אני יודע ששתי רשימות באותו יום זה מוגזם, ולכן מבקש את התנצלותכם מנויים יקרים כשאני מפנה אתכם עכשיו למאמר שלי שהתפרסם באתר 'אלכסון'. מאמר לכבוד ט"ו באב, על האהבה.

אני מזהיר מראש: המאמר הזה שונה באופיו מהצורה שבה אני בדרך כלל כותב. מדובר בעצם במסה קצרה שבה נעשה ניסיון למצוא את נקודת ההשקה בין כמה שורות שיר של קאלידאסה, אולי גדול משוררי הודו הקדומה, לבין שורה מה'אניאס', יצירתו של ורגיליוס, אולי גדול משוררי רומא העתיקה. שניהם מדברים על איזושהי כמיהה, על געגוע שעולה בנו למראה דבר יפה, או למרגש האהבה. על עצירה קצרה, על התעלות, על יקיצה. ובאמת, הכוח היחיד שיכול לחבר בין הודו לרומי, בין מזרח ומערב, חייב להיות האהבה.

המסה כאן.

במלאת שלושים למותו, מחר

אני זוכר אותנו, כמה מתלמידיו, יושבים בדירתו, רכונים מעל מאמר של היידגר, הכותב על האפשרות לפריצה וגילוי של ההוויה עצמה בעולם שכולו תופעות. אני זוכר, כשנה אחרי כן, את פליאתי על העניין שלו בתובנות הרוחניות שלי אחרי שחזרתי מעוד מסע בהודו. אני זוכר, שנים לפני כן, את חברי הטוב י' ואותי, סטודנטים צעירים באוניברסיטת חיפה, מנצלים כל הזדמנות לשמוע אותו מדבר. אני זוכר שנים לאחר מכן אותנו בחתונתו עם אלונה, אהובתו. אני זוכר יותר מעשור של פגישות, שיחות, התכתבויות, כל אלה בסופו של דבר על עניין מהותי אחד: איך לא להיכנע למשיכה האינרטית, המנרמלת, מטה; איך לפתח קשב, התכוונות ופתיחות לאחרוּת שבקיום, אף לקיומו של האחר לחלוטין.

אילן גור זאב היה אחת המורים הראשונים שלי, במלוא מובן המילה. הוא היה מרצה מסוג אחר, משום שהחומר שניסה להעביר היה מסוג אחר. הוא לא העביר אך ורק אינפורמציה, אלא התעקש לטעון את דבריו במשמעות ובערכים. כמובן, גם הוא העביר את אותם קורסי מבוא ענקיים, "בקולוסאום", כפי שהוא היה מכנה את האולם הגדול, המשופע, באוניברסיטה. אך היו אלה הקורסים הקטנים יותר, שעוצבו על ידו כרצונו, שבהם הוא יכול היה לתת את עצמו, וזאת בז'רגון הפוסטמודרני-ייחודי המאפיין אותו כל כך.

החיים האקדמיים היו עבור אילן ביטוי מוחשי, בעולם נטול האלוהים, להתעלותה של רוח האדם, לאפשרות לחריגה מ"מכונת העונג הפוסטמודרנית" ומימוש חיים ארוטיים, במשמעות האפלטונית של הביטוי. כך במחקריו הדגיש אילן את החובה עלינו, כבני אנוש, לשאוף למשמעות בעולם נטול משמעות, וכך בהוראתו, ביחסיו עם הסטודנטים שלו, הוא ניסה בפועל להעניק להם – לא "משמעות" לעוסה מראש, אלא את הצמאון והדחף לחפש ולמצוא בעצמם דרכים להתחמק מהאינסטרומנטליזציה של החברה בזמננו, אותה סטנדרטיזציה שמכוונת להכניסם לתלם, תלם שכולו האח הגדול, הן כקריאה לצייתנות פוליטית והשתלבות יצרנית כחלק מ"העם" ו"המדינה", והן כקריאה להתמוססות תודעתית מול שעשועי המדיה, שסופה לא רק שיכחת האמת, אלא גם שכחת השכחה, דעיכה סופית של האנושיות שבאדם.

אילן יצא לא רק נגד מוסדות האקדמיה, שפעמים רבות נותנים יד להשטחת השיח החינוכי ולבגידה פופוליסטית בחזון שאותו הם אמורים לקדם, אלא גם נגד הזרם המרכזי של הפילוסופיה ש"נעשית" באקדמיה כיום. הוא לא רק התייחס לזמן הזה, לימינו, ולא רק עשה זאת בתשוקה אמיתית, אלא גם לא התבייש לדבר "מטאפיזיקה", כלומר להתייחס בדבריו לקיום עצמו, להוויה, ולבני האדם כסוכניה וכישויות השואפות תמידית אליה והרחק ממנה בו זמנית. הוא דיבר על ההוויה כפריצה חצופה מתוך האין, ועל השאיפה לחזרה אל האין כפיתוי התמידי המלווה את האנושות מלידתה, מלידתו של כל אחד מאיתנו. לשיבה אל האין פנים רבות, החל מהתאבדות, דרך הבלעות מרצון בקונצנזוס מסויים (כאזרח, כחייל, כיהודי, כמאמין), ועד כניעה לכוחות השוק והתמזגות נהנתנית בתעשיית העונג הקפיטליסטית שסביבנו.

מול השאיפה אל האין הוא הציב את הרגישות ליש, את החריגה מהנורמליות והפתיחות האמיתית לאחרוּת, שמגשימה את האנושי שבנו, ומבטאת אהבת אמת. לחריגה זו אין כללים, שכן היא אינה עוד "שיטה". אין נוסחה שתאפשר לנו לפקוח עיניים ולהתעורר. אולם ניתן להגיע אליה, ואילן האמין שהאפשרות הזאת נפתחת על ידי שיחה ידידותית, על ידי אירוניה והומור, על ידי מודעות עצמית חסרת פשרות, ועל ידי אהבה.

בשנים האחרונות זיהה אילן את השאיפה אל האין עם הרצון למחוק כל זכר לאפשרות של טרנסצנדנציה. הוא איבחן שחלק מההתנגדות הפוליטית במערב למדינת ישראל מונעת על ידי הכמיהה אל השקט התעשייתי, תרתי משמע, וזאת מכיוון שהמסורת היהודית היא שהביאה לעולם את היומרה והאפשרות להתעלות מעבר לו, כלומר את האלוהות כישות טרנסצנדנטית. מתוך הציווי להתעלות, מתוך העמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי-נתפס, נולד הארוס המניע את המערב מוסרית וטכנולוגית. אותו ארוס גם הביא לניסיונות, הכושלים תמיד, לכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. ממלחמות הקודש ועד לרייך בן אלף השנים, הניסיון הנאיבי ליצור עולם מושלם נגמר תמיד בזוועות חסרות תקדים. על חורבנם – ושלילתם – של החלומות המשיחיים הללו התבססה התרבות המערבית הנוכחית הדואגת מראש לבטל כל ערגה טרנסצנדנטית. ובמדינת ישראל מזהה הלך הרוח העכשווי באירופה ערגה שכזו.

על פי גור זאב, חלק מאלה שמבקשים להתמזג בעונג הפוסטמודרני משתמשים בשיח האקדמי הפרוגרסיבי, שמכוון את חיציו הפוסט-קולונאליסטים לישראל, בין השאר כביטוי למלחמה בארוס הטרנסצנדנטי שמייצגת היהדות, ובתוכו גם הניכוס של האמת האבסולוטית, המלחמה חסרת הפשרות באלילות וברוע, והיומרה האתנוצנטרית להיררכיה ו'סגולה'. זו על פיו חלק מאותה "אנטישמיות חדשה" בזמננו, שבשונה מהאנטישמיות הותיקה יותר לא רואה את היהודי כאחר, אלא דווקא כעצם מהותו ושורשו של המערב – אותו מערב שהמונותאיזם שבלבו הביא לשנאות ולמלחמות כה רבות – ודווקא משום כך מנסה למחוק אותו.

כאמור, אין למצב הזה תשובה פשוטה, בוודאי לא בהצטרפות לאחד מצבאות הג'יהאד, בין אם היהודי, הנוצרי או המוסלמי, שמדמים את עצמם כמתייצבים אל מול החברה הנוכחית, אבל למעשה לא מתעלים מעליה, אלא חוזרים על הטעויות שהולידו אותה מלכתחילה. מנגד, אלו המבקשים לכלוא את היצר הרע של הקנאות משתיקים יחד איתו גם את התשוקה לאמת, ולכן "השעטה לקראת פרחיזציה כאידיאל", במילותיו מהרצאתו האחרונה, זו שבאה לידי ביטוי בהיפר-קפיטליזם ההדוניסטי, האנטי-אינטלקטואלי, היא בד בבד דיכוי האפשרות להתעלות והפיצוי לה, כאשר על העדר הטרנסצנדנציה אנחנו מפצים באינטנסיביות גוברת והולכת של מידע, בידור ומסכים מהבהבים.

רק בעמידה הומניסטית קשובה, אשר באומץ לא מוכנה לוותר על יושרה האינטלקטואלי עבור הבטחות של אמת פונדמנטליסטית נוסחתית או של חגיגת חוסר-האמת בבכחנליה הדוניסטית, יש תקווה לפריצה מתוך היער של חוסר המשמעות אל המַעֲרֶה, אותו צהר של אור, של ההוויה. לשם ניסה אילן להצביע. במסע האסימפטוטי לקראת המטרה הזו הוא הושיט יד לקולגות, קירב אליו תלמידים וקנה חברים, כמו גם יריבים לא מעטים.

אילן גור זאב, הוגה מבריק ומקורי, רואה לנפש האדם ורוח החברה, רליגיוזי בצורה עמוקה, אדם שהיה עצמו מביטוייה המובהקים של הרוח האירוטית, הפרומתאית, בזמננו, ובעל חיוך מתוק. על מחשבותיך וחריפותך, על חסרונותיך ורגישותך, על הארוס והאהבה – אהבתי אותך, אילן. היה שלום, היה שלום. האש שהדלקת לא תכבה.

סתם

—

התפרסם בגליון 18, חורף 2012, של אדם עולם.

ואולי בהזדמנות זו אפנה בקריאה נואשת: מי שהשאיל ממני את ספרו של גור זאב אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם – שיחזיר.

ביום שישי שעבר, ט' בשבט, 14 בינואר, התחתנתי. אני מודה למי ששמח בשמחתי – אכן היתה חתונה יפה ונעימה, לפחות לי ולכלתי היקרה. שמחנו, רקדנו ואכלנו, אבל הרי לא על אלה אכתוב. אני רוצה, ברשותכם, לנצל את ההזדמנות כדי לנסות לברר כמה שאלות בנוגע לחתונות בישראל בכלל. הנושא עולה מדי פעם לכותרות, ולא רק מפני שהוא תופס תשומת לב במובן ההוליוודי, אלא מפני שבמדינתנו הקטנה הוא מוקדו של מפגש מרכזי בין מרבית הציבור החילוני באורחות חייו, לבין הממסד הדתי מטעם המדינה.

לאותו ממסד ולאופי המפגש איתו ספציפית, אני רוצה להקדיש רשימה אחרת. כאן אני רוצה לספר קצת על הדרך שעשינו, זוגתי ואני, לקראת החתונה. אחת מהתוצאות הקשות של הפקדת, והפקרת, היהדות בידי הממסד האורתודוקסי היא שיהודים רבים, גם אורתודוקסים, לא יודעים דבר על העמדה ההלכתית בנוגע לתחנות החיים העיקריות שלהם (בהן אנחנו לרוב נפגשים עם הרבנות). אנשים פשוט לא מבינים איך מלים תינוק, איך נושאים אישה, איך קוברים הורה.

חלק מזה נוח מאוד לאותו ממסד, לא רק מתוך ניסיון להשאיר את הכוח והסמכות אצלו, אלא מפני שטקסים רבים, ומעמד הקידושין הוא דוגמא מובהקת לכך, מבטאים מערך ערכי שזר לחלוטין לתודעה המודרנית. אילו חתנים יהודים רבים היו יודעים שהם למעשה רוכשים את בנות הזוג שלהם באקט של קניין, ייתכן ששיתוף הפעולה שלהם היה מהוסס יותר. ויש להודות בעניין זה שחוסר הידע נוח מאוד גם לצד החילוני, שמכל מני סיבות לא ממש רוצה לדעת מהי השקפת העולם של המסורת.

יוצא מכך שאת הרגעים המשמעותיים ביותר של חיינו אנחנו מפקידים בידי זרים שאנחנו לא ממש מבינים אותם, ושהם לא ממש מבינים אותנו. נראה לי שמדובר באיוולת נוראית. תראו: השאלה המרכזית שלדעתי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בעומדנו לקראת רגע כזה, היא האם אנחנו מוכנים שאנשים אחרים (שלרוב לאו דווקא רוצים באמת בטובתנו, אבל זה באמת משני לעניין), יחליטו עבורנו איך הוא יראה. לשון אחר, האם אנחנו מתייחסים לטקס כאילו היה ניתוח, בו הרב הוא רופא מומחה שאמור "לסדר" את העניינים בשבילנו, או תקלה חשמלית שתיקונה מבוצע על ידי רב-חשמלאי-מוסמך שהזמנו בטלפון? האם החתונה (למשל, ולהלן) היא בעיה שצריך לפתור בעזרת איש-מקצוע?

או מכיוון אחר: האם החופה היא שירות שאנחנו קונים, מוצר שמגיע ברגע שבו אנחנו רוכשים אותו? האם אנחנו לקוחות של הרבנות? או שוב מכיוון אחר: האם הרב הוא מעין כומר או גורו שבכוחו המאגי לעשות את מה שאנחנו רוצים שיהיה? האם לרב (ורק לרב) יש כוחות קסם שמסוגלים להעביר אותנו תהליך משמעותי של נישואין? לדעתי התשובות על כל השאלות הללו היא לאו מוחלט. ובאופן מפתיע ההלכה מסכימה איתי, שכן כלל לא חייבים רב עבור נישואין. במילים אחרות, כאשר אנחנו שואלים את עצמנו מי בעל הבית בטקס הנישואין, הן ההגיון והן ההלכה מורים שאנחנו עצמנו – החתן והכלה. לכן אין סיבה שאנחנו לא ניקח אחריות על הרגעים המשמעותיים האלה.

לנו היה ברור מלכתחילה שאנחנו רוצים לעמוד מתחת לחופה כבעלי הבית, ולא כאורחים בחתונה שלנו עצמנו. אבל בשביל לקחת אחריות צריך לא רק רצון לכך, אלא גם ידע והבנה בנושא. אנחנו בין השאר קראנו את הפרק הרלוונטי בספר "ימי אדם" שיצא לאחרונה ומקבץ בתוכו הסברים מפורטים על טקסי חיים יהודיים. בימינו יש גם כמה מסגרות שמציעות סדנאות על הנושא, למשל במרכז החינוכי של קיבוץ חנתון או מטעם ארגון "הויה" ועוד. עשו את החתונה לשלכם.

כדת משה וישראל

ביום שישי שעבר, ט' בשבט, 14 בינואר, התחתנתי. בואו נאמר שסיפרתי לכם על כמה שההתרגשות היתה גדולה והאוכל היה טעים, כמה השמלה היתה יפה ודי-ג'יי מגניב. הבה ניגש ישר לעניינים דנן. אני רוצה לספר לכם קצת על הטקס, כי באשר אליו עברנו אני וזוגתי דרך ארוכה של חשיבה והכנה. בסך הכל, לשנינו אין בעיה מיוחדת עם זוגיות שאיננה ממוסדת, והסיבה שהתחתנו לא היתה מפני שחששנו "לחיות בחטא" או לחילופין מתוך הרצון להיות במרכזה של מסיבה גדולה. התחתנו מפני שחשבנו שראוי להיכנס למסגרת מחייבת של ברית, של קידושין, שתקשור את חיינו ברמה עמוקה ומשמעותית יותר לדעתנו.

יחד עם זאת, ודווקא משום כך, לא היינו יכולים להסתפק במבנה האורתודוקסי הסטנדרטי של המעמד, וזאת מכיוון שלדעתנו המעמד אמור להביא לידי ביטוי ערכים שאנחנו מאמינים בהם. לכן לא היינו מוכנים להפקיד אותו בידי הרבנות, מכל אותן הסיבות שציינתי לעיל. וכמו כן הרגשנו מחוייבים לשנות חלקים ממנו, משום האפלייה האינהרנטית בטקס האורתודוקסי, כפי שהוא נראה היום, לרעת הכלה.

מעט על העניין האחרון. טקס הקידושין, משום שהתגבש כמובן הרבה לפני שנשים נחשבו לשוות-מעמד לגברים, מנוהל כך שלמעשה אין כמעט צורך באישה. נכון, היא צריכה להסכים, אבל קולה לא נשמע, היא פסיבית לחלוטין, ולפעמים גם מכוסה לגמרי על ידי הינומה. זה לא צריך להפתיע אותנו, אם נזכור שהכלה למעשה נחשבת לפריט קניין שהחתן רוכש. מובן שבימינו כל המסגרת הקונספטואלית הזאת נראית מוזרה עד מופרכת, ואין ספק שההתמודדות של האורתודוקסיה עם הצורך לשנות את אופיו החד-צדדי של הטקס היא אתגר רציני עבורה. לנו לא היה זמן לחכות עד שהיא תואיל לעשות כן.

האמת היא שמעמד הקידושין שלנו (מסיבות לא-מהותיות שונות) היה כשר גם מבחינת ההלכה האורתודוקסית. יחד עם זאת, ערכנו כמה שינויים שאפשריים גם בתוך המסגרת הזאת, שמאפשרת גם היא גמישות לא מועטה (אם לא תלויים ברבנות). הדבר החשוב לנו ביותר היה שיעל (היא אשתי) גם תקדש אותי, וגם תיתן לי טבעת, זאת כדי שהקידושין יהיו הדדיים. את זה, בתוך המסגרת האורתודוקסית, לא היינו יכולים לעשות, שכן קידושים הדדיים הם בלתי אפשריים.

בטקסים אורתודוקסים אחדים שנכחתי בהם, לאחר שהזוג התעקש על כך, הכלה נתנה לחתן טבעת לאחר מעמד החופה, כאשר הרב דאג להדגיש שדבר זה נעשה שלא כחלק מהטקס, אלא רק "כאות לאהבתה" (או כל תירוץ חלקלק אחר שנועד לכסות על הצורך הברור בהדדיות). אנחנו לא רצינו דבר כזה.

הפתרון שמצאנו היה שבתחילת מעמד החופה יעל תעניק לי טבעת תוך כדי אמירת "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה". המשפט הזה מהווה נוסחה קבלית מוכרת שנאמרת לפני עשיית מצווה ובכך "מכוונת" ליצירת אחדות שופעת בעולמות העליונים. משום שהיא מציינת זיווג כוח אלוהי זכרי עם כוח אלוהי נקבי, יש לה גם ערך מוסף למצוות הקידושין בעינינו. ומשום שהיא באה בתחילת הטקס, הרגשנו שבכך יעל, הכלה, מעלה בקודש את המעמד כולו, ומכוננת קרקע מבורכת שעליו הוא יכול לפרוח.

גם את הזכרת חורבנה של ירושלים הטענו במשמעות שחשובה בעינינו. יעל דיברה לפניו על ירושלים החרבה, לא פיזית, אלא מוסרית: "את ירושלים העתידית אנו רוצים לעלות על ראש שמחתנו, עיר שהיא סמל של צדק, נושאת את דגל השלום, שבתוכה יושבת חברה שדואגת לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, והלוקחת אחריות על האחר שבתוכה." התפללנו ביחד לירושלים עליה דיבר הנביא ישעיהו כשאמר " וְאָשִׁיבָה שׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁנָה, וְיעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה."

כששקלנו מי יערוך את הטקס עצמו, חיפשנו דמות בעלת סמכות רוחנית בעינינו. את הטקס לא ערך רב, אלא אחיה של יעל, נתנאל, ואיתו גם ישבנו ושקדנו על הכנת המעמד כולו. העומקים והגבהים שמעמד החופה הגיע אליהם זקופים רבות לזכותו. עשינו עוד כמה דברים, כמו הצהרות הדדיות של מחוייבות שהצטרפו לכתובה המסורתית, חתימה על תנאי קידושין למניעת עגינות, וכן העלאת נשים, יחד עם גברים, לברך את שבע הברכות.

כאמור, בדרך אל הטקס עברנו זוגתי ואני דרך ארוכה של חשיבה והכנה. לכן לא סיפרתי את מה שסיפרתי כדי לתת מרשם לצורה שבה חתונה לכאורה אמורה להראות, אלא רק כדי לתת דוגמא לאיך היא יכולה להיראות. מה שחשוב הוא שלמעמד המשמעותי הזה נגיע מתוך מודעות וחשיבה. מה שחשוב הוא שהמעמד הזה יהיה משמעותי עבורנו, ויתן ביטוי אותנטי לעולם הערכים שלנו. מה שחשוב הוא שלא נפקיר את אחד הרגעים המשמעותיים בחיינו בידי אחרים, לא נתייחס לקידושין כאל משהו שמישהו צריך לעשות בשבילנו. ומה שעוד מאוד חשוב הוא שבשום פנים ואופן לא נירשם ברבנות. ועל כך ברשימה הבאה.

[תודה לאשתי היקרה על התרומה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב.]

פעם נדלקתי על בחורה ששמה קורנית (או אולי היא שימשה השראה לדלקתי). כתבתי לה זאת בטוקבקים באתרה. קורנית מעולם לא ענתה לי. אחרי זה נסעתי להודו. כשחזרתי הצצתי שוב במה שכתבתי אז, ואהבתי. אז עשיתי קופי-פייסט ושמרתי. וכעת הנה הם לפניכם, רביעית טוקבקי אהבה.

10/09/05 18:47  
קורנית אני מעריץ אותך.
יש לי הרגשה שנועדנו להיות ביחד, אבל למרות זאת לא נהיה ביחד, וכל החיים נחיה את הפספוס ולא נבין בדיוק למה וכו' וכו'. כל זה בהרגשה אחת.
לגבי הפספוס, בכ"א, אני דווקא אבין למה (הרי אני כותב למה עכשיו) אבל את לא. אלא אם תקראי את התגובה הזו ואז כן.
נשיקות

08/10/05 08:48  
[בתגובה לפני מישהו כתב "קורנית נראית בן זונה"] קורנית אכן נראית בן זונה. יש בה משהו שנדיר למצוא אבל קל מאוד לאהוב: מין שילוב מוצלח של תיחכום וסליזינס, התכתבות הדדית, וחוזרת חלילה, בין חכמה מתפרצת וסקס-אפיל מפיל. כל זה יכול להוציא נער מחוצ'קן מדעתו, וצריך להיות גבר אמיתי כדי לעמוד מולה ללא מורה, אבל מי רוצה בכלל להיות גבר אמיתי? הייתי רוצה שקורנית תביים לחלוטין את כל חיי, תתכנת ותעצב אותי כמו שהיא עושה (בהצלחה מרשימה) לאתר הזה.
קורנית, אני שלך לנצח.

20/10/05 19:05  
קורנית: חלום חלמתי, ואת בו כיכבת.
ובחלום, מגדלים מגדלים של מים זורמים בעוצמה רבה מעלה מעלה; ונחשים עקלתונים מתפתלים בינותיהם, וגבם חלק ומבריק ולשונם יורה עצמה קדימה במהירות שוב ושוב, שוב ושוב.
ומעל כל זה זורח הירח, והירח הוא את. ואת מחייכת מטה אל מגדלי המים ואל הנחשים, ואת זורחת להם בשמחה, והם רוקדים ומשפריצים לכבודך, רוקדים ומשפריצים.
אבל בהיותך כל כך גבוהה, לא יכלו המים להגיע אלייך, ולא הנחשים. הם נשארו למטה, ואת, בבדידותך המזהירה, למעלה.
כזה היה חלומי. בבוקר קמתי ולא ידעתי אם יש לחלום משמעות, או יש למשמעות חלום.
קורנית, האם גם את חולמת בלילה?

13/11/05 20:54 
קורנית: הכרנו, אהבנו, והנה באה הפרידה. אני נוסע. אני נוסע לאן שהרוח תקחני, ועד איפה שהכסף יספיקני. אני נוסע ואיני יודע אם אשוב עוד לעולם, אני נוסע ואיני יודע אם אוכל לכתוב לך עוד תגובה אוהבת, עורגת, ביום מן הימים. אני יודע רק שלעולם לא אוכל לשכוח את מבטך הקפוא, מזלזל בי מתוך המוניטור.
לא, קורנית, לא. אל תבכי קורנית. שימרי את הדמעות לאסונות כצונמי, כשפעת העופות. הרי מה בסופו של דבר קרה כאן? לב נשבר, זה הכל. והרי לבבות נשברים כל יום, כמעט בכל מקום. האם עצם העובדה כי לבבות שבורים אלו הם לבבותנו שלנו מקנה לדבר ערך מוסף, מעמד שונה? אם נרצה להיות ישרים, אציליים, נהיה חייבים להודות שלא. כשלעצמי, אני נזכר בשייקספיר ("איט איז בטר טו הב לאבד אנד לוסט, דן נבר טו הב לאבד אט אול") – אולי יש משהו בדבריו. בינתיים אני נושא את צערי ללא תלונה, כי מידך הוא בא לי. את אלפי אנחותי אני קורע מתוך לבי זב האהבה, ומשאירן כאן, רק לך, שיחממוך בחורף, בהעדרי.

 

[ניסוחים מסויימים בקטע האחרון גנובים ממכתבי אבלר ואלואיז]

הסרט ההודי הראשון שראיתי היה "ראג'ה הינדוסטאני". בסרט הזה ראג'ה, נהג מונית עני, וארטי, בת טובים ועשירים, מתאהבים ומתחתנים בניגוד לסדר הטוב וללא הסכמת ההורים. אחרי כמה זמן אבי הכלה סולח להם, אבל לא כך אשתו, שהיא בכלל אמה החורגת של ארטי. היא זוממת להפריד בין הזוג המאוהב, והסרט, שהיה להיט היסטרי ב- 1996, עוקב אחרי תכניותיה הזדוניות, שנכשלות כמובן.

וכך זה תמיד: כאשר בסרט בוליוודי קלאסי הזוג המאוהב רוצה להתאחד, מה שמפריע הוא כידוע המסורת. תמיד הוא מקאסטה גבוהה והיא חסרת מעמד – או גרוע ונפיץ מכך: הוא עני חסר כל והיא נסיכה יפיפיה. הסגת הגבול התרבותית, החריגה ממעמד חברתי אחד אל תוך השני היא מעשה שחותר תחת יסודות החברה, ועל כן הוא איסור חמור. המתח הקדמון שבין החוק לאהבה הוא שמעניק חיים לעלילה, שמתקדמת כנהר בין שתי הגדות הפוריות הללו: החוק הוא ברור וחד, קשוח ויבש – האהבה היא כמובן בלתי מוגדרת, בלתי נשלטת, ובוערת.

אבל כפי שראינו זה לעולם לא עד כדי כך פשוט: בנוסף לסיבוך הבסיסי – הייתי אומר אפילו הקמאי – הזה, תמיד יש עוד מכשול: איזה דוד רשע ומלשן שממרר את חייהם של הזוג הצעיר, איזו סבתא צפודה ועקשנית שלא מוכנה לשמוע על כל חריגה ממסורת אבותיה הקבורים מזמן, איזה סוחר חסר-מצפון וחמדן שירוויח משהו אם השניים לא יהיו ביחד. כלומר תמיד מלבד הסיבוך הראשוני ההוא (חוק מול אהבה) יש גם בד-גאי: מישהו שמנסה בכוח, באקטיביות ובאגרסיביות, להזיק ולמנוע את האיחוד הנכסף.

וזה חשוב. זה חשוב כי זה אומר (מבחינת הסאב-טקסט, מבחינת המסר שמעביר הסרט כאילו היה מיתוס מודרני, וכך אני מבקש כעת לראות אותו) שלא המסורת היא הרוע. לא החוקים הם מרושעים. יש רֶשַע אחר, פעיל. החוק אולי הוא מכשול, אבל הוא לא רע. הרוע בא מכיוון אחר: מניצולו של החוק לצרכים אנוכיים.

ומכיוון שכך זה אומר בעצם דבר חשוב מאוד: החוק אכן מנוגד לאהבה, אך הוא לא סותר אותה. אדרבא: המסורת היא מסגרת הכרחית שמתוכה עולה ובא החופש. החופש לא נמנע על ידה, אלא מעוקב, ודווקא משום כך הוא מועצם! כמו קפיץ, שמה שלוחץ אותו מהווה למעשה את מקור עוצמתו, כך האהבה מתבשלת ומבשילה דווקא בין גדרות הסיר התרבותי. כמו את הסרט, גם את האהבה עצמה של בני הזוג המתח הזה מפרה ומזין. למעשה, המסגרת המסורתית היא השלייה שמאפשרת לידה פורייה – סכנת ההפלה באה מגורם אחר, חיצוני. במילים אחרות, המסורת היא המסגרת שממנה, בתהליך דיאלקטי, עולה החופש. היא מפריעה, אין ספק, אבל הפרעה כזאת היא מן ההכרח: זה החיכוך שמביא את הניצוץ.

אמנות, קבלה, פילוסופיה

למה הדבר דומה? לאמנות. למשל זו של מיכלאנג'לו, שהמסורת הנוצרית היתה הכרח והגבלה בשבילו כאשר צייר את תקרת הקפלה הסיסטינית. הכנסייה קבעה בשבילו מה יצייר, וברמה מסויימת אפילו איך: תחילה דובר רק על ציור של תריסר השליחים, ולזה מיכלאנג'לו לא הסכים. אז נתנו לו לצייר סצנות מקראיות, אבל גם אז היו ויכוחים גדולים על הצורך שלו להראות אברי מין חשופים. לא חשוב: כל אלה לא מנעו, אלא דווקא איפשרו את לידתה של יצירת המופת. כאשר מדברים על דיכוי דתי של אומנות שוכחים פעמים רבות שדווקא תחת משטרים דתיים הגיע האומנות המערבית לשיאים מרהיבים.

החוקים, המסגרת, המסורת משמשים אם כן כגרעיני דין שהכרחיים כדי שתהיה בריאה (ראו על כך כאן, ובנספח): ללא קורות לא ייתכן בית; ללא קירות לא ייתכן חלון; ללא חוקים לא ייתכן משחק – ההגבלה היא פשוט חלק מהעניין. מצד שני, תמיד ישנה כמובן תשוקה למתוח את הידיים ולהפיל את הקירות, לפרוץ את החלון ולשבור את החוקים. וטוב שכך: זה מה שממשיך את הבריאה, את תהליך היצירה, מה שמרחיב אותה ומגדיל אותה ומשכלל אותה.

אנקדוטה פילוסופית ידועה התרחשה כאשר נודע לראשונה להיגל על מחשבותיו של קאנט בנוגע לנישואין. קאנט חשב שחתונה היא חוזה: "איחוד שני אנשים ממינים שונים למטרת בעלות הדדית לכל החיים על אמצעי המין שלהם". היגל המזועזע קבע שכך יכול לדבר רק רווק. לדעתו של היגל האהבה היא לוז העניין, ולמעשה החוזה הוא רק המסגרת שבתוכה מוכשרת האהבה. רומנטיקנים גדולים יותר מהיגל ילכו רחוק יותר ויאמרו שכשאוהבים באמת כלל לא צריך חוקים. יש בזה מן האמת, אבל לא את כל האמת. כי ייתכן מאוד שלולא החוקים לא היתה נולדת האהבה. לולא (אם נחזור לאותה דוגמא) הבדלי הקאסטות לא היו בכלל אותו זוג הודי מתאהב. דווקא הניגוד שביניהם הוליד משיכה הדדית. המסורת הקשוחה היא מה שמאפשר את האהבה הרכה, וזאת גם אם אותה אהבה, מרגע שנולדה, מייתרת, או לפחות מערערת, את אמהּ הורתה.

ואהבה, ברור שאהבה, היא אחת הבמות שעליהן בסופו של דבר נבחנים החיים. החיים תחת החוקים והמסורת, והחיים כפריצה מתוך החוקים והמסורת – עד להתגבשותם של חוקים חדשים ומסורות חדשות. החיים ככוח היולי וגלמי שזורם-מעוצב-זורם, וכך שוב ושוב, והלאה והלאה. התהליך הדיאלקטי הזה הוא בתנועה תמיד, והניסיון להקפיא מקטע ממנו ולהציגו כתמונה סופית או נוסחה גואלת גרוע יותר מטיפשות.

אוף עם המערב הזה

אחת הבעיות של המערב, אם יותר לי לרגע להתנסח בצורה כל כך כוללנית ונחרצת, היא השאיפה לפתור אחת ולתמיד את כל הבעיות, למצוא את הנוסחה שתענה על כל השאלות. אידיאולוגיה מערבית מנסה קודם כל לספר את הסיפור כולו: מהבריאה, דרך הבלגן ועד לממלכת גן-עדן. לפעמים היא בעצם מתייחסת רק לסוף, ולו היא מחכה במתח. הרי זה, כך עושה רושם, כל מה שחשוב: מה קורה בסוף. במסכת סנהדרין נותנים חכמים סימנים רבים לביאת המשיח, ורבי אבא מכריז שכאשר אלו מתגשמים "אין לך קץ מגולה מזה!" כי זו היא הכמיהה: שיתגלה כבר הקץ. כאילו מדובר בעלילה ואנחנו, כילדים, דורשים שיגלו לנו כבר את סופה.

החל מאפלטון ומשה רבנו, דרך ממשיכיהם ויורשיהם (פלוטינוס ואוגוסטינוס מחד, הפרושים והמקובלים מאידך) ועד לזמננו אנו, עם היגל, מארקס, הכנסייה בזרמיה היותר אורתודוקסים, היהדות בזרמיה היותר אורתודוקסים, ישנה שאיפה, והיא מוצהרת בגלוי ובגאווה, לספק את תשובת התשובות, את האידיאולוגיה שתשים קץ לכל האידיאולוגיות, את האמת האחת שידיעתה היא תנאי הכרחי ומספיק כדי לחיות באושר ועושר לנצח נצחי נצחים. עד המאה העשרים פילוסוף רציני נחשב למי שמנפיק תחת קולמוסו איזו "תיאוריה של הכל", שמסכמת בין כרכיה את החיים, היקום וכל השאר. היומרה הזאת נחשבת ראויה גם היום, למרות שיש מעטים יותר שמעיזים להבחן בה. אבל השאיפה, כאמור, עדיין קיימת, וקוסמת.

עדות אנקדוטיאלית לשאיפה הזאת אפשר להביא מתוך שאלה שכמעט תמיד נשאלת כשבני מערב נפגשים לראשונה עם תורתו של הבודהה. כמעט תמיד יהיה מי שישאל על העניים והמסכנים בהודו, וכאשר יוסבר לו שהבודהה לא היה מעולם רפורמטור סוציאליסטי, ושלא עניין אותו כלל להנהיג מהפכה פרולטרית בארצו, אלא להפך: שהוא פרש מעמדת המנהיג הפוליטי (הוא הרי היה בן מלך) והקים מסדר של נזירים, שבראשם הוא עצמו היה גם כמובן נזיר, ושהמסדר הזה התקיים, כנהוג בתקופה, על ידי קיבוץ נדבות, כלומר היה למעשה תלוי באוכלוסיה שעבדה לפרנסתו – הוא ישתומם ויתאכזב מאוד.

"אז מה," תעלה מיד השאלה של אותו בן-מערב, "מה יקרה אם כולם יהפכו לבודהיסטים? הרי לא יהיה ממי לקבץ נדבות! יותר גרוע: האנושות תחדל, שכן לא יולידו יותר ילדים!". והנה: הוכח שהבודהיזם בָּטֵל. למרות שלרוב ברור לשואל שזה לעולם לא יקרה, כלומר שמעולם לא חשבו או עשו כל בני האדם אותו דבר (למעשה, מבחינה עקרונית אני חושב שדבר כזה לא ייתכן: אלוהים פשוט לא בנוי ככה; המגוון והתנועה והשינוי הם חלק ממידותיו וממהותו), העובדה שהוא שואל את זה מצביעה על אותה שאיפה מערבית עתיקת יומין לסיים את הסיפור כולו: כלומר אם האידיאולוגיה הבודהיסטית לא נותנת מענה מוחלט, גמור וסופי לאנושות, היא לא רצינית ואפשר לפסול אותה על הסף.

נחזור לבוליווד

אם יש לקח שאפשר ללמוד לדעתי מהמסר שנצור בין הסצנות של הסרטים ההינדים הוא שדווקא אידיאולוגיה מוחלטת, שמתיימרת לתת תשובה אחת סופית, חייבת להיכשל. העולם פשוט עשיר ומלא סתירות מכדי להיכלל בנוסחה אחת. כי כל אידיאולוגיה היא חוק וסדר, והאהבה – היא הרי חייבת לפרוץ מתוך החוק והסדר כדי להתקיים, אפילו שהם אלה שנתנו לה את קיומה בראשית. אותו סיפור עלילה קלאסי למעשה רומז על כך: הסדרים חברתיים, מעמדות, חוקים, מסורות, קאסטות ואמונות כולם נאים מאוד, אבל זה רק עניין של זמן עד שתבוא האהבה ותשטוף דרכם, עד שהאהבה תבער ותתממש דווקא בין גבולותיהם, תחרוג מתוך הגדרותיהם. האהבה, החיים, אינם ניתנים לכליאה בין גדרות. כלומר אינם כופפים עצמם לתוך הגדרות.

ולא שהחוק והסדר לא נחוצים. הלא כמו החיים שלנו, האהבה גם היא אינה נצחית, לפחות בהופעותיה על פני האדמה. בל נשכח שבסופו של דבר האוהבים הצעירים בסרט רוצים לא סתם לברוח, אלא להתחתן! הם מכניסים את אהבתם, שחרגה מתוך החוק, חזרה אל בין כתליו (וסביר להניח שבנם או בתם ירצו יום אחד שוב לפרוץ מתוכם). לכן המשחק הדיאלקטי הוא תמיד אהבה-חוק-אהבה-חוק-אהבה, משחק שהיהדות והנצרות עשו בו מומחיות, כל אחת מהן טוענת לבעלות על חצי אחד ממנו, אף אחת מהן לא מצליחה כמובן להתקיים רק מאותו חצי "שלה".

כי על פי החוק בלבד יכולים לחיות רק מחשבים, אם אפשר בכלל לקרוא לזה חיים. ורק על פי האהבה חיים רק מלאכים, אבל גם אלו אינם ממש חיים. אנחנו שבאמצע זקוקים לשני הקצוות הללו כדי לחיות, ודמות הרשע שבסרט הבוליוודי היא אותו חלק בנו שמנסה לתפוס בעלות על צד אחד ולכפות אותו על השלם – וכך אכן נראית על פי רוב האידיאולוגיה בת המערב. אצלנו נלחמים על כאלה דברים. בהודו עושים מזה סרט.

נספח

מדרש בראשית רבה, י"ב, ט"ו מפרש את בראשית פרק ב', ד': "…ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמיים". השאלה היא למה מצויינים שני שמות של האל בפסוק. ומפורש: משל למה הדבר דומה? "למלך שהיו לו כוסות דקים. אמר המלך: אם אני נותן בהם חמין הן נבקעים. צונין – הן מקריסין [מתכווצים]. מה עשה המלך? ערב חמים בצונין ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במידת רחמים הוי חיטוייה סגין [= הרי חטאיו רבים], במידת הדין – אין העולם מתקיים. אלא הריני בוראו במידת הדין ובמידת רחמים והלווי יעמוד" (בר"ר יב, טו – תרגום המילים של יהודה ליבס). ואכן שם ה' מציין את מידת הרחמים ושם אלהים (שנזכר לבדו בבראשית פרק א) את מידת הדין.