עמוד הטוויטר של ד"ר גיא בכור היה גדוש וחגיגי ביום שני ה-14 בדצמבר, היום בו הקונגרס האמריקאי אישרר את בחירת האלקטורים בג'ו ביידן לנשיא ארה"ב הבא. בכור בישר לקוראיו שהאלקטורים הרפובליקאים של מדינות המפתח – פנסילבניה, נבאדה, אריזונה וג'ורג'יה – נותנים את קולותיהם לטראמפ, ולא לביידן. "איזה יום!" הוא הכריז, וקבע שבמקרה כזה יגיעו ב-6 לינואר שתי קבוצות אלקטורים לקונגרס, ומי שיחליט מי האלקטורים "הנכונים" יהיה מייק פנס. טראמפ יזכה לכהונה שניה.

בכור אינו לבד בבניית מציאות מקבילה עבור קוראיו. בארצות הברית פועלים סוחרי בדיות רבי כוח ועוקבים דוגמת אלכס ג'ונס, דינש ד'סוזה, סידני פאוול וכמובן, הנשיא היוצא עצמו, דונלד טראמפ. בישראל מוכרת מזה זמן חבורת ריקלין-מגל-תדמור-דיסטל-לינור-טאוב שמייצרת עבור קהילת הביביסטים נראטיב אלטרנטיבי על פיו האיש נקי כפיים ומתנגדיו תפרו לו תיק ממניעים אנטי-דמוקרטים.

בשתי מדינות, כמו גם במגוון נוספות, התופעה דומה למדי: את העובדות האלטרנטיביות מקדמים סוכני בורות במשרה מלאה, וכדי לבסס את ההטענות אין צורך בראיות, אלא בהכפשת הצד השני. עבורם התקשורת, האקדמיה, אנשי המקצוע, המדענים והמומחים למיניהם אינם מקצוענים שעושים את עבודתם, אלא חוג מלוכד של חורשי מזימות אשר ממניעים שאינם כשרים מבקש להטעות את הציבור. הם מגיעים כדי להציל את האדם הקטן ולהאבק נגד "האליטה".

אנטי-אינטלקטואליזם אינו תופעה חדשה. כבר בתחילת שנות השישים הקדיש ההיסטוריון ריצ'רד הופשטטר ספר להתפחותה של התופעה בארצות הברית, בו הוא סקר את לידתה ב"התעוררות" הדתית הפרוטסטנטית של המאה השמונה עשרה. אולם לא הכל זהה. בעבר המאבק נגד האליטה המשכילה, האמת המדעית והמומחיות באשר היא הגיע ממניעים דתיים או מסנטימנט רומנטי שכפר בעליונות השכל על הלב. בשני המקרים המגמה האנטי-אינטלקטואלית נבעה מתוך זיהוי מקור אלטרנטיבי לאמת: לא בתבונה, אלא בכתבי הקודש או ברגש.

היציאה נגד המחקר והמומחיות בזמן הזה אינה מגיעה מתוך מניעים כאלה, ואף כלל לא מתוך כפירה בידע כשלעצמו. הניסיון אינו לדחות את השגי התבונה, אלא להציג, כפי שהיתה מנסחת זאת יועצת הנשיא טראמפ קליאן קונווי, "עובדות אלטרנטיביות". משום כך הסוג הנוכחי של האנטי-אינטלקטואליזם אינו מתנגד למקורות סמכות תבוניים לאמת, אלא לאמת עצמה. מקדמיו הכריזו מלחמה על המציאות.

קחו למשל אדם כמו גדי טאוב. בעברו אינטלקטואל בפני עצמו, טאוב החל בשנים האחרונות במאבק כנגד האמת. מעל במות שונות, כולל עיתון זה, הוא ערך קמפיין תוקפני למדי שבמסגרתו קידם את תיאורית הקונספרציה הקרויה "אובמה-גייט". על פי הנראטיב הזה אנשי ממשל אובמה גייסו את סוכנויות הביון והאכיפה של ארה"ב על מנת להפליל את טראמפ. טאוב קידם במרץ את המעשיה הזו, כתב שהסיפור כנראה "יגמד את פרשת ווטרגייט", בישר לקוראיו ש"קרוב לודאי" יוגשו כתבי אישום נגד "בכירים מממשל אובמה", ואף תהה לתומו "האם ייתכן שאובמה ייכנס לכלא?"

כי כך זה עובד: עלילה שלמה נרקמת, שמות ומונחים נזרקים לאוויר (ג'ון ברנן! חוק לוגן! Unmasking! ג'ון דורהאם!), והקורא פעור העיניים מרגיש שלא רק שחושפים בפניו את שערוריית המאה, אלא שעושים זאת במקצוענות פדנטית. בנוסף דאג טאוב גם להשמיץ ולהסית נגד התקשורת, בעיקר כתבי החוץ, שבנבזותם הם אינם מדווחים על הסקנדל שיגמד את ווטרגייט. למאזיניו לא נותר אלא להתמלא הערצה לשליח האור שהגיע לפקוח את עיניהם לאמת.

ככל שהזמן עבר התברר, כמובן, שאין כלום, כי לא היה כלום. כתבי אישום לא מוגשים, בכירים לא נעצרים, אובמה לא בכלא ופרשת ווטרגייט אינה מתגמדת. הקונספירציה נשארת תיאוריה, וגם ככזו היא אינה מרשימה. זה הזמן לעבור לשערוריה הבאה (האנטר ביידן ו"הלפ-טופ מהגיהנום"?), והנה אפשר לכתוב עוד מאמרים ולהקליט עוד פודקסטים.

כפי שניתן להבין, המאבק כאן אינו כנגד המחקר או המומחיות, אלא נגד היש. בהמשך לכך, המניע אינו לערער את האמון בשכל, אלא להציג בפני השכל עולם אלטרנטיבי. היה אפשר להניח שמדובר במאבק על כוח, אולם בין אם האנשים בהם אותם אנטי-אינטלקטואלים תומכים נמצאים בשלטון ובין אם לא, הם ימשיכו להפיץ בדיות – יעידו על כך ארבע השנים האחרונות.

הסיפור הוא שונה: מה שאנחנו חוזים בסוג המסויים הזה של האנטי-אינטלקטואליזם הוא יצירה של עולם, של צורת חיים. הכישרון של סוחרי הבדותות הללו הוא בניית אקו-סיסטם אוטונומי שבו הטובין הינם תשומת לב (עוקבים), הערצה (לייקים) ופרנסה (הרצאות, מאמרים, משרות "פרשנות"). זהו משק אוטרקי שנטוע על מצא של בדיון אבל שמזין את עצמו באופן מופלא ובר קיימא.

תשאלו, אולי, מה חדש בזה, שהרי תמיד היו דתות וכתות. זה כמובן נכון, אלא שאלו היו צריכות למשטר את חבריהן (דוֹגמה) ולהתגונן באופן תמידי כנגד קולות סוררים (כפירה). החידוש בתקופה שלנו הוא שסיפורי הבדים האלה יכולים להתקיים ללא בידוד חברתי, ללא היררכיה וללא איומים בחרם או באקסקומוניקציה. הביזור המוחלט של כלי התקשורת והיכולת של כל אדם להפיץ את משנתו וגם לצרוך מידע ממגוון אדיר של ערוצים הביאה למצב בו ניתנה היכולת לכל מי שחפץ בכך לחיות במקביל לעולם המציאות. ולכל מי שחפץ בכך ניתנה היכולת להתפרנס מזה.

זה כמובן לא רק עניין של כסף. זה עניין של סדר. עולם המציאות המדומה נותן לנו את אותה ודאות שסיפקו בעבר מסגרות אמונה: את הידיעה שאנחנו באמת טובים, שהם באמת מנוולים, שהצדק לצידנו ושאנחנו מבינים יותר טוב מכולם מה "באמת" קורה. בתקופה כל כך מקוטבת, בה הזהות הפוליטית מאפילה על כל מימד אחר, העולם המקביל של בכור, טאוב או אלכס ג'ונס מספק לחסידיהם משמעות ונחמה. נותר רק לשאול, כמה זמן יוכלו לחיות זה לצד זה בשלום עולם המציאות ועולם הפנטזיה.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

המלך הצדיק אשוקה, הגדול שבשושלת המאוריה, עמד בעיר פָּטָלִיפוּטְרָה, מוקף באנשי עיר ואנשי כפר, בשריו וצבאו ויועציו, עם הגנגס שזורם לידו, מלא במים עד הגבול העליון של שוליו, שלושת אלפים קילומטר אורכו, מעל חמשה קילומטר רוחבו. בראותו את הנהר, הוא אמר לשריו: 'האם יש מישהו כאן שיכול לגרום לגנגס האדיר לזרום במעלה הנהר?' ואשר לכך שריו ענו: 'זהו עניין מסובך, הוד רוממותו.'

אבל על אותה גדה עמדה זונה זקנה ושמה בִּינְדוּמָטִי, וכאשר היא שמעה את בקשתו של המלך היא אמרה: 'באשר לי, אני זונה בעיר פטליפוטרה. אני חיה באמצעות יופיי. פרנסתי היא הנמוכה מכל. יהה המלך מוכן לראות את פעולת-האמת שלי.' והיא ביצעה פעולת-אמת. ברגע שהיא ביצעה פעולת אמת הגנגס האדיר זרם לאחוריו בשאגה, לעיני כל ההמון העצום ההוא.

כאשר המלך שמע את השאגה שנוצרה על ידי המערבולות והגלים של הגנגס האדיר, הוא נדהם, ונמלא פליאה והשתוממות. הוא אמר לשריו: 'הכיצד קרה שהגנגס האדיר זורם לאחוריו?' 'הוד רוממותך, הזונה בינדומטי שמעה את מילותיך, וביצעה פעולת-אמת. בזכות פעולת-האמת שלה הגנגס האדיר זורם לאחוריו.'

כשלבו דופק בהתרגשות, המלך עצמו מיהר אליה ושאל את הזונה: 'האם זה נכון, כפי שהם אומרים, שאת, על ידי פעולת-אמת, גרמת לכך שהגנגס יזרום לאחוריו?' 'כן, הוד רוממותך.' 'יש לך יכולת לעשות כדבר הזה!' אמר המלך. 'ומי, אלא אם כן הוא מטורף מוחלט, היה שם לב למילה אחת שאת מוציאה מפיך! על יד איזה כוח הצלחת לגרום לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו?' אמרה הזונה: 'בכוח האמת, הוד רוממותך, גרמתי לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו.'

אמר המלך: 'את מחזיקה בכוח האמת! את, גנבת, רמאית, מושחתת, חצויה לשניים, פראית, חוטאת מרושעת וזקנה ששברה את גבולות המוסר ומתפרנסת משדידת הכסילים!' 'זה נכון, הוד רוממותך; אני אכן זו שתיארת. אבל אפילו אני, מרשעת שכמוני, זוכה לפעולת-אמת אשר באמצעותה, אם רק ארצה, אוכל להפוך את עולמם של בני האדם והאלים.' אמר המלך: 'ומהי פעולת-האמת הזו? אנא אמרי לי.'

'אדוני המלך, יהיה זה אשר נותן לי כסף מי שיהיה, אם קשטרייה או ברהמין או ויישה או שודרה או כל קאסטה שהיא, אני מתייחסת אליו באופן זהה. אם הוא קשטריה, אני לא עושה דבר מיוחד לטובתו. אם הוא שודרה, אני לא מתעבת אותו. חופשייה מחיבה או אֶרס, אני משרתת את בעל הכסף. זוהי, אדוני המלך, פעולת-האמת שעל ידה גרמתי לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו.'

(מתוך ה- Milindapanha,י119-123, טקסט בודהיסטי מלפני המאה הרביעית לספירה. תרגום שלי מהתרגום של Eugene Watson Burlingame)

—

הסבר קצר: Dharma היא אחת המילים האלה בסנסקריט שיש להן משמעויות כחול אשר על שפת הגנגס, וביניהן זו שמציינת את חובתו של הפרט כלפי הכלל: הקהילה והעולם על כל אשר בו. מכיוון שהיקום ההינדי הוא קוסמוס, כלומר הוויה מסודרת, על כל אינדבידואל בו להתאים עצמו לאוניברסל (לפחות במידה והוא ניחן באותה קללה מבורכת: תודעה עצמית). האדם נדרש אם כן לקיים בחייו את החוק שמוטל עליו, את הדהרמה שמותאמת לו. דבר זה, הנקבע על פי הקאסטה שלו, מינו, גילו ואלוהיו, הוא חובתו הנצחית כלפי העולם, שכן כל אימת שאדם חי את חייו בהתאם לתפקידיו המסויימים, הוא חי בצורה נכונה, אותנטית, אמיתית, שלמה, וכך עוזר ליקום לחזור לשלמותו האבודה. מדובר למעשה בלא פחות מאשר תיקון עולם.

ההכרח לנהוג על פי הדהרמה מופיע באינספור סיפורים ומיתוסים הודיים, שלא לדבר על ספרי חוקים. הוא אולי מתגלם בצורה הכי מופתית (וקצת מאיימת, בדבקותה הקאנטיאנית) באפוס הרמאיאנה, וגם במהאבארתה לא חסרות דוגמאות להעדפת הציות לדהרמה על פני הטובה האישית. היעקר הוא לחיות על פי הדהרמה שלך, גם אם היא מצערת, גם אם היא קשה, גם אם אתה לא ממש מצליח למלא אותה – כי היא שלך, כי זה מקומך ביקום. בבהגאווד גיטה כתוב: "מוטב לו לאדם שיכשל בפעלו את חובתו הדהרמית ולא ימלא בדרך מושלמת את חובת הזולת." (3, 35, תרגום: איתמר תיאודור)

אך לא רק זאת: "קיימת אמונה עתיקה בהודו שאדם אשר מילא את הדהרמה שלו בצורה מושלמת במשך כל ימיו יכול לחולל נפלאות פשוט על ידי הבאת עדות על עובדה זו. דבר זה ידוע כ'פעולת אמת'. הדהרמה לא צריכה להיות זו של הברהמין הגבוה ביותר […] בכל דהרמה נמצא הברהמן, הכוח הקדוש." – Heinrich Zimmer, Philosophies of India, p. 161. ניתן לראות את האידיאל הזה ממומש בחייו של גנדהי, שעל ידי דבקותו באמת, ובכוחה של האמת, רצה לגייס את הכוח להכריע את האימפריה הבריטית.

ומה בקשר לזונה שלנו, בינדומטי? אפשר לפרש את האמת הדהרמית בהתנהגותה בשתי דרכים: או שעל פי הדהרמה העליונה, לאו דווקא שלה, אלא של כל אדם, היה עליה להתייחס בצורה שווה לכל אדם, או שעל פי הדהרמה הספציפית שלה היה עליה להתייחס בצורה שווה לכל אדם, כלומר בהתאם לקאסטה שלה, כזונה, זו חובתה. הפירוש הראשון מייחס עוצמה של אמת לחוק החורג, ואף שובר, את החוקים הרגילים: בשם השוויון נעלמות הקאסטות. הפירוש השני מייחס אמת עליונה לחוקי הקאסטות, שבמקרה שלה, כזונה, משמעותם התייחסות שווה לכל לקוח. היא פשוט "משרתת את בעל הכסף", ולכסף, כידוע, אין ריח. מכיוון שזה טקסט בודהיסטי, כנראה שהפירוש הראשון נכון (שהרי הבודהה ביטל את הקאסטות). אבל ניתן בקלות לחשוב על גרסה של הסיפור הזה שבה הפירוש השני הוא נכון.

כך או כך, אני עצמי מאמין בכוחה של האמת. יש משהו ביושר (כן, לאו דווקא בציות לחוק מסויים) שאכן מתאם אותך עם היקום. אבל איך? האין האמת עניין סובייקטיבי? כנראה שלא לגמרי. ובכל זאת, מי באמת יודע את האמת? למרות זאת, דבקות במה שאנחנו חושבים ומרגישים שהוא אמיתי היא דבר בריא מאוד. זו דעתי, אבל, כאמור, מדובר באמונה.

לא פעם (ועל פי רוב גם לא פעמיים) קורה שנתקלים אנו, במהלך חיינו, בסכסוך כלשהו שמתנהל בין בני-אדם. הרי מן המפורסמות היא שחבורת הנפשות שעל פני כדור-הארץ, אותו מספר לא פעוט של יצורים שאוהב לכנות עצמו "האנושות", נוהג להקלע למריבות וקטטות בינו לבין עצמו, ואין מדובר רק על תיגרות רחוב למיניהן והתכתשויות ברים, אלא גם, כמובן, לקרבות גדולים יחסית בהם משתתפים מאות ואף אלפים מאותם בני-אדם, ואפילו, כן-כן, למלחמות רבתי. הצרה עם אותם סכסוכים וחיכוכים (לבד אולי ממאות-אלפי הקורבנות שהם גובים דרך כלל ודרך אגב) היא שברבים מהמקרים אין אנו יכולים להחליט, לפחות לא על נקלה, מי צודק ומי שוגה. פשוט מאוד, וזה יכול לזעזע כשנותנים על זה את הדעת, ברוב הגדול של המקרים אין זה קל כלל ועיקר להצביע על הצד שהוא "הטובים" ומנגד על הצד של "הרעים". דבר זה מטריד ומדאיג כאחד.

מטריד, שהרי אין זה הגיוני ששניהם צודקים, או מאידך שאף אחד אינו צודק: אם יש שניים שטוענים טענות הפוכות, מנוגדות, קוטביות, סותרות, הרי מן ההכרח הוא שאחד צודק והשני, אבוי, מחזיק בטעות. זה ברור כחרב: או שהראשון נמצא בצידם של האמת והאור והשני שרוי באפלה הסורחת, או, אדרבא, זהו השני שזורח מתוך עצמו בזיו הצדק המוחלט ואילו הראשון שקוע עד צוואר בבוץ הטובעני של העוולה והשקר.

מדאיג, מפני שכבני-אדם ברי-דעת והכרה, אין אנו יכולים להשלים עם מצב בו תשאר ללא מענה השאלה המכרעת: "מי צודק?". אנחנו רוצים לדעת באיזה צד לתמוך, את מי לעודד, עבור מי להריע ולאילו הלוויות להגיע. אנחנו רוצים לדעת אם, כאשר אחד הצדדים הכניע את השני, כאשר המון משולהב אחד הצליח להעפיל ולגבור על אחיו, לשתוף ידיו בדמו ולבזוז רכושו, לרסק את עצמותיו ולפזר אפרו לרוח, האם עלינו כעת להתאבל ולמרר בבכי על כי שוב, כרגיל, רשעים עלזו או שמא להפך, עלינו לפצוח בשירה ובריקודים על כי דין אמת נעשה, הסדר הקוסמי שב על קנו ובני-תמותה יכולים להתהלך נפוחי חזה על גבי גופות רעיהם המרקיבות ולדעת כי שוב נושמים את אויר העולם רק הראויים לכך באמת.

אך זה גם יותר מכך: אנחנו רוצים לדעת איזה מהצדדים הנאבקים, בנוסף לדגל משפחתו, מעמדו, עירו, מחוזו, מדינתו מניף גם את הדגל הנכון, כלומר את דגל ה"נכונות" עצמה, כלומר את דגל האמת. אנחנו רוצים, צריכים – מוכרחים – לדעת איפה בין קולות הנפץ והמלחמה מבצבץ לו אותו זוהר שמימי וטהור, אותה סגולה שהיא ורק היא תצליח להעלות אותנו (סוף סוף!) מבור הביבים האנושי אל האולימפוס האלוהי. אנחנו חייבים, למען ההגינות האוניברסלית והאל-זמנית, למען יושר המידות באשר הוא, למען הסדר הטוב והטוּב המסודר – לדעת היכן הוא הצדק.

וכנראה שלכן כל-כך כל-כך אהובה על כולנו הסיטואציה בה שתי מכוניות מתנגשות להן, האחת באחוריה של השניה. זהו פשוט מעמד קסום. אתם הרי מודעים לגודל ההתרחשות: קרתה לה תאונה דרכים, פלוני דפק את אלמוני מאחור, והנה זהו לכאורה עוד סכסוך אנושי מוכר ומבלבל – אך הפעם לא: הפעם ברורה ומוחלטת שאלת הצדק והאמת! יוצא לו פלוני מרכבו, חפוי ראש, מושפל, מרגיש עצמו בזוי ומבוזה – ואכן טוב שכך, מכיוון שזוהי האמת: הוא אשם! הוא החוטא! הוא הרע! הנבל לא שמר מרחק!!! – מעיף מבט שפוף בפגושי המכוניות, ממלמל כמה מילות סליחה – שיתנצל, הפושע, שיתחנן על נפשו האבודה! – ומיד שולף את פרטי הרכב ופוליסת הביטוח. אלמוני מנענע בראשו ומצקצק בפיו. הוא ממשש את צווארו. הוא יוצא לאיטו מהמכונית. לכאורה עבר טראומה, טרגדיה – למעשה זהו אחד הרגעים האדירים של חייו: הוא צודק. מעל לכל ספק ולכל צל של ספק, הוא צודק. הוא מצוי, שרוי, רווי כולו בצדק חמים וסמיך העוטף אותו מכל צד ואבר. הצדק איתו, האמת היא שלו, הוא נכון וטוב וישר וגיבור. הוא אביר האמת, הלוחם ללא-חת, אם היה זה גן-עדן, הוא היה יושב כעת בדיוק מימינו של האל. הוא יכול עכשיו להתחיל לקלל – מי שם אותך על הכביש וכיוצא באלו – הוא יכול גם להפטיר מילות זה-בסדר – שימו לב: יש לו את היכולת למחול על חטאים!!! – זה לא משנה, הוא יקבל את הכסף ויפוצה על הנזק. מה שכן משנה הוא שהוא כבר קיבל את הדבר הגדול ביותר שיכול בן-אנוש לקבל: את האמת, לצידו. הוא צודק. הצדק – איתו.

[הנה הקטע של בורשטיין. דבר אחר: ביום חמישי הזה אני נותן הרצאה פתוחה לקהל במרכז שורשים בירושלים (רח' שמאי 13, 21:30) על יואכים מפיורה, הנביא הנוצרי מהמאה ה-12 שחיבב מאוד יהודים ושרעיונותיו משפיעים עד ימינו, בעיקר בחוגי הפונדמנטליזם הפרוטסטנטי. עוד דבר: יוסי גורביץ, שאוהב לכתוב בבלוגו בתקיפות דמגוגית, כותב הפעם לעניין על "המוגלה שהיא התפיסה הדתית-לאומנית". נכון, יש גם יופי שם, ויש עומק, אבל על הכיעור והרדידות צריך גם צריך להצביע.]

הסיסמה "הכל אחד" משמשת כבר זמן מה תירוץ לכל שטות או הבל שהמוח הניו-אייג'י מתפתה להקריץ או לחלום בהקיץ, ולצערנו הרב גם לא מעט מעשי עוול (כמו ניצול מיני בידי מורים למיניהם) מוצדקים על פי הכלל ש"ממילא הכל ברהמן אז מה זה משנה". היה זה דוסטויבסקי ששם בפי גיבורו הספרותי, איוון קרמזוב, את האמירה "אם אין אלוהים אז הכל מותר" (כלומר אם אין מי שיקבע מה טוב בצורה אבסולוטית – איש הישר בעיניו יעשה), ובגרסתב הניו-אייג'ית הופכת הקביעה הזאת ל"אם הכל אלוהים אז הכל מותר" – כלומר מכיוון שהכל טוב, ממילא הכל ישר ומותר. שבירת כל החוקים והחריגה מכל הגבולות והמגבלות היא תשוקה רוחנית ותיקה וידועה, ולא בכדי תמיד היו יחסי הדת המסורתית והמיסטיקה מתוחים. יחד עם זאת נדמה לי שנתינת הלגיטימציה לשבירת הכלים במקרה הזה מקורה בלא פחות מאשר חוסר הבנה רוחני מהותי.

לכאורה, אם אכן הכל הוא אלוהים (או הטאו, או ברהמן, או טבע-בודהה), אם אין עוד מלבדו ומלוא כל הארץ כבודו, אז איזה ערך יכול להיות לחוקים ולמצוות? איזה ערך ייתכן לערכים וקטגוריות, אף לאמנות ולהיסטוריה? כי "הכל אלוהים" פירושו שהכל קדוש במידה שווה, הכל טוב במידה שווה, הכל יפה במידה שווה, הכל אמת במידה שווה, וכמובן ש משמעותו  של מצב כזה היא שהכל גם חסר משמעות במידה שווה. כי זאת יש ראשית להבין: לאמירה "הכל אלוהים" אין כל מובן: לא לוגי, ולא מעשי. היא פשוט לא אומרת כלום. כפי שכתבתי (לפני יותר משנתיים – איך הזמן רץ כשנהנים) למשפט "הכל אחד" יש אותה משמעות כמו למשפט "הכל למעלה", או "הכל צפונה", כלומר שום משמעות – אין לו שום משמעות (meaning) לוגית או מעשית. מה שכן יש לו זו משמעות (significance) קיומית אדירה: הוא מבטא עמדה מסויימת, גישה כלפי ולקראת העולם, אבל לא ניכנס לזה כרגע.

הבעיה היא, כאמור, שמורים ומחפשים רוחניים רבים פועלים כאילו לעובדת היות "הכל אלוהים" יש איזושהי משמעות לא לגבי העמדה שלהם כלפי החיים, אלא לגבי החיים שלהם עצמם, כלומר אם לעשות כך או כך, אם לפעול בצורה כזאת או אחרת. זה ש"הכל אחד" לכאורה אומר למישהו שעליו להיות נחמד לדודתו, או להיות צמחוני, או לעסוק במין מזדמן. אלא שצריך להיות מובן שאם הכל באמת אלוהים אז ממילא כל הדברים נשארים באותו מעמד: אין הבדל בין האלוהות של הדודה שלנו לאלוהות של תלתל האבק מתחת לשידה בסלון, לכן מתוקף העובדה הזאת בלבד אין כל יתרון בלהיות נחמד אליה ולא אליו. כאשר שאלו את ד.ט. סוזוקי, חוקר ומורה הזן המפורסם, איך מרגיש סאטורי הוא ענה: "הכל אותו דבר, רק שני סנטימטר למעלה" – כלומר המציאות כולה עולה במעלה מסויימת, אבל את הדברים השונים עדיין אפשר (וצריך!) למדוד מעבר לאותם "שני סנטימטר".

ישנו סיפור ידוע על מוסלמי-סוּפי שעולה לרגל למכָּה, וכאשר הוא הולך לישון בפונדק דרכים הוא שוכב ורגליו לכיוון עיר הקודש. כשבעל הפונדק צועק עליו שהוא מכוון את רגליו לאלוהים, שואל אותו הלה אם ישנו כיוון שבו אלוהים לא נמצא. הסיפור הזה מגשים במדויק את אותו הלך רוח "אחדותי" שבו מפני שהכל הוא אלוהים הכל מותר (אגב, החליפו את הסופי ביוגי הינדי או בנזיר בודהיסטי ואת העיר מכה בשיווה לינגם או בפסל הבודהה כדי לקבל גרסאות הינדיות ובודהיסטיות של הסיפור, שאכן קיימות). אבל לו באמת ידע הסופי הזה שהכל אלוהים, מדוע לא יתחשב באמונותיו של בעל הפונדק – האין גם הן אלוהים? כלומר אלא אם רצה אותו סופי ללמד את בעל הפונדק לקח רוחני (וזאת אפשרות רצינית), למה שלא ינהג כמנהג המקום ויכוון רגליו לכיוון שלא נחשב קדוש? המנהג, כמו כל דבר ודבר אחר, לא מאבד מערכו כאשר מתברר לנו שהכל הוא האל, וכך גם רגשותיו של הפונדקאי.

עוד סיפור, או אולי יותר סיטואציה ארכיטיפית, היא של אותו יוגי הינדי שזכה בהארה והוא פושט את בגדיו, מתגולל ערום על האדמה ומכניס לפיו צואת כלבים, כל זה כדי להראות שבשבילו הכל הוא הינו הך, כי הכל הוא ברהמן. אבל שוב: לו באמת הכל ברהמן, האם לא כדאי יותר בכל אופן ללבוש משי ולאכול עוגה? רק מתוך גישה של מרד בכל הקיים, רק מתוך עמדה של התרסה, של רצון להראות או להוכיח משהו תבוא, אני חושב, התנהגות טיפשית כמו זו של אותו יוגי. כלומר אלא אם, שוב, הוא מעוניין לתת לצופים בו שיעור רוחני. אם לא כן, הרי שאין שום הצדקה, לא רציונלית ולא תיאולוגית, להתנהגותו. זה שהכל ברהמן לא אומר שכדאי לאכול חרא. זה עדיין מסריח ופשוט לא בריא.

גישותיהם של הסופי והיוגי הנ"ל, אם כן, לוקות לטעמי בניסיון ילדותי למרוד בחוקים, ברצון להגיע לחופש על ידי שבירת כל הכללים. אולם צריך להיות ברור שאל החופש לא מגיעים על ידי שבירה של שום דבר, כי למרוד בחוק זו בסך הכל התנועה ההפכית והמשלימה של הציות לו: כך או כך אתה פועל בתגובה אליו. בדיוק משום כך כשהיינו ילדים לא היה איכפת לנו באיזה צד שיחקנו: "שוטרים" או "גנבים" – העיקר שנתנו לנו להשתתף במשחק. חופש אמיתי הוא לראות את המימד המשחקי שבנקיטת כל צד או עמדה. רק אז אנחנו יכולים (לא להפסיק לשחק, אלא) להנות מהמשחק. ויש שיאמרו שרק אז אנחנו בעצם מפסיקים לשחק ומתחילים להיות.

זה במבוק גבוה; זה במבוק נמוך

בסוטרת הלב, אחד הטקסטים המכוננים של הבודהיזם המאיאני, נקבע ש"הצורה אינה שונה מהריקות, והריקות אינה שונה מהצורה", כלומר בצורה פרדוקסלית הריקות, אותו מימד מוחלט של המציאות, אינה מבטלת את המימד היחסי של הצורות, אלא אדרבא: היא מתממשת בו. באותו אופן האחדות אינה מבטלת את הריבוי: באחדות האלוהית יש חשיבות לדברים הפרטיים עצמם, יש משמעות לערכים הקטנים ולקטגוריות המצומצמות. אלוהים לא נמצא רק באור הלבן המסנוור של הנצח. הוא נמצא גם, כמובן, בפרטים הקטנים.

ידיעת האל האמיתית מאפשרת לנו דווקא לקדש כל פרט ופרט: What is, is holy כמו שהיה אומר קרישנמורטי. גם נזירי הזן יודעים לדבר על ה"כָּכִיוּת" (thusness, suchness) של הדברים. הדברים הם "פשוט כך", כלומר הם לא מתמסמסים בהארה לתוך בוהק האור אלוהי, אלא דווקא זוהרים מתוך עצמם במציאותם הממשית והברורה ביותר מאליה. כאשר מורה הזן טשוי-וויי (Ts'ui-wei, מאה 9 לספירה) נשאל מהי משמעות הבודהיזם, הוא הוביל את השואל לגן והצביע על שני קני במבוק: "אתה רואה?" אמר לו, "זה במבוק גבוה; זה במבוק נמוך". תשובתו מדגישה שהדברים לא מאבדים את ההבדלים ביניהם, כלומר הם לא מאבדים מייחודם, להפך: מתברר לנו במשנה תוקף שהם פשוט כפי שהם.

תמיד תמהתי על הנטייה בזרמים הינדים מסויימים לבטל את העולם כאשלייה משום שהוא ברהמן, כלומר האלוהות האחדותית האחת – והלא אם באמת העולם הוא אלוהים, הרי זה רק מחזק את קיומו, רק אומר שלבטח הוא בשום אופן לא אשלייה, לא? דווקא ההבנה שהכל הוא אלוהים מעניקה לכל דבר ודבר, בפרטיותו, מימד מוחלט, אבל לא כזה שמוחק אותו או את ייחודו, אלא דווקא בצורה שמדגישה את המיוחדות האינסופית של כל חפץ וחפץ, של כל רגע ורגע.

הבעיה היא אם כן שאנחנו מבלבלים את האבסולוטי עם האבסטרקטי, את המוחלט עם המופשט: אנחנו חושבים שאם הכל אלוהים אז אין עולם, שאם הכל בהיר כמו השמיים אז אין כל ממשות לאדמה. אנחנו לא מבינים שההופעה האדמתית, הארצית של האלוהות היא היא ההתגלות האדירה, המזהירה ביותר שלה: האלוהות אינה נמצאת אי שם במרחק הערטילאי, האמורפי. הקיום הנצחי הוא עכשיו, כל שניה ושניה. המציאות המוחלטת היא כאן, בכל אבן וערך יחסיים.

וברור למה נפלנו לפח הרעיוני הזה: זה פשוט הצד השני, הקיצוניות הנגדית של מה שבדרך כלל הוא מנת חלקנו. הרי כל חיינו אנחנו מתרכזים בפרטים, מתבוססים בדברים עצמם, עסוקים בחלוקת העולם לחפצים, זמנים וערכים. ראו:

במבט ראשון ההכרה שלנו מיד רואה שתי שורות של כוסות על מדפים. אנחנו מיד מבדילים בין הדברים השחורים לרקע הלבן. אנחנו מיד מוציאים את הדברים ומציגים אותם כמציאות, להבדיל מהרקע, שהוא הריק. דרוש לנו מאמץ מודע כדי לגלות שגם לרקע יש משמעות (במקרה זה: פרצופים), כלומר שגם הקרקע האחת שבבסיס הכל היא אמיתית. וכאשר אנחנו מגלים זאת? או אז, מכיוון שכל חיינו עסקנו באובססיביות רק במימד בו המציאות היא אוסף של דברים נפרדים, אנחנו מיד קופצים על המציאה החדשה: המציאות היא רק רקע אחד אלוהי! מרגע שגילינו שיש מימד מאחד לקיום אנחנו נוטים להתרכז רק בו, להתלהב רק ממנו, תוך ביטול אותו מימד מוכר שבו הדברים הם אכן נפרדים.

מה שאנחנו לא מבינים הוא שבדיוק כמו בדוגמא לעיל, הדברים היחסיים והרקע המוחלט הם שני צדדים של אותה מציאות, והעדפת צד אחד על חשבון השני היא תמיד מתכון לאומללות. נכון שעד שגילינו את אותו מימד אחדותי של המציאות סבלנו, כי חיינו בתוך עולם שהוא לא יותר מאשר מחסן משעמם של דברים. אבל אם ננסה לבטל את המחסן ולחיות רק בתוך אור המנורה האחת שמאירה אותו כולו גם נידון את עצמנו לסבל: אנחנו פשוט נישרף ונתפוגג. אף גרוע מזה: הניסיון להישאר אלוהי, אחד, מוחלט הוא למעשה לא יותר מאשר סממן של עצירות רוחנית. ועצירות זה דבר מעיק.

האמת לא נמצאת בשום תפיסה קיצונית של המציאות, אלא בתפיסה שלמה, שמסוגלת להחזיק בידיה את שני הצדדים. כמו בהתבוננות בתמונה שלעיל, זה לא דבר פשוט: אנחנו נוטים כל הזמן לראות רק צד אחד, רק זוית אחת של קיום, רק אמת חלקית. אבל הפתיחות שנדרשת מאיתנו היא הכרח, כך נדמה לי, כדי לחיות חיים של חופש אמיתי. 

לבסוף אנחנו נראה את העולם כמאוחד באמת, באחדות הכוללת בתוכה את הפרטים כולם: הפרטים הם שיתנו לנו את היכולת להסתדר בעולם, וגם להעריך יופי, מוסר, ייחודיות. האחדות שבבסיסם תיתן לנו את היכולת לא לקחת את כל זה יותר מדי ברצינות, מתוך איזשהו כובד ראש חמוּר סבר. היכולת הזאת, העמדה הזאת, רק תגביר את ההערכה והאהבה שלנו לפרטים כולם.

 

[לגרסת אנרג'י של המאמר. ענייני ה"קדושה" יאלצו לחכות מעט. מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]