אלקסיס דה טוקוויל

ג'וזף סמית, נביא ואזוטריקן, חלק ד' – פוליגמיה: תשוקה, מצווה ואלכימיה קדושה

דבר לא יכול להיות יותר פחות מבוסס, דבר לא יכול להיות יותר שטחי, מאשר לדמיין שלפוליגמיה הזאת היה איזשהו קשר לפריצות מינית. אם ג'וזף סמית היה מציע למאמיניו שיחיו חיים של הפקרות מינית הם היו מסתערים עליו, וככל הנראה מקדימים את השכנים האדוקים שלהם שבסופו של דבר ירו בו.

ג'וזף סמיתג'ורג' ברנרד שו לא היה ידוע בחיבתו לדת, אבל הוא זה שאמר, בנאום שנשא ב-1933, את המילים המצוטטות לעיל. יש בהן אמת, אבל הן לא מספרות את הסיפור כולו. אינני יודע עד כמה מקיפות היו ידיעותיו של שו בהיסטוריה ובתיאולוגיה המורמונית, אבל נדמה לי שהוא לא ידע שהפוליגמיה שהנהיג ג'וזף סמית עברה כמה שלבים של התפתחות, ובעוד שאחרי מותו היא הפכה למנהג דתי שחלקו היה בהחלט טקסי ושבכל מקרה לא נבע בעיקרו מתאוות בשרים, הרי שבזמן חייו של סמית, ולמיטב הערכתי בוודאי שבחייו שלו עצמו, היה גם היה מניע מיני גרידא למנהג. לא זאת אף זאת: במידה רבה תאוותו המינית של סמית וניסיונו למסד אותה במצוות האל היא שהביאה אל מותו בטרם עת. הגיע הזמן, אם כן, לספר את הפרק הזה באפוס שלנו על סמית, להפשיל שרוולים, ולהיכנס לעומקם של העניינים המלוכלכים האלה. הו, גילטי פלז'ר.

סמית, כבר אמרנו, נשא בחייו שלושים ושלוש נשים שאנחנו יודעים את שמן, וכנראה עוד כעשר שעד היום לא נודע כי בא אל קרבן. למקורות מורמונים ההתמודדות עם הנושא קשה: גם אם הם היו הליברלים הפרוגרסיבים ביותר, הרי שריבוי נשים היה נחשב עבורם כניצול פטריארכלי דכאני, והנה הם בכלל שמרנים בני שמרנים, כך שכל וריאציה על מוטיב הנישואין ממילא מזעזעת אותם – והנה נביאם הגדול עצמו שלח ידו במעל. ועוד איך שלח.

הרעיון שאלוהים רוצה שהוא יישא עוד נשים כפי הנראה צץ במוחו של סמית כשנה אחרי פרסומו של הספר ש"תרגם" מלוחות הזהב שמצא, כלומר ב-1831. קיים מכתב מחסיד של סמית שבו הוא מתאר שכאשר הוא שאל את סמית ב-1834 כיצד הוא ואחרים אמורים לשאת נשים רבות אם הם כבר נשואים, ענה לו הנביא שיעשו זאת "בדיוק באופן שהוא אברהם לקח את הגר וקטורה, ויעקב לקח את רחל, בלהה וזלפה." התייחסתי בקצרה ברשימה על המורמונים שסמית למעשה ביקש להשיב את ימי הממלכה הישראלית העתיקה כקדם, והנה לא רק מקדשים, נביאים ושושלות כהונה הוא החזיר בזמנו, אלא גם את האפשרות לשאת נשים רבות.

קח לך אישה, ואז עוד שלושים

סמית עצמו נשא נשים נוספות כבר בשנות השלושים של המאה הי"ט, אולם המנהג היה שנוי במחלוקת בין חסידיו הקרובים ביותר, ואף הביא לסכסוכים עם כמה מהם. באופן מפתיע גם אשתו, אֶמה, לא סבלה את הרעיון שבן זוגה נושא נשים נוספות, וסמית היה משתדל שתדע על כך כמה שפחות. הוא היה נוהג לבקר בסתר את נשותיו האחרות, ומשביע אותן לסודיות. אגב, כעשר מתוך אותן נשים היו נשואות בו-זמנית לגברים אחרים, אולם סמית קיבל את רשות אותם גברים, חסידיו כמובן, להתחתן עם נשותיהם.

הנה שני סיפורים לדוגמא:

  • זינה הנטינגטון, בת העשרים, נישאה להנרי ג'ייקובס במרץ 1841, אלא שסמית הבהיר לזוג שהאל בחר בזינה להיות אשה לנביאו האהוב לנצח נצחי נצחים. בהאמינו ש"מה שעושה הנביא הוא נכון, בלי להכפיף את סמכותו של האל להגיון האנושי", הסכים ג'ייקובס לתת את אשתו הטריה, בחודש השביעי להריונה ממנו, לנביא ה', הגם שהיא המשיכה, באישורו של סמית, להיות נשואה להנרי (ולשכב איתו).
  • באביב 1842 בישר סמית לחסידו Newell K. Whitney שהאל ציווה עליו להתחתן עם בתו הבכורה, שרה בת ה-17. כנביא אמת (כלומר סוג משודרג של סוחר גמלים) הוא הבטיח חיי נצח לו ולכל בני ביתו עבור הנערה. תשעה חודשים מאוחר יותר סמית יזם חתונה פיקטיבית בין שרה למאמין מורמוני אחר, זאת כדי לכסות על העובדה שהיא נשואה לסמית, ובד בבד לחסום את האפשרות שמישהו אחר ינסה להתחתן איתה. אף אחד מעולם לא טען שהוא לא מתוחכם.

כפי שאתם רואים, לא רע להיות נביא (ראו עוד עדויות על יחסי סמית ונשים כאן). רק ב-1843 בישר סמית באופן רשמי על התגלות אלוהית שבה האל פוקד עליו לחדש את מנהג הפוליגמיה, אולם גם זאת רק למעגל הפנימי של הדת החדשה. על פי סמית האל ציווה עליו לחדש את המסורת העברית הישנה, ונאמר לו שישו "ישמיד" כל אישה שלא תסכים שבעלה יישא נשים נוספות (כן, ישו יודע גם להיות קשוח כשצריך). יחד עם זאת, העניין עדיין היה בגדר שמועה שערורייתית לכל מי שאינו מורמוני, והמורמונים ניסו מאוד שה"גויים" מסביב לא ידעו על מנהגם. ההתנהלות הכיתתית הזאת תביא בסופו של דבר להרצחו של סמית (על כך בחלק הבא והאחרון של הרשימות על סמית).

בדידות מקודשת

מודעה המזמינה את הקהל האמריקאי להשכיל בהלכות הפוליגמיה של המורמונים, הנחשבות שערוריתיות כמובןרק אחרי מותו של סמית, ב-1852, הפך ריבוי הנשים לעיקר אמונה מוצהר של המורמונים. סביב 1860 יותר מארבעים אחוזים מהגברים המורמונים נשאו יותר מאישה אחת. אולם המנהג נתקל בהתנגדות קשה מצד הרשויות הפדרליות בארה"ב. ב-1877 פסק בית המשפט העליון בארה"ב שריבוי נשים אינו חוקי, גם אם מדובר, כפי שטענו המורמונים, בציווי דתי (מובן? יש בכל זאת מצוות שהמדינה המודרנית לא מוכנה לקבל).

אחרי שהמורמונים לא חדלו ממנהגם גם כשזה הכניס אותם לא פעם לכלא, החרימה ממשלת ארה"ב את כל נכסי הכנסייה ב-1890. באורח פלא ממש באותה שנה קיבל נביא המורמונים ומנהיגם דאז, Wilford Woodruff, התגלות אלוהית שבה נמסר לו שעל הכנסייה לחדול ממנהג מגונה זה. מרגע שהמורמונים הפסיקו עם הפוליגמיה נפתח דף חדש בינם לבין הממשל האמריקאי, הם הפכו לאזרחים מן השורה, ויוטה, מקום מושבם, הפכה למדינה באיחוד.

אם נחזור לדבריו של שו בהם פתחנו, נראה שהוא במובן מסויים צודק: ראינו כבר שסמית היה מוטרד מחטאיו המיניים. סביר להניח שהוא האמין שמין מחוץ לנישואין הוא חטא חמור. הדרך בה עיצב את הדת שייסד איפשרה לו לספק את תאבונו המיני ותוך כדי כך לעמוד בסטנדרטים שחשב שאלוהים מצווה עליו. העובדה שעל העניין הספציפי הזה חלקו עליו גם הקרובים לו ביותר מראה שלאנשים בתקופתו בסביבתו היה אכן קשה לקבל את מה שהם החשיבו כהפקרות מינית.

למצוות ריבוי הנשים היתה מבחינתו של סמית גם משמעות אזוטרית. התורות האזוטריות מהם ינק סמית את רעיונותיו, כגון ההרמטיציזם, הקבלה והאלכימיה, החשיבו את הנישואין בין הזכר לנקבה (כיסודות, כמהויות, כישויות שמימיות, וגם כבני אדם) כמפתח לחיי נצח ולהרמוניה קוסמית. ללא נישואין לנקבה לא יכול הזכר להתעלות למדרגת אל אחרי שהוא מת. על פי סמית הוא "לא יכול להתגדל אלא נשאר בנבדלות וביחידות." אלה ה-Hieros gamos, הנישואין המקודשים, שבכוחם לאחד בין הרוח לחומר, בין קודש לחול, בין חיים ומוות, בין גבר לאשה. כאן שוב נכנס הצד האזוטרי בתורתו של סמית, זה שעל פיו הדת היא מסע רוחני שאמור להביא למימוש הפוטנציאל האלוהי של הפרט ולהפכו לאלוהים.

למרות שנשים מורמוניות, כמאמינות אדוקות, הגנו על המנהג בפני שלטונות ארה"ב כל עוד הוא היה מצוות דתן, בספר שכתב טוד קמפטון מתוארת "הבדידות הקדושה" בה חיו לפחות נשותיו של סמית עצמו: הובטחו להן אמנם חיי נצח של נישואין מקודשים ומלכות על כוכב משלהן לצד אהובן-נביאן, אבל בחייהן אלה הן נידונו לבדידות עצובה, שכן סמית היה מקדיש זמן מועט מאוד לרובן, ואפילו אחת את השנייה לא היה להן כסעד נפשי, בבית ומחוצה לו.

נשים מורמוניות מפגינות למען זכותן להנשא במשותף לגבר אחד

אל מעבר לתחומי השכל הישר

עוד לפני שנגיע לפרק האחרון ולמותו האלים של סמית, ברצוני להתייחס לשאלה שאולי מטרידה כמה מכם, קוראים יקרים. בספרו The American Religion כותב הרולד בלום שלא היה מעולם חדשן דתי אמריקאי "בעל חיות של דמיון כג'וזף סמית". ובכן, אחרי שדיברנו על התגלויות של מלאכים, ספר קודש חדש הכתוב "מצרית משופצת", שבטים עבריים קדומים על אדמת אמריקה ונביא מודרני שמציץ ב"אורים ותומים", נדמה לי שמאליה עולה ונשאלת השאלה: איך התפתו רבים כל כך להאמין בסיפורים הפנטסטיים האלה?

מעבר לעובדה הפשוטה שרבים מאוד ממש לא האמינו בזה, וזלזלו במי שכן, ומעבר לעובדה הפשוטה שבסופו של דבר תמיד ימצאו מספיק אנשים שיאמינו בכל שטות שתאמר בצורה מספיק בוטחת ונחושה, הייתי רוצה להציע לדבר שני הסברים. ראשית, אני חושב שהצגת האמונות האלה שלא במסגרת של דוגמה דתית פשוטה שיש להאמין בה, אלא במסגרת של מסע רוחני אישי שיש לצלוח, עזרה מאוד. כיום, כמו בזמן יוון העתיקה וכמו בדתות המזרח, רבים מאיתנו תופסים את חיי הדת כפרוייקט שיש לבצע, ולא כמערך אמונות שיש להחזיק. הפיכתה של הנצרות על ידי סמית מדת ל"דרך רוחנית" (ועוד עם ניחוח אזוטרי) תרמה לקסם שהרעיפה על האמריקאים.

טוקווילושנית, נדמה לי שאלקסיס דה-טוקוויל מביא בספרו אבחנה נאה (אם אתם כותבים על ארה"ב, תמיד תחפשו מה טוקוויל אומר. א. הבנאדם גאון; ב. לצטט אותו עושה רושם). טוקוויל כידוע ערך את מסעו רב-האבחנות בארה"ב בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19, כלומר ממש בעצם ימי ההתעוררות הדתית השנייה והיווסדות הדת המורמונית. את רשמיו הוא כתב בספרו המונומנטלי, הדמוקרטיה באמריקה. הנה מה שיש לו לומר בפרק תחת הכותרת "מדוע יש אמריקנים הנתפסים לספיריטואליזם כה נלהב" (עמ' 574-575, תרגום אהרן אמיר, הוצאת שלם):

בכל מדינות האיחוד, אך במיוחד בשטחים המאוכלסים למחצה בקצווי מערב, נוכל לפגוש במטיפים נודדים המוליכים את דבר האלוהים ממקום למקום.
[…]
פה ושם פוגש אתה בלב החברה האמריקנית באנשים החדורים ספיריטואליזם קנאי וכמעט פראי, שאיננו קיים כמעט באירופה. מזמן לזמן צצות כיתות מוזרות המתאמצות לפלס נתיבים יוצאי דופן לאושר נצחים. אי-שפיות דתית היא תופעה שכיחה מאוד בארצות-הברית.
[…]
אם אי פעם יהיו כישוריהם של רוב בני האדם מכוונים אך ורק לחתירה אל נכסי חומר, אפשר לשער שתבוא על כך תגובה מדהימה בנפשות אחדים מהם. הללו ייסחפו בכל מאודם אל עולם הרוחות, מחשש פן יישארו כלואים בסד הצר, שיבקש גופם לכוף עליהם.
[…]
לולא היה משטרם החברתי של האמריקנים, תנאי חייהם כיום וחוקיהם מאלצים אותם כל כך לשקוד על רווחתם הארצית, אפשר להניח שהיו מגלים יתר איפוק ויתר חכמת ניסיון כל אימת שהיו מפנים את שימת לבם לדברים שברוח, ושלא היו מתקשים לרסן את עצמם. אבל הם חשים עצמם כלואים בגבולות שכפי הנראה לא מרשים להם לחרוג מהם. משעה שהם פורצים את הגבולות האלה שוב אינם יודעים היכן להיעצר, ולעיתים קרובות הם שטפים במרוצתם אל מעבר לתחומי השכל הישר.

סתם

לחלקים א, ב, ג של הסדרה. בחלק הבא והאחרון: סמית מביא על עצמו את סופו כקורבן לינץ' אכזרי. אל תזפזפו.

הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

מצוות אנשים? רק אם היא מלומדה

אלקסיס דה טוקוויל

לא מזמו כתבתי על אבחנותיו הדקות של אלקסיס דה טוקוויל, שבביקורו בארה"ב בראשית מאה ה-19, בהיותו בן פחות משלושים, בחן את התרבות האמריקאית והגיע לתובנות מאלפות, ביניהן על מעמד הדת במדינה הדמוקרטית. אני רוצה להביא כאן עוד טעימה מאלו, ולפתח את הרעיון המובע בהן:

הראיתי כבר איך, בתקופות שבהן התרבות והשוויון הם נחלת הכלל, ניאות השכל האנושי רק בדוחק לאמץ לו דעות דוגמטיות, ותחושת נחיצותן מתעוררת בו רק לגבי ענייני דת. דבר זה מוכיח, קודם כל, שבתקופות כאלו חייבות הדתות להקפיד להצטמצם בתחומיהן שלהן יותר מאשר בכל תקופה אחרת; שהריי אם תבקשנה להרחיב את שלטונן מעבר לעינייני דת מסתכנות הן שלא יאמינו בהן בשום תחום.

[…] נראה לי שיש עוד אמת שהיא ברורה לא פחות: שבתקופות דמוקרטיות צריכות הדתות להתעסק במצוות חיצוניות פחות מאשר בכל תקופה אחרת.

כשעמדתי על המתודה הפילוסופית אצל האמריקנים הראיתי שבתקופות של שוויון אין דבר המקומם את רוח האדם יותר מרעיון הכפיפות לדפוסים חיצוניים. האנשים החיים בזמנים כאלה אין להם סבלנות לדברים שמן השפה ולחוץ; בסמלים הם רואים דברי הבאי ילדותיים המשמשים להסתיר או ליפות אמיתות שטבעי יותר לחשוף אותן לאור היום; אין הם מתרגשים למראה טקסים, והם מוכנים לייחס חשיבות משנית בלבד לפרטים של פולחן. האנשים שמוטל עליהם לדאוג לדפוסים החיצוניים של הדת בתקופות דמוקרטיות ראוי שישימו לבם היטב לנטיות הטבעיות האלה של בינת אנוש, כדי שלא יאבקו בהן שלא לצורך.

אמונתי בנחיצותם של דפוסים חיצוניים איתנה. יודע אני שהם מפנים את רוח האדם להתבוננות באמיתות מופשטות ומסייעים לו להיאחז בהן בחוזקה, עד שהוא מאמץ לו אותן בהתלהבות. איני מעלה בדעתי כי ייתכן לקיים דת שאין עימה מצוות חיצוניות; אך מצד שני, הריני משוכנע כי בעידן שאנו נכנסים אליו מסוכן יהיה במיוחד להרבות בהן יתר על המידה; ראוי לצמצם אותן ואין להותיר מהן אלא את המועט ההכרחי לשימור הדוקטרינה עצמה, שהיא תמצית הדת, בעוד הפולחן אינו אלא קליפתה בלבד. דת שתדקדק יותר בקטנות, שתהיה נוקשה ותעמיס על עצמה יותר מצוות של מה בכך בזמן שהבריות ייעשו שווים יותר, תישאר עד מהרה נחלתה של קבוצת קנאים אדוקים בתוך המון של קטני אמונה. (מתוך הדמוקרטיה באמריקה, 1840, תר. אהרן אמיר, הוצאת שלם, פרק ה', "איך הדת בארה"ב מנצלת מגמות דמוקרטיות" עמ' 462-460)

טוקוויל אם כן חושב שאין להטיל על האדם יותר מדי "מצוות של מה בכך", שהן אחרי הכל ה"קליפה" של הדת(1), ועדיף לצמצמן עד כמה שניתן, רק כדי לשמור על הדוקטרינה, שהיא "תמצית הדת". כך זה לפחות בזמן של שוויון דמוקרטי, של מרחב ליברלי, בו החופש נישא בפי כל ובשיתוף עם הרציונליות אינו מותיר לחוקי דת חסרי מובן אוהדים רבים. מי שיתעקש עליהם ימצא עצמו, טוען טוקוויל, חבר ב"קבוצת קנאים אדוקים" קטנה ונלעגת.

טוקוויל, למרות מוצאו הקתולי, מדבר כאן פרוטסטנטיות שוטפת, והרי המורשת שקיבלנו כולנו מהרפורמ ציה היא הזלזול בטקסים ובמצוות. לותר דחה את הסקרמנטים הקתוליים כחלק ממלחמתו בהיררכיה הקתולית (שהרי רק כמרים היו יכולים להעניק את לחם הקודש, למשל) וכחלק מהתיאולוגיית ה- Sola Fide שהוא פיתח, שמשמעותה "האמונה בלבד" (תביא לגאולה, ולא שום טקס). הסיבות הללו נשכחו, אבל הכיוון נשאר: מה חשוב, אנחנו נוטים לחשוב, אם המזוזה מוצבת באלכסון או אנכית לקרקע? מה, זה מה שחשוב לאלוהים? ומה שווה, אנחנו נוטים להרגיש, להתפלל מהסידור אם מחשבותינו בכלל במקום אחר? האם כך אכן יוצאים ידי חובת תפילה?

אבל אנחנו גם לא חושבים בדיוק כמו טוקוויל. בשביל טוקוויל הדת היא צורך חברתי ברור, ומהותה היא הדוקטרינה, כלומר העקרונות (האתיים בעיקר) שלה (אנחנו נזכרים כאן בקאנט כמובן). אולם עבור רובנו, גם החילוניים שבינינו, מהותה של הדת נחשבת כמימד ה"רוחני" שבה, כלומר כאמונה, ככוונה, כחוויה וכיוצא באלו תנועות דתיות שבנפש.

אבל אם נפנה אל מה שאנחנו חושבים בו בדיוק כמו טוקוויל, הרי שזה יחסינו ל"מצוות חיצוניות". אכן, כמו טוקוויל גם אנחנו לא מוצאים טעם בעשיית מצוות דתיות לא ברורות, בדקדוקי דקדוקים של הלכה. גם אם אנחנו יהודים שומרי מצוות, ומוצאים בהן טעם, הרי שאנחנו נזקקים לנמק טעם זה, להסביר את מעשינו – החל מ"הדת צריכה מסגרת מעשית" דרך "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" ועד כל מני הסברים קבליים להשפעתן של המצוות.(2)

אבל גם כאן צריך להבחין היטב מה קובע טוקוויל, כי הוא קובע שני דברים שונים: ראשית, הוא טוען ש"בתקופות של שוויון אין דבר המקומם את רוח האדם יותר מרעיון הכפיפות לדפוסים חיצוניים". שנית, הוא טוען ש"האנשים החיים בזמנים כאלה אין להם סבלנות לדברים שמן השפה ולחוץ […] אין הם מתרגשים למראה טקסים, והם מוכנים לייחס חשיבות משנית בלבד לפרטים של פולחן".

הטענה הראשונה של טוקוויל היא שבעידן הדמוקרטי (שהוא כאן הלך רוח לא פחות מצורת ממשל) אין אדם רוצה שיכפו עליו דבר. האדם מרגיש עצמו עצמאי, אוטונומי, ולא מוכן לקבל הוראות או תכתיבים. הטענה השנייה של טוקוויל היא שבזמנים כאלה (וכאן הכוונה לדעתי היא יותר למסגרת הרציונלית שמושלת בכיפה בתקופתו/תקופתנו) אנשים לא מוכנים לשחק בכאילו. הם רוצים את הדבר האמיתי. הם רוצים להרגיש שמה שהם עושים הוא העניין עצמו.(3)

חזון הנביאים האקולוגי: בספר התנ"ך הזה, שיצא לפני שנה (על נייר ממוחזר, כתוב בדיו על בסיס סויה) מודגשים הפסוקים שדנים בכדור הארץ, והוא מלווה במאמרים על חשיבות איכות הסביבה מאת אנשי דת שונים.

אני מסכים עם שתי אבחנותיו של טוקוויל, אבל לא מסכים שזה אומר שעידן הטקסים תם. לא ולא: גם היום יש לנו טקסים (יומיומיים, לא רק חתונות וכו'), ואנשים נוטלים אותם על עצמם בחדווה רבה. דוגמאות לכך לא קשה למצוא: שימו לב למשל לשגעון האקולוגיה ששוטף את החברה המערבית. אני כמובן מאוד בעד לשמור על כדור הארץ, אבל אני חושב שקל לראות שבשם השמירה על הסביבה נעשים מעשים שהם יותר טקסיים מאשר פרגמטיים: כאשר אני מפריד את הזבל שלי וזורק אותו לפחים שונים זה יופי, אבל אם אני בין ה-5% הבודדים באוכלוסיה שעושה את זה, אז אני עושה את זה יותר כטקס מאשר כאמצעי להצלת הסביבה.

כך למשל גם אובססיית החיסכון במים (המוצדקת כמובן) שיש לנו בארצנו. כאשר אני סוגר את הברז תוך כדי צחצוח שיניים (בין הרטבת המברשת לשטיפת הפה), ובאותו זמן חקלאים משקים דונמים על גבי דונמים של גידולים, עיריות משקות דונמים על גבי דונמים של דשא, או לחילופין מי גשמים זורמים לים בלי להיות נאספים, ברור שהמאמצים שלי בטלים בשישים, ואינם אלא תוצאה של חינוך טוב וחיבה לטקסיות.

ואולי הדוגמא הטובה ביותר לעניין הזה בזמננו היא בין עדות הצמחונים. אנשים שמוכרחים לשאול (את מארחיהם, לא במסעדה) האם המנה שלפניהם היא חלק מתבשיל שהיה בו מתישהו בשר, או מסרבים לאכול בשר כאשר הם מוזמנים (למשל) לחתונה, אינם באמת תורמים בכך לצמצום הרג בעלי החיים, אלא מקיימים טקס שנועד לשמור על איזשהו "טוהר צמחי" שהם מטפחים לעצמם.(4)

עכשיו, כשאני כותב כאן "טקס", טעות תהיה לראות בזה דבר ריק מתוכן. הטקס כאן הוא דבר מלא: מלא בתוכן מוסרי. הטקסים שהוזכרו כאן הם כולם פעולות שבעצם עשייתן הן מגשימות את עמוד השדרה המוסרי שלי, מוציאות מהכוח אל הפועל את המצפון שלי. וזה דבר חשוב מאוד כמובן: כך אני בונה את עצמי (ואת העצמי) כאדם מוסרי. ההבדל בין הטקסים הללו לטקסים בימי קדם (או כיום, במסורות הדתיות) הוא שהטקסים של פעם נועדו לכונן או לחזק את הקשר שלי עם האל, ואילו הטקסים היום מיועדים לכונן או לחזק את הקשר שלי עם אידיאל מוסרי מסויים. ההבדל הוא מהותי, אבל קטן: האל אינו מובן לנו, ואילו המוסר מובן.

אולי כדאי להזכיר כאן את הגדרתו של מקס ובר ל"סגפנות תוך-עולמית". כתבתי על כך כאן, כך:

כדי להסביר את היווצרותה של הרוח הקפיטליסטית מתוך האתוס הפרוטסטנטי נזקק ובר להבחנה הבסיסית שטווה בין אסקטיות למיסטיקה, שיכולים להוות אבות-טיפוס לשני סוגי הרגש הדתי בכלל: מחד נמצא המיסטיקן, הרואה עצמו כבית קיבול לאלוהות, המבקש לרוקן את עצמו כדי להתמלא על ידה, וגישתו כלפי העולם, קובע ובר, היא של דחייה, אפתיות ופאסיביות. מאידך עומד הסגפן, המבקש לשמש כלי בידי האל, לקיים את דברו ולגרום גם לאחרים לעשות כן, וגישתו כלפי העולם היא של יוזמה, תיקון ופעלתנות. בעוד המיסטיקן יקבל את קשיי הקיום מתוך כניעה ושפלות רוח, יקום האסקטיקן אל מול העולם הפגום וינסה לשפרו. המיסטיקן, טוען ובר, יבקש את גן העדן בבריחה מן העולם. האסקטיקן ינסה להפוך את העולם לגן עדן.

זו כמובן חלוקה גסה מאוד, אבל לעניינינו חשוב רק להבין שהאסקטיקן, הסגפן, פועל בעולם מתוך מחוייבות למושג מופשט ועליון. הוא כלי בידיו של אידיאל. פעם זה היה האל. היום זו, למשל, הסביבה. פעולותיו לא באמת מקרבות את ימות המשיח, או מורידות את הטמפרטורה של כוכב-הלכת, אבל הן נותנות לחייו כיוון, ואף מכוננות אצלו תודעה של גאולה קרבה.

טוקוויל אם כן לא צדק אם חשב שטקסים כשלעצמם לא יתקבלו על האדם המודרני. אנשים אוהבים טקסים וזקוקים להם. אבל צדק בכך שידע שאם על האדם בדמוקרטיה לבצע טקסים, יהיו אלה חייבים להיות טקסים שהם 1) וולונטרים, כלומר שאיש לא יכפה זאת עליו; 2) מובנים, כלומר שיהיו משמעותיים עבורו מבחינה רציונלית. אם אני צודק והטקסים הללו הינם פעולות אתיות, אקטים פרפורמטיבים של בניית מערך מוסרי, הרי שהם כמובן חייבים להיות וולונטרים ומובנים. ואכן, יאמר קירקגור, אלה בדיוק סימניו של המוסר, בשונה מהדת: הוא וולונטרי, והוא מובן. הדת נכפית עלינו, והיא חידתית.(5)

(1) האם אהרן אמיר שיחק כאן בכוונה עם המשמעות הקבלית של המילה? האם מישהו מכיר את המקור הצרפתי?
(2) אכן, החל מהמאה ה-12 ניתן לראות שליהודים כבר יש בעיה לקיים מצוות רק כי "אלוהים אמר", ונבנות מגוון של מסגרות פרשניות של טעמי מצוות (קבלה, פילוסופיה, אסטרולוגיה).
(3) ובעצם, הרי מה שאמיתי פשוט עבר מקום: מהחוץ (מצוות האיברים) לפנים (רגש או הגיון).
(4) כותב הרשימה הינו צמחוני, משתדל להיות ידידותי לסביבה וסוגר את הברז בעת צחצוח שיניים.
(5) וכאמור לעיל, עבור רוב שומרי המצוות בימינו הדת אינה עניין שנכפה עליהם, ואינה חידתית – הם בוחרים בה, והיא מנומקת לעילא. קירקגור היה טוען שהם לא ממש דתיים, ולדעתי יש בזה משהו.

האם הרציונל חייב לבטל את אלוהים?

צ'רלס טיילור התווסף בתקופה האחרונה לרשימת מורי ורבותי, ואני מתענג על כל טקסט שלו. בעודי מעלעל עלעול חוזר ב- Sources of the Self (ספר שהוא חוויה אינטלקטואלית ממדרגה ראשונה, ואני מאוד ממליץ עליו כדי להבין איך הגענו, התרבות המערבית, עד הלום לא רק מבחינת התפיסה העצמית שלנו אלא גם מבחינה דתית-רוחנית) הגעתי לפסקה שמיד תצוטט. אך לפניה אקדים הסבר קצר.

טיילור בודק בספר הנ"ל את התפיסה העצמית שלנו כיום, ואת מקורותיה ההיסטוריים. מעולם, הוא מזכיר, לא היתה תרבות חילונית כתרבות המערבית, תרבות בה רוב האנשים אינם דתיים (או אם כן, מסתפקים באמונה דלילה ב"כוח עליון"). איך זה קרה? הוא מנתח את תהליכי החילון, ופוסל את ההסברים הידועים לעניין, כמו עליית החברה התעשייתית, האתוס המדעי, הרציונליות, החירות האזרחית והאישית. כל אלה כמובן השפיעו, הוא אומר, אבל דרוש משהו נוסף כדי שאנשים יפרקו מעליהם מסורות דתיות בנות אלפי שנים. דרוש תחליף. טיילור קובע כי לא ייתכן אדם ללא מסגרת מוסרית שתעמיד אותו במקומו, שתהיה בשבילו מצפן: האדם זקוק למערך מוסרי שיכוון אותו אל הראוי וירחיק אותו מהבלתי-ראוי (ופחות משנה מה אלו בדיוק). האדם זקוק לזה כמו שהוא זקוק לאדמה מתחת לרגליו. טיילור מצביע על שני מערכים מוסריים עיקריים שכאלה, שהיוו תחליפים לדת: ההסתמכות על החשיבה הרציונלית כמקור פנימי, "גבוה", "טהור", של כבוד-סגולי (dignity), ריחוק נאצל מה"חומר", אובייקטיביות ואתיקה; והפנייה אל הרגש, הדמיון והחוויה כמקור פנימי, "טבעי", פרטי, סובייקטיבי בפירוש של אותנטיות, יצירתיות וביטוי-אישי.

שורשיהם של שני המקורות המוסריים הללו, שהחליפו את הדת המסורתית, הם כמובן הנאורות והרומנטיקה, בהתאמה. (וכמו שכותב לי אריק שמידט בספר Restless Souls שהמלצתי עליו מימין (עמ' 5): "רק כאשר החירות, האושר והאוטונומיה של הנאורות עברו דרך העדשה הרומנטית הפכו החיים הרוחניים להיות עניין חוויתי עבור נפשות רציונליות" – וכך נולד הניו-אייג'. אבל זה סיפור אחר.)

עבור טיילור, אם כן, שהוא מה שנקרא "practicing Catholic", הויתור המודרני על אלוהים נובע מהחלפתו במקור מוסרי אחר – ולא בהתעוררות של רוב בני האדם מאיזו אמונה תפלה שפשוט עד לפני מאתיים שנה הם לא שמו לב שהיא טיפשית וחסרת כל ביסוס. מה שמביא אותנו אל אותה פסקה שקראתי ועוררה בי תהיה. טיילור מדבר כאן על חוסר ההכרח הרציונלי לזרוק את אלוהים מתמונת העולם שלנו.

המודעות העצמית שלי כלא-מושלם, דבר שברור לי כאשר אני בספק, היא מה שעבור דקרט לא יכול היה להתקיים אלמלא היה בי רעיון של שלמות, ורעיון כזה לא היה לי אלמלא היה אלוהים [שהוא מושלם, ונטע בי את אותו רעיון – ת.פ.]. בלי קשר למה שאנחנו חושבים על ה'הוכחה' הזאת [זאת אחת ההוכחות של דקרט לקיומו של אלוהים – ת.פ.], היא מבהירה לנו את האינטואיציה (האוגוסטינית במקורה), ששורש הכושר של הנשמה לשאוף אל האמת נמצא בקשר שלה עם האל.

לאור האינטואיציה הזאת ההימנעות מהטיפול באלוהים כחפץ בין שאר החפצים בעולם המדע הפיזיקלי היא לא הגבלה שרירותית או חיסרון באומץ לב מצידי; להפך: ההכרה בתלות שלי באל שייכת לטבעו של היגיון אחראי. […] ההנחה האפריורית של חסידי הנאורות הרדיקלית היא שהעמדה של לפלאס היא איכשהו יותר 'רציונלית' משל דקרט, שישנו דבר כזה כמו 'מה שהעובדות מראות להיגיון' בנבדל מכל זווית ראייה בנוגע לשורשו המוסרי או הרוחני. התזה שלי לכל אורך עמודים אלה היא שהאמונה הזאת בישועות שמציע לנו הרציונל הבלתי-תלוי היא אשלייה, שהמעבר מדקרט ללפלאס היה כרוך בשנוי של מה שנחשב שהוא טבעו ומקומו המוסרי של ההיגיון. (עמ' 324-325)

טיילור מזכיר כאן את לפלאס, האסטרונום והמתמטיקאי מתחילת המאה ה-19 שכאשר נפוליאון שאל אותו האם נכון שהתיאוריה שלו על היקום לא כוללת את הבורא, ענה לו שהוא "לא היה צריך את ההיפותזה הזאת". כלומר האל עבור לפלאס הוא דבר. הוא ישות בעולם שיכולה לעשות דברים, אבל אם מוצאים שהדברים יכולים להיעשות בלעדיה, אין בה כבר צורך. טיילור כאמור מתנגד לראיית האל כישות שכזו.

ויש לדעתי משהו במה שהוא אומר. קודם כל, אגב, תמיד אהבתי את ה"הוכחה" הזאת של דקרט. לדעתי היא היותר מתקבלת על הדעת מבין ההוכחות שהוא מביא: אם אדם עיוור לא יידע על אפשרותה של ראיה אם לא יהיה מי שיאמר לו שהיא קיימת, האם יצור סופי יידע על קיומו של נצח, של אינסוף, ללא קיום של מציאות שכזו (ומגע איתה)?

אבל מה בנוגע לדבריו של טיילור? האם אכן אין חיוב לוותר על אלוהים בשם הרציונליות הטהורה? האם, אם נדבוק רק בעובדות, אם לא נסכים להאמין בדבר או להניח דבר שלא הוכח, לא נהיה חייבים לומר שבמצב כזה הנחת המוצא היא שאין אלוהים? יש בזה, אני חושב, הגיון מסויים שמדבר אל כולנו. אך טיילור אומר שזה יהיה כך רק אם נניח שאלוהים הוא דבר, שהוא תופעה, שהוא "אי שם" ולכן אפשר גם לומר שהוא לא. אבל אלוהים כמקור המוסרי שלנו הוא משהו אחר. זהו אלוהים שנמצא כמצע לקיום כולו, מצע שהוא טוב, ולכן מניע את העולם כלפי הטוב, ודורש מאיתנו להניע את עצמנו לאותו כיוון גם כן.

טיילור חושב שאי אפשר לפסול את קיומו של זה. אלוהים במקרה כזה הוא מחוץ לתחום השיפוט של הרציונל, כי הוא עומד בבסיסו (כמקור המניע אותו לכיוון הראוי). מה שהוא אומר הוא שלעומת דקרט, לפלאס לא "השתמש בהיגיון והלך איתו עד הסוף", אלא רק החליף לעצמו מקור מוסרי (מאלוהים, לרציונל כסמכות פנימית טהורה ואובייקטיבית).

כל העניין המוסרי חשוב לטיילור כי הוא מצייר את האדם כבראש ובראשונה יצור מוסרי. כאמור, כפי שכוח המשיכה מושך אותנו כלפי הארץ, המוסר הוא שמושך אותנו כלפי הטוב. הטוב בשבילו אינו פחות אמיתי מהאדמה (כן כן, הוא חושב שמי שטוען שהטוב הוא עניין סובייקטיבי בלבד עושה שקר בנפשו), והמשיכה הזאת עבור טיילור היא חלק מהותי ומרכזי בחיינו. בחלקים אחרים של הספר הוא מצביע על חובם של המקורות המוסריים האחרים שהוא מציין לזה הדתי (המונותאיסטי – הוא מדבר כמעט רק על התרבות המערבית), ולמעשה מנסה להראות שאין להם רגליים בלעדיו.

אני חושב שיש משהו מאוד עמוק בדבריו. אני גם יכול להזדהות איתם באופן אישי, כי אני בהחלט בעיקר "יצור מוסרי", ו"הטוב" בהחלט מניע אותי. אמנם אני מגיע לקיום האל דרך התבוננות אינטואיטיבית בחיים, ולא בצורה מושכלת, אבל זה נחמד לקבל תמיכה מהכיוון הזה. אלוהים כמקור מוסרי הכרחי בעולמו של האדם, כמה שעומד בשורשו של הטוב, ולא כמי שברא אי פעם את העולם. נראה לי נכון.

ובכל זאת, יש מימד מושכל, לוגי, לתפיסה הדתית שלי. וכאן אני רוצה להביא קטע אחר שנתקלתי בו לאחרונה, קטע מתוך הדמוקרטיה באמריקה, ספרו המונומנטלי של אלקסיס דה-טוקוויל מאמצע המאה ה-19. כי כאשר אנחנו מדברים על האלוהים של טיילור, אנחנו הרי מדברים על משהו מאוד מופשט, שלא לומר "עקרוני" – זה יותר עקרון אבסטרקטי מאשר ישות חיה. זה, מה שנקרא "אלוהי הפילוסופים", ובהחלט לא אלוהי אברהם יצחק ויעקב.

גם האלוהים שלי, הגם שחי, הוא מעין אחדות ברוכה וכוללת-כל. האלוהים הזה, כאמור, לבד מזה שהוא ברור לי מתוך ראייה אינטואיטיבית, הוא גם הגיוני בעיני. יש משהו הגיוני באחדות, לא? משהו פשוט, קל, נקי, אפילו יפה. בלי להסתבך עם איזה אל פרסונלי, "אישיות" שכזו, "טיפוס", שנמצא כאילו מחוץ לעולם ושהוא ברא אותו ומאז מפקח עליו. רעיון הרבה יותר מסובך, שלא לומר מלוכלך. ככה זה לפחות נתפס בהגיון שלי.

בדיוק את הנקודה הזאת תופס טוקוויל, והוא רואה את המלכודת שבה. בקטע שנקרא "מהו המושך עמים דמוקרטיים לפנתיאיזם" הוא כותב כך:

רעיון האחדות נכנס בו באדם כדיבוק; מחפש הוא אותה מכל הצדדים, וכשנדמה לו כי מצא אותה הרי בנקל הוא מתרווח בחיקה ומוצא בה מנוח. הוא מגלה שאין דבר בעולם מלבד בריאה ובורא, אבל חלוקה ראשונית זו של הדברים עודנה גורמת לו אי-נוחות והוא מבקש להרחיב ולפשט את תפיסתו באמצעות הכללת אלוהים והיקום בשלמות אחת גדולה. אם ימצא אדם שיטה פילוסופית המלמדת שיש לראות את כל הדברים המצויים בעולם – בין חומריים ובין לא-חומריים, בין נראים לעין ובין סמויים מן העין – רק כחלקים של ישות עצומה שהיא לבדה נשארת נצחית בתוך השינוי המתמיד והתמורה הלא-פוסקת של כל המהווה אותה, יכול להיות בטוח כי שיטה כזאת, אף שהיא הורסת את עצמיותו של האדם, או דווקא משום שהיא הורסת אותה, יהיו בה קסמים נסתרים שימשכו את לבם של אנשים החיים בדמוקרטיה; כל הרגלי המחשבה שלהם מכשירים אותם לחשוב כך ומכינים אותם מראש לקבלה. מדרך הטבע היא מושכת ומרתקת את דמיונם; היא מטפחת את גאוותו של שכלם, ובתוך כך היא מחניפה לעצלותו. (עמ' 648, תר. אהרן אמיר, הוצאת שלם)

איזו חדות אבחנה. בפסקה אחת הוא מנבא את המשיכה של הניו-אייג' (שפורח רק בדמוקרטיות) לתורות המזרח הפנתאיסטיות, זורק משפט על התשוקה (הנלוזה מבחינתו) לאבד את האני, ולבסוף מזהה את הגאווה, את אהבה העצמית, שבשימוש בהגיון קר ומרוחק, שבהסתמכות אך ורק על המסקנות הנגזרות ממנו (הגאווה הזאת, יאמר טיילור, היא תופעה נלווית כמעט הכרחית של שימוש ברציונל כמקור מוסרי במקום האל. הרציונל שהוא בתפיסה ההומניסטית "שלנו", שהוא ביטוי של כל הנשגב באדם, ונשגב רק בו, כי רק לו בטבע יש כושר שכזה).

אז האם התפיסה של האל כאחדות היא תוצאה של גאווה? של התמכרות לרציונל? האם השאיפה לאחדות, לפשטות היא גאווה של האינטלקט? קשה לי להסכים שהיא רק זה. אבל הטיעונים שלי בעד אחדות בהחלט תלויים ברציונליות (וגם באותה ראייה, אבל בעייתי כמובן להביא את החוויות שלי כעדות). כמו כן, אולי גאוותי מעוורת אותי.

גמר חתימה טובה.

[אני יוצא לאיזה סופ"ש מדיטציה, כך שלא אוכל לטקבק]