אלוהים

האם הרציונל חייב לבטל את אלוהים?

צ'רלס טיילור התווסף בתקופה האחרונה לרשימת מורי ורבותי, ואני מתענג על כל טקסט שלו. בעודי מעלעל עלעול חוזר ב- Sources of the Self (ספר שהוא חוויה אינטלקטואלית ממדרגה ראשונה, ואני מאוד ממליץ עליו כדי להבין איך הגענו, התרבות המערבית, עד הלום לא רק מבחינת התפיסה העצמית שלנו אלא גם מבחינה דתית-רוחנית) הגעתי לפסקה שמיד תצוטט. אך לפניה אקדים הסבר קצר.

טיילור בודק בספר הנ"ל את התפיסה העצמית שלנו כיום, ואת מקורותיה ההיסטוריים. מעולם, הוא מזכיר, לא היתה תרבות חילונית כתרבות המערבית, תרבות בה רוב האנשים אינם דתיים (או אם כן, מסתפקים באמונה דלילה ב"כוח עליון"). איך זה קרה? הוא מנתח את תהליכי החילון, ופוסל את ההסברים הידועים לעניין, כמו עליית החברה התעשייתית, האתוס המדעי, הרציונליות, החירות האזרחית והאישית. כל אלה כמובן השפיעו, הוא אומר, אבל דרוש משהו נוסף כדי שאנשים יפרקו מעליהם מסורות דתיות בנות אלפי שנים. דרוש תחליף. טיילור קובע כי לא ייתכן אדם ללא מסגרת מוסרית שתעמיד אותו במקומו, שתהיה בשבילו מצפן: האדם זקוק למערך מוסרי שיכוון אותו אל הראוי וירחיק אותו מהבלתי-ראוי (ופחות משנה מה אלו בדיוק). האדם זקוק לזה כמו שהוא זקוק לאדמה מתחת לרגליו. טיילור מצביע על שני מערכים מוסריים עיקריים שכאלה, שהיוו תחליפים לדת: ההסתמכות על החשיבה הרציונלית כמקור פנימי, "גבוה", "טהור", של כבוד-סגולי (dignity), ריחוק נאצל מה"חומר", אובייקטיביות ואתיקה; והפנייה אל הרגש, הדמיון והחוויה כמקור פנימי, "טבעי", פרטי, סובייקטיבי בפירוש של אותנטיות, יצירתיות וביטוי-אישי.

שורשיהם של שני המקורות המוסריים הללו, שהחליפו את הדת המסורתית, הם כמובן הנאורות והרומנטיקה, בהתאמה. (וכמו שכותב לי אריק שמידט בספר Restless Souls שהמלצתי עליו מימין (עמ' 5): "רק כאשר החירות, האושר והאוטונומיה של הנאורות עברו דרך העדשה הרומנטית הפכו החיים הרוחניים להיות עניין חוויתי עבור נפשות רציונליות" – וכך נולד הניו-אייג'. אבל זה סיפור אחר.)

עבור טיילור, אם כן, שהוא מה שנקרא "practicing Catholic", הויתור המודרני על אלוהים נובע מהחלפתו במקור מוסרי אחר – ולא בהתעוררות של רוב בני האדם מאיזו אמונה תפלה שפשוט עד לפני מאתיים שנה הם לא שמו לב שהיא טיפשית וחסרת כל ביסוס. מה שמביא אותנו אל אותה פסקה שקראתי ועוררה בי תהיה. טיילור מדבר כאן על חוסר ההכרח הרציונלי לזרוק את אלוהים מתמונת העולם שלנו.

המודעות העצמית שלי כלא-מושלם, דבר שברור לי כאשר אני בספק, היא מה שעבור דקרט לא יכול היה להתקיים אלמלא היה בי רעיון של שלמות, ורעיון כזה לא היה לי אלמלא היה אלוהים [שהוא מושלם, ונטע בי את אותו רעיון – ת.פ.]. בלי קשר למה שאנחנו חושבים על ה'הוכחה' הזאת [זאת אחת ההוכחות של דקרט לקיומו של אלוהים – ת.פ.], היא מבהירה לנו את האינטואיציה (האוגוסטינית במקורה), ששורש הכושר של הנשמה לשאוף אל האמת נמצא בקשר שלה עם האל.

לאור האינטואיציה הזאת ההימנעות מהטיפול באלוהים כחפץ בין שאר החפצים בעולם המדע הפיזיקלי היא לא הגבלה שרירותית או חיסרון באומץ לב מצידי; להפך: ההכרה בתלות שלי באל שייכת לטבעו של היגיון אחראי. […] ההנחה האפריורית של חסידי הנאורות הרדיקלית היא שהעמדה של לפלאס היא איכשהו יותר 'רציונלית' משל דקרט, שישנו דבר כזה כמו 'מה שהעובדות מראות להיגיון' בנבדל מכל זווית ראייה בנוגע לשורשו המוסרי או הרוחני. התזה שלי לכל אורך עמודים אלה היא שהאמונה הזאת בישועות שמציע לנו הרציונל הבלתי-תלוי היא אשלייה, שהמעבר מדקרט ללפלאס היה כרוך בשנוי של מה שנחשב שהוא טבעו ומקומו המוסרי של ההיגיון. (עמ' 324-325)

טיילור מזכיר כאן את לפלאס, האסטרונום והמתמטיקאי מתחילת המאה ה-19 שכאשר נפוליאון שאל אותו האם נכון שהתיאוריה שלו על היקום לא כוללת את הבורא, ענה לו שהוא "לא היה צריך את ההיפותזה הזאת". כלומר האל עבור לפלאס הוא דבר. הוא ישות בעולם שיכולה לעשות דברים, אבל אם מוצאים שהדברים יכולים להיעשות בלעדיה, אין בה כבר צורך. טיילור כאמור מתנגד לראיית האל כישות שכזו.

ויש לדעתי משהו במה שהוא אומר. קודם כל, אגב, תמיד אהבתי את ה"הוכחה" הזאת של דקרט. לדעתי היא היותר מתקבלת על הדעת מבין ההוכחות שהוא מביא: אם אדם עיוור לא יידע על אפשרותה של ראיה אם לא יהיה מי שיאמר לו שהיא קיימת, האם יצור סופי יידע על קיומו של נצח, של אינסוף, ללא קיום של מציאות שכזו (ומגע איתה)?

אבל מה בנוגע לדבריו של טיילור? האם אכן אין חיוב לוותר על אלוהים בשם הרציונליות הטהורה? האם, אם נדבוק רק בעובדות, אם לא נסכים להאמין בדבר או להניח דבר שלא הוכח, לא נהיה חייבים לומר שבמצב כזה הנחת המוצא היא שאין אלוהים? יש בזה, אני חושב, הגיון מסויים שמדבר אל כולנו. אך טיילור אומר שזה יהיה כך רק אם נניח שאלוהים הוא דבר, שהוא תופעה, שהוא "אי שם" ולכן אפשר גם לומר שהוא לא. אבל אלוהים כמקור המוסרי שלנו הוא משהו אחר. זהו אלוהים שנמצא כמצע לקיום כולו, מצע שהוא טוב, ולכן מניע את העולם כלפי הטוב, ודורש מאיתנו להניע את עצמנו לאותו כיוון גם כן.

טיילור חושב שאי אפשר לפסול את קיומו של זה. אלוהים במקרה כזה הוא מחוץ לתחום השיפוט של הרציונל, כי הוא עומד בבסיסו (כמקור המניע אותו לכיוון הראוי). מה שהוא אומר הוא שלעומת דקרט, לפלאס לא "השתמש בהיגיון והלך איתו עד הסוף", אלא רק החליף לעצמו מקור מוסרי (מאלוהים, לרציונל כסמכות פנימית טהורה ואובייקטיבית).

כל העניין המוסרי חשוב לטיילור כי הוא מצייר את האדם כבראש ובראשונה יצור מוסרי. כאמור, כפי שכוח המשיכה מושך אותנו כלפי הארץ, המוסר הוא שמושך אותנו כלפי הטוב. הטוב בשבילו אינו פחות אמיתי מהאדמה (כן כן, הוא חושב שמי שטוען שהטוב הוא עניין סובייקטיבי בלבד עושה שקר בנפשו), והמשיכה הזאת עבור טיילור היא חלק מהותי ומרכזי בחיינו. בחלקים אחרים של הספר הוא מצביע על חובם של המקורות המוסריים האחרים שהוא מציין לזה הדתי (המונותאיסטי – הוא מדבר כמעט רק על התרבות המערבית), ולמעשה מנסה להראות שאין להם רגליים בלעדיו.

אני חושב שיש משהו מאוד עמוק בדבריו. אני גם יכול להזדהות איתם באופן אישי, כי אני בהחלט בעיקר "יצור מוסרי", ו"הטוב" בהחלט מניע אותי. אמנם אני מגיע לקיום האל דרך התבוננות אינטואיטיבית בחיים, ולא בצורה מושכלת, אבל זה נחמד לקבל תמיכה מהכיוון הזה. אלוהים כמקור מוסרי הכרחי בעולמו של האדם, כמה שעומד בשורשו של הטוב, ולא כמי שברא אי פעם את העולם. נראה לי נכון.

ובכל זאת, יש מימד מושכל, לוגי, לתפיסה הדתית שלי. וכאן אני רוצה להביא קטע אחר שנתקלתי בו לאחרונה, קטע מתוך הדמוקרטיה באמריקה, ספרו המונומנטלי של אלקסיס דה-טוקוויל מאמצע המאה ה-19. כי כאשר אנחנו מדברים על האלוהים של טיילור, אנחנו הרי מדברים על משהו מאוד מופשט, שלא לומר "עקרוני" – זה יותר עקרון אבסטרקטי מאשר ישות חיה. זה, מה שנקרא "אלוהי הפילוסופים", ובהחלט לא אלוהי אברהם יצחק ויעקב.

גם האלוהים שלי, הגם שחי, הוא מעין אחדות ברוכה וכוללת-כל. האלוהים הזה, כאמור, לבד מזה שהוא ברור לי מתוך ראייה אינטואיטיבית, הוא גם הגיוני בעיני. יש משהו הגיוני באחדות, לא? משהו פשוט, קל, נקי, אפילו יפה. בלי להסתבך עם איזה אל פרסונלי, "אישיות" שכזו, "טיפוס", שנמצא כאילו מחוץ לעולם ושהוא ברא אותו ומאז מפקח עליו. רעיון הרבה יותר מסובך, שלא לומר מלוכלך. ככה זה לפחות נתפס בהגיון שלי.

בדיוק את הנקודה הזאת תופס טוקוויל, והוא רואה את המלכודת שבה. בקטע שנקרא "מהו המושך עמים דמוקרטיים לפנתיאיזם" הוא כותב כך:

רעיון האחדות נכנס בו באדם כדיבוק; מחפש הוא אותה מכל הצדדים, וכשנדמה לו כי מצא אותה הרי בנקל הוא מתרווח בחיקה ומוצא בה מנוח. הוא מגלה שאין דבר בעולם מלבד בריאה ובורא, אבל חלוקה ראשונית זו של הדברים עודנה גורמת לו אי-נוחות והוא מבקש להרחיב ולפשט את תפיסתו באמצעות הכללת אלוהים והיקום בשלמות אחת גדולה. אם ימצא אדם שיטה פילוסופית המלמדת שיש לראות את כל הדברים המצויים בעולם – בין חומריים ובין לא-חומריים, בין נראים לעין ובין סמויים מן העין – רק כחלקים של ישות עצומה שהיא לבדה נשארת נצחית בתוך השינוי המתמיד והתמורה הלא-פוסקת של כל המהווה אותה, יכול להיות בטוח כי שיטה כזאת, אף שהיא הורסת את עצמיותו של האדם, או דווקא משום שהיא הורסת אותה, יהיו בה קסמים נסתרים שימשכו את לבם של אנשים החיים בדמוקרטיה; כל הרגלי המחשבה שלהם מכשירים אותם לחשוב כך ומכינים אותם מראש לקבלה. מדרך הטבע היא מושכת ומרתקת את דמיונם; היא מטפחת את גאוותו של שכלם, ובתוך כך היא מחניפה לעצלותו. (עמ' 648, תר. אהרן אמיר, הוצאת שלם)

איזו חדות אבחנה. בפסקה אחת הוא מנבא את המשיכה של הניו-אייג' (שפורח רק בדמוקרטיות) לתורות המזרח הפנתאיסטיות, זורק משפט על התשוקה (הנלוזה מבחינתו) לאבד את האני, ולבסוף מזהה את הגאווה, את אהבה העצמית, שבשימוש בהגיון קר ומרוחק, שבהסתמכות אך ורק על המסקנות הנגזרות ממנו (הגאווה הזאת, יאמר טיילור, היא תופעה נלווית כמעט הכרחית של שימוש ברציונל כמקור מוסרי במקום האל. הרציונל שהוא בתפיסה ההומניסטית "שלנו", שהוא ביטוי של כל הנשגב באדם, ונשגב רק בו, כי רק לו בטבע יש כושר שכזה).

אז האם התפיסה של האל כאחדות היא תוצאה של גאווה? של התמכרות לרציונל? האם השאיפה לאחדות, לפשטות היא גאווה של האינטלקט? קשה לי להסכים שהיא רק זה. אבל הטיעונים שלי בעד אחדות בהחלט תלויים ברציונליות (וגם באותה ראייה, אבל בעייתי כמובן להביא את החוויות שלי כעדות). כמו כן, אולי גאוותי מעוורת אותי.

גמר חתימה טובה.

[אני יוצא לאיזה סופ"ש מדיטציה, כך שלא אוכל לטקבק]

ארונצ'לסוורר הוא האלוהים

המקדש הענק במרכז טירוונאמלאי הוא אחד המרשימים בהודו. פעם היו רבים כאלה, אבל בצפון תת-היבשת המוסלמים בכיבושיהם הרסו את רובם. בדרום נשארו כמה, ביניהם, כאמור, זה שבטירו'. המקדש בנוי מכמה חצרות מוקפות חומות, וחומה חיצונית גדולה המקיפה את כולן. ארבעה שערים גדולים יש לו, שער לכל כיוון, ומעל כל שער מתנשא מגדל עצום. גם בתוך המקדש נישאים מגדלים.

המקדש בצילום מההר. עוד תמונות באתר המקדש.

אל קודש הקודשים, אם כן, מגיעים דרך שערים רבים, חצרות בתוך חצרות. בהיכל המוביל אל הצלם עצמו, צלמו של ארונצ'לסווארר (Arunachaleswarar), האל שבארונצ'לה, שהוא אחד מהתגלמויותיו של שיווה, עוברים במסדרונות מגודרים, המשמשים לויסות נחילי האדם המגיעים לכאן בחגים – כלומר ליצירת תור. עולי הרגל באים כולם כדי לקבל Darshan, גלומר כדי לראות את האל, ולהיראות על ידו.

ארונצ'לסווארר (משמאל) ובת זוגתו. שימו לב שבעוד הוא אבסטרקטי (אין לו דמות אדם), היא אנושית. ברקע ארונצ'לה, ההר הקדוש.

ביקרתי את האל במקדש פעמיים עד כה במסעי זה. בדרך להיכל הריצפה דביקה מרוב לכלוך (תהרגו אותי אם אני מבין למה אפילו המקדש צריך להיות מלוכלך) והאולם הגדול מלא בפסלונים ותבליטים של מני יצורים שמימיים ושומרים מיתולוגיים. החום והלחות העצומים (אין אוורור) שעומדים באויר תורמים לחוויה בדרכם. אבל לבסוף את מגיע ונכנס לקודש הקודשים וכל זה נשכח.

בכל פעם שנכנסתי אל קודש הקודשים היה לי ברור שאני ניצב אל מול (אחד מביטוייו של) האלוהים. כן, זה היה די ברור, והתגובה המיידית היא כמובן ליפול על הברכיים ולהשתחוות. אי אפשר לצלם בפנים, אבל הנה, משמאל, איור של הצלם. כפי שאתם רואים מדובר בלינגם ענק החבוש כתר זהב ומכוסה פרחים. האם כך נראה אלוהים? כן, גם כך.

אבל מה זאת אומרת – "אלוהים"? למה זה יותר אלוהים מעמוד חשמל בכביש הקרוב? טוב, אז בואו נסכים שברמה העמוקה ביותר זה לא יותר אלוהים, כי הכל אלוהים. הכל כבר עכשיו הכי אלוהים שאפשר. אבל ברמה הפשוטה, היומיומית, כן, זה אלוהים. לפחות זה הרושם שקיבלתי. איך זה שקיבלתי רושם כזה? נראה לי שהברהמינים הטובים במקדש הצליחו, ודאי משך דורות ומאות שנים, להטעין את הצלם הזה בקדושה. לעשות ממנו משכן לשכינה. איך? אני לא ממש יודע, אבל זה הרי בין השאר תפקידם של כהנים (ושל מסורות דתיות בכלל), להטעין דברים בקדושה, לא? הברהמינים שם כפי הנראה יודעים את המלאכה.

אבל שוב, מה זאת אומרת "ברור שזה אלוהים"? איך זה ברור? מה רואים? תשובתי: זה ברור כמו שכאשר מתבוננים בציור "לידתה של ונוס" של בוטיצ'לי (הנה) זה ברור שהוא יפה. מה יפה בו? לא יודע, אבל בוטיצ'לי הצליח ליצור כאן משהו יפה. זה, בין השאר, תפקידם של אמנים. לכן לצעוק שארונצ'לסווארר הוא רק אבן ופרחים דומה לתלונה שוֶנוס היא רק צבע על בד. זה נכון רק ברמה החומרית הגסה, ברמה שבה אהבה היא הפרשה של הורמונים ומלחמת העולם השנייה (כמו שאומר הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר) היא רק תנועה מאסיבית של מולקולות. זאת האמת, אבל לא כל האמת.

בדיוק לפני שטסתי לכאן הייתי בתערוכת "עולמות הגוף" במוזיאון המדעטק בחיפה. בתערוכה המפורסמת מוצגות גופות אדם המשומרות באיזשהו פולימר, כך שניתן לראות את כל שריריהם, איבריהם הפנימיים וכו', כפי שהיו ברגע מותם. אבל הגופות לא מסודרות פרקדן על שולחנות נירוסטה, או עומדות דום, זקופות, לתצוגה, אלא מעוצבות קפואות בכל מני מצבים "מהחיים": משחקות טניס (ברגע החבטה), רוכבות על אופניים, יושבות ליד שולחן, וכיוצא באלו.

שני רבדים שונים של החיים מיוצגים כאן היטב: הרובד האנטומי-גופני-חומרי, והרובד החי, בעל המשמעות האנושית, התרבותית. האם האדם הוא בשר ודם, שרירים ועצמות? כן, אבל לא רק: הוא גם שחקן טניס, פקיד במשרד, וכו'. התערוכה הזאת אם כן משחקת בדיוק על הפער הגדול, העמוק, שבין רובד מציאות אחד לשני (וזה מה שמהפנט בה כל כך) לאמור: 'תראו את שחקן הטניס הזה, הרי הוא בכלל עשוי בשר!' , או: 'האדם הזה חושב שהוא פקיד חשוב, והנה הוא בסך הכל גוף!'

גונטר פון האגן, יוצר התערוכה, רוצה (אני מקווה) להזכיר לנו שאנחנו בשר ודם. זה חשוב, כי יש בנו מנגנון שמדחיק את ההכרה הקרה הזאת. וחשוב תמיד לזכור שאנחנו אכן בשר ודם. אבל אנחנו כמובן לא רק בשר ודם, אלא גם, למשל, שחקני טניס. הרובד הזה של המשמעות, של המציאות, ממשי לא פחות מזה החומרי.

במקרה הזה המיתוס הניאופלטוני של ההאצלה דווקא מסביר יפה את המציאות (כדרכו של כל מיתוס, אם לא תופסים אותו מילולית כמובן): היקום הוא רב-רבדי, מדורג, בעל עומק. לתפוס אותו רק כאוסף של מולקולות פירושו להתעלם מהרוודים האחרים שבו, פירושו לצמצם אותו לכדי דו-מימדיות עקרה. אבל את הצמצום הזה יש לתקן כמובן (אם להפליג ללקסיקון של מיתוס אחר), והגאולה היא תפיסת העולם על כל מימדיו ורבדיו. וכאמור, לבד מיופי יש ביקום מימד של קדושה.

על הקדושה

כתבתי על זה כבר פעם: קדושה היא איכות במציאות. היא הוויה. יש דברים שיש להם אותה, ויש דברים שאין. כמו יופי, או הומור, או מלודיה: יש דברים יפים בעולם, ויש שאינם. יש דברים מצחיקים, ויש שאינם. יש צלילים שיוצרים מנגינה, ויש (רובם) שלא. ויש חפצים (ואנשים, ומקומות, ומעשים) שיש בהם קדושה. וכשאתה נפגש בהם, נפגש באמת, באינטימיות, פגישה בּוּבּריאנית שכזו, אתה רואה את זה.

האם כולם רואים את זה? ודאי שלא. ממש כפי שלא כולם מבינים כל בדיחה, מתענגים מכל מנגינה, מעריכים את יופיים של השמיים זרועי הכוכבים. כמו דברים רבים אחרים, זה חוש, או כושר, או רגישות שיש לפתח. ומי שפיתח, האם תמיד יראה זאת? ודאי שלא. צריך להיות במצב רוח מסויים. כמו שאם תלך כועס למופע סטנד-אפ, או מוטרד לקונצרט, אולי לא תבין מה מצחיק או מענג. אבל זה לא אומר שזה לא היה מצחיק או מענג.

וכן, יש כאלה שנולדים יותר רגישים לזה, ויש שפחות. זה באמת מדכא, אבל זה המצב. ולך תסביר למי שחסר חוש הומור שהאנשים בטלוויזיה (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם מדברים, אלא עושים משהו מצחיק. ולך תסביר למי שלא דתי  – דתי באמת, לא סתם אדם שמקיים מצוות – שהאנשים במקדש (במקרה הטוב, הנדיר כמובן) לא סתם ממלמלים, אלא עושים משהו קדוש. לכולנו ברור שיש, לבד מגופי אדם, גם שחקני טניס בעולם. לרובנו ברור שיש, לבד מצבעים וצלילים, גם יופי ומלודיה בעולם. לחלקנו ברור שיש, לבד מפעולות וחפצים, גם דברים מצחיקים בעולם, וגם קדוּשה.

או שלא?

לסיום, הנה השגה אפשרית שיכולה לבטל את כל דברי עד כה, ולמוטט את הרעיון שלי כמטוט פחון חלוד בסלאמס של בומביי: הקדושה, יאמר מי שיאמר, איננה רובד של המציאות, אלא אשלייה שאפשר לטעות בה כאשר אנחנו במצב רוח מסויים. כלומר אין כאן, אם כן, רגישות למימד במציאות, אלא התרגשות שמובילה לפיברוק מימד שאיננו כלל מציאותי.

האם זה ייתכן? ודאי, ואף ודאי שפעמים רבות זה אכן מה שקורה. אבל האם זה מה שקורה בכל הפעמים? האם, אם כן, כל המסורות הדתיות והרוחניות, אלפי שנים של פרקסיס והגות, מבוססים על אשלייה בלבד? זה נראה לי קצת דחוק (הרי זה מבחינתי כמו לומר שכל ההומור בעולם מבוסס על האשלייה שיש משהו מצחיק, אשר נובעת מהלך רוח מסויים, שאליו אפשר להכניס את עצמנו). אבל עקרונית זה אפשרי.

ברור לי שישנם אנשים המאמינים בכך, ואי אפשר להפריך את אמונתם. מכיוון שיש באמונה הזאת משהו אמיץ מבחינה אקזיסטנציאליסטית, איזושהי העזה מטורפת המוכנה לומר "הן!" לרעיון המדהים שהיקום כולו הוא בסופו של דבר אך ורק חומר מת, אני אפילו מכבד אותה. אבל כמובן שעדיף לא להאמין סתם כך במשהו שאינו ממש מבוסס.

אלוהים כפי שהסברתי אותו לתלמידיי

השנה כידוע התחלתי את עבודתי כמורה לתנ"ך בביה"ס הריאלי בחיפה, ולבד מהסוגיות הרגילות שכל מורה נדרש להתעסק בהם (משמעת, "להספיק את החומר"), היה עלי להתמודד עם חקירות של תלמידי באשר לדתיותי. פשוט: בית הספר המדובר הוא ממלכתי, אבל אני עצמי חובש כיפה ונושא זקן. אם לא די בכך, הרי שהבלוג שנמצא מול עיניכם עוסק ברוחניות, ופה ושם ניתן לקרוא בו שאני עצמי מתיימר לאיזשהו קשר עם ריבונו של עולם.

לא אחת, אם כן, ניגשו אלי תלמידים ושאלו אותי האם או איך אני מאמין באלוהים, ואף האם או איך ראיתי את אלוהים, ואני נאלצתי להתפתל בחוסר נוחות תוך ניסיונות מביכים להחליף נושא. לא שאני לא אוהב לדבר על הקב"ה – להפך (עיניכם הקוראות). אלא שהיה נראה לי שלדבר על הנושא הגדול הזה עם בני 14 זה עניין בעייתי: ראשית, הסיטואציה מעמידה אותי, כמורה, בעמדת כוח שאני לא מעוניין בה (אני לא רוצה "לשכנע" אף אחד); ושנית, היה נדמה לי שהם פשוט לא יבינו, זאת משום שהתפיסה שלי את האלוהות היא מאוד לא אורתודוקסית, תרתי משמע, ולכן, אפשר לומר, מוזרה לאוזניים הממוצעות.

בכל זאת, אחרי הפצרות חוזרות ונשנות מצדם של חלק מהתלמידים, ואחרי קבלת רשות מהממונים עלי, חשבתי איך אוכל להסביר בצורה פשוטה את השקפת עולמי הדתית, כלומר איך לומר את הדברים מבלי להשתמש במילה "נון-דואליזם" או בדיבורים על כך שאין אני. הנה הדברים שלבסוף הסברתי לתלמידי:

אם תתבוננו בעולם, אמרתי, ותתבוננו בהתבוננות שלכם בעולם, תראו שאתם תופסים את העולם כחלל גדול, ובתוכו אוסף עצום של דברים. כלומר המציאות כפי שאנחנו תופסים אותה בתודעתנו היומיומית נדמית כשטח תלת-מימדי שפרוש לכל כיוון עד האופק, ושעליו מונחים וזזים ריבוי "דברים". או במילים פשוטות: היקום נדמה לנו כמחסן המכיל בתוכו חפצים.

זאת, אמרתי, לא הדרך היחידה בה ניתן לתפוס את העולם. כלומר יש דרך אחרת בה ניתן להתייחס אל המציאות, בה ניתן ממש לראות את המציאות. (בשלב זה בדרך כלל הייתי צריך להסביר מה זאת אומרת שאפשר לתפוס את הקיום בצורה שונה, כלומר בעצם להציג בפני התלמידים את האפשרות שקיימים מצבי תודעה אחרים, בהם אנחנו תופסים את המציאות אחרת מכרגיל. ניסיתי להסביר זאת על ידי כך פנייה לשינויים סטנדרטיים בתודעה: כאשר אנחנו קמים בבוקר אנחנו תופסים את העולם בצורה מעורפלת, כאשר אנחנו מאוהבים אנחנו תופסים את העולם בצורה עליזה ואופטימית, כאשר שיכורים אסור לנהוג כי לא תופסים את העולם בצורה תקינה וכו').

הצורה האחרת שניתן לתפוס את המציאות היא כאחדות. כלומר העולם בתפיסה הזאת, בראייה הזאת, אינו חלל גדול ובתוכו דברים, אלא רקמה אורגנית אחת, המבטאת את עצמה כ"דברים". החפצים שאנחנו רואים בתפיסה הזאת אינם שונים מהחלל בו הם נמצאים, אלא נתפסים כעולים לכאורה מתוכו, כמתגשמים ממנו וכמבטאים את מהותו. בצורה הזאת אנחנו גם לא לוקחים את היותם דברים יותר מדי ברצינות, כלומר אנחנו יודעים שהם בשינוי מתמיד, שהם חלק מהזרימה הכללית של הקיום.

"מה, אז הכל נראה כמו ממרח אחד גדול?" שאלו התלמידים היותר רגישים. לא, הסברתי, אלא שזה דומה להתבוננות שלנו בתצלום: ברורים לנו מאוד הגבולות בין הדמויות השונות, אבל ברור לנו גם מאוד, ללא שום ספק, שהן כולן מאוחדות על פיסת נייר אחת. אנחנו פשוט רואים את זה.

"אבל מה בדיוק אלוהים בזה?" שאלו שוב דקי האבחנה. אה, אמרתי, זה אלוהים מפני שבנוסף גם ברור לנו מאוד שהרקע הזה, או הלוז המשותף לכל, הוא טוב, שמהות היקום והדברים בו היא של שפע, של אור, של טוּבִיוּת. נכון שזה לא דומה למלך גדול שיושב בשמיים, אבל במובן עמוק יותר, מעודן יותר, קיום שהוא כולו אחדותי וטוב, קיום כזה שהוא היקום כולו וממנו עולה בכל רגע היקום כולו – מה זה אם לא אלוהים?

 

[קוראים יקרים, מחר אני ממריא להודו לכמה שבועות (לטירוונאמלאי כמובן). אני לא מבטיח לכתוב (אבל על פי נסיון העבר סביר שזה יקרה). בכל אופן ישנם שניים שלושה מאמרים שלי שאמורים להתפרסם, ואביא אותם לכשיתפרסמו. היו בטוב ואום נמה שיווה]

אדי דא: במותו ציווה לנו את פולחן גופתו

אמרתו המפורסמת של ניטשה על כך שאלוהים מת הפכה למציאות מרה עבור אלפים ביום חמישי (27/11) אחר הצהריים, כאשר הגורו האגדי אדי דא שבק חיים והוא בן 69. בעודו עובד על אחת מיצירות האמנות הרוחניות שלו על האי הפרטי שלו בפיג'י, ורק דקה אחרי שדיבר עם אחד מחסידיו, חטף דא התקף לב קטלני שהרג אותו כמעט מיד. החסידים ההמומים קיוו תחילה שהוא רק נכנס למצב מדיטטיבי עמוק במיוחד, אבל כמה שעות אחר כך יצאה הודעה רשמית מהאשרם שאדי דא והחיים כבר לא.

אין ספק שדא, ששמו המקורי הוא פרנקלין ג'ונס, הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים. אחרי חיפוש רוחני אינטנסיבי ביותר, שבו עבר בין חקירה עצמית לסיינטולוגיה לסמים הזייתיים, לבסוף מצא את מקומו תחת הנהגתו הרוחנית של סוואמי מוקטאננדה המהולל, והיה מחסידיו הבכירים. הוא ניתק את הקשר עם מוקטננדה אחרי שזכה, על פי עדותו, להארה מלאה בשנת 1970, ופרץ לו דרך עצמאית.

בשנות השבעים האוטוביוגרפיה שלו היתה לרב מכר ורבים נקבצו ובאו לאשרם שלו בקליפורניה, שם הוא ביים בשבילם מסיבות רוויות סקס, סמים ושאקטיפאט (תמסורות אנרגיה רוחנית שהיה שולח בחסידיו). הוא היה כריזמטי, מבריק, מקורי ועמוק (ראו הסרטון הזה מהתקופה) וחסידיו סגדו לו כאל. ההתדרדרות החלה כשהוא התחיל להאמין להם.

בספטמבר 1979 הכריז ג'ונס שהוא אלוהים. הוא קבע שהוא התגלם בבשר כדי לגאול את האנושות, שהוא האדם המואר ביותר שאי פעם וחי ושאי פעם יחיה, ושרק דרכו ניתן להגיע לשחרור רוחני מלא. הוא השתמש במעמדו כדי להפריד זוגות, לנכס כספים, ולשגל כמעט את כל מה שזז סביבו. במהרה הוא היה תחת מתקפת תביעות משפטיות, שאילצו אותו לבסוף לברוח מארה"ב לאי פרטי שקנו לו חסידיו בפיג'י. לפני שהתנתק מהעולם הספיק דא לשנות את שמו כעשר פעמים ולפגום בשמו הטוב (והיחיד) של קן ווילבר, שהמשיך להעריץ את העפר עליו הוא ירק.

כל זה לא שינה לחסידיו הקרובים. למרות הזיותיו, ולמרות שתורתו כבר הוכתמה על ידי מעלליו, כמה אלפים המשיכו לראות בו אלוהים, והכת סביבו הלכה והתמסדה. אין ספק שלמרות פגמיו אכן היה בעל השגה רוחנית גבוהה ביותר, ולבד מזה אדם מבריק, ובעל נוכחות אנרגטית עצומה. רבים היו עולים אליו לרגל כדי להישטף בזיו שכינתו.

דא לא היה זקן במיוחד, אבל הוא גם לא היה בריא. עשורים של צריכה מאסיבית של סמים ואלכוהול השאירו את גופו במצב גרוע, והוא סבל ממחלות שונות. חסידיו מנסים לומר שמותו היה מוות מודע של יוגי, אבל אם התקף לב כמו שלו נחשב למוות של יוגי אז מהו מוות פתאומי? הם בכל מקרה ימתינו עד היום (יום א') בערב כדי לראות אם הוא יתעורר, ואם לא, יקברוהו.

מותו של גורו הוא תמיד הזדמנות גדולה של התעוררות לחסידיו: נפלה עטרת ראשם, אבל דווקא משום כך ניתן לזקוף את אותו הראש ולהביט מעט יותר רחוק. אולם לרוב, מפני שמערכת היחסים עמו לא בנויה על רצון אמיתי מצד החסידים להתפתח, אלא על רצון להישען ולוותר על אחריות (או, כמו במקרה של דא עבור רבים, על הצורך לינוק אנרגיה ספיריטואלית, כמעין פטריות רוחניות), מוצאים להם החסידים תחליף, ומישהו אחר תופס את מקומו.

במקרה הזה זה לא יהיה פשוט. ראשית, דא הרי קבע בפירוש שהוא אלוהים, וגם הכי מואר אי פעם. מתוקף כך הוא גם לא השאיר יורש. ישנן כמה נשים שהיו קרובות אליו במיוחד, ונחשבו ל"מוארות יותר" משאר החסידים, אבל הן כנראה מסוכסכות בינן לבין עצמן. וממילא, את הקרינה הרוחנית שדא הפיץ סביבו לא יהיה ניתן לשחזר. כמו חסרי בית סביב מדורה, היו חסידיו נהנים בעיקר מהחום הממסטל שהפיץ דא סביבו. אני מנחש אם כן שבמותו ציווה לנו את פולחן גופתו: הקבר שלו יהפוך למוקד הכת, וחסידיו יתחילו למסד עוד זרם דתי קטן וקונבנציונלי. ניתן לשער שתהליך טיהור שמו פוסט-מורטם כבר מתחיל.

דא היה אדם גדול. הוא ניסה להביא את השמיים אל האדמה, וכשל כמובן, אבל כשלונו נורא ומפואר. הוא הגה תורה רוחנית מקורית ועמוקה, אבל לא השכיל להימנע מלתת להערצה סביבו לשבש את דעתו, והאגו שלו תפס בשלב מסויים פיקוד וריסק אותו לכדי דמות גרוטסקית של אליל מזדקן. הוא עזר לרבים, אך גם הכשיל רבים, והתעלל בלא מעט. בסופו של דבר (על פי עדותו הוא) אף לא תלמיד אחד שלו הצליח להשתחרר, והוא עצמו הפך מהוגה רוחני עמוק ומרתק לאלוהים הפרטי של כת קטנה. יהי זכרו ברוך אך מפוכח.

אדי דא, יום לפני מותו

לפני שנתיים, אחרי מחקר של חצי שנה שכלל ראיונות עם חסידים בהווה ובעבר, כתבתי מאמר ארוך על חייו ותורתו של דא. העלתי אותו כעת לבלוג (בפוסט שלא שלחתי עליו עדכון נפרד למנויים). תאמינו לי, יופי של סיפור, מעין כרוניקה של גורו ידוע מראש: עלייתו ונפילתו של אדי דא סאמראג'. וכאן כתבתי על אחד המימדים המבריקים בתורתו.

Maximum City

בעניין אחר, אני חייב לומר כמה מילים על שהתרחש בבומבי. ביליתי בבומבי כחודש וחצי מחיי, והעיר הזאת אהובה עלי מאוד. מלון הטאג' נשקף אלי בוער מהטלוויזיה (מהמחשב בעצם), והייתי יכול לראות את עצמי עומד לפניו כפי שעמדתי לפניו לילות רבים, הולך הלוך ושוב על הטיילת ליד הים, מתבונן באנשים ומנסה לא ללכת לישון מדי מוקדם. יש בבומבי רעות חולות רבות, אבל גם אופי, ויופי, וחיים תוססים ומגוונים מאוד. רק בבומבי היו יכולים למות הינדים, מוסלמים, ג'יינים, בודהיסטים, סיקים, זורואסטרים ויהודים באותו אסון. זאת עיר בין-דתית, רב-תרבותית באמת, קוסמופוליטית, אולי העיר הקוסמופוליטית האמיתית של העתיד.

ההודים הם lovers, לא fighters (ואולי הם סתם שלומיאלים), וכואב לראות את ההתקפה עליהם, כמו גם את הרשלנות בה הם מטפלים בה. בעיקר כמעט שמוציא מהדעת הזלזול שלהם בחיי בני הערובה. בבית חב"ד החדש לא הייתי, אבל הייתי בישן יותר. בבית חב"ד אחר, בדלהי, קיבלתי לפני כתריסר שנים את העותק הראשון של ספר התניא, ואכלתי שם חמין מצויין. בתי חב"ד הללו הם תחנות נחמדות (לפחות היו) למטייל היהודי, אבל הם נטע זר בנוף המזרחי. היחס של אל הגויים הוא כאל עובדי אלילים פרימיטיבים (שאינם ממש בני אדם כמו היהודים), שהדבר הכי טוב שהם מסוגלים לעשות הוא לאמץ את שבע מצוות בני נח.

זה כמובן פספוס אדיר של מה שדתות המזרח יכולות להציע, והוא נובע מעיוורון אתנוצנטרי וצרות מוחין, מגזענות ומהרגשה מזוייפת של עליונות. בתוך אוכלוסיה שמוכנה לקבל כל אמונה ואל, בית חב"ד בולט בהתנשאותו. אורי אורבך כותב היום שהמפגש בין הטרוריסטים לבין החב"דניקים הוא"עוד שליחות קטלנית של הפנאטים החשוכים מהאיסלם שבאה לחסל את שליחותם הנאצלת של המסורים וטובי הלב. כדי להצליח חייבים להבין כי זהו עוד מאבק של בני אור בבני חושך". אני חושב שראוי שהאבל לא יעוור אותנו.

אני מקווה שבומבי תשתקם במהרה, כמו גם אותו בית חב"ד. אני גם מקווה שעמדות של פונדמנטליזם דתי יתפסו על ידי מרבית האנשים כמגוחכות, כפי שכעת הן נתפסות כמסוכנות. הנה מאמר מהניו-יורק טיימס של סוקטו מהטה, שכתב ספר על בומבי שהיה מועמד לפוליצר (Maximum City) על העיר מרובת הדתות בצל הטרור.

 

[הקטע על דא עלה בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב]

עליתו ונפילתו של אדי דא סאמראג'

מה גורם לאדם להחליט שהוא אלוהים? איך קורה שאדם מבוגר טוען שהוא האדם המואר ביותר שאי פעם היה, ושבאופן עקרוני גם לא יהיה מואר ממנו לעולם, ועוד מצליח לשכנע בזה את עצמו, ורבים אחרים? לפחות על פני השטח, מדובר בבדיחה עצובה. אך בעומק הדברים מסתתר סיפור שמקיף, כך נדמה לי, את כל מורכבותה של הנפש האנושית, את כל האבסורד הנורא שבהיותנו אנושיים ואלוהיים בד בבד, את הריקוד הפרדוקסלי שאנחנו רוקדים בין שני העולמות הללו. כי אדי דא הוא חידה. יותר מדי קל יהיה לומר עליו תמהוני, מטורף, מגלומן. זה יהיה יותר מדי קל, וחמור מכך: זה יהיה הרבה פחות מעניין. ואדי דא הוא תופעה מעניינת מאוד. מרתקת.

רוצ'ירה אוואטר אדי דא סאמראג'

אפשר לומר שסיפורו של אדי דא הוא טרגדיה. זהו סיפור על אחד מענקי הרוח של המאה העשרים, אדם שניחן לא רק באינטיליגנציה עצומה, אלא גם בהשגה רוחנית עמוקה ביותר ואף ביכולות פרה-נורמליות לא מבוטלות, ועל אף כל זה הרס כמעט את כל מה שבנה והכתים את תורתו ללא תקנה. זהו סיפור על אדם בעל חוכמה רבה ועוצמה גדולה, שבנקודה מסויימת בעליתו הרוחנית המטאורית מעד, נתן ליצר לכבוש אותו, התפתה לאופל ועבר, כמו שאומרים, אל ה- Dark side of the Force. אדם שקן ווילבר ראה את תורתו הרוחנית כגדולה ביותר אי פעם (!), ואת אחד מחיבוריו הוא הגדיר "החיבור הרוחני השלם והעמוק בכל הזמנים", ובכל זאת מספר חסידיו אינו עולה על כמה אלפים בודדים, והוא עצמו מבודד באי קטן שנקנה עבורו בפיג'י, מוקף באומרי-הן נלהבים שמסתירים אותו מהעולם.

זהו אדם שבתחילת דרכו כמורה רוחני שינה שמו ל- Bubba Free John, אחר כך לעוד כתריסר שמות, ושכיום מתקרא Ruchira Avatar Adi Da Samraj, כלומר: "התגלמות האלוהים הזוהרת, הקיסר דא ['הנותן'] הראשוני". אדם שרואה עצמו היום כהתגלמות האל על פני האדמה, ומכריז שמורה רוחני כמוהו לא היה אף פעם, ולעולם עוד לא יהיה. זהו סיפור על עליה מטאורית והתרסקות אפופת עשן ואש, שמתחיל בהארה גדולה ונגמר בלב המאפילה של מחוזות הנפש האנושית.

ובכל זאת, זה לא הסיפור כולו. כי אדי דא, על כל מוזרויותיו, על כל מגרעותיו וחולשותיו, מתכוון, לרוב, לטוב. כי אדי דא, על כל שגיאותיו ושיגעונותיו, אף עושה טוב. כי אדי דא, בעזות ובאומץ ששמורים רק למעטים ביותר מביננו, באמת יצא להציל את העולם, באמת רצה לברוא בעצמו מציאות חדשה, וגם אם כדמויות משיחיות לפניו נסיקתו מלאת הארוס וההיבריס אל השמיים נגמרה בהתרסקות טרגית על האדמה (או אף תחתיה), הרי שתבוסה מפוארת שכזו שמורה רק לגאונים, ולבני אלים. זהו סיפור מיוחד מאוד, של אדם ייחודי, המקרין סביבו לא רק מגלומאניה, אלא גם אהבה עזה, אדם המגלם בחייו את היצרים החבויים בכולנו, מגלם בבת אחת את הגבהים אליהם ניתן לנו להעפיל ואת התהומות שלתחתיתם אנו עלולים ליפול. אנסה לספר את סיפורו, ואדגיש שמדובר בנקודת מבט חיצונית: לא פגשתי את דא מעולם.

על דא ועל הא

פרנקלין ג'ונס נולד ב- 1939 וכבר בילדותו גילה משיכה עזה לדת. הוא אימץ בחום את הנצרות הלותרנית של הוריו ועל פי עדותו היה נכנס, כילד, למצבים של עונג אקסטטי כאשר היה יושב מול הכומר בכנסייה. את שנות הלימודים באוניברסיטה העביר בחקירה עצמית אינטנסיבית. הוא ניסה הכל: מהדוניזם פראי ועד לסמים הזייתיים. ב- 1962, בעת שלמד לתואר שני בסטנפורד, הוא בילה שעות בהתחקות וכתיבה אובססיבית של כל מה שעלה בראשו מתוך ניסיון להבין את עצמו, את החיים עצמם. את עשרות אלפי הדפים שכתב ישרוף מאוחר יותר, אבל מה שגילה ילווה אותו כל חייו.

נרקיס של Michelangelo Caravaggio

הוא שם לב למבנה מסויים בהכרה, שמהווה את השורש של הזהות העצמית. הוא כינה אותו "נרקיס", על שם הדמות מהמיתולוגיה היוונית. נרקיס דחה אהבתן של נימפות רבות שחשקו בו, הוא נמנע מיחסים עם הזולת והעדיף להתבונן בדמותו שהשתקפה בנהר – עד שמת, בודד. כמו אותה דמות, טוען ג'ונס, גם אנחנו בורחים מהמציאות על ידי התבוננות בלתי פוסקת בעצמנו. כך גם אנו "מתכווצים" סביב עצמנו, בונים לעצמנו עצמיות שנבדלת, לכאורה, מהמציאות כולה. לדבריו זאת ממש פעולה שאנחנו עושים, והוא מדמה אותה ללחיצת הציפורניים אל תוך כף היד וההפנוט מהסבל שזה גורם. בזה אנחנו עסוקים כל הזמן, "נמנעים ממערכת יחסים", כדבריו, עם העולם, ודנים את עצמנו למוות.

ג'ונס החל לעקוב אחרי "נרקיס", כלומר אחרי הדרך בה המערך הפסיכולוגי שלו בונה את תחושת האינדבידואליות הנבדלת. הוא קרא כל ספר על דת, רוחניות ותורת-הנסתר שיכל להשיג, בלע כמויות עצמות של חומר, והתחיל גם לחפש מורה רוחני. הוא עבר לניו-יורק והחל ללמוד אצל סוואמי רודְראננדה ("רוּדי"), אמריקאי שלימד קונדליני יוגה, שנחשבה על ידי ג'ונס ליוגה הגבוהה ביותר. הוא ניסה גם סיינטולוגיה במשך שנה, אבל התאכזב כאשר גילה שבשלבים הגבוהים מבוססת תורתה של התנועה על סיפורי מדע בדיוני מרובי חייזרים ומלחמות טראנס-גלקטיות.

סוואמי מוקטאננדה

לבסוף הגיע להודו, אל סוואמי מוקטאננדה, הגורו של רודראננדה ודמות מפורסמת באותם ימים. מוקטננדה, שגר בכפר קטן ליד בומבי ונהנה מתהילה רבה בתקופה ההיא, היה יכול לשלוט באנרגיות הרוחניות שזרמו דרכו, ה"שאקטי" שלו, ולכוון אותן על ידי מבט או מגע לעבר אנשים שבסביבתו. תלמיד ישיר שלו סיפר לי שכל מי שהיה באשרם ידע בכל רגע בדיוק איפה נמצא מוקטננדה רק על ידי הרגשת הנוכחות שלו, ושאם הוא היה מתקרב מאחוריך היית מסתובב לעברו בעל כורחך. לתלמידיו הנבחרים היה מוקטאננדה גם מאציל מהשאקטי, ובכך הופך אותם למשדרי שאקטי בפני עצמם.

דא את עצמך

ב- 1968 נחת ג'ונס בהודו לראשונה, ובילה כמה ימים באשרם של מוקטאננדה. בנוכחותו חווה התעוררות של אנרגיה רוחנית כפי שלא ידע עד אז. על פי עדותו היה מפרכס ללא שליטה כשישב לפני הגורו ונכנס למצבי תודעה שונים ומשונים. למרות חוויות מיסטיות-אקסטטיות רבות שהיות מנת חלקו, ג'ונס ראה שעדיין איננו חופשי לחלוטין. הוא מספר כי הבין ש"אין שום יתרון רדיקלי בש-ו-ם סוג של חוויה", ושכל חוויה, נפלאה ככל שתהיה, היא בסך הכל עוד תופעה במניין התופעות, ולכן אינה יכולה להיות המקור לתופעות כולן ומהותן. הוא הבין שהארה איננה חוויה – תובנה חשובה מאין כמוה. 

דא, 1971

ב- 1970, אחרי טיול רוחני במזרח התיכון, השתקע ג'ונס בלוס-אנג'לס, ובילה את רוב זמנו במדיטציה. באחד הימים בקיץ של אותה שנה ידע סוף סוף ג'ונס את מה שחיפש תמיד: "באותו רגע ידעתי לעומק ובישירות מה אני. זו היתה הבנה חבויה, ידיעה ישירה בהכרה עצמה. זו היתה ההכרה עצמה ללא תוספת של תקשורת מכל מקור אחר. פשוט ישבתי שם וידעתי מה אני. הייתי מה שאני. אני המציאות, העצמי, טבעם ומסדם של כל הדברים וכל היצורים. אני הישות האחת, הידוע כאלוהים, ברהמן, אטמן, המיינד האחד, העצמי".

מרגע שהרגיש עצמו מואר העניינים התגלגלו מהר: האוטוביוגרפיה שכתב, ממנה הציטוט לעיל, ובה הוא מספר את סיפורו וגם מרביץ את תורתו, הפכה לרב מכר, לא מעט בזכות הקדמה שכתב לו אלן וואטס, שהתלהב ממה שקרא. הספר, לעניות דעתי, אכן מרשים. במהדורות הראשונות שלו ג'ונס עדיין לא טוען שהוא התגלמות האלוהים, והתורה הרוחנית שלו מנוסחת בצורה יפה, מקורית וצלולה. מאות מעריצים מיהרו אל האשרם הקטן שהקים בגבעות קליפורניה וקיבלו על עצמם את מרותו. אך כאשר וואטס, כמה חודשים לפני מותו, רצה לפגוש את הגורו הצעיר הוא נענה בשלילה. אז כבר התחיל המידור, התחיל המיסוד של הכת שתוך שנים מעטות תנתק בין ג'ונס (שכבר קרא לעצמו "Baba Free John") לבין העולם ותאפשר לו לשקוע יותר ויותר בשיגעון גדלות מופרע.

דא הוא צליל בתוך חידה

דא, שנות השבעים המוקדמות

בתחילת שנות השבעים עסקה הקהילה של דא בניסויים שונים ומשונים במטרה מוצהרת ללמוד שאין שום ערך אמיתי בשום חוויה, מענגת ככל שתהיה. קהילתו הקטנה של ג'ונס נתנה במסיבות, צרכה סמים בכמויות גדולות וערכה אורגיות מיניות למכביר. ג'ונס היה מפריד בין זוגות, פוקד על עריכת ניסויים מיניים (פעמים רבות בכיכובו) ו"מחרים" את הנשים היפות ביותר בקהילה לעצמו. ישנן ידיעות גם על אלימות שהיה מפנה כלפי חסידיו הנאמנים. מכל אלו נולדו כמה תביעות משפטיות כנגדו, שכולן נסגרו מחוץ לבתי המשפט.

על מעשיו אמר ג'ונס כי מדובר במה שנקרא בעגה הרוחנית Crazy Wisdom, כלומר השימוש של המורה הרוחני באמצעים שלילים, כדי להשיג תוצאה חיובית. המונח הזה הושרש על ידי המורה הטיבטי המפורסם Chogyam Trungpa לדברי הדאיסטים הכיר בגדולתו של דא), והוא נועד להכשיר חריגות של הגורו מגבולות הנורמות המוסריות והחברתיות כדי לעזור לתלמיד להתעלות גם הוא מעליהן, ומעל עכבות אישיות ותפיסות מאובנות. במסגרת העליזה של החכמה המטורפת נערכים לרוב ניסויים מיניים ונרקוטיים, וגם תרגילים המיועדים לגרום לתלמיד לזהות את תלותו באגו (או במילים אחרות: השפלות).

על כך יש לומר לדעתי דבר פשוט: חכמה מטורפת היא חכמה רק אם היא עובדת. אם היא לא מפתחת את התלמיד, ובוודאי אם היא מותירה את התלמיד במצב גרוע מזה שהוא היה בו, היא טיפשות מקושקשת. באופן אישי אין לי ספק שרבות מהנחות היסוד שלנו באשר לחיים ולמציאות זקוקות לרענון ואף לשבירה, אבל גורו אמיתי נמדד ביכולתו לזהות איזו מכה תעורר אותנו, ואיזו רק תגביר את קהות החושים והסבל. ג'ונס נכשל בכך. יחד עם זאת, חסידים רבים מתקופה זו שעדיין חיים רוחניות בנוכחותו, מעידים שהאמצעי ההוראה השליליים לכאורה שלו הפשיטו אותם באופן חיובי מאוד מתלות רגשית ומינית.

תן לו בשאקטיפאט

דא נותן בשקטיפאט

אבל בתקופה זו התרחשו גם דברים משמעותיים הרבה יותר: ג'ונס היה "משדר" אנרגיה רוחנית אל תלמידיו ומביא אותם לחוויות רוחניות עוצמתיות ביותר. האומנות הזאת, שנקראת בסנסקריט "שאקטיפאט" ומטרתה חשיפתו של התלמיד לרמות גבוהות של תודעה רוחנית, ידועה בהודו והיתה אהובה כאמור גם על סוואמי מוקטאננדה. מטרתו של ג'ונס היתה להראות לחסידיו שאין בחוויות עצמן, אפילו יהיו ה"רוחניות" ביותר, דבר בעל ערך. הם, בכל מקרה, פיתחו אליו אהבה והערצה חסרת תקדים (וכתבו את גרסתם המרתקת למאורעות).

חשוב להבין את התעוזה והחכמה הרבה שעמדה מאחורי ניסויים רוחניים אלו: בעוד שמוקטאננדה היה משגר אנשים לטראנסים מדיטטיבים או אקסטאטיים כדי, לטעמו, להעלות אותם במדרגות הרוחניות, ג'ונס היה עושה זאת דווקא כדי להראות להם שאין בחוויות אלו כשלעצמן שום יתרון רוחני ממשי. דבר זה לדעתי הוא חשוב מאין כמוהו, שכן אם אין תובנה שמלווה את החוויה הרוחנית, לרוב הופכת זו האחרונה, קסומה ככל שתהיה, לנטל ממכר בדרכו של המחפש. המחלוקת סביב הערך הרוחני של החוויה היתה אחת הסיבות לקרע שפרץ בין ג'ונס לגורו המפורסם, קרע שלאחריו יצא ג'ונס לדרך עצמאית, אולי עצמאית מדי.

כך או כך, השמועות על הקטעים המשוגעים שרצים באשרם של ג'ונס התפשטו מהר יותר מסניאסית של אושו בפסטיבל "פשוט". מכל קצוות ארה"ב הגיעו רבים לבקש את קרבתו, והוא הפך מפורסם, עשיר ובעל השפעה. כל אלו, בנוסף לכוחות הפרה-נורמלים שלו, האדירו את דמותו וסללו את דרכו אל היכל התהילה של המורים הרוחניים, ונראה היה שג'ונס אכן הולך להאיר את העולם כולו. אבל אז התברר, כרגיל, שכוח משחית, ושכוח פרה-נורמלי משחית בצורה פרה-נורמלית: ג'ונס הכריז שהוא אלוהים. על כך, ועל האהבה שבכל זאת נובעת מג'ונס גם היום, בחציו השני של המאמר.

כאילו דא

ברור לכל מי שמתבונן כיום בשדה הגורואים העולה כפורח, שבימים אלו כבר לא מספיק, לא מספיק בכלל, להיות סתם מורה רוחני מואר: כאלה יש כחול אשר על שפת הגנגס. כיום אם אתה רוצה להיות שחקן רציני בזירה הרוחנית, כדאי שתהיה אווטר, כלומר התגלמות האל על פני האדמה. כך אדי דא, וסאי באבא כמובן, ולאחרונה גם מתרבות השמועות שמאתה אמריטאננדה מאי, "האמא המחבקת", היא למעשה התגלמות אנושית של האחדות האלוהית. ראבק, אפילו אנדרו כהן התעקש שהוא "לא רק מורה רוחני, אלא תופעה מעוררת השראה".

אומר מיד: אין לי בעיה עם מוסד הגורו. אני חושב שמורה רוחני יכול לעזור מאוד להתפתחותו של אדם, והקשר עם מורה כזה רצוי וראוי שיהיה עמוק ומשמעותי. במקרים מסוימים כניעה טוטלית יכולה להביא ברכה. כל זה, כמובן, אם הגורו הוא לא שרלטן.

אדי דא אינו שרלטן. אבל הוא גם לא האדם שהייתי מפקיד אצלו את נשמתי. הוא כנראה כן ברוב כוונותיו, אבל על אף חוכמתו והשגותיו הרוחניות, הוא שוגה, לדעתי, בדמיונות. עזבנו את סיפורו של אדי דא בדיוק כשכוכבו החל לדרוך, ושמו שונה מפרנקלין ג'ונס ל- Bubba Free John.

כולם אלוהים, אבל אני יותר

דא, 1979

אם כבר בתחילת הוראתו הרוחנית הוא השווה את עצמו לאלוהות האחת (אבל גם טען, כמקובל, שכולם ממילא גם כן היא) ואפילו הכחיש אפשרות קיומו של אווטר, הרי שבספטמבר 1979, בהצהרה כתובה ורשמית קבע ג'ונס שהוא ההתגלמות הארצית של אלוהים – כלומר כולם אלוהים, אבל הוא קצת יותר. הוא גם שינה את שמו: מעתה יקראו לו דא, "הנותן".

כעת הוא טען כי ההארה שלו היתה בעצם "התעוררות מחודשת", כלומר שבלידתו ועד גיל שנתיים הוא כבר היה מואר, ושרק שכח זאת לאחר מכן עד גיל 31. השיכחה היתה הכרחית, לדבריו, כדי שילמד באופן אישי איך זה להיות בן אדם, אבל הוא עצמו אינו אדם, שכן הוא התגלמות האלוהים עצמו. כעת הוא ילמד את בני האדם איך להיות אלוהיים.

דא גם פיתח מערכת תיאולוגית על פיה מכיוון שהוא האל על כולם לסגוד לו. למעשה, זו הדרך היחידה (!) להגיע להארה שלמה לדידו. אבל גם ההארה עצמה שהוא מבטיח לחסידיו הנאמנים אינה כלל שחרור מוחלט, והמואר אינו הופך למאסטר רוחני בפני עצמו – מכיוון שהוא, ורק הוא התגלמות האלוהים, אצל דא דרגת הקיום הגבוה ביותר היא להפוך ל"בן-דמות חי" (Living Murti) שלו עצמו, כלומר כלי להעברת התמסורת הרוחנית של דא הלאה, במעגלים הולכים ומתרחבים. התלמיד לעולם אינו משתחרר מהגורו: אצל דא הכניעה העצמית המוחלטת בפני הגורו היא לא אמצעי למען ההארה, אלא (מכיוון שהגורו הוא האלוהים ממש) היא ההארה עצמה והדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר.

כדי לעשות סדר בשדה הרוחני פיתח דא תורת "שלבים" על פיה מסלול החיים מחולק לשבע דרגות. הדרגה השביעית היא הגבוהה ביותר, ודא, שבהתחלה גרס שהוא נמצא בה יחד עם ענקים כבודהה ורמאנה מהארישי, החליט בתחילת שנות התשעים שרק הוא מואר בשלמות, ואילו המורים האחרים ספגו הורדה בדרגה והסתפקו לכל היותר בדרגה שש – רק דא נמצא ב"שלב שבע" של החיים (רובנו, אגב, תקועים עמוק בשלב שלוש). אז הוא גם קבע שבשום זמן בעתיד גם לא יקום עוד מורה בדרגה שביעית כמוהו – זה לא אפשרי וגם אין בזה טעם, כי הוא כבר נותן את התורה הרוחנית האולטימטיבית, את הדרך היחידה להארה מלאה.

קן ווילבר, לא ווילבר

דא, 1988

בשלב זה נכנס שחקן רציני לזירה: קן ווילבר. ווילבר, כנראה "פילוסוף הרוחניות" הידוע בעולם כיום, כתב בהקדמה לספר של דא בשנת 1980, שתורתו הרוחנית של דא היא "ללא כל מתחרים, בשום מקום ובשום זמן", לא פחות. ב- 1985, עם הופעתו של החיבור המונומנטלי של דא, "The Dawn Horse Testament", המשיך ווילבר להשתפך וקבע כי "זה לא עניין של דעה, אלא עובדה פשוטה… 'ברית סוס השחר' הוא החיבור הרוחני העמוק, השלם, הרדיקלי, והמקיף ביותר שנכתב אי פעם על ידי הרוח האנושית הטרנאנדנטית". וואללה. לא הגזמנו. אני קראתי את הספר הענק הזה, והוא אכן מבריק, עמוק ומרגש, אבל הצהרה כמו זו של ווילבר אומרת תמיד יותר על האדם שנותן אותה מאשר על מושאה.

שנים אחרי זה יצטער ווילבר שנכנס לכל העסק של דא. בסוף שנות השמונים, כשהשמועות על מעליליו של דא הפכו לתביעות משפטיות, ההמלצות של ווילבר הפכו לתקריות מביכות. ב- 1996 פירסם ווילבר בפורום שלו מכתב בו הוא מצהיר שלמרות שתורתו של דא היא זהב, האיש עצמו לוקה מבחינה מוסרית ושקהילתו היא למעשה כת. הוא קורא לאנשים ללמוד את התורה אבל להתרחק מהמורה. אבל ב- 1998 שולח ווילבר מכתב פרטי לקהילה של דא, בו הוא מצהיר שדא הוא עדיין המורה שלו והאיש הכי מואר בעולם. הקהילה ממהרת כמובן לפרסם את המכתב ברבים, וווילבר נתפס כצבוע. בניסיון נואש להציל את עורו האינטגרלי הוא מיד מפרסם הצהרה פומבית בה הוא מכריז שסתר את עצמו מפני שדא סותר את עצמו, וממליץ רק לאמיצי הלב שמבקשים כניעה מוחלטת להגיע אל דא. כל אותו זמן ישב אדי דא באי הירוק שלו בים, נהנה מהשבחים והבלגן ונותן את עצמו למי שמבקש, אבל לא בחינם.

דא, 1992

ממקום מושבו באוקיינוס דואג דא מאוד למצבו של העולם, וכהתגלמות האל המושלמת הוא כמובן גם אחראי לו במידה מסויימת (במסורת ההודית אלוהים מתגלם בדמות אנוש כדי לאזן מחדש את סדר הדהרמה שהשתבש). כאשר מתרחש משבר עולמי הוא פעמים רבות נכנס למדיטציה עמוקה ושולח את ברכותיו למוקד הסבל. בקהילתו זוקפים לזכותו את נפילת הקומוניזם, איחוד גרמניה והניצחון המהיר של ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה. גם בזמן מלחמת לבנון האחרונה הוא פעל לטובת האנושות. אולם על אף הישגיו האדירים, יש לו גם כשלונות: הוא חזה שעד שנת אלפיים יכיר בו העולם כגואל המובטח על ידי המסורות הדתיות השונות. זה, כידוע, לא קרה.

דא עקא

ומה כיום? בלי כל קשר לחוסר ההכרה לו הוא זוכה מהעולם, אין ספק שנכון לזמן הזה שליחותו הרוחנית של דא לא הגשימה את עצמה, ואף הוא מודה בזה. צריך להתבונן במבחן התוצאה: אחרי 34 שנות לימוד רוחני, כמה אנשים שיחרר דא? כמה אנשים בריאים בנפשם, במלוא מובן המילה, יצאו מקהילתו של דא? התשובה: אפס. אין בין תלמידיו של דא ולו אדם אחד אשר על פי הגדרתם שלהם נמצא בדרגה השביעית של הקיום. לי נראה שאם מורה עומד מול כיתה שנה שלמה ובסופה אף לא תלמיד אחד הבין את החומר, הבעיה היא לא התלמידים. המסקנה המתבקשת היא שהמורה לא מלמד כהלכה. כעת אפשר לשאול האם ייתכן שהתגלמות האל עלי האדמה, האדם המואר ביותר אי פעם, ילמד קהילה של אלפי אנשים עשרות שנים, ואף אחד לא יצליח להגשים את תורתו?

דא, 1995 (סטייל מרלון ברנדו)

מה אם כן השתבש? במאמר אחר ניסיתי לתאר את הפגיעות הרבה שיש דווקא למורים רוחניים, פגיעות מהאגו, למי שלא הבינו בצורה מוחלטת שהם הרבה יותר גדולים ממנו. המורים הללו, משום שלא הכחידו לחלוטין את אשליית הנבדלות שלהם, משתכרים מהתהילה שנופלת בחלקם. העוצמה המטורפת שבמעמד הגורו מנפחת מהר מאוד את גרעיני העצמיות האגואיסטית שנשארו בליבם וממצב בו הם כמעט חופשיים ממנה הם הופכים למשרתיה הכנועים ביותר, לרוב אף מבלי שיבחינו בכך. השאיפה הנעלה והכנה ללמד ולעזור לזולת נצבעת בצבעים מכוערים של האדרה עצמית (או, במקרה של דא, מגלומאניה בפרופורציות אצטקיות), ומכיוון שאין בקהילתם מי שיחלוק עליהם או אף יצביע על נקודות העיוורון, שיגעון הגדלות רק מזין את עצמו. תוך זמן לא רב נוצרת מפלצת מגודלת שקליפתה מבריקה ותוכה מקולקל ומבאיש. התהילה, כפי שכתבתי אז, לובשת צורה של מוזוליאום: כל הפאר, ההדר והפרסום הללו הם בעצם קבר אחד גדול.

ולג'ונס היתה לא רק תהילה, אלא גם חוויות רוחניות עמוקות וכוחות פרה-נורמלים מרשימים. הוא עצמו היה מודע לסכנה בה הוא נמצא: "… יש סכנה בחיים הרוחניים, כאשר הסגולות של החיים הרוחניים מתחילות להיות אדירות. כאשר החוויה הרוחנית מתחילה להיות עמוקה, נרקיס [האגו – ת.פ.] הופך להיות פרא, מתחיל להרגיש מאוד עצמאי, מאוד מלא, מתחיל להרגיש כאילו הסגולות האלה שעולות בו הן הסגולות שלו, שהן היו בו כל הזמן ושכעת הן ממש רכושו … סגולת הסטסאנג ["מפגש עם האמת" – ת.פ.] מתחילה למות באדם כזה, מפני שהוא מתחיל לחשוב שהוא עצמאי. הוא מתחיל לחשוב שהתובנה שלו היא עצמאית, ושהארה עצמה היא סוג של עצמאות."

את השורות האלו כתב ג'ונס ב- 1973, בתחילת דרכו כגורו. אז הוא ידע בדיוק, בחכמה רבה, עם מה הוא מתמודד. הוא אכן זכה לראייה רוחנית נדירה וגבוהה. הוא אכן ידע לנסח את תובנותיו בצורה מבריקה, מקורית ומדויקת. אבל הוא כנראה לא השלים את המסע, ובמצבו הלא-שלם ההערצה האבסולוטית כלפיו היתה כבדה מנשוא. החקירה העצמית שלו נערכה באינטנסיביות עצומה, בכנות ובתשוקה גדולה, אך ג'ונס לא הצליח להשלים את ההתמודדות עם מה שגילה, והמאבק העתיק בין טוב לרע עדיין מתחולל בקרבו. אחרי שהבין שהוא עצמו אינו נבדל מאלוהים (כי הכל אלוהים), התפתה ג'ונס להאמין שהוא עצמו, כלומר פרנקלין ג'ונס כיחידה נפרדת, אלוהים. הוא רצה לנכס לעצמו את מה שלעולם אינו ניתן לניכוס, ובכך איבד את הכל. במקום אלוהי, הפך ג'ונס לאנושי יותר. אנושי מדי. הוא נכנע לפיתוי הראשוני, הקדמון ביותר: "והייתם כאלוהים". הוא נפל לבור השכיח ביותר, הבור שהוא עצמו התריע מפניו ותלה אלפי שלטי אזהרה סביבו: האגו.

דא, 26.11.08, יום לפני מותו. על מותו כאן

אבל באנושיותו הוא גם זורח. לא פגשתי אותו, כאמור, אבל ידידים שאני סומך עליהם מספרים שהוא אכן מקרין אהבה וטוּב. מסתבר שאיך שלא נקרא את ההילה שלו, האיש חונן בסגולות רוחניות יוצאות בהרבה מגדר הרגיל. משיחות עם חסידיו גם קיבלתי את הרושם שלפחות חלקם אינם מעריצים שוטים, אלא מחפשים רוחניים רציניים שמרגישים שדא מאפשר להם להתקדם בדרכם. דא פתח אנשים רבים למציאות האלוהית, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. אפילו חסידים לשעבר, שכיום ניתקו קשר איתו ונושאים בלבם כאבים לא קטנים בגללו, סיפרו לי שלימד אותם רבות והציג בפניהם חיים שלא ידעו לפני כן. בעבר, וכיום, הוא לרוב מנסה בכנות לעזור, אבל הוא שבוי בחלום שיצא מזמן מכל פרופורציה, חי בסרט מעוטר באפקטים מצוינים אבל עם עלילה מופרכת לגמרי. חבל שמשום כך תורתו העמוקה מוכתמת, אולי ללא תקנה.

צריך גם להעריך את התעוזה המטורפת של דא: הוא יצא לבנות מסורת רוחנית שלמה לבדו. בדיוק כפי שהוא רואה את עצמו, דא הוא דמות משיחית, במובן זה שהוא יצא לגאול את העולם כולו, להביא את בני-האדם כולם אל ממלכת האלוהים, ומה שמשותף לכל הדמויות המשיחיות מאז ומעולם (עד רגע זה) הוא כישלונן.

בפיצול הפנימי שלו בין מגדלור רוחני לבין מגלומן מגוחך דא דומה לאותם גאוני מתמטיקה קריזיונרים או לאותם קומפוזיטורים מחוננים ואנטישמים – רוח הקודש, מסתבר, פועלת בדרכים מסתוריות, והמוזות האלוהיות נחות לא רק על צדיקים גמורים. ויש להן גם חוש הומור, למוזות: מדהים איך חייו של דא כיום משקפים בצורה כל כך אירונית, כל כך טרגית, את כל מה שתמיד הטיף נגדו: הוא חי מבודד, מפונק, מנותק מהעולם, מרוכז בעצמו, על אי בודד, בודד על אי. בדיוק כמו נרקיס. בדיוק כמו האגו.