הדמוקרטיה הגדולה בעולם קיימה את מערכת הבחירות הגדולה בהיסטוריה האנושית, והתוצאה שהתקבלה היא חד משמעית: ניצחון אדיר למפלגת העם ההודית (BJP) הלאומנית. ניצחונה בבחירות הכלליות לפני שבועיים בהודו נבע מגורמים שונים: ההאטה הכלכלית והעלייה ביוקר המחיה, השחיתות האדירה שלקתה בה מפלגת 'הקונגרס', וגם חוסר יכולתה של האחרונה להעמיד בראשה מנהיג כריזמטי שיסחוף את ההמונים. אין ספק, עם זאת, שלא מעט מנצחונו של נרנדרה מודי, מועמדה של ה-BJP, נבע מעלייתה של זהות דתית הינדואית מועצמת ובטוחה בעצמה.

מודי, לאומן הודי ותיק וחבר ב-RSS, גוף אידיאולוגי הינדואי ימני-דתי, ניהל קמפיין שמירכז אותו מבחינת המפה הפוליטית ההודית, ונמנע מהצהרות פרובוקטיביות. עם זאת, לאורך כל מערכת הבחירות הוא דאג להדגיש את אדיקותו הדתית ואת גאוותו בהיותו הינדואי. נקודה אחרונה זו היא שעוררה כלפיו הערצה בקרב ההמונים, והיא אחד המפתחות לניצחונו הסוחף.

הקוראים במאמרי העיתונות ההודית המנתחים את כשלונה של מפלגת הקונגרס יכולים להיתקל באינטלקטואלים חילונים המכים על חטא בשמם ובשם אחיהם לדרך. חטאם, כך הם כותבים, הוא התנשאות, ניתוק מהמעמדות הנמוכים ומהמעמד הבינוני, והתעקשות על חילון אגרסיבי של המרחב הציבורי. על פי דבריהם לעם ההודי נמאס לשמוע שהודו היא מדינה חילונית, ועוד יותר נמאס להם לשמוע שההינדואיזם היא דת פרימיטיבית.

יש להבין: בזמן השלטון הקולוניאליסטי הבריטי ספגו ההודים גינויים ולעג ללא סוף על ה"אלילות" וה"פגאניות" שלהם, ומיסיונרים נוצרים המירו את דתם של רבים לנצרות "המתקדמת". מעמד שלם בהודו צמח כאשר הוא מחקה את דרכי הבריטים בשפה ובלבוש, בתרבות ולפעמים, כאמור, בדת. ומעמד זה לא נעלם כאשר הודו קיבלה את עצמאותה ב-1947. מהאטמה גנדהי היה אמנם אדם דתי, אולם ג'ווהרלל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, היה חילוני מוחלט, וידועה אמרתו שהמקדשים החדשים של הודו הם הסכרים האדירים שנבנו על נהרותיה. בהתאם, החוקה של הודו קובעת שהיא דמוקרטיה סוציאליסטית וחילונית.

סוציאליסטית הודו כבר מזמן אינה, ותוצאות הבחירות האלה מערערות על מידת חילוניותה. הרוב ההודי העצום אינו מוכן לקבל עוד את ההפרדה החדה בין דת ומדינה, הפרדה שלא פחות מאשר מסגרת שלטונית משמשת גם ככלי להפגנת עליונות חברתית-תרבותית. המעמדות העליונים בדרך כלל משכילים וחילוניים יותר, ומתנשאים מעל לדתיות העממית. ההינדואיזם עבורם הוא לא יותר מאשר אמונה תפלה, הראויה ללעג. ודאי לא "משהו שעושים" בחברה מהוגנת.

מודי התנהל לגמרי אחרת: הוא דאג להצטלם בעת עריכת טקסים דתיים תוך השתתפותו הפעילה, והוא לא התבייש להצהיר בכל הזדמנות על נאמנותו ואהבתו למורשת הדתית ההינדואית. בכך הוא נתן לגיטימציה להצפתם של רגשות דתיים שהודרו או הודחקו על ידי אכיפתה של מסגרת פוליטקלי-קורקט חילונית שבה נחשב לא נעים או לא הוגן (כלפי המיעוט המוסלמי הגדול) לדבר או להציג הינדואיזם. רגשות אלה היו חלק מהגורמים לבחירתו.

כמובן, אין להתעלם מהמימד הלאומני שבדתיות שמציג מודי. בצורה מאוד לא מסורתית ההינדואיזם הופך בקרב דוברי ה-BJP לדת אחידה, לאומית, ולעיתים אלימה. מאוסף מגוון מאוד של זרמים ורעיונות משמשים יסודות נבחרים של ההינדואיזם כמצע סימבולי עליו נבנית לאומנות קשוחה. ב"הינדואיזם" שכזה הגאווה במסורת הדתית אינה נפרדת מפטריוטיות נלהבת ואזרחים שאינם הינדואים מקבלים בגוף הפוליטי מעמד מופחת. ועם זאת, זה כאמור רק חלק מהסיפור. החלק השני הוא הרצון הפשוט להתגאות בדת, ולבטא אותה בחופשיות.

ובנקודה זו הופך הסיפור ההודי לבעל משמעות גלובלית. במחקר תהליך החילון נהוג לדבר על "יוצא-הדופן האמריקאי", דהיינו היותה של ארצות הברית מדינה מודרנית, דמוקרטית, ועם זאת דתית מאוד. ההנחה היא שככל שקולקטיב אנושי הופך למתועש, משכיל ודמוקרטי יותר, כך הוא גם יהפוך פחות דתי, ועל כן יש צורך להסביר מחקרית כיצד אמריקה התחמקה מהגורל הבלתי-נמנע הזה.

אלא שראיית דברים זו היא יורוצנטרית בצורה תמימה, ומקבלת את אירופה כדגם ואבטיפוס לכל תרבות ועם ברחבי הגלובוס. אירופה אכן הפכה דתית פחות ככל שהפכה יותר מודרנית, אולם המחשבה ש"כך זה קורה" אינה אלא דוגמא נוספת לראייתו של הגבר האירופאי הלבן כמודל (העתידי? הראוי?) לאנושות כולה. בפועל, מסתבר שיש דרכים שונות ומגוונות לשלב את המודרנה בדת ואת הדת במודרנה, ומשמעותה של קידמה אינה בהכרח אתאיזם. כך בארצות הברית, בהודו, ומי יודע, ייתכן שגם בישראל. אולי כדאי להתחיל לדבר לא על יוצא-הדופן האמריקאי, אלא על יוצא-הדופן האירופאי.

—

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'

מוסף פרסומי:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' רותם קהלני-ברגמן
rotem12@tauex.tau.ac.il
03-6405627

בתחילת השבוע שעבר פרסמה 'מועצת אירופה' (גוף בינלאומי המורכב מנציגי מדינות אירופאיות ושהחלטותיו הן בעלות תוקף הצהרתי בלבד) הודעה לגבי "זכות הילדים לשלמות גופנית". בהודעה יצא הגוף כנגד פגיעות גופיות שונות בילדים, דוגמת פירסינג, קעקועים, ניתוחים פלסטיים, ניתוחים לקביעת מין במקרה של ילדים בין-מיניים (וזה ראוי לרשימה בפני עצמה), השחתת אברי מין נשיים ("מילת נשים") ומילת גברים.

כמובן שהעניין האחרון נתן את האות להיסטריה יהודית טיפוסית. הרב פנחס גולדשמידט, נשיא ועידת רבני אירופה, הכריז כי מדובר ב"אנטישמיות החדשה", שר הפנים של מדינת ישראל גדעון סער גם הוא חושב שמדובר ב"אנטישמיות", ד"ר אלי שוסהיים, יו"ר ועדת הבריתות של הרבנות הראשית ומשרד הבריאות, זעק שזו מזימה שמטרתה "להכחיד את העם היהודי מבחינה רוחנית", ואילו דובר משרד החוץ יגאל פלמור קבע כי מדובר ב"בורות מזעזעת, במקרה הטוב, או השמצה ושנאה דתית, במקרה הרע". יופי נחמה.

הפולמוס על עניין המילה עשיר במשמעויות ומהווה צומת נדיר שבו נפגשות השקפות עולם ומפות ערכיות שונות ומגוונות. לכן, לדעתי, הוא מרתק לא רק מפני משמעויותיו הפרגמטיות (כן או לא יוכלו יהודים למול את ילדיהם באירופה וכו'), אלא מפני שהוא מלמד אותנו על תהליכים חברתיים, אתיים ואידיאולוגיים רחבי היקף שעוברים בעת הזאת על החברה המערבית. כתבתי בעבר על ההיבט הפוסט-הומניסטי שבאיסור על ברית מילה. כעת אבקש לכתוב על ההיבט הפוליטי והאידיאולוגי שלו.

לשם התחלה נבהיר כמה דברים: האם ברית מילה מסבה נזק תמידי לאיבר המין של הזכר? אני סבור שכן. דובר משרד החוץ, אגב, חושב שלא, וש"אין שום קריטריון מדעי" שקובע שנעשה נזק. לא מבין אותו. לי ברור שהסרת הערלה משנה לרעה את האופן שבו הגבר מקיים יחסי מין. מצד שני, האם הנזק הוא רציני? לדעתי לא. במקרה אני עצמי נימול ויכול להעיד שהכל ב"ה בסדר. לכן: האם הנזק הלא רציני הזה מצדיק את איסורה? לדעתי לא.

אבל הנזק הוא לא הסיפור. הנזק שנגרם לתינוק (או לגבר שהוא יהיה) לא עומד בבסיס הסיבה להחלטה של 'מועצת אירופה'. עדות לכך אפשר למצוא בכך שאותם אנשים המבקשים לאסור על ברית המילה יעמדו, ואולי אף בתקיפות, על זכותו של כל מבוגר לבצע בעצמו ברית מילה (או ניתוח לשינוי מין, או ניתוח פלסטי וכו'). כלומר עצם חתיכת איבר המין והסבת נזק לגוף אינה הבעיה. אז מה כן הבעיה? הבעיה היא שברית המילה נעשית ללא הסכמתו וללא בחירתו החופשית של התינוק.

וזאת בהחלט בעיה. מצד שני, ברית מילה נעשית ללא הסכמת התינוק כפי שדברים רבים נעשים ללא הסכמתו: הוא מקבל אוכל מסויים ולא אחר, חי במקום מסויים ולא אחר, לומד שפה מסויימת ולא אחרת, נשלח לגן/בית ספר מסויים ולא אחר, ומקבל חינוך מסויים ולא אחר. בנוסף, הורים מחנכים את ילדיהם שקיים אלוהים / בנו היחיד הצלוב / עמו היחיד הסגולי / הבתולה הקדושה / מטריאליזם דיאלקטי / היד הנעלמה / יקום אינסופי וחסר משמעות.

כל הדברים המנויים לעיל, שנעשים ללא כל הסכמה של התינוק או הילד, מעצבים את חייו בצורה משמעותית הרבה יותר מאשר הערלה שנמצאת או לא נמצאת על איבר מינו. גם אם נחשוב שהסרת הערלה מסבה לא נזק קל אלא נזק חמור לאיבר המין (ולכך באמת אין כל ראיות רפואיות), הרי שהנזק שבחינוך גרוע גדול הרבה יותר. חינוך הינו דבר בלתי הפיך, בדיוק כמו למידת שפה, או ילדות באופן כללי. מה שנתנו לנו הורינו יילך איתנו עד סוף חיינו. לכן אין שום הגיון באיסור בחוק על ברית מילה, אלא אם כן אנחנו מתכוונים גם לאסור על חינוך לאמונות או ערכים שלא נראים לנו.

כבוד האדם

אבל בואו נניח לכל זה. נאמר שהראנו שבהתמקדות בברית מילה ובהתעלמות מהחינוך, האמונות וכיוצא באלה דברים שנכפים על הילד ללא בחירתו יש חוסר עקיבות מסויים, אולי גם חוסר יושר. עדיין, לא הייתי רוצה להגן על ברית המילה רק על ידי כך שאראה שמתנגדיה הם צבועים. הייתי רוצה להסביר למה חשוב לאפשר את קיום הטקס למעוניינים בו בצורה חיובית, מתוך טיעון ערכי שנובע מהדבר עצמו. ולצורך כך הייתי רוצה לבדוק מקרוב יותר את עניין הבחירה החופשית. או במילים אחרות, למה זאת בעיה שלתינוק אין בחירה לקיים בגופו ברית מילה? למה ההסכמה והבחירה החופשית הן דבר חשוב? שאלה שאלתית, לא?

ובכן, למה ומדוע הבחירה החופשית מקבלת כמעט מעמד של קדושה בעינינו, עד שכל מני ליברלים וליברטנים יעמדו על זכותם של זרים מוחלטים לעשות סמים או למכור את גופם לזנות ולו בתנאי שהם בחרו בכך? נדמה לי שהיא כל כך חשובה לנו מפני שבחירה חופשית, האוטונומיה שלנו, השימוש שלנו בכוח הרצון, החופש שלנו להכריע כך או אחרת – כל אלה הם מהדברים המהותיים שמגדירים אותנו, שמכוננים את הזהות שלנו, ואת הכבוד העצמי שלנו.

במילים אחרות, אחד ממקורות הזהות העצמית שלנו כיום הוא הרצון החופשי שלנו, ולכן הוא נחשב כמעט קדוש, עד כדי כך שאנחנו מוכנים לוותר על ערכים שחשובים לנו, וגם להרגיש לא נעים, ובלבד שהזולת יוכל לבטא את רצונו החופשי (עד גבול מסוים כמובן).

עכשיו, הנה משהו מעניין: עבור אנשים רבים, גם בזמננו, אמונות דתיות, מסורות דתיות, והחופש לבחור בהן ולפעול על פיהן, גם הם מהדברים שמגדירים אותם, את זהותם ואת הכבוד העצמי שלהם. האמונה הדתית של פלוני היא מהיסודות המהותיים של חיי הנפש שלו. לכן הוא או היא מאוד רוצים שיאפשרו לו לחיות על פיה ולבטא אותה. לכן הוא או היא מוכנים לפעמים גם למות עבורה.

זה לא חדש, אבל מה שחדש בתקופה שלנו הוא שהדמוקרטיה הליברלית מכירה בחשיבות של האמונה או חוסר האמונה הדתית של הפרט, ולכן מתעקשת שיהיה חופש דת בתחומה, שכל אחד יוכל להאמין ולבטא את אמונותיו – או את חוסר אמונותיו, שלא תהיה כפייה דתית או כפייה אידיאולוגית. כלומר, בדיוק בגלל שהאמונות הדתיות שלנו – או התפיסה האתאיסטית שלנו – הן חלק כל כך חשוב ממה שמגדיר אותנו, חופש דת כל כך חשוב לנו, ומוגן על ידי הדמוקרטיה הליברלית.

נחזור לעניין המילה. כאשר אנחנו ניגשים לנושא, לא יהיה נכון להציב חופש בחירה מצד אחד, ופגיעה גופנית חסרת הצדקה מצד שני. במקרה כזה ברור שנבחר בחופש בחירה ונאסור על הפגיעה הגופנית, גם אם היא זניחה. אבל אנחנו חייבים להיכנס לרגע לראש של שומרי המסורת. אם ניקח את אמונתם ברצינות כפי שהם לוקחים אותה, וחובה עלינו לעשות כן, נבין שיש לנו בשני הצדדים ערכים חשובים מאוד: מצד אחד, החופש לבחור, שנשלל מהתינוק. מצד שני, זהות דתית וזהות קהילתית, שניתנת לו ושמתאפשרת להוריו. זה חלק מהחבילה שההורים רוצים לתת לו, לחנך אותו על פיה. זה חלק מהיסודות של הזהות שלהם, ושל הכבוד העצמי שלהם. זה חלק מהותי מעצמם, לא פחות מהבחירה החופשית שלהם. כלומר, אם נבין את זה כך, שני הצדדים של המשוואה הזאת נושאים מטען ערכי שחשוב לנו – לכולנו – לשמור עליו.

ועכשיו צריך להכריע. מה גובר על מה? אילו הפגיעה הפיזית בתינוק היתה קשה, או שההקשר החברתי/ערכי היה דכאני ומשפיל (את מה מדכא ומשפיל? את אותו כבוד האדם שאנחנו מנסים לשמור עליו; את אותו כבוד האדם שלמענו אנחנו גם מגינים על חופש הבחירה!), אז הייתי חושב שיש הצדקה לאסור את הפעולה, גם תוך שלילת הזכות של ההורים לחופש דת. האם זה המצב? לדעתי לא. אני לא חושב שברית מילה היא עניין בלתי-בעייתי, בהחלט לא. אבל לדעתי בסופו של דבר אפשר לומר שהפגיעה כאן היא מצומצמת, וההקשר לא דכאני, ולכן אני חושב שאין הצדקה, בשם חופש הבחירה, לאסור את הפעולה, שמבטאת יסוד חשוב כל כך בחייהם של מי שמאמינים בערכה הדתי. מפני שזה פוגע בכבודם העצמי ובערכים מהותיים של חייהם לא פחות, ולמעשה לדעתי הרבה יותר, מאשר מילה-ללא-בחירה פוגעת בכבודו העצמי של התינוק.

עוד משהו קטן: אין טעם לצעוק שאין אלוהים. אנחנו לא נחליט בשביל אחרים במה להאמין. ואנחנו דווקא ניתן להם את החופש להאמין במה שהם רוצים, ולשמור איזה מסורת שהם רוצים, בגבולות מסוימים כמובן, שלא נפרט כרגע. ואנחנו גם נבקש שבשם האמונה שלהם או המסורת שלהם לא יצומצם חופש הבחירה שלנו, ולא תיפגענה האמונות או יפגעו הערכים שהם היסודות של השקפת עולמנו וכבודנו העצמי.

אירופה

אז מה העניין של האירופאים האלה? ראשית, אין כאן לדעתי אנטישמיות (ההתלהבות שבה משרבבים את העניין הזה לכל מקום היא פתטית). המניע הוא אחר לחלוטין. יש כאן רגישות מוסרית מאוד גבוהה (שאפשר לראות אותה גם בהתגברות הצמחונות והטבעונות – שימו לב: המתנגדים למילה מבטאים אפוא גם עקרון ודחף מוסרי ראוי), יחד עם נטייה אנטי-דתית, אנטיתאיסטית, שרווחת באירופה של ימינו, ולסיום מעט בלבול. רוח המהפכה הצרפתית חוזרת, ומבקשת לנקות את הארץ מסממני דת. היא מתמקדת במעשים ומלבושים כי זה הרבה יותר קל מאשר לאסור על אמונות. 'המועצה האירופית' אמנם דיברה גם על פירסינג וכו', אולם כדאי לבדוק האם המקומות בהם מתקדמים גם משפטית לאסור את ברית המילה גם אוסרים על הורים גם לחורר את אוזני ואפי בניהם ובנותיהם או לקעקע על גופם. אם אין חוקים נגד זה, סימן שמה שמעצבן את המחוקק הוא לא הנזק לגוף, אלא המניע לנזק, שהוא אמונה דתית. מדובר, לכן, בניסיון לפגוע בחופש הדת של תושבי אירופה.

אבל רגע, האם אין דברים שנאסור למרות שהאיסור עליהם יפגע בחופש הדת? כאמור לעיל, ודאי שכן. למשל, מילת נשים. ולמה? כי על פי רוב מדובר בנזק הרבה (אבל הרבה) יותר חמור לאיבר המין, וחשוב יותר, הקונטקסט (קצת הזכרתי את העניין הזה קודם) הוא שונה לחלוטין: במילת גברים מדובר בקבלה של הילד אל תוך הקהילה, בתוספת לכבודו ובהעלאתו ברמת החשיבות החברתית. במילת נשים מדובר בחלק ממכלול אמצעים לדכא ולשלוט באישה ובגופה, בפיחות בכבודה ובהורדתה ברמת החשיבות החברתית.

שימו לב שצויין באחת הכתבות על העניין ש"רבים מהצירים תמכו בתיקון החוק כך שלא יכלול אזכור של 'הזכויות הדתיות של הורים ומשפחות'." נדמה לי שזה אכן הסיפור. הניסיון למחוק את ההכרה בזכויות הדתיות של האזרחים. וזה לדעתי מדהים. זה מדהים מפני שבכך אירופה מתכחשת לשורשיה. לא שורשיה הדתיים, אלא שורשיה הדמוקרטיים, שכן תהליך התהוות הדמוקרטיה האירופאית נערך בין השאר מתוך הכרה בערך המהותי שיש לאמונות דתיות בחייו של הפרט ומתוך כוונה לאפשר לפרטים בני אמונות דתיות שונות לחיות זה לצד זה. הפלורליזם הדתי – מתוך הכרה עמוקה בערכה של הדת – היה מאבני הבניין של הדמוקרטיה האירופאית (אמנם, פחות מאשר של זו האמריקאית, ואמנם, לא בצרפת המהפכנית). מכאן שהעדויות הללו (אפשר להוסיף לכאן את חוק הבורקה הצרפתי), של התכחשות למורשת הזאת, מסמנים תהליך מעניין ומשמעותי מאוד.

—

שימו לב: כל הנאמר לעיל הוא ביקורת על חוק אפשרי, שעדיין אינו קיים, שאוסר ברית מילה. אין לי שום דבר נגד אנשים שמנסים לשכנע אחרים לא לבצע את הפעולה, וממילא גם אין לי מה לומר בגנות אנשים, יהודים בכללם, שלא מעוניינים לבצעה. אני מדבר כאן רק על זכותם של מי שכן רוצים, מתוך שיקולים מסורתיים, לבצעה. חלק מהדברים הופיעו בסטטוסים שונים שכתבתי בפייסבוק ביום חמישי האחרון.