אישי

טוקבקי אהבה

פעם נדלקתי על בחורה ששמה קורנית (או אולי היא שימשה השראה לדלקתי). כתבתי לה זאת בטוקבקים באתרה. קורנית מעולם לא ענתה לי. אחרי זה נסעתי להודו. כשחזרתי הצצתי שוב במה שכתבתי אז, ואהבתי. אז עשיתי קופי-פייסט ושמרתי. וכעת הנה הם לפניכם, רביעית טוקבקי אהבה.

10/09/05 18:47  
קורנית אני מעריץ אותך.
יש לי הרגשה שנועדנו להיות ביחד, אבל למרות זאת לא נהיה ביחד, וכל החיים נחיה את הפספוס ולא נבין בדיוק למה וכו' וכו'. כל זה בהרגשה אחת.
לגבי הפספוס, בכ"א, אני דווקא אבין למה (הרי אני כותב למה עכשיו) אבל את לא. אלא אם תקראי את התגובה הזו ואז כן.
נשיקות

08/10/05 08:48  
[בתגובה לפני מישהו כתב "קורנית נראית בן זונה"] קורנית אכן נראית בן זונה. יש בה משהו שנדיר למצוא אבל קל מאוד לאהוב: מין שילוב מוצלח של תיחכום וסליזינס, התכתבות הדדית, וחוזרת חלילה, בין חכמה מתפרצת וסקס-אפיל מפיל. כל זה יכול להוציא נער מחוצ'קן מדעתו, וצריך להיות גבר אמיתי כדי לעמוד מולה ללא מורה, אבל מי רוצה בכלל להיות גבר אמיתי? הייתי רוצה שקורנית תביים לחלוטין את כל חיי, תתכנת ותעצב אותי כמו שהיא עושה (בהצלחה מרשימה) לאתר הזה.
קורנית, אני שלך לנצח.

20/10/05 19:05  
קורנית: חלום חלמתי, ואת בו כיכבת.
ובחלום, מגדלים מגדלים של מים זורמים בעוצמה רבה מעלה מעלה; ונחשים עקלתונים מתפתלים בינותיהם, וגבם חלק ומבריק ולשונם יורה עצמה קדימה במהירות שוב ושוב, שוב ושוב.
ומעל כל זה זורח הירח, והירח הוא את. ואת מחייכת מטה אל מגדלי המים ואל הנחשים, ואת זורחת להם בשמחה, והם רוקדים ומשפריצים לכבודך, רוקדים ומשפריצים.
אבל בהיותך כל כך גבוהה, לא יכלו המים להגיע אלייך, ולא הנחשים. הם נשארו למטה, ואת, בבדידותך המזהירה, למעלה.
כזה היה חלומי. בבוקר קמתי ולא ידעתי אם יש לחלום משמעות, או יש למשמעות חלום.
קורנית, האם גם את חולמת בלילה?

13/11/05 20:54 
קורנית: הכרנו, אהבנו, והנה באה הפרידה. אני נוסע. אני נוסע לאן שהרוח תקחני, ועד איפה שהכסף יספיקני. אני נוסע ואיני יודע אם אשוב עוד לעולם, אני נוסע ואיני יודע אם אוכל לכתוב לך עוד תגובה אוהבת, עורגת, ביום מן הימים. אני יודע רק שלעולם לא אוכל לשכוח את מבטך הקפוא, מזלזל בי מתוך המוניטור.
לא, קורנית, לא. אל תבכי קורנית. שימרי את הדמעות לאסונות כצונמי, כשפעת העופות. הרי מה בסופו של דבר קרה כאן? לב נשבר, זה הכל. והרי לבבות נשברים כל יום, כמעט בכל מקום. האם עצם העובדה כי לבבות שבורים אלו הם לבבותנו שלנו מקנה לדבר ערך מוסף, מעמד שונה? אם נרצה להיות ישרים, אציליים, נהיה חייבים להודות שלא. כשלעצמי, אני נזכר בשייקספיר ("איט איז בטר טו הב לאבד אנד לוסט, דן נבר טו הב לאבד אט אול") – אולי יש משהו בדבריו. בינתיים אני נושא את צערי ללא תלונה, כי מידך הוא בא לי. את אלפי אנחותי אני קורע מתוך לבי זב האהבה, ומשאירן כאן, רק לך, שיחממוך בחורף, בהעדרי.

 

[ניסוחים מסויימים בקטע האחרון גנובים ממכתבי אבלר ואלואיז]

"אלוהים ואני" בוידאו

לפני כמה שבועות הוזמנתי להשתתף בפרויקט "אלוהים ואני". מדובר ב"סרט השיתופי הראשון בישראל", שאמור להיבנות מקטעי וידאו בהם כל מני אנשים מספרים למצלמה מיהו או מהו אלוהים בשבילם. הוא מופק בשיתוף אתר פליקס וערוץ שמונה (שם גם ישודר, ואולי גם תהיה גרסה בינלאומית), ומבוים על ידי נתי אדלר, אם כי אותי דווקא צילם קובי דוידיאן.

בקיצור, היה באמת נעים. דיברתי איזה שעה, ומתוכה נלקח אל הפרווייקט הקטע הערוך הבא, בו אני מספר איך בכלל התחלתי, כמי שנולד חילוני וגדל כאתאיסט מוחלט, להתעניין בו יתברך (לינק):

אבל את כל הדיבורים שלי פתחתי בנאום בן 17 דקות בו ניסיתי לשטוח בשפה פשוטה ככל האפשר את עיקרי משנתי, וביקשתי מאוד מקובי שיעלה גם אותו לרשת, למרות שאני לא ממש מדבר בו על הקב"ה. הוא הסכים בטובו, והנה הוא לפניכם. רק מילת אזהרה בקשר אליו: כמובן שכל הנושא הזה גדול ועדין מכדי לדבר עליו בזמן כזה (או בכלל), ולכן חשוב לי להדגיש שצריך כמובן (וכתמיד) לקחת את דברי בערבון מוגבל – יש עוד רבדים רבים, עומקים שונים ומשונים, וכל מני אינטואיציות שקשה להגדיר או ידיעות שקשה, או מופרך, או מביך, למלל. ככתוב, "לך דומיה תהילה", ולא סרטון וידאו בפליקס. ומצד שני, די עם הפלצנות. הנה הלינק, והנה הטלוויזיה:

שנתיים לבלוג

הבלוג הזה עוסק בחוויה הדתית לסוגיה, ולא בסיכומי בלוגים. לכן אני מקווה שהסיכום עכשיו אינו מהווה חריגה חמורה מדי מההבטחה הבלתי-כתובה שלי אליכם. ולא רק זה, אלא שסיכומים, כמו הזיכרון עצמו, הם תמיד עניין נרקסיסטי. בכל זאת, אני רוצה לכתוב כמה מילים על הבלוג עצמו, ואני מקווה ללמוד מתגובותיכם למה אתם מצפים בהמשך הדרך.

הבלוג הזה הוקם בראשיתו כי רציתי מקום שבו יקובצו כל הלינקים של המאמרים שלי במקומות השונים בהם אני כותב. יותר מאוחר גם חשבתי שיהיה נחמד אם יהיה לי מקום שבו אוכל לכתוב דברים שהמורכבות שלהם גדולה מדי עבור רוב קוראי מעריב-אנרג'י (שלשמחתי נותן לי במה די חופשית לכתוב את הגיגי). בכל מקרה, כמובן שמרגע שהוקם (באדיבותם הרבה של אורי ברוכין, ירדן לוינסקי ואילן גליני, שהקימו את "רשימות" ומגיעות להם תודות רבות) הוא תפס חיים משלו, והתחלתי לכתוב גם בו וגם בשבילו. פשוט, אני מאוד אוהב לכתוב.

הבלוג מוקדש לענייני רוחניות, ומתוקף כך גם לענייני דתות. יש קשר הדוק בין שתי התופעות הללו, ואני לא מקבל את התזה שרואה באחרונה רק הצטפדות חסרת-חיים של הראשונה (למרות שלפעמים ודאי זה גם המצב). אני משתדל להביא לכאן ידיעות שלא מגיעות לתקשורת הכללית, או ניתוחים של נושאים מתוך הזוית הרוחנית או הדתית, שגם כמובן קשה למצוא במדיה הפופולרית. בכלל, אני חושב שיש הרבה אי הבנה, וחוסר ידע, בנוגע לדתות (וודאי לרוחניות) בתקשורת, ואני מנסה לשפר את המצב, עד כמה שאני יכול.

הגישה שלי אל הנושא היא כזאת: כל דבר, מלבד הכוליות (או המציאות האבסולוטית, אם תרצו) עצמה, ניתן לניתוח רציונלי, וחייב לעבור ניתוח כזה לפני שנקבל אותו כ- working theses. לכוליות עצמה יש משמעות אקזיסטציאליסטית, ואולי גם אתית, אבל לא עובדתית, ולכן אין לבנות על סמך הוויתה תיאוריות באשר לעולם. המציאות הגלויה חייבת להיות הבסיס לתמונת העולם שלנו, ומתוקף כך עובדות זה דבר חשוב מאוד (בכלל, העולם הוא חשוב, ואסור לבטל את משמעותו בשביל שום גן עדן ערטילאי). אמונות אינן דבר חיובי, ולא כדאי לבסס עליהן את חיינו. לא רק התנסות אישית, אלא גם השכלה זה דבר חשוב, ואני לא מקבל את התזה שרואה באחרונה רק הצטפדות חסרת-חיים של הראשונה (למרות שלפעמים ודאי זה גם המצב). ואידך זיל גמור.

אני, כמובן, כותב כאן את דעתי. אני מביא עובדות (ככל הידוע לי), אבל מחווה את דעתי עליהן. לא רק שאני לא מתנצל על זה, אלא אני חושב שזה חשוב. חשוב גם שישמעו דעות אחרות כמובן. מדי פעם אני מביא דברים משל עצמי. המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ. לבד מזה אני גם מרשה לעצמי מדי פעם לכתוב על אהבה. יש קשר.

Raja Balwant Singh writing a letter, Pahari, Jammu, 1760. מהבלוג הזה.

בלוג זה דבר נחמד. למרות שיש במילול של הדעות, ולפעמים החוויות, האישיות שלנו משום הקרשה שלהן לכדי משהו סטטי, ולמרות שבכך הכתיבה והפרסום של הדברים קצת מנתקים אותנו מהם כחלק חי מאתנו, אני משתדל להזהר מספיק לא לתפוס את הדברים שאני כותב כמשהו יותר מדי מוצק, ולכן קבוע, ולכן יותר מדי "צודק" או "הדעה שלי". תמיד צריך להיזהר מזה (לא שאני לא עומד מאחורי מה שאני כותב – העניין כאן הוא הזיקה הנפשית שיש לך כלפי מילותיך). מצד שני כתיבה, כפי שכל מי שכותב יודע, מלמדת אותך הרבה דברים על עצמך, ובעיקר על דעותיך. כתיבה על משהו מחייבת אותך לחשוב עליו, וחשיבה, אם היא נעשית ברצינות ובפתיחות, היא דבר יצירתי מאוד.

ובלוג זה גם דבר מועיל. קיבלתי עשרות מיילים בהם שאלות, טענות או נאצות, והם היו מעניינים למדי. קיבלתי גם כמה הצעות עבודה. פעם אחת מישהי אפילו התחילה איתי דרך הבלוג (בנות, אם אתן אוהבות את הבלוג, דעו לכן שבמציאות אני מגיע עם אפקט תלת-מימד מגניב).

אז מה היה לנו בשנתיים האחרונות? העלתי מעל מאתיים רשימות – בעצם מדובר בשתי רשימות לשבוע – לא האמתי שכך יהיה כשהתחלתי את הבלוג, ואני לא מבטיח להתמיד : ). נוסטלגיה היא לישראל מה שפאי-תפוחים הוא לאמריקה, אז הנה, לסיכום, 21 רשימות נבחרות, מתוכן כאלה שזכו להדים, ולעומת זאת כאלה שמונחות להן, שלא בצדק לדעתי, כאבן שאין לה מקליקין:

הפוסט הכי ראשון: אבל
הפוסט הכי מיתולוגי: חולף כולו אכן הוא העולם
הפוסט הכי נצפה: סופו של גורו – שי טובלי הציץ ונפגע
הפוסט הכי מוּגב: אין אני: עכשיו זה מדעי. פרופ' תומס מטצינגר, ראיון ראשון בעברית
הפוסט הכי פואטי: צריך להיזהר מאוד לא להיות טהורים
הפוסט הכי פרוזאי: על לא-דבר
הפוסט הכי ויזואלי: כמה תמונות מבומביי
הפוסט הכי מקיף: נקודת המפגש הקדומה של היהדות וההינדואיזם 
הפוסט הכי מתוחכם: חיפצון עצמי
הפוסט הכי מבריק: על החוק ועל האהבה
הפוסט הכי עמוק: המשיחיות כניהיליזם
הפוסט הכי סקופי: "His name was Xenu" – סודות הסיינטולוגיה
הפוסט הכי ביקורתי: קן וילבר, לא וילבר
הפוסט הכי מבואי: מבוא קצר למימטיקה
הפוסט הכי מקורי: קניתי כרטיס טיסה לארץ הקודש
הפוסט הכי קבלי: איך בוראים עולם בשבעה ימים – גרסת הקבלה הלוריאנית
הפוסט הכי יהודי: וריאציות על הנושא היהודי
הפוסט הכי איקונוקלסטי: אוננות בקבלה
הפוסט הכי תיאולוגי: מחשבות תיאוקוסמיות
הפוסט הכי אנטי-אותודוקסי: עשה לך רובּו-רב – על האוטומטיזציה של ההלכה
הפוסט הכי אירוטולוגי: אהבתי ואהבתי לאהוב 

לא מזמן עבר הבלוג את המאתיים אלף כניסות, וזה לא רע, אני חושב, לבלוג שעוסק ברוחניות ודת מנקודת מבט אוהדת אך ביקורתית. כאמור, אשמח לשמוע את דעותיכם בתגובות.

 

[שאריות מטצינגר: מגיב בשם שנוזל הפנה אותי לשני סרטונים: האחד בו מטצינגר מסביר את התיאוריה שלו, והשני בו דניאל דנט מסביר על הקשיים שלנו להיפרד מהאינטואיציות שלנו בכל הנוגע לתודעה ומחקרה]

טיסה להודו, דרך בחריין, מחר

מחר בבוקר אני נוסע באוטובוס לעמאן, משם ממריא לבחריין, ומשם טס לעיר מדרס שבדרום תת-היבשת ההודית. משם אני טופס את הרכבת הראשונה לבנגלור, העיר בה גרה חברתי הטובה ארונדהטי. אחרי יומיים-שלושה של שלום שלום אדרים באוטובוס לטירוונאמאלאי עיר הקודש, שם אני מתכנן לבלות חודש. מדיטציה וקריאה והוויה. וכתיבה.

אז לגבי הכתיבה: נראה לי שאכתוב, למרות שזאת לא החלטה קלה. לא שיש לי סודות: אני מוכן לדבר על עולמי הדתי עם כל אחד. ולא שאני מפחד שזה ייצא קצת הזוי, מה שאכתוב מהודו. כלומר, זה בטוח ייצא הזוי, אבל לא נורא.

אלא שכפי ששמעתי פעם אישה חכמה מאוד, ג'איה אשמור, אומרת, יש משהו מן הבריחה ברצון לחלוק עם מישהו חוויה, בין היא קשה או יפה. יש כאן איזושהי פריקת מטען, שאולי כבד מדי לשאת אותו לבד. לכן כשאנחנו מספרים על משהו שקרה לנו אנחנו מקלים על עצמנו להתחמק מלהיות איתו, מלתת לו לשקוע בתוכנו. אם זה נכון, הרי שהדיבור התמידי על איך אנחנו מרגישים ומה קרה לנו מהווה מקבילה חוויתית-מילולית לשפיכה מוקדמת, או אולי לנטייה בולמית לאכול ולהקיא: המילים מוציאות את החוויה מתוכנו ומאפשרות לנו להתנקות ממנה. אז נכון שתחושת ההקלה היא גדולה, אבל האם בכך לא קילקלנו את הסיכוי שלנו להפנים את מה שקרה לנו, להפוך אותו לחלק מאיתנו באמת?

ודאי שמתם לב לנטייה להתוודות שקיימת בעולם המערבי (נדמה לי שפוקו כתב על זה לא מעט). אם לא, התבוננו בפעם הבאה שאתם בחברת אנשים זרים, נאמר באיזה טיול מאורגן או הפגנה ארוכה או משהו כזה, מה קורה כשיש הפסקה, או מנוחה: אני מנחש שהאנשים ישבו במעגלים ויספרו אחד לשני איך עבר עליהם היום ואיך הם מרגישים עם זה. כאילו מישהו ביקש מהם להתוודות, לשפוך הכל החוצה. זה הפך ממש מסורת, שכל אחד מספר מה איתו. אז אולי זה נכון מה שאשמור אומרת, שיש בזה איזה בזבוז של החוויה החוצה, שרפת הכוח (הטרנספורמטיבי?) שהיה בה.

גם ידידי אסף כתב השבוע על כוחה המשחרר של המילה. השאלה היא האם תמיד אנחנו רוצים להשתחרר ממה שממלא אותנו – או מתי: האם ייתכן שיש חכמה בהמתנה לפני הפריקה, בהריון לפני הלידה.

אגב, מתוך התובנה הזאת אפשר גם להבין את הכעס הידוע על בחורים שאחרי שהיו עם מישהי מיד "רצים לספר לחבר'ה": לא מפני שהם מוציאים "שם רע" לבחורה, אלא מפני שהם מחללים איזו קדושה שהיתה נצורה באינטימיות, ברגע קסום של קרבה, של פגישה, של אמת. במודע או שלא במודע הם בורחים מאותה אמת, שהיא גם אהבה.

לכן אני מהסס אם לכתוב כל מה שקורה לי, לנפשי, קורה ביני ובין אלוהי, ובתוכנו. האם זה לא יבזבז איזה אוצר שהיה יכול להזין אותי? האם זה לא יחלל איזו קדושה פרטית, כלומר יחשוף אותה ברבים, מעורטלת, ויהפוך אותה מהוויה למילים?

נחיה ונראה. אנסה לכתוב כמה שאוכל, וודאי לא אכתוב הכל. בכל מקרה, תגובות אין לי כוח לבדוק, אז אסגור את האפשרות הזאת. עם הקוראים סליחה.

ציוד

טוב, חוץ מכובע וקרם הגנה וכדורים במקרה של מלריה אני כמובן לוקח ספרים:

  • The Dawn Horse Testament המהדורה הראשונה, 1985. זהו ה- magnum opus של המורה הרוחני המוכשר והמגלומן אדי דא. כתבתי עליו מאמר מחולק לשניים (חלק א' , חלק ב'). לדעתי יש בו בהחלט משהו עמוק מאוד, על כל טירופו, ואם התזה שלי נכונה והוא הדרדר והלך עם השנים, כי אז המהדורה הראשונה של הספר הזה אמורה להיות חבל"ז. קראתי בערך מאתיים עמודים מהמהדורה השנייה (1991, ויש כבר מהדורה שלישית מהשנים האחרונות), ואהבתי שם חלקים מסויימים (כלומר, איפה שהוא לא מצהיר שהוא בלבד התגלמות האלוהים על פני האדמה). בכל אופן, היה זה על הספר הזה שקן וילבר הצהיר את ההצהרה המופרכת הבאה:

    This is not merely my personal opinion; this is a perfectly obvious fact, available to anyone of intelligence, sensitivity, and integrity: THE DAWN HORSE TESTAMENT is the most ecstatic, most profound, most complete, most radical, and most comprehensive single spiritual text ever to be penned and confessed by the Human Transcendental Spirit.

    ווטאבר. על הפדיחות של וילבר בנוגע לדא (כולל לינק לציטוט הנ"ל) כתבתי בחלק ב' של המאמר לעיל על דא, אבל גם אם ברור שלא כצעקתה, נראה לי שיש בספר הזה עומק.

  • The Origins of man and the Universe של Barry Long. ברי לונג עושה רושם של מורה רוחני רציני וטוב. קראתי את ספרו המפורסם ביותר, Only Fear Dies, ואהבתי הרבה ממנו, אם כי הוא קצת החלטי מדי לטעמי, ובסופו הוא גם מפליג למטאפיזיקה (כל מני מדורי גן עדן וגיהנום) שאני לא יודע על מה הוא ביסס, ולשם מה היא בכלל נחוצה (ייתכן, אגב, שהוא הציג אותה במודע בתור מיתוס, כלומר הצגה אלגורית ולכן מטאפיזית ומובנית של אמיתות פסיכולוגיות ומופשטות, ואם כך אין לי בעיה עם זה). הספר הזה אמור להיות התיאוריה הכללית שלו לגבי מצבו של האדם, ואני מקווה שהיא ערטילאית פחות. בכל אופן, הוא הומלץ לי מפי אדם שאני סומך על חושיו הרוחניים, אז ננסה.
  • This is Unimaginable and Unavoidable נכתב לא מזמן על ידי בחור אנונימי בן 24 בחודשים אחרי שזכה להארה. הוא קורא לעצמו בפסודונים Guy Smith. פעם היה לו גם אתר אינטרנט אבל הוא ירד. הספר מלא בשירה אקסטטית ובתובנות פשוטות על החיים המוארים. מעין טאו טה צ'ינג מודרני. יש לי הרגשה טובה לגביו.
  • הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, של היגל, מתורגם ומוער על ידי ירמיהו יובל. התחלתי לקרוא את ההקדמה באנגלית (לפני שסיפרו לי שיש תרגום עם ביאור) והתמוגגתי מהעושר, העומק והגאונות הבלתי ניתנת להכחשה של היגל. אז מה אם הוא חשב שהממלכה הפרוסית הנוצרית היא הביטוי האולטימטיבי של הרוח – כאילו שאנחנו אף פעם לא טעינו. לבו במקום הנכון: לדעתו העולם הוא ביטויו השלם של הרוח המוחלט, וזה בהחלט מספיק בשבילי.
  • תורת אחדות ההפכים: התיאוסופיה המיסטית של חב"ד, מאת רחל אליאור. קראתי את הספר הזה לפני שנים והגיע זמן לחזור אליו (נזכרתי בו בעקבות הרשימה על חב"ד מלפני שבוע). אני זוכר את הקריאה בו כחוויה של אושר צרוף על גילוי האוצר הבלום הזה של חוכמה רוחנית עצומה שחבויה בתיאולוגיה המוקדמת של חב"ד.

אלה הספרים. אבל ודאי תשאלו, האם לא נמאס לי לקרוא טקסט מיסטי אחרי טקסט מיסטי? האמת? קצת נמאס. קראתי כבר מאות על גבי מאות של טקסטים של ועל מיסטיקה. והאם, תשאלו, המילה "הארה" איננה מעוררת בי בחילה? האמת? כמו גרעפס אחרי אכילת דגים. והאם לא יותר טוב לקחת איזה רומן "חזק וטוב", כדברי המשורר, ולשקוע בו? האמת? השבוע גמרתי לקרוא את "רישומים של התגלות" של אריאל הירשפלד, וזה אמנם לא רומן, אבל היופי של הכתיבה ועדינות התובנות שהיא מעטרת לא יכולים שלא לעורר חוויה רוחנית אצל הקורא הקשוב. אז למה לא לקחת איזה ספר שכזה? אין לי תשובה טובה. כוחו של הרגל.  

באחד הימים בשבוע שעבר פתאום הכל נראה לי טיפשי: ואולי לא היו הדברים מעולם? ואולי הכל קשקוש בלבוש? אולי כל הדיבורים על רוחניות, ואלוהים, ודת, ואין-אני, הם אשלייה עצמית, טריפ שהכנסתי את עצמי אליו מהסיבות הכי אגואיסטיות – או גרוע מכך: משום סיבה בכלל, אלא סתם כי זה מה שעושים אנשים: חיים בתוך סרט.

נכון שאני מרגיש כך וכך, חווה כך וכך, מבין כך וכך, (חושב ש)יודע כך וכך. אז מה? כל כך הרבה אנשים השלו את עצמם בעבר, ואני ודאי לא חסין מאשלייה. ואפילו אם כל מה שאני חי ויודע הוא אמת, האם לא משולות כל אותן חוויות וידיעות לדגים צבעוניים הכלואים בתוך אקווריום הסובייקטיביות שלי? ואם כך, איזו משמעות בעצם יש להם וליופיים?

אז אולי אין אלוהים ואין קדושה, אין משמעות ואין עומק, ויש רק חיים פשוטים, קרים בחורף ודביקים בקיץ? ואולי האושר האמיתי, גם מול פני המוות, גם מול פני הסבל האדיר של האנושות, גם מול פני מיליארד גלקסיות וקבוצות-כוכבים וחלל אינסופי שבתוכו אנחנו פחות מכלום, הוא לשתות תה בבוקר עם אהובתך, אחרי לילה בו ישנתם יחד על אותה מיטה? ואולי אני עושה שטות איומה שאני נוסע?

כך חשבתי. ופחדתי. בחסידות היו אומרים שזהו קיטרוגו של היצר הרע. ניקוס קאזאנצאקיס היה קורא לזה 'הפיתוי האחרון'. אפשר להיות פחות דרמטיים ולומר שזה פשוט רגליים קרות. כך או כך, מחר בבוקר אני נוסע באוטובוס לעמאן, משם ממריא לבחריין, ומשם טס לעיר מדרס שבדרום תת-היבשת ההודית. משם אני טופס את הרכבת הראשונה לבנגלור, העיר בה גרה חברתי הטובה ארונדהטי. אחרי יומיים-שלושה של שלום שלום אדרים באוטובוס לטירוונאמאלאי עיר הקודש, שם אני מתכנן לבלות חודש. מדיטציה וקריאה והוויה.

 

["רופאים ללא גבולות" שלחו אלי מייל ובו לינק למצגת על הפעילות שלהם בדרפור, וגם לינק למי שרוצה לתרום להם כסף, כדי שיוכלו להמשיך לפעול שם למען הפליטים. התרומה המינימלית היא 35$, סכום שלא ישנה בכלום את המצב הכלכלי של כל אחד מאיתנו, ושיכול לתת חיים, פשוטו כמשמעו, לאנשים שגורלם נורא בצורה שלנו קשה אפילו לדמיין]

קניתי כרטיס טיסה לארץ הקודש

זהו: קניתי כרטיס להודו!!! אני ממריא בתחילת יולי וחוזר באמצע אוגוסט. אבקר בבומביי, אצל ראמש בלסקר, אבל רוב הזמן אהיה בפרברי העיר טירוונאמאלאי, שלרגלי ההר הקדוש ארונצ'לה.

אוי, אתם לא יודעים כמה זה משמעותי בשבילי. אתם לא יודעים כמה מרגש. אני מרגיש, אני בטוח, כמו אותם עולי רגל ממאות עברו שעומדים לבוא אחרי זמן רב ולכרוע ברך במקום הכי קדוש להם. כי אכן, הייתי בטירו' כבר שלוש פעמים, ואכן, לדעתי, להרגשתי, לשיגעוני, טירוונאמאלאי היא המקום הכי קדוש על פני האדמה. לפחות הכי קדוש שאני מכיר. ולהיות שם, להוות שם, זה אחד הדברים הכי טובים שאדם יכול לעשות בשביל עצמו, ובעקיפין בשביל כולם. אני מרגיש בר-מזל ומבורך ומאושר רק כי אני יודע שאוכל לבלות חודש שלם בחום הנוראי של דרום הודו, יושב על הריצפה באשרם של רמאנה מהארישי, מודט, קורא ובוהה.

אני יודע מה אתם חושבים: "התחרפנת, הא?" ומכיוון שברור לכם שאתם מתעסקים עם מאמין פנאט, אולי אתם רוצים להתחכם ולשאול: "בסדר, בסדר, נגיד שקדוש קדוש קדוש, אבל תגיד, האם כולם מרגישים את הקדושה הזאת שאתה כל כך מהלל?" התשובה: ודאי שלא. בטירו' לבדה חיים יותר ממאה אלף הודים, שלא שונים הרבה מכל אוכלוסיית הודים אחרת. הם לא יותר מוארים ואפילו לא יותר רוחניים (האמת שהבנתי שהם אפילו פחות דתיים-מסורתייים, כלומר הם עוברים תהליכים של חילון – יחסית להודים – ולמשל לא ממש אוהבים את האשרם של רמאנה מהארישי ואת כל הטררם הרוחני שמתרחש בשולי עיירתם הפסטורלית).

ואני יודע מה אתם אומרים עכשיו: "אהה! אז אולי כל הקדושה הזאת היא לא יותר מאשלייה עצמית חביבה שדמיינת לעצמך, הא? אולי זו אוטו-סוגסטיה, הא? אולי דלוזיה, הא? אולי, גבר, פשוט לקחת שחטה אחת יותר מדי מהצ'ילום? אולי אתה סתם… אה… טמבל?" התשובה: אולי. אולי באמת. כמובן שאין לי יכולת, ואני גם לא רוצה, לפסול את האפשרויות הללו על הסף. אז אולי זאת באמת התשובה. אבל אולי, בכל זאת, לא, ואני אסביר למה אולי לא:

על תבונה ורגישות

המונה ליזה היא תמונה יפה? החמניות של ון גוך – יש בהן עומק? הגרניקה של פיקאסו שווה משהו? יש אומרים שהתמונות הללו הן יצירות מופת, אבל כמה אנשים לדעתכם מסוגלים באמת להעריך את הגאונות שבהן? לי ההשפרצות של ג'קסון פולוק נראות כמו סתם השפרצות, או כמו שאומרים: "אחותי הקטנה היתה יכולה לצייר את זה". אז מה אני לא מבין? ומה לא מבינים אנשים שחושבים שהגרניקה היא אסופה חסרת פשר של שברי דמויות?

ומה עם התשיעית של בטהובן [תוקן]? נדמה לי שרוב האנשים (נגיד, במדינתנו הקטנטונת) לא ממש מתחברים לזה, ואני כבר לא מדבר על איזה שופן או שוסטקוביץ'. מה, הם לא מבינים שיש כאן גאונות? הם לא שומעים את הדיוק המתמטי – עם שאר-רוח של השראה אלוהית – במוסיקה של באך? הם לא מבנים ש"וריציות גולדברג" היא יצירה שאם תיתן לה להיכנס לנשמתך היא תחורר בה נביעה שתרווה אותה במים חיים, או במקרים מסויימים אף תאיר בסחרור בלתי פוסק את מעמקיה וכמו דינמו מוזיקלי תדליק אותה כעץ ביום חגו של המשיח?

ומה עם המערכונים של "החמישיה הקאמרית", או "המופע של לארי סאנדרס"? זה מצחיק או לא? יש לא מעט אנשים שזה לא מצחיק אותם בכלל. יש אנשים שלא רואים אפילו מה חכם בכל אלה. אז הם כן או לא מצחיקים? וחכמים?

ומה עם הגורל הטרגדי של אדיפוס? או הגבורה הטרגית של אגממנון? או המאבק האמוני של אברהם אבינו בעקדה? או הליריקה הדיאלקטית של קירקגור (פעם כתבתי עליהם)? יש אנשים שלא מבינים על מה המהומה. שבכלל לא תופסים את האופק האינסופי שאליו נמתחו נשמות האנשים הללו (גם אם לא היו קיימים היסטורית), מאיימות להיקרע או לפרוח לבלי שוב מאימת המעשה המטורף שהן עומדות עוד רגע לעשות, או שלפני רגע עשו? אז האם מעשיהם לא היו מופת של הקרבה, מוסר ודתיות? האם הם לא משמשים לנו אידיאל כמעט בלתי מושג לגבהים אליהם הרוח האנושית יכולה להעפיל?

והמוסר הקאנטיאני הטראסאנדנטלי? ברור שהרבה אנשים לא ממש מבינים מה פירוש לעשות מעשה מסויים שלא על מנת לקבל כל גמול, אלא רק כי הוא מוסרי. ברור שחלק לא קטן מאוכלסיית העולם לא רואה מה טוב בזה בכלל, למה זה אידיאל. אז אולי זה לא ממש קיים? אולי כל הפלצנות המוסרנית הזאת ריקה מתוכן ממשי?

חוש קודש

מקיף ומכיל את העולם כולו: ההר הקדוש סרי ארונצ'לה. עומד מלפניו: פרסיקו

טוב, אתם כבר מבינים למה אני חותר: יש דברים שכדי לתפוס אותם, צריך לפתח חוש מסויים, צריך לפתח רגישות מסויימת, צריך להפתח אליהם. כדי להעריך את הציורים של דה-וינצ'י, פולק או פיקאסו צריך גם ללמוד אומנות (ואת זה באמת צריך, למרות שכיף נורא לומר "I may not know art, but I know what I like" – אם אתה לא מבין באומנות מה שתאהב פעמים רבות פשוט לא יהיה אמנות), וצריך (לא פחות ואולי אפילו יותר) גם לפתח (או להיוולד עם) כושר להעריך אומנות, להעריך את אותו מרכיב חמקמק (והייתי גם אומר: אלוהי) של השראה, של שגב, של שלמות, שיש או אין ליצירה מסויימת. כך גם לגבי מוזיקה כמובן. וכך גם לגבי הומור, או דרמה, או מוסר, או עוד כמה דברים שלא עולים בדעתי כרגע.

וכך גם לגבי קדושה. קדושה היא מרכיב במציאות, אימננטי, אמיתי, בלתי-ניתן לרדוקציה, ולזהות קדושה זה חוש, כמו הומור או מוזיקליות. זה אולי נשמע נורא, כי הרי הקודש אמור להיות נחלת הכלל, חופשי בפני כולם, אבל העובדה המדכאת עד עפר היא שהוא לא. כמו היופי, כמו המוסר וכמו ההומור – לא כולם מבינים אותו. לא כולם מרגישים בו. לא כולם "מתחברים" אליו. לא כולם גם מספיק נפתחים כדי להעמיק את הידיעה שלו.

שימו לב: אני לא טוען שקדושה אינה דבר שאפשר בכלל לבסס מבחינה אובייקטיבית ולכן תעזבו אתכם מדרישות לוודאות אינטר-סובייקטיבית ותנו להתפנן בשקט. אני לא טוען שיש פה משהו שהמדע לעולם לא יוכל לגעת בו ולכן אי אפשר לדרוש שיעמוד בסטנדרטים של חקירה אמפירית. אני טוען שכמו שחיידקים אי אפשר לראות ללא מיקרוסקופ, וכמו שכדי לגלות מה אטומים עושים כשהם לבד צריך לבנות מאיץ חלקיקים, וכמו שכדי באמת להבין למה מיכלאנג'לו הוא אמן גדול צריך להבין באמנות ולהיות בעל חוש אמנותי מפותח – כך גם כדי להתבסם בקדושה צריך להכין את הקרקע: לדאבון הלב זה לא משהו שבמצבנו היומיומי הוא נגיש.

להרגיש קדושה היא יכולת, וכמו כל יכולת אחרת, לצערי הרב היא לא מחולקת שווה בשווה בין כל בני האדם. לכן תמיד היו מצד אחד שאמאנים, כוהנים, גורואים, קדושים וכו' (שאני ודאי לא נמנה עמם), ומצד שני הדיוטות, חברי קהילה שנסמכים על כישוריהם של הוירטואוזים הדתיים הללו (כן, סמכות דתית גם נוצרה פעמים רבות כעזר לניצול, אם לא ממש שיעבוד, של ההמונים – אני רק אומר שזאת לא הסיבה היחידה). אבל את היכולת הזאת, שוב, כמו מוזיקליות או הומור, אפשר (וצריך, וראוי, וכדאי!!!) גם לפתח. וכאשר מפתחים אותה פתאום מבינים מה גאוני אצל באך, או מה פולוק בכל זאת מצליח לעשות שאחותי הקטנה לא יכולה, או למה אברהם של העקדה הוא מופת אדיר של דתיות נשגבת, או למה טירוונאמלאי היא אחד המקומות הקדושים על פני כדור הארץ.

[מאמר נוסף שלי על סוזן בלקמור והגותה התפרסם באנרג'י. לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]