איזי ליבלר

איזי ליבלר והחיבור ליהדות

בפגישות שניהלתי בימים האחרונים בארה"ב למדתי שמספר היהודים שערקו מן המחנה הדמוקרטי היה רב מהמצופה. רבים עשו זאת על רקע היחס לישראל, ואחרים מפני שהתנגדו למדיניותו הכלכלית של אובאמה. יהודים אחרים, שפחות מחוברים ליהדותם, המשיכו לתמוך באובאמה. אלא שהפוליטיקאים הדמוקרטים מודעים לעובדה שהיהודים הפעילים במישור הפוליטי הם לא אלה שיהדותם אינה משמעותית יתר על המידה עבורם. (דן מרגלית איזי ליבלר, ישראל היום, 10.11.10)

כאשר דן מרגלית איזי ליבלר כותב היום שיהודים שתומכים באובמה הם אלה ש"פחות מחוברים ליהדותם" – למה הוא מתכוון? הוא כמובן מתכוון שיהודי ש"מחובר" ליהדותו דואג לאינטרסים הפוליטיים והביטחוניים של מדינת ישראל, אותם לדעתו אובמה מסכן. לא מעט כבר דובר על כך שעבור ישראלים רבים הלאומיות מחליפה את הדת, כלומר הישראליות היא עבורם היהדות. דבר זה קורה משום שהביטוי העיקרי של יהדותם הוא ישיבתם בארץ ישראל: הם לא מקיימים מצוות, לא קוראים ב"ארון הספרים היהודי", והקשר שלהם עם המימדים הדתיים של היהדות הוא רופף ביותר. זהותם היהודית הופכת להיות מצומצמת למימד הלאומי.

מרגלית ליבלרמייצג נאמנה את הכיוון הזה. עבורו "יהדות" היא "ימניות", לא יותר. אפשר לראות זאת בקלות בכך שהוא לא יעז לקבוע שנטורי קרתא "לא מחוברים ליהדות שלהם" רק מפני שהם מיודדים עם אחמדינג'אד. למה? כמובן, הרי להם יש תורה ומצוות. אבל למי שאין, כדאי שיהיה ימני. על פי מרגלית ליבלר זה כל מה שנשאר מיהדותו.

כמובן שהאשמתם של מתנגדיו הפוליטיים של מרגלית ליבלר בחוסר "חיבור" ליהדות מאפשרת לו גם לפסול בקלות את דעותיהם, שהרי לא מטעמים מוסריים או מתוך דאגה אמיתית לעתיד העם היהודי הם מדברים, אלא להפך, מתוך שהם לא דואגים כלל לעמם, ומתוך שהם חוטאים בחטא המוסרי של התכחשות למוצאם, שלא לומר לעצמם. זו בעצם הגרסה החילונית למושג ה"ערב רב" הקבלי.

J. Kameron Carter, מרצה לתיאולוגיה באוניברסיטת דיוק, כותב לפני כמה ימים על התפקיד ששיחקה הדת בבחירות האחרונות לקונגרס ולסנאט בארה"ב, ובבחירות הקודמות לנשיאות. על פי קרטר, אובמה נבחן על מידת ה"אמריקאיות" שלו מתוך פנייה לזהות הדתית שלו. מתנגדיו ניסו לעורר ספק לגבי מידת נוצריותו, תחילה על ידי העלאת הקשר שלו עם הכומר ג'רמיה רייט, ואחר כך על ידי הדגשת שמו האמצעי. מנגד שרה פיילין, שהביא ג'ון מקיין בדיוק לשם כך, הפגינה נצרות בוטה ושמרנית, ועל כן נתפסה כ"אמריקאית" הרבה יותר, אז והיום.

לא רק בישראל, אם כן, הזהות הדתית הופכת לשפחתה של הזהות הלאומית. לדעתו של קרטר הדבר מראה על משבר עמוק בזהות התיאולוגית של הנצרות, ואם מסכימים לזה אפשר כמובן גם להסיק מסקנות גם לגבי זהותו היהודית של מרגלית וחבריו. למרות שלגבי הנצרות הקשר בין דת למדינה הוא באופן עקרוני לא-טבעי, מה שאין כן לגבי היהדות, הרי שהיהדות הציונית מעולם לא היתה באופן מונוכרומטי לאומנית. ממילא יש עוד מימדים ליהדות לבד משובניזם לאומי, וכן, היהדות היא גם יותר מתמיכה עיוורת בכל מעשיו של העם היהודי – יעידו נביאי המקרא. באופן אירוני דווקא הקבלתו של מרגלית ליבלר את היהדות לימין הפוליטי מסמנת את החיבור החלש מאוד שלו לתכנים, רבדים וערכים יהודיים שהם קצת יותר מורכבים ממה שחושב בנימין נתניהו.

רידוד השיח הדתי בארץ למידת התמיכה במדיניות הממשלה הוא מוצא פחדני הן משיחה רצינית על עתידה הפוליטי של ישראל, והן מעיון מעמיק במשמעותה של הדת היהודית. עבור חילונים רבים הוא משמש גם כאליבי רופף ליהדותם, שלבד ממנו אינה מכילה דבר.

(מסתבר שאיזי ליבלר כתב את הקטע הזה, ולא דן מרגלית, כפי שמופיע בלינק. עם הקוראים – ועם דן מרגלית – סליחה.)