נתחיל בעיקר: "דרך הזן" של אלן ווטס הוא לדעתי ספר המבוא הטוב ביותר שנכתב לזן-בודהיזם. הוא ראה אור לפני חמישים ושתיים שנה, ב- 1957, שימש כאחד הזרעים למהפכת ילדי הפרחים של שנות השישים, ונותר גם הרבה אחרי שזו קמלה כאחד הטקסטים החשובים שנכתבו במאמץ לתרגם את המזרח למערבית. ווטס עצמו היה לא רק חוקר של דתות המזרח, אלא גם תלמיד שלהם במובן העמוק ביותר – מעטים במערב תפסו את רוח הזן כמוהו, וידיעתו העמוקה של מהותם של הדברים משתקפת כמעט מכל עמוד שבספר. תרגומו לעברית הוא מאורע מאוד משמח.

כבר הפסקה הראשונה בספר מבהירה הרבה יותר ממאמרים שלמים על הנושא:

הזן בודהיזם הוא דרך חיים והשקפת עולם שאינן משתייכות לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של הפילוסופיה המערבית המודרנית. הוא אינו דת או פילוסופיה; הוא לא פסיכולוגיה או ענף מדעי. הוא דוגמא של מה שנקרא בהודו ובסין 'דרך של שחרור', ובמובן זה הוא דומה לדאואיזם, לודאנטה, וליוגה. כפי שיובהר לאלתר, לא ניתן להגדיר דרך של שחרור באופן פוזיטיבי. עלינו לרמוז לְמה היא כן על ידי אמירת מה היא לא, בערך כמו שמפסלים באמצעות סילוק המיותר מגוש שיש.

גישתו של ווטס, אם כן, היא פורצת גבולות והגדרות, ובכך הוא כמובן מתואם עם גישתו של הזן עצמו. בספר ווטס ממשיך ולוקח אותנו ממקורותיו הרעיוניים והמעשיים של הזן ועד להבשלתו כתנועה רוחנית פורה ביותר: מהדאואיזם ודרך הבודהיזם, מהמהאיאנה ועד לזן באמנות (שירי הייקו, טקס התה). אבל ערכו הגדול של הספר הוא בכך שווטס מצליח להעביר אלינו את העיקר, והעיקר הוא שלא נבין דבר עד שלא נרפה מהיומרה להבין דבר:

[…] טוב בלי רע הוא כמו למעלה בלי למטה, [… והניסיון] להפוך את רדיפת הטוב לאידיאל הוא כמו המאמץ להיפתר מהשמאל על ידי פנייה קבועה לימין. מסתובבים במעגל. ההיגיון כאן כל כך פשוט, שמפתה לחשוב שהוא פשטני מדי. הפיתוי עוד גובר כי ההיגיון הזה מנפץ את האשליה החביבה ביותר על התודעה האנושית, והיא שעם הזמן אפשר בהדרגה לשפר כל דבר. שכן ההשקפה המקובלת היא שאלמלא כך, חיי האדם היו חסרי משמעות. […] משמעות הזן היא שיחרור מדפוס זה, ונקודת המוצא המייאשת-לכאורה היא להבין שמגוחך לבחור, מגוחך לחשוב שאפשר לשפר את החיים במידה הניכרת על ידי בחירה קבועה ב'טוב'. צריך 'לקלוט את הקטע' של היחסיות, ולדעת שהחיים אינם מצב שאפשר לחטוף או להרוויח משהו ממנו – כאילו הם משהו שניגשים אליו מבחוץ, כמו לעוגה או לפחית בירה. להצליח זה תמיד להיכשל, במובן זה שככל שמצליחים, מתחזק הצורך להמשיך ולהצליח. לאכול זה לשרוד על מנת להיות רעב. (עמ' 138)

פנינים שכאלה ניתן למצוא כמעט בכל עמוד, והספר, אם כן, הוא אוצר לא רק של מידע, אלא גם של ידע. הנה ציטוט נוסף:

הבעיה שלנו היא שכוח המחשבה מאפשר לנו לבנות סמלים של דברים בנפרד מהדברים עצמם. זה כולל את היכולת ליצור סמל, אידיאה, של עצמנו, בנפרד מעצמנו. מכיוון שהאידיאה מובנת הרבה יותר מהמציאות, והסמל יציב בהרבה מהעובדה, אנו לומדים לזהות את עצמנו עם האידיאה של עצמנו ולהזדהות איתה. ומכאן התחושה הסובייקטיבית של 'עצמי' ש'יש לו' תודעה, של סובייקט מבודד מבפנים שהדברים קורים לו בלי רצונו. הזן, בהדגשה האופיינית של הקונקרטי, מצביע על כך ש'עצמי' זה, היקר לנו מכל, הוא אידיאה בלבד, שימושית ולגיטימית כל עוד רואים בה מה שהיא, אולם הרת אסון אם מזהים אותה כטבענו האמיתי. (עמ' 142)

כשיצא בזמנו הפך "דרך הזן" לרב מכר מיידי, אם כי ניתן לומר שזאת לא רק מפני איכויותיו, אלא משום שאמריקה באותם שנים רק ציפתה, פעורת פה ועם הלשון בחוץ, שמישהו יניח את אותה כמוסה פלאית על לשונה, אותה כמוסה פסיכודלית ששמה "זן". ספר זה, בין השאר, הוא שמיצב את ווטס כאחד מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח למערב במאה העשרים. באוטוביוגרפיה שכתב ווטס ב- 1972 (שנה לפני מותו) הוא מספר:

אני קרוב מדי לכל מה שקרה כדי לראות את הכל בפרספקטיבה הנכונה. אני יודע רק שבין, נאמר, 1958 ל- 1970 גל גדול של אנרגיה רוחנית בדמותם של שירה, מוסיקה, פילוסופיה, ציור, דת, טכניקות של תקשורת ברדיו, בטלוויזיה ובקולנוע, ריקוד, תיאטרון וסגנון חיים כללי פרץ מתוך העיר הזאת [סן-פרנסיסקו – ת.פ.] וסביבותיה והשפיע על אמריקה ועל העולם כולו. תהיה זו צניעות מזוייפת לטעון שלא היה לי חלק בזה, ואני בו זמנית אסיר תודה ומזועזע כשאני רואה איך הדור הצעיר יותר הלך בעקבותיה של הפילוסופיה שלי, כמו גם הפך אותה לקריקטורה.

ווטס היה בדיוק במרכז של אותו גל אנרגטי, והוא גלש עליו בהצלחה שכמעט ואין דומה לה. ממשרה קטנה של כומר אפיסקופלי בקולג' אמריקאי הוא המשיך לקריירה מפוארת, תחילה כאחד מהמקימים של מכללה ללימודי תורות המזרח בסן-פרנסיסקו, ואחר כהוגה דעות ומרצה חופשי, הכותב ומפרסם ספר אחרי ספר. יחד עם זאת ווטס לא היה זן-מאסטר, ולא מומחה מדופלם לתורתו של הבודהה. הוא מצהיר על כך בהקדמה לספר ומיד מסביר ש"למרבה המזל או לרוע המזל – הזן הוא בראש ובראשונה התנסות, לא מילולית באופיה, אטומה לחלוטין בפני גישה מחקרית או ספרותית טהורה."

מבחינת הממסד הזני ווטס עשה דבר שערורייתי, אך מבחינת רוח הזן הוא תפס את השור בקרניו. רבים ציינו את העובדה שעד זמן כתיבת הספר הוא מעולם לא למד בצורה מסודרת תחת מורה זן, ולמעשה אפילו אף פעם לא היה במזרח, אך היכולת שלו לרכב על השור באה לא רק בזכות רוחו החופשייה תמיד, אלא בהחלט גם בזכות ידע אדיר שהיה לו בהיסטוריה ובפילוסופיה של הזן. והכשרון שלו לארגן מידע ורוח אל תוך חבלי מילים שמאפשרים טיפוס על הקירות החלקלקים של הזן גם לחסרי-הידע, ושמנגד מסוגלים גם להצליף מדי פעם בצורה מעוררת, הוא מה שהופך את הספר הזה לקלאסיקה מודרנית. 

כאמור, הביקורת לא איחרה לבוא: אנשי זן מממסדיים לא אהבו את הספר. אחדים ציינו את חוסר עבודתו הפורמלית של וואטס בשדה הזן. Sohaku Ogata, כהן זן מסורתי, טען שמדובר בדיוקן של חתול שנעשה על ידי מישהו שרצה לצייר נמר (וואטס בתגובה הזכיר ציור של Sengai בו נראה נמר החושש מפני חתול). אבל הביקורת הרצינית ביותר באה מכיוונו של פיליפ קפלאו, זן מאסטר (מערבי) בפני עצמו שהקים מרכז ברוצ'סטר, ניו-יורק. ספרו הידוע של קפלאו, The Three Pillars of Zen, יצא ב- 1965 והוא תוקף בו את ווטס בצורה ישירה.

מה שהפריע לקפלאו היה הביטול שבו ווטס התייחס לכל תירגול מדיטטיבי פורמלי. על פי ווטס הדגש הרב שניתן בזמננו לישיבה ברגלים משוכלות מעולם לא היה מוכר לזן המקורי, וש"ההפרזה בזא-זן [מדיטציית זן – ת.פ.] בתקופות מאוחרות היא חלק בלתי נפרד מהמעבר ממנזר הזן לפנמיית נערים מתבגרים: ישיבה הנמשכת שעות תחת עיניהם הפקוחות של משגיחים חמושים במקלות היא שיטה מצויינת להרחיקם מדרך הרע." (עמ' 134)

קפלאו מציין בספרו שהניסיון של "פרשנים אחדים, שבברור אין להם ניסיון בתרגול זן, להראות שהישיבה איננה חלק בלתי נפרד מתרגולת הזן" מקורו פשוט בחוסר הנוחות שלהם עצמם עם המדיטציה, כלומר בכאבי הברכיים שמטרידים אותם כאשר הם משתדלים ליישמה. "לבו של הזן הוא הזא-זן" טוען קפלאו, ופלספנים כווטס פשוט מוליכים את הציבור שולל וממלאים את ראשו ברעיונות, במקום לרוקן אותו אל המציאות העירומה.

הפולמוס בין ווטס לקפלאו נשכח מזמן, והזן במערב התבסס כתרגולת שעסוקה בעיקר במדיטציה פורמלית. אין להתפלא על כך: זה טבעו של כל זרם דתי, ולא ניתן לאורך זמן להישאר בתנועה של רעננות פורצת גבולות. כפי שכתב ווטס, המנזרים הופכים לפנימיות, הקריאות הספונטאניות של המאסטרים הופכים לסוטרות אותן צריך לשנן. אבל היתה אמת גם בקריאתו של קפלאו: יש צורך בתרגול, ולוּ רק כדי שנבין שבסופו של דבר לא היה בו צורך. כי מעטים מאוד הם אלה שמבינים זאת מלכתחילה, ומבינים זאת באמת. ווטס, כפי הנראה, היה אחד מהם.

העברית של אהוד תגרי, המתרגם, ברורה ורהוטה, אם כי דומני שהוא, אולי בהשפעת רוח הזן פורצת המסגרות, אינו תמיד דבק מספיק במקור. אולם אלו זוטות, וכוחו של הספר מורגש בהחלט. באוטוביוגרפיה שלו כותב ווטס ש"כל עבודתי בדת ובפילוסופיה היתה להעביר את התחושה הזאת לאחרים […] אני פשוט חושב שאנשים יהיו מאושרים הרבה יותר וירגישו הרבה יותר 'בבית' אם הם ירגישו כמוני, שאין לי עצמי אחר מלבד היקום הזה כולו".

"דרך הזן" הוא אחד הפירות המפוארים של עבודתו של ווטס, וככזה הוא לא רק ראוי להירכש, אלא ראוי להיקרא שוב ושוב: לבד מהמידע הרב הנרכש בקריאתו, בסיומו מרגיש הקורא שהוא ממש על סף הבנת העניין החי עצמו, שהוא טועם את טעמו המתוק – אך שהוא עדיין לא תפס אותו לאשורו. ולמה עוד אפשר לצפות מספר על זן?

 

[עלה באתר מעריב]

1. שרי מקובר-בליקוב ראיינה את קרן ברג, אשתו של הרב ברג שעומד בראש מכון קבלת ההבלים "המרכז לקבלה", ל"סופשבוע" של מעריב, וקטע מהראיון התפרסם גם באתר העיתון (והנה עוד כתבה על פעילותה של הרבנית בארץ הקודש). את עיני תפסו כמה פרטים קטנים. ראשית, לשאלה: "למה פאה?" עונה הרבנית:

כל אדם שמתחתן הופך לכלי מלא. השיער שלו הוא אנטנה שמעבירה אנרגיה. כשאישה נשואה מקבלת את המחזור החודשי, הכוח של האנרגיה יורד ויש לה תסמונות כמו הורמונים שמשתוללים ועוברים דרך השיער ועלולים לייצר עומס. כדי לאזן את האנרגיה המתפרצת הזו, צריך לכסות את השיער בפאה או במטפחת.

WTF? זה אמור להיות הסבר, או פרודיה מגוחכת על ז'ארגון ניו-אייג'י חסר מודעות עצמית ברופי? השאלה המעניינת כאן לדעתי היא לא איך אנשים מאמינים לקשקושים האלה (כי אנשים שלא מעוניינים לחשוב היו ויהיו תמיד), אלא למה דווקא בצורה כזאת הסבירה הרבנית את מצוות כיסוי הראש לנשים נשואות. זה מעניין מפני שאם נבדוק נגלה שתיאוריות הסבריות לשאלות נסתרות עוקבות תמיד אחרי הפרדיגמה המדעית (או הפרוטו-מדעית) של התקופה.

כך למשל בימי קדם, כאשר המציאות נתפסה דרך שרידים של חשיבה אנימיסטית, כלומר האמונה שלכל חפץ יש נפש פרטית (או לפחות "יעוד"), התפתחו תיאוריות על ניצוצות אלוהיים שטמונים או כלואים בחומר ושאותם ניתן או צריך לשחרר. המניכאים, אותה דת גנוסטית פופולרית מהמאות הראשונות לספירה שייסד הנביא הפרסי מאני, גרסו כך, והיו מצווים לאכול ירקות ופירות כדי לשחרר מהם את אותם ניצוצות אלוהיים (לתשומת לבכם, הירק עם מירב הניצוצות לשחרור: מלפפון). אל האר"י הגיעה אותה "תיאוריה" יותר מאלף שנה אחר כך (למה תמיד הכל מגיע לכאן באיחור?), והיא הפכה לחלק חשוב בתורתו הקבלית (וזו עוד נקודה לחשבון הגדרתו של גרשם שלום את המיסטיקה היהודית הקדומה "גנוזיס יהודי"). גם הנפש כמובן נחשבה אז לניצוץ טהור הטמון בגוף הטמא, ומתוך תפיסה דואליסטית שכזאת אפשר להבין את זעקתו של פאולוס: "אוי לי מגוף המוות הזה!"

על השובל הארוך של המהפכה התעשייתית ועם התרבות מנועי הבערה-הפנימית הגיעו הסברים חדשים ותואמים גם על עצמנו. בעולם בו התרבו מכונות בכלל, ומכונות המונעות על ידי הזרקת דלק או לחץ איור, מים או קיטור בפרט, לפתע פתאום הוסברה הנפש על ידי פנייה להידראוליקה ומערכות-בוכנה. כך אצל פרויד הנפש שלנו היא מכונה גדולה המונעת על ידי לחצים שונים, מווסתת אותם על ידי שסתומים מגוונים, או מנתבת אותם לכיוונים כאלה (מעודנים, טובים) או אחרים (מודחקים, רעים). אחד הויכוחים בין ממשיכי פרויד היה האם הבעיה שלנו היא שהשסתומים שיש לנו אינם חזקים מספיק (אנה פרויד) או שאולי חזקים מדי, ועדיף לשחרר (וילהלם רייך).

והנה כיום, כאשר נחשפנו לכך שהעולם שלנו מלא בגלי אנרגיה (רדיו, רנטגן, רדיואקטיביות) ושמא הוא עצמו כל כולו אנרגיה (כפי שניתן לתפוס את מכאניקת הקוונטים, תורת המיתרים וכו'), לפתע גם אנחנו עצמנו איננו אלא גלים שובבים של אנרגיה. כמובן שמכאן שעלינו להסדיר את "הזרימה" שלנו עם זו של הקוסמוס, לא "לחסום" את האנרגיה שלנו או של הבית שלנו או של היקום, ולזהות, ולהתקרב, אל מקומות ומעשים שיש בהם "אנרגיות". ומכאן מגיעים שלל "אנטנות", "עומס" (כדברי הרבנית) וגם מחשבות חיוביות, הילות, תקשורים וחייזרים: הכל קשור לז'אנר האנרגטי השוטף אותנו בגליו.

וזה עוד בלי לומר מילה על גיוסה של ההלכה הפשוטה כשצריך. ראו כאן:

שמונה שנים מאוחר יותר, כשהיא גרושה טרייה ואם לשתי בנות, שבה ופגשה את ברג באירוע חברתי. איש העסקים הפך לתלמיד הבקיא בתורת הקבלה. "מתוך דחף פתאומי הצעתי לו עסקה, שהוא ילמד אותי קבלה, ואני אחזור לעבוד אצלו בחינם", היא משחזרת. "והרב הסכים. באותו ערב יצאנו לארוחה כדי לדון בפרטים וכבר אז היה ברור לנו לחלוטין שנועדנו זה לזו". למענה עזב ברג אישה ושמונה ילדים. אבל לרעייתו השנייה אין בעיה עם העובדה המטרידה הזו. "נכון הוא רב ומנהיג רוחני", היא אומרת בשלווה. "אבל גם על פי ההלכה, גבר לא חייב להיות גרוש כשהוא יוצא עם מישהי אחרת. רק האישה".

איזה מזל שההלכה מפלה נשים לרעה. אל דאגה: גם לזה יש הסבר אנרגטי מלומד.

ורק עוד קצת על הרבנית: לפני כשבועיים ראיתי כתבה ב"חדשות 10" עליה. כאשר שאל הכתב את קרן ברג מה היא מייעצת למדונה תלמידתה שנראית לאחרונה קצת רע, אמרה זו מיד שמדונה צריכה לזכור שתמיד כשנסגרת דלת נפתח חלון. אז נכון: זה אותו המשפט בו השתמשה שרי אריסון כבר לפני כעשור כדי לתרץ את פיטורי 900 עובדי הבנק שלה. ונכון: זה משפט אידיוטי וקלישאה איומה. אבל דעו לכם שהקיץ הצלחתי סוף סוף לגלות את הניצוץ האלוקי הטמון בפסוק הזה – או שמא את משמעותו האנרגטית – כי אכן נכון שעם קצת קארמה טובה כשנסגרת דלת נפתח חלון, אבל אם אתה ממש מקובל אתה יודע גם שכשנסגר חלון נפתח מזגן.

2. פרופ' חביבה פדיה היא אדם מאוד מעניין. חוקרת מיסטיקה יהודית, נצר למשפחת מקובלים בעצמה, משוררת, מסאית, ועוד כל מני דברים (ראו התיאור שלה בבלוגה). לאחרונה, אם כן, גיליתי את הבלוג שלה ונרשמתי מיד לרשימת התפוצה.

3. מלחמות האורתודוקסים: נערי גבעות פנאטים תוקפים את זמביש, שר המתנחלים; חרדים מבטלים את הרצאתו של הרב יובל שרלו בכנס בבית חולים בבני-ברק; וסרוגי-כיפות משבשים את נאומו של הרב שרמן, מפוסלי הגיורים של הרב דרוקמן, ובתגובה ב"יתד נאמן" מתייחסים לדרוקמן ללא התואר "רב". אמנם ט' באב רק עבר, אבל לדעתי בכל שנאת החינם הזאת גם יש נקודה חיובית: עם משטמה פנימית שכזאת בין האורתודוקסים לבין עצמם הולך וקשה לשמור על האשלייה שיש הלכה אחת ויהדות אחת.

4. ובשולי המהלומות ההדדיות, ד"ר אמנון שפירא מתנגד שיכתירו את הרב מרדכי אליהו כרבה של הציונות הדתית, ובאותה הזדמנות מזכיר את הפארסה המבזה שבמבוכתה היינו שרויים כולנו, כאשר כבוד הרב חשב בטעות כי הוא ניחן ברוח נבואית וקבע לפני ההתנתקות ש"היה לא תהיה. פתאום יבוא הנביא. יהיו נסים גלויים. לא תהיה התנתקות". וזה מזכיר לי שגם לרב הקודם "של הציונות הדתית" היתה פליטה מוקדמת פסאודו-נבואית שכזו: כמה חודשים אחרי מלחמת יום כיפור, כאשר הגבול הושב לקודמו וקוניטרה נמסרה חזרה לסורים, קבע הרב צבי יהודה קוק באוזני חסידיו כי "למרות הכל אין נסיגה", ש"קוניטרה היתה ותהיה בידינו לעולם", ושאין עיניים אנושיות מבחינות בכך משום ש"האידיאה שתכיר בה בגלוי ותציגה בפומבי עוד צריכה להתברר" (כתבתי על זה כאן). טוב, אז או שהאידאה מבוששת להתברר, או שצדקו חכמינו בדבריהם בנוגע לבידי מי בדיוק נמסרה נבואה לאחר שחרב בית המקדש.

5. זוכרים שדיווחתי על כנס "קבלה והתחדשות רוחנית בת-זממנו" שהתקיים באונ' בן-גוריון? ובכן, עכשיו תוכלו לוודא שלא כתבתי דברים שלא אמרו: כל הכנס ניתן לשמיעה כאן.

6. וזוכרים שכתבתי על השידורים האינטרנטיים פורצי הדרך (הרוחנית) של אופרה וינפרי ואקהרט טולה, שעוררו עליה את זעמם של הנוצרים האדוקים? ובכן, שחר שילוח מאתר מעריב מביאה פולו-אפ מצויין על מלחמת הנוצרים ב"מכשפת הניו-אייג'", שכולל גם סרטון שהם מפיצים כנגדה (ונצפה יותר מ- 7.5 מיליון פעם), ומראה אותה אומרת (תחזיקו חזק, זה נורא:) שישו אינו הדרך היחידה לגאולה!

7. אובמה-מאניה: לאמה סוריה דאס ממליץ לאובמה להפוך לבודהיסט-טיבטי ב"קולבר ריפורט":

ויותר חשוב ומעניין: מקיין מפרסם תשדיר ובו אובמה מוצג כמשיח:

התשדיר הזה כנראה יותר מתוחכם ממה שהוא נראה. אובמה כאן לכאורה לובש דמות משיח, אבל לעיניים הנכונות הוא מוצג כאנטיכריסט. כזכור, כל מני אוונגליסטים מלחשים שאובמה בעצם הוא האנטיכריסט, שכן כמוהו הוא כריזמטי, סוחף את ההמונים ומבטיח שלום ואחדות (הממזר!). על פי קבוצת אליסון, עמותה שקשורה לקמפיין של הדמוקרטים, הסרטון הזה רצוף רמזים מתוחכמים שאובמה הוא האנטיכריסט, רמזים שיובנו רק למי שמצוי בשיח האוונגליסטי, ובעיקר לקוראי סדרת הספרים הסופר-פופולרית (70 מיליון עותקים) בחוגים אלה, Left Behind. ברשימת הבלוג הבאה, של אחד מעורכי האתר Beliefnet, תוכלו למצוא את ריכוז הטיעונים של העמותה, שמראים קשר ברור בין איך שאובמה מיוצג לאיך שהאנטיכריסט מיוצג בסדרת הספרים.

אז מה בעצם קורה כאן? התשדיר נגמר בשאלה:"Barack Obama may be The One, but is he ready to lead???" – שאלה שהיא פשוט דבילית או חסרת משמעות למי שלא מבין מה מתכוונים במילים "האחד", שהרי אם אובמה הוא אכן המשיח, ודאי שהוא מוכן להנהגה! אבל לצופים שקולטים את הרמזים העניין ברור, והשאלה היא רטורית לחלוטין: אובמה הוא האנטיכריסט, והוא ינהיג את העולם לאבדון. הבלוגר הזה מציין שרוב הציבור אמנם לא יבין את המסר, אבל התשדיר יפעל כמשרוקית כלבים עבור נוצרים אוונגליסטים רבים, שישמעו את זעקת האזהרה היטב, וימהרו להצביע מקיין (אף שהם לא אוהבים אותו), ולו רק כדי שהאנטיכריסט לא ישלוט.

8. אלן וואטס הוא אחד הפילוסופים/מורים-רוחניים שהשפיעו עלי הכי הרבה. קטע מספר שלו תורגם באתר מעריב. ואם כבר וואטס, אז כאן מתחילה סדרה של כמה סרטונים שבהם הוא מדבר יפה מאוד על המצב האנושי.

9. חולצות T יפות עם שלל מסרים בודהיסטים חיוביים לרכישה כאן. על פי האתר "סכום נכבד מהרווחים של כל חולצה שתירכשו ייתרם לתמיכה בהתהוותו של מרכז מדיטציה חדש בארץ"! הנה דוגמא:

זן בודהיזם היא דרך חיים והשקפה שאינה שייכת לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של המחשבה המערבית המודרנית. זו אינה דת או פילוסופיה; זו אינה פסיכולוגיה או סוג של מדע. זו דוגמה של מה שנודע בהודו ובסין כ'דרך חירות', ובכך דומה לטאואיזם, לוודאנטה, וליוגה. כפי שיהיה מיד ברור, לדרך של חירות לא יכולה להיות הגדרה על דרך החיוב. היא חייבת להתגלות לפנינו על ידי שלילת מה שהיא אינה, מעט כמו שפסל מגלה דמות על ידי פעולת ההחסרה של גזרות מגוש האבן.

היסטורית, אפשר להתייחס אל הזן כאל מיצוין של מסורות ארוכות בתרבות הודו וסין, למרות שלמעשה הוא הרבה יותר סיני מהודי, ומאז המאה השתים עשרה, שירש עצמו בצורה עמוקה ויצירתית ביותר בתרבות של יפן. כפריין של תרבויות אלו, וכדרך חירות ייחודית אשר צורת תלמודה יוצאת דופן, הזן מהווה את אחת המתנות היקרות ביותר שנתנה אסיה לעולם.

מקורותיו של הזן הם טאואיסטים לא פחות מאשר בודהיסטים, ומכיוון שמזגו הינו סיני בצורה מובחנת כל כך, יהיה זה הטוב ביותר לחקור ראשית את תחילת שושלתו הסינית, וכך גם יוסבר, בד בבד, על ידי הדוגמה של הטאואיזם, מה משמעותו של דרך חרות.

הרבה מהקושי ומהמיסטיפיקציה שאופפים את הזן מצדו של התלמיד המערבי נובעים מחוסר ההבנה של דרכי המחשבה הסיניות, דרכים ששונות בצורה מפתיעה מאלו שלנו, ושעל כן, מהסיבה הזו בדיוק, החשיבות הרבה שלהן בשבילינו, כאשר אנחנו מנסים לרכוש נקודת מבט ביקורתית על רעיונותינו שלנו. הבעיה כאן אינה פשוט עניין של רכישת שליטה ברעיונות שונים; שונים משלנו, נאמר, כפי ששונות התיאוריות של קאנט מאלו של דקארט, או אלו של הקלוויניסטים מאלו של הקתולים. הבעיה היא ההערכה של הבדלים בהנחות היסוד הבסיסיות ביותר של המחשבה ובשיטות המחשבה עצמן, ומאלו מתעלמים בשכיחות גדולה כל כך עד שפירושינו את הפילוסופיה הסינית נידונים להיות השלכות של רעיונות מערביים אופייניים לתוך טרמינולוגיה סינית. זהו החיסרון הבלתי נמנע מלימוד פילוסופיה אסיאתית על פי השיטות תלויות הספר של הלמדנות המערבית, משום שערכן התקשורתי של מילים תלוי בחוויות המשותפות של המשוחחים.

מאידך, לא נרחיק לכת ונאמר כי שפה עשירה ועדינה כדוגמת אנגלית אינה מסוגלת לבטא רעיונות סיניים. להפך, היא יכולה לומר הרבה יותר מאשר האמינו כמה תלמידי זן וטאו סינים ויפנים, אשר היכרותם עם האנגלית ודאי לא היתה שלמה. הקושי אינו נמצא בשפה, כמו שהוא בדרכי ודפוסי החשיבה שעד כה נחשבו לבלתי נפרדות מהגישה האקדמית והמדעית לכל עניין ודבר. חוסר הכשירות של דפוסי החשיבה הללו לנושאים כגון טאואיזם וזן אחראי, במידה רבה, לרושם כי 'המוח המזרחי' הוא מסתורי, אי רציונלי, ובלתי ניתן להבנה. בנוסף לכך, אין להניח כי עניינים אלה הם סיניים או יפניים בצורה יחודית כל כך, עד שאין להם שום נקודת מגע עם דבר מתרבותינו שלנו. על אף שאכן אין בין אזורי החלוקה הרשמיים של המדע והמחשבה המערביים אף אחד שמקביל לדרך שחרור, המחקר המזהיר של ר. ה. בליית',"Zen in English Literature", הראה בצורה ברורה ביותר שהתובנות החיוניות של הזן הן אוניברסליות.

הסיבה שבגללה מהווים, במבט ראשון, הטאואיזם והזן חידה כה גדולה לתבונה המערבית היא משום שקבענו נקודת מבט כל כך מוגבלת של הידע האנושי. בשבילינו, כמעט כל הידע הוא מה שטאואיסט יכנה ידע קונבנציונלי, משום שאנחנו איננו מרגישים כי אנו יודעים דבר מה, אלא אם אנו מסוגלים להציגו מלפנינו במילים, או באיזו מערכת אחרת של סימנים מוסכמים, כמו התווים במתמטיקה או מוסיקה. הידע הזה נחשב "קונבנציונלי" משום שהוא תוצר של הסכם חברתי באשר לצפני התקשורת. בדיוק כפי שלאנשים הדוברים אותה שפה יש הסכמה שבשתיקה לגבי אילו מילים תציינה אילו דברים, כך הפרטים של כל חברה וכל תרבות מאוחדים בכבלי התקשורת, הנחים על פני סוגים שונים של הסכמה באשר למובחנותם ולערכם של פעולות ודברים.

על כן משימתו של החינוך הוא להפוך ילדים לכשירים לחיות בחברה, על ידי שכנועם ללמוד ולקבל את צפניה – את החוקים והמוסכמות של התקשורת שבעזרתם החברה מחזיקה עצמה יחד. ראשית יש את השפה המדוברת. הילד לומד לראות 'עץ' ולא 'בוּג'וּם' כסימן המוסכם לזה (הצבעה אל החפץ). אין לנו כל בעיה להבין שהמילה 'עץ' היא עניין של קונבנציה. מה שמובן הרבה פחות הוא שהקונבנציה מושלת גם על תחימה הגבולות של הדבר אליו המילה משוייכת. משום שעל הילד ללמוד לא רק אילו מילים מציינות אילו חפצים, אלא גם על הדרך לפיה תרבותו הסכימה לחלק את הדברים האחד ממשנהו, לציין את הגבולות בתוך חוייתינו היומיומית. כפי שהקונבנציה המדעית מחליטה אם הצלופח יהיה דג או נחש, הקונבנציה הדקדוקית קובעת אילו חוויות יכונו חפצים ואילו יכונו אירועים או מעשים. את האקראיות הרבה שבמוסכמות אלו ניתן להסיק מהשאלה, 'מה קורה לאגרוף שלי [שם עצם – חפץ] כשאני פותח את כף היד?' החפץ נעלם באורך נס מפני שמאחורי צורת דיבור המשוייכת בדרך כלל לעצם מסתתרת פעולה! באנגלית [ובעברית] ההבדלים בין דברים לפעולות מצויינים בצורה ברורה, גם אם לא תמיד לוגית, אך מספר גדול של מילים סיניות משמשות הן לשמות עצם והן לפעלים כך שלאדם החושב בסינית אין קושי לראות שחפצים הם גם אירועים, שהעולם שלנו הוא אוסף של תהליכים ולאו דווקא ישויות.

לבד מהשפה, על הילד לקבל הרבה צורות אחרות של צופן. ההשלכות של חיים יחד מחייבות הסכמה לקודים של חוק ומוסר, של נימוס ואמנות, של שקילות, מידות ומספרים, ומעל הכל, של תפקידים. קשה לנו לתקשר האחד עם השני אלא אם אנחנו מזהים עצמנו במושגים של תפקוד: אב, מורה, פועל, אמן, 'סתם בחור', ג'נטלמן, ספורטאי, וכולי. במידה בה אנו מזדהים עם הסטראוטיפים הללו וכללי ההתנהגות השייכים להם, אנחנו עצמנו מרגישים שאנחנו באמת מישהו משום שלעמיתינו יש פחות קושי לקבל אותנו – כלומר לזהות אותנו ולהרגיש שאנחנו "תחת שליטה". פגישה בין שני אנשים במסיבה היא תמיד מעט מביכה כאשר המארח לא הסביר את תפקידיהם על ידי הצגתם, שכן איש מהם אינו יודע אילו חוקים של שיחה ופעולה יש לקיים.

שוב, קל לראות את אופיים הקונבנציונלי של תפקידים ודמויות, משום שאדם שהוא אבא יכול להיות גם רופא ואמן, וגם שכיר ואח. וברור כי גם סך כל תויות התפקיד הללו לא יתקרבו לכדי הצגת תאור מוצלח של האיש עצמו, אף אם ייתכן וזה ימקם אותו בתוך הגדרות כלליות מסוימות. אך המוסכמות המושלות בזהות האנושית הן דקות הרבה יותר וגלויות הרבה פחות מאלו. אנו לומדים, ביסודיות רבה אך בשקיפות קטנה בהרבה, לזהות עצמנו עם רעיון, שאינו פחות מוסכם, של 'עצמי'. שכן ה'עצמי' הקונבנציונלי, ה'אישיות', מורכבת בעיקרה מהיסטוריה המכילה בתוכה זיכרונות נבחרים, ושמתחילה מרגע הלידה. לפי המוסכמה, אני לא פשוט מה שאני עושה ברגע זה. אני גם מה שעשיתי, והגרסה, הערוכה על ידי המוסכמה, של עברי נעשית כך שהיא נראית לי כמעט יותר ה'אני' האמיתי מאשר מה שאני ברגע זה. מכיוון שההווה שלי נראה כל כך ארעי ולא מוחשי, אך מה שהייתי הוא קבוע וסופי. זהו הבסיס היציב לכל תחזית על מי שאהיה בעתיד, וכך נוצר מצב שבו אני מזדהה יותר עם מה שאינו קיים יותר מאשר עם מה שבאמת הווה!

חשוב להכיר בכך שהזיכרונות ואירועי העבר שמרכיבים את הזהות ההיסטורית של אדם מסויים אינם יותר מאשר אוסף מסויים. מתוך אינסוף ממשי של אירועים וחוויות נבחרו כמה – למעשה הפכו להפשטות – נהיו משמעותיים, והמשמעות הזו נקבעה, כמובן, על ידי אמות מידה קונבנציונליות. משום שטבעו של הידע הקונבנציונלי הוא שהוא מערכת של הפשטות. הוא מורכב מסימנים וסמלים בהם דברים ואירועים מזדקקים לתוויהם החיצוניים, הכלליים, כמו שהסימן הסיני יֶן, מייצג 'איש', על ידי ההפשטה וההכללה הגדולה ביותר של צורת האדם.

דבר דומה נכון גם לגבי מילים שאינן אידיוגרפים. המילים העבריות 'אדם', 'דג', 'כוכב', 'פרח', 'רץ', 'גדל', כולן מצביעות על קבוצות של חפצים או אירועים שניתן לזהותם כבני קבוצתם על ידי איפיונים פשוטים ביותר, שהופשטו מתוך המורכבות הכללית של הדברים עצמם.

ההפשטה, אם כן, היא כמעט הכרח לצורך תקשורת, מכיוון שהיא מאפשרת לנו להציג את חוויותינו בעזרת 'תפיסות' מהירות ופשוטות של ההכרה. כשאנחנו אומרים שאנחנו יכולים לחשוב רק על דבר אחד בכל רגע, זה דומה להצהרה כי את האוקיינוס השקט אנחנו לא יכולים לשאוב לתוכנו בגמיעה אחת; אנו חייבים להכילו בכוס, ולבלוע אותו מנה אחר מנה. הפשטות וסימנים קונבנציונלים הם כמו הכוס; הם מדללים את החוויה ליחידות פשוטות מספיק כדי שיוכלו להיות מובנות ברגע אחד. בדרך דומה, עיקולים נמדדים על ידי צמצומם לרצף של ישרים זעירים, או על ידי ראייתם במונחים של הריבועים אותם הם חוצים כאשר הם נרשמים על נייר גרפים.

דוגמאות אחרות לאותו תהליך הם התצלום בעיתון ושידור הטלוויזיה. בראשון, סצנה טבעית משועתקת במונחים של אור ונקודות כבדות הערוכים במסך או דפוס דמוי רשת כך שהם נותנים רושם כללי של תצלום שחור לבן כשהם נראים ללא זכוכית מגדלת. עד כמה שזה עשוי להראות כמו המעמד המקורי, זוהי רק תבנית מועתקת של אותה הסצנה  במושגי נקודות, מעט כמו שהמילים והמחשבות הקונבנציונליות שלנו הן הבניות של חוויות במושגים של סימנים אבסטרקטים. אף יותר כמו תהליך החשיבה, מצלמת הטלוויזיה משדרת סצנה טבעית כסדרה ליניארית של פעימות שיכולות לעבור לאורך כבלי חשמל.

כך התקשורת בדרך של הסימנים המוסכמים מהסוג הזה נותנת לנו תרגום מופשט, מנה אחת כל רגע של יקום בו הדברים מתרחשים כולם בבת אחת, יקום בו, על פי אותן הפשטות, המציאות המוחשית לעולם חומקת מתיאור מושלם. התיאור השלם של גרגר אבק זעיר על פי האמצעים האלו יעלה לנו נצח של זמן, מכיוון שיהיה צורך להכיר כל נקודה ונקודה בגופו.