אסכטולוגיה

טראמפ וירושלים: מנהיגים אוונגליסטים מחכים לקץ

אין שמחה כהתרת ספקות, ועבור המנהיג האוונגליסטי החשוב ג'ון הייגי השבועיים האחרונים היו שמחים מאוד. לא שהיו לו יותר מדי ספקות גם לפניהם. הוא ידע שרוסיה ומדינות ערב יפלשו לישראל באחרית הימים, כלומר ממש עוד מעט, והוא ידע שהם ייעצרו על ידי ה' צבאות. הוא ידע שאז ימלוך בעולם משיח-השקר (האנטיכריסט), שיהיה ראש האיחוד האירופי. הוא ידע שכוחותיה של אירופה יתעמתו עם חיילי סין בהר מגידו (הוא ארמגדון), והוא ידע שברגע האחרון יגיעו צבאות השמיים בהנהגת ישוע המשיח, יחסלו את הזדים ויפתחו במלכות אלף השנה (המילניום) תחת שלטון ישוע מהר הבית. הוא ידע את כל זה כי הכל כתוב בספר יחזקאל, דניאל ובחזון יוחנן. הדבר היחיד שהוא לא הבין הוא למה נשיאי ארצות הברית האחרונים לא מפנימים ומשתפים פעולה.

הייגי היה מתוסכל עוד מימי ג'ורג' בוש, ההוא עם 'מפת הדרכים'. נסיגות ישראליות משטחי הארץ המובטחת רק עיכבו, להערכתו, את מלחמת גוג ומגוג, ועל כן את הגאולה. מאובמה הוא כמובן ציפה רק לרע. קול דודו דפק סוף סוף לפני שנה כאשר העניק לו הקב"ה את בכירו-אהובו, דונלד ג'. טראמפ. בראיון לרשת הנוצרית CBNN אמר השבוע הייגי כי טראמפ הבטיח לו אישית שלא יאכזב אותו ואת "הקהילה הנוצרית". הייגי הוסיף שבארוחת ערב משותפת הפציר בנשיא להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים עוד השנה, שנת היובל למלחמת ששת הימים ושנת המאה להצהרת בלפור. "אלוהים מודד כל דבר בפעימות של חמישים שנה", קבע הייגי, והפנה את המראיינים לויקרא כ"ה. הכרזתו של טראמפ כי ארצות הברית מכירה בירושלים כבירת ישראל היתה אפוא עבור הייגי אות משמעותי שאפוקליפסה עכשיו.

הייגי הוא מהמנהיגים הבכירים של הנוצרים האוונגליסטים בארה"ב. האוונגליסטים מהווים כרבע מאוכלוסיית ארה"ב, אם כי מובן שיש כנסיות אוונגליסטיות רבות ושונות. רבים מהם לא מקדישים דאגה מיוחדת לישראל, וגם מבין האוונגליסטים שתומכים במדיניות ממשלת ישראל הנוכחית יש רבים שלא מחזיקים בכל נבואה אסכטולוגית באשר לעתיד האזור. אחרים סבורים, כמו המטיף האוונגליסטי הידוע ג'רי פלוול, כי הקמתה של מדינת ישראל היא "הסימן המובהק ביותר לחזרתו המתקרבת של ישוע המשיח."

עבור טראמפ היוו האוונגליסטים בסיס מצביעים חשוב ביותר, שכן למרות שחלק ממנהיגיהם הסתייגו מהשקרן והנואף הסדרתי, רובם נהרו להמליך אותו עליהם בזכות הבטחותיו להיאבק ברוחות הפרוגרסיביות שהפכו בעשורים האחרונים להגמוניה המוסרית. חובבי ציון שביניהם שמחו לשמוע שהוא התחייב להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. כעת הם דורשים ממנו לקיים את הבטחותיו.

חוזה קזנובה, מבחירי הסוציולוגים של הדת בעולם, קנה את שמו כשפרסם ב-1994 ספר על כניסתן של הדתות למרחב הפוליטי. קזנובה טען שבניגוד למה שהוחזק כמובן מאליו, הדת בעידן המודרני אינה מגבילה עצמה לחייו הפנימיים של הפרט, אלא ממשיכה לנסות (ולהצליח) להשפיע על המרחב הציבורי. ייתכן שעבורנו בישראל לא מדובר בחדשות גדולות, שהרי הן במערכת הפוליטית שלנו והן בזו של המדינות סביבנו יש לדת השפעה רבה. אלא שהעולם הנוצרי התרגל במאות השנים האחרונות להפרדה הולכת וגוברת, לפחות מבחינה עקרונית, בין הדתי לפוליטי. ארצות הברית, אחרי הכל, קמה בין השאר מתוך חזון בו הממשלה לא נוגעת בדת והדת לא נוגעת בממשלה.

קזנובה הצביע על כך שבמחצית השנייה של המאה העשרים הדברים החלו להשתנות. בארצות הברית, למשל, החל משנות השמונים הפכה השמרנות הנוצרית לכוח פוליטי עם הקמתה של ה-Moral Majority, קואליציה של ארגונים וכנסיות. זו שקעה בשנות התשעים, על אף תנופה מהנשיא בוש, אוונגליסט בעצמו. מאז תש כוחה והיא ספגה כמה וכמה תבוסות במרחב הציבורי (למשל, לאחרונה, באישור נישואים חד-מיניים). נראה שהתחייה שלה כעת מצליחה להפתיע אף את חבריה.

אולם יש הבדל. הדת שמשפיעה כעת על מדיניות החוץ של ארצות הברית אינה נצרות שמרנית קלאסית שמתמקדת ב"ערכי משפחה", איסור הפלות והגנה על הזכות לרכוש נשק. כעת מדובר בנצרות משיחית, המתמחה בתיאולוגיה אפוקליפטית ובחישובי קיצין. מייק אוונס, מנהיג אוונגליסטי חשוב נוסף, אמר השבוע כי אחרי הכרזת טראמפ אנחנו כבר "באמצע הנבואה" של אחרית הימים, וכי הוא מתכוון לומר לנשיא, אותו יפגוש בקרוב, כי טראמפ "עשה משהו נבואי" והוא "המלך כורש". נראה ששרת המשפטים איילת שקד כיוונה לדעת גדולים כאשר היא צייצה "טראמפ בדורו ככורש בדורו". אחוות משיחיים.

אין דבר מוכר יותר למדינת ישראל מאשר השפעתה של דתיות משיחית על מהלכיה המדיניים. אם התנועה הציונית ניסתה לחלן את הארוס היהודי המשיחי ולהכפיפו לריאל פוליטיק של בניין מדינה מודרנית, הציונות הדתית, לפחות במידה שהשפיעה הגותם של הרבנים קוק, כבר פעלה מתוך מניע משיחי מובהק. גוש אמונים התנחל כחלק מתוכנית הגאולה, והיה זה הרצי"ה קוק שהכריז כבר בשנות השבעים ש"הקיץ הקץ".

על רקע דברים אלה קל מדי להתפתות לחלוקה הגסה בין "פוליטיקה" ולבין "דת", ולהאשים את כל מה שמגיע ממניע אמוני בחורבן העולם. לא זו כוונתי ואני חושב שטעות להניח כך. לדת, ככל כוח אידיאולוגי, זכות קיום במרחב הציבורי וזכות השפעה על המערכת הפוליטית. ממילא, כאמור, החלוקה החדה בין דת לפוליטיקה נולדה בעולם הנוצרי, ולאו דווקא מתאימה לתרבויות אחרות. ראינו גם מספיק אידיאולוגיות חילוניות הרסניות כדי לדעת שלא אלוהים הוא הבעיה, אלא דוגמטיות, הבטחות נלהבות לאוטופיה ואנטי-הומניזם.

דווקא משום כך חשוב לשים לב אילו כוחות מניעים כרגע את המערכת הפוליטית. לפחות בנוגע למדיניות החוץ של ארצות הברית, נראה שטראמפ מושפע מאוד ממניעים אוונגליסטים משיחיים. מייק אוונס הדגיש כי טראמפ אמר לו כמה פעמים שהוא חייב לאוונגליסטים את הנשיאות ושהוא לא ישכח זאת, וסביר שמחמאות על תפקידו הנבואי-היסטורי מתקבלות אצל הנשיא באהדה ובסיפוק. מה שצריך להדאיג אותנו הוא לא עצם היותה של הדת קשורה לפוליטיקה, אלא הקשר האישי הישיר והמשפיע בין האוונגליסטים חובבי ציון לנשיא האמריקאי, ואופיו הדוגמטי והבלתי-מתפשר של החזון המשיחי שמוביל אותם. החזון הזה כולל, בגרסאות שונות, מלחמה גדולה בארץ ישראל. צריך להיות ברור שאם הייגי או אוונס ילמדו שמהלך של נשיא ארצות הברית יקרב מלחמה כזאת הם ישמחו בהחלט לעודד אותו.

Capture

פורסם בהארץ

המשיחיות כניהיליזם

המערב אובססיבי באשר לסופו. האפוקליפסה קורצת לא פחות משהיא מפחידה, ותיאוריות אסכטולוגיות היו תמיד רבות מכר וחביבות על הכל. הצפייה היא כזו: או שיגיע כבר הקץ, או, אם הוא לא מגיע, שלפחות נדע כבר עכשיו מתי ואיך הוא בדיוק יגיע. המשאלה הזו לסוף הובעה החל מימי הנביאים. מהם עברה שרביט הצפייה אל האקופליפטים (אפוקליפסה היא "התגלות", וזו אצלם שזורה חיות פנטסטיות, מלאכים ומפלצות לרוב, ושחזון אחד מהם, יוחנן, סיבך את הנצרות עם ספר שבנסיונות לפרש את תכניו המופרעים נשברו רבבות קולמוסים וראשים). גם חז"ל הצטרפו למשחק הניחושים הזה: במסכת סנהדרין נותנים חכמים סימנים רבים לביאת המשיח, ורבי אבא מכריז שכאשר אלו מתגשמים "אין לך קץ מגולה מזה!"; כי זו היא הכמיהה: שיתגלה כבר הקץ. כאילו מדובר בעלילה ואנחנו, כילדים, דורשים שיגלו לנו כבר את סופה.

הצפייה לקץ מפגינה חוסן מרשים, ואין כמעט דבר שביכולתו לגדוע אותה: חסידיו הראשונים של ישוע מנצרת ציפו שהוא ישוב, ואיתו ממלכת גן עדן, עוד בימי חייהם. זה לא קרה כמובן, אבל לא הפריע להם להמשיך ולצפות עד ימינו אנו. ובימינו אנו חסידיו של הרבי מליובאוויטש מסרבים להתייאש ממשיחיותו גם אחרי שנפטר, וממשיכים להמתין ש"יתגלה". אבל אין כלל צורך להיתפס לדת כדי לצפות לסוף. כולנו עושים כך בזעיר אנפין בכל פעם שאנחנו זוקפים אוזניים למשמע תגלית מדעית חדשה, תיאוריה פילוסופית או תחזית מדינית: הנה הנה, אולי סוף סוף יבשרו על ההברקה שאחריה יהיה הכל באמת מבריק. מתי באמת כבר יהיה הכל "כמו שצריך"?

אך השלמות מבוששת לבוא, ואנחנו נותרים להתבוסס בעולם פגום, מעבירים ימים, שנים, דורות בציפייה. אך אם אכן כך, אם בין הרע הנוכחי לטוב שממתין בקץ ניצב הזמן, הרי שמסתבר שהוא הוא אותה ישות הקרויה בשם "שטן". לולי הוא כבר היינו נגאלים, ובעיקובו את המשיח הוא זה שמאפשר לרוע ללחש. מול השטן יש כמובן להתגונן, וכדי שלא יכלה אותנו הזמן לחלוטין אנחנו מציבים מולו כלי נשק ומגן: את החוק ואת האהבה.

החוק (כך שמעתי ממשה הלברטל) הוא זה שמאפשר כבר כיום, בעולמנו הפגום, לבנות מודל של גאולה. אנחנו מעצבים את החוק מול פני האידיאל: ככה, כפי מה שמורה החוק, כולם יתנהגו הרי באופן טבעי באחרית הימים, ועל כן היינו רוצים שכך כולם ישתדלו מאוד לנהוג עכשיו. החוק הוא ניסיון שלנו לצמצם את הפער בין מה שיש לבין מה שראוי שיהיה. מכך מובן מדוע רבות הן התנועות המשיחיות שמכריזות על כך שבקץ הימים יבוטל החוק ויפוג תוקפן של המצוות: כשהכל בסדר אין טעם בניסיון האנושי, המוגבל ממילא, לעשות סדר.

מכאן גם רמז נוסף למקורותיו של תהליך החילון במערב: בזמנים עברו, כאשר חיי אדם היו יותר רע מטוב ואנשים חלמו בהקיץ על עצי פרי ונהרות מים זכים (וראו תיאור גן עדן המקראי) החוק הדתי נדרש (יותר מאשר נכפה) כאמצעי לכינונה של תקווה לעתיד, ולא רק סדר בהווה. כיום, כאשר את מירב הבעיות המיידיות של האדם פתרה הטכנולוגיה, מובן מדוע אנשיו זקוקים פחות לחוק האלוהי. שוב: כשהרוב בסדר, פחות מתחשק לאלץ את עצמנו לעשות סדר. לכן גם ברור מדוע כיום חסידי החוק דורשים לכפותו.

האהבה היא אמצעי נוסף (ולא תכלית) דרכו נבנה לנו כרגע מעין עולם הבא. אין הכוונה לז'אנר הרומנטי (שגם אם היה קיים, כנראה שלא היווה להמונים אידיאל עד למאה השנים האחרונות) אלא לארוס, כלומר לאותה תשוקה יצירתית שנושאת אותנו מעלה ומורידה דרכנו צבע למציאות, ולאָגָפֵּה, כלומר הרעות והרצון הטוב כלפי הכל כולל הכל. תערובת של שתי אלה, שלא מנוגדות אלא משלימות זו את זו, היא כשיקוי קסמים המפיג מרה שחורה ומפוגג את האופל מעל פני האדמה. האהבה מאירה את עינינו, עד כדי כך שהן הופכות עיוורות להבדלים שבין החפצים לבין צלליותיהם. כשזה קורה אין לנו עוד צורך בהבאתו של אור חיצוני. כך יכול היה לומר שאול הטרסי, הוא פאולוס, שגם "אם תהיה לי נבואה ואדע את כל הסודות וכל הדעת … ואין בי אהבה הייתי כאין": האהבה מעקרת את הצורך בעתיד, וממילא בידיעתו.

על היחס הנכון בין החוק לאהבה רבות היהדות והנצרות כבר אלפיים שנה, כל אחת מהן בדרכה אל הנצח. כי החוק אולי מוחלט ותקף לכל, אך משום כך גם קר ובלתי אנושי. האהבה היא אנושית, אבל מתוקף כך היא גם זמנית מאוד. כמה זמן כבר אפשר להיטלטל בין שני אלה? כמה זמן אפשר לתלות על וויהם את כל מאוויינו? לא הרבה, וזמן, כזכור, הוא השטן.

חוזרים, אם כן, אל חישובי קיצין.

מטבע מתקופת בר-כוכבא, במרכזו המקדש עם ארון הברית, ומעל הכוכב, סמלו של המשיח הכושל

ואלו כרגיל, גם אם לא מנבאים אל נכון את הקץ המוחלט, מצליחים למהר את קיצם של חיים רבים: קיים קשר הדוק, סיבתי, בין בטחונו של אדם בגאולה הממשמשת ובאה ובין נכונותו להקריב חיי אחרים למענה. הצדקה מוסרית לפעולותינו דרושה לו כמו לרובנו, אבל הבטחת איודם של חוקי המוסר בקץ העתידי מצליחה למסמסם אותם כבר כעת בשביל הפנאט המשיחי, עבורו אי הנעימות המוסרית שברציחת אי אילו מכשולים בדרך אל האושר הופכת נסבלת משום הבטחון הגמור שלו בזמנה הקצוב, ובשלמות שממתינה להשתרר רגעים מעבר אליה. ראיית הגאולה כהכרח היסטורי מאפשרת פעמים רבות לאנשים הגונים להשלים עם עוולות וזוועות שמלוות, לכאורה, את מהלך מימושה. המטרה, שכאשר תוגשם תקדש את החול, בינתיים מקדשת את כל האמצעים: מוקד המבט הוא על העתיד לבוא, ואין מי שישמור על החיים בהווה.

וככל שהאמונה בגאולה עזה יותר, כך גדלה גם המסירות וההתלהבות שבה מתבצעים מעשי ההרג. המשיחיות, זה ברור, פשוט מעדיפה את העתיד על ההווה, ועל כן יכול ההווה להיות מוקרב למען העתיד. אותו להט משמש אותנו היטב כשמגייסים אותו למען מטרה קונסטרוקטיבית (כהפצת הבשורה הטובה, כבניין מדינה), אבל זהו נמר שקל מאוד לאבד עליו שליטה. וכפי שהשבתאים, מתוך אמונה שלמה שהגיע זמן הגאולה, פרקו כל עול והתבסמו ביחסי מין חסרי רסן, כך הבולשביקים, מתוך אמונה שלמה שהגיע זמן המהפכה, שחררו נצרות אקדחיהם והתירו את דמם של מליונים בדרכם אל גן העדן של הפרולטריון. המשיחיות, בקיצור, היא ביטוי שיא להעמדת התכלית כערך העליון, שלעומתו האמצעים מאבדים כל ערך. אם הטוב המוחלט יגיע לאלתר, גם החוק וגם האהבה אינם דרושים לנו כעת.

ולצערנו הרב, הטוב המוחלט לעולם, לעולם לא מגיע. הזמן המשיחי נותר תמיד עתיד.

אם אין זה די, הרי שלא רק מבחינת תוצאותיה בפועל המשיחיות שטופה במוות: בסופו של דבר (כפי שהאירה את עיני אליענה יעקובוביץ), האם זה לא ברור שהתשוקה לקץ היא תשוקה לאיון, משאלת מוות? חביב על הדתות המונותאיסטיות להאשים את אלו המזרחיות, לנוכח תרגוליהם המדיטטיביים ודיבוריהם על האין והריק, בניהיליזם אגוצנטרי, אבל מהניהיליזם שבקרבן הם מתעלמות. וזה הרי ברור כל כך: התשוקה לשלמות וחוסר שינוי היא פשוט תשוקה למות. התשוקה לסוף הזמן, לקץ העולם, להתבסמות סטטית בזיו השכינה – כל אלו הן משאלות של חידלון, של אין. המשיח שיביא איתו את הסוף הוא לא אחר מאשר מלאך המוות.

הניהיליזם שבמשיחיות בא לידי ביטוי, אם כן, הן במעשי הזוועה של המשיחיים, והן במוקד התכוונותם: הם גם נושאים עיניהם אל המוות, וגם זורעים מוות סביבם. אך עוד מימד של ניהיליזם פרדוקסלי יש בערגה המשיחית: את הכמיהה לסוף אפשר, כאמור, לחלק לשתי תשוקות שונות: ראשית, אנחנו רוצים לדעת מה יקרה בקץ הימים (מתוך סקרנות בריאה ורצון כנה להתכונן היטב); שנית, אנחנו רוצים שכבר יגיע קץ הימים (מתוך שרע לנו כעת, ובלבנו הציפייה שאז יהיה טוב). המצוקה שבהווה היא זו שמולידה, זה די ברור, את הכמיהה אל העתיד. חוסר הידיעה צמא לדעת. חוסר הנחת משתוקק לרפיון.

הנה, אם כן, הסתירה המובנית בערגה המשיחית: אנחנו רוצים לדעת את הזמן בו לא נדע. אנחנו משתוקקים לעת בה תסתיים כל השתוקקות. אנחנו ממתינים במתח לימים שבהם לא תהיה לא המתנה ואף לא מתח. שכן הרי ברור שאחרית הימים היא אותו זמן שבו הזמן חדל, כלומר ששום דבר בו לו קורה מפני שמעצם טבעו כדי שיבוא הכל הכל היה צריך כבר להספיק לקרות. המשיחיות נולדת מתוך חוסר נחת, והיא קשורה בעבותות לתפיסה שהעולם כפי שהוא, הוא רע. מפני שרע לנו אנחנו כמהים לטוב, ומצפים לזמן שבו יהיה הכל מושלם. אלא שהכמיהה הזו שלנו היא חלק יסודי ברוע הנוכחי של העולם, שכן אנחנו מגדירים מראש שאותם ימות משיח יהיו הזמן בו אין כמיהות!

משום שאנחנו נמתחים לקראת הזמן שרק בו יבוא הרפיון אנחנו בעצם לא מאפשרים לו לבוא, והמכשלה הראשונית שלנו היא תפיסתו של הזמן הזה כזמן שהוא רע במהותו. מתוך הראייה של המציאות כמוגבלת אנחנו מגבילים את עצמנו, ונותר לנו רק לחכות, מוגבלים, לנצח. אך האין המציאות באמת מוגבלת? במידה רבה כן, אבל אם הבעיה שלנו היא בדרך שבה אנחנו תופסים אותה, אולי כדאי לשנות את התפיסה, ולא רק להמתין שתשתנה המציאות. אם אכן כך, הרי שכדי שיבואו ימות המשיח לא האפוקליפסה היא זו שדרושה, ולא בניית בית המקדש, אלא ההתגלות של המציאות כפי שהיא כבר כעת, וקידושו של הזמן ההווה.

[עדכון 2.3, 19:50: עלה באנרג'י]

תמצית האסכטולוגיה כתיאודיציה

לאחרונה אני קורא הרבה על משיחיות ואסכטולוגיה (פתאום רוצים ממני הרצאות) והגעתי לתובנה מסויימת (מישהו בטח אמר את זה קודם) על מהותה של האסכטולוגיה, היא תורת הקִיצִים: למעשה מדובר בצורה נוספת של תיאודיציה.

עץ הזמן של יואכים מפיורה: מהבריאה, דרך עידן האב, עידן הבן, ועידן רוח הקודש, ועד לקץ הימים. תמונה אסכטולוגית קלאסית.

כשחושבים על זה זה די ברור: כדי להתמודד עם הבעיה הכאובה והבלתי מובנת של אמונה באל טוב ומושלם מתוך עולם מלא סבל ורוע אפשר לעשות שלושה דברים: או להכחיש את הסבל שבעולם (אפשר לומר שזה מה שעושה האדוויטה), או להכחיש שאלוהים הוא מושלם (שזה מה שעושה קבלת האר"י, ובקיצוניות יתר, הגנוזיס), או להודות שהעולם אינו מושלם כעת, אבל לתת דד-ליין שעד שנגיע אליו האל המושלם ישלים את עולמו. זה מה שעושה רוב המערב.

הפתרון השלישי הזה הוא האסכטולוגיה, או האפוקליפיטיקה, או הכליאסטיקה, או המליניאריזם, או המשיחיות (תראו כמה שמות לתחביב המערבי הזה): אנחנו מבינים בצער שעכשיו רע, אבל נושאים עינינו אל העתיד, בו הטוב האבסולוטי מצופה ואף מובטח. אלוהים משתמש בזמן כתירוץ למלאכת הבריאה הבלתי מושלמת. למעשה טובו המוחלט וכל-יכולתו של האל ניתנים לו כהלוואה על ידינו, אותה הוא אמור לפרוע כאשר הוא יוכיח את עצמו בפועל.

האסכטולוגיה היא מהמאפיינים החזקים ביותר של המערב, וניתן לראות אותה מתפתחת ומשתכללת מאז המקרא ועד בן-לאדן. היא אחד הפיתוחים היהודיים המקוריים, אם כי אני לא בטוח שגאווה צריך להרגיש בקשר לזה. תנועות משיחיות ידועות בנכונותן להקריב ערכים רבים, ועוד יותר בני אדם, עבור המטרה (שלעולם אינה מתגשמת כמובן), ובאופן כללי שאיפות משיחיות, מבר-כוכבא ועד לנין, מביאות לקטסטרופות הגדולות ביותר.

ברוך הסורי

היום קראתי טקסט יפיפה שמהווה לדעתי את תמצית האסכטולוגיה כתיאודיציה. הוא לקוח מספר ברוך הסורי, חזון אפוקליפטי שנכתב אחרי חורבן בית שני. הנה הקטע (כ"ג, י"ג-י"ז. תרגום מארמית של יעקב ליכט, בתוך "משיחיות ואסכטולוגיה", הוצאת מרכז זלמן שזר):

[…] כי אילו היו אלה החיים בלבד של כאן לכל אדם, לא היה דבר מר מזה. כי מה יועיל חיל שהפך לחולשה, או מזון לשובע שהפך לרעב, או יופי שהפך לכיעור? כי בכל עת משתנה טבעם של בני האדם. שהרי מה שהיינו בעבר, עכשיו אין אנו עוד. ומה שאנו עכשיו, לאחר מכן לא נישאר. לפיכך אלמלא עתידה היתה אחרית לכל, לשוא היתה ראשיתם.

מה אומר לנו כאן אותו פסאודו-ברוך (לכאורה הכותב הוא ברוך בן-נריה)? הוא מודה בפשטות: אם אין תכלית ואחרית מושלמת לחיים אלו, הרי שעדיף ולא היתה להם ראשית. ולמה? כי בחיים הכל משתנה כל הזמן, בעיקר אנחנו עצמנו. החוזק הופך לחולשה, הבטן נהיית שוב רעבה, היופי נהיה כיעור. אם אלה החיים בלבד, אין מר מזה, דברי ברוך.

ומעניין, שמתוך אותה נקודת מוצא, הגיע כשש מאות שנה לפני הכותב הבודהה למסקנות שונות לחלוטין. גם הוא הבין שהשינוי פושה בכל, שזיקנה וחולי הם מעבר לפינה, אבל התובנה הזאת מיקדה את עיניו בתוכי-תוכו, ולא הביאה לנשיאתן אל העתיד. הוא לא ציפה לישועה כללית, ארצית, בקץ הזמן, אלא לשחרור אישי, פנימי, עוד בחייו. והנה נקודת ציון מודגשת להבדל שבין מזרח למערב.