אנטיתאיזם

האיסור על ברית מילה, וכיצד אירופה מתכחשת לעברה

בתחילת השבוע שעבר פרסמה 'מועצת אירופה' (גוף בינלאומי המורכב מנציגי מדינות אירופאיות ושהחלטותיו הן בעלות תוקף הצהרתי בלבד) הודעה לגבי "זכות הילדים לשלמות גופנית". בהודעה יצא הגוף כנגד פגיעות גופיות שונות בילדים, דוגמת פירסינג, קעקועים, ניתוחים פלסטיים, ניתוחים לקביעת מין במקרה של ילדים בין-מיניים (וזה ראוי לרשימה בפני עצמה), השחתת אברי מין נשיים ("מילת נשים") ומילת גברים.

כמובן שהעניין האחרון נתן את האות להיסטריה יהודית טיפוסית. הרב פנחס גולדשמידט, נשיא ועידת רבני אירופה, הכריז כי מדובר ב"אנטישמיות החדשה", שר הפנים של מדינת ישראל גדעון סער גם הוא חושב שמדובר ב"אנטישמיות", ד"ר אלי שוסהיים, יו"ר ועדת הבריתות של הרבנות הראשית ומשרד הבריאות, זעק שזו מזימה שמטרתה "להכחיד את העם היהודי מבחינה רוחנית", ואילו דובר משרד החוץ יגאל פלמור קבע כי מדובר ב"בורות מזעזעת, במקרה הטוב, או השמצה ושנאה דתית, במקרה הרע". יופי נחמה.

הפולמוס על עניין המילה עשיר במשמעויות ומהווה צומת נדיר שבו נפגשות השקפות עולם ומפות ערכיות שונות ומגוונות. לכן, לדעתי, הוא מרתק לא רק מפני משמעויותיו הפרגמטיות (כן או לא יוכלו יהודים למול את ילדיהם באירופה וכו'), אלא מפני שהוא מלמד אותנו על תהליכים חברתיים, אתיים ואידיאולוגיים רחבי היקף שעוברים בעת הזאת על החברה המערבית. כתבתי בעבר על ההיבט הפוסט-הומניסטי שבאיסור על ברית מילה. כעת אבקש לכתוב על ההיבט הפוליטי והאידיאולוגי שלו.

לשם התחלה נבהיר כמה דברים: האם ברית מילה מסבה נזק תמידי לאיבר המין של הזכר? אני סבור שכן. דובר משרד החוץ, אגב, חושב שלא, וש"אין שום קריטריון מדעי" שקובע שנעשה נזק. לא מבין אותו. לי ברור שהסרת הערלה משנה לרעה את האופן שבו הגבר מקיים יחסי מין. מצד שני, האם הנזק הוא רציני? לדעתי לא. במקרה אני עצמי נימול ויכול להעיד שהכל ב"ה בסדר. לכן: האם הנזק הלא רציני הזה מצדיק את איסורה? לדעתי לא.

אבל הנזק הוא לא הסיפור. הנזק שנגרם לתינוק (או לגבר שהוא יהיה) לא עומד בבסיס הסיבה להחלטה של 'מועצת אירופה'. עדות לכך אפשר למצוא בכך שאותם אנשים המבקשים לאסור על ברית המילה יעמדו, ואולי אף בתקיפות, על זכותו של כל מבוגר לבצע בעצמו ברית מילה (או ניתוח לשינוי מין, או ניתוח פלסטי וכו'). כלומר עצם חתיכת איבר המין והסבת נזק לגוף אינה הבעיה. אז מה כן הבעיה? הבעיה היא שברית המילה נעשית ללא הסכמתו וללא בחירתו החופשית של התינוק.

וזאת בהחלט בעיה. מצד שני, ברית מילה נעשית ללא הסכמת התינוק כפי שדברים רבים נעשים ללא הסכמתו: הוא מקבל אוכל מסויים ולא אחר, חי במקום מסויים ולא אחר, לומד שפה מסויימת ולא אחרת, נשלח לגן/בית ספר מסויים ולא אחר, ומקבל חינוך מסויים ולא אחר. בנוסף, הורים מחנכים את ילדיהם שקיים אלוהים / בנו היחיד הצלוב / עמו היחיד הסגולי / הבתולה הקדושה / מטריאליזם דיאלקטי / היד הנעלמה / יקום אינסופי וחסר משמעות.

כל הדברים המנויים לעיל, שנעשים ללא כל הסכמה של התינוק או הילד, מעצבים את חייו בצורה משמעותית הרבה יותר מאשר הערלה שנמצאת או לא נמצאת על איבר מינו. גם אם נחשוב שהסרת הערלה מסבה לא נזק קל אלא נזק חמור לאיבר המין (ולכך באמת אין כל ראיות רפואיות), הרי שהנזק שבחינוך גרוע גדול הרבה יותר. חינוך הינו דבר בלתי הפיך, בדיוק כמו למידת שפה, או ילדות באופן כללי. מה שנתנו לנו הורינו יילך איתנו עד סוף חיינו. לכן אין שום הגיון באיסור בחוק על ברית מילה, אלא אם כן אנחנו מתכוונים גם לאסור על חינוך לאמונות או ערכים שלא נראים לנו.

מילה במצריים הקדומה

כבוד האדם

אבל בואו נניח לכל זה. נאמר שהראנו שבהתמקדות בברית מילה ובהתעלמות מהחינוך, האמונות וכיוצא באלה דברים שנכפים על הילד ללא בחירתו יש חוסר עקיבות מסויים, אולי גם חוסר יושר. עדיין, לא הייתי רוצה להגן על ברית המילה רק על ידי כך שאראה שמתנגדיה הם צבועים. הייתי רוצה להסביר למה חשוב לאפשר את קיום הטקס למעוניינים בו בצורה חיובית, מתוך טיעון ערכי שנובע מהדבר עצמו. ולצורך כך הייתי רוצה לבדוק מקרוב יותר את עניין הבחירה החופשית. או במילים אחרות, למה זאת בעיה שלתינוק אין בחירה לקיים בגופו ברית מילה? למה ההסכמה והבחירה החופשית הן דבר חשוב? שאלה שאלתית, לא?

ובכן, למה ומדוע הבחירה החופשית מקבלת כמעט מעמד של קדושה בעינינו, עד שכל מני ליברלים וליברטנים יעמדו על זכותם של זרים מוחלטים לעשות סמים או למכור את גופם לזנות ולו בתנאי שהם בחרו בכך? נדמה לי שהיא כל כך חשובה לנו מפני שבחירה חופשית, האוטונומיה שלנו, השימוש שלנו בכוח הרצון, החופש שלנו להכריע כך או אחרת – כל אלה הם מהדברים המהותיים שמגדירים אותנו, שמכוננים את הזהות שלנו, ואת הכבוד העצמי שלנו.

במילים אחרות, אחד ממקורות הזהות העצמית שלנו כיום הוא הרצון החופשי שלנו, ולכן הוא נחשב כמעט קדוש, עד כדי כך שאנחנו מוכנים לוותר על ערכים שחשובים לנו, וגם להרגיש לא נעים, ובלבד שהזולת יוכל לבטא את רצונו החופשי (עד גבול מסוים כמובן).

עכשיו, הנה משהו מעניין: עבור אנשים רבים, גם בזמננו, אמונות דתיות, מסורות דתיות, והחופש לבחור בהן ולפעול על פיהן, גם הם מהדברים שמגדירים אותם, את זהותם ואת הכבוד העצמי שלהם. האמונה הדתית של פלוני היא מהיסודות המהותיים של חיי הנפש שלו. לכן הוא או היא מאוד רוצים שיאפשרו לו לחיות על פיה ולבטא אותה. לכן הוא או היא מוכנים לפעמים גם למות עבורה.

זה לא חדש, אבל מה שחדש בתקופה שלנו הוא שהדמוקרטיה הליברלית מכירה בחשיבות של האמונה או חוסר האמונה הדתית של הפרט, ולכן מתעקשת שיהיה חופש דת בתחומה, שכל אחד יוכל להאמין ולבטא את אמונותיו – או את חוסר אמונותיו, שלא תהיה כפייה דתית או כפייה אידיאולוגית. כלומר, בדיוק בגלל שהאמונות הדתיות שלנו – או התפיסה האתאיסטית שלנו – הן חלק כל כך חשוב ממה שמגדיר אותנו, חופש דת כל כך חשוב לנו, ומוגן על ידי הדמוקרטיה הליברלית.

נחזור לעניין המילה. כאשר אנחנו ניגשים לנושא, לא יהיה נכון להציב חופש בחירה מצד אחד, ופגיעה גופנית חסרת הצדקה מצד שני. במקרה כזה ברור שנבחר בחופש בחירה ונאסור על הפגיעה הגופנית, גם אם היא זניחה. אבל אנחנו חייבים להיכנס לרגע לראש של שומרי המסורת. אם ניקח את אמונתם ברצינות כפי שהם לוקחים אותה, וחובה עלינו לעשות כן, נבין שיש לנו בשני הצדדים ערכים חשובים מאוד: מצד אחד, החופש לבחור, שנשלל מהתינוק. מצד שני, זהות דתית וזהות קהילתית, שניתנת לו ושמתאפשרת להוריו. זה חלק מהחבילה שההורים רוצים לתת לו, לחנך אותו על פיה. זה חלק מהיסודות של הזהות שלהם, ושל הכבוד העצמי שלהם. זה חלק מהותי מעצמם, לא פחות מהבחירה החופשית שלהם. כלומר, אם נבין את זה כך, שני הצדדים של המשוואה הזאת נושאים מטען ערכי שחשוב לנו – לכולנו – לשמור עליו.

ועכשיו צריך להכריע. מה גובר על מה? אילו הפגיעה הפיזית בתינוק היתה קשה, או שההקשר החברתי/ערכי היה דכאני ומשפיל (את מה מדכא ומשפיל? את אותו כבוד האדם שאנחנו מנסים לשמור עליו; את אותו כבוד האדם שלמענו אנחנו גם מגינים על חופש הבחירה!), אז הייתי חושב שיש הצדקה לאסור את הפעולה, גם תוך שלילת הזכות של ההורים לחופש דת. האם זה המצב? לדעתי לא. אני לא חושב שברית מילה היא עניין בלתי-בעייתי, בהחלט לא. אבל לדעתי בסופו של דבר אפשר לומר שהפגיעה כאן היא מצומצמת, וההקשר לא דכאני, ולכן אני חושב שאין הצדקה, בשם חופש הבחירה, לאסור את הפעולה, שמבטאת יסוד חשוב כל כך בחייהם של מי שמאמינים בערכה הדתי. מפני שזה פוגע בכבודם העצמי ובערכים מהותיים של חייהם לא פחות, ולמעשה לדעתי הרבה יותר, מאשר מילה-ללא-בחירה פוגעת בכבודו העצמי של התינוק.

עוד משהו קטן: אין טעם לצעוק שאין אלוהים. אנחנו לא נחליט בשביל אחרים במה להאמין. ואנחנו דווקא ניתן להם את החופש להאמין במה שהם רוצים, ולשמור איזה מסורת שהם רוצים, בגבולות מסוימים כמובן, שלא נפרט כרגע. ואנחנו גם נבקש שבשם האמונה שלהם או המסורת שלהם לא יצומצם חופש הבחירה שלנו, ולא תיפגענה האמונות או יפגעו הערכים שהם היסודות של השקפת עולמנו וכבודנו העצמי.

מילת יצחק, כתב יד גרמני של התורה, סביב 1300 לספירה,

אירופה

אז מה העניין של האירופאים האלה? ראשית, אין כאן לדעתי אנטישמיות (ההתלהבות שבה משרבבים את העניין הזה לכל מקום היא פתטית). המניע הוא אחר לחלוטין. יש כאן רגישות מוסרית מאוד גבוהה (שאפשר לראות אותה גם בהתגברות הצמחונות והטבעונות – שימו לב: המתנגדים למילה מבטאים אפוא גם עקרון ודחף מוסרי ראוי), יחד עם נטייה אנטי-דתית, אנטיתאיסטית, שרווחת באירופה של ימינו, ולסיום מעט בלבול. רוח המהפכה הצרפתית חוזרת, ומבקשת לנקות את הארץ מסממני דת. היא מתמקדת במעשים ומלבושים כי זה הרבה יותר קל מאשר לאסור על אמונות. 'המועצה האירופית' אמנם דיברה גם על פירסינג וכו', אולם כדאי לבדוק האם המקומות בהם מתקדמים גם משפטית לאסור את ברית המילה גם אוסרים על הורים גם לחורר את אוזני ואפי בניהם ובנותיהם או לקעקע על גופם. אם אין חוקים נגד זה, סימן שמה שמעצבן את המחוקק הוא לא הנזק לגוף, אלא המניע לנזק, שהוא אמונה דתית. מדובר, לכן, בניסיון לפגוע בחופש הדת של תושבי אירופה.

אבל רגע, האם אין דברים שנאסור למרות שהאיסור עליהם יפגע בחופש הדת? כאמור לעיל, ודאי שכן. למשל, מילת נשים. ולמה? כי על פי רוב מדובר בנזק הרבה (אבל הרבה) יותר חמור לאיבר המין, וחשוב יותר, הקונטקסט (קצת הזכרתי את העניין הזה קודם) הוא שונה לחלוטין: במילת גברים מדובר בקבלה של הילד אל תוך הקהילה, בתוספת לכבודו ובהעלאתו ברמת החשיבות החברתית. במילת נשים מדובר בחלק ממכלול אמצעים לדכא ולשלוט באישה ובגופה, בפיחות בכבודה ובהורדתה ברמת החשיבות החברתית.

שימו לב שצויין באחת הכתבות על העניין ש"רבים מהצירים תמכו בתיקון החוק כך שלא יכלול אזכור של 'הזכויות הדתיות של הורים ומשפחות'." נדמה לי שזה אכן הסיפור. הניסיון למחוק את ההכרה בזכויות הדתיות של האזרחים. וזה לדעתי מדהים. זה מדהים מפני שבכך אירופה מתכחשת לשורשיה. לא שורשיה הדתיים, אלא שורשיה הדמוקרטיים, שכן תהליך התהוות הדמוקרטיה האירופאית נערך בין השאר מתוך הכרה בערך המהותי שיש לאמונות דתיות בחייו של הפרט ומתוך כוונה לאפשר לפרטים בני אמונות דתיות שונות לחיות זה לצד זה. הפלורליזם הדתי – מתוך הכרה עמוקה בערכה של הדת – היה מאבני הבניין של הדמוקרטיה האירופאית (אמנם, פחות מאשר של זו האמריקאית, ואמנם, לא בצרפת המהפכנית). מכאן שהעדויות הללו (אפשר להוסיף לכאן את חוק הבורקה הצרפתי), של התכחשות למורשת הזאת, מסמנים תהליך מעניין ומשמעותי מאוד.

מילת ישו, The Master of the Tucher Altarpiece, המאה ה-15

שימו לב: כל הנאמר לעיל הוא ביקורת על חוק אפשרי, שעדיין אינו קיים, שאוסר ברית מילה. אין לי שום דבר נגד אנשים שמנסים לשכנע אחרים לא לבצע את הפעולה, וממילא גם אין לי מה לומר בגנות אנשים, יהודים בכללם, שלא מעוניינים לבצעה. אני מדבר כאן רק על זכותם של מי שכן רוצים, מתוך שיקולים מסורתיים, לבצעה. חלק מהדברים הופיעו בסטטוסים שונים שכתבתי בפייסבוק ביום חמישי האחרון.

טרי איגלטון נגד האנטי-תאיסטים, ס. יזהר נגד הניו-אייג'יסטים, ועוד סיפורי עומר

1. לטרי איגלטון, חוקר ומבקר ספרות ידוע ומשפיע, יצא ספר חדש תחת הכותרת Reason, Faith, and Revolution: Reflections on the God Debate ובו הוא מתייחס למתקפה האנטי-תיאיסטית ששטפה בשנים האחרונות את הארצות דוברות האנגלית (כתבתי על ארבעת מנהיגיה כאן). איגלטון, שכבר מזמן פרסם ביקורת שנונה, שזכתה להדים רבים, על ספרו המפורסם של ריצ'רד דוקינס The God Delusion, מעלה עוד כמה וכמה השגות לגבי העומקים אליהם מגיעה הביקורת של האנטי-תיאיסטים. הספר כולו, אגב, מבוסס על הרצאות שנשא באפריל 2008 וניתן למצוא למרבה השמחה בשלמותן כאן. לצערי לא קראתי את הספר, אבל אביא תרגומים של ציטוטים מרשימה שכתב על הספר סטנלי פיש מהניו-יורק טיימס בתחילת החודש, בתוספת עוד כמה אבחנות מההרצאות של איגלטון שהספקתי לשמוע.

כאמור, איגלטון יוצא בצורה מפורשת נגד הפסילה הגורפת של דוקינס והיצ'נס (שאותם הוא מכנה "דיצ'קינס") של הדת. אם דוקינס יוצא כנגד חוסר הרציונליות של הדת, הרי שאיגלטון מסביר שכל כמה שחשוב להחזיק חזק ברציונליות, צריך גם להבין היטב שהרציונל לבדו אינו מספיק כדי לחיות חיים בעלי משמעות. באשר לביקורת של האנטי-תאיסטים על כך שהדת לא מדייקת, בלשון המעטה, באבחנותיה על העולם, מצביע איגלטון על כך ש"להאמין שהדת היא ניסיון כושל להסביר את העולם […] דומה לראיית מופע בלט כניסיון כושל לריצה אחרי אוטובוס" – כלומר הדת לדידו היא ניסיון לשאול על מהותו של העולם, ולא על תוכנו.

על פי פיש איגלטון בספרו טוען שהיתרון הגדול של הדת על פני הרציונליות הוא שהיא שואפת למשהו גבוה יותר מהסיפור – או הסיפוק – המיידי. רק שאיפות שכאלה יכולות על פי איגלטון "להוביל לטרנספורמציה רדיקלית של מה שאנחנו אומרים או עושים". זאת, בעוד "שפת הנאורות הפכה בת ערובה של התאווה הקפיטליסטית, מדינת המשטרה, מדע המונע על ידי פוליטיקה וכלכלת המלחמה המתמדת" – כלומר כל הכוחות שרוצים להשאיר את העשירים עשירים ואת המדוכאים מדוכאים.

איגלטון, אם כן, כתיאורטיקן מרקסיסטי, מחזיק ש(מה שבאולטרה-שמאל האקדמי אוהבים לכנות )"חרושת ההיגיון האינסטרומנטלי" משמשת ביד כוחות השוק כאמצעי דיכוי (הרי לכאורה רציונלי לעשות כסף על חשבון אחרים, לא?), ושהדת יכולה לשמש כמנגנון שחותר תחת הסדר הדכאני הזה. על פי איגלטון "אלוהים, ממש כפי שדיצ'קינס אומר לנו, הוא בדיוק נמרץ חסר טעם בצורה מופלאה. הוא מעין ביקורת מתמדת על ההגיון האינסטרומנטלי". רוצה לומר: הרציונל כופה עלינו חישובים אופקיים של תועלת ויעילות; האל נותן לנו מימד אנכי של מוסר ושגב. (אגב, יש בזה הרבה אמת לדעתי: הרי יש משהו במימד האלוהי, המוחלט, שפורץ דרך דפוסי החשיבה המכאניסטיים שלנו, שנותן לנו אפשרות לתפוס את העולם בצורה שונה לגמרי, שמכניס אהבה, ובסופו של דבר מוסר.)

לא זאת אף זאת: איגלטון מאשים את האנטי-תיאיסטים שהם בעצם פוסלים במומם: דיצ'קינס, אומר פיש שאומר איגלטון, לא יכול לבסס את אמונתו בערכו של החירות הפרטית בתצפית המדעית. זוהי עבורו אמונה. אמונה שמרגע שאוחזים בה מייצרת עובדות וסיבות ושיפוטים על טוב ורע – כלומר בדיוק מה שעושה הדת ש"דיצ'קינס" כל כך שונא (כאן לדעתי טועה איגלטון: הרציונליות איננה שיטה שמבוססת על אמונה, אלה צורה שבה המוח שלנו עובד). ולא רק שהאנטי-תיאיסטים חוטאים באמונה, הרי שאמונותיהם הם הבל: "אם אי פעם היו מיתוס מוסרני ואמונה תפלה פוֹתה, הרי שזו האמונה הליברליות-רציונליות, שגם אם עוד צפויים גיהוקים קטנים, הרי שאנחנו בדרכנו הבטוחה לעולם טוב יותר".

ראוי להדגיש דבר חשוב: איגלטון עומד בתקיפות על החשיבות שברציונליות, והתמיכה שלו בדת רחוקה מרחק גדול באמונה בהתגלות ספציפית של אל ספציפי בזמן ספציפי. במילים אחרות, מכך שאיגלטון חושב שהדת היא חשובה, אין להסיק שהוא חושב שישו הוא בנו יחידו של האל, או שמשה קיבל תורה בהר סיני. אדרבא, הוא קרוב לודאי מוכן לקבל אמונות כאלה לכל היותר כמיתוסים מועילים שאין לקחת בצורה מילולית.

אכן, כמרקסיסט איגלטון ודאי יודע משהו על הכוח המשיחי המניע והטרנספורמטיבי של אמונות למיניהן, כמו גם על הצורך לצנן את אותן אמונות בדליים של רציונליות קרה, שאם לא כן בשמן עוד תחוללנה זוועות עולם. למעשה על פי דבריו (בהרצאה השלישית לעיל), ניתן להבין כי הדת בשבילו היא מעין שפחה של הרציונליות: הרציונליות לבדה לא יכולה לכונן חיי אנוש מלאים, ולכן זקוקה לדת ממנה היא "יונקת אנרגיה ומשאבים שמקורם במעמקים" שלרציונליות לבדה אין גישה אליהם (גישה דומה לזו המאוחרת של הברמס, שמעט עליו אכתוב בפוסט הבא).

ולבסוף, אני חייב לומר שלדעתי הפולמוס הזה מתנהל בעיקר בין אנשי קש. אתם ודאי מכירים את אותו סיפור על הרב שאמר לאתאיסט: גם אני לא מאמין באלוהים שאתה לא מאמין בו (מישהו יודע איזה רב זה היה?). כלומר: אותו מלך זקן בשמיים? גם רב כמוני יודע שטיפוס כזה לא קיים. אני חושב שהאנקדוטה התיאולוגית הזאת טובה בשביל להבין שאין בעצם ויכוח גדול בין איגלטון ל"דיצ'קינס": האנטי-תיאיסטים יוצאים (לרוב) כנגד הדת העממית, והוא מגן על הדת של התיאולוגים והמיסטיקנים. גם הוא לא מאמין באלוהים שהם עושים הכל כדי להכפיש, ואילו הם לרוב לא תוקפים ביטויים מופשטים של אמונה בישויות שאפשר מקסימום להתייחס אליהן כ"קרקע העולם", "אהבה", או "צור ישראל" (אם להזכיר ישות נוספת שאתאיסטים ודתיים גם יחד היו יכולים לחיות איתה בשלום). אבל קנאת סופרים תרבה חוכמה, והרווח כולו שלנו.

2. זה כבר פורסם לפני חודש, אבל אני לא יכול להמליץ עליו בצורה יותר נלהבת: מאמר מעולה (וארוך) מהניו-יורקר על אחמדינג'אד, שסוקר בצורה פשוט מרתקת את חייו, אמונותיו ומעמדו בחברה ובממשל האירני. אביא רק על קצה המזלג: בקשר לממשל, אחת האבחנות היא שאף אחד במערב לא ממש מבין איך בדיוק הוא פועל, ובקשר לאחמדינג'אד, אחת האבחנות היא ש

[אחמדינג'אד הוא] שיעי 'תריסרי' ומהדיסט לוהט, כלומר, בהקשר האירני המודרני, הוא המקבילה [המוסלמית] של נוצרי שנולד-מחדש. במסורת השיעית האימאם השנים-עשר, או המהדי, נעלם המאה התשיעית, הוסתר על ידי האל. חזרתו, יחד עם ישו, תביא גן עדן עלי אדמות (באיסלאם ישו נחשב לנביא). זה מסביר את התייחסויותיו האוונגליסטיות [כלומר "מבשרות הבשורה" בהקשר זה, אם כי יש כאן כמובן גם עקיצה לאוונגליסטים הפרוטסטנטים בארה"ב – ת.פ.] של אחמדינג'אד ל"אחד המובטח" כאשר הוא דיבר בפני מליאת האו"מ. הלהט המופגן שלו זיכה אותו בביקורות מאיראנים בארצו, ובכלל זה גם מאנשי דת בכירים, ואחד מהם אפילו טען שהוא רומז לקשר מיוחד בינו לבין המהדי.

3. סקירה מעניינת על ספר חדש על ההיסטוריה של תרגומי התנ"ך.

4. אתר חדש על דתות וסקירה עליו בטיים.

5. כל ספריית נאג-חמאדי ברשת, מתורגמת לאנגלית!

6. יום חמישי שעבר, חוץ מהיומולדת הלועזי שלי, היה גם "יום התפילה הלאומי" בארה"ב. בניגוד לקודמו בתפקיד אובמה ויתר על תפילה פומבית, וסטיבן קולבר מבקש לתקן את המעוות:

The Colbert Report Mon – Thurs 11:30pm / 10:30c
Clasp Your Hands Say Yahweh
colbertnation.com
Colbert Report Full Episodes Political Humor Gay Marriage

7. מאמר מעניין ב- Wired על מונומנט עצום שהוקם בג'ורג'יה, העשוי מלוחות גרניט ענקיים שעליהם חקוקים, בכמה וכמה שפות כולל עברית, הוראות לכינונה של ציביליזציה אנושית צודקת, אותם אמורים לקרוא, כפי הנראה, שורדי שואה אפוקליפטית עתידית. ולא ידוע מי עומד מאחורי בנייתו.

המונומנט, שמכונה The Georgia Guidestones

8. סקירה מצויינת ומעניינת מאוד של ספרה החדש של פרופ' רחל אליאור "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", מאת אבי לבקוביץ. בכמה מילים, הטענה המהפנית היא ש

התורה שבעל פה היא המצאה מאוחרת שתיקנו חכמים החל מתקופת הזוגות, שחזרו ויסדו כביכול מסורות ישנות שלא היו מעולם, שהחזירו את התורה ליושנה כדי שהעולם יפסיק להשתומם. אותם חכמים שלא היו מוכשרים לכך, חסרי כל השפעה היסטורית עד אז, שחיו מחוץ להיכל הקודש ופרצו אותו. ולא רק פרצו, אלא גם גירשו משם את אלה שהיו מוסמכים לפני כן בלעדית להנחיל את העדות והמשפטים לעם ישראל – הצדוקים. הכהנים בני צדוק ממשמר ידעיה, כך כתוב בספרים הקדושים (יחזקאל, דברי הימים וכו’), הופקדו לפולחן מקודש, במקום מקודש ובזמנים מקודשים שמכוננים את הלוח העברי המקורי, שבנוי על פי סדרי השמש. לא החכמים שמקדשים את החודש על פי הירח.

9. בעודי מחפש מקור מסויים עבור שיעור "תרבות ישראל" לתלמידי היקרים נתקלתי במאמר של ס. יזהר תחת הכותרת "עוז להיות חילוני". לא יכולתי שלא להתחיל לקרוא, ומשהתחלתי, המשכתי, ומשהמשכתי, נתקלתי בדעתו של סמילנסקי על הניו-אייג', אותו הוא מציג כהיות אדם דתי – אבל ללא הכרעה, כלומר הדת כתחביב. אותו אדם למעשה רוצה רק שלווה. הוא יעשה

הכל – ובלבד שתהייה שלווה. אלהים, שתהייה שלווה. להיות דתי עד שלווה. אבל לא עד קפיצת הכרעה. דתיות כריפוי במיסטי. ולמה צריך להיות מרופא? כי האדם נורא חס על עצמו. אדם מסכן מבקש שלווה. ודי. כי מה היום הוא המפחיד מכל? המפחיד הוא המתח. הלהיות בלחץ. זה הרע שבאיומים. ה"להילחץ". ה"להיות מולחץ". זה העונש הנורא שמוכנים לשלם בהכל, באהבת חיים, כדי להינצל ממנו. אין נורא לאדם מכאב. אפילו אם הכאב, כצירי לידה, הוא הדרך למרחיב, לנותן הטעם.

אין קשה מעמוד בציפייה מתמשכת. מהישאר לבד בציפייה. קשה לעמוד ב"אין משמעות" אפילו אלה שאינם מאמינים כלל שיש או שתיתכן משמעות כזו. רצים "לתפוש משמעות" ויהי מה, וגם במחיר העמדת אדם "בתרגילים" זרים ומוזרים – ובלבד שייקנה לו, קצר הרוח, אותה משמעות של זהב: בלתי מחלידה, בלתי מתפחתת בערכה, וניתנת להמרה בשעת הצורך, במצרכים למוכ"ז. רבים אפוא הפונים היום אל המיסטי כאל תוספת "חמוצים" ו"חריפים" לנחת הזלילה.

כשפתאום נמצאים המוני אדם שכולם "מחפשי זהות", שכולם "דורשי שורשים", שכולם מבקשים "מימוש עצמי", וגם מתבסמים להם ממובאות מקוריות של דברי צדיקים – לא ברור אם לשמוח או להיעצב. אם גילוי של שמחה כאן, או הצגת אופנה: אם צורך עמוק בידיעה, או צורך בעוד גירוי חדש: עוד מעורר לפינוק העצמי, גירוי רודף גירוי, קרא לו "מתקדם" או קרא לו "נסוג", יהא מן המערב או מן המזרח, בדמות פסוקי גביש, או בדמות ריפוי השרירים, תמצית החכמה או מישרת ענבים מסחררת, אם לא מעלפת – ובלבד שאותו "אני", אותו "אגו" מהולל, המפונק הזה, הבן יקיר לי הזה, המשועמם הזה, וחסר האני הזה – שהוא ימצא לו "רגע של משמעות", ויפהק פחות.

יש בזה משהו : )

9. איכשהו הגיע אלי הוידאו הזה, והעלתי אותו ליוטיוב (אם עברתי על זכויותיו של מאן דהוא אנא הודיעוני ואסיר אותו מיד). צבי יחזקאלי מדווח על שיתוף פעולה משיחי בין חב"ד לחיזבאללה:


10. פרומו: ביום שלישי יעלה כאן ב"ה הסיכום הפרטי שלי של ביקור האפיפיור (כן, כבר כתבתי את זה, אבל אני חייב לחכות שהגרסה של מעריב תתפרסם וכו').

ארבעת פרשי האנטי-תאיזם, פריחת הכתות ברוסיה, אובמה כמשיח ועוד

1. כידוע, הדת הממוסדת בכלל, והאמונה באלוהים בפרט, סופגות לאחרונה התקפות חריפות מכל מני צדדים, כאשר את צבאות הכופרים דוברי האנגלית מובילים ארבעה אנטי-תאיסטים משולהבים, שכל אחד מהם כתב ספר רב-מכר נגד הדת וכקבוצה הם נקראים "ארבעת הפרשים" (על שם ארבעת הפרשים של האפוקליפסה מפרק 6, ספר חזון יוחנן בברית החדשה). מדובר בריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, כריסטופר היצ'ינס וסם האריס.

כתבי הקודש של האנטי-תאיסטים

בסוף 2007 ישבו הארבעה לשיחה בת שעתיים, שיחה שאת השעה הראשונה ממנה ניתן לראות בטלוויזיה שלהלן. יחד הם מדברים על מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ומיותר לציין שהם ממש לא נזהרים בכבוד קונם: הם מתלוננים על הגאוותנות של המאמינים; על כך שהם חושבים שכל האמת אצלם; ומצד שני על רגישות-היתר שלהם ונטייתם להיעלב מכל דבר שאומרים על דתם – דבר שרק מדגיש את חוסר הביטחון שלהם באמונתם; הם צוחקים על הלולאתיות של הטיעונים הדתיים (למשל: אם אתה מאמין ללא הוכחות זה טוב, וזו עצמה הוכחה שזה נכון); מדגישים את ההבדל בין דת למדע; טוענים שהרבה מאוד דתיים בעצמם לא מאמינים במה שהם אומרים שהם מאמינים ובוודאי לא נוהגים כאילו הם אכן מאמינים, ועוד כהנה וכהנה.

השעה השנייה (שניתן למצוא כאן) פחות מעניינת לטעמי, ובעיקר מלאה בתהייה (הקצת טיפשית) שלהם על כך שלאנשים רבים אין כל קושי לחיות עם סתירה בין העובדות שהם מכירים בהם לאמונה שלהם. אבל לקראת האמצע סם האריס מעלה את השאלה האם באמת אפשר או בכלל כדאי לוותר על כל מימד של קדושה בחיים, ובסופו של דבר הם כולם מסכימים שפליאה מהקיום היא דבר חיובי, ושאפילו לא היו רוצים "לראות את כל הכנסיות ריקות", משום המימד האסתטי והחברתי שבדת. היצ'ינס (כן, דווקא היצ'נס) מסכם ואומר ש"אם ניתן יהיה למצוא דרך להבדיל בין הנומינוזי לאמונה התפלה נעשה משהו חשוב מאוד ברמה התרבותית". וזה נכון.

עם כל הבוטות, ולפעמים השטחיות, שלהם, בסך הכל אני חושב שארבעתם עושים לא פחות מאשר עבודת קודש. גם אם לא נודה ש"שורש האמונה הוא שורש המרי" (והוא כן), הרי שממילא חשוב מאוד להעמיק את השיח הדתי, וחשוב מאוד להבהיר מהו בגדר אמונה (וייתכן שאמונה תפלה) ומהו אכן אותו מימד קדוש של הקיום, שלא תלוי בכל אמונה. בסך הכל הארבעה האלה מעלים סוגיות חשובות על סדר היום, וגורמים לאנשים לשקול שנית את הנחותיהם הבסיסיות, וזה תמיד טוב. ואם הם יצליחו לזעזע קצת את הממסד הנוצרי (או היהודי) האורתודוקסי – עוד יותר טוב.

2. מי שלוקח את העמדה ההפוכה בדיוק כלפי הדת הוא טוני בלייר (שכזכור התקתל לא מזמן), שאחרי שהתייאש מנסיונותיו לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, עבר למפעל אוטופי לא פחות: הוא הקים לאחרונה עמותה בשם Tony Blair Faith Foundation, שבאמצעותה הוא מנסה לקדם… מה בעצם? אמונה? לא, הנה: "… מטרתה לקדם כבוד והבנה לגבי דתות העולם הגדולות, ולהראות כיצד אמונה היא כוח רב עוצמה המיטיב עם העולם המודרני".

טוני בלייר וחבר

טוב… מה שאולי לא מפתיע הוא שהפרוייקט הזה של בלייר, כמו בלייר עצמו, רווי סתירות. הרי כולנו יודעים שאמונה דתית היא גם, ובצורה מובהקת, כוח רב עוצמה המרע עם העולם המודרני. בלייר עצמו מודה שאמונה יכולה לעודד בוּרוּת, פחד ואיבה. הוא אומר שאמונה עדיפה על הומניזם חילוני, אבל מודה שאינו יכול להוכיח את זה, וכן מודה שניתן להיות מוסרי גם ללא דת. ובל נשכח שכאשר היה ראש ממשלה תמך בהפלות ובשימוש באמצעי מניעה, נושא שהכנסייה הקתולית מגנה בחירפון נפש.

אין ספק שבלייר הוא היום הנוצרי המאמין הכי קוּל, ובהשפעתו ברמה העולמית הוא מתחרה בגו'רג' בוש ובאפפייור. מכיוון שכנראה יש לו יותר תאי מוח ריאלים ורציונלים משניהם גם יחד, הוא דמות מעניינת וחשובה, ויהיה מעניין לעקוב ולראות איך לאן יכוון אותו האל הטוב.

3. כעזר לעמדתו של בלייר ניתן לקחת את רבבות הנזירים הבודהיסטים הבורמזים, שמסייעים לעמם להשתקם מהציקלון הקטסטרופלי שפגע במדינה הענייה הזאת. מאמר של הניו-יורק טיימס.

4. "התנועה הרוחנית, שצמחה מן השטח, היא אולי התנועה הגדולה ביותר שנכנסה לזירה הדתית / רוחנית מאז הרפורמציה", ועוד כמה קביעות מעניינות, כמו גם נתונים שמראים עד כמה הניו-אייג' לסוגיו ומיניו נפוץ ומשפיע אפשר למצוא במאמר מקיף של פיליפ וקסלר, פרופסור לסוציולוגיה וחוקר ידוע של תנועת ההתעוררות הרוחנית. המאמר הופיע לראשונה לפני כשנתיים ב"ארץ אחרת", וכעת הוא ברשת מטעם ynet, מלא כל טוב ומעניין.

סרגי טורופ, המכונה ויסריון על ידי חסידיו, שוטר תנועה לשעבר וביאתו השנייה של ישו בהווה. עוד עליו כאן

5. מה יש במנטליות הרוסית שמאז ומעולם היה רגיש כל כך לכל סוג של ספיריטואליזם ודתיות כיתתית? אני לא בטוח, אבל הניחוש שלי הוא שהקריעה שבין הכנסייה הקתולית ליוונית אורתודוקסית (רשמית במאה ה- 11) היוותה את הבסיס שממנו היתה יכולה המיסטיקה הסלאבית להמריא, כאשר באירופה הקתולים היו הרבה פחות סובלניים לגילויים של אלוהות מתפרצת. המהפכה הפרוטסטנטית קברה סופית את הרוחניות באירופה, ואילו מעבר להרים הקווקזים המשיכו אנשים לגלות עולמות נסתרים בנחת.

שנות הקומוניזם הדחיקו בכוח כל סימן לרוחניות או כיתתיות (או שמא ניתבו את היצרים הללו לפולחן המפלגה), וכעת הכל מתפרץ החוצה כמו בורשט שפג תוקפו. רוסיה מלאה באלפי(!) כתות ומשיחים, שעיקר עיסוקם הוא גביית כספים מחסידיהם. הנה מאמר מהנה ומעניין מאוד על הכתות האפוקליפטיות שפורחות עכשיו ברוסיה: "הישועים הרבים של כתות סוף-העולם הרוסיות".

6. במקרה עליתי על אתר הבית של נדב שנרב. ד"ר שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה באונ' בר אילן, ולדעתי אחד ההוגים האורתודוקסים המעניינים כיום. הוא מפרסם מאמרים פה ושם, וגישתו הרציונלית ונטולת-האפולוגטיקה, בשילוב עם החוש הביקורתי החד שלו והידע הרב שהוא מחזיק, וכן עם העובדה שהוא לא רב או מנהיג קהילה, מאפשרת לו לכתוב בצורה מרתקת ומאתגרת. הנה דף המאמרים שלו, וגשו גם ל"קישורים", בשביל עוד כמה חיבורים מעניינים שלו.

7. מוסף הארץ בסוף השבוע שעבר ניסה להתחרות ב"חיים אחרים", והביא שתי כתבות ניו-אייג'יות למהדרין. האחת על טרי לוי, מכשפה מודרנית שסיפור הגילוי העצמי שלה מעניין מאוד, והשנייה על אמני מוזיקת הניו-אייג' דווה פרמל ומיטן, שביקרו בארץ, ועל סצנת ניגוני הניו-אייג' באופן כללי.

8. גם ברשימות היו כמה רשימות ראויות לציון: אסף פדרמן על הקשר, או חוסר הקשר, בין פסיכולוגיה ומדע לבודהיזם ואביב טטרסקי ברשימה מתוקה ועמוקה על הדרך מהאחד אל הריבוי ומי שרוצה קצת ארס, הנה דרור פויר במאמר ממש זועם ולא ממש מנומק נגד האמונה באלוהים.

9. לי עצמי היו שתי כתבות באתר מעריב שלא העלתי לכאן: האחת על התמיכה שמעניקה המדיטציה לאנשים שחולים במחלות קשות, בהתגברות על כאב ואף על המחלה עצמה. והשנייה, שעלתה היום, היא ראיון עם ד"ר רון מרגולין, שעומד בראש מסלול לימודים חדש באונ' תל-אביב המוקדש ל"דתות זמננו" – היינו ניו-אייג' ופונדמנטליזם.

10. כתבה על יוגה למתקדמים מהניו-יורק טיימס.

11. סוזן בלקמור על הסכנה שבממים ותמים וכל מני דברים שכמו גנים רק משתכפלים ללא כל מחשבה או התחשבות בתוצאות השתכפלותם. הרצאת וידאו מעניינת ששלח אלי אורי כהן. ומי שתוהה איך כל זה קשור לרוחְניות, שיקליק כאן.

אובמה. היכונו לביאתו

12. אני מאוד נלהב מבחירתו של ברק חוסיין אובמה למועמד הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב. לבד מההתרגשות מהתקדים ההיסטורי (שהוא נהדר נהדר נהדר) וההערכה לאזרחים האמריקאים שבחרו בו, אני גם מתרשם לאללה מהבחור עצמו, עד כדי כך שמתעורר בי חשד שמשהו כאן לא לגמרי כשר. לא יודע, הוא כאילו טו גוד טו בי טרו.

כבר סיפרתי שיש כאלה שרואים באובמה את האנטיכריסט, אבל יש גם יש כאלה שרואים בו את ההפך הגמור. אופרה ווינפרי מזמן ציינה שבשאיפה להתפתחות כללית הוא "המנהיג המפותח" ("evolved leader") שיצעיד אותנו קדימה, ושהוא אכן "האחד"; דיפאק צ'ופרה כבר קבע שאובמה "יודע את עצמו לעומק, בכנות ובאותנטיות" ושאם הוא יזכה בבית הלבן זו תהיה "קפיצה קוונטית בתודעה האמריקאית". והנה כתב של הסאן-פרנסיסקו כרוניקל שמעלה השערה שמא אובמה הוא "יוצר-אור" מואר. הנה דבריו:

Many spiritually advanced people I know (not coweringly religious, mind you, but deeply spiritual) identify Obama as a Lightworker, that rare kind of attuned being who has the ability to lead us not merely to new foreign policies or health care plans or whatnot, but who can actually help usher in a new way of being on the planet, of relating and connecting and engaging with this bizarre earthly experiment.

והוא לא לבד. ראו הבלוג הבא שנקרא בתמימות "Is Barack Obama the Messiah?" ואוסף שלל עדויות (כגון ציטטות של אנשים שונים על אובמה, כמו אלו שלעיל) לכך שאכן כן. נו, אז מי אמר שדת ופוליטיקה לא הולכים ביחד?

13. ביום ב' הבא אני אדבר על הקשר בין האינטרנט לניו-אייג' בכנס השנתי של חוקרי העידן-החדש. הכינוס כולו הוא מ9:45 עד 17:00, באוניברסיטה העברית, הר-הצופים, בניין רבין, חדר 2001, וידברו שם גם אנשים טובים כמו פרופ' יעקב רז וכרמל ויסמן. פתוח לקהל, אבל תביאו משהו צמחוני לאכול.