אמרתו המפורסמת של ניטשה על כך שאלוהים מת הפכה למציאות מרה עבור אלפים ביום חמישי (27/11) אחר הצהריים, כאשר הגורו האגדי אדי דא שבק חיים והוא בן 69. בעודו עובד על אחת מיצירות האמנות הרוחניות שלו על האי הפרטי שלו בפיג'י, ורק דקה אחרי שדיבר עם אחד מחסידיו, חטף דא התקף לב קטלני שהרג אותו כמעט מיד. החסידים ההמומים קיוו תחילה שהוא רק נכנס למצב מדיטטיבי עמוק במיוחד, אבל כמה שעות אחר כך יצאה הודעה רשמית מהאשרם שאדי דא והחיים כבר לא.

אין ספק שדא, ששמו המקורי הוא פרנקלין ג'ונס, הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים. אחרי חיפוש רוחני אינטנסיבי ביותר, שבו עבר בין חקירה עצמית לסיינטולוגיה לסמים הזייתיים, לבסוף מצא את מקומו תחת הנהגתו הרוחנית של סוואמי מוקטאננדה המהולל, והיה מחסידיו הבכירים. הוא ניתק את הקשר עם מוקטננדה אחרי שזכה, על פי עדותו, להארה מלאה בשנת 1970, ופרץ לו דרך עצמאית.

בשנות השבעים האוטוביוגרפיה שלו היתה לרב מכר ורבים נקבצו ובאו לאשרם שלו בקליפורניה, שם הוא ביים בשבילם מסיבות רוויות סקס, סמים ושאקטיפאט (תמסורות אנרגיה רוחנית שהיה שולח בחסידיו). הוא היה כריזמטי, מבריק, מקורי ועמוק (ראו הסרטון הזה מהתקופה) וחסידיו סגדו לו כאל. ההתדרדרות החלה כשהוא התחיל להאמין להם.

בספטמבר 1979 הכריז ג'ונס שהוא אלוהים. הוא קבע שהוא התגלם בבשר כדי לגאול את האנושות, שהוא האדם המואר ביותר שאי פעם וחי ושאי פעם יחיה, ושרק דרכו ניתן להגיע לשחרור רוחני מלא. הוא השתמש במעמדו כדי להפריד זוגות, לנכס כספים, ולשגל כמעט את כל מה שזז סביבו. במהרה הוא היה תחת מתקפת תביעות משפטיות, שאילצו אותו לבסוף לברוח מארה"ב לאי פרטי שקנו לו חסידיו בפיג'י. לפני שהתנתק מהעולם הספיק דא לשנות את שמו כעשר פעמים ולפגום בשמו הטוב (והיחיד) של קן ווילבר, שהמשיך להעריץ את העפר עליו הוא ירק.

כל זה לא שינה לחסידיו הקרובים. למרות הזיותיו, ולמרות שתורתו כבר הוכתמה על ידי מעלליו, כמה אלפים המשיכו לראות בו אלוהים, והכת סביבו הלכה והתמסדה. אין ספק שלמרות פגמיו אכן היה בעל השגה רוחנית גבוהה ביותר, ולבד מזה אדם מבריק, ובעל נוכחות אנרגטית עצומה. רבים היו עולים אליו לרגל כדי להישטף בזיו שכינתו.

דא לא היה זקן במיוחד, אבל הוא גם לא היה בריא. עשורים של צריכה מאסיבית של סמים ואלכוהול השאירו את גופו במצב גרוע, והוא סבל ממחלות שונות. חסידיו מנסים לומר שמותו היה מוות מודע של יוגי, אבל אם התקף לב כמו שלו נחשב למוות של יוגי אז מהו מוות פתאומי? הם בכל מקרה ימתינו עד היום (יום א') בערב כדי לראות אם הוא יתעורר, ואם לא, יקברוהו.

מותו של גורו הוא תמיד הזדמנות גדולה של התעוררות לחסידיו: נפלה עטרת ראשם, אבל דווקא משום כך ניתן לזקוף את אותו הראש ולהביט מעט יותר רחוק. אולם לרוב, מפני שמערכת היחסים עמו לא בנויה על רצון אמיתי מצד החסידים להתפתח, אלא על רצון להישען ולוותר על אחריות (או, כמו במקרה של דא עבור רבים, על הצורך לינוק אנרגיה ספיריטואלית, כמעין פטריות רוחניות), מוצאים להם החסידים תחליף, ומישהו אחר תופס את מקומו.

במקרה הזה זה לא יהיה פשוט. ראשית, דא הרי קבע בפירוש שהוא אלוהים, וגם הכי מואר אי פעם. מתוקף כך הוא גם לא השאיר יורש. ישנן כמה נשים שהיו קרובות אליו במיוחד, ונחשבו ל"מוארות יותר" משאר החסידים, אבל הן כנראה מסוכסכות בינן לבין עצמן. וממילא, את הקרינה הרוחנית שדא הפיץ סביבו לא יהיה ניתן לשחזר. כמו חסרי בית סביב מדורה, היו חסידיו נהנים בעיקר מהחום הממסטל שהפיץ דא סביבו. אני מנחש אם כן שבמותו ציווה לנו את פולחן גופתו: הקבר שלו יהפוך למוקד הכת, וחסידיו יתחילו למסד עוד זרם דתי קטן וקונבנציונלי. ניתן לשער שתהליך טיהור שמו פוסט-מורטם כבר מתחיל.

דא היה אדם גדול. הוא ניסה להביא את השמיים אל האדמה, וכשל כמובן, אבל כשלונו נורא ומפואר. הוא הגה תורה רוחנית מקורית ועמוקה, אבל לא השכיל להימנע מלתת להערצה סביבו לשבש את דעתו, והאגו שלו תפס בשלב מסויים פיקוד וריסק אותו לכדי דמות גרוטסקית של אליל מזדקן. הוא עזר לרבים, אך גם הכשיל רבים, והתעלל בלא מעט. בסופו של דבר (על פי עדותו הוא) אף לא תלמיד אחד שלו הצליח להשתחרר, והוא עצמו הפך מהוגה רוחני עמוק ומרתק לאלוהים הפרטי של כת קטנה. יהי זכרו ברוך אך מפוכח.

לפני שנתיים, אחרי מחקר של חצי שנה שכלל ראיונות עם חסידים בהווה ובעבר, כתבתי מאמר ארוך על חייו ותורתו של דא. העלתי אותו כעת לבלוג (בפוסט שלא שלחתי עליו עדכון נפרד למנויים). תאמינו לי, יופי של סיפור, מעין כרוניקה של גורו ידוע מראש: עלייתו ונפילתו של אדי דא סאמראג'. וכאן כתבתי על אחד המימדים המבריקים בתורתו.

Maximum City

בעניין אחר, אני חייב לומר כמה מילים על שהתרחש בבומבי. ביליתי בבומבי כחודש וחצי מחיי, והעיר הזאת אהובה עלי מאוד. מלון הטאג' נשקף אלי בוער מהטלוויזיה (מהמחשב בעצם), והייתי יכול לראות את עצמי עומד לפניו כפי שעמדתי לפניו לילות רבים, הולך הלוך ושוב על הטיילת ליד הים, מתבונן באנשים ומנסה לא ללכת לישון מדי מוקדם. יש בבומבי רעות חולות רבות, אבל גם אופי, ויופי, וחיים תוססים ומגוונים מאוד. רק בבומבי היו יכולים למות הינדים, מוסלמים, ג'יינים, בודהיסטים, סיקים, זורואסטרים ויהודים באותו אסון. זאת עיר בין-דתית, רב-תרבותית באמת, קוסמופוליטית, אולי העיר הקוסמופוליטית האמיתית של העתיד.

ההודים הם lovers, לא fighters (ואולי הם סתם שלומיאלים), וכואב לראות את ההתקפה עליהם, כמו גם את הרשלנות בה הם מטפלים בה. בעיקר כמעט שמוציא מהדעת הזלזול שלהם בחיי בני הערובה. בבית חב"ד החדש לא הייתי, אבל הייתי בישן יותר. בבית חב"ד אחר, בדלהי, קיבלתי לפני כתריסר שנים את העותק הראשון של ספר התניא, ואכלתי שם חמין מצויין. בתי חב"ד הללו הם תחנות נחמדות (לפחות היו) למטייל היהודי, אבל הם נטע זר בנוף המזרחי. היחס של אל הגויים הוא כאל עובדי אלילים פרימיטיבים (שאינם ממש בני אדם כמו היהודים), שהדבר הכי טוב שהם מסוגלים לעשות הוא לאמץ את שבע מצוות בני נח.

זה כמובן פספוס אדיר של מה שדתות המזרח יכולות להציע, והוא נובע מעיוורון אתנוצנטרי וצרות מוחין, מגזענות ומהרגשה מזוייפת של עליונות. בתוך אוכלוסיה שמוכנה לקבל כל אמונה ואל, בית חב"ד בולט בהתנשאותו. אורי אורבך כותב היום שהמפגש בין הטרוריסטים לבין החב"דניקים הוא"עוד שליחות קטלנית של הפנאטים החשוכים מהאיסלם שבאה לחסל את שליחותם הנאצלת של המסורים וטובי הלב. כדי להצליח חייבים להבין כי זהו עוד מאבק של בני אור בבני חושך". אני חושב שראוי שהאבל לא יעוור אותנו.

אני מקווה שבומבי תשתקם במהרה, כמו גם אותו בית חב"ד. אני גם מקווה שעמדות של פונדמנטליזם דתי יתפסו על ידי מרבית האנשים כמגוחכות, כפי שכעת הן נתפסות כמסוכנות. הנה מאמר מהניו-יורק טיימס של סוקטו מהטה, שכתב ספר על בומבי שהיה מועמד לפוליצר (Maximum City) על העיר מרובת הדתות בצל הטרור.

 

[הקטע על דא עלה בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב]

מה גורם לאדם להחליט שהוא אלוהים? איך קורה שאדם מבוגר טוען שהוא האדם המואר ביותר שאי פעם היה, ושבאופן עקרוני גם לא יהיה מואר ממנו לעולם, ועוד מצליח לשכנע בזה את עצמו, ורבים אחרים? לפחות על פני השטח, מדובר בבדיחה עצובה. אך בעומק הדברים מסתתר סיפור שמקיף, כך נדמה לי, את כל מורכבותה של הנפש האנושית, את כל האבסורד הנורא שבהיותנו אנושיים ואלוהיים בד בבד, את הריקוד הפרדוקסלי שאנחנו רוקדים בין שני העולמות הללו. כי אדי דא הוא חידה. יותר מדי קל יהיה לומר עליו תמהוני, מטורף, מגלומן. זה יהיה יותר מדי קל, וחמור מכך: זה יהיה הרבה פחות מעניין. ואדי דא הוא תופעה מעניינת מאוד. מרתקת.

אפשר לומר שסיפורו של אדי דא הוא טרגדיה. זהו סיפור על אחד מענקי הרוח של המאה העשרים, אדם שניחן לא רק באינטיליגנציה עצומה, אלא גם בהשגה רוחנית עמוקה ביותר ואף ביכולות פרה-נורמליות לא מבוטלות, ועל אף כל זה הרס כמעט את כל מה שבנה והכתים את תורתו ללא תקנה. זהו סיפור על אדם בעל חוכמה רבה ועוצמה גדולה, שבנקודה מסויימת בעליתו הרוחנית המטאורית מעד, נתן ליצר לכבוש אותו, התפתה לאופל ועבר, כמו שאומרים, אל ה- Dark side of the Force. אדם שקן ווילבר ראה את תורתו הרוחנית כגדולה ביותר אי פעם (!), ואת אחד מחיבוריו הוא הגדיר "החיבור הרוחני השלם והעמוק בכל הזמנים", ובכל זאת מספר חסידיו אינו עולה על כמה אלפים בודדים, והוא עצמו מבודד באי קטן שנקנה עבורו בפיג'י, מוקף באומרי-הן נלהבים שמסתירים אותו מהעולם.

זהו אדם שבתחילת דרכו כמורה רוחני שינה שמו ל- Bubba Free John, אחר כך לעוד כתריסר שמות, ושכיום מתקרא Ruchira Avatar Adi Da Samraj, כלומר: "התגלמות האלוהים הזוהרת, הקיסר דא ['הנותן'] הראשוני". אדם שרואה עצמו היום כהתגלמות האל על פני האדמה, ומכריז שמורה רוחני כמוהו לא היה אף פעם, ולעולם עוד לא יהיה. זהו סיפור על עליה מטאורית והתרסקות אפופת עשן ואש, שמתחיל בהארה גדולה ונגמר בלב המאפילה של מחוזות הנפש האנושית.

ובכל זאת, זה לא הסיפור כולו. כי אדי דא, על כל מוזרויותיו, על כל מגרעותיו וחולשותיו, מתכוון, לרוב, לטוב. כי אדי דא, על כל שגיאותיו ושיגעונותיו, אף עושה טוב. כי אדי דא, בעזות ובאומץ ששמורים רק למעטים ביותר מביננו, באמת יצא להציל את העולם, באמת רצה לברוא בעצמו מציאות חדשה, וגם אם כדמויות משיחיות לפניו נסיקתו מלאת הארוס וההיבריס אל השמיים נגמרה בהתרסקות טרגית על האדמה (או אף תחתיה), הרי שתבוסה מפוארת שכזו שמורה רק לגאונים, ולבני אלים. זהו סיפור מיוחד מאוד, של אדם ייחודי, המקרין סביבו לא רק מגלומאניה, אלא גם אהבה עזה, אדם המגלם בחייו את היצרים החבויים בכולנו, מגלם בבת אחת את הגבהים אליהם ניתן לנו להעפיל ואת התהומות שלתחתיתם אנו עלולים ליפול. אנסה לספר את סיפורו, ואדגיש שמדובר בנקודת מבט חיצונית: לא פגשתי את דא מעולם.

על דא ועל הא

פרנקלין ג'ונס נולד ב- 1939 וכבר בילדותו גילה משיכה עזה לדת. הוא אימץ בחום את הנצרות הלותרנית של הוריו ועל פי עדותו היה נכנס, כילד, למצבים של עונג אקסטטי כאשר היה יושב מול הכומר בכנסייה. את שנות הלימודים באוניברסיטה העביר בחקירה עצמית אינטנסיבית. הוא ניסה הכל: מהדוניזם פראי ועד לסמים הזייתיים. ב- 1962, בעת שלמד לתואר שני בסטנפורד, הוא בילה שעות בהתחקות וכתיבה אובססיבית של כל מה שעלה בראשו מתוך ניסיון להבין את עצמו, את החיים עצמם. את עשרות אלפי הדפים שכתב ישרוף מאוחר יותר, אבל מה שגילה ילווה אותו כל חייו.

הוא שם לב למבנה מסויים בהכרה, שמהווה את השורש של הזהות העצמית. הוא כינה אותו "נרקיס", על שם הדמות מהמיתולוגיה היוונית. נרקיס דחה אהבתן של נימפות רבות שחשקו בו, הוא נמנע מיחסים עם הזולת והעדיף להתבונן בדמותו שהשתקפה בנהר – עד שמת, בודד. כמו אותה דמות, טוען ג'ונס, גם אנחנו בורחים מהמציאות על ידי התבוננות בלתי פוסקת בעצמנו. כך גם אנו "מתכווצים" סביב עצמנו, בונים לעצמנו עצמיות שנבדלת, לכאורה, מהמציאות כולה. לדבריו זאת ממש פעולה שאנחנו עושים, והוא מדמה אותה ללחיצת הציפורניים אל תוך כף היד וההפנוט מהסבל שזה גורם. בזה אנחנו עסוקים כל הזמן, "נמנעים ממערכת יחסים", כדבריו, עם העולם, ודנים את עצמנו למוות.

ג'ונס החל לעקוב אחרי "נרקיס", כלומר אחרי הדרך בה המערך הפסיכולוגי שלו בונה את תחושת האינדבידואליות הנבדלת. הוא קרא כל ספר על דת, רוחניות ותורת-הנסתר שיכל להשיג, בלע כמויות עצמות של חומר, והתחיל גם לחפש מורה רוחני. הוא עבר לניו-יורק והחל ללמוד אצל סוואמי רודְראננדה ("רוּדי"), אמריקאי שלימד קונדליני יוגה, שנחשבה על ידי ג'ונס ליוגה הגבוהה ביותר. הוא ניסה גם סיינטולוגיה במשך שנה, אבל התאכזב כאשר גילה שבשלבים הגבוהים מבוססת תורתה של התנועה על סיפורי מדע בדיוני מרובי חייזרים ומלחמות טראנס-גלקטיות.

לבסוף הגיע להודו, אל סוואמי מוקטאננדה, הגורו של רודראננדה ודמות מפורסמת באותם ימים. מוקטננדה, שגר בכפר קטן ליד בומבי ונהנה מתהילה רבה בתקופה ההיא, היה יכול לשלוט באנרגיות הרוחניות שזרמו דרכו, ה"שאקטי" שלו, ולכוון אותן על ידי מבט או מגע לעבר אנשים שבסביבתו. תלמיד ישיר שלו סיפר לי שכל מי שהיה באשרם ידע בכל רגע בדיוק איפה נמצא מוקטננדה רק על ידי הרגשת הנוכחות שלו, ושאם הוא היה מתקרב מאחוריך היית מסתובב לעברו בעל כורחך. לתלמידיו הנבחרים היה מוקטאננדה גם מאציל מהשאקטי, ובכך הופך אותם למשדרי שאקטי בפני עצמם.

דא את עצמך

ב- 1968 נחת ג'ונס בהודו לראשונה, ובילה כמה ימים באשרם של מוקטאננדה. בנוכחותו חווה התעוררות של אנרגיה רוחנית כפי שלא ידע עד אז. על פי עדותו היה מפרכס ללא שליטה כשישב לפני הגורו ונכנס למצבי תודעה שונים ומשונים. למרות חוויות מיסטיות-אקסטטיות רבות שהיות מנת חלקו, ג'ונס ראה שעדיין איננו חופשי לחלוטין. הוא מספר כי הבין ש"אין שום יתרון רדיקלי בש-ו-ם סוג של חוויה", ושכל חוויה, נפלאה ככל שתהיה, היא בסך הכל עוד תופעה במניין התופעות, ולכן אינה יכולה להיות המקור לתופעות כולן ומהותן. הוא הבין שהארה איננה חוויה – תובנה חשובה מאין כמוה. 

ב- 1970, אחרי טיול רוחני במזרח התיכון, השתקע ג'ונס בלוס-אנג'לס, ובילה את רוב זמנו במדיטציה. באחד הימים בקיץ של אותה שנה ידע סוף סוף ג'ונס את מה שחיפש תמיד: "באותו רגע ידעתי לעומק ובישירות מה אני. זו היתה הבנה חבויה, ידיעה ישירה בהכרה עצמה. זו היתה ההכרה עצמה ללא תוספת של תקשורת מכל מקור אחר. פשוט ישבתי שם וידעתי מה אני. הייתי מה שאני. אני המציאות, העצמי, טבעם ומסדם של כל הדברים וכל היצורים. אני הישות האחת, הידוע כאלוהים, ברהמן, אטמן, המיינד האחד, העצמי".

מרגע שהרגיש עצמו מואר העניינים התגלגלו מהר: האוטוביוגרפיה שכתב, ממנה הציטוט לעיל, ובה הוא מספר את סיפורו וגם מרביץ את תורתו, הפכה לרב מכר, לא מעט בזכות הקדמה שכתב לו אלן וואטס, שהתלהב ממה שקרא. הספר, לעניות דעתי, אכן מרשים. במהדורות הראשונות שלו ג'ונס עדיין לא טוען שהוא התגלמות האלוהים, והתורה הרוחנית שלו מנוסחת בצורה יפה, מקורית וצלולה. מאות מעריצים מיהרו אל האשרם הקטן שהקים בגבעות קליפורניה וקיבלו על עצמם את מרותו. אך כאשר וואטס, כמה חודשים לפני מותו, רצה לפגוש את הגורו הצעיר הוא נענה בשלילה. אז כבר התחיל המידור, התחיל המיסוד של הכת שתוך שנים מעטות תנתק בין ג'ונס (שכבר קרא לעצמו "Baba Free John") לבין העולם ותאפשר לו לשקוע יותר ויותר בשיגעון גדלות מופרע.

דא הוא צליל בתוך חידה

בתחילת שנות השבעים עסקה הקהילה של דא בניסויים שונים ומשונים במטרה מוצהרת ללמוד שאין שום ערך אמיתי בשום חוויה, מענגת ככל שתהיה. קהילתו הקטנה של ג'ונס נתנה במסיבות, צרכה סמים בכמויות גדולות וערכה אורגיות מיניות למכביר. ג'ונס היה מפריד בין זוגות, פוקד על עריכת ניסויים מיניים (פעמים רבות בכיכובו) ו"מחרים" את הנשים היפות ביותר בקהילה לעצמו. ישנן ידיעות גם על אלימות שהיה מפנה כלפי חסידיו הנאמנים. מכל אלו נולדו כמה תביעות משפטיות כנגדו, שכולן נסגרו מחוץ לבתי המשפט.

על מעשיו אמר ג'ונס כי מדובר במה שנקרא בעגה הרוחנית Crazy Wisdom, כלומר השימוש של המורה הרוחני באמצעים שלילים, כדי להשיג תוצאה חיובית. המונח הזה הושרש על ידי המורה הטיבטי המפורסם Chogyam Trungpa (שלדברי הדאיסטים הכיר בגדולתו של דא), והוא נועד להכשיר חריגות של הגורו מגבולות הנורמות המוסריות והחברתיות כדי לעזור לתלמיד להתעלות גם הוא מעליהן, ומעל עכבות אישיות ותפיסות מאובנות. במסגרת העליזה של החכמה המטורפת נערכים לרוב ניסויים מיניים ונרקוטיים, וגם תרגילים המיועדים לגרום לתלמיד לזהות את תלותו באגו (או במילים אחרות: השפלות).

על כך יש לומר לדעתי דבר פשוט: חכמה מטורפת היא חכמה רק אם היא עובדת. אם היא לא מפתחת את התלמיד, ובוודאי אם היא מותירה את התלמיד במצב גרוע מזה שהוא היה בו, היא טיפשות מקושקשת. באופן אישי אין לי ספק שרבות מהנחות היסוד שלנו באשר לחיים ולמציאות זקוקות לרענון ואף לשבירה, אבל גורו אמיתי נמדד ביכולתו לזהות איזו מכה תעורר אותנו, ואיזו רק תגביר את קהות החושים והסבל. ג'ונס נכשל בכך. יחד עם זאת, חסידים רבים מתקופה זו שעדיין חיים רוחניות בנוכחותו, מעידים שהאמצעי ההוראה השליליים לכאורה שלו הפשיטו אותם באופן חיובי מאוד מתלות רגשית ומינית.

תן לו בשאקטיפאט

אבל בתקופה זו התרחשו גם דברים משמעותיים הרבה יותר: ג'ונס היה "משדר" אנרגיה רוחנית אל תלמידיו ומביא אותם לחוויות רוחניות עוצמתיות ביותר. האומנות הזאת, שנקראת בסנסקריט "שאקטיפאט" ומטרתה חשיפתו של התלמיד לרמות גבוהות של תודעה רוחנית, ידועה בהודו והיתה אהובה כאמור גם על סוואמי מוקטאננדה. מטרתו של ג'ונס היתה להראות לחסידיו שאין בחוויות עצמן, אפילו יהיו ה"רוחניות" ביותר, דבר בעל ערך. הם, בכל מקרה, פיתחו אליו אהבה והערצה חסרת תקדים (וכתבו את גרסתם המרתקת למאורעות).

חשוב להבין את התעוזה והחכמה הרבה שעמדה מאחורי ניסויים רוחניים אלו: בעוד שמוקטאננדה היה משגר אנשים לטראנסים מדיטטיבים או אקסטאטיים כדי, לטעמו, להעלות אותם במדרגות הרוחניות, ג'ונס היה עושה זאת דווקא כדי להראות להם שאין בחוויות אלו כשלעצמן שום יתרון רוחני ממשי. דבר זה לדעתי הוא חשוב מאין כמוהו, שכן אם אין תובנה שמלווה את החוויה הרוחנית, לרוב הופכת זו האחרונה, קסומה ככל שתהיה, לנטל ממכר בדרכו של המחפש. המחלוקת סביב הערך הרוחני של החוויה היתה אחת הסיבות לקרע שפרץ בין ג'ונס לגורו המפורסם, קרע שלאחריו יצא ג'ונס לדרך עצמאית, אולי עצמאית מדי.

כך או כך, השמועות על הקטעים המשוגעים שרצים באשרם של ג'ונס התפשטו מהר יותר מסניאסית של אושו בפסטיבל "פשוט". מכל קצוות ארה"ב הגיעו רבים לבקש את קרבתו, והוא הפך מפורסם, עשיר ובעל השפעה. כל אלו, בנוסף לכוחות הפרה-נורמלים שלו, האדירו את דמותו וסללו את דרכו אל היכל התהילה של המורים הרוחניים, ונראה היה שג'ונס אכן הולך להאיר את העולם כולו. אבל אז התברר, כרגיל, שכוח משחית, ושכוח פרה-נורמלי משחית בצורה פרה-נורמלית: ג'ונס הכריז שהוא אלוהים. על כך, ועל האהבה שבכל זאת נובעת מג'ונס גם היום, בחציו השני של המאמר.

כאילו דא

ברור לכל מי שמתבונן כיום בשדה הגורואים העולה כפורח, שבימים אלו כבר לא מספיק, לא מספיק בכלל, להיות סתם מורה רוחני מואר: כאלה יש כחול אשר על שפת הגנגס. כיום אם אתה רוצה להיות שחקן רציני בזירה הרוחנית, כדאי שתהיה אווטר, כלומר התגלמות האל על פני האדמה. כך אדי דא, וסאי באבא כמובן, ולאחרונה גם מתרבות השמועות שמאתה אמריטאננדה מאי, "האמא המחבקת", היא למעשה התגלמות אנושית של האחדות האלוהית. ראבק, אפילו אנדרו כהן התעקש שהוא "לא רק מורה רוחני, אלא תופעה מעוררת השראה".

אומר מיד: אין לי בעיה עם מוסד הגורו. אני חושב שמורה רוחני יכול לעזור מאוד להתפתחותו של אדם, והקשר עם מורה כזה רצוי וראוי שיהיה עמוק ומשמעותי. במקרים מסוימים כניעה טוטלית יכולה להביא ברכה. כל זה, כמובן, אם הגורו הוא לא שרלטן.

אדי דא אינו שרלטן. אבל הוא גם לא האדם שהייתי מפקיד אצלו את נשמתי. הוא כנראה כן ברוב כוונותיו, אבל על אף חוכמתו והשגותיו הרוחניות, הוא שוגה, לדעתי, בדמיונות. עזבנו את סיפורו של אדי דא בדיוק כשכוכבו החל לדרוך, ושמו שונה מפרנקלין ג'ונס ל- Bubba Free John.

כולם אלוהים, אבל אני יותר

אם כבר בתחילת הוראתו הרוחנית הוא השווה את עצמו לאלוהות האחת (אבל גם טען, כמקובל, שכולם ממילא גם כן היא) ואפילו הכחיש אפשרות קיומו של אווטר, הרי שבספטמבר 1979, בהצהרה כתובה ורשמית קבע ג'ונס שהוא ההתגלמות הארצית של אלוהים – כלומר כולם אלוהים, אבל הוא קצת יותר. הוא גם שינה את שמו: מעתה יקראו לו דא, "הנותן".

כעת הוא טען כי ההארה שלו היתה בעצם "התעוררות מחודשת", כלומר שבלידתו ועד גיל שנתיים הוא כבר היה מואר, ושרק שכח זאת לאחר מכן עד גיל 31. השיכחה היתה הכרחית, לדבריו, כדי שילמד באופן אישי איך זה להיות בן אדם, אבל הוא עצמו אינו אדם, שכן הוא התגלמות האלוהים עצמו. כעת הוא ילמד את בני האדם איך להיות אלוהיים.

דא גם פיתח מערכת תיאולוגית על פיה מכיוון שהוא האל על כולם לסגוד לו. למעשה, זו הדרך היחידה (!) להגיע להארה שלמה לדידו. אבל גם ההארה עצמה שהוא מבטיח לחסידיו הנאמנים אינה כלל שחרור מוחלט, והמואר אינו הופך למאסטר רוחני בפני עצמו – מכיוון שהוא, ורק הוא התגלמות האלוהים, אצל דא דרגת הקיום הגבוה ביותר היא להפוך ל"בן-דמות חי" (Living Murti) שלו עצמו, כלומר כלי להעברת התמסורת הרוחנית של דא הלאה, במעגלים הולכים ומתרחבים. התלמיד לעולם אינו משתחרר מהגורו: אצל דא הכניעה העצמית המוחלטת בפני הגורו היא לא אמצעי למען ההארה, אלא (מכיוון שהגורו הוא האלוהים ממש) היא ההארה עצמה והדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר.

כדי לעשות סדר בשדה הרוחני פיתח דא תורת "שלבים" על פיה מסלול החיים מחולק לשבע דרגות. הדרגה השביעית היא הגבוהה ביותר, ודא, שבהתחלה גרס שהוא נמצא בה יחד עם ענקים כבודהה ורמאנה מהארישי, החליט בתחילת שנות התשעים שרק הוא מואר בשלמות, ואילו המורים האחרים ספגו הורדה בדרגה והסתפקו לכל היותר בדרגה שש – רק דא נמצא ב"שלב שבע" של החיים (רובנו, אגב, תקועים עמוק בשלב שלוש). אז הוא גם קבע שבשום זמן בעתיד גם לא יקום עוד מורה בדרגה שביעית כמוהו – זה לא אפשרי וגם אין בזה טעם, כי הוא כבר נותן את התורה הרוחנית האולטימטיבית, את הדרך היחידה להארה מלאה.

קן ווילבר, לא ווילבר

בשלב זה נכנס שחקן רציני לזירה: קן ווילבר. ווילבר, כנראה "פילוסוף הרוחניות" הידוע בעולם כיום, כתב בהקדמה לספר של דא בשנת 1980, שתורתו הרוחנית של דא היא "ללא כל מתחרים, בשום מקום ובשום זמן", לא פחות. ב- 1985, עם הופעתו של החיבור המונומנטלי של דא, "The Dawn Horse Testament", המשיך ווילבר להשתפך וקבע כי "זה לא עניין של דעה, אלא עובדה פשוטה… 'ברית סוס השחר' הוא החיבור הרוחני העמוק, השלם, הרדיקלי, והמקיף ביותר שנכתב אי פעם על ידי הרוח האנושית הטרנאנדנטית". וואללה. לא הגזמנו. אני קראתי את הספר הענק הזה, והוא אכן מבריק, עמוק ומרגש, אבל הצהרה כמו זו של ווילבר אומרת תמיד יותר על האדם שנותן אותה מאשר על מושאה.

שנים אחרי זה יצטער ווילבר שנכנס לכל העסק של דא. בסוף שנות השמונים, כשהשמועות על מעליליו של דא הפכו לתביעות משפטיות, ההמלצות של ווילבר הפכו לתקריות מביכות. ב- 1996 פירסם ווילבר בפורום שלו מכתב בו הוא מצהיר שלמרות שתורתו של דא היא זהב, האיש עצמו לוקה מבחינה מוסרית ושקהילתו היא למעשה כת. הוא קורא לאנשים ללמוד את התורה אבל להתרחק מהמורה. אבל ב- 1998 שולח ווילבר מכתב פרטי לקהילה של דא, בו הוא מצהיר שדא הוא עדיין המורה שלו והאיש הכי מואר בעולם. הקהילה ממהרת כמובן לפרסם את המכתב ברבים, וווילבר נתפס כצבוע. בניסיון נואש להציל את עורו האינטגרלי הוא מיד מפרסם הצהרה פומבית בה הוא מכריז שסתר את עצמו מפני שדא סותר את עצמו, וממליץ רק לאמיצי הלב שמבקשים כניעה מוחלטת להגיע אל דא. כל אותו זמן ישב אדי דא באי הירוק שלו בים, נהנה מהשבחים והבלגן ונותן את עצמו למי שמבקש, אבל לא בחינם.

ממקום מושבו באוקיינוס דואג דא מאוד למצבו של העולם, וכהתגלמות האל המושלמת הוא כמובן גם אחראי לו במידה מסויימת (במסורת ההודית אלוהים מתגלם בדמות אנוש כדי לאזן מחדש את סדר הדהרמה שהשתבש). כאשר מתרחש משבר עולמי הוא פעמים רבות נכנס למדיטציה עמוקה ושולח את ברכותיו למוקד הסבל. בקהילתו זוקפים לזכותו את נפילת הקומוניזם, איחוד גרמניה והניצחון המהיר של ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה. גם בזמן מלחמת לבנון האחרונה הוא פעל לטובת האנושות. אולם על אף הישגיו האדירים, יש לו גם כשלונות: הוא חזה שעד שנת אלפיים יכיר בו העולם כגואל המובטח על ידי המסורות הדתיות השונות. זה, כידוע, לא קרה.

דא עקא

ומה כיום? בלי כל קשר לחוסר ההכרה לו הוא זוכה מהעולם, אין ספק שנכון לזמן הזה שליחותו הרוחנית של דא לא הגשימה את עצמה, ואף הוא מודה בזה. צריך להתבונן במבחן התוצאה: אחרי 34 שנות לימוד רוחני, כמה אנשים שיחרר דא? כמה אנשים בריאים בנפשם, במלוא מובן המילה, יצאו מקהילתו של דא? התשובה: אפס. אין בין תלמידיו של דא ולו אדם אחד אשר על פי הגדרתם שלהם נמצא בדרגה השביעית של הקיום. לי נראה שאם מורה עומד מול כיתה שנה שלמה ובסופה אף לא תלמיד אחד הבין את החומר, הבעיה היא לא התלמידים. המסקנה המתבקשת היא שהמורה לא מלמד כהלכה. כעת אפשר לשאול האם ייתכן שהתגלמות האל עלי האדמה, האדם המואר ביותר אי פעם, ילמד קהילה של אלפי אנשים עשרות שנים, ואף אחד לא יצליח להגשים את תורתו?

מה אם כן השתבש? במאמר אחר ניסיתי לתאר את הפגיעות הרבה שיש דווקא למורים רוחניים, פגיעות מהאגו, למי שלא הבינו בצורה מוחלטת שהם הרבה יותר גדולים ממנו. המורים הללו, משום שלא הכחידו לחלוטין את אשליית הנבדלות שלהם, משתכרים מהתהילה שנופלת בחלקם. העוצמה המטורפת שבמעמד הגורו מנפחת מהר מאוד את גרעיני העצמיות האגואיסטית שנשארו בליבם וממצב בו הם כמעט חופשיים ממנה הם הופכים למשרתיה הכנועים ביותר, לרוב אף מבלי שיבחינו בכך. השאיפה הנעלה והכנה ללמד ולעזור לזולת נצבעת בצבעים מכוערים של האדרה עצמית (או, במקרה של דא, מגלומאניה בפרופורציות אצטקיות), ומכיוון שאין בקהילתם מי שיחלוק עליהם או אף יצביע על נקודות העיוורון, שיגעון הגדלות רק מזין את עצמו. תוך זמן לא רב נוצרת מפלצת מגודלת שקליפתה מבריקה ותוכה מקולקל ומבאיש. התהילה, כפי שכתבתי אז, לובשת צורה של מוזוליאום: כל הפאר, ההדר והפרסום הללו הם בעצם קבר אחד גדול.

ולג'ונס היתה לא רק תהילה, אלא גם חוויות רוחניות עמוקות וכוחות פרה-נורמלים מרשימים. הוא עצמו היה מודע לסכנה בה הוא נמצא: "… יש סכנה בחיים הרוחניים, כאשר הסגולות של החיים הרוחניים מתחילות להיות אדירות. כאשר החוויה הרוחנית מתחילה להיות עמוקה, נרקיס [האגו – ת.פ.] הופך להיות פרא, מתחיל להרגיש מאוד עצמאי, מאוד מלא, מתחיל להרגיש כאילו הסגולות האלה שעולות בו הן הסגולות שלו, שהן היו בו כל הזמן ושכעת הן ממש רכושו … סגולת הסטסאנג ["מפגש עם האמת" – ת.פ.] מתחילה למות באדם כזה, מפני שהוא מתחיל לחשוב שהוא עצמאי. הוא מתחיל לחשוב שהתובנה שלו היא עצמאית, ושהארה עצמה היא סוג של עצמאות."

את השורות האלו כתב ג'ונס ב- 1973, בתחילת דרכו כגורו. אז הוא ידע בדיוק, בחכמה רבה, עם מה הוא מתמודד. הוא אכן זכה לראייה רוחנית נדירה וגבוהה. הוא אכן ידע לנסח את תובנותיו בצורה מבריקה, מקורית ומדויקת. אבל הוא כנראה לא השלים את המסע, ובמצבו הלא-שלם ההערצה האבסולוטית כלפיו היתה כבדה מנשוא. החקירה העצמית שלו נערכה באינטנסיביות עצומה, בכנות ובתשוקה גדולה, אך ג'ונס לא הצליח להשלים את ההתמודדות עם מה שגילה, והמאבק העתיק בין טוב לרע עדיין מתחולל בקרבו. אחרי שהבין שהוא עצמו אינו נבדל מאלוהים (כי הכל אלוהים), התפתה ג'ונס להאמין שהוא עצמו, כלומר פרנקלין ג'ונס כיחידה נפרדת, אלוהים. הוא רצה לנכס לעצמו את מה שלעולם אינו ניתן לניכוס, ובכך איבד את הכל. במקום אלוהי, הפך ג'ונס לאנושי יותר. אנושי מדי. הוא נכנע לפיתוי הראשוני, הקדמון ביותר: "והייתם כאלוהים". הוא נפל לבור השכיח ביותר, הבור שהוא עצמו התריע מפניו ותלה אלפי שלטי אזהרה סביבו: האגו.

אבל באנושיותו הוא גם זורח. לא פגשתי אותו, כאמור, אבל ידידים שאני סומך עליהם מספרים שהוא אכן מקרין אהבה וטוּב. מסתבר שאיך שלא נקרא את ההילה שלו, האיש חונן בסגולות רוחניות יוצאות בהרבה מגדר הרגיל. משיחות עם חסידיו גם קיבלתי את הרושם שלפחות חלקם אינם מעריצים שוטים, אלא מחפשים רוחניים רציניים שמרגישים שדא מאפשר להם להתקדם בדרכם. דא פתח אנשים רבים למציאות האלוהית, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. אפילו חסידים לשעבר, שכיום ניתקו קשר איתו ונושאים בלבם כאבים לא קטנים בגללו, סיפרו לי שלימד אותם רבות והציג בפניהם חיים שלא ידעו לפני כן. בעבר, וכיום, הוא לרוב מנסה בכנות לעזור, אבל הוא שבוי בחלום שיצא מזמן מכל פרופורציה, חי בסרט מעוטר באפקטים מצוינים אבל עם עלילה מופרכת לגמרי. חבל שמשום כך תורתו העמוקה מוכתמת, אולי ללא תקנה.

צריך גם להעריך את התעוזה המטורפת של דא: הוא יצא לבנות מסורת רוחנית שלמה לבדו. בדיוק כפי שהוא רואה את עצמו, דא הוא דמות משיחית, במובן זה שהוא יצא לגאול את העולם כולו, להביא את בני-האדם כולם אל ממלכת האלוהים, ומה שמשותף לכל הדמויות המשיחיות מאז ומעולם (עד רגע זה) הוא כישלונן.

בפיצול הפנימי שלו בין מגדלור רוחני לבין מגלומן מגוחך דא דומה לאותם גאוני מתמטיקה קריזיונרים או לאותם קומפוזיטורים מחוננים ואנטישמים – רוח הקודש, מסתבר, פועלת בדרכים מסתוריות, והמוזות האלוהיות נחות לא רק על צדיקים גמורים. ויש להן גם חוש הומור, למוזות: מדהים איך חייו של דא כיום משקפים בצורה כל כך אירונית, כל כך טרגית, את כל מה שתמיד הטיף נגדו: הוא חי מבודד, מפונק, מנותק מהעולם, מרוכז בעצמו, על אי בודד, בודד על אי. בדיוק כמו נרקיס. בדיוק כמו האגו.

איזי שאל בתגובה למאמר השני על דא, למה אני בכל זאת חושב שהוא, על אף חולשותיו וחטאיו, מגדלור רוחני. בתשובה אביא קטע מדבריו של דא, ממש על קצה המזלג, ואנסה להראות את חדשנותו. הנה הציטוט מ- 1980, מתוך קטע שנקרא The Trancendance of Attention:

…the presumption of existence as a mortal and limited self causes us to react to the very Condition in which we exist. Therefore, instead of existing at ease, allowing whatever exists simply to happen and change and disappear, we react and contract upon ourselves, and we seek knowledge and experience that will release us from the primitive suffering of mortal existence. But that very reactive contraction, and the search built upon it, are themselves based on a reaction to the Mystery in which we inhere, whatever our experience may be, and to which we are related through Ignorance, whatever our degree of knowledge may seem to suppose. Therefore, the conventions of our mortal knowing and experiencing and seeking are in fact–whatever they may also be as practical occupations–a reactive contraction of the body-mind, a self-bond in which the native Mystery and the native Ignorance of our existence are transformed and misinterpreted to be a Problem, a Question, a motivation toward ultimate fulfillment and release of a state of existence that is felt to be limited, vulnerable, and confined to the play of phenomena.

מה אומר לנו ג'ונס? הוא טוען שמפני שאנחנו רואים שהגוף מוגבל ובר-תמותה, ומפני שאנחנו מזדהים איתו כאילו הוא אנחנו, אנחנו "מגיבים" ל"מצב" שבו אנחנו קיימים. במקום לתת לדברים להתרחש אנחנו מתכווצים סביב עצמנו ומיד מחפשים ידע או חוויה שישחררו אותנו מהסבל שבהתכווצות הזאת. אלא שהחיפוש הזה עצמו הוא תולדה של ההתכווצות הזאת, וכך גם יהיו כל תוצריו, שלכן יהיו חסרי ערך ורק ימשיכו הלאה, ואף במשנה תוקף, את ההתכווצות (נדמה לי שבמאמר הראשון שלי על דא כתבתי בטעות "התקבצות"). מכאן החיים הופכים לבעיה, לשאלה, שדרושה עליה לכאורה תשובה. בפסקה אחת הוא מצליח לתת תיאוריה (אחת מני כמה שלו) של הכשלון שלנו לחיות חיים חופשיים ואת הכשלון שבכל חיפוש שנובע מההנחה שיש לנו כאינדבידואלים בעיה. גם התאור של ג'ונס את האגו כהתכווצות, וכזו שנובעת ממערכת יחסים לא נכונה עם העולם, הוא מקורי ומכוון בצורה טובה מאוד אל האמת לדעתי.

בפסקאות הבאות ג'ונס מבהיר שכדי לפתור את הבעיה (לכאורה) של החיים לא יעזרו לנו כל ידע או חוויה, אלא רק תובנה אל תוך המכניזם של תשומת הלב שמכשיל אותנו כל רגע ורגע מחדש, אבל שהוא (הוא לא שוכח לציין) בעצמו עולה בכל רגע מתוך המסתורין הגדול עצמו! רק הבנה עמוקה של הדינמיקה הזאת תראה לנו שמעולם לא היתה בעיה ותאפשר לנו לחיות חיים מלאים. ישר כוח ג'ונס.

המקוריות של ג'ונס היא שהוא טוען שכל עניין האגו הוא לא משהו ש"קורה לנו", ובגלל זה אנחנו סובלים, אלא משהו שאנחנו עושים. זו פעולה שלנו (של האורגניזם והכרתו, אני מתאר לעצמי, שהרי אין אינדבידואל אוטונומי). אנחנו כל הזמן מתכווצים אל תוך עצמנו, ובכך למעשה יוצרים מרכז מדומיין של זהות, של עצמיות, בתוך השדה האחיד של המציאות. ג'ונס מדמה את זה ליד שנסגרת לכדי אגרוף, ולכאב שנגרם מלחיצת האצבעות אל הכף. כשמבינים את זה, כשרואים את זה, מפסיקים עם הפעולה המאיבה הזאת, היד נפתחת מיד והאגרוף הקפוץ הופך ליד פתוחה וחסרת בעיות. מה שיפה במטאפורה הזו (שאלן וואטס השתמש בה לפניו, אבל לא פיתח אותה כמוהו), הוא שלפני ואחרי מדובר באותה יד. לא השתנה שום דבר, לבד מהפעולה המכאיבה שהפסיקה. אבל מהותית, הכל אותו דבר. כך גם עם ההארה כמובן: רק ההבנה שלנו את העולם משתנה. חוץ מזה, הכל אותו דבר. ושונה לגמרי, כמובן.

אז מה שהופך את ג'ונס למגדלור רוחני לדעתי זה שהוא נתן לעולם עוד שיטה שלמה שמנתחת את המציאות האנושית בשפה מקורית ורעננה. זה המון לדעתי. הוא המציא שפה דתית משלו, שעכשיו אנחנו יכולים ללמוד ממנה. מכיוון שאני לא מאמין שיש איזושהי שיטה או מסורת שאומרים את "האמת עצמה", אלא רק אצבעות שמצביעות אל הירח (ושאסור לבלבל ביניהן להין הירח כמובן, כפי שהדגיש הבודהה), הרי שעוד אצבע כזו היא תרומה יפה מאוד לאנושות. זוהי תרומתו של ג'ונס.

כבר כמעט חצי שנה שאני חוקר במרץ ובעניין רב את סיפור Adi Da, הגורו שחושב שהוא התגלמות האל על פני האדמה, ובבוא הזמן, והזמן קרוב, גם אכתוב על זה מאמריים לאנרג'י. דא זה, לבד מהיותו מגלומן בפרופורציות אצטקיות, היה גם ידוע (אני לא יודע אם הוא עדיין ממשיך בכך) בהתעללות מינית ופיננסית בחסידיו, תחת התירוץ הגורואי הידוע של "Crazy Wisdom", היינו: תאמין לי, זה שאני מתעלל בך זה עוזר לך להגיע להארה.

הנושא של הפרקטיקה הסאדו-הארתית הזו ראוי לדיון נפרד ונרחב, ולא אתחיל עם זה כעת. אבל בחיפושי אחר אנשים שונים שהתייחסו לעניין הגעתי אל האתר הבא של אלן קצלב, תלמיד של סרי אורובינדו, שמהגג על ענייני רוח ונוגע גם בעניין הזה במאמר עדכני (הוא מזכיר בו גם את פרשת הרב גפני האחרונה). בדיון על מוסד הגורו קצלב אומר כאן כך:

The problem is that the current Guru institution, as it has been adopted in the West, is deeply flawed, indeed, it is quite medieval. It may be that these traditional cultures like India, Tibet, and the Far East have their own checks and balances, and since these have been removed in the West, what is left is the abusiveness.

אני מסכים עם הסיפא של דבריו, ולא עם הרישא. כלומר, הבעיה עם מוסד הגורו אינה שהוא ימי-ביניימי (למעשה הוא עוד הרבה יותר עתיק מכך, ופרח גם ביוון העתיקה ולא רק במזרח – אבל אולי קצלב מתכוון לאופיו הדרקוני). הבעיה היא שהוא מוצא מתוך הקונטקסט המסורתי (תרתי משמע) שלו ונשתל אל תוך תנאים זרים ומוזרים. כמו מושאים רבים של הניו-אייג', הוא נשלף מתוך המסורת שהעניקה לו, כמו שאומר קצלב, איזונים ובלמים, ונבנה מאפס, כדי לספק צרכים אמיתיים ומיידיים במקרה הטוב, ותאוותניים ואגואיסטים במקרה הרע.

במקום שהגורו יבקש מהתלמיד כניעה מלאה (כמו רבים, ודא ביניהם), בסמכותה של המסורת שהוא אחד מהחוליות שלה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להכנע מסד עתיק ומסועף של תורה רוחנית שעמד במבחן הזמן, התלמיד נכנע לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד (כן, מואר אין פירושו בהכרח חכם), ובמקרים אחרים סתם שרלטן. במקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה לשמוע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

כאשר הגורו מואר בשלמות (אם בכלל קיים דבר כזה לא רק בתיאוריה – אז נאמר, מואר מספיק, ודבר כזה אכן קיים לדעתי) אולי לא תהיה בעיה, אך רובנו המוחלט, וכמונו רוב המורים הרוחניים, לא מוארים, לא בשלמות ולא בתיך. חיש מהר גרגירי האגו הקטנים שעוד נותרו להם מריחים את ההערצה והעוצמה שנפלה במנת חלקם, ומתנפחים למימדים מפלצתיים (וכתבתי על זה ביתר אריכות כאן).

מוסד הגורו, אם כן, לא נכשל משום שאין בו אמת (כי לדעתי כניעה מלאה לאדם מואר יכולה להביא טוב גדול), ולא משום שהוא מיושן, אלא משום שהוא מיובא ללא התוספות, מפני שלפני היצוא מפשיטים ממנו כל דבר שאפשר (stripped for export, מה שנקרא), והוא מגיע אלינו, במערב (וגם במזרח עם גורואים דוגמת אושו) ללא מסורת שתגביל ותייצב אותו. וללא זאת הוא נופל, פעם אחר פעם.