דבר לא יכול להיות יותר פחות מבוסס, דבר לא יכול להיות יותר שטחי, מאשר לדמיין שלפוליגמיה הזאת היה איזשהו קשר לפריצות מינית. אם ג'וזף סמית היה מציע למאמיניו שיחיו חיים של הפקרות מינית הם היו מסתערים עליו, וככל הנראה מקדימים את השכנים האדוקים שלהם שבסופו של דבר ירו בו.

ג'ורג' ברנרד שו לא היה ידוע בחיבתו לדת, אבל הוא זה שאמר, בנאום שנשא ב-1933, את המילים המצוטטות לעיל. יש בהן אמת, אבל הן לא מספרות את הסיפור כולו. אינני יודע עד כמה מקיפות היו ידיעותיו של שו בהיסטוריה ובתיאולוגיה המורמונית, אבל נדמה לי שהוא לא ידע שהפוליגמיה שהנהיג ג'וזף סמית עברה כמה שלבים של התפתחות, ובעוד שאחרי מותו היא הפכה למנהג דתי שחלקו היה בהחלט טקסי ושבכל מקרה לא נבע בעיקרו מתאוות בשרים, הרי שבזמן חייו של סמית, ולמיטב הערכתי בוודאי שבחייו שלו עצמו, היה גם היה מניע מיני גרידא למנהג. לא זאת אף זאת: במידה רבה תאוותו המינית של סמית וניסיונו למסד אותה במצוות האל היא שהביאה אל מותו בטרם עת. הגיע הזמן, אם כן, לספר את הפרק הזה באפוס שלנו על סמית, להפשיל שרוולים, ולהיכנס לעומקם של העניינים המלוכלכים האלה. הו, גילטי פלז'ר.

סמית, כבר אמרנו, נשא בחייו שלושים ושלוש נשים שאנחנו יודעים את שמן, וכנראה עוד כעשר שעד היום לא נודע כי בא אל קרבן. למקורות מורמונים ההתמודדות עם הנושא קשה: גם אם הם היו הליברלים הפרוגרסיבים ביותר, הרי שריבוי נשים היה נחשב עבורם כניצול פטריארכלי דכאני, והנה הם בכלל שמרנים בני שמרנים, כך שכל וריאציה על מוטיב הנישואין ממילא מזעזעת אותם – והנה נביאם הגדול עצמו שלח ידו במעל. ועוד איך שלח.

הרעיון שאלוהים רוצה שהוא יישא עוד נשים כפי הנראה צץ במוחו של סמית כשנה אחרי פרסומו של הספר ש"תרגם" מלוחות הזהב שמצא, כלומר ב-1831. קיים מכתב מחסיד של סמית שבו הוא מתאר שכאשר הוא שאל את סמית ב-1834 כיצד הוא ואחרים אמורים לשאת נשים רבות אם הם כבר נשואים, ענה לו הנביא שיעשו זאת "בדיוק באופן שהוא אברהם לקח את הגר וקטורה, ויעקב לקח את רחל, בלהה וזלפה." התייחסתי בקצרה ברשימה על המורמונים שסמית למעשה ביקש להשיב את ימי הממלכה הישראלית העתיקה כקדם, והנה לא רק מקדשים, נביאים ושושלות כהונה הוא החזיר בזמנו, אלא גם את האפשרות לשאת נשים רבות.

קח לך אישה, ואז עוד שלושים

סמית עצמו נשא נשים נוספות כבר בשנות השלושים של המאה הי"ט, אולם המנהג היה שנוי במחלוקת בין חסידיו הקרובים ביותר, ואף הביא לסכסוכים עם כמה מהם. באופן מפתיע גם אשתו, אֶמה, לא סבלה את הרעיון שבן זוגה נושא נשים נוספות, וסמית היה משתדל שתדע על כך כמה שפחות. הוא היה נוהג לבקר בסתר את נשותיו האחרות, ומשביע אותן לסודיות. אגב, כעשר מתוך אותן נשים היו נשואות בו-זמנית לגברים אחרים, אולם סמית קיבל את רשות אותם גברים, חסידיו כמובן, להתחתן עם נשותיהם.

הנה שני סיפורים לדוגמא:

• זינה הנטינגטון, בת העשרים, נישאה להנרי ג'ייקובס במרץ 1841, אלא שסמית הבהיר לזוג שהאל בחר בזינה להיות אשה לנביאו האהוב לנצח נצחי נצחים. בהאמינו ש"מה שעושה הנביא הוא נכון, בלי להכפיף את סמכותו של האל להגיון האנושי", הסכים ג'ייקובס לתת את אשתו הטריה, בחודש השביעי להריונה ממנו, לנביא ה', הגם שהיא המשיכה, באישורו של סמית, להיות נשואה להנרי (ולשכב איתו).
• באביב 1842 בישר סמית לחסידו Newell K. Whitney שהאל ציווה עליו להתחתן עם בתו הבכורה, שרה בת ה-17. כנביא אמת (כלומר סוג משודרג של סוחר גמלים) הוא הבטיח חיי נצח לו ולכל בני ביתו עבור הנערה. תשעה חודשים מאוחר יותר סמית יזם חתונה פיקטיבית בין שרה למאמין מורמוני אחר, זאת כדי לכסות על העובדה שהיא נשואה לסמית, ובד בבד לחסום את האפשרות שמישהו אחר ינסה להתחתן איתה. אף אחד מעולם לא טען שהוא לא מתוחכם.

כפי שאתם רואים, לא רע להיות נביא (ראו עוד עדויות על יחסי סמית ונשים כאן). רק ב-1843 בישר סמית באופן רשמי על התגלות אלוהית שבה האל פוקד עליו לחדש את מנהג הפוליגמיה, אולם גם זאת רק למעגל הפנימי של הדת החדשה. על פי סמית האל ציווה עליו לחדש את המסורת העברית הישנה, ונאמר לו שישו "ישמיד" כל אישה שלא תסכים שבעלה יישא נשים נוספות (כן, ישו יודע גם להיות קשוח כשצריך). יחד עם זאת, העניין עדיין היה בגדר שמועה שערורייתית לכל מי שאינו מורמוני, והמורמונים ניסו מאוד שה"גויים" מסביב לא ידעו על מנהגם. ההתנהלות הכיתתית הזאת תביא בסופו של דבר להרצחו של סמית (על כך בחלק הבא והאחרון של הרשימות על סמית).

בדידות מקודשת

רק אחרי מותו של סמית, ב-1852, הפך ריבוי הנשים לעיקר אמונה מוצהר של המורמונים. סביב 1860 יותר מארבעים אחוזים מהגברים המורמונים נשאו יותר מאישה אחת. אולם המנהג נתקל בהתנגדות קשה מצד הרשויות הפדרליות בארה"ב. ב-1877 פסק בית המשפט העליון בארה"ב שריבוי נשים אינו חוקי, גם אם מדובר, כפי שטענו המורמונים, בציווי דתי (מובן? יש בכל זאת מצוות שהמדינה המודרנית לא מוכנה לקבל).

אחרי שהמורמונים לא חדלו ממנהגם גם כשזה הכניס אותם לא פעם לכלא, החרימה ממשלת ארה"ב את כל נכסי הכנסייה ב-1890. באורח פלא ממש באותה שנה קיבל נביא המורמונים ומנהיגם דאז, Wilford Woodruff, התגלות אלוהית שבה נמסר לו שעל הכנסייה לחדול ממנהג מגונה זה. מרגע שהמורמונים הפסיקו עם הפוליגמיה נפתח דף חדש בינם לבין הממשל האמריקאי, הם הפכו לאזרחים מן השורה, ויוטה, מקום מושבם, הפכה למדינה באיחוד.

אם נחזור לדבריו של שו בהם פתחנו, נראה שהוא במובן מסויים צודק: ראינו כבר שסמית היה מוטרד מחטאיו המיניים. סביר להניח שהוא האמין שמין מחוץ לנישואין הוא חטא חמור. הדרך בה עיצב את הדת שייסד איפשרה לו לספק את תאבונו המיני ותוך כדי כך לעמוד בסטנדרטים שחשב שאלוהים מצווה עליו. העובדה שעל העניין הספציפי הזה חלקו עליו גם הקרובים לו ביותר מראה שלאנשים בתקופתו בסביבתו היה אכן קשה לקבל את מה שהם החשיבו כהפקרות מינית.

למצוות ריבוי הנשים היתה מבחינתו של סמית גם משמעות אזוטרית. התורות האזוטריות מהם ינק סמית את רעיונותיו, כגון ההרמטיציזם, הקבלה והאלכימיה, החשיבו את הנישואין בין הזכר לנקבה (כיסודות, כמהויות, כישויות שמימיות, וגם כבני אדם) כמפתח לחיי נצח ולהרמוניה קוסמית. ללא נישואין לנקבה לא יכול הזכר להתעלות למדרגת אל אחרי שהוא מת. על פי סמית הוא "לא יכול להתגדל אלא נשאר בנבדלות וביחידות." אלה ה-Hieros gamos, הנישואין המקודשים, שבכוחם לאחד בין הרוח לחומר, בין קודש לחול, בין חיים ומוות, בין גבר לאשה. כאן שוב נכנס הצד האזוטרי בתורתו של סמית, זה שעל פיו הדת היא מסע רוחני שאמור להביא למימוש הפוטנציאל האלוהי של הפרט ולהפכו לאלוהים.

למרות שנשים מורמוניות, כמאמינות אדוקות, הגנו על המנהג בפני שלטונות ארה"ב כל עוד הוא היה מצוות דתן, בספר שכתב טוד קמפטון מתוארת "הבדידות הקדושה" בה חיו לפחות נשותיו של סמית עצמו: הובטחו להן אמנם חיי נצח של נישואין מקודשים ומלכות על כוכב משלהן לצד אהובן-נביאן, אבל בחייהן אלה הן נידונו לבדידות עצובה, שכן סמית היה מקדיש זמן מועט מאוד לרובן, ואפילו אחת את השנייה לא היה להן כסעד נפשי, בבית ומחוצה לו.

אל מעבר לתחומי השכל הישר

עוד לפני שנגיע לפרק האחרון ולמותו האלים של סמית, ברצוני להתייחס לשאלה שאולי מטרידה כמה מכם, קוראים יקרים. בספרו The American Religion כותב הרולד בלום שלא היה מעולם חדשן דתי אמריקאי "בעל חיות של דמיון כג'וזף סמית". ובכן, אחרי שדיברנו על התגלויות של מלאכים, ספר קודש חדש הכתוב "מצרית משופצת", שבטים עבריים קדומים על אדמת אמריקה ונביא מודרני שמציץ ב"אורים ותומים", נדמה לי שמאליה עולה ונשאלת השאלה: איך התפתו רבים כל כך להאמין בסיפורים הפנטסטיים האלה?

מעבר לעובדה הפשוטה שרבים מאוד ממש לא האמינו בזה, וזלזלו במי שכן, ומעבר לעובדה הפשוטה שבסופו של דבר תמיד ימצאו מספיק אנשים שיאמינו בכל שטות שתאמר בצורה מספיק בוטחת ונחושה, הייתי רוצה להציע לדבר שני הסברים. ראשית, אני חושב שהצגת האמונות האלה שלא במסגרת של דוגמה דתית פשוטה שיש להאמין בה, אלא במסגרת של מסע רוחני אישי שיש לצלוח, עזרה מאוד. כיום, כמו בזמן יוון העתיקה וכמו בדתות המזרח, רבים מאיתנו תופסים את חיי הדת כפרוייקט שיש לבצע, ולא כמערך אמונות שיש להחזיק. הפיכתה של הנצרות על ידי סמית מדת ל"דרך רוחנית" (ועוד עם ניחוח אזוטרי) תרמה לקסם שהרעיפה על האמריקאים.

ושנית, נדמה לי שאלקסיס דה-טוקוויל מביא בספרו אבחנה נאה (אם אתם כותבים על ארה"ב, תמיד תחפשו מה טוקוויל אומר. א. הבנאדם גאון; ב. לצטט אותו עושה רושם). טוקוויל כידוע ערך את מסעו רב-האבחנות בארה"ב בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19, כלומר ממש בעצם ימי ההתעוררות הדתית השנייה והיווסדות הדת המורמונית. את רשמיו הוא כתב בספרו המונומנטלי, הדמוקרטיה באמריקה. הנה מה שיש לו לומר בפרק תחת הכותרת "מדוע יש אמריקנים הנתפסים לספיריטואליזם כה נלהב" (עמ' 574-575, תרגום אהרן אמיר, הוצאת שלם):

בכל מדינות האיחוד, אך במיוחד בשטחים המאוכלסים למחצה בקצווי מערב, נוכל לפגוש במטיפים נודדים המוליכים את דבר האלוהים ממקום למקום.
[…]
פה ושם פוגש אתה בלב החברה האמריקנית באנשים החדורים ספיריטואליזם קנאי וכמעט פראי, שאיננו קיים כמעט באירופה. מזמן לזמן צצות כיתות מוזרות המתאמצות לפלס נתיבים יוצאי דופן לאושר נצחים. אי-שפיות דתית היא תופעה שכיחה מאוד בארצות-הברית.
[…]
אם אי פעם יהיו כישוריהם של רוב בני האדם מכוונים אך ורק לחתירה אל נכסי חומר, אפשר לשער שתבוא על כך תגובה מדהימה בנפשות אחדים מהם. הללו ייסחפו בכל מאודם אל עולם הרוחות, מחשש פן יישארו כלואים בסד הצר, שיבקש גופם לכוף עליהם.
[…]
לולא היה משטרם החברתי של האמריקנים, תנאי חייהם כיום וחוקיהם מאלצים אותם כל כך לשקוד על רווחתם הארצית, אפשר להניח שהיו מגלים יתר איפוק ויתר חכמת ניסיון כל אימת שהיו מפנים את שימת לבם לדברים שברוח, ושלא היו מתקשים לרסן את עצמם. אבל הם חשים עצמם כלואים בגבולות שכפי הנראה לא מרשים להם לחרוג מהם. משעה שהם פורצים את הגבולות האלה שוב אינם יודעים היכן להיעצר, ולעיתים קרובות הם שטפים במרוצתם אל מעבר לתחומי השכל הישר.

סתם

—

לחלקים א, ב, ג של הסדרה. בחלק הבא והאחרון: סמית מביא על עצמו את סופו כקורבן לינץ' אכזרי. אל תזפזפו.

הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

אם הדת היא ניסיונו של האדם להתקרב אל האלוהים, האין הדת האולטימטיבית ניסינו של האדם להפוך לאלוהים? או אולי בניגוד גמור לכך, ההפיכה לאלוהים היא בדיוק ההפך מהקרבה אליו, ומהווה למעשה את הבטחתו של השטן? האם אשליה היא שאיננו אלוהיים מאז ומעולם וכבר עכשיו, או אשלייה היא שנוכל אי פעם להיות כאלוהים?

עזבנו את ג'וזף סמית בעודו מחזיק לוחות זהב עתיקים אותם חפר מהאדמה בהוראת המלאך מורוני, ואשר עליהם היתה כתובה ב"מצרית משופצת" היסטוריה כריסטוצנטרית אלטרנטיבית, שדיברה על התגלותו של ישו לשבטי בני ישראל על יבשת אמריקה, ומסירת סודותיו האחרונים דווקא להם. במהלך השנתיים הבאות "תרגם" סמית את הכתוב על ידי התבוננות ב'אבני הצצה' שהוא כינה "אורים ותומים" (כלומר, על פי פרשנותי, על ידי כניסה לטראנסים) והכתיב מה שהתגלה אליו לאשתו, אֶמה. בשנת 1830 יצא הספר המתורגם, The Book of Mormon, לאור, וסמית ייסד רשמית את כנסייתו.

הספר, כפי שאמרנו, היה חידושו הגדול של סמית, שטען לא רק להתגלות אלוהית, אלא גם ל-Bible חדש. אולם זה, יחד עם הנראטיב ההיסטורי המעניין שפיתח, היו רק חידושיו הדתיים הראשונים. לא הם, אלא תוכן סודותיו של ישו, שנגלו על ידו לכאורה לאותם ישראלים-אמריקאים, הם הם לוז היצירה הדתית המופלאה שסמית הביא לעולם. כאן סמית מגלה את מלוא תעוזתו התיאולוגית, ולמעשה רוקם תורת סוד בעלת מאפיינים גנוסטיים והרמטיים שמרחיקה הרבה הרבה מעבר לכל מה שהיה לכנסיות סביבו להציע. זאת מכיוון שעל פי התיאולוגיה שמציע סמית האדם עצמו אמור להפוך לאלוהים.

אדם שהתנשא

איך? הנה כך: על פי סמית החומר מעולם לא נברא, אלא הוא נצחי. גם האדם נצחי, כלומר נשמתו הטהורה היתה תמיד קיימת, ולא נבראה על ידי האל. בכלל, "לאלוהים מעולם לא היה כוח ליצור את רוח (spirit) האדם […] התבונה היא נצחית וקיימת מכוח עצמה." (מתוך דרשת King Follett). כל הישויות וכל הדברים בעולם, אם כן, הם נצחיים – תמיד היו, תמיד יהיו.

אבל אם אלוהים אינו הבורא, מהו בעצם תפקידו? ובכן, בתור נשמה גדולה וחכמה מאיתנו תפקידו הוא ללמד אותנו איך להפוך גם כן לאלים. האל נותן לנו לא קיום, אלא ידע, גנוזיס. אכן, על פי סמית אהבתו של האל אלינו באה לידי ביטוי בכך שהוא מוכן ורוצה להדריך אותנו איך להעפיל למדרגתו, כלומר איך להפוך בעצמנו, כל אחד, לאלוה. אלוהיו של סמית מגשים עבור האדם את הבטחתו של נחש גן-עדן: והייתם כאלוהים.

האל שלנו, אם כן, ששמו הפרטי הוא אלוהים (השם יהו-ה שמור לישו), היה פעם אדם כמונו: "אלוהים עצמו היה פעם כשם שאנו כעת," כך הסביר סמית, "והוא אדם שהתנשא, והוא יושב על כס מלכות בשמיים האלה. זה סוד גדול." (שם). לאלוהים "גוף של בשר ועצמות, גשמי כמו של האדם", אלא שהוא הצליח להפוך לשליט של הכוכב הזה, בו הוא שולט עם נשותיו הרבות. אגב, על כוכבים אחרים ("מיליונים") שולטים אלים אחרים, שכן יש הרבה אלים, וכל אחד מהם שולט על כוכב משלו ברחבי החלל. כל אחד מהם הצליח להפוך לאלוה בזמנו, וגם כל אחד מאיתנו (כלומר כל גבר מאיתנו. בכל זאת, לטס נוט גו נאטס) יכול, אם רק ירצה, לצאת לדרך מרובת שלבים ומדרגות אשר בסופה גם הוא יהיה אל אדיר המולך על כוכב משלו.

הנה תרשים חביב שמתאר בקצרה את הקוסמולוגיה המורמונית:

ההתחלה היא מצד שמאל, על כדור הארץ. אחרי המוות עוברת הנשמה הנצחית שלנו או לגהינום (רק אם היינו ממש ממש רעים), או לאחד מהממלכות השמימיות, ה-Telestial, ה-Terrestrial, והגבוהה ביותר, ה-Celestial. רק מזו האחרונה אפשר לעבור לכוכב הלכת Kolob, שם גר אלוהים, ולשבת שם מעט כדי להתבסם בזיו שכינתו. משם, אחרי השתלמות קצרה, אנחנו עוברים, אם ירצה השם כמובן, לשלוט בכוכב דמוי-קולוב משלנו (בצד הימני של התרשים), ומתחילים להדריך אנושות פרטית בדרך להאלהה מושלמת. מדובר, אם כן, בתיאולוגיה אבולוציונית של דאיפיקציה אוניברסאלית, כאשר כל כוכב נשלט על ידי אל, מנביט בני אדם, ואלה בתורם הופכים לאלים וחולשים על גוזלי-אדם בכוכבים חדשים, שגדלים בעצמם בע"ה להיות אלים – אד אינפיניטום. אופטימיות קוסמית מעולם לא נוסחה באופן כל כך פלסטי.

אז יופי, אפשר להפוך לאלים – אבל איך עושים את זה? נו טוב, בשביל זה בדיוק נגלה ישו לישראלים האמריקאים ההם ואלוהים לג'וזף סמית. בשביל זה באה לעולם התורה המורמונית. התורה המורמונית היא היא הנוסחה הבדוקה שמדריכה את האדם בדרך למעלה, שכן היא מאחדת בתוכה את כל הסודות הדתיים כולם, מהאדם הראשון, דרך משה רבנו, ועד ישו על אדמת אמריקה. מבינים למה כדאי להיות מורמונים? אם תאמצו את הדת המורמונית יחשפו לעיניכם הסודות שיאפשרו לכם להפוך בבוא הזמן לאלים. צא מערבה, איש צעיר!

הרמטיציזם, קבלה, נאופלטוניזם, אלכימיה, אסטרולוגיה, מאגיה

קשה להגזים במרחק שמתח סמית בין התיאולוגיה המגלומאנית הזאת, כמעט הייתי אומר התיאולוגיה הניטשיאנית הזאת, לבין כל מה שהיה סביבו בתקופתו. בעוד הגישה הנוצרית הפוריטנית הדגישה את המצב הנפול, העלוב, השפוף, הפתטי של האדם, הנגוע בחטא הקדמון והמועד לחטאים חדשים לבקרים (הבקרים הם מאז ומתמיד זמן רגיש לחטאים), סמית הדגיש את הרצון החופשי האבסולוטי שלו, את היות האדם נצחי, בלתי נברא ולכן טהור מבראשית, את היותו בעל פוטנציאל אינסופי ממש, ואת אפשרותו להעפיל לדרגתו של האל עצמו. בעוד הפרוטסטנטיות הדגישה את המרחק האינסופי בין האדם לאל, סמית הדגיש את אפשרות סגירתו המוחלטת של המרחק הזה. בעוד המונותאיזם בכלל הדגיש את אי-גשמיותו של האל, סמית נתן לו גוף בשר ודם. בעוד הכנסיות סביבו הדגישו מוסר ועבודה קשה, סמית הדגיש סודות אלוהיים וריבוי נשים.

אין זאת אלא שסמית פיתח לא גרסה נוספת של הדת האברהמית המונותאיסטית, אלא סינתזה של הנצרות עם עקרונות עיקריים מהמסורת האזוטרית המערבית. האלהתו של האדם, נשמתו כאלוהית ובעלת חיי הנצח לכתחילה, האפשרות לזכות בכוח אינסופי, והצורך בידע סודי לשם כך – כל אלה אינם רעיונות נוצריים, אלא מקורם במסורות האזוטריות שליוו את הנצרות במשך אלפי שנים, ועלו על פני השטח רק ברנסנס. הם כולם גם מגולמים בעקרון המרכזי, והוא תפיסת חיי הדת לא כפולחן למען אלוהים, אלא ככלי לטרנספורמציה אישית של הפרט. כיום הם הפכו לרווחים במיוחד, בין מעגלי הניו-אייג' והרוחניות העכשווית כמובן.

כפי שהדגשתי מתחילת הסדרה הזאת, ג'וזף סמית היה שקוע עד צוואר בתורות האזוטריות שנפוצו בתקופתו בחוף המזרחי של צפון אמריקה, דהיינו שילובים שונים של גרסאות שונות של ההרמטיציזם, הקבלה, הנאופלטוניזם, האלכימיה, האסטרולוגיה והמאגיה. על הקשר שלו לקבלה כתבתי מאמר מיוחד שיתפרסם, אני מקווה, בגיליון הבא של ארץ אחרת. מבין השאר, האסטרולוגיה וההרמטיציזם השפיעו אליו בצורה הניכרת ביותר. הראשונה בכך שסמית היה מתאם כמעט כל דבר שעשה על פי המזלות.

עדליון צאתך לשלום שובך בשלום

כך למשל, מבין יותר מארבעים נשותיו (מספר משוער. שלושים ושלוש ידועות בשמן, אבל הוא היה מאוד סודי בעניין הזה) ידועים תאריכי הנישואין של 17, ולכל התאריכים האלה יש משמעות אסטרולוגית (ירח מלא, או כפולות של שבעה ימים אחרי ירח מלא). מי שמאמין שזה מקרה לא יודע שעבור העוסק באסטרולוגיה אין דבר כזה, "מקרה".

וברצינות, סמית היה ידוע בחיבתו לכוחות האסטרולוגיים. שימו לב למשל לראייה מספר 1, מדליון כסף שנמצא על גופתו הרצוחה של סמית. המדליון הזה הועבר לאשתו הראשונה של סמית, אמה, שסיפרה לכל מי שרצה לשמוע שהוא היה חשוב מאוד לנביא. בצדו האחד נמצא הסימן האסטרולוגי של יופיטר (צדק), שהוא "הכוכב" של סמית, הסימן ל"אינטליגנציה של יופיטר", והמילים "Confirmo O Deus Potentissimus", שיכולות לומר בלטינית, שבה סדר המילים אינו קבוע ולכן מאפשר תרגומים שונים, כל מני דברים, אבל שעל פי ספר אזוטריקה (Francis Barrett, The Magus, 1801) שהיה בסביבתו של סמית ושמורה כיצד להכין את הקמע הזה בדיוק פירושן "אשר, הו אלוהים, את הכוח שלך בנו!".

בצדו השני המילים "אבא", "יהפיאל", ו"אלאב" בעברית, ו'ריבוע קסם' של יופיטר. הקמע הזה היה אמור להעניק הגנה וביטחון עצמי למחזיקו, ולמרות שסמית נרצח בעודו מחזיק בו, מי שרוצה יכול לרכוש קמע דומה ב-ebay. כמו הקמע הזה יש עוד, למשל תליון המציג יונה עם עלה של זית, שסמית כנראה החשיב כבעל השפעה חיובית בכל הנוגע להתחבבות על נשים (בדוק ומנוסה!), וסמית גם לא בחל במשחקי גימטראות (אפרופו גימטרייה, נסו לחשב כמה עולה השם "יוסף סמית". מצפה לכם הפתעה חביבה) – אבל נעבור לעניינים רציניים יותר. הרמטיציזם.

אל, מלך, נביא, רב-מג

ההרמטיציזם היא תורה איזוטרית שמקורה באלכסנדריה, כשעוד היתה זו עיר מצרית-הלניסטית, דהיינו במאות הראשונות לספירה. היא קרויה על שם מחברה לכאורה, הרמס טריסמגיסטוס, שהיה אל, מלך, נביא ו/או רב-מג קדמון, בן זמנו של משה רבנו. אותו הרמס גילה לבני האדם את סודות היקום בדיוק כשמשה רבנו קיבל מאלוהים את התורה, ושני הזרמים האלה של גנוזיס מקודש נמשכים (בעיני המאמינים בכך) כנהרות מקבילים לאורך ההיסטוריה האנושית, המחזיקים יחדיו את כל רזי הקוסמוס וחוקיו.

וכאן אנחנו מגיעים לעיקר, שכן בניגוד לנצרות, ההרמטיקה מדגישה את גדולתו, ואף אלוהותו של האדם. בנוסף, ושוב בניגוד לנצרות, היא לא רואה בחומר או בגוף יסודות בזויים, שיש להתעלות מעליהם כדי להגיע אל האלוהים. למעשה אפשר לעבור האלהה גם כאדם וגם בגוף. אולי זה מזכיר לכם איזו תיאולוגיה מסויימת של איזה נביא מודרני מסויים.

ההרמטיקה השפיעה בצורה מכרעת על תולדות העולם המערבי, כאשר שימשה (שוב, יחד עם הקבלה) כאחד מהמקורות החשובים מהם דלו ראשוני ההומניסטים את רעיונותיהם בדבר גדולתו וייחודו של האדם. בעוד חבריהם הנוצרים האדוקים יותר ראו באדם יצור בזוי ושפל, היו אנשי הרנסנס הראשונים שתיארו אותו כבעל פוטנציאל אדיר, אף אלוהי.

בכנס יפיפה שנערך לכבוד הפרופסורים אידל וליבס במכון ון ליר לפני כחודש שמעתי את פרופ' בריאן קופנהאבר מדבר על כך שההומניזם המפורסם של פיקו דלה מירנדולה (1463-1494), מי שנחשב אבי הקבלה הנוצרית ומראשוני ההומניסטים, הוא בעצם בבסיסו הרמטיציזם וקבלה (וידאו כאן, אחרי שעה ו-39 דקות). ואכן, אם נביט בחיבור ההומניסטי המפורסם של פיקו, הנאום על כבוד האדם, נוכל לראות שהוא כותב במפורש שבאדם

ברגע יצירתו, אלוהים נטע זרעים שרוויים באפשרויות כולן, הגרעינים של כל צורת חיים. כל מה שהאדם יטפח, כך יבשיל ויתן פרי בתוכו. אם צמחי, הוא יהפוך לצמח; אם חושני, הוא יהפוך לבהמה; אם רציונלי, הוא יגלה שהוא יצור שמימי; אם מתבונן, הוא יהיה מלאך ובן האלוהים. ואם, בחוסר הסיפוק שלו מהגורל של כל יצור באשר הוא, הוא יאסוף את עצמו אל תוך המרכז של האחדות שלו עצמו, הוא יהפוך שם לרוח אחת עם האלוהים, בחשכה הבלעדית של האב, שנמצא מעל לכל התופעות, שנמצא מעבר לכל היצורים.

פיקו היקר, מהפה שלך לאוזניים שלנו.

—

למאמרים הבאים: חלקים 4, 5. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית.

החלק הראשון כאן, השני כאן. בחלק הבא והאחרון על עלילות ג'וזף סמית נעסוק בריבוי נשים, בונים חופשיים, מירוץ לנשיאות ארה"ב ולינץ' אכזרי. אל תזפזפו.

גם כאן נעזרתי רבות בספר D. Michael Quinn, Early Mormonism and the Magic World View, Signature, Salt Lake City, 1998

השבוע התקבלה תרומה נאה מקורא – תודה רבה!

בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.

את הפרק השני בסיפורנו על מר סמית וכישוריו הנבואיים, אנו פותחים דווקא עם אדם אחר: לומן וולטר (Luman Walter), אמריקאי שלמד רפואה באירופה, וחזר לארה"ב כדי לחפש אוצרות קבורים בסביבתו של סמית, ואף יחד איתו בהזדמנויות שונות. כמובן, כשמדובר בלימודי רפואה באותם ימים אין הכוונה לסטאז' בהדסה עין כרם. הרפואה המערבית אז היתה עדיין, לטוב ולרע, קשורה מאוד למתודות שהיום היו זוכות במקרה הטוב להיות מכונות "משלימות", ובמקרה הרע, שרלטניות. וולטר זה השתלם בתורת ה-Animal Magnetism, או במילים אחרות, המסמריזם.

המסמריזם, שנקרא על שם מפתחו פרנץ אנטון מסמר, הוא שיטה רפואית מסוף המאה ה-18. הרעיון בבסיסה היה שקיים נוזל בלתי נראה ובלתי מורגש (אולם בהחלט בעל השפעה) שנמצא בכל מקום ומפלש את כל היקום. על פי מסמר כל מחלה היא סימן שהנוזל הזה (שנקרא פלוֹידוּם) יצא מאיזון בגופנו, והבריאות מצביעה על כך שהאיזון של הנוזל בגופנו תקין. ניתן להחזיר את האיזון על ידי העברתו של הנוזל מאדם אחד למשנהו (למשל, ממטפל לחולה – יש אנשים שזכו למלאי גדול יותר של הנוזל), וזאת על ידי יצירת "משברים" אצל החולה, שבעקבותיהם מושב כאמור האיזון של הנוזל. אותם משברים לא היו אלא מצבי טראנס, שמסמר הצליח להפיק אצל מטופליו.

טראנס, בקצרה, הוא מצב תודעתי בעל מנעד עוצמה רחב, בו משתבשת בנו תפיסת המציאות השגורה, ודפוסי המחשבה והפעולה הרגילים מנוטרלים לטובת פתיחות לחווית חיים שונה. מצב תודעתי כזה יכול להיות פתח לכתיבה או דיבור אוטומטי, כאשר האדם חווה כאילו מגיעה אליו אינפורמציה "מבחוץ", או שהוא אף נשלט על ידי ישות שונה. במקרים האלה אפשר לפרש את הטראנס כמה שהיינו מכנים היום "תיקשור" (בלי לקבוע האם יש או אין ישות או מקור מידע חיצוני לאותו אדם).

בכל מקרה, לדעתי סוג מסויים זה של טראנס היה מומחיותו של ג'וזף סמית, לא מעט הודות לאותו לומן וולטר. הקישור ביניהם חשוב מכיוון שבעוד שסמית כנראה היה מוכשר מלידה לעניין, דרוש בדרך כלל לימוד מסודר כדי לדעת איך להכניס עצמך לטראנס מעמיק – ואיך לצאת ממנו. באשר למסמריזם, מאוחר יותר ישתמשו חוקרים בתער של אוקהם כדי לחתוך החוצה ולהעיף את הנוזל הבלתי נראה, ולהישאר עם תובנות חשובות מאוד בקשר להיפנוזה ולפסיכולוגיה. במקביל ספיריטואליסטים למיניהם יפתחו מתוך השיטה אמונות שונות על טבעו של העולם האל-טבעי ועל הדרכים למגע עמו.

לומן וולטר, אם כן, הגיע לארה"ב קצת לפני 1818 כנראה, אחרי שלמד את סודות המסמריזם באירופה, שם השיטה בדיוק הגיעה לשיא הפופולאריות שלה. בראשית שנות העשרים הוא כבר חיפש אוצרות יחד עם ג'וזף סמית ואביו. אני חושב שסביר להניח שהוא עזר לסמית הצעיר ללטש את יכולתו להיכנס לטראנסים, יכולת שכפי שמיד תראו, גויסה למבצע רחב היקף. אכן, מקורות מאותה תקופה קושרים בין סמית לוולטר, והעיתון The Reflector (שכבר פגשנו ברשימה הקודמת) פרסם ב-1830 רשימה הלועגת למורמונים, ובה הוא קבע מפורשות כי לומן וולטר "היה קוסם, אדרתו נפלה על הנביא ג'ו סמית", ברמז כמובן לאדרתו של אליהו הנביא, שהועברה לאלישע. כלומר, סמית היה לכאורה תלמידו של לומן בנבואה.

מורוני מרגיע

נגיע, אם כן, אל סמית הצעיר. עזבנו אותו ב-1820 אחרי משבר נפשי קשה, שכנראה נבע מתוך רגשות אשמה על חטאים מיניים, ושהסתיים בהתגלות אלוהית בה הובהר לו שחטאיו נמחלו ושכל הכנסיות של ימיו טועות. אם כן, לא עברו שנים רבות – עברו שלוש – וסמית שוב הגיע למשבר. הפעם נגלה אליו מלאך בעודו שוכב במיטתו (התיאורים הראשונים של ההתגלות מתארים אותה בכלל כחלום).

המלאך, שאחרי כן סמית גילה ששמו Moroni, שוב הבטיח לסמית שחטאיו נמחלו, והפעם גם שלח אותו לגבעה סמוכה, שם אמר לו שממתין לו ספר שלם, המתאר את ההיסטוריה של שבטים קדומים של בני ישראל, שזכו להתגלות מלאה, שלמה וסופית של ישו וכלל תורתו. הספר הוא בעצם לוחות זהב שעליהם חרוטות אותיות ב"מצרית משופצת" (Reformed Egyptian), אשר קבורים באדמת הגבעה (שימו לב לקשר לעיסוקו של סמית במציאת אוצרות קבורים).

היה זה יום שני, ה-22 לספטמבר 1823, שג'וזף שלנו שם פעמיו לגבעה תמימה למראה על מנת לחפור ולהוציא ממנה את התורה הנוצרית האולטימטיבית המצויה על לוחות הזהב המצריים. אלא שזה לא בדיוק הלך. בתיאור הראשון שלו למה שקרה שם (שנכתב על ידו בשנת 1932) מספר סמית ש

מיד הלכתי למקום ומצאתי היכן שהלוחות נקברו כפי שציווה עלי מלאך ה' ומיד ניסיתי שלוש פעמים להשיג אותם. אז כשאני מפוחד מאוד חשבתי שמא זה היה חלום של התגלות [ולא התגלות אמיתית] אבל כשחשבתי על זה הבנתי שזה לא היה כך. ואז זעקתי לאלוהים בכאבה של נשמתי: 'למה אני לא מצליח להשיג אותם?' והנה הופיע לפני המלאך ואמר לי: 'לא שמרת על המצוות ה' אשר נתתי לך, ולכן אתה לא יכול כעת להשיג אותם.' […] שכן אני פותתי על ידי עצה רעה וביקשתי את הלוחות כדי לזכות בעושר.

בדיווחים מאוחרים יותר של המקרה סמית לא יספר על כך שהוא פחד ושלא שמר על מצווה מסויימת, ואילו כאן הוא מייחס את חוסר ההצלחה שלו לחמדנות, כלומר משום שרצה למכור את לוחות הזהב למען רווח כספי. יחד עם זאת, קשה להניח שזה היה כל הסיפור. סמית למעשה הצליח לשים ידיו על הזהב, ב-1827, אחרי שהגיע אל הגבעה בכל שנה ב-22 לספטמבר, אך ללא הועיל, כלומר רק אחרי חמש ניסיונות, אשר לכל אחד מהם התכונן שנה. מה שהיה שונה באותה שנה אחרונה הוא שסמית כבר היה נשוי. סמית אכן אמר לאחד משכניו, על פי עדותו של השכן (Henry Harris), ש"מלאך התגלה ואמר לו שהוא לא יוכל להגיע אל הלוחות אלא כאשר יהיה נשוי" – ושוב, שימו לב לקשר בין האפשרות למצוא את האוצר לטהרה המינית.

חפירה בראש השנה

סמית ברח והתחתן (eloped) עם אשתו הראשונה, אמה הייל (Emma Hale) בראשית 1827, בהיותו בן 21. בתחילת יום ה-22 בספטמבר, כלומר מעט אחרי חצות הלילה, סמית הגיע אל הגבעה יחד עם אשתו ושני חברים. אותו לילה היה מבורך מבחינה אסטרולוגית. בספרו המקיף על הרקע האזוטרי של הדת המורמונית* מצטט ד. מייקל קווין ספרי אסטרולוגיה שהיו בסביבתו של סמית ובישרו על יום מוצלח במיוחד: היתה זו שבת, שנשלטת על ידי כוכב שבתאי, יופיטר (צדק) שהיה כוכבו האישי של סמית וגם כוכבם של מגלי אוצרות. הירח היה במזל מאזניים, עוד סימן שיש (על פי אחד הספרים ההם) "לחפור". בנוסף, היה זה א' תשרי, ראש השנה היהודית, וגם זה סימן לא רע להתחלות חדשות.

ואכן, המשימה הוכתרה בהצלחה. על פי אחד מחבריו שהיו עמו שם, סמית קבע ש"זה פי עשר יותר טוב ממה שציפיתי", וסיפר שמדובר בלוחות זהב ארוכים ועבים למדי. הוא התעקש, יחד עם זאת, שהמלאך אסר עליו למכור אותם, אלא ציווה עליו לתרגם את הכתוב עליהם בעזרת "אורים ותומים" שנמצאו לידם (על פי עדות מוקדמת סמית המלאך אמר לו ש"אתה גדול יותר מכל האספסוף (rabble) שחופרים אוצרות. אתה נבחרת לפענח את הספר שכתב מורמון."). אותם "אורים ותומים" לא היו יותר מאבן-חזיון (Seer Stone), כמוה שימשו את סמית כשחיפש אוצרות קבורים.

אבד בתרגום

וכך החלה מלאכת התרגום. סמית הניח את ה"אורים ותומים" בתוך כובע ו"חזה" את התרגום מתוך מצב של טראנס. את התרגום הוא הכתיב אז לחברו, Martin Harris, שישב לידו וכתב את כל אשר דיבר. 116 הדפים הראשונים של התרגום נלקחו על ידי הריס זה כדי להראות אותם למשפחתו, אבל הוא כנראה השאיל אותם שם למישהו שלעולם לא יחזיר אותם. דפים אלה לא נמצאו עד היום. סמית היה באופן מובן לא מאושר מההתפתחות הזאת.

אחרי שפיטר את הריס ממלאכת הכתבנות, הושיב סמית את אשתו אמה והכתיב לה את הספר. על פי עדותה:

בדרך כלל כתבתי יום אחרי יום, על פי רוב כשישבתי על שולחן בקרבתו, והוא יושב ופניו קבורים בכובעו, האבן בתוכו והוא מכתיב לי שעה אחרי שעה, ללא דברים נוספים בינינו. לא היה לו כתב יד ולא ספר לקרוא מתוכו, ולו היה לו לא היה יכול להסתיר זאת ממני. הלוחות נחו על השולחן ללא כל ניסיון להסתיר אותם, עטופים בפיסת בד פשתן שנתתי לו כדי לקפל מעליהם.

ההכתבה נמשכה כשנה וחצי, ובסופה ניתן התוצר לדפוס. התוצאה היא ספר בן יותר מחמש מאות עמודים שנחשב לאחד מכתבי הקודש המשעממים בעולם. יחד עם זה, בהחלט מדובר במבצע מרשים של יצירת נראטיב היסטורי ותיאולוגי אלטרנטיבי מקיף ומרובה פרטים. הכנסייה המורמונית אוהבת להדגיש את חוסר השכלתו של סמית כראיה לכך שהוא לא היה יכול להמציא את הספר, אלא רק "לתרגם" מוצר מוגמר. כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, סמית בהחלט קרא את הספרות האיזוטרית של תקופתו, והשפעותיה ניכרות בספר (קצת על זה כאן). עם כל זאת, זה בהחלט יוצא דופן שבחור חסר השכלה פורמלית בראשית שנות העשרים שלו מצליח להוציא תחת ידו תוצר שכזה. הוא הצליח בכך, לדעתי, מפני שהיה מסוגל להכניס עצמו לטראנס כמעט מדי יום ולהכתיב את התכנים שהתגלו לו. אימוניו בחיפוש אוצרות, וכנראה גם תחת הדרכתו של לומן וולטר, בהחלט הוכיחו את יעילותן.

הספר עצמו, כפי שמובן מהציטוט הקצר לעיל, נכתב על ידי מורמון (לכן קוראים לו The Book of Mormon). מורמון הוא אביו של מורוני (שהוא כאמור המלאך שהנחה את סמית אל הלוחות), והוא נביא ומנהיג של שבט קדום בבני ישראל. הוא זה שכתב את הספר, ובנו קבר אותו רגע לפני שהשבט שלהם כולו הוכחד. סמית נבחר כדי לתרגם את הספר ולהפיץ את הבשורה שנצורה בו.

יש גם להדגיש עד כמה מעשיו של סמית הם משמעותיים. נביאים, כאמור, לא היה חסר בסביבתו של סמית, ובטח שלו התגלויות אלוהיות. זה לא היה משהו יומיומי כמובן, אבל גם לא בלתי סביר. ברם סמית הביא לעולם לא עדות למפגש עם האל, אלא ספר קודש חדש. דבר כזה לא עשה איש. גם הנביאים והחוזים שהיו סביבו כמעט תמיד אחזו ב-bible ונפנפו בו כששאגו את בשורתם. סמית הביא את הספר שיחליף אותו. בני זמנו שרצו להדגיש את הסכנה שהיווה השוו אותו למוחמד.

ראוי גם לשים לב גם שלאיש מהחסידים הראשונים של סמית לא היה מוזר שספר קודש חדש מתורגם באותה שיטה אזוטרית שבה מוצאים אוצרות באדמה. תמונת העולם המאגית היתה חלק בלתי נפרד מחיי האמריקאים האלה, והיא היתה שזורה בצורה מובנת מאליה בתמונת העולם הדתית שלהם. דבר זה מסביר גם את אפשרות התקבלותה של התיאולוגיה שפיתח סמית, שכוללת את אפשרות הפיכתו של כל אדם לאל.

הסיפוור כהתגלות

Gauri Viswanathan, חוקרת ספרות ודת באוניברסיטת קולומביה, גורסת ש"ידע אוקולטי בנוי על סיפור סיפורים, שבעבודה האוקולטית נחשב לסוג של חוויית התגלות". אין ספק שסמית הוא דוגמא מובהקת להתגלות שכזו: הבשורה האלוהית שהוא מביא היא סיפור היסטורי אלטרנטיבי מקיף. על פי סמית בסביבות 600 לפנה"ס, קרוב לחורבן בית ראשון, הפליגו שני שבטים עבריים, אחד טוב ואחד לא ממש טוב, מהארץ המובטחת אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. שם הם בנו ציוויליזציה מפוארת, ואף זכו לביקור של ישו, שגילה להם את בשורתו הסופית והשלמה כאמור.

אחרי עלייתו למרומים של המשיח הם התחילו לריב, ובאופן מבאס הרעים גברו על הטובים. כעונש הפכו הרעים לאדומי עור, כלומר לאינדיאנים שהמשיכו לחיות ביבשת אמריקה. באשר לטובים, לפני שנכחדו כתב מורמון, מנהיג השבט הטוב, את ההיסטוריה והבשורה בספרו ונתן לבנו מורוני לקבור אותו באדמה. זה כאמור הספר שמצא סמית. או במילים אחרות, מתוך מצבי הטראנס שנכנס אליהם הפיק סמית נראטיב פסאודו-היסטורי עשיר ומלודרמטי.

אבל לא רק היסטוריה יצר סמית, אלא גם תורה אזוטרית-רוחנית שאפתנית ביותר. קצת יותר על כך, על מקורותיו בתורות הנסתר של דורו, על אמונותיו האסטרולוגיות ועל שאיפותיו המגלומאניות, בחלק הבא.

סתם

—

למאמרים הבאים: חלקים 3, 4, 5. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית.

* D. Michael Quinn, Early Mormonism and the Magic World View, Signature, Salt Lake City, 1998

בנימה אישית, אתמול נולד בני בכורי.

חיפוש טלפתי של אוצרות, איזוטריקה הרמטית, קבלה נוצרית, בונים חופשיים, פוליגמיה מקודשת, תיאוקרטיה אמריקאית, קמעות אסטרולוגים, טקסים סודיים, התגלויות אלוהיות, שבטים עבריים קדומים, לוחות זהב, חידוש הנבואה, טראנס ומסמריזם, סמיכת הכהונה, אלוהים בשר ודם. חשבתם שהמורמונים הם מוזרים? יו איינט סין נתינג יט.

מזה זמן אני מתכנן לכתוב איזה מגה-פוסט על המקורות האיזוטרים של הדת המורמונית, ואיכשהו לא מגיע לזה כי הסיפור פשוט יותר מדי גדול. אבל מיט רומני הולך להגיע לארץ והנושא חם כמעט כמו האויר בדירה שלי, אז פשוט אתחיל לכתוב, ואחלק את העבודה לכמה רשימות קטנות. אם כן הנה: ג'וזף סמית, נביא ואזוטריקן, חלק א'.

הדת המורמונית, כפי שכבר כתבתי כאן, מציגה לפנינו דת מודרנית ואמריקאית מאוד מחד, ומאידך, ובצורה הרבה פחות ידועה, משלבת בקרבה זרמים אוקולטים ומאגיים שונים. נביאה ומייסדה, ג'וזף סמית, היה אדם שהמילה מרתק עושה לו עוול. סמית היה כפי הנראה מיחידי הסגולה שמרגישים בביטחון מוחלט (בטחון שעבורי הוא מסתורין עצום) שהעולם הוא מגרש המשחקים הפרטי שלהם, ומסוגלים גם לשחק את המשחק היטב. בשלושים ושמונה שנות חייו (מה יש בגיל הזה שקטלני עבור גאוני דת?) הצליח סמית לכונן כנסייה, לתפור לה תיאולוגיה מטורללת, להיות ראש עיר גדולה, להתמנות לגנרל של מיליציה פרטית בת אלפי חיילים, להתחתן עם כארבעים נשים, לרוץ לנשיאות ארה"ב ולהירצח בלינץ' אכזרי. תודו שזה מרשים.

נדבר אם כן בשבחיו ובמוזרויותיו של סמית, אבל נתחיל בהתחלה. וההתחלה נמצאת במדינת ורמונט של ראשית המאה ה-19. שם נולד סמית, ב-1805 כבן החמישי מתוך אחד-עשר לזוג הורים עניים. הסמיתס נדדו לא מעט בחיפוש אחר פרנסה, אולם ללא הועיל. כשהיה מבוגר מספיק (כלומר בגילאי העשרה המוקדמים) החל ג'ו הצעיר (כך קראו לו החברים) לעבוד למחייתו. למזלו חיש מהר התגלה שהוא מוכשר ביותר בעניין ספציפי שהיה מאוד מבוקש אז בחוף המזרחי.

כשרונו של סמית היה פשוט: הוא היה מסוגל (או כך לפחות האמינה סביבתו) למצוא באופן טלפתי אוצרות הקבורים באדמה. כי זאת יש לדעת: במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 חיפוש אוצרות קבורים, בין אם של שבטים אינדיאנים אבודים ובין אם של ספנים ופירטים ספרדים, היה מקובל ונפוץ מאוד באמריקה. רבים האמינו אז שבאדמות מדינות החוף המזרחי קבורים אוצרות שכאלה. מצד שני, אלא אם היתה בידך מפה סודית שמגלה היכן הם, קשה היה למצוא אותם, שהרי, כאמור, הם קבורים באדמה.

וכאן אנחנו נכנסים לעולמה הקסום של האזוטריקה האמריקאית שלפני מאתיים שנה. שכן כדי למצוא את האוצרות המופלאים האלה נעזרו האמריקאים בחוזים למיניהם, מעין מתקשרים שהיו "רואים" היכן האוצרות קבורים בעזרת החוש השישי שהם פיתחו. האמונה ביכולת של בני אדם לראות לתוך האדמה היתה נפוצה למדי בארה"ב של תחילת המאה ה-19. חשוב להדגיש שעבור רובם של האמריקאים דאז, כולל אלו המשכילים, העולם האזוטרי והמאגי היה חלק אינטגרלי ומובן מאליו של החיים, וכלל רפואות אליל, אסטרולוגיה, מאגיה, אגודות סתרים (הבונים החופשיים היו אז להיט) ואמונות עממיות בשדים, רוחות מכשפות, ומלאכים.

אולי נפריע עוד רגע לרצף הסיפורי כדי לציין גם שלא רק אזוטריקה מתפרצת אלא תנועות דתיות חדשות גם הן מילאו אז את אדמת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הימים היו ימי ההתעוררות הגדולה השניה, כלומר גל ההתעוררות הדתית הגדול השני בהיסטוריה של העולם החדש, וברדיוס של מאות קילומטרים סביב סמית התנבאו להם כעשרה נביאים מצליחים עם קהילות משלהם (אולי הפיקנטי שבהם היה ג'ון המפרי נויס, שהקים את קהילת Oneida הסוציאליסטית, בה הטיף למין ללא שפיכה כאמצעי להתעלות רוחנית. חשוב לציין גם את ראלף וולדו אמרסון, שאחרי שפרש בגועל ממשרתו ככהן דת בכנסייה היוניטרית, ציווה "השלך מאחוריך כל צורה של קונפורמיזם והכר מיד ראשונה את האלוהות!", והיה, לעניות דעתי, מבשרה המובהק של רוחניות הניו-אייג'). חדשנות דתית ואף התגלויות נבואיות כשלעצמן, על כן, לא היו דבר נדיר או בלתי סביר בעולמו של סמית. מה שחידש סמית היה הבאתו של ספר קודש חדש והיסטוריה כריסטוצנטרית חדשה. אבל בל נקדים את המאוחר.

סמית הצעיר, אם כן, היה ידוע בכישרונו החזיוני ("קוסם הכפר" קורא לו היסטוריון אחד), ומשלחות של חופרי-אוצרות היו שוכרות את שירותיו כדי שיחזה עבורם היכן נמצא הזהב. הוא היה עושה זאת על ידי כך שהיה מניח אבן מיוחדת, "אבן חזיון" (seer stone) בתוך כובע, מכסה את פתח הכובע בפניו כך שהוא היה מביט אל האבן בחשכה גמורה, ואז חוזה, מתוך אור קסום שהיתה מפיצה לכאורה האבן, את מקומו של האוצר. אני מניח שסמית היה נכנס למצב של טראנס, ובמצב תודעתי זה היה נחשף לרבדים תת-הכרתיים (או על-הכרתיים, למי שמאמין) וחוזה את אשר חזה.

העיתון The Reflector, שיצא בפלמירה, ניו-יורק באותה תקופה, דיווח על התופעה:

גברים ונשים ללא הבדל גיל או מין הפכו לחכמים אדירים במדעים האוקולטים [occult sciences], רבים חלמו, ואחרים זכו לחזיונות, עמוק בבטן האדמה, אוצרות עשירים ונוצצים, וכדי לסייע למפעלי הכרייה העצומים האלה (כסף בדרך כלל, אם לא תמיד, מחפשים בלילה), ציוד צלילה ומכשור שונה הומצא […] מטות מינרליים [mineral rods] וכדורים (כפי שנקראו על ידי המתחזים שהשתמשו בהם) היו אמורים להיות מדריכים שאינם יכולים לטעות למקורות העושר. אבני הצצה [peep stones] או חלוקי נחל, שנאספו באופן נמהר מערוץ או שדה, ניתנו בתוך כובע או מצב אחד ללא אור, כאשר מכשף או מכשפה (שכן פעולות אלה לא הוגבלו למין אחד) שמו את עיניהם, וכמעט הוציאו אותן מחוריהם, הכריזו שהם ראו את כל הפלאות של הטבע, ובעיקר כמובן אוצרות אדירים של כסף וזהב.*

הדיווח כאן נכתב כמובן בטון סרקסטי (ההערות בסוגריים המרובעות שלי, ברגילות במקור, ההגדשה והעילגות גם במקור), אולם הוא מציג תופעה שהיתה נרחבת ביותר בארצות הברית הצעירות, ובין השותפים בה היו לא רק בני המעמדות הנמוכים. אותן "מטות מינרלים" הם מטות מזלגיים (ראו תמונה להלן) שנקראו גם divining rods, האמורים לגלות מינרלים באדמה, בראש ובראשונה זהב ואבני חן כמובן, על ידי משיכת המחזיק בהם לכיוון האוצר. סמית השתמש במקל שכזה מדי פעם. peep stones הוא כינוי אחר ל-seer stones, אותן האבנים עצמן שסמית השתמש בהן (התמונות הן של האבנים של סמית). למרות שכל הסיפור נשמע שטותי למדי, אני חושב שיש מקום להניח שלפחות לפעמים היו המחפשים מוצאים איזה משהו, שכן אחרת קשה להסביר את האפשרות של סמית ודומיו להתפרנס על ידי הצעת שרותיהם למסעות חיפוש שכאלה. מצד שני, בני אדם כבר העסיקו עצמם בהבלים גדולים מאלה.

מה שבטוח הוא שסמית הצעיר זכה לאימון וחידוד של חושיו האיזוטריים, וניסיונו בכניסה לטראנסים יעזור מאוד בקריירה הנבואית שלו, שתתחיל כעבור שנים מעטות. אבל לא רק ניסיון צבר סמית. האמונה היתה שכדי להיות treasure scryer (זה שם המקצוע) היה עליו להישאר נקי מכל עיסוק, עם אחרים או לבדו, במין. כדי לחזות אוצרות תת-קרקעיים יש להיות טהור ממין – ואשאיר לפסיכואנליטיקאים שבינינו את הפרשנות המתבקשת. אלא שאתגר זה היה כנראה גדול מדי עבור סמית, שבגיל 14 חווה משבר דתי ראשון. בהיותו בשדה בר (מאוחר יותר הוא יאמר שלא היה יכול ללכת לכנסייה, משום שהיה בטוח שכולן לא משקפות את דבר ה' לאשורו) הוא ירד על ברכיו והתפלל למחילה על חטאיו.

תפילתו נענתה, והוא ראה, כפי שכתב ביומנו,

עמוד של אור אש בהיר יותר מהשמש בצהריים יורד מלמעלה ונח עלי. התמלאתי ברוח ה' והאלוהים פתח לפני את השמיים וראיתי את האלוהים. הוא דיבר אלי ואמר לי: "ג'וזף בני, חטאיך נמחלו לך."

תיאור יפיפה, רק שלא ברור אם הוא מדוייק (המחיקה, אגב, במקור). סמית תיאר את החיזיון הראשון שלו כמה פעמים, כולן שנים אחרי שהתרחש, והציג לו גרסאות שונות. לפעמים הוא סיפר שראה קבוצת מלאכים, לפעמים את אלוהים, לפעמים שתי דמויות בלתי מזוהות, לפעמים את אלוהים האב והבן יחדיו. גרסה אחרונה זו היא הרשמית היום, כלומר המורמונים מאמינים שסמית זכה בהתגלות של האל ובנו ישו. על פי הגרסה הרשמית לבד ממחילה על חטאיו הבהירו לו השניים שכל הכנסיות של ימיו שרויות בחטא וניזונות מדוקטרינות לא נכונות. הם גם הבטיחו לו שהאמונה הנכונה תתגלו לו במועד מאוחר יותר.

עד אז המשיך סמית להתפרנס מחשיפת אוצרות, אולם בינתיים הוא פיתח עניין בריא באזוטריקה, והיה קורא לא מעט ספרים על הנושא, שאנחנו יודעים שנמצאו בספריות ציבוריות בקרבת מגוריו. סמית צלל לעולם האסטרולוגיה, הקבלה, ההרמטיציזם, ההיסטוריה האלטרנטיבית-קונספירטיבית והבונים החופשיים. אולם לא עתיד של רופא אליל או מתקשר זוטר היה צפוי לג'וזף סמית. לא ולא. ג'ו שלנו היה עתיד לגדול ולהיות נביא, מבשרה של הבשורה החדשה של ישו, ומייסדה של הנצרות האמיתית. על כך, קוראים יקרים, בחלק הבא של הסדרה.

—

למאמרים הבאים: חלקים 2, 3, 4, 5. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית.

* בכתיבתי אני מסתמך באופן נרחב על הספר Early Mormonism and the Magic World Viewשל D. Michael Quinn. כמו כן, אציין לטובה את הספר Joseph Smith Jr. – Reappraisals after Two Centuries, Ried L. Neilson & Terry L. Givens, eds.. הציטוט מהעיתון, והציטוט מיומנו של סמית, הם מהספר הראשון.

כאן תמצאו אתר מעניין על העולם האיזוטרי של סמית וסביבו., ומתוכו כאן (גללו למטה) מאמר על העיסוק במציאת אוצרות קבורים בארה"ב של לפני מאתיים שנה.

מהביקור שלי, לפני 17 שנים, במרכז העולמי של האגודה התיאוסופית במדרס שבהודו אני זוכר כמה דברים: את יופי העצים שבמקום (בעיקר את עצי הבאובב המפלצתיים), את ההדר הויקטוריני של המבנים, ואת מורה הזן הויאטנמי טיך נאת האן, שהרשים אותי מאוד. המורה הבודהיסטי המפורסם אינו שייך כמובן לאגודה התיאוסופית (שבאופן כללי כיום שייכים אליה פחות ופחות אנשים), אלא שהוא העביר במקום קורס מדיטציה. הוא היה בהודו לרגל מסע שערך בין האתרים הבודהיסטים, ושפר עלי מזלי כשהחליט לתת קורס בדיוק כשהייתי בסביבה. אבל אם נחזור לאגודה התיאוסופית וחבריה המדלדלים, הרי שניתן להבין מה מצבה גם מכך שהיא משכירה את שטח מרכזה העולמי למורים רוחניים מן החוץ.

לא תמיד היה כך כמובן. בתחילת המאה העשרים היתה האגודה התיאוסופית מהתנועות הדתיות החדשות המצליחות והמעניינות ביותר, כאשר תחת כנפייה מתקבצים אלפי אינטלקטואלים וידוענים (שלא לומר ידעונים) למיניהם, ואשר בתי הדפוס שלה מפיצים תרגומים לכתבי הקודש המזרחיים, וכמובן את ספרי האזוטריה-להמונים של המייסדת, מאדאם הלנה פטרובנה בלווצקי. התיאוסופים היו מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח למערב, והזינו בתחילת המאה העשרים את הרעב המערבי למיסטיקה, ואולי יותר מכך מיסטיפיקציה, מזרחית.

בניגוד חריף לאנטי-אינטלקטואליזם שרווח כיום בקרב ניו-אייג'יסטים למיניהם, האגודה התיאוסופית ראתה עצמה כחלוצה בחקר רציני בהחלט של דתות העולם על המסורות המיסטיות והאוקולטיסטיות שלהן. לבה הפועם היה האמונה שכל הדתות כולן מכוונות אל אותה אמת, ואת אותה אמת ראוי וניתן לגלות (ססמתם היתה, בהתאם לכך, There Is No Religion Higher Than Truth). יחד עם זאת, הנטייה בהחלט היתה מזרחה, ולא פחות מכך, הרחק מהנצרות הממוסדת, שמייסדי האגודה לא ממש סמפטו.

ב-1929 תקוותיהם שג'ידו קרישנמורטי, בן טיפוחיהם, יהפוך ל"מורה העולם" החדש נכזבו, והאגודה ספגה מכה ממנה לא התאוששה. הוסיפו לזה את המגמה ההולכת וגוברת, אחרי מלחמת העולם השנייה, של בני המערב לקבל את המזרח הישר ממורים רוחניים מזרחיים, ותבינו כיצד האגודה התיאוסופית נידונה לדעיכה. יחד עם זאת, תרומתה הגדולה לשדה הרוחניות העכשווית לא תישכח.

ספר חדש, מאת עמיתי באוניברסיטת תל-אביב, ד"ר אייזיק לובלסקי, שחוקר את תנועות העידן החדש ומלמד בתכנית למדע הדתות ובחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה (ובעל הבלוג הזה), מנסה לא רק לזכור את תרומתה של האגודה התיאוסופית לרוחניות העכשווית, אלא גם לגלות פנים חדשים בתרומתה הלא מבוטלת לעליית הלאומיות ההודית והתעצבותה של הודו העצמאית. הספר נקרא Celestial India: Madame Blavatsky and the Birth of Indian Nationalism, וניצלתי את ההזדמנות לשאול את אייזיק כמה שאלות עליו ועל התיאוסופים.

בין מצריים להודו: מזרוח המערב וניו-אייג' גבוה

האגודה התיאוסופית היא לבטח מהמקורות והמשאבים העיקריים של מה שאנחנו מכנים היום הניו-אייג', או באופן כללי שדה הרוחניות העכשווית. כולנו יודעים שהיא הוקמה על ידי ספיריטואליסטית אוקראינית וקולונל בודהיסט אמריקאי (שהיה המערבי הראשון להמיר דתו לבודהיזם בציילון בשנת 1880), אבל אולי תוכל לגלות לנו יותר על הסיבות החברתיות להקמתה, על הכוחות הסוציולוגיים והתרבותיים שהובילו לייסודה, כמו גם להצלחתה האדירה בתחילת המאה העשרים?
האגודה התיאוסופית הוקמה בשנת 1875 בניו-יורק בידי הלנה פטרובנה בלווצקי וקולונל הנרי סטיל אולקוט, כחלק מהגל הספיריטואלי האופנתי של שלהי המאה ה- 19 בעולם המערבי. ישנן כמה סיבות מרכזיות להצלחתה, ביחס לתנועות דומות אחרות שקמו באותו הזמן, בעיקר בארה"ב ובאנגליה. סיבה בולטת אחת היא יכולת הכתיבה יוצאת הדופן של מדאם בלווצקי, שפרסמה מספר ספרים בין 1877 ועד למותה, בשנת 1891 ("איזיס החשופה" ו"הדוקטרינה הסודית" הם הידועים בין אלה), ערכה שני ירחונים ("התיאוסופיסט" בהודו ו"לוציפר" בלונדון), כתבה אין ספור מאמרים לעיתונות האמריקנית, אנגלית והודית, ועסקה באופן שוטף בתכתובת פרטית נרחבת.

סיבה שנייה ומשמעותית לא פחות היא הבנתם של מייסדי התנועה, בלווצקי ואולקוט, את חשיבותה האדירה של העיתונות ותקשורת ההמונים בתקופתם. דוגמה בולטת לעניין זה היא טקס שריפת-הגופה הראשון אי-פעם בארה"ב, אותו ניהל אולקוט בשנת 1876, אשר זכה לסיקור עיתונאי נלהב וכתוצאה ממנו לחשיפה תקשורתית נרחבת של האגודה. מעבר לאלה, אין ספק שהמעבר של מקימי האגודה להודו בשנת 1879 היווה נקודת מפנה משמעותית, כאשר תת-היבשת ההודית, שבאותו זמן נשלטה בידי הבריטים, קיבלה את בלווצקי ואולקוט בזרועות פתוחות וסיפקה להם פלטפורמה נרחבת למיסוד הפעילות התיאוסופית, על בסיס עריכת סינתזה בין תרבות המזרח לתרבות המערב. השילוב הזה, בין מזרח למערב, הוא זה שהקנה להגות התיאוסופית את עוצמתה בהמשך הדרך, צבע את האגודה בגוונים אקזוטיים והקנה לראשיה הילה מיסטית ומסתורית.

בהמשך לכך ולצורך דיוק יתר: איך אתה רואה את תרומת האגודה לשדה הרוחניות העכשווית? מה הניו-אייג'יסטים חייבים למאדאם בלווצקי ולקולונל אולקוט? מה היה חסר לנו אם האגודה לא היתה קמה, או במילים אחרות, עד כמה מרכזיים לדעתך המרכיבים התיאוסופיים במרק הניו-אייג'י שסביבנו?
אנסה לענות לשאלה מורכבת זו בקצרה: כאשר אנו מנתחים את התופעה הנרחבת המכונה "עידן חדש", הרי שלהבנתי אנו חייבים להתייחס קודם כל לשני מאפיינים: ניו-אייג' "נמוך" (כלומר, כל מני פרקטיקות שונות שאינן מערבות עיסוק בהגות כתובה) וניו-אייג' "גבוה", המערב חיבור ועיסוק בכתבים, בין אם כתבי קודש ובין אם הגות כזו או אחרת. האגודה התיאוסופית היא זו שיצרה את הסוג השני והמשמעותי מבין השניים, כאשר בלווצקי הייתה האחראית המרכזית לניפוק שורת ספרים שסיפקו, ועדיין מספקים, ביאורים ותיאוריות שונות עבור מחפשי הדרך, ובמיוחד אלה התופסים עצמם כאינטלקטואלים.

מעבר לכך, התיאוסופים אחראים לאחד המאפיינים המרכזיים של תנועת העידן החדש – החיבור בין מזרח למערב. חיבור זה נוכח גם באימוץ פרקטיקות מזרחיות, כמו יוגה או מדיטציה, בידי מערביים. הוא קיים גם בקבלת תורות רפואיות מזרחיות במערב (שיאטסו, אקופונקטורה וכו'), וגם ברמה הפילוסופית-דתית. זו הייתה גולת הכותרת בפעילותה של בלווצקי: הסינתזה אותה היא התיימרה לערוך בין תורת הנסתר המזרחית לבין זו המערבית. בנוסף, האגודה התיאוסופית הייתה הראשונה מבין תנועות העידן החדש שאימצה קודים, סדרים, טקסים, מנהלה ומידור, בדומה לאלה שאפיינו תנועות קודמות, דוגמת הבונים החופשיים. כל אלה העניקו לה עוצמה, אוטוריטה ויכולות גיוס מרשימות של כספים ואישים משפיעים. בשורה התחתונה, היא זו שיצרה את הגשר הרעיוני בין מזרח למערב, אך היא גם זו שסייעה לראשונה למסד ולהכשיר כלגיטימי את העיסוק באזוטריה ובתורת הנסתר במערב.

וואוטר האנחרף, בספרו המאלף על הניו-אייג', עוקב אחרי תהליך ה"מזרוח" של מאדאם בלווצקי. הוא טוען שבעוד שבתחילתה היא פעלה לחלוטין במסגרת ההרמטיציזם המערבי, עם הזמן היא שילבה בתוך המסגרת האיזוטרית-מערבית בעיקרה רעיונות מזרחיים (כקארמה, או כמאסטרים מוארים החיים בהימלאיה). מה תוכל לומר על תהליך ה"מזרוח" של בלווצקי, ושל האגודה התיאוסופית כולה (שלבסוף כאמור קבעה את מרכזה הפיזי בהודו)?
הרשה לי לחלוק על הנחראף, או אולי לחדד את דבריו, ליתר דיוק. נכון, בלווצקי היא האחראית על השינוי הגדול באוריינטציה של חובבי תורת הנסתר, שעד לזמנה השקיפו על מצרים העתיקה כעל המקור לקסם באשר הוא. בלווצקי היא זו שהעתיקה, גם פיזית, את העניין המערבי בנסתר לכיוונה של הודו. בתוך כך, נכון שחלק נכבד מהמיתולוגיה התיאוסופית מערב דמויות מזרחיות. למרות זאת, לדעתי, יש לבדוק עד כמה אותו "מזרח" אכן קיים בתיאולוגיה התיאוסופית, מעבר לרמה הקוסמטית. זה בדיוק אחד הדברים המהותיים שעשיתי בספרי, כאשר קראתי את הספרות התיאוסופית הענפה, והתחקיתי אחר מקורותיה.

למרבה הפלא, אלה ברובם המוחלט מערביים ולא מזרחיים. המסקנה החד-משמעית שלי היא שהסינתזה היומרנית של בלווצקי הייתה בסופו של דבר בין גופי ספרות ואזוטריה מערביים, ולאו דווקא בין מזרח למערב. מכאן ניתן להגיע למסקנות מרחיקות לכת אחרות, ביניהן כי כאשר התיאוסופים דיברו על שילוב בין מזרח למערב, הם למעשה הכריחו את המזרח לתאום למסגרות המערביות שאפיינו את דרך חשיבתם, כמו את מטרותיהם. דוגמה ידועה לכך היא הפרשנות שבלווצקי, ואחריה גם אני בזנט, ערכו לספרי קודש הינדואים, דוגמת ה"בהגווד גיטה", אותו הם פירשו כאילו היה עמוס ברמזים ומשמעויות אזוטריות, שתאמו את דרך המחשבה המערבית וכלל לא את החשיבה ההודית המקורית.

האם, בהמשך לשלוש השאלות הקודמות: עד כמה לדעתך מתבצע, גם בתרומתה של האגודה התיאוסופית, תהליך של "מזרוח המערב" (כהצעתו של קולין קמפבל)?
אין ספק שהאגודה תרמה רבות לעניין זה, אך יחד עם זאת, נדמה לי שהדגש המהותי כאן הוא דווקא על "מערוב המזרח", בפראפראזה על שאלתך. נכון, האגודה התיאוסופית סייעה רבות למערביים אשר התעניינו בהודו ובמזרח בכלל, אך השפעתה הדרמטית, להערכתי, הייתה דווקא על הודו עצמה ועל קירוב רעיונות מערביים לחברה ההודית המתגבשת של שלהי המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20.

גיבוש הודו כמדינה עצמאית, גיבוש ההינדואיזם כדת

נעבור אם כן לענייו זה: בספרך אתה מקשר בין האגודה התיאוסופית ללאומיות ההודית. קל מאוד להבחין שבהודו התבצע אחד ממפעלי ייצור הלאומיות הגדולים של המאה העשרים, כאשר מערב רב של עמים, ממלכות ואמונות נוסדה הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ונולד ה"הינדואיזם" כ"דת" אחת. מה תוכל לומר על תפקיד האגודה התיאוסופית בשני התהליכים הללו?
אחריותה של האגודה התיאוסופית לגיבוש ההינדואיזם המודרני קיימת ברמות מסויימות, אם בהקשר לפרוייקטים של תרגום ספרות קודש אותם סבסדה, אם בהקשר להקמת מערכות חינוך המוניות, אשר סיפקו מסד אידיאולוגי רלבנטי לנערים, נערות ולסטודנטים ברחבי הודו, וכדומה. עם זאת, תרומת התיאוסופים להאחדת האמונה ההינדואית היא מינורית יחסית למקום אותו מילאו הרפורמטורים הניאו-הינדואים הגדולים, וביניהם רמוהאן רוי, דיאננדה סראסוואטי, או ויווקננדה. לעומת זאת, התפקיד אותו מילאה האגודה התיאוסופית בסוגיית הלאומיות ההודית הוא קריטי ועדיין לא זכה להערכה מספיקה, ובכך בדיוק מטפל ספרי.

מפאת קוצר היריעה, אמחיש את העניין באמצעות דוגמה אחת מייצגת: מפלגת הקונגרס ההודי הלאומי היא מפלגת השלטון ההודית הכמעט נצחית, מאז קבלת העצמאות בשנת 1947 ועד היום, למעט שני פסקי זמן קצרים בהם ישבה באופוזיציה. בראש המפלגה הזו עמדו כמעט תמיד נציגים של משפחת נהרו, החל מג'אווהרלל נהרו, עבור דרך בתו, אינדירה גנדהי, נכדו- ראג'יב גנדהי, אלמנתו של זה – סוניה גנדהי, ובעתיד הקרוב, כך נראה, נינו של נהרו – ראהול גנדהי. המפלגה הזו נוסדה כגוף פוליטי כבר בשנת 1885, תחת השם "הקונגרס ההודי הלאומי", גוף שבמסגרתו פעלה האליטה ההודית עד לקבלת העצמאות. לדוגמה, אביו של נהרו, מוטילאל נהרו, היה פעמיים נשיא הקונגרס ההודי הלאומי, שלא לדבר על אישים כמו מוהנדס גנדהי ורבים וטובים אחרים. רק מעטים מודעים לעובדה שהקונגרס ההודי הלאומי הוקם בידי תיאוסוף בשם אלאן אוקטביאן יום, שהיה קצין בריטי בדימוס בשנת 1885, האמין בקיומם של המאסטרים התיאוסופיים, הקים בעצמו את הלשכה התיאוסופית בשימלה, והיה חסיד גדול לזמן-מה של בלווצקי והתיאוסופיה בכלל. הקשר בין הקונגרס לבין האגודה התיאוסופית נשמר באופן הדוק עד לשנת 1919, במהלכה נותקו החבלים העבותים שקשרו עד אז בין האגודה התיאוסופית לבין הקונגרס ההודי הלאומי.

אני חושב שקשה למצוא עיר גדולה בהודו שאין בה רחוב "אני בזאנט". בזאנט היתה מנהיגת התיאוסופים בתחילת המאה העשרים, אולם גם מנהיגת מפלגת הקונגרס ההודית, שאחרי מלחמת העולם השנייה תקים את הדמוקרטיה ההודית. איך הגיעה בזאנט להנהגת שני הגופים הללו? מה היה הקשר וההשפעה ההדדית ביניהם תחת הנהגתה?
אני בזנט הבריטית, בעברה עיתונאית מיליטנטית ולוחמת למען זכויות נשים ופועלים, "הומרה" לתיאוסופיה בעקבות מפגשה הראשון עם בלווצקי, בשנת 1889. זו סימנה את בזנט כיורשתה המוצהרת. לאחר מותה של בלווצקי, בשנת 1891, בזנט טיפסה במעלה ההיררכיה התיאוסופית העולמית, כרתה בריתות, לחמה במלחמות פוליטיות, הביאה לפילוגים באגודה, ולבסוף נבחרה לנשיאת האגודה העולמית בשנת 1907, לאחר מותו של הנרי אולקוט, ונשארה בתפקיד זה עד למותה שלה, בשנת 1933. כבר בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 היא העתיקה את מקום מגוריה להודו, שהפכה למולדתה השנייה. במשך שנים רבות היא הידקה את קשריה עם האליטה הברהמינית ההודית ונעשתה למקורבת לאנשי מפתח, כמו למשל גופאל קרישנה גוקלה, שהיה המנהיג בה"א הידיעה של הקונגרס ההודי הלאומי בין 1900-1915.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, בזנט נכנסה בעובי הקורה של פעילות פוליטית בהודו, הקימה ארגון משפיע בשם "הליגה הכל-הודית למען שלטון עצמי", ייסדה עיתון ושבועון בהם הטיפה למען עצמאותה של הודו ובסופו של דבר, לאחר ששוחררה ממאסר בן מספר חודשים זכתה לכבוד גיבורים ולבחירתה לנשיאת הקונגרס ההודי הלאומי בשנת 1917. באותה תקופה נדמה היה כי החלום התיאוסופי מתגשם סופסוף, כאשר נשיאת האגודה התיאוסופית מכהנת כנשיאת התנועה ההודית הלאומית, בדרך ליישום היעד התיאוסופי: החייאתה של ההגמוניה הארית (הודו-אירופית) גם ברמת השלטון הפוליטי וגם ברמה הרוחנית. כשנתיים לאחר מכן, בעקבות טבח אמריצאר, במסגרתו חיילים בריטים חיסלו כמה מאות אזרחים הודים, ירדה קרנה של בזנט והיא נאלצה לפנות את מקומה לטובת הכוכב העולה החדש – מוהנדס גנדהי, שדרך אגב קיבל את כינויו "מהטמה" (נשמה אצילה) מידיה של בזנט עצמה.

לפעמים סדרת-הבת יותר טובה מהמקור: קרישנמורטי ושטיינר

אולי תרומתה החשובה ביותר של התיאוסופיה היתה בפורשים ממנה: הן ג'ידו קרישנמורטי והן רודולף שטיינר הפכו למורים רוחניים בעלי השפעה עצומה אחרי שטרקו מאחוריהם את הדלת התיאוסופית – כל אחד מהם באופן שונה לחלוטין כמובן. בספרך אתה כותב על קרישנמורטי. מה תוכל לומר לנו על יציאתו מהתיאוסופיה? מה לדעתך באמת קרה שם? ומה קרה שם בהקשר הרעיוני-סוציולוגי? ואם תוכל גם לומר כמה מילים על שטיינר, נהיה לנצח אסירי תודה.
ג'ידו קרישנהמורטי "התגלה" בידי יד-ימינה של בזנט, צ'ארלס וובסטר לידביטר, בשנת 1909, בהיותו בן 14. לידביטר, שהיה מחלוצי הניו-אייג' בכל הקשור לקריאת הילות, עיסוק בצ'אקרות וכדומה, טען שהוא מזהה מקריאה בהילתו של הנער ההינדואי כי הוא האווטאר (הגלגול) של קרישנה וישוע גם יחד. "גילוי" זה היה קריטי כחלק מפרוייקט הדגל התיאוסופי, פרוייקט "מורה העולם". מאותו רגע ואילך קרישנהמורטי חונך על-פי הערכים התיאוסופיים, בציפייה שגופו ישמש כמעין מרכב אליו ייכנס בבוא העת "מורה העולם", שבהתאם למיתולוגיה התיאוסופית, כבר הופיע בעבר בדמותם של ישוע, בודהא ורבים וטובים אחרים.בשנות ה- 20 הגיעה ההערצה לקרישנהמורטי לשיאה, ועמה גם עלייה מתמשכת במספר החברים באגודה התיאוסופית, כאשר בשנת 1928 זה עמד על 45,000 חברים פעילים, שיא שלא חזר מאז ועד היום.

דווקא ברגע שיא זה, קרישנהמורטי חווה משבר חריף שהביאו להתכחש לייעודו התיאוסופי ולהודיע ברבים כי "האמת היא ארץ ללא דרכים ואינכם יכולים להגיע אליה באמצעות שום דרך, שום דת, שום כת… האמת, בהיותה חסרת גבולות, בלתי-מותנה, לא נגישה באמצעות שום דרך, לא יכולה להיות מאורגנת; לפיכך, אין להקים שום ארגון כדי להוביל או לאלץ אנשים לאורכה של דרך מסוימת". לאחר פרישתו מהאגודה התיאוסופית נעשה קרישנהמורטי למורה רוחני מוערך ברחבי העולם. יחד עם זאת, הוא נשאר בקשר קרוב עם אני בזנט עד למותה ובשנים האחרונות לחייו שלו אף חידש את הקשר עם נשיאת האגודה התיאוסופית הנוכחית, רדהא בורנייר.

סיפורו של שטיינר, בהקשר התיאוסופי, סבוך לא פחות. הוא התוודע לראשונה לספרות תיאוסופית כבר בשנת 1887, אך מגעיו הראשונים עם האגודה התקיימו בשנת 1899, בברלין, שם גם פגש תיאוסופית נלהבת בשם מארי פון סיפרס, שנעשתה בהמשך לרעייתו. בשנת 1902 שטיינר פגש בלונדון את אני בזנט, שהתלהבה מהמיסטיקן המשכיל ומינתה אותו למזכיר הכללי של הפלג הגרמני התיאוסופי, תפקיד אותו מילא עד לשנת 1913. במהלך 11 השנים בהן ניהל שטיינר את הפלג הגרמני, הלך זה וצמח עד שבשנת 1913 מנה 69 לשכות תיאוסופיות שונות ברחבי גרמניה. לדבריו של שטיינר, משנת 1906 ואילך החלו להתרחש בחוגי האגודה מקרים שהבהירו לו כי היא צועדת בדרך לא נכונה. מבחינתו, "גילויו" של קרישנהמורטי והפולחן שהתארגן מסביבו גדשו את הסאה.

למרות ששטיינר האמין בגלגול נשמות ובתורת הקארמה, הרי שהוא לא סבל את הרעיון, האבסורדי בעיניו, לפיו קרישנהמורטי היה גלגולו של ישוע הנוצרי. סלידתו מכך נבעה מאמונתו כי ישוע, אותו תפס כהתגלות אלוהית אותנטית, היה דמות ייחודית בהיסטוריה האנושית. כמו כן, הוא האמין כי הנצרות המקורית הכילה יותר אמת מכל דת אחרת, לפני שהתקלקלה בידי הממסד הכנסייתי. כתוצאה מניגודי השקפות אלה, הלך והחריף המתח בינו לבין בזנט, עד שזו ביטלה חד-צדדית את זיכיונו כמזכיר הפלג הגרמני ובשנת 1913 סילקה אותו מהאגודה התיאוסופית. הכריזמה של שטיינר כמורה וכמנהיג אזוטרי הוכיחה עצמה לאחר שסולק מהאגודה. זמן קצר לאחר מכן הוא הקים את תנועתו החדשה, האגודה האנתרופוסופית, ששאפה לאפשר את לימוד הידע האזוטרי מתוך פניה למשאבי הפילוסופיה המערבית.

בהקשר זה, יש המספקים זווית פרשנית נוספת ומעניינת למחלוקת בין שטיינר לבין בזנט. בניתוח ההבדלים ביניהם על פי קריטריונים מגדריים, הרי שניתן לטעון כי דרכו הרוחנית של שטיינר הייתה גברית ביסודה, בניגוד ל"נשיות" שאפיינה את התיאוסופיה. "נשיות" זו התבטאה בתפקיד המרכזי של נשים בהנהגתה ובמספר הנשים שהאמינו בתיאוסופיה. בנוסף, התכנים הפילוסופיים התיאוסופיים היו בעלי אופי אוריינטלי שנתפס בתודעה האירופית כ"נשי" יותר מהפילוסופיה המערבית ה"גברית" והרציונליסטית. לפי קו מחשבה זה, שטיינר הציע לחסידיו פרשנות "גברית", "רצינית" וקרובה יותר לזרם הפילוסופיה הגרמני וה"גברי" מזו שסיפקה להם קודם לכן התיאוסופיה ה"נשית".

האם אוכל לשאול מה הקשר האישי שלך לנושא? איך התחלת להתעניין ולחקור אותו? מה משך אותך אליו? והאם יש בין אישי האגודה התיאוסופית ופורשיה מישהו שאתה מעריך באופן אישי?
אין קשר אישי של ממש ביני לבין הנושא. אני חוקר רציונליסט, הפועל לפי כללי הדיסציפלינה של ההיסטוריה של הרעיונות, ועם זאת, תמיד גיליתי עניין פסיכולוגי ורומנטי בדמויות שפעלו בניגוד למצופה מהן ויצרו במו ידיהן סדר עולמי חדש. התחלתי לחקור את הנושא הזה כבר לפני שנים רבות, כאשר עמדתי לפני סיום לימודי התואר הראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. בסמינר אותו העביר פרופסור דוד כ"ץ, שנעשה לאחר מכן למנחה שלי בעבודות המאסטר והדוקטורט, הזדמן לי לקרוא טקסט של בלווצקי, דרכו גיליתי לראשונה את החשיבה התיאוסופית, אשר הזכירה לי לא במעט את זרם המחשבה ההרמטי מתקופת הרנסנס. עניין הוביל לעניין, ולאחר שגיליתי שבזנט הייתה נשיאת הקונגרס ההודי הלאומי, הבנתי כי גיליתי תחום מחקר מרתק, שיוכל לערב את העניין שלי בדתות ובפילוסופיה, לצד אהבתי למחקר ההיסטורי.

מבין מנהיגי האגודה התיאוסופית, נדמה לי שבאופן מיוחד אני מעריך ומחבב את אני בזנט, שבאמת הייתה אישה יוצאת דופן. חכמה, תרבותית, משכילה, חדורה בתחושת שליחות ורצון לסייע לחלכאים ונדכאים, וכן, גם יפה.. לצדה, מדאם בלווצקי היא אישה שבשמחה הייתי שותה אתה קפה או שניים. לא הזדמן לי עד היום להכיר מישהו שכוח דמיונו ויכולות ההמצאה שלו עלו על אלה שלה.

סתם

—

בבלוג הלווין לבלוג זה הוספתי ידיעה על ניסיונותיה של תנועת "בני ברוך" להיכנס לבתי הספר, וזאת תחת "תנועת הערבות" המשמשת לה כזרוע מיסיונרית.