1. מוסף הארץ ממשיך להיות שופר נאה לתרבות הניו-אייג', וכניו-אייג'יסט אני כמובן בעד. הפעם הוא שולח את עפרי שובל לראיין את אלי רייפמן, בעל חברת היי-טק שכמו שהיו אומרים פעם, dabbles in the Arts, כלומר למד לבדו קבלה (קרא יותר מ- 2000 טקסטים על פי עדותו), וכיום מרצה את תורתו מול אולמות מלאים. אז כידוע, הקבלה היום היא מה שהיוגה היתה בעבר, כלומר זו האופנה הרוחנית השלטת, ונראה שמספיק לרקום את המותג "קבלה" על שרבולי גלימתך כדי שתהפוך לגורו המונים. השאלה היא כמובן מה מסתתר מאחורי אותו מותג, ואצל רייפמן נראה שהתשובה יחסית פשוטה: מדובר בגוד אולד ויפאסנה. ראו את הלקט הבא של ציטוטים מתוך הכתבה, בהם רייפמן מתייחס לשיטתו:

א. רייפמן: "חייבים צמידים. זו מתנה אישית ממני אליכם. הצמיד מתזכר אתכם להתמקד בנשימות. זה מה שמביא אתכם להווה. ככה, לא ישלוט בכם הסיטרא אחרא".

ב. אשה מהשורות הראשונות שואלת את רייפמן אם לאכול הרבה זה רע? אנחות וצקצוקי לשון נשמעים מסביב. זה הרי חומר למתחילים. איפה היא היתה כשרייפמן לימד מה זה רע? רייפמן משיב: "לא. לאכול זה לא רע. הרע הוא הכניעה ליצר. אני שמן מודע. אני בדיאטה קבלית של התנגדות וצמצום. אנחנו צריכים לזהות מתי היצר משתלט עלינו. הרעב תוקף ואנחנו יורדים על המקרר גיאוגרפית, עד שהסיטרא אחרא נרגע. תתבונני, אחותי. תתבונני באוכל ובתחושה של הרעב. קחי ביס, ותתבונני. עוד ביס.

ג. הקהל מרותק. השיעור קולח, מהנה. סטנד-אפ משובח עם ערך מוסף. עכשיו עוברים למדיטציה. רייפמן מסביר כיצד עושים זאת נכון ומבקש להתרכז בכפות הרגליים, ברכיים, ידיים, פנים.

ד. בהרצאות שלך, אתה מלמד כיצד לא לתת לאגו להשתלט לנו על החיים, אבל מעיד על עצמך שיש לך אגו בגודל פלנטה.

ה. רייפמן ישן שלוש שעות בלילה, אבל לא רק שהוא אינו עייף, הוא גם אף פעם לא חולה. הוא מייחס את זה למשמעת אימונים ולמדיטציה, שהוא עושה פעמיים ביום. "אני מגיע בחמש בבוקר למשרד, עושה מדיטציה לבד בחדר, ומי שרוצה, מצטרף. החדרים פה שקופים. כשאני יושב ועושה מדיטציה, אנשים רואים. לפעמים פשוט באים ומצטרפים. יושבים מולי על הכורסה, עוצמים עיניים, מתרכזים.

ו. פעם, הייתי במצב של שידור כל הזמן, בכיבוש, עצבים, אגרסיות. זה נכון גם במשא ומתן. כשהיה אדם צועק מולי, הייתי נכנס בו בחזרה בכל הכוח. היום, אני יודע שמי שצועק נמצא במצוקה. אני מקשיב יותר היום. זה חלק מהשינוי הקבלי. אם פעם לא הייתי מפטר אדם, כי הייתי מאוד רגשני ולא היה לי נעים, היום אני מבין את ההשלכות המקצועיות של זה".

ז. הוא נוסע לעבודה על אופנוע כבד, לפעמים מגוון בטויוטה היבריד. "אומרים שאם אתה נפגע מאופנוע, הפגיעה היא תמיד קשה, גם ב-15 קמ"ש, אלא שמה שהורג הוא לא המהירות – ושימי לב לקשר הקבלי – אלא חוסר המודעות. ברכב יש לך תחושה כוזבת של מיגון. אתה מרשה לעצמך לסמס, לחטט בתיק איפור, לשחק במוסיקה. אם אתה במודעות מלאה, שזו הרמה הגבוהה של כל התורות הרוחניות, אין מצב שאתה לא רואה את האחר. ברמת רוחניות גבוהה, הפירוד נעלם, אנחנו אחד, ואני חש בזה".

אז מה היה לנו כאן? ציטוט א' מדבר על מודעות להווה – טכניקה בודהיסטית בסיסית. ב-ב' אנחנו מצווים להרפות, שוב על ידי מודעות, מכל הצמדות או תשוקה – אלף-בית של בודהיזם. ג' מתאר התבוננות וסריקה של הגוף – ממש קורס ויפאסנה של גואנקה. ב-ד' אנחנו שומעים על האגו, שלא טוב שהוא גדול – אין צורך להכביר מילים. ב-ה' מסופר לנו על מדיטציה. אלא אם רייפמן מתבונן בצרופי אותיות, זה נשמע לי די בודהיסטי. ו' מספר לנו שהוא השתנה לטובה כאדם והפך ליותר רגיש. מעולם לא קראתי בטקסט קבלי שזאת מטרת הקבלה. לעומת זאת, בבודהיזם…  ב-ז' שוב מודגשת המודעות, " שזו הרמה הגבוהה של כל התורות הרוחניות". יפה, אבל בל נשכח מי אמר את זה קודם. ואולי כדאי גם לתת קרדיט: אני מוכן להתערב שרייפמן עשה לפחות קורס ויפאסנה אחד, ושל גואנקה.

אגב, כמובן שהטרמינולוגיה קבלית: "סטרא אחרא" וכו' – בכל זאת, צריך לחבר את הקהל למקורות, אבל המהות היא תורתו של הבודהה. למעשה הייתי שמח (באמת) אם מישהו יכול להראות לי טקסט קבלי אחד שמתאר את הדברים הללו. אולי יש טקסטים חסידיים שמתקרבים לזה, זה כן. בכל אופן, מדובר כנראה במגמה כללית בעולם קבלת-הפופ, שכן כבר לפני שנה כתבתי על הנטייה לבודהיזציה בקבלה – וכתבתי שאני ממש בעד. כי בסופו של דבר מה זה חשוב: תקראו לזה קבלה, ווּדוּ, וויקה, טקסים רוזנקרוצים, פולחן בעל פעור – העיקר שתעשו את זה. התורה של הבודהה עובדת, וטוב שמעיינותיו נפוצים החוצה. אם רייפמן מלמד אנשים, ובהצלחה, מודעות להווה, אני מאחל לו את כל הטוב שבעולם.

2. היא אומרת שפשוט למדה להתשמש באינטואיציה, אבל מעריציה משוכנעים שהיא psychic. כך או כך, חברות גדולות בארה"ב מוכנות לשלם לה 10,000$ לחודש עבור יעוץ בכיווני השקעה ולימוד הצוות שלהם כיצד לפתח את האינטואיציה שלו. היא גם מוכנה לייעץ באופן פרטי (למשל לג'ניפר אניסטון ולדמי מור – אם כי חשבתי שהאחרונה בקטע הקבלי – או שגם זה נחשב קבלה?). לורה דיי היא כדור הבדולח של המאה העשרים ואחת. כתבה של ניוזוויק.

3. קת'רין וויקר, עיתונאים לשעבר מה"דאלס מורנינג ניוז", מדברת בפודקאסט הזה על הגודל הקטן הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב של הקהילה האוונגליסטית בארה"ב, ועל הפיצולים הרבים שבתוכה. היא כתבה על זה ספר: The Fall of the Evangelical Nation (ותודה לאחי, אורן).

4. הרבה לפני אליאור חן: זוכרים את הרב מרדכי גפני, עד לפני שלוש שנים כוכב עולה בשמי ההתעוררות הרוחנית היהודית הניו-אייג'ית בארץ? אז ודאי זכור לכם שהוא ברח לארה"ב אחרי שנודע לו שקבוצת תלמידות לו הגישו נגדו תלונה במשטרה על ניצול מיני (הנה כל הסיפור באנרג'י). טוב, אז עכשיו יש לו אתר חדש, בו הוא טוען שעבר תהליך של "ריפוי", ושבכל מקרה כל יחסי המין היו בהסכמה מלאה וללא שקרים מצידו. אני לא ממש מאמין לו, ואני מבסס את חוסר האמונה שלי על היכרות עם אנשים שהיו שם.

5. ראיון קצר עם רוברט ת'וּרמן, חוקר בודהיזם ואבא של אוּמה.

6. אם אני יותר ויותר מסכים בזמן האחרון עם יוסי גורביץ בהתקפותיו על הדת, זה יכול להיות א) בגלל שאני נעשה יותר ויותר דפוק ב) האורתודוקסיה היהודית נעשית יותר ויותר דפוקה ג) גורביץ נעשה יותר ויותר שפוי. נראה לי שכל התשובות נכונות. הנה פוסט טוב שלו אחרי הבזיון המיזוגני של טקס גשר המיתרים בירושלים.

7. מאמר של נחי אלון שפורסם ב"ארץ אחרת" עלה בוואי-נט, על הנכונות שלנו להיכנע לדמויות סמכותיות, יענו מני גורו. בתחילה הוא מביא ציטוטים מספר שנכתב על ידי תלמיד לשעבר של אנדרו כהן, שמתאר את הדינמיקה הפנימית בקבוצה שלו באותה תקופה.

8. הרצאת וידאו של האנתרופולוג ווייד דיויס על אמונות ודתות שונות מרחבי העולם. קצת תזזיתית ומתלהבת מדי, אבל מעניינת.

9. אתמול פורסם ב"ניו-יורק טיימס" על לוח אבן עתיק שמתברר שנושא עליו כתובת מהמאה הראשונה לפני הספירה, שיכולה לזעזע את עולם המחקר על הנצרות (ואולי גם כמה נוצרים). על הלוח מתוארת שיחה בין המלאך גבריאל למשיח, בה מורה המלאך לאדם שהוא ימות, ויקום לתחייה אחרי שלושה ימים. כלומר: הרעיון הזה כנראה היה רעיון יהודי עוד לפני שהנוצרים הראשונים (שממילא היו יהודים כמובן) אימצו אותו. כלומר זו לא תיאולוגיה נוצרית מקורית, ומסתבר שגם בקרב היהודים היו שחשבו שמשיח אינו רק מלך פוליטי מבית דוד.

המאמר מצטט את דניאל בויארין, חוקר תלמוד מבריק מארה"ב, שמחזק את טענתו שכדי להבין את הנצרות צריך להבין את היהדות, וגם את ישראל קנוהל, מחוקרי המקרא הגדולים בעולם, שהגילוי מתאים למה שטען בספר משנת 2000, והוא שהיה רעיון של משיח שסובל ומת וקם לתחיה ביהדות לפני חייו של ישו. קנוהל טוען שהמשיח שמוזכר בלוח הוא כנראה אחד שמעון, שעל פי יוספון נרצח על ידי מפקד צבא רומי. מה שאותי מאוד מעניין הוא מה שקנוהל אומר בסוף, והוא שאם כל זה נכון, אין בעיה להניח שישו הלך בצורה מודעת, ורצונית, אל עינוייו ומותו (וכך תמיד הרגשתי) – שכן הוא הכיר את סיפור המשיח שמת, וחשב שכך הוא יגשים את הגורל שחייב להיות מנת חלקו.

10. "ל.ס.ד. היה אחד משני או שלושת הדברים הכי חשובים שעשיתי בחיי", אומר סטיב ג'ובס, בסוף מאמר לזכרו של אלברט הופמן. המאמר הופיע כבר לפני חודשיים, אבל הוא מעניין, בעיקר בהדגשו את הפוטנציאל הרוחני שראה הופמן בסם שפיתח: הוא חשב שניתן בעזרתו לשוב ולתפוס את "הזוהר והיופי שבטבע, שמדבר הישר אל הלב". הכותב, אדוארד רותסטין, שהסם לא זר לו, מבחין יפה שבכל זאת יש הבדל בין חוויה שכזו לבין ראיית התלות ההדדית שבין כל הדברים שהמדיטציה הבודהיסטית אמורה להביא אותנו אליה.

11. John F. Haught, חוקר ותיאולוג נוצרי, כותב בצורה נאה על האתאיסטים החדשים (דוקינס, דנט, הריס, היצ'ינס). לבד מכמה טיעונים חלשים (כולל זה הידוע שגם רציונליות היא אמונה, ושיש צורך באמונה כדי לקבל את המתודה המדעית. קשקוש.) הוא מצליח לעניין כאשר משווה אותם ל"אתאיסטים קלאסיים" כמו ניטשה, קאמי וסארטר. בניגוד אל החדשים, שחושבים שאם רק נפסיק להאמין באלוהים הכל יהיה פשוט סבביבבי, הדגישו ה"קלאסיים" שללא אלוהים כעוגן מוסרי וקיומי חיי אנוש יהפכו לקשים מנשוא. "אתאיזם", הוא מצטט את סארטר, "הינו עניין אכזרי וארוך-טווח". שלושתם חשבו שמרבית בני האדם יהיו חלשים מדי כדי לקבל את מות האלוהים כעובדה. הנה ציטוט מפיו:

לבד מחוסר הסובלנות שלו לחוסר-סובלנות והמנה הנכבדת של דרוויניזם שעליה מבוססים רוב הכרזותיו, האתאיזם ה'רך' [כלומר החדש – ת.פ.] כמעט שאינו נבדל מהומניזם חילוני ישן שהאתאיסטים ה'קשים' ביקרו משום חלביותו. האתאיסטים ה'רכים' מניחים שניתן, בעזרת הדרוויניזם, להרפות מאלוהים כמו מסנטה-קלאוס, בלי שנצטרך להיות עדים להתמוטטות החברה המערבית כולה – ובכלל זה כל השקפותינו על מה הוא רציונלי ומה הוא מוסרי.

12. ובהמשך למתקפה מהצד הנוצרי, הספר של האפיפיור על (כלומר נגד) תורת האבולוציה יצא באנגלית. בספר בנדיקטוס XIV טוען שהמדע צר מדי כדי להסביר את העולם, והוא מנסה לבסס את טיעונו בצורה פילוסופית ותיאולוגית, ולא על בסיס אמונה פשוטה או מציאת חורים בתיאוריה הדרוויניסטית.