איסלם

המאבק הפנים-איראני מהזווית המשיחית

התסיסה הפנימית באיראן מרתקת את העולם, אך נדמה שבין הניתוחים והפרשנויות להם היא זוכה נזנחה זווית חשובה מאוד: הדת. למרבה האירוניה, דווקא כשעוסקים בתיאוקרטיה היחידה בעולם (מלבד הווטיקן) מתעלמים מהתפקיד החשוב שממלאת העמדה הדתית של הצדדים הנאבקים. 

כל מי שעוקב אחרי התבטאויותיו של אחמדינג'אד יודע שמדובר באדם בעל תודעה משיחית קיצונית. אחמדינג'אד הוא שיעי "תריסרי", כלומר אחד המאמין בבואו הקרוב של המהדי, האימאם ה-12, "הנעלם", שעל פי האמונה השיעית התגלותו תביא איתה את קץ ההיסטוריה. כבר כאשר נכנס לתפקידו ב- 2005 הצהיר שהוא יעשה הכל כדי "לזרז את הופעתו" של המהדי, ב- 2008 הצהיר שהמהדי מנחה אותו בפעולותיו כנשיא, ובמרץ השנה הכריז שכדי שבואו של המהדי יזורז יש לעמוד לצד הפלסטינים ונגד ישראל.

הדברים הללו לא עברו בשקט: קבוצה לא קטנה של חכמי דת שיעים מחו כבר ב-2008 על השימוש של אחמדינג'אד בשפה דתית לקידום עניינים פוליטיים, פריבילגיה ששמורה באיראן רק להם. אחד מהחכמים אף הזהיר שהשימוש באמונה על בואו הקרוב של המהדי דווקא יחליש אותה בקרב העם (כששום דבר לא יקרה, מן הסתם), וכן ש"אנחנו צריכים לדבר על דברים מציאותיים. אל לנו לקשור כל דבר לדת ולדברים נסתרים".

חכם הדת שאמר זאת היה מֶהדי כרובי, שהתמודד מול אחמדינג'אד בבחירות האחרונות. יחד עם עוד חכמי דת רפורמיסטים, הוא מתנגד לאחמדינג'אד. בן בריתו לעניין, האייטולה יוסף סאנעי, פסק לאחרונה שהבחירות האחרונות פשוט לא חוקיות. האם ייתכן, אם כן, שאחד הצירים שסביבם נסובה המחלוקת הזאת הוא הציר המשיחי? האם ייתכן שבעוד הנשיא אחמדינג'אד מקדם סדר יום משיחי-אפוקליפטי מנסים אחרים להטות את איראן לכיוון רציונלי יותר של ריאל-פוליטיק?

אם הוא עושה זאת, הדבר מתקיים כמובן רק בתיאום עם המנהיג העליון חמינאי, שבנאומו ביום שישי הזכיר את המהדי כמה וכמה פעמים, ואף ציין שניתן לראות מאחורי תוצאות הבחירות האחרונות בארצו את "נוכחותו של האימאם ה-12 והאחרון". כעת נראה שמול העמדה המשיחית (או ה"מהדית") של המנהיג העליון ונשיאו המועדף קמים כוחות שקולים ופרגמטים יותר.

מנקודת מבט רחבה יותר ניתן לומר שהמהפכה האיסלאמית באירן, כדרכן של תנועות מהפכניות, הגיע למיצוי הכוחות המהפכניים שבה. הרפורמיסטים מוכנים לתת ללהבות לשכוך ולהתחיל לנהל חברה נורמלית (בגבולות החוק השיעי כמובן). המנהיג העליון חמינאי, בין אם הוא מאמין בביאת המהדי ובין אם הוא רק חושש למעמדו, משתמש באחמדינג'אד כדי להזריק למהפכה האיסלאמית סמי מרץ משיחיים. ואין כלהט משיחי כדי ללבות את להבות הנאמנות והפנאטיות, כידוע.

ניתן אם כן לראות את המריבה הפנימית באיראן כמתנהלת בין המשיחיים, שמאמינים ב"מהפכה מתמדת" על בסיס נבואות אפוקליפטיות וחשיבה מיתית, ובין אנשי הדת הפרגמטיים והמעמד הבינוני, שרוצים לחיות את חייהם באופן נורמלי ורציונלי. נשמע מוכר? החליפו את "המהפכה האיסלאמית" ב"ציונות" ואת תומכי אחמדינג'אד בגוש-אמונים, ותבינו למי צלצלו הפעמונים. נקווה שאצלנו ובאיראן יגברו אלו שנאמנים קודם כל לעולם הזה ולא לעולם הבא.

[התפרסם בטורי הדעה של אתר מעריב]

אל תפספסו את הסוף של זה:

למה יש "ביקורת המקרא" ואין "ביקורת הקוראן"?

לפני שבועיים פירסם הוול-סטריט ג'ורנל מאמר על אוצר גנוז של מיקרופילמים שנחשבו אבודים, שמנציחים כתבי יד עתיקים של הקוראן. שנים חשבו שחבילת המקורות הללו נשרפה בהפצצה בריטית על מינכן ב- 1944, אבל למעשה הם הוחבאו על ידי חוקר קוראן גרמני שאחרי המלחמה משום מה בחר שלא להמשיך את מחקרו. כעת, כשהוא מת, נחשף המטמון (שכנראה באמת מכיל מקורות חשובים ביותר) והמחקר יכול להתחדש.

זה לא יהיה פשוט. מחקר מדעי של ספרי קודש הוא עניין נפיץ, ומעמד הקוראן באיסלאם הוא הרבה יותר מ"ספר קודש". כאן, באותו נושא, מצטטים את האינצקלופדיה של האיסלאם כאומרת ש"האנלוגיה הקרובה ביותר בנצרות לתפקידו של הקוראן באיסלאם אינו התנ"ך [כולל הברית החדשה], אלא ישו", כלומר הקוראן למעשה נתפס על ידי מוסלמים כנוכחות אלוהית בעולם, כהתגלמות פיזית של האלוהות. הוא לכאורה יצא מפי הנביא מוחמד בשלמותו כהתגלות אלוהית, ומהווה את הסמל והמוקד של האמונה המוסלמית מאז.

ומה אם יגלו עדויות לגרסאות שונות של אותה סורה? ומה אם יגלו שקטעים מסויימים מהקוראן קדומים יותר ממוחמד? ומה אם יגלו שורות שמבוססות בכלל על מזמורים פגאניים (או גרוע יותר: מועתקים מנוצריים או יהודיים) מקומיים? חוץ מהמהומות האפשריות, והרציחות, והפיגועים, וסוף העולם, יכול להיות לזה כמובן גם צד מאוד חיובי: אין כמו ספק במעמד האבסולוטי של האמונה שלך כדי להחדיר בך מעט צניעות ופתיחות לדתו של הזולת. אבל האם זה יקרה? האם אכן יעזו ללכת אל תוך שדה המוקשים האפוקליפטי הזה?

המקרא כבר מזמן עבר תהליך של דמיתולוגיזציה. מאז המאה התשע עשרה, ובעקבות עבודתו פורצת הדרך של ברוך שפינוזה, קם ענף שלם באקדמיה שמנתח את הטקסט המקראי וממיין אותו על פי מחבריו השונים. הסתירות הרבות והבדלי הסגנון בין חלקיו השונים של אותו ספר (ולפעמים אותו פרק) בתנ"ך הביאו חוקרים שונים לראות בטקסט מלאכת אריגה של מקורות שונים, "תעודות", שנשזרו יחדיו לכי טקסט אחיד על ידי עורך מאוחר. דוגמא פשוטה היא שני הפרקים הראשונים של בראשית, שמהווים שתי מסורות שונות של סיפור בריאת העולם והאדם.

מובן מאליו שראייה כזאת של התורה מטרידה מאוד כל מי שמאמין שמשה הוריד את כל החומש קומפלט מהר סיני, אבל זה מעולם לא הפריע לחוקרי המקרא, רובם גרמנים פרוטסטנטים, מלהמשיך ולפרק את הטקסט למרכיביו, וכך יש לנו היום כל מני מקורות של מקורות: J ו-E, P ו-D ועוד, ועוד היד נטויה. כך גם בברית החדשה, החוקרים יודעים לספר שישו ויוחנן המטביל לא היו ממש חברים אלא מתחרים, שיוחנן האוונגליסט הוא לא זה שכתב את "חזון יוחנן", למרות שהכנסייה חושבת כך, ושגם  כמה מאיגרות פאולוס לא נכתבו על ידיו, וכיוצא באלו דברי כפירה. 

אז מה בנוגע לחילול קודשי האיסלאם? כאמור, את הקוראן אף אחד עדיין לא ניתח, הוא נשאר שלם ותם, עומד נינוח בבתולי קדושתו שעדיין לא בותקו. גם מחקר האיסלאם באופן כללי נמצא בפיגור של שנים, אם לא דורות, מאחורי מחקר היהדות והנצרות, ונשאלת השאלה הפשוטה: למה? בשנותי באקדמיה הוסבר לי פעם מה העניין (הוסבר על ידי פרופ' מהתחום, ומשום שצוין במפורש שהדברים אינם לציטוט, נכנה את הדמות "מקור אקדמי בכיר"). לבד מהסיבה הברורה, והיא האיחור הרב במחקר שנבע פשוט משום שהאירופאים התעניינו קודם כל בחקירת (וגם בהריסת) המורשת הדתית שלהם, יש לכך שתי סיבות:

הראשונה היא אוריינטליזם, הספר והשיח שבא בעקבותיו. כידוע, ב- 1978 כתב אדוארד סעיד ספר על מחקר המזרח על ידי המערב, שעורר הדים רבים ולמעשה ביסס את הרושם שכל שדה חקר המזרח (תרבותו, עברו, דתותיו, כתביו) נגוע בגזענות, אדנות, קולוניאליזם ואימפריאליזם (פשפשתי בנבכי ההארד-דיסק ודליתי סקירה שכתבתי על הספר למקומון "כלבו" כשיצא תירגומו העברי של הספר בשנת אלפיים). סעיד השתמש במתודת ביקורת הספרות הפוסטמודרניסטית כדי לנתח ולפרק טקסטים מחקריים שבחר, החל מימי מסעות נפוליאון למצריים ועד לכיבוש הראשון של עירק על ידי ארה"ב, ועל ידי זה להראות שהשיח המדעי על האוריינט הוא בסך הכל "שיח" "מדעי" "על" "האוריינט".

תוך מספר מועט של שנים הספר תורגם למספר רב של שפות, הכה גלים וגרם כמעט לכולם להתרחק ממחקר המזרח כמו מאש. גם מי שהתקרב היה צריך להקפיד ללכת על קצות האצבעות ולא לפרסם שום דבר שעלול היה להכתים אותו ב"אוריינטליזם", מילה שכבר הפכה לגנאי ומשמעותה שובניזם מערבי תרבותי וראיית המזרח כפרימיטיבי. ברור שבתנאים כאלה קשה לערוך מחקר רציני.

הסיבה השנייה היא מוסלמים פנאטיים. שהם פשוט מפחידים. ואף אחד לא רוצה להסתבך איתם. ואם בגלל איזו קריקטורה סקנדינבית הם מתחרפנים אז מה יעשו לחוקר שאומר, ומבסס מחקרית, משהו לא מחמיא על מוחמד (ברכת אללה עליו ושלומו). יש סיכוי שהפעם זה יקרה, אבל המכשולים רבים, והדרך ארוכה. עד שתצא מהדורה מדעית של הקוראן כבר בטח יהיה שלום כולל במזרח התיכון. לא, אני לא רציני.

עותק עתיק של הקוראן

אגב, לבושתי אני חייב להודות שבעצמי קראתי את הקוראן רק עד החצי. זה היה אמנם לפני כמה שנים, ואולי התרגום לא היה טוב (שמעתי שזה שיצא לא מזמן טוב מאוד), אבל יש כמות מסויימת של פעמים שאני יכול לקרוא שמאיימים עלי באש וגופרית לפני שאאבד עניין. והקוראן מלא בזה (טוב, לפחות החצי הראשון). אבל משיחות עם אנשים שקוראים את הקוראן בשפת המקור, וכאלה שחפים (נראה לי) מהצורך האפולוגטי של רוב המאמינים להוציא את דתם ככליל השלמות, הבנתי שכפי הנראה מדובר באמת בטקסט מיוחד מאוד. יש לו ניגון משלו, כך אמרו לי, והוא עושה משהו לנפש. לא נותר לי אלא לקוות שזה נכון. זה בהחלט אפשרי, שכן הערבית הספרותית היא שפה עתיקה ועשירה מאוד, יותר עתיקה והרבה יותר עשירה מהעברית, ואם עם העברית אפשר לכתוב יצירת מופת כמו התנ"ך, ודאי שעם הערבית אפשר.

 

[יש עוד כמה מקומות פנויים בערב המיוחד עם ג'ק קורנפילד, שמסתבר שאני גם אנחה אותו. כאן אפשר לקרוא מעט מההקדמה לספרו "אחרי האקסטזה"]

על הספר "אוריינטליזם"

"אוריינטליזם", אדוארד סעיד, תר. עתליה זילבר, הוצאת עם עובד, 2000 (במקור מ- 1978), 354 עמ'.

כשיצא "אוריינטליזם" ב- 1978 לא ידע אדוארד סעיד (ולא המו"ל שלו) אם המחקר אשר הוא מחזיק בידיו יכול לעניין ציבור רחב, אך הן בארה"ב והן באנגליה עורר הספר תשומת לב רבה, ובמהרה תורגם לשאר שפות אירופה ויותר מאוחר לשפות המזרח הרחוק. בינתיים קנה אדוארד סעיד את עולמו ונהייה לאחד המבקרים הבולטים של האתנוצנטריות המערבית, ולאחד מדובריו הבולטים של העם הפלסטיני. כעת, לאחר עשרים ושתיים שנה, מופיע סוף-סוף הספר בעברית.

שלא כמו שאפשר בטעות להבין מכותרתו, "אוריינטליזם" אינו עוסק במזרח, אלא דווקא במערב. הספר הוא כתב אשמה כנגד המחקר המערבי של המזרח, כנגד הדרכים שבהן הכוח והדמיון המערביים, במשך כמאתיים שנה, עיצבו למטרותיהם הקולונייליסטיות את הידע על ארצות המזרח ועל האיסלאם, ובכך אף הצליחו לעצב את המזרח עצמו. סעיד מבקר את הדרך שבה המערב התיימר לחלק את האנושות לתרבויות, מסורות, דתות ואף גזעים שונים, כאשר לכל מגזר מוגדר שכזה הוצמדה מהות אינהרנטית אשר פועמת בקרבו וקובעת לעולם את התנהגותו. האוריינטליזם הוא השם שנותן סעיד למחקר המערבי של המזרח, בין אם הוא סוציולוגי, אנטרופולוגי, היסטורי או פילולוגי, מחקר שחילק את האנושות בקוים ברורים ל"אנחנו" (המערביים המתקדמים, המוסריים, הדינמיים, החרוצים, האקטיבים, האסרטיבים) ול"הם" (המזרחיים המפגרים, הברבריים, הפרימיטיבים, הסטאטיים, העצלים, הפסיבים, הכנועים). חלוקה זו לא באה רק לצורך הרגשת העליונות של האדם המערבי, אלא גם ובעיקר משום הצרכים הפוליטיים שעמדו בפני המערב מהמאה התשע-עשרה עד היום.

ברור שיחסי הכוחות לאורך כל ההיסטוריה הקרובה היו לטובת המערב הכובש, וכעדות לכך אפשר לראות את עצם קיומו של תחום המחקר האוריינטליסטי במערב, ללא כל מקבילה כנגדו במזרח, ללא "אוקסידנטליזם". סעיד צמצם את מחקרו על יחסי המחקר המערבי והמזרח לנסיון האנגלו-צרפתי-אמריקאי עם הערבים והאסלאם. החל בכיבושי נפוליאון, דרך הקולוניליזם האנגלי והצרפתי ועד המלחמה על הנפט של ימינו וביצור ההגמוניה האמריקאית, המערב תמיד היה צריך להצדיק את ההתערבותו הברוטלית בחייהם של מליוני בני אדם, את הכפייה של ערכיו עליהם ואת גזילת אדמותיהם ואוצרות הטבע שבארצותיהם. במהלכי המערב תמיד הסתתרה ההנחה שעל אף שהצרכן המערבי שייך למיעוט מספרי, הוא זכאי לנכס ו/או לבזבז את רוב משאבי העולם. האוריינטליזם עזר בכך שאפיין את המזרח קודם כל כזר, כ"אחר" לתרבות האירופאית, ומעבר לכך, כמובן, כנחות וכזקוק לגאולה.

סעיד מנתח את האוריאנטליזם בתור שיח, לפי הפרדיגמה שמציע ההסטוריון והפילוסוף מישל פוקו. הוא סבור כי רק בתור שיח ניתן להבין את צורות הפיקוח והמישטור בעזרתם הצליחה התרבות המערבית לנהל ואפילו ליצור את האוריינט בתקופה שלאחר ההשכלה. סעיד מדגיש כי האוריינט אינו עובדה דוממת של הטבע, אינו קיים "שם בחוץ" וממתין לגילויו. מהויות, איזורים ומגזרים כגון "המזרח", "האיסלאם", "אירופה" וכו' הם מעשה ידי אדם. בהגדרתו כ"אחר" האולטימטיבי ובייחוס תכונות שונות למהויות כדוגמת "המנטליות הערבית" או "הנפש המוסלמית", הצליח המערב לא רק "לגלות" ו"להבין" את המזרח, לא רק להצדיק את כיבושיו ובזיזותיו בו, אלא אף ליצור, לברוא את המזרח כפי שרצה, שכן השיח הוא שבונה בשבילינו את המציאות שלנו. את כל זאת עשה המערב באמתלה של מחקר מדעי ופיתוח אבולוציוני "טבעי", וכך נתן לידע שלו ולמעשיו תוקף אובייקטיבי, "אמיתי", "נורמלי". אך אין ידע אובייקטיבי, אין פרט מידע נטול פוליטיקה ואידיולוגיה, ודבר זה מתברר בברור בניתוח של סעיד את מחקר המזרח בידי המערב. התזה של סעיד היא שההיבטים המהותיים של התיאוריה והפרקטיקה האוריינטליסטיות אינן גילוי פתאומי של ידע אובייקטיבי על האוריינט, אלא מערכת של שדות-שיח שנתקבלו בירושה מהעבר הדתי הנוצרי (שנלחם באיסלאם) של אירופה, ושחולונו, אורגנו ועוצבו מחדש בתוך דיסיפלינות מדעיות בכדי לתת להם את חותמת הכשרות המדעית.

לבד מהמהותנות הפרועה שבה נקט האוריינטליזם, כאשר הוא מייחס תכונות לאידאות כדוגמת "הערבי", "המוסלמי", "ההודי" וכו', סעיד מאשים את חוקרי המזרח המערביים גם בחוסר של כל התעמקות אמיתית במושא מחקרם ובמהלכים אינדוקטיבים מופרכים. כך הבחנה בקשר למשורר ערבי מן המאה העשירית הכפילה את עצמה למדיניות על-אודות וכלפי "המנטליות המצרית", ופסוק מהקוראן ישמש עדות לחושניות המוסלמית היוקדת. תיאוריות אלו הפכו ל"אמת", וזו בתורה נתנה גושפנקא רשמית לכיבוש, לשיעבוד ולבזיזה של המזרח. כל זאת מתוך תרבות שראתה עצמה עליונה מבחינה מוסרית, מלאה בדאגה ל"נורמות אוניברסליות" של אתיקה, לפתיחות ולסובלנות. אך כאשר "אמת מדעית" משמשת כלי לשיפוט ולגזירת גזר דין על אוכלוסיות של מיליונים, כי אז המחקר המדעי אינו אלא צורה חדשה של דעה קדומה והליברליות אינה אלא דיכוי בתחפושת של נאורות.

חשוב להבין כי סעיד אינו טוען שהאוריינטליזם הציג הצגה מוטעית של המהות המזרחית. סעיד דוחה מכל וכל קיומה של מהות כזו (או של איזושהי מהות אחרת). טענתו היא, שוב, שהאוריינטליזם פעל את פעולתו למען מטרה, לפי נטייה מסויימת ובתוך מסגרת היסטורית ספציפית. היצוגים של המזרח לא באו בצורה ספונטאנית לעולם עם "התקדמותו" של הידע המערבי. הם מילאו שליחות.

סעיד מבכה את המציאות שנוצרה בחלקים של האוכלוסייה הערבית, בה הדמות המזרחית שיצר המערב עשתה לה נפשות ונוצר הפרדוקס של הערבי שרואה עצמו כ"ערבי", כלומר כטיפוס או אב-טיפוס שבנה המערב. מכונת התעמולה האוריינטליסטית המערבית עשתה עבודתה ביסודיות רבה כל כך עד כי יש פרטים במזרח הרואים עצמם כיום כנחותים מוסרית, פאסיביים, חסרי תרבות, אפילו פרימיטיבים ביחס למערביים. נבנה גם מעמד של אינטלקטואלים מזרחיים שמנסים ליישר קו עם המחקר המערבי ובכך נכנעים לתכתיביו. הספר נכתב כחלק ממלחמתו של סעיד בתופעות אלה.

במאמר שהתפרסם בגליון מאי של "מצד שני: פרסום של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית", כותב סעיד על המהומה שפרצה בישראל עם הצאתו של שר החינוך דאז, יוסי שריד, להכניס את שירת מחמוד דרוויש לתכנית הלימודים. סעיד מותח ביקורת על כך ש"כל הליברלים המערביים, יהודים ולא יהודים, שהיה להם הרבה מאוד מה לומר בנושא אי-הסובלנות האיסלאמית שהתבטאה בפתווה נגד סלמאן רושדי, לא פצו את פיהם היום כדי להגיב על ההתקפות על יוסי שריד ומחמוד דרוויש. …למיטב ידיעתי, הדיווחים על הדיון המוזר עצמו הובאו ללא כל הערות, כאילו היה זה דבר טבעי בתכלית שאזרחים ומחוקקים בדמוקרטיה… יתיחסו אל שיר בודד… כאל איום קיומי על זהותו של הרוב". וודאי שאין דין חוסר רצון להכניס שיר לתכנית לימודים כדין הוצאת גזר דין מוות על מחבר ספר, אך מה שסעיד מנסה לציין כאן הוא המצב שבו כל פעולה איראנית נתפסת ומגונה מיידית כפעולה פרימיטיבית וברברית, ואילו לכאשר מבוצעת פעולה בעלת אופי דומה במדינה "מערבית" אין היא אפילו מושכת תשומת לב. האפלייה הזו היא תוצאה של שנים רבות של טיפוח התדמית השלילית של המזרח.

סעיד הוא פרופסור לספרות (אוניברסיטת קולומביה). הביקורת המנוסחת היטב שלו (התרגום שותף וקריא מאוד ומלווה את הטקסט בהערות מועילות) מרתקת משום שהיא מראה את דרך ההבניה של ה"אחר" לתרבות המערבית, על ידי המניפולציות של השיח המדעי ומתוך המוטיבציה של הקולוניליזם. אך ניתן למצוא בה עניין הן בעיסוקה בספרות המערבית על המזרח, הן בהשלכותיה ללימודי האוריינט בזמנינו, הן לקורא ה"אוריינטלי" עצמו מושא המחקר המערבי, וכמובן, לקורא הישראלי היהודי.

בהקדמה למהדורה הישראלית כותב סעיד כי דווקא "קורבנות של סטריאוטיפים גזעניים, של רדיפות ושל אלימות יכולים להפיק רבות מההכרה בקיומם של דפוסים דומים בהם עצמם וב"אחרים" שלהם." הוא מוסיף שהוא "מקווה שכך יהיה גם במקרה שלנו, בזמן שאנו מנסים לבנות תרבות משותפת, 'מעבר לערבים ויהודים', כביטויו הנבואי של עמיאל אלקלעי".

[פורסם במדור התרבות של "כלבו" בשנת 2000]

החטופים התאסלמו, או "התאסלמו"?

שני העיתונאים המערביים החטופים שוחררו אתמול משבי ארגון פלסטיני זעיר, לא לפני שהם "התאסלמו", כלומר חזרו על המשפט שנדרש לומר כל מי שמעוניין לקבל על עצמו את האיסלאם, והוא "אין אלוהים מלבדי אללה, ומוחמד הוא נביאו". כן, זה די קל להפוך למוסלמי, וזאת מכיוון שהאיסלם מראשיתו רצה לעשות נפשות, וכמה שיותר, ובכיבושיו הביא את בשורתו לעמים שלא ידעו אותו, אבל למדו עליו (לפעמים בדרך הקשה). המשפט הזה הוא מה שנקרא היגד "פרפורמטיבי", כלומר כזה (שכמו מעשה) משנה את המציאות. עוד היגד כזה, שהמציאות אחרי אמירתו אחרת, הוא "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".

נחזור לחטופים המשוחררים: "יצאו בזול" אנחנו אומרים לעצמנו, וברור לנו שהם לא באמת מוסלמים, מכיוון שממילא אמרו את הדברים מן הפה אל החוץ, לא התכוונו למילה, אולי אפילו קיללו בלבם את נביא האיסלאם תוך כדי מלמול הפסוק, ולכן זה בכלל לא נחשב, ולמי בכלל איכפת מה אומרים.

למה זה בעצם ברור לנו? פשוט: מכיוון שהכוונה אצלנו נחשבת הרבה יותר מהמעשה. "אצלנו" כאן פירושו התרבות המערבית/ נוצרית, שבוודאי השפיעה מאוד גם על היהדות והאיסלאם, כבר לפני מאות שנים. לנו הישראלים, שגדלים בתרבות מערבית, ברור לכן שאם הם לא התכוונו למה שאמרו, זה ממילא ריק מתוכן.
לא תמיד זה היה כך. היהדות בבסיסה היא דת של מעשים, לא של כוונות. העיקר, ובזה נמדדת יהדותו של אדם, הוא לעשות מעשים מסויימים, ולא להאמין בדברים מסויימים. האמונות פחות חשובות. העיקר שתשמור שבת, וכו'.

פאולוס הקדוש. חשב (כבר במאה הראשונה לספירה) שהאמונה חשובה מהמעשה. כך כנראה היו כל הדתות לפני כמה אלפי שנים: מערכות של טקסים וציוויים (שחלקם בעלי משמעות מוסרית, וחלקם חסרי כל משמעות) שהכתיבו סדר מסויים לחיים, אבל בשום אופן לא הגבילו את אמונותיו של האדם. בכלל, מה שהתרחש בתוך ראשו של הפרט לא עניין אף אחד, ולא מן הנמנע שזה היה מפני שפשוט לא התרחש שם הרבה באותם ימים. רק עם התפתחותה של התודעה האנושית (ולא בכל לטובה לדעתי), התחיל להיות מאוד משמעותי מה אתה חושב, במה אתה מאמין, ומה היתה הכוונה שלך במעשה מסויים, והתחילו ניסיונות למשטר גם את התחום הזה. במערב זה התחיל עם הנצרות, שמתחילתה (פאולוס) היה לה הרבה פחות חשוב מה אתה עושה, והרבה יותר חשוב במה אתה מאמין. לכן כינסו שם אספות גדולות של בישופים מיד כשהתנצרה האימפריה הרומית (המאה הרביעית לספירה) וקבעו קוד אמוני אחד לכולם: ה- credo, כלומר ה"אני מאמין" (בלטינית) שכל נוצרי חייב לדבוק בו כדי להיות נוצרי.

ביהדות "עיקרי אמונה" כלליים כאלה הוצגו לראשונה רק במאה ה- 12 על ידי הרמב"ם, וגם אז הם נתקלו בהתנגדות רבה מצד קהילות יהודיות רבות, שטענו, בין השאר, שליהדות אין צורך ברשימת אמונות, ושזה סתם "פילוסופיה" (לטעמם דבר שלילי). עד אז, וגם כיום כפי שמיד אראה, היה חשוב רק מה יהודי עושה, לא מה הוא חושב. כך למשל, אפשר להבין את סיפור "חנה ושבעת בניה" המפורסם, שנראה לכל בר דעת מודרני כטירוף פנאטי לשמו (אם המעדיפה שילדיה ישחטו מול עיניה ובלבד שלא להשתחוות לפסל אלילי, כנראה במאה השנייה לפנה"ס). אבל צריך להבין את חנה: היא לא היתה יכולה לדמיין מצב בו היא משתחווה לאליל ועדיין אינה עובדת עבודה זרה (שזה "יהרג ובל יעבור", כידוע). היא לא יכלה לומר לעצמה: "טוב אני אקוד איזו קידה, אבל בלב לא אתכוון לזה, רק כדי שהחיילים יעזבו אותי בשקט" או משהו כזה. עבורה השתחוות פירושה עבודה זרה, ולא משנה מה היא חושבת בלבה או מתכוונת. הדת היתה אז קודקס אחיד של מעשים, לא של אמונות, שאיחד את בני הקהילה הדתית. אם רצית להישאר שייך, היה עליך לעשות כך וכך.

כאמור, הדגש על האמונה הוכנס על ידי פאולוס לנצרות, ולאורך הדורות היהדות כמובן הושפעה ממנו. למרות זאת, העיקר הוא עדיין המעשה, וגם אם מדגישים את חשיבותה של הכוונה במצוות, יהודי אורתודוקסי הוא זה שעושה, לא זה שמתכוון. היהדות פשוט משחקת משחק אחר: משחק הגוף, ולא משחק הרוח (וכתבתי על זה ביתר אריכות כאן).

כך אפשר להבין, למשל, את הסובלנות היחסית אותה מפגינה היהדות כלפי חלקים בחסידות חב"ד, שמבחינה אמונית דומים הרבה יותר לנצרות מאשר ליהדות (יש להם משיח שמת ואמור לקום לתחיה וכו'). הסובלנות הזו קיימת בגלל דבר אחד: הם ממשיכים לקיים מצוות כהלכתן. כל עוד הם שומרים הלכה, פחות חשוב מה הם מאמינים. לו הם היו עוברים על ההלכה, לא היה עוזר גם מה היו חושבים בלבם. הם מיד היו מקוטלגים ככופרים (שבתאים, למשל) ומוקעים החוצה (חרמות, נידויים, איסור על זיווגים איתם וכיוצא באלו נפלאות הדת).

ומה אם החוטפים המוסלמים? לדעתי גם החוטפים מרגישים שחטופיהם לא ממש מוסלמים כשרים, והם ביימו את כל העניין רק כדי להציל את כבודם לפני שחרור חטופיהם. תרבות המערב השנואה עליהם כל כך, שנגד כיבושה הם נלחמים, כבר כבשה את לבם.

אבל זה לא רק תרבות המערב. התודעה האנושית מתפתחת, ולא בכדי יש אינטרנליזציה, ופסיכולוגיזציה, של הדת. יש משהו שמושך אותנו פנימה, אל השכל והלב, ומשאיר את המעשים בפריפריה של המשמעות. אני חושב שזה לא רע. כלומר, גם אני מאמין שהכוונה יותר חשובה מהמעשה. גם אני מאמין ששחרור אלוהי אמיתי תלוי במצב ההכרה שלי, והרבה פחות במצב הגוף שלי. מצד שני, ברור שאחשוב ככה, הרי אני בכל זאת ילדו של הזמן הנוכחי.