אדוויטה

הארמון כמשל: אל אלוהים וחזרה אצל הבעש”ט

המאמר הבא התפרסם בספר ‘הבעל שם טוב: האיש שבא מן היער’, שיצא לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים, בעריכת רועי הורן. הספר מציג מאמרים על הבעל שם טוב מאת רבים וטובים — משה אידל | דב אלבוים | איתמר אלדר | מיכה אנקורי | רבקה גולדברג | רועי הורן | אביה הכהן | ברוך כהנא | נתנאל לדרברג | צבי מרק | אלחנן ניר | רון מרגולין | חביבה פדיה | אסתר פלד | הלל צייטלין | ציפי קויפמן | אדמיאל קוסמן | רבקה מרים | הרב שג"ר –- מתוך זוויות מחקריות, מסורתיות ורוחניות. מומלץ!

Capture

אלוהים, כידוע, הוא מלך מלכי המלכים, וככזה יושב בארמון גדול. במסורת היהודית רבות דובר על אותו היכל מלכותי שבו ישוב המלך, אותו משכן אשר ממנו הוא מביט מטה, שופט ומנהל את העולם. בזמני קדם ארמונו של המלך היה גם המקום שבו הוא ציפה לאוהביו המזהירים ביותר, למי שמוכנים ומסוגלים לצאת אל המסע ולהגיע לראותו. אם בתקופת המקרא האל עוד היה מוכן מדי פעם לרדת מעט ולנוח על פסגתו של הר (סיני, מוריה), כך שבני אדם יצליחו להגיע אליו רק בעזרתן של שתי רגליהם הגשמיות, הרי שמאז חורבן הבית כבר אין לו לקב"ה דירה בתחתונים, והוא נותר ספון בעולמות העליונים. על המעוניין בפגישה אישית להתאמץ ולהעפיל מעלה.

ספרות המרכבה וההיכלות, מהמאות הראשונות אחרי חורבן בית שני, מספרת לנו על העפלות שכאלה, בהן קומץ נבחר של חכמים (ר' נחוניה בן הקנה, רבן שמעון בן גמליאל, ר' עקיבא) מצליח, בעזרת מלמול של שמות קדושים שרק הוא מכיר, להמריא אל הארמון, אל ההיכלות העליונים, לפלס דרכו במעלה שבעה רקיעים, להגיע אל היכל המלך – ושם לחזות בזיו פניו הנאדרים. על פי כתובים אלה המסע אל "המרכבה" (שהיא ההתרחשות השמימית סביב כס הכבוד) נערך בצורה ממשית, בגופו של יורד המרכבה ממש, והמפגש עם האל הוא עבורו שיאו ותכליתו.

עם חלוף הדורות השתנו אופני ההעפלה אל הארמון וצורות המפגש עם האל. עליה בגוף למרומים יצאה מהאופנה בסוף האלף הראשון לספירה. כאשר רב האי גאון (המאות ה-10-11) או בעלי התוספות (המאות ה-12-13) מתארים את מסעותיהם של יורדי המרכבה לארמון האלוהי הם כבר לא מאמינים שהם עלו אל המרכבה בגופם ממש, וממקמים את מסעותיהם בתוככי תודעתם. "לא עלו למעלה ממש אלא היה נראה להם כמו שעלו" מסבירים בעלי התוספות.[i]

בערך באותו זמן הרמב"ם כבר מציג בכתביו מסע מיסטי שמראש מתמקד בתודעה בלבד. הארמון השמימי הופך עבורו למשל המתאר את דרכו של המאמין לאלוהיו. הארמון על חומותיו וחדריו הוא דימוי על פיו מפרט הרמב"ם את דרגות הקרבה השונות אליהן יכול להגיע האדם, ומסביר שאלו תלויות בהשגת ידע מדוייק על טבעה של האלוהות.[ii] המסע המיסטי מתרחש עבורו בעזרת שכלו של האדם, אולם האל הוא עדיין במרומים, עדיין "אי שם".

לחפש את השור, תמונה 5 - הציורים מיוחסים ל-Tenshō Shūbun (天章周文) (1414-1463)

כל תנועה ומחשבה

הבעל שם טוב הוא שמשנה סדרי עולם, ומוריד את האל מהשמיים אל הארץ. גם אצל הבעש"ט נמצא ארמון מלכותי, אולם האל עצמו אינו שוכן בתוכו. ר' יעקב יוסף מפולנאה מספר שלמד ממורו הבעש"ט כך:

דשמעתי ממורי זלה"ה [=זיכרונו לחיי העולם הבא] משל שאמר קודם תקיעת שופר שהיה מלך א' חכם גדול ועשה כאחיזת עינים חומות ומגדלים ושערים וצוה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים, וצוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך, ויש שהלך עד שער א׳ וחזר ויש וכו', עד שבנו ידידו התאמץ מאד שילך אל אביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק בינו לבין אביו כי הכל היה אחיזת עינים, והנמשל מובן ודפח"ח [=דברי פי חכם חן]. וכן כתבתי במ"א [=במקום אחר] מה ששמעתי ממורי זלה׳׳ה כי בידיעת האדם שהשי"ת [=שהשם יתברך] מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו ית' אז בידיעה זו יתפרדו כל פועלי און וכו'. א"כ כל המלאכים וכל ההיכלות הכל נברא ונעשה כביכול מעצמותיו ית' […] ובידיעה זאת יתפרדו כל פועלי און שאין שום מחיצה ומסך מבדיל בין האדם ובינו ית' בידיעה זאת.[iii]

"בנו ידידו" של המלך הוא כמובן חסידו האמיתי של האל, אשר על פי דברי הבעש"ט בסוף מסעו רואה "שאין שום מחיצה מפסיק בינו לבין אביו כי הכל היה אחיזת עיניים", כלומר כל המכשולים במסע, ולמעשה כל המסע עצמו לא היו אלא אשלייה. ראייה ברורה זו היא תוצאה של "ידיעת האדם שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך".

הבעל שם טוב מלמד אותנו שארמונו של האל אינו היכל שמימי ממשי ואף אינו משל למכשולים שמונחים בדרכו של המעפיל אל מחוז חפצו ואהבתו. עבור הבעש"ט רעיון הארמון עצמו הוא מכשול, וזאת מפני שאינו אלא האשליה שיש בכלל מקום רחוק שבו שוכן האל או מכשולים בדרכנו אליו. למעשה האלוהות נמצאת מולנו, כאן ועכשיו, פרושה על פני האדמה ומהווה את לבו הפועם של העולם.

ולא רק מולנו יש למצוא את האלוהות, אלא בעצמנו. ודוק: לא בתוכנו, כלומר לא בדמותו של איזה "ניצוץ אלוהי" שממתין לנו אם רק נתבונן פנימה, או אז נגלה שהאל תמיד איתנו ואוהב אותנו בדיוק כפי שאנחנו. הבעש"ט מסביר שהאל נמצא ב"כל תנועה ומחשבה", דהיינו הוא הגרעין חושב והרוצה והפועל שבנו, הוא עצמנו ממש, הוא האני שלנו. האל אינו איזשהו אוצר פנימי ש"יש לנו", כלומר ששייך לאני שלנו. הוא אנו עצמנו, הוא האני – וכמובן, גם כל העולם כולו. על פי הבעש"ט הידיעה העמוקה שזו אכן המציאות תגרום לביעור הרוע ("יתפרדו כל פועלי און" – תהילים, צב, י), כאשר מובן שהרוע נובע מהרעיון השגוי שיש משהו שמבדיל בינינו לבין האלוהים.

לחפש את השור, תמונה 6

כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה

אולם כיצד עלינו להבין זאת? כיצד נגיע לידיעה שמלוא כל הארץ אכן כבודו? המשל הזה מובא בהקשר לתקיעת שופר, ויש להניח שהכוונה היא שקול השופר, בתפילות ראש השנה ויום כיפור החשובות ביותר, פורץ דרך אשליית המכשולים ומנכיח את ממשותו של האל בכל מקום ואתר.[iv] אולם הבעש"ט לא הסתפק בהוראת הדרך האחת הזאת אל ידיעת ה'. פעמים רבות הרבה יותר לימד הבעש"ט טכניקות רוחניות שלא משתמשות כלל בעזרים חיצונים, אלא תלויות לחלוטין בתודעתו של הפרט.

ברצוני להביא כאן דוגמא אחת להוראותיו של הבעש"ט בכל הקשור לעבודה רוחנית, וזאת על ידי התייחסות לכמה דוגמאות מתוך סדרה של דרשות שמלמד הבעש"ט על פסוק יחיד, שכנראה חביב עליו במיוחד: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, כי אין בשאול דעת וחשבון" (קהלת, ט, י). זהו פסוק מעניין, מפני שלכאורה הוא מבטא עמדה ניהיליסטית, אשר במסגרתה מייעץ לנו קהלת לעשות כל מה שאנחנו רוצים ויכולים, משום שבשאול, דהיינו לאחר המוות, ממילא אין מי שיגבה מאיתנו את החשבון. פרשני המקרא כמובן מפרשים אותו אחרת (בדרך כלל על ידי התעקשות לא מוסברת שיש לעשות רק את הטוב), אולם הבעל שם טוב טוען אותו במטען רוחני.

בכמה הזדמנויות שונות מלמד הבעש"ט שפסוק זה מדבר על איחוד המחשבה עם המעשה, מה שמוביל לאיחודו של הקב"ה, כלומר אחדות העליונים והתחתונים – איחוד העולם כולו. הנה פרשנותו של הבעש"ט כפי שמובאת בפי ר' יעקב יוסף מפולנאה, תלמידו:

בשם מורי ביאר פסוק 'כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה': כי כשעושה מעשי גשמי ומקשרו עם המחשבה למעלה בדעת העליון נעשה יחוד קבה"ו [=קודשא בריך הוא ושכינתיה].[v]

על פי הבעש"ט פסוק זה מורה לנו לעשות כל מעשה בכוח, דהיינו, עבורו, במודעות או בכוונה. עשיית המעשה תוך קישורו למחשבה מאחדת בין פנים לחוץ, בין תודעה למעשה. מכיוון שתודעתנו אינה שונה מהאלוהות עצמה, איחודה מוביל באופן מקביל לקישור ואיחוד הקב"ה והשכינה, דהיינו בין ההוויות האלוהיות העליונות לזו התחתונה כאן בעולמנו.

לחפש את השור, תמונה 7

לקשר המעשה עם המחשבה

עקרון זה, המבקש לאחד פנים וחוץ באדם ועל ידי כך לאחד מעלה ומטה באלוהות, חוזר בפרשנותו של הבעש"ט לפסוק זה עוד כמה וכמה פעמים.[vi] על פי הבעל שם טוב עצם הכוונה והמודעות שלנו למעשינו מביאה לאחדות בכל העולמות, ובסופו של דבר אף לגילוי העליון של אחדות האדם עם האלוהים. בהזדמנות אחרת מוסיף הבעש"ט פרטים למדרש:

דשמעתי בשם מורי פירוש הפסוק 'כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה' (קהלת ט) שהוא ענין חנוך מט"טרון שהי'[ה] מייחד קבה"ו וכו׳ […] והעולה משם שצריך לקשר המעשה עם המחשבה שהיא נשמתו הנק'[רא] כחך וזה נק' יחוד קבה״ו יעו״ש [=יעוין שם] ונודע כי המחשבה הנק׳ אין כשמקשר המעשה שהיא השכינה הנק׳ אני עם המחשבה הנק׳ אין אזי מבטל כל גזירות קשות ורעות כמו ששמעתי ממורי. [vii]

ביטול הגזרות הקשות אינו מתייחס רק למאורעות שליליים שעלולים להתרגש עלינו, אלא, כאמור לעיל, לעצם הרעיון שאנחנו נפרדים מהקב"ה. רעיון זה מתפוגג כערפל הבוקר כאשר אנחנו מאחדים מעשה עם מחשבה. על פי הבעש"ט המחשבה היא נשמתו של המעשה, ואיחודם מביא לאחדות האל עם שכינתו, אחדות העליונים עם התחתונים, אחדות ה"אין" עם ה"אני", ובעצם אחדות העולם כולו.

הבעל שם טוב מתייחס בדבריו אלה אל המלאך מטטרון, אותו הוא מכנה חנוך-מט"טרון. חנוך זה הוא חנוך בן ירד, שמוזכר בספר בראשית כמי ש"לקח אותו האלוהים" (ה, כא-כד). זכה חנוך ודמותו, המוזכרת בחטף בתחילת התורה, הפכה לגיבור העומד במרכזם של טקסטים אזוטריים רבים ומגוונים. כבר במאות הראשונות לספירה אימצו אותו אל לבם מחברי ספרות אפוקליפטית למיניה, כמו גם בעלי ספרות המרכבה וההיכלות, שבה מוכרז כי הוא הפך למלאך מטטרון. מספרות זו המשיך חנוך אל הקבלה, וממנה אל החסידות, בה דמותו משמשת כדוגמא לאחדות העולמות יותר פעמים מכל הספרות המיסטית היהודית לפניה גם יחד.[viii]

חנוך תופר מנעלים (כלומר, סנדלר) היה, וזו הסיבה שהחסידות, והבעש"ט בראשה, מצאה חן כה רב בדמותו. עבורה הוא משמש כאבטיפוס של החסיד הפשוט, העניו והריק מכל עצמיות, שאך ורק על ידי עבודתו המודעת ומהכוונת לשם שמיים הצליח להתעלות אל המרומים יותר מכל החכמים יודעי הסתרים. הסנדלר הפשוט העובד מתוך תשומת לב ומודעות הוא מופת ל"עבודה בגשמיות", כלומר עבודת ה' שאינה באה דרך המצוות דווקא, אלא שבמרכזה נמצאת מודעות ערה לכל פעולה ופעולה. הבעש"ט מסביר במקום אחר כי

חנוך מט"ט[רון] שהיה מיחד קב"ה על כל תפירה […] הוא כך דהמחשבה נק' א"ס [=אין סוף] הוי׳ [=השם המפורש] והמעשה הוא אדני וכאשר מחבר המעשה עם המחשבה בעת עשית המעשה נק' יחוד קבה"ו.[ix]

עבור הבעש"ט איחוד המחשבה עם המעשה הוא איחוד האינסוף האלוהי עם ספירת מלכות ("אדני"), שהיא העולם הזה – האלוהים, הרי, נמצא בכל תנועותינו ומחשבותינו. דמותו של חנוך מובאת כאן כדי להרחיב את המדרש על הפסוק מקהלת,[x] והיא משמשת כאילוסטרציה שימושית לתיאור החסיד המאחד מחשבה ומעשה, ועל ידי כך מגיע לדעת ה'.

לחפש את השור, תמונה 8

נופלים ברשת של האני

אולם יש לשאול, כיצד איחוד המחשבה והמעשה מוביל לדעת ה', לידיעה כי אנחנו עצמנו, תנועותינו ומחשבותינו, היננו בעומקם של דברים מעשיו הרבים של האלוהים? איך עובדת הפרקטיקה הרוחנית הזאת, המדיטציה שמורה לנו הבעש"ט?

נדמה לי שהבעל שם טוב זיהה שבמוקד חיי הנפש שלנו מתקיים פיצול ערמומי בין פנים לחוץ, בין עולם הנפש שאנחנו מכנים "סובייקטיבי" ובין עולם החומר שאנחנו מכנים "אובייקטיבי". החלוקה החדה הזאת נבנית על אשלייה שיצרנו לעצמנו בדבר ישות אוטונומית ומוגדרת – ולכן גם מוגבלת – שהיא האני שלנו. בשנים הראשונות לחיינו אנחנו יוצרים לעצמנו זהות נבדלת, אשר מורכבת לא רק מקווי אופי, פעולות, זכרונות ותקוות, אלא מאיחודם של כל אלה בתוך ומתוך מרכז גרעיני יציב, שהוא לכאורה "האני האמיתי" של כל אחד מאיתנו.

הקונסטרוקציה הזאת אינה אלא אשלייה, אמיתית לא יותר מאותו ארמון מלכותי שהבעש"ט משתמש בו כמשל. גם אנחנו משתמשים באני שלנו כמשל, משל לזהותנו הלכידה, משל לישותנו הממשית, משל שאנחנו זקוקים לו כדי לתפקד בצורה יעילה. כמשל אין באני לשנו כל רע, אלא שאנחנו לוקחים את המשל הזה יותר מדי ברצינות, ומתפתים לחלום שהוא אמיתי. אנחנו נופלים ברשת של האני ולומדים לזהות את עצמנו ברצינות תהומית עם אותו מוקד מרכזי מדומיין של מהות. כפי שחומותיו של הארמון אינם אלא האלוהות עצמה, כך גם פעולותיו, מחשבותיו ועצם מהותו של האני אינם אלא האלוהות.

יצירתו של האני (כמשל שנתפס כמציאות) גוררת באופן בלתי נמנע את פיצולה של המציאות לכל מה שהוא "אני", וכל מה שאינו. בעידן המודרני למד האדם לזהות את כל השייך לאני כעולם הפנימי, בתוך נפשו.[xi] זוהי ממלכת הסובייקטיבי, חיי הנפש שלנו, או ה-res cogitans של דקארט, מי שניסח בצורה הברורה ביותר את החלוקה המודרנית הזאת. כל מה שנותר הוא ה"בחוץ", כלומר ממלכת האובייקטיבי, החומר, המרחב, או מה שדקארט מכנה res extensa.

גיבושו של אני נפרד, של ארמון ממלכתי אישי ופנימי שממנו אנחנו לכאורה שלוטים בעצמנו ומנסים להפעיל את העולם, הביא ליצירת חיִץ בינינו ובין המציאות, לניתוקנו מהעולם וממילא מהאלוהות שבעולם. איחודו של השבר הזה, סגירת הפער הזה, גישור וכיבוש התהום הזו תביא ממילא לפרימת אותו אני עצמאי ולראייתו נכוחה כמשל, כאשלייה. האיחוד בין פנים לחוץ ימיס את האני כמרכז אוטונומי של מחשבה ורצון, וממילא יגלה לנו שאין רצוננו אלא רצונו, שאין פעולותינו אלא פעולותיו.

דרכו המדיטטיבית של הבעש"ט כוללת אפוא את הניסיון של האדם להיות נוכח במלואו, לזהות את שקושר אותו עם העולם כולו, להיפתח אל הקדוש שבמציאות, ולדבוק באחר לחלוטין שהוא גם הוא עצמו. ביצוע פעולות, פשוטות או מורכבות, תוך כדי מודעות, מאפשר לנו לכאורה לטעום אותן מבפנים, להיות חיים והווים בעסיסיות החיה שלהן, להיות מתענגים על עצם קיומן. כפי שהבעש"ט אומר במדרש נוסף על אותו פסוק מקהלת: "שייעשה המעשה שעושה בכל אבריו על פי הדעת, ובזה יש התפשטות הדעת בכל איבריו".[xii] כאשר אנחנו פועלים "על פי הדעת", כלןומר בתשומת לב ומודעות חיה, התודעה שלנו מתפשטת וכוללת את הגוף כולו, מתמזגת כך עם הגוף, וממילא מאחדת בין מחשבה ומעשה, בין פנים וחוץ.

ההיקשרות המחודשת בין העולם לפנימיות האדם מאחדת בין שני חלקיו של אלוהים, בין האין האינסופי לבין האני המוגבל, והופכת אותנו לרחבים וצלולים. האני חוזר למקומו האמיתי כמשל שימושי – ותו לא. אנחנו עדיין חושבים ופועלים, אבל לא מתוך יומרה אשלייתית של אוטונומיה וניתוק מהעולם ומהאל, אלא מתוך ודאות קיומית עמוקה שכל מעשינו – כמו גם כל מעשי כל השאר, כמו גם כל העולם כולו – הם מעשיו של האל. ומה רבו מעשיך, ה'.

לחפש את השור, תמונה 9

עיקר ע"ז שמחשיב א"ע ליש

תורתו זו של הבעל שם טוב התחילה מסורת חסידית שתימשך הרבה אחריו, ושתהיה ממוקדת באידיאל הרוחני העליון של מה שהחסידות מכנה "ביטול היש". ביטול היש הוא ביטול האגו, ביטולו של האני כישות אוטונומית ונבדלת, ורעיון זה ממשיך אצל המגיד ממזריטש, תלמידו הבכיר של הבעש"ט, שלימד שעל מנת להגיע לדבקות עם האל האדם "יכניס א"ע [=את עצמו] בבחי'[נת] אין, ר"ל [=רוצה לומר] שהוא אינו כלל";[xiii] אצל ר' משולם פייביש הלר אשר קבע כי עלינו להיות בדבקות שכזאת עד כי "נחשוב על עצמינו ג"כ [=גם כן] כי אנחנו אין בלתי הש"י שמחיה אותנו, הוא המצוי וזולתו אין עוד";[xiv] ואצל ר' מנחם מנדל מקוצק שפירש את אמירתו של משה רבנו, "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם" (דברים ה, ה) כמתייחסת לאנוכי של כל אחד מאיתנו, לעצמיות שלנו, כאילו היא העומדת בינינו לבין האלוהים.

המסורת הזאת מגיעה לשיאה בחסידות חב"ד, שם מוצעת ההגות השיטתית, המורכבת והמעמיקה ביותר בנוגע לביטול היש. ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד החסידות, מיקם את "העבודה בביטול" במרכז החיים הרוחניים של חב"ד הצעירה. האדמו"ר הזקן קבע כי "עיקר ע"ז [=עבודה זרה] שמחשיב א"ע [=את עצמו] ליש",[xv] כלומר כל עוד האדם מחשיב את עצמו לישות נפרדת הרי הוא עובד עבודה זרה. למעשה, החשבת העצמי כישות אמיתית היא הגרעין היסודי והעיקרי של כל העבודה הזרה כולה. בהתאם לכך, עבודת ה' היא ביטול היש:

תכלית כל הבריאה להיות היש בטל לאין ובכל עולם נמשך ביטול היש לפי מדרגתו והנה עיקר הביטול הוא להיות בטל ונכלל ממש באור אין סוף ברוך הוא ומיוחד בו יחוד גמור ואמיתי בתכלית היחוד[xvi]

עיקר הביטול, שהוא תכלית הבריאה כולה, הוא להיות בטל עד כדי כך שניכלל באור האין סוף ונתאחד בו לחלוטין. על פי תורת חב"ד אין כאן תהליך פיזיולוגי שבו משהו משתנה, אלא התעוררות פסיכולוגית שבה אנחנו מגלים שמעולם לא היינו יש נפרד מהאלוהים. ביטול היש, אם כן, הוא ההכרה שארמון האני שבנינו ברוחנו אינו אלא משל, דבר שממילא חושף אותנו למציאות הנצחית שבמסגרתה אין כל הפרש או הבדלה בינינו לבין האלוהות.

לחפש את השור, תמונה אחרונה

התמונה האחרונה אינה ריקה

לא קשה לראות את הדמיון הגדול בין דברים אלה לחלק מהמסורות המיסטיות המזרחיות, ההינדואיסטיות ובעיקר לבודהיסטיות. זרמים פילוסופיים-רוחניים הינדואיסטים כשייוויזם הקשמירי ((Kashmir Shaivism והאדוויטה ודאנטה (Advaita Vedanta) או בודהיסטים כמדיאמיקה שוניאטה (Madhyamika Sunyata) והזן (Zen, Chan) מלמדים על אחדותו הרדיקלית של הקיום, על כך שריבוי התופעות, ובתוכן העצמיות האנושית, קיימים למראית עין בלבד, בעוד שלאמיתו של דבר ההוויה היא אחדות רציפה ושלמה.[xvii]

פעמים לא מעטות נעשה ניסיון מצד הוגים ורבנים יהודים להנגיד את ההשגה הרוחנית היהודית שהזכרנו כאן לזו ההינדואיסטית-בודהיסטית. במקרים כאלה ההשוואה מולידה לרוב מסקנה בנוגע לנחיתותן של המסורות המזרחיות, באשר הן שואפות, לכאורה, לביטול גמור של עצמיות האדם, להתמזגות באל שאינה מותירה דבר, ולכן אינה מאפשרת גם חיים תקינים, ואילו היהדות שואפת לחיים בעולם הזה, ועל כן ההתמזגות עם האלוהות שהיא מציעה מותירה את האדם קיים ומתפקד. אשתמש בדוגמא למהלך שכזה מתוך כתביו של הרב שג"ר, מגדולי רבני והוגי היהדות האורתודוקסית בעת המודרנית:

ניתן למצוא דמיון בין החסידות לבין תורות מזרחיות שונות. ניתן למצוא בחסידות כמה ביטויי אחדות, ואפילו מקורות דוגמת משל החומות [= משל הארמון] הידוע של הבעש"ט, המורים כי החומריות והנבדלות הן אשלייה בלבד. […] אך גם כאן הדמיון בין היהדות לבין המזרח מוגבל. דרגה זו של 'ביטול היש' מתוארת בכמה מקומות בחסידות כמדרגה נמוכה יחסית למדרגה גבוהה יותר, הביטול במציאות, שבה האדם והעולם שומרים על ישותם. ניתן לומר כי הדרך היהודית נעוצה בביטחון בקב"ה, ולא בביטול; כאן לא נעלם הפן הפרסונלי, וגם לא התודעה הארצית, אלא שמוחדרת אליהם אמונה. גם בחב"ד נוכל למצוא את הרעיון לפיו המדרגה הגבוהה אינה ביטול ה'אני' אלא דרגת היחידה שבנפש, שבה ה'אני' נכלל באחדות האלוקית. מטרתה של היהדות אינה הנירוונה, לא בחיי העולם הזה בכל אופן, אלא היכולת לחיות בו בשמחה ובביטחון יהודיים. […] על כן יוצרת החסידות, בניגוד לזן, אדם בעל זיהוי מסויים, השייך להיסטוריה ולחברה מסויימת.[xviii]

הרב שג"ר גורס שבניגוד לדרך המזרחית, המיסטיקה היהודית לעולם לא תשאף לביטול מוחלט של עצמיותו של האדם. הוא מביא כדוגמא את דרגת 'ביטול במציאות' הגבוהה מדרגת 'ביטול היש', והשומרת על יחידותו של האני.[xix] מנגד, על פי שג"ר אין במזרח רעיון של שימור העצמיות, אלא רק התמזגות טוטלית באחדות האלוהית.

נדמה לי שהרב שג"ר אינו מדייק. ברצוני לכתוב בזהירות בנוגע לכך, משום שהנושא המדובר הוא מורכב ומתעתע מאין כמוהו. ביטול העצמיות יכול לבוא תוך התמזגות מוחלטת עם האלוהות שאינה מותירה יכולת לתפקד ביום יום, ויכול באותה מידה לבוא בצורה שמאפשרת זאת. נדמה לי שבמסורות שונות, הן ביהדות, הן בבודהיזם, הן בהינדואיזם והן בסופיזם מודעים היטב לכך, ונוכל בכל מסורת למצוא את ההתייחסויות הפנימיות, בשפה המסויימת של אותה מסורת, לנושא. איני יודע אם הרב שג"ר לא היה מודע לכך, או שהבין בצורה לא מדוייקת את התייחסויותיהן של המסורות האחרות לכך.

כדוגמא נגדית לדבריו של הרב שג"ר אביא משל נוסף, הפעם לא על ארמון, אלא על פר ורועהו. זהו משל מפורסם במסורת הזן, שמציג מרדף אחרי פר תועה, ותפיסתו. הנמשל מתייחס לשלבים השונים בדרך הרוחנית. [xx] בזמן שושלת סונג (960-1278 לספירה) נוצרה לראשונה סדרה שכזו על ידי מורה זן סיני ששמו סאיקיו (Seikyo). זו היתה סדרה בת שש עד שמונה ציורים שבהם מתוארות סצנות כמציאת עקבות הפר, ראיית זנבו, תפיסתו, ורכיבה עליו. הסדרה הסתיימה בתמונה ובא מוצג עיגול ריק. במאה השתים-עשרה, כנראה לא הרבה אחרי יצירתו של סאיקיו, פיתח מורה זן סיני אחר ושמו קאו-אן (Kuòān, או קקואן ביפנית – Kakuan) את הסדרה והשלים אותה, וגרסתו, בת עשר תמונות, היא שזכתה להכרה כללית במסורת הזן, וללימוד מאז.[xxi]

להתפתחות פנימית זו במסורת הזן משמעות רבה עבורנו. העיגול הריק מייצג את ריקותה ואחדותה של המציאות כולה, תוך מחיקת כל מושג של "אני" ו"אחר".[xxii] מצב זה מוצג על ידי סאיקיו כתכלית ההתפתחות הרוחנית, וסופה. קקואן, שהרגיש שתמונה של ריקנות שכזו אינה ממצה את המסע הרוחני לאשורו, הוסיף שתי תמונות: תמונה תשיעית ובה מוצג נוף טבע דומם, ותמונה עשירית ובה מוצג גיבור המשל, הפעם ללא שור, אלא בהולכו אל השוק בידיים פרושות.

המשמעות ברורה: ההישג העליון של הזן אינו העלמות בריק מתוך התמזגות טוטלית עם האינות, שאינה משאירה דבר. האידיאל הרוחני העליון הוא החזרה אל העולם, וזאת אחרי שהבנו בצורה עמוקה שמלוא כל הארץ כבודו, שאין בנינו ובינו שום הפרש. התמונה התשיעית מאשרת שיש עולם, שהוא אינו נעלם רק משום שהבנו שהוא במהותו אלוהי (או, על פי הזן, ריק מעצמיות וקשור אהדדית). התמונה העשירית מלמדת אותנו לשוב ולרדת מהעליונים, מעולמות הריקות או האלוהות, וזאת מתוך ידיעה שהעולם הזה אינו נבדל מהם כלל, שבו מתקיימת האמת כולה, ולא בשום מקום "אחר" לכאורה. זו החזרה לעולם מתוך אחדות בין פנים לחוץ, מתוך מודעות בכל מעשה ומעשה. זו החזרה אל העולם כארמון, החזרה מתוך הבנה שהעולם הזה הוא הארמון האלוהי. ואף גבוה יותר: זו החזרה מתוך הידיעה העמוקה שהעולם הזה הוא מלך מלכי המלכים.

:

—–

[i] כך התוספות על סיפור הפרדס, השריד התלמודי למסעותיהם של יורדי המרכבה. ראו בבלי, חגיגה, יד, ב.

[ii] מורה נבוכים, חלק ג', פרק נ"א

[iii] בן פורת יוסף, פרשת מקץ. ראו דיון על משל הארמון של הבעש"ט אצל Moshe Idel, Ben: Sonship and Jewish Mysticism, Hartman Institute / Continuum, New York, 2008, pp. 543-559, ציפי קויפמן, בכל דרכיך דעהו, בר אילן, רמת גן, תשס"ט, עמ' 103-108, 411-412; רון מרגולין, הדת הפנימית: פנומנולוגיה של חיי הדת הפנימיים והשתקפותם בתולדות היהדות, בר אילן / הרטמן, רמת גן, תשע"ב, עמ' 414-415.

[iv] על תפקיד השופר כאן ראו Idel, Ben, pp. 545-547.

[v] יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף (א), אגודת בית וויעליפאלי,ירושלים, תשע"ג, פרשת וישב, עמ' קה.

[vi] ראו שם, עמ' נו, נט-ס, תכז, תמ, תקצט, תריז; וכן ראו יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח, מהדורת גדליה נגאל, ירושלים, תשמ"ט, עמ' 214, 408. ראו דיון על התייחסויות הבעש"ט לפסוק זה אצל מרגולין, מקדש אדם: ההפנמה הדתית ועיצוב חיי הדת הפנימיים בראשית החסידות, מאגנס, ירושלים, תשס"ה, עמ' 234-240; נתנאל לדרברג, סוד הדעת: דמותו הרוחנית והנהגתו החברתית של רבי ישראל בעל שם טוב, ראובן מס, ירושלים, תשס"ז, עמ' 134-139.

[vii] תולדות יעקב יוסף (ב), אגודת בית וויעליפאלי,ירושלים, תשל"ג, פרשת במדבר, עמ' תמ.

[viii] על תולדות דמותו של חנוך ראו משה אידל, עולם המלאכים: בין התגלות להתעלות, ידיעות ספרים, תל אביב, 2008, עמ' 74-134; מרגולין, מקדש אדם, עמ' 234-240.

[ix] תולדות יעקב יוסף (א), פרשת וירא, עמ' נט-ס.

[x] אידל, עולם המלאכים, עמ' 121

[xi] בחשיבה המערבית הפרה-מודרנית הפער בין פנים לחוץ אינו חד, והאדם תופס עצמו בצורה מודגשת יותר כחלק אורגני מהכלל.

[xii] צפנת פענח, עמ' 214.

[xiii] שמועה טובה, דף ע"ט ב, מצוטט אצל רבקה ש"ץ אופנהיימר, החסידות כמיסטיקה, מאגנס, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 29.

[xiv] דרך אמת (יושר דברי אמת), ועד להפצת ספרי הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו זי"ע, ניו יורק, תשנ"ג, עמ' יד

[xv] מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, אוצר חסידים, ברוקלין, תשמ"א, פרשת אחרי, כח, ע"ב.

[xvi] ליקוטי תורה, אוצר חסידים, ברוקלין, תשס"ב, פרשת אמור, לז, ע"א.

[xvii] בעוד שרעיונות כאלה, כפי שראינו לעיל, קיבלו ביטוי ממשי במסורת היהודית רק עם בוא הבעש"ט ותחילת תנועת החסידות, בהודו ובסין הם קיימים כבר למעלה מאלפיים שנה. אחת הסיבות המרכזיות לכך הוא שמתחילתה של המסורת הדתית היהודית הודגשה הטרנסצנדנטיות של האל, כלומר היותו אחר מהעולם, "אי שם" למעלה. כאמור לעיל, הארמון האלוהי נתפס כמציאות, וההעפלה אליו הובנתה כעלייה מדורגת בשלבי סולם. במסורות המזרחיות האלוהות מלכתחילה אינה נבדלת מהעולם, ואף ברור שהיא מהווה את מהותו הנסתרת של כל אדם ואדם. משום כך גם פיתחו ההודים כבר מאז שיטות מדיטטיביות שונות המפתחות באדם תודעה למצב האחדותי, בעוד שבמסורת היהודית הדברים הבשילו מאוחר יותר.

[xviii] הרב שג"ר, לוחות ושברי לוחות: הגות יהודית נוכח הפוסט מודרניזם, ידיעות ספרים, 2013, עמ' 124-126.

[xix] מוזר שהרב שג"ר מביא דוגמא זו, ואינו מתייחס לכך שלעיתים דווקא המונח 'ביטול במציאות' משמש בכתבי חב"ד לתיאור ביטול מוחלט וגמור של העצמיות, בעוד 'ביטול היש' דווקא, כדרגה נחותה מ'ביטול במציאות', מתאפיין דווקא בשימור הרגשת עצמיות. על פי הרבי מליובאוויטש, האדמו"ר האחרון לבית חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון "יחו"ע [=יחוד עליון] היינו כבטול זיו השמש בשמש, בטול דעולם האצילות, ביטול במציאות, בטול שבדרך ממילא, כי אינו מרגיש את עצמו ליש כלל. יחו"ת [=יחוד תחתון], היינו ביטול העולמות בי"ע [=בריאה, יצירה, עשייה, ללא אצילות], ביטול היש, היינו שמרגיש כי יש הנהו, אבל מבין בשכלו כי בטל הוא, מאחר אשר נמצא הוא בתוך מקור המהוו, וכמו זיו השמש בשמש (אבל כ"ז הוא בהבנתו ולא בהרגשתו)." – אגרות הקודש, כרך ב, איגרת רכ, ההדגשה במקור. כלומר ביטול במציאות הינו דווקא כאשר יש מיזוג מוחלט בין האדם לאלוהות. לעיתים אמנם משתמש הרבי מליובאוויטש בביטוי 'ביטול במציאות' כמתייחס לדרגה שבה עדיין קיימת דיפרנציאציה בין האדם לאלוהות, אולם אז הוא מדגיש כי קיימת דרגה גבוהה עוד יותר ('ביטול העולמות שמצד עצמותו ומהותו יתברך'), שבה הנבדלות נמחקת – ראו ליקוטי שיחות, יב, תזריע, עמ' 66-67. אינני בא לטעון שאין במסורת היהודית אידיאל של שמירה על עצמיות מתפקדת גם מתוך איחוד עם האלוהות, אולם דווקא בחב"ד נמצא דברים מפורשים על איונו המוחלט של האדם. ועם כל זאת, כאמור לעיל, נושא זה מורחב, עדין ודק, וייתכן מאוד שגם הביטול החב"די המוחלט מאפשר עדיין חיים בעולם הזה, משום שכאשר הכל אלוהות גם העצמי כמשל הוא אלוהות, ואין סיבה להכחיד אותו, אלא רק להכיר בהיותו משל בלבד. הכרה כזאת מאפשרת לנו מיזוג מלא עם האלוהות תוך כדי חיינו, כפי שנראה להלן גם בדוגמא מתוך הזן בודהיזם.

[xx] אחד המאפיינים העיקריים של הזן בודהיזם הוא הגישה הישירה, האנטי-אינטלקטואלית והאל-זמנית לבעיית הקיום. תלמיד הזן יודע כי את בשחרור מכבלי הסבל וכניסה אל הנצחי הוא יזכה בבת-אחת, פתאום, ושלא כתוצאה ממעשיו. נירוונה מתרחשת כאשר אדם "רואה אל תוך טבעו האמיתי", ודבר זה לא קורה כתוצאה שהסיבה לה היא הכשרה מסויימת, למידה או תפילה. משום כך, לא ייתכן כי הזן יכיר בכל צורה של התפתחות או בשום שלבים בדרך להארה. ברם, כל עוד הכרותינו תופסות את הקיום כמתמשך על פני זמן, בלתי נמנע לדבר גם על מימד כרונולוגי בהתפתחות הרוחנית – האמת, אף אם היא עצמה מעבר לכל הגבלה, כאשר נתפסת היא על ידי ההכרה האנושית, היא כפופה לחוקים אנושיים. ראו על כך הסבריו של ד.ט. סוזוקי, חוקר זן וזן-מאסטר: Daisetz Teitaro Suzuki, Essays in Zen Buddhism: First Series, Manoharlal Publishers, New Delhi, 2000, p. 363.

[xxi] שם, עמ' 369.

[xxii] ראו על כך למשל אצל Philip Kapleau, The Three Pillars of Zen, Doubleday, New York, 1989, p. 314.

קצת מהודו

 שמרנות בהודו

1)

אחד המסמכים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הדרך שבה בני האדם תופסים את עצמם במאות השנים האחרונות היה הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776 […] הצהרה כוללת זו אודות זכויות פרט אנושיות שינתה את תפיסתם של בני האדם אודות זהותם כאזרחים […] אנו רואים כיום שלילה של כל עקרון הגבוה יותר מהאינדיבידואליות. התרחשה גם תנועה דרמטית מהטנסצנדנטי אל האימננטי.

[…] בניגוד לכך ישנה הדהרמה ההינדואיסטית, אשר אודותיה מדברים המקורות הכתובים. הם מדברים רק על חובות. אין כלל מושג של זכות שניתנת על ידי האל לאינדיבידואל באופן אוטומטי. […] המצב כיום ממקם אותנו בין שתי מערכות ערכיות, האחת שואלת מה אני יכול להשיג מתוך כל מצב בחיים על כדור הארץ, והשנייה, מהו המקום לא רק במבנה הארצי אלא גם בשמימי, ואיך אני יכול להכנס להרמוניה איתם? (The Mountain Path, Vol. 48, No. 1, Jan-Mar 2011, pp. 3-4)

הציטוט הזה, מתוך מאמר המערכת של כתב העת שמוציא האשרם של רמאנה מהארשי, מזכיר לנו לא רק עד כמה שמרנים בכל העולם דומים (וכן, לצערנו, עד כמה רבים כל כך מהם עילגים), אלא גם את החזית המשותפת עליה נערכות המסורות הדתיות כולן כיום, דהיינו, לא זו מול זו, אלא כולן אל מול החילוניות. לכן אולי לא צריך לתהות על הדמיון הגדול: מכיוון שהחילוניות היא אותה חילוניות (הומניסטית, אמריקאית, קפיטליסטית), ממילא ההתקפה עליו היא אותה התקפה.

אבל יש הבדל בין השמרנים כאן לאלו, למשל, בארצנו, וההבדל הוא חשוב: אין בטסט לעיל הכוונה, במקום ובניגוד לשיח הזכויות, להכפיף עצמנו לסט סגור של חובות אלוהיים (כפי שניתן למצוא בדרשותיהם של אנשי דת מונותאיסטים).המטרה כאן איננה, במקום ובניגוד להענות הדוניסטית ליצרים ותשוקות, "התגברות כארי" על עצמנו ו"עקדת" הגוף תחת עול המצוות האלוהי (או התנזרות מהתשוקות ושאיפה ל"טוהר" וכו'). לא ולא, כאן המטרה היא לחזור להרמוניה ספונטנית שאבדה, לגלות מחדש את זרימת החיים – שהיא אנחנו עצמנו – שנשכחה מאיתנו. ההענות לחוק הקוסמי לא תבוא מתוך ציות לערכים הטרונומיים, אלא הגעה למצב שבו נחיה מתוך זרימה חסרת מאמץ שבה ישולבו החובות והזכויות, הקשיים וההנאות באופן "טבעי", אוטונומי, "מבפנים".

הנה ציטוט נוסף, מתוך מאמר המערכת של גיליון פרסומי מיוחד של India Today לזכרו של סאתיה סאי באבא שיצא עכשיו:

[הוא לימד מתוך] הרעיון שחינוך הוא תהליך שבו מוציאים החוצה מה שכבר קיים בכוח בפרט. והאוצר הלטנטי הזה הוא אהבה, אמת, התנהגות נכונה, שלום, הבנה, וחמלה. (Divine Grace, Jan 2012, p. 2)

הפרי הרוחני שהבטיח סאי באבא היה, על פי מוקיריו, יקיצה טבעית, לא עמידה על המשמר.

2) המפלגה השלטת, מפלגת הקונגרס, שהקימה את הודו, בצרות, כך לפחות על פי הסקרים האחרונים. ענייני שחיתות כמובן, כמו תמיד בהודו. עולים לגדולה במקומם ה-BJP, המפלגה הדתית-לאומית, שמתיימרת לקדם מצע "הינדואיסטי נאמן", אולם למעשה מצמצמת את משפחת הדתות ההינדואיסטיות העשירה לכדי נקודה זעירה וקפוצה של שמרנות מוסרנית. חברי המפלגה רוצים "לחזור למסורת", אבל איך בכלל אפשר לחזור למסורת כאשר ההינדואיזם הוא אוסף עצום של מסורות שונות ומשונות? אפשר אם מחרבים את ההינדואיזם כמובן. עבור אנשי ה-BJP ההינדואיזם כולו הופך לאל ראמה ולקדוש ויוקאננדה (כתבתי על זה קצת כאן). ססגוניות ורב-קוליות אדירה נמחקת ומושתקת בשם השמרנות הדתית.

סרוופלי ראדקרישנן, שהיה פילוסוף ומלומד וגם נשיא הודו בשנות השישים הגדיר את ההינדואיזם כאמונה "שהאמת היא רבת פנים ודעות שונות תופסות מימדים שונים של האמת, אותה אי אפשר לבטא". ב"ג טילאק, לאומן הודי מתחילת המאה העשרים, אמר שהיסוד המהותי של ההינדואיזם הוא "ההכרה שהדרכים לישועה הן שונות, ומספר האלים שיש לעבוד הוא גדול". כפי הנראה הולך ופוחת הדור, ואנשי הדת השמרנים של ימינו כבר מסוגלים הרבה פחות להכיל גיוון. וגם זה מזכיר לנו שמרנים אחרים, ממסורות אחרות, שמעוניינים לקדם רק קול אחד, ועל כן מוחקים ומשתיקים כל קול אחר. לפעמים זה אפילו מהכוונות הכי טובות, אבל בכל פעם שזה מצליח זו תמיד טרגדיה, חורבן תרבותי.

3) שני שרים מטעם ממשלת ה-BJP במדינת קרנטקה (אחת מהמדינות שמרכיבות את הודו) נתפסו בשבוע שעבר צופים בפורנוגרפיה על הסלולרי שלהם במהלך ישבת ממשלה. מאמר המערכת של ה- Times of India של יום חמישי גינה את "הצביעות המוסרית" של המפלגה, מה עד שאחד מהשרים הללו, השר לפיתוח האשה והילד, אמר בעבר שהאשמה באונס היא גם על האישה, כלומר על הצורה בה היא מתלבשת.

בירת קרנטקה היא בנגלור, עיר ההיי-טק של הודו, והתעשרותה המהירה של העיר על תושביה בהחלט מהווה אתגר עבור הרוצים לשמור על המסורת. הזעקות של פיליטיקאים נגד "תרבות הברים" שהתפתחה בבנגלור מוכרות מזה שנים, ומובן שהעיתונים באנגלית, היחידים שאני קורא כאן, הם בצד היותר ליברלי של הפולמוס הזה (אם כי גם בהם יש מנעד נאה). הטיימס אוף אינדיה, בכל אופן, מבקש מחברי ה-BJP להפסיק לשחק אותה טליבן לעניים.

האמת היא שאם לא היו מתרכזים בקשקושי "צניעות" ופונים באמת לשמור על התרבות ההודית, ידיהם היו מלאות עבודה, ועבודה ראויה. הודו היא עוד אחת מהארצות/תרבויות האלה, כמו יפן, שהקפיטליזם הגיע אליהן ולא צמח מתוכן, ולכן, כמו הרכבה של ענף זר על גזע ותיק, הוא צומח בצורה מעוותת משהו, ולעיתים פשוט גרוטסקית. ביפן השתל נקלט על ידי האחזות במנגנוני המשמעת האובססיבית-קומפולסיבית וההשגיות הכמו-דתית. בהודו הנפוטיזם, השחיתות הכרונית והתאווה העצומה, האלימה ממש, להנאה וכוח מהווים את צלחת הפטרי שהוא משגשג עליה.

רחוב ראשי בבנגלור, על מותגיו

לכן הגלוגבליזציה מתרסקת לתוך הודו ומעלה זיהום אויר, אבטלה גואה, פערים עצומים בהכנסה, הרס רחב היקף של בתי המלאכה ואף של המקצועות המסורתיים ותאוות עושר ללא גבול. בכל אלא היה ראוי להאבק, אבל שרי ה-BJP עסוקים במוסרנות. ומפלגת הקונגרס לא טובה הרבה יותר. אולי רק קצת פחות צבועה.

אנשי מקצוע, כמו הצ'אי-וואלה הזה בטירו', הולכים ונעלמים.

טירוונאמלאי, חזרנו אלייך שישית

1) אני בטירו'. הייתי כאן פעמים רבות בעבר, וכתבתי על כך כמובן, לא מעט (ראו למשל כאן מ-2005, כאן מ-2007, כאן מ-2009, ועוד אחד מ-2009). העיירה שהפכה זה מכבר למכה ניו-אייג'ית רק הולכת ומתעצמת מהבחינה הזאת – בחודשים האלה, "העונה" מבחינת מזג אויר ולכן גם מבחינת התיירים, פשוט אין חדר פנוי בשכונה שבה הכל קורה. אין, ממש אין. אחרי כמה שעות של חיפוש, זוגתי ואנוכי שכרנו צינוק ליד המקדש המרכזי, down town. מסתבר שעוד יותר משנים עברו, המקום מפוצץ, וזה כנראה משום שסאי באבא מת, וחסידיו, בחיפושים אחרי מקורות אנרגיה חילופיים, הגיעו הנה.

בקצרה, מדובר בעיירה למרגלות ההר הקדוש ארונצ'לה, שאליו הגיע הגורו והקדוש הגדול רמאנה מהארשי בתחילת המאה העשרים. רמאנה כנראה היה באמת משהו מיוחד (קארל יונג מכנה אותו "משהו פנומנלי", תומס מרטון כתב שהוא "אב-מִדְבר בן זמננו"). גם אנוכי הק' מתרשם שהיה בו שילוב נדיר למדי של עומק רוחני, טוב לב וחכמה. הוא מת ב-1950, אולם סביב מקום מושבו נבנה האשרם שלו, שעד היום שופע קדושה.

ליסה, בעת סאטסנג

כאמור, מאז חלפו שנים רבות והעיירה הפכה לאבן שואבת עבור מחפשים רוחניים, כמו גם עבור מורים רוחניים, שמגיעים לכאן כדי להציע את מרכולתם. בעבר ראיינתי את מוג'י, שגם השנה היה כאן וכיום הוא ללא ספק המורה הפופולרי ביותר באזור. השנה הלכתי לבדוק את ליסה קיירנס, שהתאכזבתי ממנה קשות, ושוב ביקרתי את ורנר, שאין לו אתר אבל הוא אחלה בנאדם ומורה. רוב המורים כאן מלמדים נאו-אדוויטה, אבל היה כאן גם מורה אדוויטה קלאסית אחד, ג'יימס שוורץ (מן הסתם היהודי הוא הפלספן).

העובדה שמתעניינים כאן גם בלימוד מורכב, ולא רק במסר השטחי ש"הכל אחד", מרמזת שיש כאן גם מחפשים רוחניים רציניים, וזאת, נכון, גם לצד אלה שמבקשים שיאמרו להם שבעצם אין מה לעשות והם בעצם "כבר מוארים" או לצד אלא שאינם יותר מאשר נרקומנים של חוויות רוחניות. מעניין גם לבחון את אוכלוסיית המערביים כאן: ממוצע הגילאים הוא סביב ה-35. יש כאן גם לא מעט בני שישים ומעלה. אין כאן כמעט בני עשרים וקצת. כלומר, מדובר באנשים שעברו לא מעט, ושהגיעו לכאן אחרי חיפוש, לא בתחילתו.

יש גם אנשים שקנו כאן בית, או ששוכרים דירה לטווך ארוך. (אותנו הצילה מהחדר הנוראי ששכרנו ישראלית טובת לב, רחל, שהכניסה אותנו אל ביתה עד שמצאנו מלון הגון.) למעשה, כמו שציינה לפני זוגתי, יש כאן מעין קהילה. אנשים שבאים לכאן שנה אחרי שנה, ממוקדי מטרה, מכירים, גם אם בשטחיות, זה את זה, ומחפשים יחד תשובה. והחיפוש, גם הוא פעמים רבות רציני ומעמיק, והתשובות מורכבות ורציניות. ממש לא תמיד כמובן. יש כאן הרבה מאוד קשקשת. אבל איפה אין?

2) ואפרופו מורים רוחניים במקום, יש לי חדשות עצובות למי שמכיר: ראדהה התאבדה. מדובר במורה רוחנית הודית, "מוארת" כמובן, משכילה, רהוטה, חייכנית ומקסימה (ציטטתי אותה כאן). שמעתי אותה פעם-פעמיים לפני שנים, ואני חייב לומר שהתרשמתי לטובה. מסתבר שהיא היתה נגועה בנרקסיזם עמוק, שיחקה במניפולטיביות בחסידיה ורדתה בסביבתה. במרץ האחרון הציתה את עצמה (ייתכן שניסתה לשחק אותה דרמה קווין וקיוותה שיצילו אותה), ומתה מפצעיה. לא זכור לי מקרה נוסף של גורו שהתאבד. לפחות את ההישג הזה היא הרוויחה ביושר.

3) יש כאן חנות אחת עם קארמה מעולה במיוחד. זו החנות ממול לאשרם של רמאנה מהארשי. בחמש עשרה השנים האחרונו עברה החנות הזאת אבולוציה שבמבט לאחור היא לא פחות מרבולוציה: ממכולת שכונתית היא נהייתה מיני-מרקט בעל יומרות של מעדניה. אפשר למצוא שם את מיטב התוצרת ההודית, כמו גם מוצרים מיובאים שונים, ובעיקר סדרות של מזונות ותכשירים מחברות שמוכרות לא רק מוצרים, אלא ערכים (או לפחות את תדמיתם). אם נחזור לקהילת המחפשים הרוחניים במקום, הרי שהמוצרים בחנות אומרים הרבה על אופיים: הירקות אורגניים, התמרוקים איוּרוודיים, אפשר למצוא שם מכל טוב הארץ והעולם, אבל לא תוכלו לקנות שם סוכר. את הקניות גם לא תוכלו לקחת בשקית ניילן, אלא רק בתיק בד (שיש לשלם עבורו).

4) איך לתאר את התודעה כאן? לא אלאה אתכם, קוראי היקרים, ברפליקות המוכרות אודות ה"אינפאביליות" של החוויה המיסטית ועל היותה של ההשגה הרוחנית "מעל לשכל", ועל כן ממילא נשגבת מהשפה אותה הוא מסוגל לתפוס. כל זה הוא כמובן אמת, אבל לא כל האמת. נכון שחוויות רבות מתרחשות במישור לא מילולי, ונכון שהחוויה המיסטית במיוחד. אבל נכון גם שהמישור המילולי וזה החוויתי מקיימים ביניהם יחסים קרובים מאוד, ומשפיעים זה על זה במחזורים סדרתיים של היזון חוזר.

ורנר, בעת סאטסנג

בכל אופן, נראה לי שאומר זאת כך: טירוונאמלאי מרחיבה דעתו של אדם. כמו החשיפה, בעת ההגעה לפסגתו של הר, לנוף שלפניך מתחת, התודעה נפתחת, מוקסמת, ולרגעים אתה נעלם לטובת החלל האדיר שקיים. במהלך היום זה מתבטא בתחושה של חיבור אורגני בינך ובין הסביבה על התרחשויותיה, כאשר במקום להיות לחלוטין מצומצם בתוך גופך אתה מתרחב כדי להחיל את ההתרחשות המתגלגלת סביב, והגוף הופך לאיבר אחד (אמנם מרכזי) בין רבים, שנע בתוך הנוזל הצמיגי של הקיום, שהוא בעצם התודעה. אם כי בשביל לשים לב לזה צריך לשים לב לזה.

עד כאן החלק התודעתי-שייוויסטי של שינוי. מבחינה אנרגטית-שאקטיסטית החזה נדלק מבפנים, נשרף בגחלת כתומה וחמימה של התרגשות מתוקה. הבערה הפנימית הזאת היא יציבה למדי, למרות שיש בה פרקים של התעצמות או השקטה. המפוח שמלבה את האש הוא שילוב של שלווה ותשומת הלב, ועל כן במיוחד מרגישים אותה דווקא כשיושבים בשקט, למשל כדי לשתות צ'אי של אחרי צהריים, או, יותר מכך, כשפשוט שורצים בציון הקדוש של רמאנה, כלומר בסמאדהי בתוך האשרם. זהיבות חמימה ודבשית ממלאת אז את הלב. השבח לאל.

פרסום למפגש עם מורה. ההארה קלה ופשוטה

ארונצ'לה, ההר הקדוש כל ימות השנה

אדוויטה ודאנטה מסורתית בישראל

בניגוד לניאו-אדוויטה שפושה בכל מקום אשר בו ניו-אייג'יסטים הצמאים לשמוע שאין מה לעשות והכל כבר מושלם, האדוויטה-ודאנטה המסורתית מציעה אתגר רוחני קצת יותר מתוחכם, ושמא נאמר: רציני. לא שאין כל ערך בשמיעת האמת הגדולה על ש"הכל אחד", יש ויש. אלא שהבעיה עם הצהרה חגיגית זו היא שהיא אמנם אמת, אבל בהחלט לא כל האמת. כי כרגיל אנחנו חיים בעולם של ריבוי, ועצם הלחישה הדרמטית באוזננו ש"בעצם" המציאות היא אחרת לא ממש משנה לנו (ומשמש אם כבר כלגיטימציה רוחנית לבטלנות). כפי שכתבתי פעם במאמר שמנסה לבדוק את היתרונות והחסרונות שבכל גישה, כמה פעמים אמרו לכם שהכל אחד ושום דבר לא קרה?

מה מציעה אם כן האדוויטה המסורתית? בראש ובראשונה מסורת ותיקה של לימוד טקסטים. לפני יותר מעשור פרסם אנדרו כהן (שהסתבך לאחרונה, ולדעתי בדין) ראיון מצויין עם סוואמי דיאננדה סרסוואטי, אולי המורה המוכר הגדול ביותר לאדוויטה מסורתית בימינו. המעניין בראיון הזה הוא שסרסוואטי מזלזל בכל הגישה החוויתית להארה, על פיה הבנת מהות הקיום וסוד האושר תלויה בחוויה טראנספורמטיבית שנעבור, כלומר ברגע אחד בו ייכנס אור גדול וישטוף את הכרתנו מאשליותיה בנות שנות אלפיים. הנה ציטוט מאנדרו ששואל על כך ומסרסוואטי שמשיב (וסליחה שאין לי זמן לתרגמו, ומי שיכול באמת מומלץ לקרוא את כל הראיון):

AC: It has been my experience as a teacher that for most human beings, generally speaking, simply hearing the teaching is not enough. Usually they do need to have some kind of experience that makes the meaning of the words obvious in a very direct, experiential way. And then the person says, "Oh, my goodness, now I understand! I've heard this for so many years, but now I recognize the truth of it."


      SD:
Yes, but even that experience is useless without the correct interpretation. Suppose your sense of being a separate individual falls away for a moment or ten minutes or even an hour, and then suddenly that apparent duality seems to come back again. Does that mean the one true Self gets displaced? Of course not! Then why should enlightenment require an experience? Enlightenment doesn't depend upon experiences; it depends upon my shedding my error and ignorance—that is what it depends upon, and nothing else.

כלומר מה שהאדוויטה המסורתית מנסה לעשות הוא לתווך חוויה על ידי הסבר מסורתי שהיא מעניקה לכתבים המסורתיים. כאן הגישה היא לא להסיר כל תוכן ידע אחר כדי שכל התניותיה של הכרת התלמיד יבוטלו ואור האינסוף האחדותי יפרוץ ערום כביום היוולדו, אלא להוסיף תוכן ידע, שנחשב כמובן כמגלם את האמת לאמיתה, ושאמור בכך לשנות את התניות הכרתו של התלמיד, ולפתוח אותו אל אותו אינסוף אחדותי.

בודה במדיטציית פתיחה אתמול שמעתי בתל-אביב את בודהסוורופה צ'ייטניה. אין מה להתרשם מהשם ולהפליג למחוזות נכר, מדובר בישראלי. אבל יש להתרשם מכך שהנ"ל למד במשך כמה שנים אצל אותו דיאננדה סרסוואטי, והביא את תורתו הנה. המפגש התרחש בבית-אריאלה, והיה נעים ומעניין. בודה (כך הוא נקרא בקיצור, הסתבר) הסביר שבעוד שכל חיינו אנחנו עסוקים במרדף אחרי אירגון החוויות שלנו כדי שנוכל להגיע למצב שבו אנחנו מרגישים טוב, אנחנו אף פעם לא תוהים על קנקנן של אותן חוויות, וחשוב מכך: על קנקנו של החווה עצמו. ומסתבר שאותו חווה הוא האחד, המקור, האלוהות (או איך שלא נקרא לזה, הוא הוסיף באגביות אופיינית לרוחניים מקצועיים), ולכן את כל מה שהוא צריך כבר יש לו, ואין צורך לבלות את ימינו ברדיפה בלתי פוסקת אחרי שטויות.

ועוד אמר בודה שאנחנו רואים את העולם דרך העבר שלנו, ושיש לנו צורך "לפתוח את העיניים" ולראות אותו כהוויתו. ואיך אפשר לפתוח את העיניים? על ידי לימוד אותה שיטה, דהיינו האדוויטה ודאנטה, שתתווך לנו חוויה נקייה של מציאות, וזאת משום שהיא נשענת על מקורות שאף אחד לא המציא, אלא שמבטאים פשוט וקל אמת נצחית שלא קשורה לשום מסורת או דת.

זה מה אמר בודה, ואומר מיד שאני חותם על כל מילה מדבריו שקשורה למצבנו האנושי. את אותן מילים אפשר אכן לשמוע מפי כמעט כל בודהיסט, או אף מורה רוחני מזרחי אקראי דוגמת קרישנמורטי, והן, לפחות לדעתי, right on the money. אני כמובן לא חושב שהודות, האופנישאדות, ופרשנותו של שנקרה עליהן (אלו המקורות שמכוון אליהן בודה) נמצאים איכשהו מעבר לכל מסורת או זמן. זה מגוחך. מה שעוד מגוחך היתה הודאות התהומית שמתוכה דיבר, כאילו הוא כרגע ירד מהר סיני ובידיו האמת המוחלטת. לא נורא, לבד מזה הוא דיבר באמת יפה, ומדובר בבחור כריזמטי ופיקח שלא אתפלא אם עוד נכונו לו גדולות ונצורות בשדה הגורויאדה המקומי (ויש לעקוב ולראות אם ריבוי חסידים לא יגרום לריבוי שחיתות, כפי שקורה לרוב).

אבל שוב: מה שמעניין אצלו הוא לא הכריזמה או הדיווח על המצב האנושי. כאלה שמענו וראינו לרוב. מה שמעניין הוא השיטה המסורתית (אבל חדשנית למערביים) שבאמצעותה הוא מציע לשחרר את תודעותינו השבויות בתוך עצמן. הייתי צריך קצת ללחוץ עליו בסוף כדי שיאמר את זה בפירוש, אבל אכן, לא מדיטציה ולא תפילה, לא פראניאמה ובטח לא סאטסאנג נותן לנו בודה כדי לתקן את השכל, אלא טקסטים עתיקים ופרשנותם המסורתית. קריאה מסויימת של כתבי הקודש ההם, תוך הנחייה מסויימת של המורה המוכשר לכך, אמורות לפתוח את התלמיד לראייה ישירה של האמת.

כאמור, בניגוד לרוב השיטות המגיעות מהמזרח למערב, כאן לא מדובר בהשלת כל ידע כדי להגיע למצב בראשיתי, בתולי של ההכרה שנחשב אמיתי יותר, אלא הוספת ידע (שנחשב אמת אבסולוטית) כדי לתכנת מחדש את ההכרה למען תראה את המציאות לאשורה. שיטה כזו היא ראשית מעניינת מבחינה מעשית. הייתי באמת רוצה לראות כיצד לימוד טקסטים משנה לי את התודעה, שלא לומר מעורר לי אותה. אבל מעבר לכך, היא דורשת אמון רב במורה ובשיטתו, ולמעשה קפיצת אמונה מסויימת, דהיינו הנכונות והיכולת לסמוך על כך שאותן ודות, אופנישאדות ופרשנותן השנקרית מחזיקות בקרבן את האמת לאמיתה. אישית מעולם לא הייתי טוב בקפיצות אמונה, ואני חושב שחלקים גדולים מהמחפשים הרוחניים היום בהחלט מבקשים משהו שאינו אמונה, אבל חלקים לא מבוטלים בהחלט מוכנים להאמין, וראו חסידי ברסלב (הפופולריים בקרב "מתחזקים") המעלים את האמונה על נס. בכל אופן, אני שמח על הגעתה של אדוויטה מסורתית לארץ (הנה האתר שלהם) – מדובר בתרומה נאה לשדה הרוחְניות המקומי.

כמה פעמים אמרו לכם שהכל אחד ושום דבר לא קרה?

היו-ננג קורע דפי סוטרות. ציור של Liáng Kǎi, המאה ה-13

אחת הבעיות הגדולות שהעסיקה תיאולוגים מאז ומעולם היא מה שמכונה "צידוק הדין", או במילים אחרות "אם אלוהים כל כך טוב וכל כך כל-יכול, אז איך זה שהעולם כל כך רע ומבאס?". בעידננו החדש בעיה זו הפכה לפרדוקס המוכר והמעצבן של החיפוש הרוחני: "אם הכל כל כך טוב ומושלם ואלוהי, למה בכלל צריך לתרגל או לעבוד או לעשות משהו בכלל?". הפרדוקס הזה מיתרגם לגישות שונות שמציעים מורים רוחניים שונים, נקודות השקפה שהם כמובן דואגים לחרוט על לבבות תלמידיהם ושהייתי רוצה לנסות ולהצביע עליהן. מדובר בעצם בהבחנה בין סוגים שונים של מורים רוחניים: בין מורים שמציעים דרך, לאלו שטוענים שאין כלל דרך. אבל ראשית, כמובן, סיפור זן.

זהו אחד מסיפורי הזן המפורסמים ביותר, שכנראה גם התרחש כמאורע היסטורי במאה השביעית לספירה. מדובר בסיפור הכתרתו של ה"פטריארך" השישי של הזן בסין, היו-ננג. היו-ננג, איכר פשוט מדרום סין, שמע כנער כמה נזירים בודהיסטים משננים את סוטרת-היהלום, ובעת שהאזין למילים התעוררה בו פתאום עין הבודהה, והתרחש בו סאטורי. הוא הבין מיד שחייו לא יהיו שלמים מבלי לדעת הארה מלאה, ויצא בו ברגע לחפש את פטריארך הזן החמישי, הונג-ין (Hung-Jen).

הונג-ין היה כנראה הזן מאסטר הראשון בסין שהיתה לו קהילה שמנתה מאות נזירים, אותם לימד וניסה לעורר. כאשר, אחרי תלאות רבות, הגיע אליו היו-ננג, הוא קיבל אותו למנזר, אבל בגלל שבא מהדרום הנחשל שלח אותו לעבוד בניקוי אורז במקום לתת לו מקום בין התלמידים האחרים.

זמן מה אחרי כן הכריז הונג-ין שהוא מחפש לו יורש, וכדי לקבוע מי ימשיך את דרכו בראש המנזר (ולמעשה בראש זרם הזן בסין) הוא מזמין את המועמדים לכתוב שיר קצר המביע בצורה הטובה ביותר את הבנתם בדהרמה הבודהיסטית. כל התלמידים היו בטוחים ששֶן-הסיו, הנזיר הבכיר, יהיה היורש, ולכן אפילו לא טרחו לכתוב שיר משל עצמם. שן-הסיו אכן היה בחור מוכשר, והוא כתב על הקיר מגוריו של המאסטר את השיר הבא (תרגמתי מהתרגום לאנגלית של ד. ט. סוזוקי):

הגוף הוא עץ הבודהי העתיק
ההכרה: ראי זוהר
דאג לשמור אותו מבריק
ומנע אבק מלהצטבר

בבוקר, כשקם הונג-ין, הוא ראה את השיר ומיד הלל אותו, וציווה על הנזירים להדליק לפניו קטורת וללמוד אותו. אבל כשהוא נפגש בפרטיות עם שן-הסיו הוא אמר לו שעל אף שהשיר יפה,  הבנתו עדיין לוקה בחסר.
והנה, למחרת בבוקר הופיע שיר נוסף על קיר ביתו של הונג-ין:

עץ הבודהי, למעשה, נעלם
ואין שום ראי זוהר
כי כל דבר אינו קיים
ואין מקום לאבק להצטבר

הונג-ין מיד ראה שמי שחיבר את השיר הזה מבין היטב את דרך הזן. מחבר השיר היה כמובן היו-ננג, שזכה להיות פטריארך הזן השישי של סין.

ניגש לעניין:

בטן גב?

מורים רוחניים אפשר לחלק לשני סוגים: כאלה שאומרים שישנו מצב שנקרא הארה (או שחרור, או נירוונה, או מיזוג גואל עם האל), וכאלה שאומרים שלא קיים מצב כזה. עם האחרונים בכלל לא נתעסק. את הראשונים, לעומת זאת, נחלק שוב לשניים: אלה שאומרים שיש מה לעשות כדי להגיע להארה, ואלה שאומרים שאין. אלה שאומרים שיש מה לעשות כמובן גם דואגים לפרט מה בדיוק יש לעשות, ובדרך כלל ממליצים על תרגולת מדיטטיבית מסויימת או שמירה על חוקים כלשהם. הדוגמאות לאלה רבות, וכוללות בתוכן כמעט את כל המורים הרוחניים הבאים ממסורות עתיקות (יהדות, הינדואיזם, בודהיזם וכו') אבל גם מורים מודרניים ומקוריים כמו גורדייף, אנדרו כהן, ביירון קייטי ועוד רבים.

אלה שאומרים שאין מה לעשות מתחלקים בתוכם לעוד שני סוגים: יש את הרחמנים יותר, שלמרות שאומרים שאין מה לעשות, בכל זאת מציינים איזה משהו קטן שעשוי לעזור: למשל לחיות ליד הגורו (פאפג'י, אדי דא), לנסות לראות את תהליך החשיבתי של ההשלכה של העבר על ההווה (קרישנמורטי), להיות כמה שיותר עם תחושת הקיום הבסיסי (ניסרגדטה מהאראג') להתחקות כל יום אחרי הסיבות למעשה מסוים שעשית (ראמש בלסקר) או לחקור את עצמנו בנחישות שוב ושוב "מי אני?" (רמאנה מהארישי, מוג'י).

ויש את חסרי-הרחמים, שקובעים שהארה מתרחשת בצורה שרירותית לחלוטין, ושאם היא בכלל תקרה יהיה זה למרות, ולא בגלל כל חיפוש רוחני שהמחפש ערך (יו.ג'י קרישנמורטי, קרל רנץ). אגב, בצורה פרדוקסלית מאוד חלק מהמורים שאומרים שאין מה לעשות גם מכחישים לפעמים שיש בכלל מצב של הארה (ובכך הופכים לכאורה למורים מהסוג השני של החלוקה הראשונה לעיל), זאת משום שחלק מההבנה ש"אין מה לעשות" קשורה להבנה שבעצם "אין לאן להגיע", כפי שנראה מיד.

בשנים האחרונות מתרבים מאוד המורים שאומרים שאין מה לעשות. האדוויטה ההינדית נעשתה פופולרית ואיתה (או לפחות עם הניאו-אדוויטה המערבית) הדיבורים על כך ש"הכל אחד", "העולם הוא אשלייה" ושממילא ומראש הכל מושלם, כך שברור שכל ניסיון לתקן משהו או להגיע לאיפשהו הוא מגוחך. בכך היא מצטרפת לדזוגצ'ן הטיבטי ולזרמים היותר רדיקלים של הזן, שאוהבים גם כן לבטל כל אפשרות של התקדמות הדרגתית לקראת הארה, לאמור: אתה כבר מואר, ואו שתבין את זה, או שלא, ואין מה לעשות בנידון.

הלכתיים מול אנטי-הלכתיים

הבה נכנה גישות רוחניות מהסוג שגורס שיש מה לעשות, גישות "הִלְכתיות", שכן יש בהן הוראות תרגול וגם יש בהן דרך שלמסלולה הולכים. גישות שגורסות שאין מה לעשות נכנה "אנטי-הלכתיות". פיטר פנר, פילוסוף בודהיסטי אוסטרלי, נותן בהם סימנים. הוא מבדיל בין גישות רוחניות שנותנות "הוראות הפעלה", לכאלה שאינן. גישות רוחניות הלכתיות, על פי פנר, קובעות ש:
יש צורך בשינוי
יש מה להשיג
יש צורך במאמץ ותרגול כדי להגיע אליו
הארה בוא תבוא

גישות אנטי-הלכתיות קובעות ש:
הכל מושלם כפי שהוא
אין מה להשיג
ברור שאין צורך במאמץ ובתרגול
אתה כבר מואר, כאן ועכשיו

על פי חלוקה זו הגישות ההלכתיות הן גישות אשר יש בהן רמז לחלוקה דואליסטית של המציאות, כלומר הן קובעות כי יש טוב ורע, יש נכון ולא נכון, יש קודש וחול, יש אלוהים (או נירוונה) ויש עולם (או סמסארה). על כן יש גם מה לעשות כדי להגיע מהרע אל הטוב, לתקן את שאינו נכון ולעשותו נכון, לקדש את החול, להגיע אל אלוהים (או להארה).

הגישות האנטי-הלכתיות הן גישות מוניסטיות (אחדותיות) רדיקליות, שמכריזות ללא פשרות: הכל אחד! מכיוון שלדעתם המציאות היא אכן אחת (ומכיוון שבגישות דתיות ולא אתאיסטיות עסקינן, כלומר: יש לדידן אלוהים), הרי שהאחד הזה הוא האל עצמו, ומאז ומתמיד הכל מושלם, הכל מואר, וברור שאין מה לעשות ולאן ללכת.

אם נשתמש במטאפורה הידועה של החלום וההתעוררות ממנו, הרי שנראה שהמורים האנטי-הלכתיים יפקפקו, מבחינה עקרונית, בכל אפשרות שהחלום שאנחנו חולמים ישפיע כהו זה על מצבנו האמיתי. והם צודקים: לא משנה מה קורה בחלום, אנחנו עצמנו מאז ומעולם היינו טמונים במיטתנו החמימה, בטוחים מכל פגע, בריאים ובעיקר שלמים. המורים ההלכתיים יאמרו על כך: כן, זה ודאי נכון, אבל כדי שנשים לב לכך, כלומר כדי שנתעורר, לעיתים דרוש שיקרה משהו ספציפי בחלום אותו אנחנו חולמים (משהו מבהיל, למשל, או מפתיע). נכון שגם לפני שהתעוררנו היה הכל בסדר, אבל לא שמנו לב לכך. עכשיו שהתעוררנו ברור לנו גם שכל מה ש"עשינו" בחלום לא היה ממשי ברמה העמוקה ביותר – הכל היה נראטיב חלוֹמי ספונטאני – אבל זה לא משנה את העובדה שכשחלמנו לא תמיד נהנינו מהחלום, לכן טוב שעשינו מאמצים לגלות שזה רק חלום. ההתעוררות אולי היתה באה בסוף ממילא, אבל ייתכן שזירזנו אותה.

מסיפור הזן שלעיל אנחנו לומדים ששן-הסיו החזיק בגישה ההלכתית: בשירו הוא מנחה את הנזירים לעסוק בתרגולת רוחנית (מן הסתם מדיטציית ויפאסנה) כדי לנקות את ההכרה שלהם מ"אבק", כלומר מתופעות שליליות. היו-ננג, לעומתו, היה מנוי על הגישה האנטי-הלכתית, והוא גרס שהכל כבר עכשיו בסדר, ששום דבר (באשר הוא דבר, כלומר כל תופעה) אינו קיים (כלומר כל דבר הוא חסר מהות, משתנה תדיר ואינו עומד ברשות עצמו אלא תלוי בתנאים וביחסים), ושממילא אין מה לעשות (או לא-לעשות) בנידון. עם הכתרתו של היו-ננג לפטריארך הזן השישי אכן חל מפנה בבודהיזם הסיני ולמעשה נולד הזן הסיני האותנטי (כך על פי ד. ט. סוזוקי, מגדולי חוקרי הזן).

לחלום הארה

אז מהי טבעה של המציאות? חלוקה דואליסטית שבה יש מה לעשות ולאן לשאוף, או בלוק מוניסטי אחיד בו הכל אלוהי ומואר כבר עכשיו? ואולי סוג של נון-דואליזם הכולל בתוכו את שתי האפשרויות? נראה לי שיותר משחשוב לחוות דעה על כך, חשוב להבחין מהם המניעים שגורמים לנו לאמץ את אחת מההשקפות הללו. באופן אישי אני מרגיש הרבה פעמים שאנשים שמהללים את תמונת העולם המוניסטית-רדיקלית אנטי-הלכתית, עושים זאת לא מפני שהם באמת מרגישים את אחדותה של המציאות, אלא משום עצלות פשוטה, שכן השקפה זאת מאפשרת להם לזנוח כל תרגולת רוחנית קשה או מאתגרת, ואפילו להתנשא מעל אלו שכן מתרגלים, כאילו הם כבר הבינו משהו שהאחרונים עדיין לא תפסו.

ראדהה (לפני סאטסאנג בטירוונאמלאי)

הרצון לדעת שכבר עכשיו הכל בסדר הוא מובן מאוד, אבל כשאת הידיעה הודאית, האינטימית והבלתי אמצעית מחליפה אמונה תמימה, לא השגנו למעשה הקלה אמיתית, אלא לכל היותר נחמה זמנית. כי גם אם טבעה של המציאות לא ידוע, דבר אחד בטוח: פעמים רבות לא טוב לנו. אנחנו לא מרגישים מוארים ואלוהיים, ולא יעזור שישכנעו אותנו שאכן כך המצב. במקרה כזה ייתכן מאוד שכל עוד אנחנו במצוקה, כל עוד אנחנו זקוקים למשהו ומודעים לכך, עדיף לנסות לספק את ההזדקקות הזאת בדרכים רוחניות – עדיף, כלומר, לצעוד ברצינות ובכנות בדרך רוחנית, מאשר לבטל כל מאמץ שכזה על ידי הנוסחה העקרה: "הכל אחד". וייתכן גם שבמאמץ הזה עצמו, הנערך כולו בחלום לכאורה, יש חשיבות משלו, ואמת.

לפני כשנה נפגשתי בהודו עם מורה רוחנית הודית בשם ראדהה. כאשר העליתי בפניה את הסוגיה הזו היא נשאה נאום שלם על איך המורים הרוחניים של היום מקלקלים את התלמידים. "פשוט: במקום לשאול אותם שאלות, הם נותנים להם את התשובה", אמרה. "היום כולם יודעים שהכל אחד והכל ברהמן, ולכן נוח להם מאוד לא לעשות שום דבר. אבל זה מה שצריך לגלות לבד, זה מה שצריך להתפוצץ לך בתוך ההכרה כשאתה מוכן לזה – אין שום טעם שתאמין בזה סתם כך. אתה צריך לעבור את כל הדרך רק כדי לגלות, בסוף, שהיא היתה כולה חלום, ושתמיד תמיד היית מואר ומושלם – אבל אתה צריך לעבור את הדרך בשביל זה! 'I am THAT' הוא משפט קסם שצריך לבוא בסוף, הוא שיקוי קסם, ושיקוי קסם לא עובד אם אתה מקבל אותו כל יום, כל דקה, כי אתה מתרגל אליו. בעולם דואלי יש צורך בעשייה, אלא שכיום אף אחד לא מאמין בדואליזם, למרות שכולם חיים דואליזם!"

[הנה גרסת אנרג'י שעלתה היום]

פאפג'י, נביא הנאו-אדוויטה

אם שמעתם את צמד המילים אָדְוָויְטָה וֶדאנְטָה, הרי ששמעתם אותם לא מעט בזכותו. הארי וונץ' לאל פונג'ה, המכונה בפי תלמידיו פאפג'י, אחראי אולי יותר מכל אדם אחר לכישוף הפופולארי שמהלכות שתי מילות הקסם הללו, שבמקורן סימנו אסכולה פילוסופית הודית מסורתית ונוקשה. הוא היה זה אשר הוציא את המונח הזה מהארון ההגותי חמור הסבר, ניער אותו מהאבק, יישר את כפליו ותפר ממנו בגדי קיץ עליזים, מותאמים למידות המחפשים הרוחניים המערביים שנהרו אליו בעשורים האחרונים של המאה שעברה. אבל האדוויטה פופולרית היום לא רק בזכות השיווק המקורי שלה – פאפג'י היה גם אישיות מיוחדת, ובעיקר גורו פשוט מוצלח: מספר לא קטן של אנשים חוו טרנספורמציה רצינית בהכרתם כאשר היו בנוכחותו. אנשים אלו בתורם חזרו לארצותיהם והפכו, בעידודו, לשגרירי המסר שלו במערב.

המילה אדוויטה פירושה "אי-שניות", והאסכולה הפילוסופית הזו גורסת, עקרונית, שהקיום כולו הוא אחדות שלמה אחת, כוללת-כל. החשיבות שנושאת הבשורה הזו לכל אחד מאיתנו היא רבה, שכן המסר הוא שאין כל הפרדה או הבדל בין האטמן, העצמיות האמיתית שלנו, לבין הברהמן, הכּוּלִיוּת בשלמותה (באסכולות הינדיות אחרות היחס בין השניים שונה). מה שמעניין הוא שפאפג'י עצמו בכלל לא היה אדוויטי כל חייו, כלומר עד לרגע שידע הארה ביושבו לפני המורה הענק רמאנה מהארישי  – להפך, פונג'ה הצעיר היה חסיד מושבע של האל קרישנה, ואף חווה חזיונות רבים של מפגשים אישיים עם האל האהוב.

לצערי אני לא מוצא תמונות שלו שצילמתי בעצמי. אבל הנה הוא.

הוא נולד ב- 1910 באזור פּונְגָ'בּ (כפי ששמו מרמז), במקום שהיום הוא חלק מפקיסטן, וכבר כילד גילה משיכה עצומה לדת. בגיל שמונה עבר חווית סמאדהי ספונטאנית ועמוקה, שבמהלכה, אף שהיה מודע לעולם סביב, לא הגיב ונשאר מתענג, מרוכז בתוך עצמו, במשך יומיים. כשיצא מהסמאדהי חיפש דרך לחזור ולחוות את אותו אושר עילאי שהיה מנת חלקו, ובעצת אמו החל לעבוד את האל קרישנה, כלומר לחזור על שמו ולשיר לו שירי הלל. זמן לא רב לאחר מכן החל האל להופיע לפניו כל ערב, לפני שהיה נרדם.

גם כשהיה כבר מבוגר, נשוי, אב לילדים וקצין בצבא הבריטי בהודו, המשיך לעבוד את האל: הוא שכח כבר שמטרתו הראשונית היתה לחזור ולחוות את העונג של הריכוז הפנימי, וכל כך אהב את קרישנה שהיה קם בשתיים בבוקר, מזמר לשבחו ומצפה להתגלותו. במהרה הבין שחיי הבְּהָקְטָה ("חסיד") וחיי הצבא לא משתלבים היטב, והעובדה שקרישנה היה מופיע פחות ופחות לפניו שכנעה אותו לבסוף לפשוט את המדים וללכת לחפש מורה רוחני "שראה את אלוהים ויכול להראות לי אותו".

חיפושיו הובילו אותו, אחרי תלאות ואכזבות רבות, לאשרם של רמאנה מהרישי. היה זה בצהרי יום בהיר ב- 1944 שהפגישה ביניהם, בעיירה קטנה בדרום הודו, התקיימה – פגישה שמפירותיה ניזונה היטב רוחניות הניו אייג' עד ימינו. פאפג'י הציג לגורו, כהרגלו, את תביעתו לפגישה עם האל, אבל רמאנה, שהיה מבוסס לחלוטין בָּאחד, אמר לו בפשטות שהוא אינו יכול להראות לו את אלוהים מפני שאלוהים אינו אובייקט שאפשר להביט בו. אלוהים הוא הסובייקט, המביט עצמו. "אל תטריד את עצמך עם אובייקטים שאפשר לראות", אמר לו רמאנה, "חפש מי הוא הרואה."

על אף שפונג'ה הצעיר, על פי עדותו, עבר חוויה עוצמתית בנכחותו של המהרישי, הוא התאכזב מאוד למשמע מילים אלו. כחסיד נלהב של קרישנה הוא רצה "לטעום סוכר, לא להיות סוכר". הוא ביקש להישאר נפרד מהאל על מנת שיוכל ליהנות מעונג המפגש עמו. פונג'ה חזר לביתו והגביר את התרגילים הרוחניים שערך בכמה מונים: הוא היה קם בשתיים וחצי כל בוקר, ממלמל את שמו של קרישנה עשרות אלפי פעמים ובתשע וחצי הולך לעבודה. רק אחרי משבר נוסף, בו הוא לא היה יותר יכול אפילו לבטא את שמו של האל, הוא שב לשבת לרגלי רמאנה.

כשקם היה איש אחר. רמאנה אמר לו שהוא לא צריך להמשיך עוד את התרגולת הרוחנית שהיה עושה, ושזו הסיבה שהיא נשרה ממנו מאליה. אחר כך הביט הגורו בעיניו עמוקות ופאפג'י חש ש"האני שחיפש זמן רב כל כך את האלוהים מחוץ לעצמו גווע בידיעה ובחוויה הישירה של העצמי [Self] שגילה לי המהרישי". אחרי שנתיים נוספות במחיצתו של הגורו הוא שב אל משפחתו.

בשנות השבעים והשמונים החל שמו של פאפג'י להיות ידוע ומחפשים רוחניים מכל העולם הגיעו למקום מושבו בעיר לקנאו. הזרם גבר והגיע לשיא בשנות התשעים אחרי שאחד מתלמדיו הישראלים קנה לו בניין ששימש כאשרם, ואחרי שאושו, המגא-גורו מפונה, מת ותלמידיו הרבים חיפשו מקור אנרגיה חילופי.

אדוויטה, נאו-אדוויטה ופסאודו-אדוויטה

דיון בפפג'י הוא הזדמנות טובה לבחון בקצרה את תורתו, שהתפשטה מבית מדרשו לרחבי המערב כ"בשורה הטובה" של המאה העשרים. התורה שהרביץ הגורו מלקנאו היתה הדור הבא, המעודכן, של האדוויטה ודאנטה – מה שכיום מכונה "נאו-אדוויטה". הנאו-אדוויטה דומה לאחותה הקלאסית בכך שהיא מדברת על עולם התופעות כאשלייה, כחלום חסר משמעות אמיתית, בכך שהיא מכוונת את המחפש הרוחני אל עבר המציאות המוחלטת, שרק בה (כך היא טוענת) יתכן קיום אמיתי ומאושר ובכך שהיא מדגישה את חשיבותו של הגורו בחיפוש הרוחני. ההבדל הוא שבעוד הודאנטה הקלאסית מדגישה את חשיבות הידע התיאורטי, מכירה באפשרות של התקדמות הדרגתית אל השחרור, מעריכה תרגולות רוחניות (למשל דבקות באל מסויים או עשייה אלטרואיסטית), הנאו-ודאנטה צוחקת על כל אלה בבוז מופגן.

הנאו-אדוויטה מהללת את ההארה הספונטאנית, המיידית, חסרת-המאמץ ומדגישה את חוסר התועלת שבכל תרגול רוחני. 'אין מה לעשות כי הכל כבר כאן, הכל כבר מושלם, את/ה כבר מואר/ת' היא טוענת ומזמינה את המחפשים פשוט להבחין בכך. במילותיו של פאפג'י: "מה שמופיע ונעלם אינו אמיתי … למה לעבוד עבור משהו שאתה כבר הוא? … האגו אומר שזה משנה, המציאות העליונה אומרת שזה לא משנה … שום דבר מעולם לא קרה, שום דבר מעולם לא התקיים … הזדהו כהכרה עצמה, הזדהו כקיום … חיו חיי של חמלה כלפי כל היצורים, חיו חיים של אהבה."
אכן: "לא צריך שום תורה רוחנית" הוא מכריז בוידאו הקצר הזה.

באין כל ציווי או המלצה על תרגול רוחני הופכת הנאו-אדוויטה (כפי שכותב ג'ימס שוורץ במאמר מצויין) ל"תנועה מבוססת סאטסאנג". פירושו של דבר שהעניין כולו מסתכם בישיבה מול המורה המואר. הנאו-אדוויטה, רובה ככולה, מבוססת על המדיום הזה, בו הגורו נושא את דברו ועונה על שאלות בעוד התלמידים מקשיבים ונהנים מנוכחותו (עוד על החידושים של הנאו-אדוויטה כאן).

ייתכן שהנאו-אדוויטה פשוט לקחה את ההכרזה כי העולם הוא אשלייה ברצינות מוחלטת, קיצונית הרבה יותר מהאדוויטה הקלאסית. אם אכן הכל חלום, הרי שבאמת אין שום ערך בעשייה כלשהי, ואף לא בידע. הקפיצה התיאולוגית הזו מכשירה באופן משמח הכל, מבטלה מוחלטת ועד הדוניזם פרוע, ונותנת לגיטימציה וגושפנקא רוחנית לעצלות פיזית, בטלנות מחשבתית ואפילו רשלנות מוסרית. ביטולה של כל אמת מתאים מאוד להלך הרוח הפוסט-מודרני, ויחד עם הרישיון לנהנתנות ברור למה גרסה מדוללת זו של אדוויטה שבתה את לבותיהם של מחפשים רוחניים כה רבים.

מקדונלדיזציה של ההארה

מצד שני, כשהכרזות על אחדות הקיום יוצאות מפיו של מורה מואר, הן יכולות הרבה פעמים לעורר טרנספורמציה אמיתית אצל השומע אותן. סאטסאנגים היו כמובן העיקר גם אצל פאפג'י, ומספר גדול של אנשים ששמעו את דבריו חוו רגעי התעוררות. קריאות שמחה של אקסטאזה רוחנית לא היו מחזה נדיר באשרם שלו, ופאפג'י מצידו היה ממהר, ממהר מדי לדעתי, להכריז על המשולהבים הטריים כמוארים ולשלוח אותם להפיץ את הבשורה ברחבי העולם.

המפורסם שבשליחיו הוא כמובן אנדרו כהן, שאחרי כמה שנים הסתכסך עם מורו סביב שאלות של מוסר ומאמץ בדרך הרוחנית (הוא התייחס לכך לאחרונה). אנדרו גרס שעל הגורו להציע לצאן מרעיתו תרגולות רוחניות ופאפג'י ראה בכך כפירה בעיקר, שהוא כמובן ההווה המושלם כפי שהוא כבר כאן ועכשיו (ראוי להדגיש שבכך הוא התעלם מכל השנים שהוא עצמו עסק בעבודה רוחנית אינטנסיבית). אחרי שנפרדו דרכיהם שלח הגורו מלקנאו את גָנְגָג'י, תלמידה נוספת שהכריז עליה כמוארת, לתקן ברחבי העולם את הנזק שעשה לדעתו אנדרו.

אין ספק שפאפג'י היה גורו פורה במיוחד, מכונת הארה אמיתית, ובין התלמידים-שהפכו-מורים שלו אפשר למצוא גם את אייזק שפירו, ג'איה אשמור (אשה גדולה. הנה ראיון שלי איתה ושותפיה להוראה), מוג'י (אדם מקסים. הנה ראיון שלי איתו) ועוד רבים.

אני לא חוויתי שום חוויה אקסטאטית לרגליו של פאפג'י, והוא בתמורה לא הכריז שאני מואר (בצדק כמובן), אבל כן הרגשתי ממנו עוצמה של נוכחות ותוקף. ביקרתי באשרם בלקנאו שלושה חודשים בלבד לפני שפאפג'י מת, ביולי 1997, ובמיוחד הרשימה אותי השמחה הנינוחה שבה כולם היו שרויים שם – בהחלט לא מחזה מובן מאליו דווקא באשרמים למניהם, שלעיתים קרובות מתחת לשכבת השאנטי הדקיקה קפוצים מאבקי איתנים על היררכיות של דירוג רוחני וקירבה אל הגורו. לבד מסאטסאנג כל בוקר, לא היה שם, באופן מכוון, מה לעשות, וההתרשמות שלי היתה שהשאנטי שם היה אותנטי ונעים.

ה.וו.ל. פונג'ה, נביא הניאו-אדוויטה, אמן האינסטנט-הארה, הלך לעולמו בשישי לספטמבר 1997. אפרו פוזר בנהר הגנגס הקדוש. תורתו ממשיכה להיות מפוזרת ברחבי העולם על ידי תלמידיו הרבים, ומעיינות הנאו-אדוויטה נפוצים לכל עבר.

[המאמר מתפרסם היום גם באנרג'י]