי הזכות אל הייחוס, עד שוב דיבורם הפנימי דבוק אל דבור שהוא מעין כל הדבור ומתעלים עוד מדבור אל דבור עד שהדבור האנושי הפנימי כח בעצמו ומכין עצמו לקבל דבור אלוהי בין מצד הדיבור בעצמו, ואלה הם הנביאים באמת במשפט וצדקה. (וזאת ליהודה, כ"א)

בשעה שתרצה להזכיר את השם הנכבד הזה החקוק למעלה בנקודו, קשט עצמך והתבודד במקום מיוחד, שלא ישמע קולך לזולתך, וטהר לבך ונפשך מכל מחשבות העולם הזה, וחשוב שבאותה שעה תפרד נפשך מגופך ותמות מן העולם הזה ותחיה לעולם הבא, אשר הוא מקור החיים הנמצאים המפוזרים בכל חי, והוא השכל שהוא מקור כל חכמה ובינה ודעת, והוא בדמות מלך מלכים אשר הכל יראים ממנו יראה גדולה מאד. (אור השכל, ק"ד)

והנה נודע בקבלה נבואית אלוהית תוריית שבעת שהחכם המשכיל מצרפם תשפע עליו רוח הקודש. וזה לך האות בעיונך באותיות הקדושות האלה באמת ובאמונה ובצרפם אותם מה שבראש עם הסוף והסוף עם הראש, ראשם עם תוך והתוך עם ראש, והסוף עם התוך והתוך עם הסוף. וכן תעיין כולו לפי זה הדרך יגלגל כל אותיותיו פנים ואחור בניגונים רבים. ויתחיל בנחת וימהר עוד וירגיל עצמו עד שיהיה בקיא מאוד בחילופי הצירופים זה בזה. וצריך לו ג"כ שיהיה בקיא מאוד בסתרי תורה ובחכמה כדי שיכיר מה שיבוא לו בגלגלי הצירוף ויתעורר לבו בחושבו הציור השכלי האלוהי הנבואי. ובתחילה ממה שיעלה לו מן הצירוף בהתבודדותו תתחדש עליו פחד ורעדה ויעמדו שערות ראשו ויזדעזעו אבריו, אח"כ אם יזכה תעבור עליו רוח אלוהים חיים ונחה עליו רוח יהוה רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' [ישעיהו י, ב]. וידמה לו כאלו משחו כל גופו מראשו ועד רגליו בשמן המשחה ויהיה משיח ה' ושלוחו ויקרא מלאך האלהי"ם ויכונה שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים (חיי העולם הבא, ט"ז-י"ז)

אבולעפיה מדבר על "השכל הפועל", וזאת משום שהוא מחזיק בראיית העולם הניאו-אריסטוטלית הימי-ביניימית בה היקום בנוי כמערכת של כדורים (תחילה רוחניים ולאחר מכן חומריים) הולכים וקטנים שמרכזם המשותף הוא הארץ, ושהגדול בהם הוא האלוהים (ראו איורים). העולם, אם כן, בנוי כמו בצל שקליפתו היא האל ומרכזו האדם. מהאל נובע שפע שיורד במורד אותם כדורים ולמעשה מקיים ומניע את העולם כולו. השפע הזה נמצא גם על הארץ, סביבנו תמיד, כתוצאה מפעולתו של "השכל הפועל", שהוא הכדור הרוחני התחתון. הנביאים הם אלה שמצליחים "להיפתח" אל אותו שפע, והנבואה היא זרימתו של אותו שפע דרכם, בצורה ויזואלית או ורבלית.

כפי שניתן להבין מדבריו של אבולעפיה, השפע האלוהי אמנם זורם מטה, אבל ניתן גם ניתן לשחות נגד הזרם, מעלה. הנביא שנפתח אל השפע של השכל הפועל יכול להגיע עד "השכל הראשון העליון", שהוא האלוהים. אבל איך? על ידי מלמול צירופי אותיות של שמות האל, בצורה שאבולעפיה מלמד. שימו לב שבסופו של התהליך האדם הופך לא רק לנביא, אלא אפילו מכונה "שמו כשם רבו והוא שד"י כינוהו מטטרו"ן שר הפנים". זה לא מעט.

תמונת העולם שאבולעפיה מחזיק בה, שהיא בעצם ערבוב של תורותיהם של אריסטו ואפלטון, היתה רווחת בקרב פילוסופים מוסלמים, אבל אבולעפיה למד אותה ממורה הנבוכים לרמב"ם. את האובססיה לצירופי אותיות הוא קיבל מספר יצירה. צירופי האותיות הם המאפשרים לנו על פיו לכוון את שכלנו אל השפע האלוהי. כאשר אנחנו קולטים שפע זה הוא יוצא מאיתנו בצורה של מילים, דהיינו נבואות ממש. ככל שאנחנו מתמקצעים בהתנבאות אנחנו יכולים לעלות במעלה הסולם הרוחני, עד לפסגתו, כלומר עד איחוד מלא עם "השכל העליון". כפי שכותב משה אידל,

בשיטה זו הפכו כמה מושגים, שהפילוסופים הערבים והיהודייים השתמשו בהם כדי לתאר את המציאות, לנושא של התנסות אישית, באמצעות טכניקה שהותאמה למטרה זו. (החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה, עמ' 15)

הפרקטיקה המדיטטיבית של השימוש בצירופי האותיות כולל לרוב, כאמור, כתיבה, דיבור ומחשבה של השם בן ע"ב אותיות, שנוצר מפירוק והרכבה של שלושת הפסוקים משמות י"ד, יט-כא, בני 72 אותיות כל אחד (ראו לינק לעיל), יחד עם נשימות ותנועות ראש. משהו באמת מורכב וקשה ושדורש תרגול רב רק כדי לעשות כמו שצריך. ישבתי עם אמנון גרוס שעתיים רק על זה, והוא חידש לי רבות (אם כי אני כנראה אמשיך עם הויפאסנה).

היקום כמערכת של כדורים קונצנטריים, רוחניים וחומריים. מתוך Robert Fludd, Utriusque cosmi maioris scilicet et minoris metaphysica atque technica historia, 1617

מקובל?

ואולי שמתם לב למשהו חשוד במקצת בקבלה הזאת של אבולעפיה, והוא שהיא בכלל בכלל לא דומה לקבלה שאנחנו מכירים, עם הספירות והזיווגים והעלאת הניצוצות (ושימו לב גם שאלוהים אצל אבולעפיה הוא שכל, בעוד שבקבלה הנפוצה הוא ביסודו רצון, ואכמ"ל).

נכון: אבולעפיה שיחק משחק שונה לחלוטין. הוא לא הרהר במשמעות המצוות ויחסן לספירות המטאפיזיות, אלא תרגל פרקטיקה מיסטית על מנת להגיע לנבואה. ולא שהוא לא ידע על המקובלים האחרים בני זמנו. וכך כותב אבולעפיה אל מי שדבק בקבלת הספירות ולא מבין מה הוא רוצה ממנו:

כל מי שיש בידו שום קבלה מידיעת השם ורוצה להשלים שכלו עמה ולהוציא קבלתו מכח מקובל אל כח מושכל צריך שלא תתבהל נפשו על מה שיראה בספר זה. ואם תתפעם רוח קבלתו יקרא אל יוסף פותר החלומות, או אל דניאל אשר הוא מימינו ויפתור לו חלומותיו. ולא תהיה נפשו עגומה עליו, בראותו דברים עמוקים בתחלת מחשבה. ואם לא ימצא פותר ומתיר קשרים ייגע עד שיבין כוונתי, שאני יודע שאם הוא בעל שכל ועצם מוחו זך ועיין והסתכל בשום דרך מכל הדרכים האמתיים, ישיג דעתי וישמח בה מאד.

ואם לא ישיג דעתי על ידינה כפי רצונו ולא כפי דעתו המקובלת אצלו, אלא כפי האמת אם יוכל. ולא ישא פנים לקבלתו אם היא בלתי מושכלת כדי שיקשה על קבלתו המושכלת המקובלת מן השם ומן משה. אבל ימחול על כבוד קבלתו המותחלת וידחנה מפני קבלתינו המושכלת. ויחשוב שקבלתו היא היתה אתמול קבלתי גם כן, טרם הולד בליבי עיני השכל. והוא הזמן אשר בו לא ראיתי אור, ואם הוא בהיר בשחקים החשקים בשם. ואולם בראותי אור באור השכל, דלגתי בו מעניין שפל אל עניין נכבד. (אור השכל, ס"ט)

אבולעפיה מסרטט כאן היררכיה ברורה, בה יש קבלה "מקובלת" (שבמקומות אחרים הוא קורא לה בפירוש "קבלת הספירות"), שהיא תיאורטית, "בכוח", ויש קבלה "מושכלת" ("קבלה נבואית" בלשונו), שהיא קבלה שנגלית בבירור על פי "אור השכל", היא מעשית, "בפועל", אפשר גם לבדוק את אמיתותה (על ידי הפרקטיקה שהוא מציע כמובן), והיא עליונה על הקודמת (היה זה אידל, שהדוקטורט שלו עסק באבולעפיה, שלראשונה הבחין במחקר בין שתי שיטות הקבלה השונות האלה). לא קשה לנחש מה היתה תגובתם של המקובלים האחרים למקרא דברים אלה. בוספו של דבר נקלע אבולעפיה לסכסוך עם הרשב"א, מגדולי חכמי ספרד, והוא למעשה דאג להחרמתו – ומכאן הסיבה לאי-הדפסת כתביו עד ימינו.

אבולעפיה חשב שהוא נביא, ואולי אפילו חשב שיביא את הגאולה (במידה וילמד את כל העולם להפוך גם הם לנביאים), והוא אפילו ניסה להגיע אל האפיפיור כדי להראות לו את האור. יחד עם זה קריאה בספריו מגלה אדם חכם, מודע לעצמו, שאולי מאוהב יתר על המידה בכל מני גימטראות אבל רחוק מרחק רב מלהיות חוזה-הוזה כגון שבתי צבי. למעשה, בטח גם נורמלי יותר מהאר"י. הוא רציונלי מאוד (בספר 'אוצר עדן גנוז' הוא מקדיש פרק שלם להסברת התפתחות הדתות השונות בצורה נטורליסטית לחלוטין) וכאמור מציע שיטה, מבחינתו פרגמטית ויעילה, להשגת מטרת החיים, שהיא הנבואה. במידה זו הוא אולי יותר פילוסוף ימ-בינימי ממקובל, ואולי הדבר שמסמן אותו בכל זאת כמקובל הוא הדגש הרב שהוא נותן לשמות האל (העבריים), שניכר שהוא מחזיק שיש בהם קדושה וכוח מיוחד.

Robert Fludd, Utriusque cosmi maioris scilicet et minoris metaphysica atque technica historia, 1617

חזרה לגרוס

על ידי הדפסת הספרים, שגם הועתקו בדיוק רב מכתבי היד (כך על פי אידל) אמנון גרוס עשה שירות עצום לתרבות היהודית, שלא לומר לרוחנית היהודית. כיום ניתן למצוא את הספרים בחנויות לספרי קודש, דבר שאינו מובן מאליו כמובן (החרם וכו'), והם נמכרים גם באינטרנט. אבל אם יש באפשרותכם להגיע לבית-שמש, גרוס ישמח למכור לכם אותם בעצמו, וכך גם תוכלו לתמוך בפרוייקט החשוב שלו. בכלל, אם יש כאן איזשהו פטרון נדבן, עמותה אחראית, ועדת פרס ישראל – מישהו שיכול לתת תמיכה, אני בטוח שהיא תהיה ראויה ומועילה. אגב לגרוס יש בלוג בו הוא כותב על זויות שונות בתורתו של אבולעפיה ואף מציע רבים מהספרים להורדה כ-pdf, והוא גם נותן מדי פעם שיעורים והרצאות. ובעיקר, מדובר באדם טוב.

מבט מעלה, לא פנימה

אני רוצה לסיים במה שהתחלתי. ליוויתי את גרוס גם קצת בענייניו השונים בבית-שמש. עיר רחבת היקף, בבנייה מואצת, מתאכלסת במרץ, לא יפה במיוחד. נסענו ברחובות העיר, ביקרנו בבית מלאכה לתפילין, ראינו ילדים משחקים ומדברים יידיש, ואני לא יכול להשתחרר מהרושם המתוק שכל זה השאיר עלי. יש שם איזו שפלות, איזו ענווה. משהו כל כך נקי (בין כל הלכלוך ברחובות). מרחק שנות אור מוילבר וחבריו. טוב, אז אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה מהחברה החרדית ככלל או מבית-שמש בפרט, ואם מישהו לא קרא את גליון "ארץ אחרת" המצויין שהוקדש לכפייה החרדית בעיר (מאי-יוני 2009), שיקרא. אבל יש שם משהו, משהו ביראה כלפי מעלה.

כי אם יש משהו שאי אפשר להתחמק מלהרגיש מכיוונם של האינטגרלים הוא חזיון האלהת האדם. האדם האינטגרלי כמואר, כחופשי, כעליון, ככל יודע, כ"פסגת האבולוציה", כ"א ל ו ה ו ת  ה מ ו ד ע ת  ל ע צ מ ה"… והרי מהר מאוד זה הופך להאלהת האגו, היחיד המבין ולא התובנה עצמה, שהיא תמיד אימפרסונלית. ושוב, אני עצמי לא מאמין באלוהות כאיזו דמות שמימית, ואני כן חושב שצריך לחקור את עצמנו ולהבין וכו' וכו'; ושוב, אני לא בעד לגדל ילדים כך שלא יהיו יכולים להשתלב מבחינה ערכית במרחב הציבורי הליברלי-דמוקרטי, וכן בעד חברה פתוחה, חופשית, משכילה, מודרנית וכו' וכו'. אבל… יש שם משהו, אין להכחיש.