1. בשבוע שעבר הייתי ביום עיון שנערך בישיבת 'שיח יצחק' תחת השם "הלכה עכשווית". יום העיון אורגן על ידי הישיבה, ומיד כשצדה עיני את המודעה בדברו ב"מקור ראשון" (המופיעה משמאל) ידעתי שאני חייב להיות שם. כלומר, חוץ מהבעיה הקטנה שכל הסיפור מתרחש באפרת, דהיינו בשטחים הכבושים. טוב, לא אאריך בחיבוטי נפשי; זה לא מעניין ולא אמור לעניין. אומר רק שהחלטתי להפסיק עם החרם שהטלתי על עצמי, שלא להינות מפירות הגזל. זו היתה בסה"כ הפעם השלישית בחיי שעברתי את הקו הירוק שלא למטרות אנטי-כיבושיות (תעיוש וכו'), אבל לצערי זה כנראה יקרה שוב. המציאות ניצחה את העקרונות.
ונעבור לדברים עצמם, שבעצם לא כל כך שונים מהתחבטויותי, שכן יום העיון ניסה בעצם לברר האם ההלכה אמורה להשתנות בצורה מהותית מכיוון שהמציאות השתנתה בצורה מהותית, או שמה נכפה את עקרונות העבר על העולם הסרבני. הכוונה איננה דווקא לחידושי המודרנה למיניהם, אלא לעובדה הפשוטה שעם ישראל נמצא כיום בארצו, ותחת ריבונותו. האם הלכה שפותחה ועוצבה בגלות יכולה להתאים לו?
הדובר הראשון היה הרב שלמה דייכובסקי, לשעבר אב בית הדין הרבני בירושלים. את דבריו לא שמעתי, אך נמסר לי שהוא דיבר על כך שיש מישור של מציאות ומישור של הלכה ולעולם המישור ההלכתי הוא זה שקובע ולא זה המציאותי, גם כאשר עולה סתירה מובהקת בין השניים. ההלכה, אם כן, קודמת ואמיתית יותר מהעולם. במושב השני כבר נכחתי, והוא היה מרתק. לא אצטט ארוכות מדברי הדוברים, מכיוון שכפי שתראו, ממילא מה שנאמר היה לפעמים פחות חשוב ממה שלא נאמר.
הרב אליעזר מלמד, רב הישוב וראש ישיבת 'הר ברכה', הראשון לדבר (שאגב בצורה משמחת עשה עלי רושם של אדם רך ונעים הליכות), פתח את דבריו בכך שמתח סקאלה הלכתית מהתנועה הקונסרבטיבית ועד סאטמר, על פי יחסם למציאות ולשאלה עד כמה יש לקחת אותה בחשבון. לדידו, קבע מלמד, יש מצד אחד לבדוק כל רעיון מודרני לטיבו, ומאידך "להקים חומות" כדי שאלו לא יפרקו את כל תפיסת העולם. אחרי הקדמה זו ניסה הרב מלמד להדגים את דבריו על ידי הבאת אנקדוטות הלכתיות שונות.
הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת 'הר עציון' שבאלון שבות, שדיבר אחריו, נע ונד בין קביעות שונות לגבי מצבנו ההלכתי. מחד הוא טען ש"המציאות שלנו נותנת לנו מבט חדש על הדברים", ומצד שני גרס שכדי לפסוק בצורה מקורית צריך ללמוד היטב היטב ו"להכיר את הסוגייה לעומק". מצד אחד ברור לו שחז"ל פסקו ש"כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תיפלות" פשוט מפני שחיו בסיטואציה שונה לגמרי מאתנו, שכן כיום נשים שותפות לכל רבדי ההשכלה וכו', ומצד שני הדגיש שממילא אין בעצם איסור הלכתי לנשים ללמוד תורה, והוא אף מוכן שנשים מלומדות ישמשו כפוסקות הלכה. ולגבי "ברוך שלא עשני אשה" למשל, הוא מודה שזה בעייתי מזווית מסויימת, אבל גורס שלא תיתכן הוראה כללית להפסיק לומר זאת, אלא רק הנחות חשאיות ליחידים שמתקשם עם זה במיוחד.
יואב שורק, עורך מוסף 'שבת' ב'מקור ראשון', דיבר אחרת לגמרי, ודיבר יפה, וכאן אין לי אלא להצטער שאני לא יכול להביא את דבריו כלשונם. במרכז דבריו עמדה ההכרה שמשהו מהותי השתנה במאה העשרים בעולם היהודי, וזו בעצם, בפשטות, התגשמותן של אלפיים שנות תפילה: העם היהודי חזר לארץ ישראל, והקים בה מדינה ריבונית. אין שיעבוד מלכויות, וילדים משחקים ברחובות ירושלים. כך שעל פי שורק הציונות החילונית בעצם הצליחה לעשות מה שיהודים התפללו לו. מה שהיא לא הצליחה לעשות זה לכונן יהודי חדש שממשיך את הרוח המקורית של התרבות היהודית.
אם הבנתי אותו נכון זה אמור להיות תפקידה של ההלכה, באם היא תעבור את הרפורמה שהוא חושב שהכרחי שהיא תעבור. המצוות נועדו על פיו לשמר "פיקדון" בשנות הגלות (או כפי שזה נקרא במקורות להוות 'ציונים' לדבר עצמו), אבל עכשיו כשחזרנו לארץ צריך להוציא את הפיקדון הזה מהעטיפה שלו ולהתחיל להשתמש בו. אי אפשר רק לשמר, אלא צריך לעשות איתו משהו, להפוך אותו למשהו שחיים אותו. ההלכה חייבת להיות מחוברת לחיים. ובעוד האורתודוקסיה נכשלת בכך לצערו של שורק רוב העם היהודי כבר המשיך הלאה וזנח את הן את העטיפה והן את הפיקדון.
הרב מלמד (עומד) והרב גיגי, שם
במושב האחרון דיבר ראש ישיבת שיח יצחק, הרב יאיר דרייפוס. גם הוא דיבר בצורה שונה – הרב דרייפוס למעשה נשא דרשה חסידית. הוא דיבר על הצורך שלו לפעמים להתפלל ביחידות, על הצורך שלנו לתת אמון בזולת שעובד את ה' בצורה יחודית, וטען שאנחנו כולנו צריכים להשתנות, שהלב שלנו צריך להשתנות, שכל "שדה השיח האנושי צריך לעבור טרנספורמציה". בנקודה זו שאלתי אותו על מקומה של ההלכה בטרנספורמציה הזו – האם היא מביאה אותה או מתבוננת בה מהצד, והרב דרייפוס ניסה להבהיר לי שעבורו אין "ההלכה" שכוללת רק חוקים ומצוות, אלא שגם גילוי שכינה הוא ההלכה, וודאי שגם פעולות הנפש הן הלכה. נקודה יפה, שאני אשא עוד זמן רב.
אז מה היה לנו שם? נראה לי שניתן היה לשמוע שם כמה שפות הלכתיות שונות: ראשית, השפה של רבני הציונות הדתית, של גמישות – אבל בגבולות ההלכה. שנית, השפה של יואב שורק, שקורא בריש גלי לרפורמה מהותית (תוך שמירה על רצף, על המהות וכו'). שלישית, את שפתו של הרב דרייפוס, שפה יותר רגשית, סובייקטיביסטית, "חסידית", במובן שהוא קרא לקשר אישי עם האל, שכאמור יכול גם להתבצע על ידי תפילה ביחידות ושלא במניין וכו'.
בקשר לדוברים, מה שמעניין אולי בדבריהם של הרב מלמד והרב גיגי הוא דווקא שהם לא הציגו בעצם טיעון אחיד, קו אחיד, "השקפת עולם". את אלה היה צריך (ואפשר) להבין מתוך דבריהם, אבל הם לא הכריזו עליהם, כפי שעשה שורק. הרב מלמד, למשל, קפץ מאנקדוטה לאנקדוטה בצורה מאוד אינטואיטיבית. הרב גיגי דיבר בצורה מסודרת יותר, אך עדיין, כאמור.
השאלה שניתן לשאול היא האם שני הרבנים הרציניים האלה לא הצליחו להציג דבר דבור על אופניו מפני שהם פשוט לא טובים בדיבור מול קהל, או מפני שהם עצמם לא הגדירו לעצמם מה הם בעצם רוצים לומר. אם האפשרות השנייה נכונה, צריך לשאול האם זה בגלל שהם פשוט לא מודעים לכך שהם מחזיקים בהשקפה מסויימת (כמו דג בתוך המים, הם לא מבינים שהתייחסותם המסויימת להלכה אינה מובנת מאליה, אלא היא עמדה מסויימת, שניתן להתווכח עליה), או בגלל שהם מנסים להסוות את השקפתם כהשקפה, כלומר להנתהג כאילו היא מובנת מאליה, וזו הדרך היחידה לתפוס את הדברים. ואולי הם פשוט מפחדים לומר משהו בעל משקל. ההרגשה שלי היא שגם אם כל הנ"ל נכון, ייתכן שרבנים מסויימים פשוט לא יודעים לשאת דרשה. הם יודעים להתפלפל. הם יודעים לדבר הלכה, ולא מטא-הלכה.
שורק כאמור דיבר בצורה מובנית ובהירה, ואמר גם לדעתי דברים של טעם. יחד עם כמה דברים ששמעתי מהרב אלחנן ניר (שהנחה את יום העיון), ויחד עם דברים שבמקרה קראתי בסופ"ש אצל ג'קי לוי בטורו במוסף שישבת של "ישראל היום" (כן, מדי פעם זה מגיע אלי יחד עם "הארץ", ומדי פעם לא. לא יודע איך זה פועל), על "היכולת להשאיר את הגלות מאחור והאפשרות לראות בישראליות חלק מהיהדות ולהפך", מצטייר בעיני שיש אולי איזה פער בין הדורות. שמה שהדור המבוגר יותר לא מסוגל להעלות על דעתו (כלומר חיבור עולם ההלכה לחוויותיו הקיומיות ולחייו על כל רבדיהם), הדור הצעיר יותר כבר תובע בריש גלי.
2. אז כן, יואב שורק היה הדובר המעניין ביותר באותו יום עיון, והנה בתזמון נאה מצאתי ראיון איתו בגליון סוף השבוע הזה של מוסף "דיוקן" (עורכת: אורלי גולדקלנג) של "מקור ראשון" (זה עיתון מעניין, שבו עובדים בסה"כ ארבעה-חמישה עיתונאים, והנה הם גם מראיינים איש את רעהו!). אביא שתי פסקאות משמעותיות מהראיון:
…יואב שורק הוא מהדתיים הכי פחות מתוסבכים שמסתובבים כאן. יש לו משנה סדורה, מקורית, מאתגרת, שהוא פורס זה כעשור וחצי במאמרים על פני מבחר במות, ובתוכן מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' שהוא עורך. בלבה עומדת האבחנה ששיבת ציון ותקומת מדינת ישראל הן שלב חדש בתולדות היהדות, המחייב אותה להתחדש – כפי שידעה לשנות את עצמה לפני אלפיים שנה, כשאבדה הריבונות היהודית. עליה לאסוף אל חיקה את חיי המעשה, את החולין, כפי שעשתה עד החורבן. לשיטתו, הציונות הדתית כשלה בהבנת השינוי הזה, ומבחינה תיאולוגית נותרה חרדית, ואילו הציונות החילונית בחרה בניתוק במקום בשינוי. הגיע הזמן ליהדות ישראלית, יהדות של עם בארצו, לתורה שאינה תוחמת עצמה למגזר ואינה מסמנת עצמה בכיפה.
שאלה: אולי הישועה תבוא ממה שאתה קורא לו מגזר התפר, אנשים שמסתובבים בין הדתי לחילוני?
שורק: נכון. הורדת הכיפה היא אולי סוג של הצטרפות למרחב המגוון הזה [שורק הוריד את הכיפה לפני כמה שבועות – ת.פ.]. אני מצטרף אליו כדתל"ש שומר מצוות, או איך שתקרא לזה. מדובר באנשים שהמשותף להם הוא החשיבה שהזהות היהודית היא העיקר, שהיא צריכה להנהיג אותנו – ומצד שני ההבנה שהנוסחה הדתית האורתודוכסית היא לא זו שתושיע אותנו. אלו אנשים שלא קונים את עסקת החבילה הזו, מכל מני סיבות. חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, ביאליקיסטים מאחרוני המוהיקנים, יוצאי מכינות מעורבות, ועוד ועוד. כל החבורה הזאת היא בעיניי קדושה, כי שם נמצא המפתח בחיבור הזה.
אלא שהחבורה הזו אמורפית. היא שטה. כל אחד עם הצירוף שלו. מה שחסר זו תפיסת עולם בנויה שיכולה לחולל מחויבות, שמסוגלת להצמיח תהליך חברתי מעבר לדברים המעניינים שיכולים לצאת מכל אחת מהדמויות. זאת השליחות שאני רואה לעצמי, התנועה שאני מנסה לבנות.
אני בפנים. הנה לינק לראיון (בבלוג של המראיין, צור ארליך). דבריו מעניינים, חשובים, ובאים לא רגע אחד מוקדם מדי.
3. ובאתר אבי-חי התפרסם מאמרון דעה שלי על המאבק המוצדק של אנשי שהם נגד הכוונה של השר לשירותי דת, יעקב מרגי מש"ס, להקים להם מועצה דתית. אני נעזר שם גם בדבריו של הרב ד"ר אבי קדיש בגליון "דעות" האחרון (טבת תש"ע – המלצתי עליו מימין) כדי לנסות ולהצביע על הבעייתיות שברבנות מטעם המדינה. כנסו וקראו, זה חינם.
לולאת האל 